דעה: מחאת הנשים הערביות

מַלאלה יוּסַפזאי הייתה בת 11 כאשר ב2009 העיירה בה התגוררה במחוז סוואט שבצפון-מערב פקיסטן, נכבשה על ידי הטאליבן. באמצע שנתה השביעית ללימודים נכנסה לתוקף גזירה האוסרת לימודים על נשים. 150 בתי ספר נסגרו, וחמישה נהרסו עד היסוד. במשך כשלושה חודשים, החל מפלישת הטאליבן ועד לביטול האיסור, תיעדה יוספזאי את חייה תחת המשטר ביומן עבור הבי.בי.סי., כשהיא מתארת את הקונפליקטים באזור ושוטחת את מחשבותיה. לאחר הטאליבן ביטל את האיסור על חינוך נשים, בתמורה לחיוב לבישת בורקה, והיומן הסתיים, תועדה יוספזאי בסרטו של כתב הניו-יורק טיימס אדם בי. אליק. בהליך התיעוד הכריזה יוספזאי כי שאיפתה להיות רופאה הומרה ברצון להיות פוליטיקאית, ולחולל שינוי בפקיסטן. באוקטובר 2011 הייתה מועמדת לפרס השלום הבינלאומי לילדים, ובדצמבר אותה שנה הוענק לה פרס השלום הלאומי הראשון של פקיסטן. יוספזאי הפכה לסמל בינלאומי של מאבק למען חינוך, בעיקר חינוך לנשים.



זה היה לפני שנה. לפני שבוע ניגשה חבורת חמושים טאליבנים לאוטובוס מלא בתלמידות, ביקשה לזהות את יוספזאי, כעת בת 14, וירתה. יוספזאי נורתה בראשה ובצווארה. בימים אלה היא עדיין מאושפזת כשהיא מחוסרת הכרה, למרות שהכדור הוצא מגופה.
הטאליבן ודאי ימצא נושאי שיחה משותפים רבים עם ראש ישיבת הר מור, הרב הדתי-לאומי צבי טאו, שהוציא לאחרונה חוברת העוסקת ב"מעמד האישה", בה הוא קובע כי פיתוח השכלה עמוקה אצל נשים "יפגע באיכות החיים של האומה". מיזוגניה פונדמנטליסטית רחוקה מלהיות נחלתה של דת אחת. למעשה, מצרך חיוני של פונדמנטליזם דתי באשר הוא, הוא שלילת זכויתיה של האישה על גופה ועל דעתה. אבל בעוד שבישראל מסתפקים בהזדעקויות נקודתיות בכל פעם ששונא נשים עטוי כסות דתית פוצה את פיו להשתיק ולהעלים, אומרות הנשים בעולם הערבי: די!

באפריל האחרון, יצאו הנשים של מצרים שלאחר האביב הערבי לרחובות, במחאה נגד חקיקה שהציעה להוריד את גיל הנישואין לנשים ל-14, ולאפשר לגבר לקיים יחסים עם גופת אשתו עד 6 שעות לאחר מותה. תוניס, שנחשבה למדינה מתקדמת בעולם הערבי, זועזעה בתחילת החודש כאשר שוטרים אנסו אישה בת 27 בנוכחות ארוסהּ, וכשזו הגיעה להגיש תלונה האשימו אותה ואת הארוס ב"התנהגות בלתי מוסרית", הנושאת עונש של עד שישה חודשי מאסר.

בתוך כך, נראה כי המאה ה-21 סיפקה לנשים הערביות כלי יעיל ביותר להתאחדות. שיטת ההעצמה האינטרנטית, המשתמשת בפורטרטים עם שלטים הצהרתיים ו/או מחאתיים (Project Unbreakable של גרייס בראון, קמפיין האהבה של ישראל ואיראן,  "אני זקוק/ה לפמיניזם, כי", ועוד רבים) תואמת את קמפיין הפייסבוק "התקוממות הנשים בעולם הערבי"  ("The uprising of women in the Arab world") כמו כפפה ליד. בחברה שבה מילות המפתח הן "בושה" ו"כבוד", מפסיקות הנשים להסתתר ובוחרות לצאת בגלוי עם הצהרות  – "אני תומך/ת בהתקוממות הנשים בעולם הערבי כי…". הקהילתיות הווירטואלית התגלתה ככלי היעיל ביותר לאיחוד בין אזרחי ארצות ערב לעוררות של דיון שהיה צריך להגיע עוד הרבה קודם לכן.



נשים מלבנון, ירדן, סוריה, ערב הסעודית, תימן, מצרים, תוניס, וכן נשים שאינן ערביות אך תומכות במאבק, העלו טקסטים שחלקם מהדהדים אצל נשים בכל רחבי העולם ("כי זכותי ללכת ברחוב מבלי שיטרידו אותי"), חלקם מתייחסים לתרבות הערבית באופן ספציפי ("הכבוד שלי והעקרונות שלי אינם בקרום הבתולין שלי!", כותבת פאטימה מלבנון), וחלקם מתייחסים ישירות לחקיקה בתוך הארצות הספציפיות שלהן. כך למשל, יכול גולש הפייסבוק הממוצע לגלות, בין היתר, כי בתימן מותר לבעל לחטוף את הילדים מאשתו, שכן שמורה לו זכות זכרותו; כי בסוריה קיימים סעיפים בחקיקה המתירים "פשעי כבוד"; כי במרוקו, בלבנון ובירדן אישה שנאנסה מחוייבת להינשא לאנס שלה; כי בלבנון האשמה בפדופיליה יכולה ליפול על הילדה בת השבע ש"פיתתה" את האנס; כי נשים בערב הסעודית מכונות "חוּרמה" (וכן, זה בדיוק מה שאתם חושבים שזה), וזקוקות לאפוטרופוס ממין זכר  – גם אם הן בריאות לחלוטין בנפשן ובגופן, גם אם האפוטרופוס הוא בנן הצעיר – שאישור בכתב ממנו הוא תנאי מקדים לכל יציאה שלהן מגבולות המדינה.



לא פחות מ-539 תמונות עלו לדף נכון לרגע כתיבת שורות אלה. החלק המפתיע והמבטיח מכל הוא שמתוכן, אם להעריך בהערכה גסה, לפחות חמישית הן תמונות של גברים ערבים. גברים שהעלו, וממשיכים להעלות את תמונותיהם לעמוד, תוך שהם מביעים סולידריות עם המאבק: "רפורמת החברה תלויה בכיבוד נשים והחופש שלהן" (פייסל, מרוקו), "זכויות הן לא נושא למשא ומתן" (ג’אסן, סוריה), "כרומוזום אחד לא מכתיב את כל הלך החיים" (פיראס, ירדן, מפגין בורות שובת לב בתחום הגנטיקה). הקריאה לשחרור האישה הערבית מרימה את קולה במקהלה, ובאופן מבטיח ניתן לזהות בה באופן ברור גם בריטונים ובסים.

כפי שטענו מאז ומתמיד פמיניסטיות הגל השלישי, שינוי אמיתי יבוא רק כאשר נצליח לשנות את אופן החשיבה של החברה ככלל – ונראה כי הגברים בעמוד כבר הבינו זאת. "האישה היא יצור מדהים, הגברים הם אלה שצריכים להשתנות", כותב מאען מבלגיה.  "העיכוב שלנו ביצירת שוויון הוא עיכוב ליצירת חברה אנושית, אמיתית וממשית", כותב באסם מלבנון. מבחינות רבות, ניתן אולי להניח שמדובר בהתחלה של תהליך שחרור שיקדים אפילו את המערב. הגברים של "התקוממות הנשים בעולם הערבי" נותנים לנו שיעור מרקסיסיטי למהדרין בפמיניזם: מהפכה אמיתית יכולה להגיע רק לאחר שהמדוכאים יעברו את הנקודה שמעבר אליה הם לא יכולים לשאת עוד, בריבית. האם זה טוב או רע? לימודי מדעי המדינה בעוד 80 שנה יגידו.

פורסם בסלונה, 15.10.2012

כתבת וידיאו: על סט הצילומים של "חטופים 2"

אני מרגיש עכשיו שכל העונה הראשונה הייתה סוג של עבודת תחקיר לקראת העונה השניה", אומר יורם טולדנו בראיון לעכבר העיר לקראת עליית העונה השניה של "חטופים" הערב (שני) בקשת. כזכור, הסדרה עוסקת בסיפורם של שלושה חיילים ישראלים: נמרוד קליין (טולדנו), אורי זך (ישי גולן) ועמיאל בן-חורין (אסי כהן), שנפלו בשבי הסורי. לאחר 17 שנה שבים שניים מהם, קליין וזך, אל בתיהם. בן-חורין נחשב למת, כשקליין מאמין כי הוא זה שהרג אותו בזמן שהותם בשבי, לפני שנים רבות. לאחר שובם, מגלה קליין כי 17 השנה שחלפו הפכו אותו לזר לאשתו טליה (יעל אבקסיס) ולשני ילדיו, ואילו זך מוצא את אהבת חייו, נורית (מילי אביטל), נשואה לאחיו. אחותו של בן-חורין, יעל (עדי עזרוני), מתקשה להתגבר על אבדן אחיה ומנהלת שיחות ארוכות עם רוחו. בסיום העונה הראשונה מתברר כי בן-חורין עודנו בחיים, וכל הסימנים מעידים על כך שהוא התאסלם ועבר לצד הסורי.

בעונה הזו מצטרפים לקאסט, בין היתר, יוסף סוויד ("האלופה", "עבודה ערבית"), מכרם ח'ורי ("הכלה הסורית", "אזור חופשי"), הגר בן אשר ("הנותנת"), הדר רצון, שמעון מימרן ויונתן עוזיאל. בהתאם להתרחבות הצוות, מבטיח במאי ותסריטאי הסדרה, גידי רף, כי העונה החדשה תהיה רחבת יריעה ומורכבת בהרבה מן הקודמת.

בנוסף למורכבות הפוליטית, מהווים יחסי החטופים השבים עם משפחותיהם נושא כאוב בפני עצמו. זך, שעבורו עזבה נורית את בעלה, אחיו, בסוף העונה הקודמת, מתמודד עם ההשלכות על המשפחה, בעוד הטראומה שעבר קליין הופכת אותו לנוטה לפרצי אלימות המרחיקים ממנו את משפחתו. "גם ככה יחסים זה דבר לא פשוט", מעיד ישי גולן, "גם אם לא היית בשבי 17 שנה".

כאשר העונה השניה הייתה בשלב הצילומים, הייתה "הומלנד" האמריקאית עוד בחיתוליה. איש לא חלם אז שהיא תגרוף ארבעה פרסי אמי, כפי שעשתה בטקס האחרון. "האמריקאים התחילו להתעניין בזה עוד בשלב התסריט, לפני שהתחלנו לצלם", אומר רף על ניהול המגעים עם היוצרים הווארד גורדון ואלכס גנזה, שהיו אחראים על סדרת הלהיט 24. "הם בדיוק חיפשו פרויקט אחרי '24' והם החליטו ללכת על 'חטופים'. ישי גולן הוסיף וצחק: "אם הם ירצו שאני אתארח שם, אז אני אצטרך לחשוב על זה".




צילום ועריכה: מאיה בן-ניסן


פורסם בעכבר העיר אונליין, 15.10.2009

תיירות: עמאן - חו"ל מעבר לפינה

ישראלים התרגלו כבר שחו"ל משמעו טיסה. מי שיצא לו לגור תקופה ממושכת במדינה אירופאית, מכיר את הקלות שבה אירופאים נוטים לקחת את יכולתם לעלות על רכבת למדינה זרה בכל רגע נתון כמובנת מאליה. בתוך כך, נוטים רובנו לשכוח כי גם לנו עצמנו קיימת פריווילגיה כזו, ואנחנו אפילו לא זקוקים לרכבת - די בנסיעת אוטובוס.
 כשסיפרתי לחברה מווילנא, שגרה בעבר בעמאן מספר חודשים לצורך מלגה, שאני נוסעת לשם, תגובתה הייתה מלאת קנאה. רבים מחבריי המקומיים, מאידך, הגיבו בתמיהה. בגלל הקרבה הגיאוגרפית והמנטלית, נתפסת נסיעה לירדן בעיני ישראלים רבים כמיותרת, במקרה הטוב - זאת למרות שמדובר באחת המדינות הערביות הבודדות איתה יש לישראל הסכם שלום, ושהכניסה אליה אפשרית עם דרכון ישראלי. עבור מי שמוכן לקבל את העובדה שיש חו"ל מרתק, אליו מרחיקים תיירים מיבשות אחרות, גם במרחק כמה מאות קילומטרים ספורים מכאן, מספר עצות והמלצות.

אין איך לברוח מזה - המרחב הציבורי בירדן שייך לגברים. זה מורגש בראש ובראשונה בקוד הלבוש. כתיירים, ובעיקר כתיירות, הסיכוי שלכם לשנות את זה בימים הספורים להימצאותכם במדינה בלתי קיים בעליל. לכן קחו בחשבון שמה שתקף לגבי מקומיים תקף גם לגבי מבקרים, ספציפית - דרישות הצניעות. חנויות רבות בעמאן מציגות לראווה שמלות קיציות בעלות מחשופים מרשימים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. בצאתה אל הרחוב הירדני, נדרשת האישה לעמוד בכל כללי הצניעות: המכנסיים והשרוולים חייבים להיות ארוכים, בגדים צמודים אינם רצויים, הכתפיים צריכות להיות מכוסות בכל מצב, מחשופים ודאי וודאי שאינם באים בחשבון. כאן זה לא המקום לערוך ניסויים אתגריים או לצאת בהצהרות אופנתיות ו/או פמיניסטיות. אתן לא קארי בראדשו, וגם הסרט ההוא כשל חרוצות (אם יש צדק בעולם, גברים מכל דת שהיא שמכריחים נשים להתכסות באמצע הקיץ, יבלו את הנצח בגיהנום כשהם לבושים בסוודר). מומלץ לארוז צעיפים דקים, היכולים גם לשמש כיסוי ראש לעת מצוא.

התנגשות ציוויליזציות בשוק בעמאן.
צילום: אילה בלופולסקי
דבר נוסף שיש להיות מוכנים אליו מבעוד מועד היא העובדה שמעברי הגבול יסחטו מכם כל אגורה אפשרית, החל מ-103 השקלים הראשונים שמהם תיאלצו להיפרד בצד הישראלי של מעבר הגבול. שם גם תוכלו להמיר שקלים לדינרים ירדניים. בהתחשב בכך שהדינר יקר אפילו יותר מיורו (5.5-6 שקלים לדינר), ובארץ לא יהססו למרוט מכם עמלה של 12% (כנראה בקטע של הרתעה), כדאי להחליף רק את המינימום הדרוש לכם עד להגעה לדוכן חילופי כספים בתוך העיר. והמינימום הוא, לצערכם, בסביבות ה-30 דינר - בצד הירדני יבקשו מכם 20 דינרים נוספים (שייחסכו לכם במידה ואתם מגיעים במסגרת קבוצה מאורגנת) עבור ויזה, אותם תחוייבו לשלם במזומן בלבד. אחרי שתיגררו דרך הדיוטי פרי (זה חו"ל, זוכרים? יש דיוטי פרי!) לאוטובוס מהמעבר לביקורת הגבולות, נסיעה שאורכת כדקה, תיאלצו להיפרד מדינר נוסף (כאן עדיין יש אפשרות לשלם ב-5 שקלים). הנחמה הגדולה היא שלמרות שהדינר הוא מטבע חזק, המחירים בתוך ירדן פשוט מגוחכים כשהם נמדדים בשקלים. לצורך העניין, מחיר פחית שתיה בקיוסק הוא חצי דינר. נסיעת מונית החוצה את העיר מקצה לקצה תעלה לכם בסביבות 3 דינרים, וזו תהייה אחת היקרות שבהן. בתוך העיר ניתן בקלות לגמוע מרחקים שבארץ נמדדים בעשרות שקלים תמורת כשני דינרים ופחות מכך.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כבר במעבר הגבול יקדם את פניכם המוטיב החוזר שילווה את הטיול שלכם - תמונה עצומת מימדים של המלך במדיו הצבאיים מצד אחד, וציור המתעד את שושלת המלוכה מצד שני. בכל מקום אליו תפנו בעיר תמצאו תזכורות למשפחת המלוכה - בין אם בדמות תמונות התלויות במקומות אקראיים (מעל קיוסק בסמטה), בשמות הרחובות (אחד הרחוב הראשיים קרוי על השם המלכה ראנייה) או בצורות שלא הייתם יכולים לדמיין (מלחיות בצורת ראשו של המלך בחנות שטויות במרכז השוק).

לובי מלון בעמאן. צילום: אילה בלופולסקי
עמאן, היושבת על שבע גבעות (ג'בל), היא אחת הערים העתיקות ביותר הקיימות כיום. ממצאים ארכיאולוגיים מן העידן הניאוליטי מעידים על יישוב במקום כבר בעידן האבן, בסביבות 6,500 לפנה"ס. באלף השני לפנה"ס העיר יושבה על ידי העמונים, ונקראה רבת עמון - כך היא גם מופיעה באזכוריה בתנ"ך. בהמשך שלטו בה האשורים, הבבלים והפרסים. במאה הרביעית לפנה"ס היא נכבשה על ידי המקדונים ושמה שונה לפילדלפיה (כן כן), על שם המלך המקדוני פילדלפוס. ב-63 לפנה"ס היא הפכה לחלק מן האימפריה הרומית, כשהרומאים בנו והרחיבו את העיר, והפכו אותה למוקד סחר משגשג. בתקופה הביזנטית שימשה העיר מקום מושב לבישופים נוצרים, שבנו בה שתי כנסיות. במאה השביעית לספירה חזרה העיר לידי שלטון ערבי, וקיבלה את השם עמאן.

שרידי הכנסיה הביזאנטית בג'בל אל-קאלעה.
צילום: אילה בלופולסקי
עמאן עדיין משמרת עדויות להיסטוריה העתיקה שלה, כאשר המרהיבה שבהן היא המצודה בג'בל אל-קאלעה, שם ישבה רבת עמון העתיקה. האתר הארכיאולוגי, היושב בנקודה הגבוהה ביותר בעמאן ומספק נוף עוצר נשימה (ללא מעקה בטיחות, כך שמומלץ להמנע מנעליים בעלות סוליות חלקות), משמר עדות מרהיבה לעיר שחוברה לה יחדיו משלל תרבויות. הריסות של כנסיה ביזנטית, של מקדש רומאי, ושל מסגד שלמרבה הפלא שימר את כיפתו ואת קירותיו - כולם במרחק של כפסע האחד מן השני. במוזיאון הארכיאולוגי תוכלו לחזות בפסלונים מן העידן הניאוליטי ובתצוגה של מגילות ים המלח.

לא הרחק מאחד השווקים המרכזייים בעיר נמצא האמפיתיאטרון הרומאי, שעמודי הענק שמחוצה לו הם שרידים אחרונים לפורום שהיה סביבו. התיאטרון עצמו משוקם וממש כמו הקולוסיאום מארח בדרך קבע הופעות ואירועים. במרחק הליכה משם נמצא גם הנימפאום - מזרקה רומאית מן המאה השניה לספירה, שעוטרה בפסלים של נימפות ובעמודי ענק. הנימפות כבר אינן, אבל המבנה העצום, השוכן  במרכזו של רחוב קניות הומה, עדיין מרשים בהחלט.

הנימפאום. צילום: אילה בלופולסקי

מסגדים
 קשה למצוא מסגד בעמאן שאינו פאר יצירה, ובחלקם אף מתאפשר ביקור תיירים. ביום שישי, יום השבוע הקדוש באסלאם, מתמלאים כל המסגדים עד אפס מקום במתפללים, כך שמומלץ לתכנן את הביקורים בהם ליום אחר. התפילות נערכות חמש פעמים ביום - בזריחה, בצהריים, אחר הצהריים, בערב ובשקיעה - אז תכננו את לוח הזמנים שלכם היטב.
בדומה לבתי כנסת, גם המסגדים מחולקים לאזורי תפילה נפרדים לנשים ולגברים, הנמצאים בחללים שונים. וכמו לכל בית תפילה, גם למסגד חוקי צניעות משלו: הנשים הנכנסות מתבקשות לכסות את שערן ולעטות עבאיה (גלימת צניעות בצבע שחור), אותה ניתן לשכור תמורת 4 דינרים במרכז התיירים. כל המגדרים מתבקשים לחלוץ נעליים בכניסה. אל חשש, הן יחכו לכם באותו מקום.

מתפלל רוחץ ידיו ורגליו בכניסה למסגד אל-חוסייני.
צילום: אילה בלופולסקי

המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בעיר הוא מסגד אל-חוסייני, שנבנה ב-1924 על ידי המלך עבדאללה הראשון, מעל גבי האתר שבו ישב ב-640 לספירה מסגד עומאר אבן אל-חטאב העתיק. הגדול ביותר, מאידך, הוא מסגד המלך חוסיין בין-טלאל (לא להתבלבל!), שיכול להכיל למעלה מ-5,000 מתפללים - ואכן עושה זאת בימי שישי. המסגד שוכן בראש גבעה מרוחקת למדי ממרכז העיר, קרוב אל מגוריו של המלך השולט, כך שתזדדקו לנסיעת מונית נפרדת על מנת לחזות בו. 
מסגד אבו-דרוויש, שנבנה ב-1961, בולט לא רק במימדיו אלא גם בעיצובו הייחודי בפסי שחור-לבן, המזכיר מונומנטים של ארכיטקטורה אירופאית. הכניסה ללא-מוסלמים אסורה, אבל כדאי להגיע על מנת לחזות במבנה החיצוני המפואר.
מסגד המלך עבדאללה שהוקם ב-1990 הוא מבנה קסום בלבן ותכלת המעוטר בעיטורי זהב, ואליו תוכלו להיכנס ללא בעיה. מרהיבה במיוחד התקרה עם השמש הזהובה על רקע תורכיז. שימו לב לדוגמא הגיאומטרית המעטרת את השטיח במסגד, הפונה כולה לנקודה אחת - מטרתה לכוון את המתפללים לעבר מכה.

לאכול, לשתות, להתערבב
בעבר כתבתי שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש מקום שהוא חנות ספרים, בית קפה וחוויה באחד.עמאן אינה יוצאת דופן. פינת החמד התורנית היא Books@cafe, מקום המפלט הקבוע של הסצינה הקווירית, ההיפסטרית והצעירה של העיר. ספרות ערבית מודרנית בקומה התחתונה, נוער ערבי מודרני בעליונה ובאמצע - ספות וטפטים בסגנון שנות ה-70. אזור המסעדה שוכן במרפסת המשקיפה על גבעות. במבט שני, קופסאות קרטון הקטנות הממלאות את הנוף מתגלות כבתים. בערב כל זה מתמלא אורות, והישיבה על הטרסה הופכת מנעימה לקסומה. בתפריט - אוכל משמין וטעים, אלכוהול זול ונרגילות.
מקום נוסף שהישיבה בו היא תענוג מיוחד הוא בר התה Turtle Green, החביב במיוחד על סטודנטים שפופי לפטופ. כאן האוכל עדיין מאוד טעים אבל כבר הרבה יותר בריא. את אחד מעשרות סוגי התה המובחרים שמציע המקום תוכלו ללגום מכוסות צבעוניות לצד סנדוויצ'ים על טהרת הלחם המלא, עם בשרים רזים, גבינות משובחות או באופציות צמחוניות, או לחלופין - עם מאפים בעבודת יד. לעקשנים, יש גם קפה מצויין (וגם חלב דל שומן). העיצוב המגניב הוא כולו תוצר של אמנים צעירים, הצוות לבבי והאווירה בינלאומית מבלי לאבד את המגע המקומי הייחודי. מקסים במיוחד הדיל של תה/קפה, סנדוויץ' ופרי טרי. כן כן - פרי.

Books@cafe. צילום: אילה בלופולסקי
בניגוד לסטריאוטיפ המקובל, המזון המהיר הנפוץ ביותר בעמאן הוא לא שווארמה, אלא פירות. דוכנים של סלטי פירות ומיצים מפוזרים ברחבי עמאן, בערך באותו אופן שבו מפוזרים בתי קפה בתל אביב. משמינים או בריאותיים, עם קצפת או עם חלב, בצורת שייק או עם גלידה, קצוצים או טחונים בבלנדר – לכל צורת הגשת פירות שאתם יכולים לדמיין יש כאן מענה. מי שבכל זאת מחפש אוכל מזרח-תיכוני מסורתי איכותי, מוזמן לשים פעמיו אל האַשֶם בדאון-טאון, שמגיש את החומוס הכי טוב בעיר לצד פיתות חמות, רוטב חריף, צ'יפס מטוגן היטב ותה משובח שיגרום לכם להושיט יד אל האינסולין. לחלופין, שווארמת רים, במעגל השני של העיר, המוגשת בפיתה דקיקה בעבודת יד, מהווה פתרון נהדר להתקפים של קרייבינג לפחמימות באמצע הלילה.

פורסם בעכבר עולם, 09.10.2012 

דעה: חיילות הקרקל ומיתוס החייל הגיבור

תמונות במדים על רקע ג’יפ צבאי, בפנים מטושטשות ובתנוחה סקסית, בתוספת רובה שלוף, המרמז על פאליות. כותרות על גבורה. ראיונות עם האָם. ציטוטים על שאיפה ל"מקסימום קרביוּת ותרומה למדינה". נשמע כמו התסריט הרגיל על חייל שמינימום הנחית מטוס חטוף. אלא שהפעם מדובר על לוחמת בגדוד קרקל, המתקראת ש’, שהייתה בין החיילים שחיסלו שלושה מחבלים בגבול המצרי. בגאווה גדולה מספרים בעיתונות כיצד פגעה במדוייק במחבל שנשא מטען נפץ על גופו, וכיצד "חלקים ממנו עפו לכל כיוון". באותה נשימה ממהרים לגנות ולהשמיץ חיילת אחרת שנכחה בחילופי האש, אך העדיפה להאזין ליצר ההישרדות ו"הסתתרה מאחורי שיח".

הבה נאמר זאת אחת ולתמיד, בקול רם: צבא הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות לאדם, גבר או אישה, אם לא הנורא שבהם – וזאת עוד לפני שדיברנו על מצבי לחימה ישירה, פציעות או מוות. הפירוק המנטלי שעוברים חיילים באימון צבאי, והתוצר הסופי שמייצא הצבא לאחר ההרכבה מחדש, אין לו קשר ולו מקרי לבריאות נפשית מלאה או להתנהגות נומטיבית. מחקרים ותחקירים חוזרים ונשנים מצביעים שוב ושוב כי גברים יוצאי צבא הם אלימים יותר, הן בתפיסות עולמם והן בהתנהגותם ,בין-חברתית ומינית כאחד. התעללויות בין חיילים הן כמעט מצרך חובה בכל צבא באשר הוא – מחזות (כן, זה היה מחזה לפני שזה היה סרט) כמו "בחורים טובים" ("A few good men") מציגים אולי הקצנה של הפרקטיקות האלה, אך ההקצנה הזו מעוגנת היטב בסיוט מציאותי לחלוטין. ניסוי הכלא של סטנפורד הוכיח כי מדים, נשק ועמדת כוח עשויים להפוך אפילו את הסטודנט התמים ביותר לבריון מתעלל – וזאת עוד לפני הליך האימונים, המעביר את המגוייסים שטיפת מוח שנועדה להפוך אותם למכונות הריגה צייתניות, המחלקות את העולם ל"אנחנו" מול ה"אויב", לחזקים מול חלשים, לשחור מול לבן, לצדק אבסולטי (קרא: פטריוטיזם עיוור) מול בגידה (קרא: מתיחת ביקורת וקריאת תיגר על הפרקטיקות המתוארות).

הגבריות, שבחברה מתוקנת נמדדת על פי טווח רחב של רגשות ויכולות, מצטצמת כולה לאלמנט אחד בלבד: כוח. חייל שאינו יכול לעמוד בדרישות הפיזיות של האימונים, או שאינו מסוגל או רוצה לשאת בנטל הרגשי הכבד שמועמס עליו, הופך להיות "נקבה". הוכחת גבריותו של החייל הופכת להיות תלויה אך ורק באיום (ולפי דרישה – בנזק) הפיזי והמנטלי שביכולתו לגרום, וביכולתו לבלוע כל רגש בלתי-אלים שעשוי להציף אותו ולתרגם אותו, במקום זאת, לתגובות כוחניות. אין פלא כי מחקרים רבים מצביעים על אלימות במשפחות בהן הגבר הוא יוצא צבא קרבי. אין פלא כי נתוני ההטרדות המיניות והאונס בישראל מרקיעים שחקים. גברים שלמדו כי די בהפגנת כוח אלימה על מנת לתבוע בעלות מעבירים את התפיסות האלה ישירות לתקשורת שלהם עם נשים. כי גבר-גבר הוא מי שיודע לקבל את מה שהוא רוצה באלימות, ואיזו אישה לא רוצה גבר-גבר? ואם היא לא רוצה – סימן שהיא "בוגדת".

כל זאת משתלב, כמובן, בפרקטיקה של האדרת דמות הלוחם, ההופכת את הקרבן השבור של המערכת הצבאית לגיבור שיש להעריץ. שירים, תמונות וכותרות בעיתונים המלוות על ידי דמויות מסוקסות עם דרגות, יוצרים אידיאליזציה של החייל/ת כפנטזיה האולטימטיבית. אלא שבישראל, המדינה היחידה בעולם בה חובת הגיוס חלה לא רק על הגברים אלא גם על הנשים, נוצרה חברה בה גם נשים עוברות אותה שטיפת מוח. הדבר בולט במיוחד במבט על נשים ביחידות קרביות.

על מנת להוכיח את כישוריהן, החיילות הקרביות הישראליות נדרשות להפוך לאותו גבר-גבר אלים. במקביל, כמובן, הן לומדות להעריץ את אותן תכונות בקרב גברים. אל תתבלבלו – אותו "גבר-גבר" מיליטריסטי רחוק מן הגברים האמיתיים בדיוק באותה מידה בה הוא רחוק מן הנשים. אבל גם הנשים בצבא לומדות, בדיוק כמו הגברים, שכל הפגנת רגש היא "נשית מדי" ושכוח הוא המטרה הנעלה מכל. ובגלל שישראל הפכה את הצבא לאלפא ולאומגה שלה, לאלמה מאטר, למקור שבו הכל מתחיל, אליו הכל מתנקז ובו הכל נגמר, הן מפנימות את זה. כי כישלון בצבא משמעו כישלון טוטאלי של כל האישיות. למרבה האירוניה, עבור הנשים, מדובר לעיתים קרובות – כמו במקרה של החיילות מקרקל -  אף בתחושה של כישלון פמיניסטי, וכל הפגנה מוצלחת של כוח נתפסת בעיניהן כהצלחה פמיניסטית (כאשר למעשה, ההיפך הוא הנכון – כל יכולת להפגין רגש בתנאים מיליטריסטיים מעידה על חוזק נפשי גדול פי כמה). לכן, כאשר אישה מצליחה "להתעלות על נשיותה" ולהפוך לגרסה האסטרוגנית של ה"גבר-גבר", כשהיא גורמת לחלקים של מחבל לעוף לכל עבר, היא הופכת לגיבורה ולסמל מין בו זמנית. כי אלימות ומיליטריזם זה סקסי. כמובן, כל עוד נזכיר שהיא בכתה. שהרי בכל זאת, היא נקבה.

פורסם בסלונה, 24.09.2012

כתבה: מסע לירדן בעקבות הרכב האינדי הלבנוני "משרוע ליילה"

היא אחת הלהקות האהובות ביותר ברוק האלטרנטיבי כרגע, עם שני אלבומים שכבר הספיקו לקנות לה מעריצים בכל רחבי העולם. היא הייתה בין ההדליינרז בפסטיבל מוזיקה בינלאומי לצד הגורילז, מופיעה מול קהלים של אלפים, ומייצרת אמירה חתרנית, מגניבה וסקסית להחריד. הסיבה שלא שמעתם עליה קשורה ככל הנראה לעובדה שהיא מלבנון.

חובבי מוזיקה דוברי ערבית יידעו לספר לכם מיד מי הם מַשרוּע לֵיילה (בתרגום: פרוייקט לילה). הלהקה, שהוקמה לפני ארבע שנים, יוצרת רוק אלטרנטיבי קצבי, מקפיץ וממכר, הבולט בייחודו מעל לבליל האינדי ההומוגני שמיוצר בכמויות מסחריות בשנים האחרונות. הכינור, שיובא מן המוזקה הערבית הקלאסית, מעניק לליילה במפגש עם הגיטרה החשמלית סאונד חדשני, המזכיר מעט את הרוק הבלקני אך שונה ממנו באופן מובהק. הטקסטים, על טהרת השפה הערבית, עוסקים בנושאים הנוגעים ישירות לחוויה של צעירים ערבים מודרניים. ליילה מותחים ביקורת על הפוליטיקה בלבנון, לא מפחדים משימוש בקללות, ובעיקר – פונים לקהילה הלהט"בית הערבית. משרוע ליילה היא ככל הנראה הלהקה הערבית היחידה העוסקת בשיריה באהבה חד מינית. כך, למשל, השיר "Shim el Yasmine" ("הרח את היסמין"), רומנס קורע לב על פרידה בין זוג חד מיני שאחד מהם עוזב על מנת להקים בית הטרונורמטיבי עם אישה וילדים – תופעה נפוצה בקרב חברות המוקיעות הומוסקסואליות בקנאות.


הסולן, חאמד סינוֹ, לא מסתיר את העובדה שיש לו בטן מלאה על היחס לנשים ולהומוסקסואליות בחברה הערבית, ובזמנו החופשי גם ממלא את שכונת חמרה בביירות בסטנסילים של גרפיטי מחאתי, אותם המשטרה דואגת להשחית דרך קבע. אחד הנועזים יותר תוקף סלנג הומופובי המשתמש במילה שמשמעה "סוטה" לתיאור הומוסקסואל. "מי סוטה? אמא שלך סוטה. אני הומוסקסואל", כתב סינו על קירות העיר, בתגובה לגרפיטי הומופובי שרוסס בחלל העבודה שלו.

"הייתי מודע למשמעות של השימוש במילה הזו, ולעובדה שזה ייקח את ההומוסקסואליות ואת הסטיגמטיזציה שלה להקשר שלה לספקטרום הרחב של גבריות ערבית הטרוסקסואלית נורמטיבית, ולהשלכות הפוגעניות שלה על הומוסקסואלים, נשים וכל מי שאינו תואם את הפרופיל ", הסביר.

ביום חמישי שלפני ראש השנה יצאו מתל אביב, יפו, חיפה ונצרת אוטובוסים. 112 צעירים, מתוכם 30 יהודים, שמו פעמיהם לעבר ירדן, לסוף שבוע שמטרתו אחת: להגיע להופעה של משרוע ליילה, שהתקיימה באמפיתיאטרון הרומי בעמאן. זו שנה שנייה ברציפות ששאדי בדארנה, צעיר בן 23, מרים נסיעה מאורגנת כזו. משרוע ליילה טרם הופיעו בצד הזה של הנהר, ואם חאמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל חאמד – וגם יביא איתו חברים. "בשנה הקודמת היו שתי הופעות, השנה הייתה רק אחת – אבל הקבוצה השנה היתה יותר גדולה", הוא מספר בגאווה, בעיקר לאור החששות שהעיבו על הנסיעה הפעם.

"תנועת החרם הירדנית", אשר נודע לה דבר הנסיעה להופעה והאפטר-פארטי היהודית-פלסטינית שתוכננה לאחריה, פרסמה בדף הפייסבוק שלה קריאה למארגני המסיבה ולבדארנה באופן אישי לבטל את האירוע כולו. "אנחנו לא יכולים להדגיש מספיק עד כמה אנחנו מבינים את מצבכם, אך באותה שעה אנו צריכים ומתעקשים לבקש מכם לא לסייע, לתמוך, ליזום או לנסות כל אקט של נורמליזציה עם ציונים כאן בירדן אשר מציג או מזמין אותם כתושבים רגילים של האזור", כתבו יוצרי הדף במכתב, שהמשיך באיומים: "אנו רוצים להזכירכם כי למרות האישור שלכם ושל עמיתיכם בעמאן, האירוע שאתם מארגנים לא יארח ציונים (לשם הבהרה, אנו נוקטים עמדה זו כלפי כל בעלי אזרחות ישראלית שאינם ערבים). אנו מאוד ערים לכל האירועים התרבותיים בעמאן ואנו נצמיד אוזנינו לקרקע במהלך משרוע ליילה, כך שאנו דוחקים בכם לעמוד במילתכם ולהבטיח לשמור על האירועים והמדינה שלנו נקיים מציונים".

בעקבות המכתב התפתח בעמוד דיון סוער בין ישראלים אנטי-ציונים לבין חברי הדף. "האם אתם רוצים שאהיה ציונית?", כתבה פעילה בשם נועה. "הניסיון שלכם להפריד בין הפלסטינים של 48' לבין בני בריתם היהודים האנטי-ציונים פוגע בכל אפשרות של מאבק עבור שני הצדדים ו[מרחיק] אותנו, היהודים האנטי-ציונים... מן הקשרים עם האקטיביסטים שעשויים ללמד אותנו על מציאות החיים הפלסטינית וללחום איתנו נגד האפרטהייד הישראלי". "במילה אחת: בריונים. בשתי מילים: בריונים גזענים", כתב בדארנה בדף הפייסבוק שלו בתגובה. "אני תומך ב-BDS ובפעילויותיו, אני אקטיביסט פלסטיני; אך אני גם בן אדם. הקריאה בתגובות הבלתי-אנושיות ובפוסט עצמו מצווה עליי לשנות את העולם בו אני חי לעולם החופשי מגזענות המבוססת על צבע עור, דת, מגדר, העדפה מינית, וכו'... המאבק שלנו הוא נגד הציונות ונגד הכיבוש, תיוג של אנשים והגדרתם כמטרות אינם מסייעים למאבקנו, להיפך, הם מחלישים אותו. המטרה שלנו אינה רק לנצח את הציונות אלא גם לבנות עתיד אחריה. לכן, קדימה יחד לעבר מדינה דמוקרטית אחת מן הנהר ועד הים; מוסלמים, נוצרים, יהודים, אתאיסטים ואחרים".

 
על אפם וחמתם של הגזענים, אף ביטול לא נרשם לזכותם. אנחנו מגיעים ביום חמישי בלילה. הנסיעה, על כל הבירוקרטיה ומעברי הגבולות, ארכה למעלה משש שעות ואחנו מותשים – אבל לא הגענו לכאן כדי לישון. אחרי חלוקת הכרטיסים להופעה והמפתחות לחדרים במלון אנחנו מתרעננים ויוצאים לעיר. עמאן היא עיר מדברית, בכל מובן שרק תרצו לדמיין. קילומטרים על גבי קילומטרים ללא נקודת ירק, ימים חמים המתחלפים בלילות קרירים, ושממה מוחלטת בחיי הלילה. אחרי תל אביב, שהופכת כל בליין ממוצע לסנוב בררני, עמאן היא כמו סתירה מצלצלת. במקרה הכי טוב אפשר לקרוא למה שיש כאן "התקפי אסתמה של לילה". מסיבות אין, ואת מקומות הבילוי שאינם סתם מסעדות ניתן לספור על יד אחת.

אנחנו פונים לראש הרשימה הקצרה, Books@cafe, מקום המקלט הקבוע של הקהילה האלטרנטיבית והקווירית המקומית. במבט ראשון המקום נראה כמו חנות ספרים רגילה, המציעה ספרות ערבית מודרנית באנגלית ובערבית. אבל מי שיעקוב אחרי ציור הקיר הצבעוני שבפינה במעלה המדרגות, יגלה סדרת חללים זרועי ספות, עטורי טפטים צבעוניים בסגנון שנות ה-70, המובילים למרפסת המשקיפה על נוף הרים לילי. הבתים הקטנים זרועים על צלע ההר צפוף-צפוף, מוארים באינספור נקודות אור בוהקות ככוכבים, ומגדל המסגד הרחק למעלה זוהר כמו סימן קריאה קטן. כאן מצויים גם שולחנות האוכל העיקריים, לצידם תוכלו להזמין גם נרגילה. מחירי האוכל מזכירים את ברלין, ובניגוד ל-, "Old View Cafe" השוכן במורד אותה הסמטה ממש – כאן דווקא כן מגישים אלכוהול.

המקום כל כך שובה לב עד כי נקל לשכוח עד כמה הוא וההופעה שהגענו לראות הם תופעות נדירות בנוף המקומי. להקות מערביות לא מגיעות לירדן לעולם - מוזיקת רוק ופופ מערבית נתפסת כבאה מן השטן (כנראה השיח'ים הירדנים תפסו כמה הורים אמריקאים משנות ה-50 לשיחה). למשרוע ליילה הותר להגיע רק מאחר שהיא להקה ערבית ששרה בשפת אמה.

 
ביום ההופעה אנחנו מחליטים לראות איך נראה האמפיתיאטרון העתיק באור מלא, לפני שיוסווה על ידי מעריצים ואבטחה. הלהקה כבר עשתה את הסאונד צ'ק יום קודם לכן, וחלק מן הציוד כבר במקומו – כמו גם אינספור דגלים של נסקפה, נותנת החסות של ההופעה, הזרועים לצד העמודים העתיקים אדירי המימדים. לא רק דגלים זרועים כאן – כמו פינות רבות ברחבי העיר, גם צידו החיצוני של התיאטרון, הפונה לרחוב, הפך למיני-מזבלה, זרועת אשפה, בקבוקים ריקים, אריזות ריקות ושאריות מזון. קשה להאמין שבעיר שכה קשורה לעברה קיים זלזול מופגן כל כך. למרבה המזל, התיאטרון עצמו מצליח להישאר נקי מבפנים. אנחנו מתבקשים שלא לעלות על הבמה, ומפצים על כך בטיפוס במעלה כל המדרגות החלקלקות. הנוף מלמעלה מרהיב. החלל עצום, והציוד על הבמה נראה כמו צעצועים. בערב אנחנו מגיעים אחרי מנוחת ייגעים, כשהחימום כבר בעיצומו. אלעאה וואראדי הסעודים נותנים הופעה חביבה, אבל ההתרגשות האמיתית עוד לא התחילה. רוב הקהל כבר במקומו, מצפה בקוצר רוח. כל החששות היו לשווא – האווירה במקום חמה וידידותית, מגובשת על ידי אהבה ללהקה שחרטה על דגלה את מסר הסובלנות כלפי האחר. בירדן השמרנית, שבה נשים מתבקשות להתלבש בצניעות בצאתן אל הרחוב, יוצרים קירות האמפיתיאטרון הגבוהים חלל מוגן עבור שבירת המוסכמות. סקירה של היציעים מגלה חיג'יאבים פזורים בתוך ים של שיער פזור, חולצות צנועות לצד שרוולים קצרים, אשר פה ושם גם חושפים קעקועים. אני חשה צביטה קטנה עבור הצופים שנמצאים אי שם למעלה – 25 הדינרים (140 שקלים) ששילמנו עבור הזכות להיות בתוך מה שבהופעות בארץ מכונה "מעגל הזהב", שווים לשכר יום עבודה שלם של ירדני ממוצע. כנראה שזה מסביר למה יש חללים ריקים על ספסלי האבן ובתוך הרחבה המגודרת – רק בחודש האחרון עלו מחירי הדלק בירדן ב-100%, מחצי דינר לליטר לדינר שלם.

ברבע לעשר עולים סוף סוף משרוע ליילה, כמעט שעתיים אחרי השעה הנקובה בכרטיס. איחור כמעט תל אביבי. סינו עולה בג'ינס ובז'קט מחויט, ומצית את הקהל תוך רגע. ההשוואה המיידית המתבקשת היא לפרדי מרקורי. החל בהופעה החיצונית (קומפלט עם שפם), עבור בנוכחות הבימתית המתפרצת, וכלה ביכולות הקוליות המרהיבות שלו, חאמד סינו הוא ללא ספק תשובה ראויה לאגדת הרוק שבנתה את קווין. ההשוואה הזו דורשת למתוח קווים מקבילים נוספים, אבל נראה שאת קהל המעריצות העצום שלו זה לא באמת מעניין. הצווחות שמהדהדות באמפי רחב הידיים כאשר סינו משליך את הג'קט אל תוך הקהל, ונותר בגופיה החושפת זרועות שריריות לעילא, לא היו מביישות אף הופעה של ג'סטין ביבר. אני מצירה בפעם המי-יודע-כמה ב-24 השעות האחרונות על היעדר בקיאותי בשפה הערבית, אבל המוזיקה כובשת גם בלעדיה.

ואז מגיע רגע מכריע. בתוך חלל מהדהד, עם מערכת סאונד מפוקפקת, נשמעים התווים הראשונים של "Ne me quitte pas"  של ז'אק ברל – ואני קופאת על מקומי בפה פעור. מופשט מכל עיטור מוזיקלי מיותר, מגיש סינו ביצוע חודרני עד כאב, השני רק למקור; והוא עושה זאת בערבית. אם עד עתה פשוט חשבתי שהלהקה טובה, הרי שעכשיו אני מאוהבת. הקסם שליילה מהלכים על הקהל שלישי בעיני רק לזה שחוויתי בהופעותיהם של לאונרד כהן ושל אמיר קוסטוריצה ולהקתו. לאורך כל שארית אותו הלילה אני שרויה בטראנס. סינו מגיש שיר שלם בפלצטו כמעט בלתי אפשרי, אחר דרך מכשיר עיוות קול, שלישי בראפ. מוכיח שוב ושוב שאין דבר שאינו מסוגל לשיר. זוגות קוויריים סביבי פוצחים בריקוד לצלילי אחת הבלדות ("שים אל יסמין"?). כשאני מסיטה את מבטי הצידה, אל פאתי הבמה, אני מגלה את השוטרים שסיפקו את האבטחה הכבדה לאירוע שעוּנים בשוּרה על המעקה, חוזים בסינו כמו מהופנטים, מחוייכים מאוזן עד אוזן. למרבה האירוניה, נראה כי ליילה עצמם מתרגשים לא פחות. לקראת סוף ההופעה הם שולפים שלט עם הכיתוב "עמאן, 14-09-12" ומבקשים צילום למזכרת עם הקהל.

ההופעה מגיעה לקיצה בלי הדרן. אנחנו לא מסופקים, ורעבים לעוד, אבל בשום אופן לא מוכנים לתת לרעב הזה לדחוף אותנו לאפטר פארטי המתוכננת. אנחנו את מנת המוזיקה שלנו ללילה זה כבר קיבלנו - מכאן אפשר רק לרדת. אנחנו יורדים לתפוס מונית וחוזרים אל, Books@cafe לסגור את הלילה בשתיה רגועה.

בסופו של סופ"ש, למרות שמדובר בחו"ל הכי קרוב והכי זול שתוכלו לדמיין, נסיעה לירדן היא עסק מסובך. עוד לפני שהתחלנו לדבר על העמלות המרובות שתיאלצו לשלם במעברי הגבול (והאמינו לי, יסחטו מכם כל אגורה אפשרית), יותר מכל היא דורשת הכנה נפשית. היא בהחלט לא אירופה, אפילו לא ירושלים, ומי שרגיל לנוף אורבני מודרני יופתע לגלות מעין יפו המתפרשת על פני שטח בגודל מדינה בארצות הברית. חיי הלילה, כאמור, בלתי קיימים, אבל בהינתן חברה טובה תוכלו ליצור אותם בעצמכם על כוס תה משובח, או אפילו באחד ממאות דוכני הפירות והמיצים הממלאים את העיר באותו אופן שבו בתי קפה ממלאים את תל אביב. בקיצור, גברים חובבי נרגילה ונשים שאינן חוששות מבגדים ארוכים יגלו בה קסם מיוחד במינו, תושבים מזמינים פנים, וחומוס משובח (Hashem בדאון-טאון). רק לא לשכוח קרם הגנה.

פורסם בעכבר העיר, 21.09.2012

כתבה: סיכום שנה בתיאטרון הישראלי

"הקהל רוצה להתבדר בתיאטרון", אומר יורם לוינשטיין, מנהל הסטודיו למשחק. ומה שהקהל רוצה - הקהל מקבל. במדינה בה התושבים מאיימים להתכלות בכל רגע, בין אם בהצתה עצמית ובין אם באמצעות איום חיצוני, האסקפיזם היה ונשאר תפקידו העיקרי של התיאטרון. האפשרות להתלבש יפה, להתגנדר, לשים את הילדים אצל בייביסיטר, להיכנס לאולם חשוך, ולמשך שעה וחצי לשכוח את כל צרות העולם החיצוני הייתה מאז ומתמיד המשיכה העיקרית של הבמה. ובכל זאת, אם מנסים לסכם את השנה החולפת, אפשר לזהות שהתיאטרון שיחק עוד כמה תפקידים בחייהם של קהל הצופים.

ביקורת לייט
"פתאום יש מקום להפקות שמתמודדות לעומק עם נושאים יותר רציניים", מעיד תומר (תומש) שרון, ששיחק השנה בין היתר בהצגות "הסוחר מוונציה" ו"כמעט נורמלי" בהבימה. השחקן שטבע את המושג "הצגות ערוץ 2" מסכים שעדיין יש מחזות "שמתחפשים למחזות עמוקים ובעצם הם אותו דבר בדיוק", אך מוסיף שמדובר גם בז'אנר הולך ודועך. "יש שובע אצל הקהל מהדברים האלה", הוא מסביר. "הרייטינג של הריאליטי יורד. יש הרבה יותר אנשים שבכלל לא רואים טלוויזיה ממה שחושבים".

"יש בהחלט מגמה של עיסוק בתכנים ביקורתיים, בחלקם הגדול מה שנקרא 'ביקורתיים לייט'", מסביר פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "מדובר במחזות ביקורתיים, אבל שאינם ביקורת נוקבת". דוגמה מובהקת ל"ביקורתיות לייט" כזו היא "שרי המלחמה" בבימוי מוטי קירשנבאום, ובכיכובו של אלי יצפאן שעלתה בהבימה. העלילה מציגה התכנסות של "מטבחון שוטים" בתוך בונקר, המורכב מראש ממשלה, שר ביטחון, שרת חוץ, איש צבא בדימוס נכה והמטפל האתיופי שלו ועיתונאית, בשעה שבחוץ ישראל מותקפת מכל החזיתות ונשיא ארצות הברית שקוע בשינת האנגאובר. ההצגה עלתה באביב האחרון לקול תרועות בוז של המבקרים, שהכתירו אותה כרדודה, נמוכה ובלתי מצחיקה. היא אולי רחוקה מלהיות מקור לגאווה, אך ניתן בהחלט להתייחס אליה כאל מדגם מייצג לקו ששואף התיאטרון הישראלי בכלל, וזה המסחרי בפרט, להציג: חתרני אך רווחי, פוליטי אך נגיש, קשה אך מהנה.

מחזמר כבד
גם במחזות הזמר שהוצגו השנה, לא הקלו ראש התיאטראות והלכו לכיוון הביקורתיות על פני הבידור. "קברט" בכיכובו של איתי טיראן, שמציג את עליית הנאצים לשלטון דרך חיי מועדון ברלינאי בשנות ה-30, וקטף שמונה פרסי תיאטרון, הוא דוגמה בעלת הצלחה מסחררת לנוסחה. גם הבימה, בית ליסין והסטודיו של יורם לוינשטיין מספקות דוגמאות טובות. בראשון הועלה המחזמר "כמעט נורמלי", העוסק בהתפוררות משפחה על רקע הפרעה דו-קוטבית של האם, בשני הועלה "אחים בדם", שעוסק בהבדלי מעמדות דרך סיפורם של תאומים שגדלים בקצוות שונים של הסולם החברתי, ובשלישי עלה "המצעד", שמבוסס על לינץ' שהתרחש בדרום ארצות הברית.

כל אלה מראים ש"נתתי לה חיי", המחזמר על פי שיריו של דני סנדרסון, הוא, למרות הנוסחה המוכרת של מחזמר הבנוי על שירים נודעים, יותר מכל חריגה בנוף. "עשו המון הצגות שנתפרו לפי הנוסחה של 'מרי לו' שלא הצליחו – 'לילה לא שקט', 'נתתי לה חיי' ", מסביר שרון. "לפעמים ללכת לפי הנוסחה זה לא מסחרי. אז אולי אמרו 'יאללה, אם ניתן צ'אנס למשהו לא מסחרי זה ייצא מסחרי'. כי אנשים רוצים שיפתיעו אותם".

ויוה לה קומדיה
במציאות בה רק עמדה פוליטית אחת נתפסת כלגיטימית, וסאטירה פוליטית ישירה מהווה סיכון כלכלי, חוזרים התיאטראות להיעזר במה שעבד עבור האיטלקים והצרפתים לפני 400 שנה. קשה למצוא תיאטרון שלא העלה השנה הפקה אחת לפחות של קומדיה מהמאה ה-17 או ה-18, לעיתים אפילו יותר מאחת. הקומדיה דל'ארטה וממשיכי דרכה התקבעו בבטחה על במות ישראל. הז'אנר העממי, שגיבוריו הראשים הם בדרך כלל משרתים של גבירים וגבירות רמי מעלה, התבסס על מסכות של דמויות סטריאוטיפיות, על סיפורי אהבה ועל קומדיית מצבים, ויצר אמירה חתרנית לזמנו על המעמדות בחברה.

בהינתן הגישה הבימתית הנכונה, מייצרים מחזות אלה גם בימינו אמירה רלוונטית. "בית ספר לנשים" של מולייר, למשל, שהוצג השנה בקאמרי ובתיאטרון חיפה, מספק אמירה פמיניסטית. בצעד מהפכני לזמנו, יצר מולייר ביקורת חריפה על היחס לאישה בחברה תוך שהוא מגלם אותה בעלילותיו של ארנולף, שרוכש מאיכרה ענייה את בתה בת הארבע, אנייס. במשך שנים מחזיק ארנולף את אנייס כשהיא כלואה בבידוד מהעולם החיצון, במטרה לשמר את בורותה וכניעותה עד אשר יישא אותה לאשה. כנהוג בקומדיות מסוג זה, מתהפכת תכניתו הזדונית על פיה כאשר אנייס מתאהבת בבחור צעיר בהיעדרו של ארנולף – הוראס, בנו של ידידו, שמבלי דעת חולק את ייסורי האהבה שלו עם ארנולף. היות ומדובר במולייר, בסופו של דבר הזוג הצעיר מתאחד וארנולף לומד את לקחו.

תחיית הקלאסיקה המודרנית
הפקות הדרמה סיפקו השנה שפע של מחזאות בעלת אמירה עכשווית  - בראש ובראשונה בזו המקומית. "יוליסס על בקבוקים" של תיאטרון חיפה זכתה בפרס התיאטרון למחזה המקורי, ועלילתה סובבת סביב מורה לספרות המפליג לעזה על רפסודת בקבוקים במטרה ללמד את תושביה ספרות, אך מושם במעצר. זוהי דוגמה מושלמת להיפרדות מהדרמות (ויש שיאמרו, המלודרמות) המשפחתיות שרווחו בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות (כמו "משפחה חמה" של עדנה מזי"א). היא גם מסמנת את החזרה למה שהיה מאז ומתמיד לב ליבו של התיאטרון: שיקוף המציאות הפוליטית והחברתית, דיון מאתגר ומעורר מחשבה בסוגיות אקטואליות, והצגת נושאים שאינם תמיד קלים לעיכול עם קפה ועוגה במזנון.

לצד זאת, זכינו גם לכמות בלתי מבוטלת של מחזות קלאסיים או של עיבודים בימתיים לטקסטים ספרותיים נודעים, תוך התמקדות דווקא במחזאות קלאסית מודרנית, ובנכסי צאן ברזל תרבותיים ידועים פחות – כגון "משחק של אהבה ומזל" של מאריבו בחאן, או "הטייפ האחרון של קראפ" של בקט באנסמבל עתים. לדברי ד"ר קינן, הדבר נובע הן מניסיון של התיאטראות הגדולים להתחרות בפרינג', והן בעובדה שתיאטראות מתמלאים אט-אט ביוצרים צעירים, שזוכים למרווח פעולה רחב יותר. "במידה רבה זה בזכות היכולת של הבמאי לנווט את הרפרטואר שלו", מסביר קינן. "בעבר במאים ושחקנים פחות או יותר קיבלו עליהם את דין התיאטרון, ועשו איזו עבודה שנתנו להם. ניתן לראות התהפכות מסוימת במגמה הזו. נותנים לאנשים צעירים להכתיב את הטון".

בתוך העניין המחודש בקלאסיקה המודרנית, בולטים באופן ספציפי חנוך לוין ("אורזי המזוודות", "איש עומד מאחורי אישה יושבת", "מלאכת החיים", "מוריס שימל") וברטולד ברכט ("גלילאו", ערב משיריו). "מבלי לפגוע בחנוך לוין שהוא באמת אחד היוצרים הגאוניים ביותר שהיו כאן", מותח קינן ביקורת, "הבעיה היא שזה בא קצת על חשבון מחזאות ישראלית קלאסית אחרת, כגון ניסים אלוני או יוסף מונדי". יורם לוינשטיין דווקא לוקח את הצד הנגדי לקינן. "צריך לשבח את כל מי שעושה קלאסיקות כיום, עם כל המסחריות של הטלוויזיה ושל התיאטראות הרפרטואריים", הוא מסביר. "נכון שהקלאסיקות הן מעבר לזמנים, אבל בעידן שלנו יש תחושה שהן פאסה". עם זאת, כדאי להפריד בין הפקות שמפיחות חיים חדשים בטקסטים מוכרים כמו "פרוייקט ריצ'ארד" של הקאמרי או "הארווי" של תיאטרון גשר, לבין הפקות שנשענות בעיקר על שמות גדולים ואינן מעניקות לצופה ערך מוסף או תמורה לכספו. בקטגוריה השנייה אפשר למצוא את "ביקור הגברת הזקנה" של הבימה או "קומדיה של טעויות" של הקאמרי, שנקטלו על ידי המבקרים כהצגות הממלאות נישת מנויים ומועלות באופן שמבזה את המקור.

מינימום מאמץ, מקסימום יוקרה
למרות שהמצב הפוליטי בארץ ממשיך להעיב על קשרים עם תיאטראות בחו"ל – כפי שנוכחנו לדעת לאחרונה במקרה פיטר ברוק שביטל בגלל לחצים של ארגונים פרו פלסטניים – יש לציין כי השנה החולפת הביאה עמה שורה ארוכה של אנשי תיאטרון מחו"ל שהציגו את עבודתם בארץ. אולימפיה דוקאקיס, דיאה לוהר והדיוטשה תיאטר, מיכאיל ברישניקוב, רוברט סטורואה ולהקת Et Cetera, אורליה טרי, האחים פורמן, סילביה חוטניק ותיאטר דרמטיצ'ני – בעונת התיאטרון האחרונה כל אלה, ורבים נוספים, עשו דרכם אל הערים הגדולות בישראל על מנת להביא לקהל המקומי את המיטב של התיאטרון הבינלאומי. אחוז לא מבוטל של ההפקות הללו, אשר רובן זכו לשבחי המבקרים, היה תוצר של שיתופי פעולה עם יוצרי תיאטרון מקומיים – עדות לעניין שמעורר התיאטרון הישראלי בחו"ל (רק השבוע הוזמנו עמרי ניצן ואיתי טיראן להרצות על "המלט" במילאנו). 

"רמת הכתיבה של המחזאות הישראלית עלתה מאוד בשנים האחרונות", אומר קינן. "תופעה חדשה נוספת, שהיא מבורכת בעיניי, היא טיפוח הדרמטורגיה – אותם אנשים שנמצאים, כמו עורכי ספרים, עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, שהמיומנות שלהם היא לגלות טקסטים חדשים, לעזור למחזאים לעבד אותם ולשמש כעין שלישית לבמאי. מאידך גיסא, אני מצר שבגלל, להערכתי, קשיים כלכליים, רמת העיצוב הכללית של הצגות בתיאטרון הישראלי מצטמצמת. המקום שנותנים לעיצוב, התקציבים שנותנים למעצב, היד החופשית שנותנים לו לממש את החזון שלו, זה לא מה שהיה פעם. וזה חבל". כנראה שבגלל זה יותר קל ליח"צן הצגות מחו"ל, מאשר להשקיע בהצגות מבית.

פורסם בעכבר העיר, 16.09.2012

ידיעה: במאי התיאטרון פיטר ברוק ביטל הגעתו לישראל

במאי התיאטרון הנודע פיטר ברוק, שלהקתו Bouffes Du Nord הייתה אמורה להופיע בדצמבר הקרוב בפסטיבל הבינלאומי של תיאטרון הקאמרי  עם ההצגה "החליפה", הודיע היום באופן פתאומי על ביטול הגעתו. ההחלטה הגיעה לאחר לחצים שהופעלו על ברוק מצד גורמים פרו-פלסטיניים לבטל את השתתפותו כאות מחאה כנגד הכיבוש. "בחודש האחרון עברנו תהליך עמוק חקירה", כתבו ברוק ולהקתו לקאמרי. "העובדה כי תיאטרון הקאמרי בחר לתמוך באקט הקולוניזציה הברוטלי על ידי הצגה באריאל האיר את עינינו לכך כי הגעתנו לתיאטרון שלכם תיראה כתמיכה בפעולה הברוטלית הזו". את המכתב חתמו במילים "אנחנו יודעים כי רבים מביניכם ומתושבי מדינתכם חולקים את השקפתנו, ואנו מבקשים לתמוך בהם כמו גם באנשי פלסטין".

אחד האנשים ששלחו לברוק מכתבים בבקשה למשוך את ההשתתפותו בפסטיבל היא ד"ר ענת מטר, מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. במכתבה הזכירה מטר את החרם האקדמי על ישראל, והדגישה את הזדהותה עם "אנשים שאינם ששים לאמץ [את החרם על ישראל] בכללותו. אני מאמינה כי החלטות בנוגעות לחרם אקדמי ותרבותי חייבות להישקל בכובד ראש ולא להתקבל בעיוורון", כותבת מטר. "העניין עם תיאטרון הקאמרי הוא שהחלטתו... לתמוך בדיכוי הפלסטינים על ידי הצגה על אדמתם הכבושה, באריאל, עיר שנבנתה אך ורק על מנת למנוע הסכמי שלום עתידיים, היא בעייני, שערורייתית מדי. על ידי הגעה לכאן והופעה עם תיאטרון הקאמרי תתמוך, למעשה, בהחלטה הפחדנית של הנהלת התיאטרון. חוששתני כי כל רטוריקה הנוגעת לקידום שלום באזור תישמע חלולה לאחר מכן". 


"מבחינתנו זה הישג מאוד חשוב", אומר עופר ניימן, פעיל בתנועת "יש גבול", אשר נמנה גם הוא על הפעילים שניהלו מגעים עם ברוק וצוותו ועודדו את הפעלת הלחצים. "הקאמרי, הבימה ובית לסין הם מוסדות שמופיעים בהתנחלויות בשטחים הכבושים, ששותפים באופן ישיר בהפרת החוק הבינלאומי, באפרטהייד הישראלי, וזה בלתי נסבל שמוסדות כאלה יקבלו כל מיני צ'ופרים בדמות שיתופי פעולה עם במאים דגולים כמו פיטר ברוק. חשוב לציין שלא מדובר בהתנגדות אוטומטית לכל ביקור של ברוק בארץ. הוא יכול לבוא ולהציג את ההצגה הזו במסגרת אחרת, לא בשיתוף פעולה עם תיאטרון פורע חוק. ישראלים שוחרי שלום מוזמנים לבוא להפגין סולידריות עם הפלסטינים שחיים תחת כיבוש ולראות את פיטר ברוק באל חכוואתי במזרח ירושלים או בתיאטרון ברמאללה".

הביטול הגיע לאחר שהלהקה כבר אישרה את הגעתה ומכירת הכרטיסים כבר החלה. הוועד המנהל של התיאטרון הקאמרי ערך אחר הצהריים ישיבת חירום, בה הוחלט כי התיאטרון יפעיל מאמצים על מנת לשכנע את ברוק להגיע כפי שהוסכם, אך במידה ויסרב יגיש הקאמרי תביעה משפטית על הנזקים שנגרמו לו, אשר תנוהל בפריז, מקום מושבה של הלהקה. "יש בידינו מסמכים בהם ברוק ולהקתו מאשרים לנו להתחיל במכירת הכרטיסים", מסר לעכבר העיר מנכ"ל התיאטרון, נעם סמל. "יש בינינו הסכם". במענה למשפט במכתב הביטול של הלהקה, בו כותבים חבריה כי הם "נאלצים לדחות את ההזמנה להופיע בתיאטרון", טוען סמל כי מדובר בנוסח מתחכם ומתחמק, שאינו משקף את ההליך האמיתי שהתנהל בין שני התיאטראות, שנמצא כבר בעיצומו. "אנחנו לא גוף פוליטי, אנחנו גוף אמנותי", משיב סמל על ההאשמות בנוגע לאריאל. "אנחנו מופיעים באריאל, אבל מצד שני אנחנו מפיקים הצגות כמו "השיבה לחיפה", שעוסקות בדו-קיום. אנחנו מציגים את כל פסיפס החברה הישראלית". סמל ממשיך ומזכיר כי "אנחנו כפופים לחוקי מדינת ישראל ולהנחיות משרד התרבות. אנחנו לא נמצאים בחלל ריק, אנחנו לא אמן בודד ועצמאי".

פיטר ברוק הינו במאי תיאטרון בריטי מוערך, הפועל מזה 40 שנה בצרפת. לצד שורה ארוכה של עבודות תיאטרון, בהן הפקות רבות של שייקספיר, ביים ברוק גם מספר סרטים, בהם עיבוד לספרו הקלאסי של וויליאם גולדינג "בעל זבוב". בשנת 2005 הוענק לברוק פרס דן דוד, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. ב-2008 עיטר התיאטרון הנורווגי הלאומי את ברוק בפרס איבסן.  

פורסם בעכבר העיר, 04.09.2012

כתבה: עלייתו של ה-EP באינדי הישראלי

"בכלל לא ידענו שמה שהוצאנו זה EP", אומר רותם בר אור מלהקת theAngelcy, המועמדת עם "Beginners' Love" בקטגוריית EP השנה במצעד השנתי של עכבר העיר וקול הקמפוס. "פשוט אספנו רשימת דמואים שהיינו אמורים להוציא, הדפסנו את זה על דיסקים ומכרנו בהופעות. הדיסק עצמו חלק לגמרי, לא כתוב עליו דבר אחד – לא שמות חברי הלהקה, לא קרדיטים לכל מי שעסק בזה. אנחנו, מבחינתנו, עוד לא הוצאנו כלום".



קל להבין את הבלבול של הלהקה באשר להגדרה. ה-EP (קיצור של Extended Play) הוא פורמט הפצה ערטילאי-משהו, הניצב אי שם בין הסינגל לאלבום המלא. הוא הופיע לראשונה בשנות ה-50, בימים בהם עולם המוזיקה כולו ישב על גבו של התקליט – פורמט שהיקף החומרים שביכולתו להכיל מוגבל ביותר. על ידי שימוש בחירוץ צפוף יותר בסינגלים, הצליחו תקליטי ה-EP  להכיל היקף כפול של מוזיקה. אם אורך הסינגל הממוצע היה בין 2 ל-3.5 דקות, העניק ה-EP  למאזין כשבע וחצי דקות של מוזיקה.

חלפו כבר כמעט 30 שנה מאז פריצת הקומפקט דיסק, ואפילו הוא נחשב כבר בעיניי רבים לפריט אספנים שפג תוקפו. בעידן שבו כמעט כל יצירת מוזיקה מוקלטת זמינה למאזין בקבצים דיגיטליים, להורדה או להאזנה, וספריות מוזיקה שפעם תפסו קירות שלמים הופכות לרשימת קבצים על גבי מחשב (וזאת מבלי לתפוס אפילו שליש מכלל הזיכרון שלו), קשה להאמין כי קיימת הצדקה לקיומו של יצור הביניים המשונה הזה. עם זאת, ייתכן כי למרבה הפתעה, דווקא העידן הדיגיטלי מביא עמו תחייה של פורמט הסינגל המורחב – או, כפי שנכון יותר לקרוא לו כעת, האלבום המקוצר. 

"מעכשיו אני עובד רק בפורמט של EP", מכריז זמר ההיפ הופ לוקץ' בשיחה עם עכבר העיר. "כשהוצאתי את האלבום האחרון שלי לא נמכרו יותר מדי עותקים, והרגשתי שהרבה שירים ממנו הלכו לאיבוד, ושאם הייתי מוציא אותם בקבוצות קטנות של 6-5 הם היו מקבלים יותר דגש", הוא אומר, ומצביע על אפקט נוסף של דור הפרעת הקשב. בעידן שבו המאזינים מקבלים את מנת המוזיקה שלהם מהיוטיוב, נבלעים בתוך האלבומים הארוכים שירים רבים, שאינם זוכים לתשומת לב מצד המאזין. ה-EP עושה מה שאלבום, הארוך פי שניים, אינו יכול לעשות – הוא ממקד את תשומת ליבו של המאזין, שהתרגל לשינויים תדירים ואיבד את יכולת ההאזנה הרציפה, ומעניק את הבמה הראויה לכל שיר בנפרד. היתרון הראשון הוא היכולת ליצור אחידות תכנית. אמנם ימיו של אלבום הקונספט חלפו, ככל הנראה, עוד בשנות ה-80, אך אפילו חמישה או שישה שירים, המקושרים יחדיו על ידי באותו נושא או סגנון מוזיקלי, יכולים ליצור אווירה או לספר סיפור באופן רחב ועמוק הרבה יותר, מבלי לאתגר את המאזין יתר על מידה. "ב-EP  אתה יכול להיות נורא מוגדר, ואתה גם יכול לעשות בכל פעם משהו אחר", קובע לוקץ'. "הנוכחי שלי הוא יותר הארדקור, הבא יהיה קומי, זה שאחריו יהיה היפ הופ, אחרי זה יש לי פרוייקט קאנטרי עם סגול 59".



יתרונו השני של ה-EP, החשוב במיוחד עבור להקות החתומות בלייבלים עצמאיים או כאלה שטרם הוחתמו כלל, הוא במידת העבודה שהוא מצריך. בעוד שהקלטת אלבום דורשת כמות מכובדת של חומרים מוכנים, זמן הקלטה ארוך, וסכום כסף לא מועט עבור הפקה ברמה גבוהה, מזניק ה-EP  את הלהקות לתודעה באופן אפקטיבי ביותר תמורת השקעה מועטה בהרבה. "אנחנו להקת אינדי, ומן הסתם אין לנו כסף לשום דבר", מסביר יותם שליזנגר, גיטריסט להקת The Wake Up Suzzys. "אנחנו משחררים משהו ורוכבים על האינרציה של זה. המחשבה של להיות עכשיו שנה באולפן ולעבוד על אלבום בלי תקציב, כשלא ברור לנו מאיפה יגיע הכסף, נראית לנו נורא מדכאת. אילו היה לנו לייבל, יכול להיות שזה היה נראה אחרת".

פורסם בעכבר העיר, 04.09.2012

ראיון: גי "אפיקומן" וגיל "ראסטה", מפיקי הרגאיי בארץ

ב-28 באוגוסט ייערך בגן סאקר בירושלים פסטיבל הרגאיי Zion Reggae Fest 2012, בהשתתפות בארינגטון לוי (לראשונה בארץ), אלפא בלונדי (שחוזר להופיע בארץ אחרי 20 שנה), והכשרונות המקומיים זבולון דאב סיסטם, שבק ס' והתקווה 6. עבור אוהבי הרגאיי בישראל מדובר באירוע גדול בכל קנה מידה, ואחורי הקלעים שלו מרתקים לא פחות. לבארינגטון לוי תוכננה הופעת יחיד בבארבי ביולי, אלא שאז הוא הוזמן להופיע מול ברק אובמה. מתוך הבנה שלא ניתן לסרב להצעה כזו, נדחתה ההופעה שלו לתאריך ולמיקום החדש, ונתנה למפיקים, גי "אפיקומן" דרייפוס וגיל "ראסטה" בונשטיין, הזדמנות להפוך את שיתוף הפעולה הראשון שלהם מזה שנתיים לאירוע הרבה יותר גדול.

גיל את גי
צילום: מקס צ'רטקוב
דרייפוס ובונשטיין הם שמות נרדפים למוזיקת רגאיי בארץ. בונשטיין, שאת ראשו, למרות כינויו המטעה, מעטר שיער קצר "רגיל" למראה, הוא מפיק הרגאיי הוותיק בארץ. דרייפוס, מי שניתן לכנות "ממשיך דרכו", הוא מפיק ודי ג'יי מוכר בזכות עצמו (לא רק ברגאיי), והבעלים של משרד הכרטיסים "מיסטר טיקט", שהפיק בזמנו כמה ממסיבות הרחוב הגדולות ביותר של תל אביב ותקלט ברחבי אירופה. "בשביל כל מי שנכנס לרגאיי, השם הראשון והשני והשלישי שהוא ישמע זה גיל ראסטה", מספר דרייפוס על ההיכרות ביניהם. "אתה הולך ומחפש גיל עם ראסטות. אתה פונה לאיזה כמה גילים עם ראסטות, ואתה מבין שזה כנראה לא הם, עד שאתה רואה מי זה בעצם גיל ראסטה המקורי, האוריגינל".

בונשטיין היה הראשון להביא לישראל את הז'אנר הג'מייקני, לאחר שנחשף אליו לראשונה בעת שהותו בפריז בשנות ה-70. "גיליתי את בוב מארלי ואת הרגאיי בתקופה שעוד לא היה שום מידע, נכנסתי לעולם מסתורי לגמרי", הוא מספר בתוגה. "פעם היה אפשר עוד לגלות עולמות, היום הכל חשוף דרך האינטרנט". ב-1980 חזר בונשטיין לישראל, והחל לארגן מופעי רגאיי ולהביא אמנים מחו"ל להופעות. ב-1985 הוא פתח בתל אביב את המועדון South Western Township) Soweto), שפעל במשך 12 שנה והיווה מרכז לתרבות ג'מייקנית ואפריקאית. הופעות התקיימו במקום באופן סדיר, ובשבתות, כשהיה סגור, היווה המועדון מקום מפגש לערבי קהילה אפריקאיים. הקהל הורכב מיוצאי אפריקה (גאנה, ניגריה, חוף השנהב, ומאוחר יותר, עם העלייה האתיופית, גם מאתיופיה), ממקומיים ומתיירים צעירים. "עברו שם אלפים של אנשים", מעיד בונשטיין. "המועדון היה מאוד קוסמופוליטי, וזה תרם מאוד לכך שהוא היה הכי מעודכן שיש מבחינת מוזיקה". במהלך שנות ה-90 הפיק בונשטיין את ארבעת פסטיבלי הרגאיי באכזיב, בהם השתתפו להקות רגאיי בולטות מג'מייקה ומרחבי אפריקה. בפסטיבל האחרון, שהתקיים ב-1996, נכחו כ-8000 איש. במקביל, המשיך לייבא ולהפיק הופעות בודדות של אמנים בולטים בז'אנר.

המפגש בין שני המפיקים הוליד את פורטל "רגאיי", החוגג בימים אלה חמש שנים לקיומו. הפורטל היה המקום הראשון באינטרנט הישראלי שריכז מידע על הז'אנר, וכלל היסטוריה, ביקורות, כתבות, ועדכונים על מסיבות ואירועי רגאיי. הפורום באתר יצר קהילה מגובשת, וסיפק במה לדיונים ולחילופי מידע. "בשנה הראשונה היו לנו בין 15 ל-20 אלף כניסות בחודש", מעיד בונשטיין. עם זאת, מהפכת הרשתות החברתיות נתנה באתר את אותותיו. הניהול העצמאי והיעדר הפרסומות לא אפשרו אחזקת כתבים בתשלום, וההיענות ההתנדבותית הייתה מועטה. אופן ניהול האתר, המופעל על ידי עורך ראשי אחד, מיושן כיום מכדי לעמוד בקצב העדכונים בפייסבוק, וחידושו יעלה סכום כסף לא מבוטל. דיוני הפורום עברו לפייסבוק והאתר מתעדכן לעיתים נדירות למדי. המשיכה העיקרית שלו כיום היא בתיעוד שהוא מספק של היסטוריית הרגאיי בארץ, הן בטקסט והן בתמונות. "העניין הוא שבעיקר היינו לבד, ועשינו הכל לבד, והתעייפנו", מסביר דרייפוס. "יש כל הזמן הזרמת מידע כל כך מאסיבית שאי אפשר לעמוד בקצב", מוסיף בונשטיין.


למרות הקשיים, בונשטיין אופטימי. "ישראל נחשבת בג'מייקה למעצמת רגאיי, מבחינת כמות האמנים שהגיעו לפה, מבחינת הישראלים שמבקרים וחיים שם בגטו", הוא מכריז בגאווה, ושולף קלסר עצום עם כתבות וקטעי עיתונות - זהו רק אחד מתוך כ-30 קלסרים דומים השוכנים אצלו על המדף, ומתרחבים תדיר. לדברי בונשטיין, הפרק בסדרה "פעם בחיים", במהלכו התגוררו נינט טייב ובן ארצי בדאון טאון של קינגסטון, יצר גל ענק של תיירות ישראלית למקום. "לא לא לא!", מתפרץ לדבריו דרייפוס. "יש מעט מאוד ישראלים בג'מייקה. כל מי שהיה בג'מייקה אתה מכיר אותו אישית. כולם עברו אצלך. זה מעט מאוד יחסית. גם מה שאמרת שישראל היא מעצמה של רגאיי, אני חושב שזה רחוק מאוד מהמציאות". אבל בונשטיין ממשיך ומתעקש: "ישראל מעצמת רגאיי, ראסטה", הוא קובע ומציג בפניי ראיונות וביקורות אלבומים מתוך עיתונים ישראלים, אמריקאים וג'מייקנים. כתבות על Soweto, ביקורות מהללות על אלבומים של להקות ישראליות, דיווחים על ההופעות בארץ.

 לדבריו, הייתה לתרומה של פילוני לדאנס הול ב-2003 השפעה על המוזיקה הג'מייקנית. "הוא היה המפיק הלבן הראשון שהצליח להגיע למצעד הפזמונים הג'מייקני, במקומות מכובדים מאוד, ואפילו עם להיט שהגיע למקום ראשון - ועם מוזיקה שהיא בעצם לא רגאיי. הביקורים של פילוני, ושל שבק ס' שהיו חודשיים בג'מייקה, וכל הקשר שהיה למועמדים עם מפיקים מוזיקליים מג'מייקה, וזה שיוסי פיין הקליט בג'מייקה - והיו על זה המון כתבות, כי זה מעניין אותם שישראלים באים. אז בג'מייקה, אני חושב, שכן יש הרגשה שישראל מעצמת רגאיי, ראסטה".


כל הופעה שהשניים מביאים לארץ היא בעיניהם הישג תרבותי עצום. כך, למשל, ההופעה של זיגי מארלי, שהופיע בארץ בזמן מלחמת לבנון השנייה. מיקום ההופעה שונה פעמיים, בהתאמה להתרחבות טווח הטילים שנורו על ישראל באותה תקופה, אבל שעה שדפש מוד ביטלו, מארלי לא התייאש לרגע. כל אחד מן האמנים הג'מייקנים שהביאו השניים לישראל זוכה מן המפיקים לטיול בירושלים (פרט ל- Burning Spear, שבזמן שהותו בישראל ב-1990 פרצו בירושלים מהומות דמים ברחבת הכותל), ולמבט מקיף על חיי התרבות המקומיים. "אנחנו בעצם סוג של משרד תרבות עצמאי", מעיד דרייפוס. "הדימוי שיש להם בראש של ישראל הוא של גמלים וחיילים, ואנחנו בעצם מראים להם את מה שקורה פה. איך לא הכל סובב סביב שנאה, איך כן אפשר להיות חיובי ואפשר לחפש את הדברים החיוביים בכל דבר שהוא רע. צריך להבין שברגע שאמן מסוים שיש לו הרבה חסידים כותב 'הייתי בישראל והיה מדהים' זה שווה הרבה יותר מפרסומות של 200 אלף דולר שמבזבזים על כל מיני שטויות של משרדי פרסום שמראים בחורות בביקיני".

"כל להקה, מכל סגנון מוזיקה, זה נס שהיא מגיעה", קובע בונשטיין. "היו לי פעמיים כרטיסים להופעות של פראנק זאפה – פעם אחת כל הציוד שלו נשרף במונטרו, פעם שנייה הוא נפל מהבמה ושבר את הרגל. לא ראיתי אותו. כל הרכב שאנחנו מחכים לו בשדה תעופה, הייתי אומר 'ברגע שהם אצלנו פה, כבר לא מעניין אותי, יבואו לא יבואו אנשים'. הכל קרה, הזמר לא איבד את הקול שלו, אף אחד לא נפצע? זהו, עשינו את זה. עוד שלושה ימים הם עוזבים, מעכשיו - תענוג, נהנים מכל רגע, ראסטה. 30 שנה אני מביא אמנים, מעולם לא היה לי ביטול. אף אמן ג'מייקני לא ביטל אף פעם את ההופעה שלו בישראל, לא חשוב באיזה מצב, גם במלחמה. זה היה נס שהם כולם הגיעו. גם כשמטאליקה באים לפה זה נס, כל להקה זה נס". 

פורסם בעכבר העיר, 24.08.2012

דעה: פוסי ריוט

ב-21 בפברואר 2012 פרצו לקתדלת ישו המושיע במוסקבה, הכנסיה הגדולה ביותר ברוסיה, חמש נשים צעירות עטויות שמלות קצרות ומסכות סקי צבעוניות, חברות בלהקת פאנק פמיניסטית בשם "Pussy Riot" וערכו במקום, לנגד עיני באי הכנסיה המשתאים, "תפילת פאנק". תוך מה שניתן לכנותו ריקוד סוער (בשימוש גמיש מאוד של המונח "ריקוד"), פצחו החמש בשירה, המדמה תפילה אורתודוקסית, של טקסט המוחה נגד שלטונו של פוטין ונגד הקשרים בין הכנסיה הרוסית האורתודוקסית, בראשותו של הפטריארך הראשי לרוסיה קיריל, לבין השלטון. הטקסט (הנעדר, יש לציין, מעוף יצירתי יוצא דופן) כלל גסויות וקללות. אקט דומה ערכה הלהקה בקתדרלת יוֹלוֹחוֹבו.

משני האירועים הללו נערך הקליפ שהעלתה הלהקה ליוטיוב:



ב-26 בפברואר, בעקבות מחאה של אקטיביסטים אורתודוקסים, נפתח בנושא תיק על פי הדין הפלילי הרוסי, חוליגניות (אישום הדומה להפרעת הסדר הציבורי) על בסיס זריעת שנאה דתית, הנושא ענישה מקסימלית של שבע שנות מאסר. ב-3 במרץ נעצרו נדז’דה טולוֹקוֹניקוֹבה ומריה אליוֹחינה (אמהות לילדים בני 4 ו-5, בהתאמה), וב-16 נעצרה יקטרינה סמוּצביץ’.

זהותן של שתי הנשים הנותרות אינה ידועה. בתחילה הכחישו שלוש העצורות כל קשר ל"פוסי ריוט", ובהמשך טענו כי מחאתן הייתה פוליטית גרידא. לאחר משפט מתמשך, במהלכו עורר התיק רעש בינלאומי ומחאות גלובליות, נגזרו על כל אחת מן הנשים שנתיים מאסר בפועל.

רבות כבר נכתב על האופן שבו התנהל המשפט, ועל גזר הדין, המוגזם לכל הדעות. מי שירצה, ימצא בקלות די והותר מאמרים היוצאים נגד הכנסיה, נגד דת באשר היא ונגד השלטון ברוסיה. אין חולק כי הסעיף שבו הואשמו השלוש מופרך למדי. יש למתוח את המציאות עד דק על מנת למצוא בפעולות שלהן כוונות זדון פליליות. סביר הרבה יותר להניח שהפעולה שלהן נבעה פשוט מרצון לייצר פרובוקציה שתספק ל"פוסי ריוט" יחסי ציבור (ברכותיי, הצלחה מזהירה).

עם זאת, הקריאה לשחרורן בלא כל עונש, סביבה איחדו שורות סלבריטאים מרחבי הגלובוס, כולל אפילו מדונה (שספק רב אם צפו בקליפ עצמו לפני שיצאו בהצהרות), מופרכת לא פחות. העונש שהיה ראוי להשית עליהן הוא קנס כספי ועבודות ציבור, רצוי בכנסיה. בחוק הרוסי קיים סעיף שמאפשר פסיקת קנס בגובה של עד אלף רובל על פגיעה ברגשות מאמינים. בכך רוסיה אינה נבדלת ממרבית המדינות המערביות המתקדמות, ביניהן ארצות הברית ואנגליה, המשיתות קנסות ועבודות ציבוריות עבור חילול מקומות קדושה ופגיעה ברגשי דת. בגרמניה (המדינה השניה הידידותית ביותר לנשים) עונשי המאסר הפליליים שמורים לפושעים רצידיביסטים, שזו אינה העבירה הראשונה שלהם בתחום.

הפרובוקציה הזולה של פוסי ריוט היא מעשה בל ייעשה. די להתבונן בהבעות פניהן של הנשים המבוגרות ההמומות בקליפ, שכל פשען היה בכך שהגיעו למקום תפילה על מנת לבקש בקשות פרטיות וזכו בתמורה למטח גסויות. זאת במקום השני רק לבית מבחינת המקלט שהוא מעניק ליושביו. ספק רב אם "פוסי ריוט" היו זוכות לתמיכה לה זכו אילו הייתה ההופעה הקטנה שלהן נערכת במסגד או בבית כנסת.

האתאיסטים הם, כמובן, הראשונים לזעוק "שחררו את פוסי ריוט", כי הדת "פוגעת בהם בעצם קיומה" ועל כן רגשותיהם של המאמינים באל כזה  או אחר הם מטרד שניתן בקלות לבעוט בו הצידה בדרך אל "הצדק הגלובלי". בכך, כמובן, הם מוכיחים את צדקת העונש שהוטל על הנשים – שהרי זוהי זריעת שנאה דתית במיטבה.

אילו הייתה חבורת חב"דניקים פורצת אל תוך ביתם הפרטי בשירת "משכב זכר הוא תועבה/ קול באישה ערווה", בליווי ריקודי מעגל סוערים, ספק אם היו מתייחסים לכך בסלחנות המוחלטת אותה הם תובעים עבור "פוסי ריוט". משום מה, כאשר מדובר במקום המהווה מבצר נפשי עבור אנשים שאינם חולקים את השקפת עולמם, הסטנדרטים הם כפולים ומכופלים.

פורסם בסלונה, 19.08.2012

תיירות: חנויות הספרים הטובות באירופה

רכישת ספר היא חוויה שאינה נופלת מעצם הקריאה בו. החיפוש, תחושת ההתרגשות כאשר מצליחים לשים ידיים על כרך בו חשקנו זה מכבר, ניחוח הדפים – כולם מתמזגים לעולם שלם שרק מי שהיה בו יידע להעריך באמת. אין דבר מתסכל, מייאש ומדכא יותר עבור הביבליומַן מאשר רשתות ספרים גדולות וקרות, בהן מוכרים בני 16, שהספר האחרון שהחזיקו ביד שלא היה במיקוד לבגרות הוא "ג'ינג'י", מנסים לשכנע אותך לרכוש את הרב-מכר האחרון של דן בראון. למרבה המזל, עדיין נותרו בעולם הזה חנויות ספרים המנוהלות על ידי תולעי ספרים אמיתיות, שיודעות כי אווירת רכישת הספר חשובה לא פחות מן הרכישה עצמה - ופעמים רבות אף עולה עליה. חנויות ספרים עם כורסאות רכות, שתיה חמה ואופי ייחודי. חנויות ספרים שהן השתקפות של בעליהן. חנויות ספרים שהן היכלות ומקדשים למילה הכתובה. חנויות ספרים שהן יותר מאשר חנויות – הן עולמות קטנים.

קלן, גרמניה: English Books & Tea
English Books & Tea וסן מרטין
צילום: כריסטיאן פוטר


בתוך סמטא הצופה על כנסיית סנט מרטין, בעיר העתיקה של קלן, חבויה "English Books & Tea", אותה תזהו בקלות על פי ה"יוניון ג'קס" בכניסה. הבעלים כריס פוטר (נסו בדיחות ג'יי קיי רולינג ותחוו את נחת לשונו) מנהל כאן ביד רמה ממלכה קטנה ומאוחדת משלו, המוכרת ספרים באנגלית (חדשים ומיד שניה), די וי די (בעיקר של סדרות וסרטים בריטיים) ומשחקים מיוחדים (כמו משחק הקופסא המהודר המבוסס על ההוביט). השם לא משקר, ולאחר שתסיימו לשוטט בין המדפים העמוסים תוכלו להתרווח בכורסאות הקטנות מתחת לחלון הגבוה עם כוס של תה משובח (1.80 יורו לכוס) ועם ביסקוויטים בריטיים אמיתיים. פוטר, צלם בכובעו השני ובעל חוש הומור סרקסטי כמו שרק מי שהוא חציו בריטי וחציו גרמני יכול להנפיק, ישמח לשעשע אתכם בחנות אפילו יום שלם, בשיחה על ספרות (מתחו ביקורת מושכלת היטב על הסרט שר הטבעות וליבו הטולקינאי שייך לכם) או על צילום, או בזמירת שירי עם אנגלים ישנים (ולעיתים מגונים באופן מרנין) תוך נגינה על יוקליילי. באופן לא מפתיע, המקום מהווה נקודת מפגש לטיפוסים שונים ומשונים, תיירים ומקומיים כאחד, ואם תבלו שם מספיק זמן מובטחות לכם היכרויות מפתיעות. אם תהיו ממש נחמדים, אולי הוא אפילו ינציח אתכם בצילום למזכרת. למרבה הצער, המקום (כמו פינת חמד עצמאיות רבות בימים אלה) מצוי בקשיים כלכליים, ועלול לעמוד בפני סגירה. מהרו להגיע ולשלוח גם את חבריכם.  

סידני, אוסטרליה: Sappho Books, Cafe and Wine Bar
"סאפפו" בסידני היא לא רק חנות ספרים - היא חוויה אורבנית תרבותית מקיפה. העובדה שהיא בחרה להתנחל באזור הקניות העמוס של סידני לא מונעת ממנה להיות בועה אלטרנטיבית תוססת עם אופי משלה. הקומה התחתונה של החנות היא קודש לספרי יד-שניה, עם מדפים מקיר לקיר ולכל גובה הקיר, העמוסים במגוון רחב של כל ז'אנר שתוכלו להעלות על הדעת. בקומה העליונה, מאידך, שני חדרים המוקדשים לספרי תווים ומוסיקה. מי שרוצה לנצל את הרכישה החדשה שלו באופן מיידי, יכול לעשות את זה בסטודיו וחדר החזרות הצמוד, בו מועברים גם שיעורי נגינה, זמרה ופיתוח קול. החצר האחורית, המוקפת קירות עטורי גרפיטי, מתפקדת כבית קפה ביום ובר יין וטאפאס בלילה, ובכל מקרה מושכת קהל צעיר, אינטלקטואלי ומגניב בכל שעות היממה. לשימור אווירת המגניבות הכללית, מתקיימים ב"סאפפו" גם ערבי מוסיקה וקריאת שירה.   

וילנא, ליטא: Mint Vinetu
גם תיירים שאינם דוברי ליטאית ישמחו לגלות, מטרים ספורים משדרת חנויות המעצבים היקרות במרכז וילנא, את הכוך החמים שהוא "מינט וינטו" – חנות ספרי יד-שניה, הקרויה על שם גיבורו האינדיאני הנודע של קארל מאי (המתנוסס גם על הלוגו הירוק). מי שמחפש להתערבב בסצינת הסטודנטים המקומית, או לקבל מבט מחוץ על וילנא הצעירה, יוכל להזמין שתייה חמה ומאפה טרי, ולהתיישב על אחת הכורסאות עם ספר ביד. אל חשש – נוסף לכמות העצומה (והמתבקשת) של ספרים בליטאית, יש גם מבחר באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית. המחירים נוחים - הן יחסית ליד שניה, והן יחסית לשקל הישראלי - והמוכרים נוחים להתמקחות. מי שמחפש חלל עבודה מעורר השראה, ישמח ודאי להתנחל בין המדפים עם האינטרנט חופשי והגישה למדפסת, לסורק ולצורב (מה גם שזה הרבה פחות מסיח את הדעת כשהשיחות מסביב מתנהלות בשפה בלתי מובנת).


אמסטרדם, הולנד: The English Bookshop
המרכז העתיק ומוקף התעלות של אמסטרדם שופע חנויות ובתי קפה עצמאיים ושובי לב, וכלל שהדבר נוגע לספרים – בעיקר ככל שהדבר נוגע לספרים שאינם בהולנדית – אחד המקומות המשובחים ביותר הוא "English Bookshop", הממוקם בסמטא קטנה הפונה מאחת התעלות הראשיות והיפות ביותר של העיר. בפינת החנות, מוקף במדפים עמוסים, עומד שולחן מהגוני עתיק מן המאה ה-19, לצידו תוכלו להנות מקפה, תה ומאפים טריים (אותם תוכלו גם לקחת אתכם אם תרצו). בצידה השני, מוקפות בעוד מדפים עמוסים – כורסאות וספות. חובבי ספרות שמחים להתנחל כאן בכל שעות היום, ובמקום מתקיימים מפגשים של מועדון קריאה, סדנאות כתיבה, מסיבות תה הוליסטיות לנשים בהריון, וערבי משחק של טריוויה ספרותית וסקראבל (10 יורו לערב של מלחמת "מי קרא יותר ספרים בחייו", נשנושים, יין ובירה). 

פריז, צרפת: Shakespeare & Company
היא דורגה בין 20 חנויות הספרים היפות ביותר בעולם, הופיעה בסרטים כדוגמת "חצות בפריז" ו"אחרי השקיעה", ומהווה מקום עלייה לרגל לאוהבי ספרים ולחתולים. "שייקספיר אנד קומפאני" היא מסוג חנויות הספרים שכותבים עליהן ספרים. היא הוקמה לראשונה על ידי סילביה ביץ' ב-1916, במבנה שהיה בעבר חלק ממנזר, על גדת הנהר הפונה אל קתדרלת נוטרדאם. בשנות העשרים והשלושים משך אליו המקום שורה ארוכה של אנשי רוח אגדיים, ביניהם גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס, עזרא פאונד, ארנסט המינגוויי ופבלו פיקאסו, והיה מעוזה של הבוהמה דוברת האנגלית בפריז. עם פלישת המשטר הנאצי נסגר המקום. ב-1951 הגיע ג'ורג' וויטמן (שנפטר, למרבה הצער, בשנה שעברה, בגיל 98), נחוש בדעתו להשיב לחנות את את ימי הזוהר שלה ואת מקומה בסצינה הספרותית, ופתח במקום את "שייקספיר אנד קומפאני" המחודשת.
מאז היא משמשת מפלט לסופרים ולתולעי ספרים כאחד. מדפים עמוסים ממלאים את הקירות הגבוהים מן הרצפה ועד לתקרה – והספרים שלא הצליחו להידחק למדפים עומדים בערימות בפינות, ליד כורסאות קטיפה ויקטוריאניות שכמו נלקחו היישר מן הספריה של אדגר אלן פו. בינות למדפים מתחבאים כוכי שינה קטנים, ומספרים כי אם תסייעו לצוות לסדר את הספרים אחרי הסגירה הם גם יתירו לכם ללון במקום – פנטזיה שכל ביבליופיל חייב לעצמו. בקומה שניה מכונות כתיבה עתיקות, שאין לדעת אילו יצירות מופת נכתבו עליהן בעבר, העומדות לשירותו של כל מי ששורה עליו המוזה (ואיך אפשר שלא תשרה במקום כגון זה). לחלופין, אתם מוזמנים להאזין למי שמפליא באותו רגע את כישוריו על הפסנתר שליד, או לתת קונצרט קטן משלכם. ואל תשכחו להחתים את הספרים שרכשתם.


מוסקבה, רוסיה: Falanster 
במדינה שבה שיחה על פוליטיקה עדיין נחשבת לטאבו השקול לשיחת גסויות מול ילדים, "פאלנסטר" הוא תופעה ייחודית. פאלנסטר, על פי התיאורטיקן האוטופיסט הצרפתי שארל פורייה, הוא קואופרטיב בו בני אדם חיים, עובדים, יוצרים וצורכים יחד – ואין מושג טוב מזה לתיאור החנות המוסקבאית. המקום הוקם לראשונה בשנת 2002 בסמטאת בולשוי קוזינסקי על ידי ארבעה חברים, והוא פועל כארגון שיתופי לכל דבר, ללא מנהל וללא רבי מכר. ההיצע בחנות תואם את אופן ניהולה, ומתמקד בספרות סוציאליסטית, מרקסיסטית, אנרכיסטית, אנטי-קפיטליסטית ואנטי-גלובליסטית, לצד תמיכה בסופרים רוסים צעירים בתחילת דרכם. בנוסף נערכות במקום באורח קבע הרצאות ושיחות עם סופרים, משוררים, סוציולוגים ומומחים בתחומי הפוליטיקה והכלכלה - מרצי עבר כוללים את הסופר אדוראד לימונוב, את האקטיביסטית סוזן ג'ורג' ואת המשורר והמחזאי נַאוּם קורז'אבין. הקו של המקום שמאלי רדיקלי באופן מוצהר ובלתי-מתנצל, אבל גם תומכי ימין מגיעים לכאן מדי פעם. המשטר לא מחבב אותו בלשון המעטה – "פאלנסטר" ידע פשיטות משטריות, ואחד המקימים כמעט הואשם פעם בהפצת פורנוגרפיה (למרות שהספר המושמץ, "פרדוקסיה" של הזמרת לידיה לאנץ', נמכר באותה העת בכל רחבי מוסקבה). ב-2005 נשרף המקום בהצתה, אך נפתח מחדש מאוחר יותר באותה שנה, הפעם במיקומו הנוכחי במאליי גנזדניקובסקי. גם אם אתם לא קוראים ברוסית, וודאי תמצאו שם בני שיחה מרתקים לדיון על פוליטיקה, כלכלה ותרבות.  

סנט פטרסברג, רוסיה: Vse Svobodny
"ווסה סוובודני" ("כולם חופשיים") הוקמה על ידי ארטיום פאוסטוב וליובה בליאצקיה כ"פאלנסטר הפטרבורגי", אבל התפתחה מהר מאוד למשהו הרבה יותר עצמאי ומגניב. האידיאולוגיה שלהם: "חייה כרצונך, חשוב כרצונך, עשה כרצונך". החנות הקטנה, המוסתרת כה טוב על ידי הסמטאות הפטרבורגיות עד כי נדרש סרטון סטופ-מושן על מנת להבהיר כיצד מגיעים אליה, מלאה עד להתפקע בספרות אלטרנטיבית (אם כי פחות מוגדרת פוליטית), החל במדעי המדינה ופילוסופיה וכלה בקומיקסים ומגזינים עצמאיים. בכניסה מברכת את פני הבאים עמדת החלפת ספרים חינמית. בצמוד לחנות פועלים גלריית האמנות "קראסיבו" ובית (או יותר נכון, דירת) התה "בוּאנס יוֹז'יקאס" (בתרגום חופשי - בואנס קיפודוס), שם ניתן לשתות תה צמחים אמיתי בכלי חרס – מה שמאפשר התנחלות נוחה עוד יותר בכורסאות החנות מול הקמין. המחירים זולים מתוך עקרון, כאלטרנטיבה לרשתות הגדולות בעיר, והאווירה – כמו הקהל – צעירה, אינטליגנטית ומעודכנת.


לונדון, אנגליה: Cecil Court
הרחוב הלונדוני ססיל קורט, שנבנה במאה ה-17, מוקדש באופן כמעט בלעדי לחנויות ספרים ייחודיות, וכל ניסיון לבחור אחת בלבד עושה עוול לרובע כולו. ססיל קורט הוא החווייה הבוקיניסטית האולטימטיבית, וכדי להעריך אותה במלואה צריך לחוות אותה במלואה. אין בעולם יודע קרוא וכתוב שלא ימצא כאן לפחות דבר אחד העונה על צרכיו ותשוקותיו. Storey's Ltd., במספר 3-1, עוסקים במפות עתיקות ובהדפסי תחריטים. Unsworth's, במספר 7, מתמחה בספרי עיון נדירים. דייוויד דראמונד במספר 9 מחזיק גלויות נהדרות מן התקופה הוויקטוריאנית ומזכרות מאמנויות הבמה של המאות הקודמות. Motor Books, ב-15-13, עוסקים בכל מה שממונע. Marchpane, במספר 16, הוא גן עדן לחובבי ספרות ילדים קלאסית, עם אובססיה ספציפית למהדורות נדירות של לואיס קרול (ולמרבה הצער, הם יודעים בדיוק מה הערך של האוצרות הללו). "טראוויס ואמרי" במספר 17 מקדישים עצמם לתווים ומהווים מקום עליה לרגל עבור מוסיקאים.

וזהו חלק קטן בלבד.


פורסם בעכבר עולם, 10.08.2012 

תיירות: שופינג בפראג

צ'כיה היא עולם אגדות, והחנויות שלה מהלכות קסם על כל מי שמגיע אליה. יותר משהן מהוות מקום לשופינג, הן מהווות חוויה מענגת עבור כל חמשת החושים, ועבור עוד כמה חושים נוספים שטרם ניתנו להם שמות. יותר מכל, הן מוציאות מכל אחד את הילד הקטן שבו, ששמח לראות, להריח ולשחק בכל דבר שמושך את העין.

Moser
אחת הגאוות העיקריות של צ'כוסלובקיה, ומאוחר יותר צ'כיה, הייתה מאז ומעולם זכוכית הקריסטל העלית המיוצרת בה, והאמנים המקומיים המתיכים אותה ליצירות אמנות שבירות. מאות שנים לפני הולדתו של דניאל סברובסקי היו המילים "תוצרת בוהמיה" חותם האיכות האולטימטיבי לעבודה יוקרתית בזכוכית – והדבר לא השתנה עד עצם היום הזה. אחד מיצרני הקריסטל היוקרתיים ביותר בצ'כיה כיום הוא Moser, מותג הקיים כבר 155 שנה ומתהדר בעבודות יד (כן, עבודות יד) מדוייקות ואלגנטיות. כוסות שמפניה דקיקות, כדי פרחים מעוצבים וקערות מרהיבות הם רק ההתחלה. אמנם ניתן להשיג פריטים של מוזר ברחבי פראג, אבל על מנת לוודא שלא מרמים אתכם, וכדי לקבל מבט מקיף על המבחר המשובח, כדאי לפנות לאחת משתי חנויות הדגל בעיר.

Manufaktura
מאנופקטורה הם ככל הנראה מה שקורה כשלאוקסיטן פוגש את קו הצעצועים של סטימצקי. חנות הדגל שלהם בפראג היא עולם כפרי של מוצרי טיפוח טבעיים וצעצועי עץ צ'כיים. הצעצועים אמנם חמודים ביותר, אבל מומלץ לא לשכוח שמדובר בכל זאת בייצור מסחרי ולרכוש עבודות יד אמיתיות (המלצות בהמשך). מוצרי הטיפוח שלהם, לעומת זאת, ראויים לתשומת לב. קל ללכת לאיבוד בתוך שפע הקרמים, הריחות והסוגים, ולכן מומלץ להתמקד בקווים שלא תמצאו מחוץ לגבולות בוהמיה - הקו המבוסס על מסורת הבירה הצ'כית, זה המבוסס על מלחים ממעיינות קארלסבאד, וזה המבוסס על ענבי יין. 

Bric a Brac
בין מלכודות התיירים של עיר הישנה עומדת כבר קרוב ל-20 שנה חנות הווינטאג' והעתיקות של בני הזוג מילוש וסוניה גברילוביץ' - יקום כאוטי בעל סדר משלו. כמעט ואין מילימטר שאינו תפוס על ידי פריט ישן וייחודי כזה או אחר. מכונות כתיבה, גלויות, פסלונים, צעצועים, מנורות, בגדים, תכשיטים, כלי מטבח, ודברים שאין כל דרך לנחש את ייעודם ללא הסבר מפורט. לכל פריט אופי וסיפור משלו, שמילוש ישמח לחלוק איתכם. גם אם לא תקנו דבר, הפגישה עם החנות ועם בעליה המקסימים שווה כל רגע.

Prague Antiques
אספני העתיקות המקצוענים, המעדיפים תעודות על פני סיפורים ואולמות תצוגה על פני נבירה הרפתקנית, יעדיפו ככל הנראה לשים את פעמיהם לכיוון רחוב פוהורז'לץ'. החנות במספר 9 ניגשת, ממש כמו השם שלה, ישר לעניין. פרט לעבודות הפורצלן והשעונים, שהם נחלתה של כל חנות המתיימרת לעסוק בתחום, מציע המקום מספר התמחויות מאוד מעניינות. מי שמעוניין לצאת מעט מן הבועה התאיסטית הישראלית יביע עניין בתצוגת האיקונות – יצירות אמנות המציגות קדושים נוצרים. גם מי שאין לו כל כוונה להתפלל לדמותה של מריה או לזו  של גיאורגי הקדוש יעריך את מלאכת המחשבת שהושקעה בדימויים בני מאות השנים. מי שמעוניין באמנות בעלת פן חילוני יותר ישים פעמיו לגלריית הציורים במקום. עם זאת, מי שאינם מורשים בשום פנים ואופן לוותר על ביקור במקום הם אנשי מוסיקה - מחלקת כלי הנגינה העתיקים של המקום תרטיט את נפשו של כל מי שאי פעם ניסה להפיק צליל נקי מידיו או מגרונו.

Truhlar Marionety & Galerie Marionette
את המריונטות הביא לצ'כוסלובקיה יוסף סקוּפּה, שיצר אחרי מלחמת העולם הראשונה את תיאטרון הבובת הראשון במדינה. הדמויות העליזות שלו, האב ספֵּייבל ובנו הוּרבינֶק, היוו בין המלחמות כלי לסאטירה חדה שכוונה נגד הפלישה הגרמנית. פסל בדמותן עומד כיום בעיר פילזן, שם הוחזקו הבובות במלחמת העולם השנייה לאחר שהוחרמו על ידי הנאצים.
מאז סקופה הספיקה צ'כוסלובקיה לפתח אמנות מריונטות משגשגת וייחודית, רוויה באירוניה, השואבת אלמנטים מתוך אגדות העם והספרות של האזור. המריונטות הצ'כיות הן ברובן המכריע כעורות באופן שובה לב, בעלות מבט ממזרי ומהפנטות ילדים ומבוגרים כאחד. מכשפות, שדים, פיות, חיות, ליצנים, אנשי מקצוע רציניים עוטי חליפות ומדים – זהו רק חלק קטן מן היצורים הצבעוניים שיוצרים הצ'כים מעץ, שעווה, בד וחוט. חזרה מצ'כיה בלי לאמץ אחת מן הדמויות המקסימות הללו היא בבחינת פשע בל יימחל, ואחד המקומות המומלצים ביותר לרכישה מעין זו, קרוב לגשר קארל, הוא למעשה שניים במחיר אחד. "טרוּהלר מאריונטי" ו"גלרי מאריונט" שוכנות דלת לצד דלת, ומציגות עבודות מרהיבות של מיטב אמני המריונטות המקומיים. המחירים ב"טרוהלר" נגישים יותר לתייר הממוצע, בעוד ב"גלרי" (כראוי לשמה האליטיסטי מעט) תמצאו בובות יקרות ואקסקלוסיביות יותר. בכל מקרה מדובר בפינת חמד קסומה, שתמשוך אתכם בחוטים לתוך עולם אגדות מופלא שלא תרצו לעזוב.

U krale zeleznic
קרונות, מסילות, רציפים ופנסים. זו אינה הזמנה לתחנת Hlavni Nadrazi – למרות שמדובר במבנה ראוי לביקור בפני עצמו. "מלך הרכבות" היא חברה צ'כית קטנה ומקסימה המתמחית בדגמי רכבות - גן עדן עבור כל מי ששקשוק הגלגלים הקטנים מרטיט את ליבו, מבוגרים וילדים כאחד. בנוסף לדגמים המיוצרים על ידי "מלך הרכבות", להיצע נרחב של ייבוא מגרמניה (שם תחביב הרכבות מעוגן היטב – ואין הכוונה לימי מלחמה), ולצעצועי יד שניה שנבררו בקפידה, המקום גם מציע שירות תיקונים לצעצועים ישנים ואהובים.


פורסם בעכבר עולם, 08.08.2012

כתבה: מאחורי הקלעים של סירק דה סוליי

טיול מאחורי הקלעים של המופע "אלגריה" של סירק דה סוליי מרגיש כמו מבוך מתפתל.  "זה לא מופע שנסמך על אפקטים טכניים עצומים", טוען המנהל האמנותי של המופע, ברונו דארמנייאק. אבל מבט על המפעל העצום שעומד, ולמעשה נוסע, מאחורי "קרקס השמש" הקנדי, אשר הכולל 30 המכולות והטריילרים ששימשו להובלת הציוד, מוכיח כי הטכניקה היא לא דבר שיש לזלזל בו.

דארמנייאק (45), מגיע ממחול, אחרי קריירת ריקוד בצרפת ומספר שנים של עבודה עם אקרובטים בקרקס הגרמני "פליק פלאק". "האתגר היה ללמוד איך הלהקה פועלת", הוא מספר על המעבר לסירק דה סוליי לפני שנתיים.

 סירק דה סוליי נוצר ב-1984 על ידי גי לַליברטה, כמופע חד פעמי שיועד לחגיגות 450 שנה לגילוי קנדה. מאז רץ הקרקס עם 22 מופעים שונים בכל רחבי העולם, עליהם עובדים 5000 איש, מתוכם 1,300 אמנים מופיעים. "אלגריה", שמגיע ל-18 ימי הופעות בתל אביב, נוצר לרגל חגיגות העשור של הקרקס, והשנה חוגג 18. לאחר שנים של הופעה באוהל, הוחלט בקרקס ב-2007 כי המופע יותאם גם להופעה בארנה. ובכל זאת, לבמה של תל אביב נדרשו לא מעט התאמות – הקמת במה שאורכת 12 שעות במקום אחר ארכה כאן יומיים. "הקירות היו צרים מדי, ונאלצנו לגלח חלק מהקיר על מנת להכניס את הציוד", מסביר מישל תריין, "אתם תתקנו אחר כך", הוא צוחק. 

החל ממחר, לא פחות מ-55 אמנים יעלו או ירחפו מעל לבמת היכל נוקיה, מאחורי כל אחד מסלול מפרך ואימונים קפדניים. הם נבחרים בתחרויות בינלאומיות, בעיקר אלה הספורטיביות ("אנחנו מחכים בקוצר רוח לסיום המשחקים האולימפיים",מחייך דארמנייאק). צוות ציידי הכישרונות של הקרקס שולח הזמנות - ולעיתים גם נענה לקלטות אודישנים.

כך למשל נבחר מקסים קוטנקו (27), שהצטרף לסירק דה סוליי מאוקראינה לפני 5 שנים, אחרי 17 שנים בהן היה מתעמל קרקע – מתוכן 5 בנבחרת האוקראינית הלאומית. "לא הגעתי לאולימפיאדה, אבל אני שמח על כך", הוא אומר. ויש לו סיבה טובה. מזה שנתיים וחצי קוטנקו הוא לא רק אמן בנאמבר ה-Aerial high bars, בו הוא מעופף בגובה 40 רגל מעל לבמה, אלא גם מאמן. "זה מאוד מסובך", הוא מודה, "אנחנו לא רק קולגות, אלא גם חברים. לרבים קשה להפריד בין היחסים האלה, ולהבין שבעבודה אני מאמן, ושאני יכול ללחוץ ולהיות קשוח כשנדרש. לקח לנו הרבה זמן לבנות סביבת עבודה שכולנו מרוצים ממנה".

אחרי תהליך הסלקציה, עוברים כל המוזמנים והנבחרים המאושרים שורה ארוכה של סדנאות במונטריאול, שנועדה להתאים את כישוריהם הספורטיביים לרוח התיאטרלית של "סירק" ולצקת בהם כלים אמנותיים. אתלטים המורגלים בטכניקה קרה לומדים להכניס חן לתנועותיהם המדויקות ולהגיש דמויות מלאות רגש בין סלטה אחת לשנייה. "הם לומדים לבצע את האלמנטים שלהם מחוץ למצב הנפשי של תחרות", מסביר דארמנייאק, "בתחרויות הם צריכים להיות במיטבם ברגע אחד של שיא. כאן אנחנו מבקשים מהם להיות עקביים ולשמור כל הזמן על רמה גבוהה".  
לכל אמן דמות משלו, עם מסכת איפור ותלבושות שעוצבו במיוחד עבור הדמות ונותרות ללא שינוי גם עם תחלופת הקאסט במופעים. את האיפור המורכב הם לומדים לבצע בעצמם. בהתחלה ההליך נמשך למעלה משלוש שעות, תוך שהם נעזרים במדריך מצולם אישי של שלבי האיפור, המלווה בהוראות מדויקות לגבי סוגי המברשות ומספרי הגוונים. עם הניסיון יורד הזמן לכ-45 דקות (וברגעי לחץ קריטיים, יש גם כאלה מצליחים לעטות את פניהם המולטי-שכבתיים בזמן שיא של שבע דקות בלבד, מגלה אחד האקרובטים).

ארון האיפור של הלהקה נוסע איתה והוא רחוק מלהיות השירות היחיד שמלווה אותם.
את המלתחה הצבעונית והעצומה של הקרקס, הממלאת חדר רחב ידיים, מלווים בסיבוב ההופעות ארבעה תופרים, בהיכון תמידי לבצע תיקוני חירום. את התלבושות עצמן מכינים בקנדה מאפס. החל בצביעת הבדים, וכלה בהתאמה אישית למבנה גופם של האמנים. הכנת תלבושת אחת אורכת שלושה חודשים – וזה גם פרק הזמן שנדרש לה על מנת להישחק. "אנחנו תמיד יודעים 13 חודשים מראש אילו תלבושות צריך להכין", אומר אמן התלבושות דל ריינהארט, תוך שהוא תופר כפתורים על בגד גוף מוזהב. אין פלא כי כל אחד מן המופיעים מחזיק סט של תלבושות לגיבוי.

איכשהו, בתוך כל הטירוף הזה, מצליחים האמנים גם לנהל חיי משפחה. האקרובט בוֹגדאן זאוואלְשין (27) ואשתו מצפים בימים אלה להולדת בנם. "בטור הארנה זה קשה יותר", הוא מודה, "בעקרון, ההנהלה לא מתנגדת לכך שניקח איתנו את המשפחות. הייתי היחיד שנסע עם המשפחה באופן קבוע. בקרקס מסייעים בכל צורה אפשרית עם הגשת הבקשה לוויזה, והמשפחה נמצאת איתי בחדר שלי במלון". זאוואלשין הצטרף לסירק לפני 4 שנים, אחרי 9 שנים של התעמלות קרקע וחמש שנים בקרקס האוקראיני, ומאז הוא מופיע ב"אלגריה". את דרכו הוא התחיל ב-Power track, ולאחר שנה וחצי עבר ל- Russian bars, בהם הוא מופיע כיום. "הייתי רוצה לנסות גם מופעים אחרים של הסירק", הוא מודה. "עבור כל אמן חיים חד-גוניים הם קשים". 

פורסם בעכבר העיר אונליין, 07.08.2012


דעה: כן, אני פמיניסטית

כן, אני פמיניסטית.
אני פמיניסטית שאוהבת אופנה.
אני פמיניסטית שנועלת באופן כמעט בלעדי נעלי עקב.
אני פמיניסטית שמגלחת רגליים ובתי שחי.
אני פמיניסטית שאוהבת איפור.
אני פמיניסטית שמתעמלת ושומרת על המשקל.
אני פמיניסטית שמאמינה באלוהים.
אני פמיניסטית שמעריכה גברים שפותחים דלתות, קונים פרחים, ומתנהגים באופן כללי כמו ג’נטלמנים. נראה לי שברור ממילא שאני מסוגלת לפתוח לעצמי את הדלת או לקנות לעצמי פרחים.
אני פמיניסטית שאוהבת חתולים (כי יש סטריאוטיפים שכנראה אינם חסרי שחר).
אני פמיניסטית שמאמינה בלגיטימיות המוחלטת של כל אקט מיני המתבצע בהסכמה הדדית בין מבוגרים (בגידה היא נושא נפרד לדיון).
אני פמיניסטית שמאמינה כי לאף אחת/ד אין הזכות לשפוט או לערער על הלגיטימיות של הפנטזיות של אנשים אחרים, בלתי נתפסות ככל שהן ייראו לה/ו.
אני פמיניסטית שמאמינה בלגליזציה של זנות.
אני פמיניסטית שמאמינה כי בדסמ צריך להיות מוכר כנטייה מינית לכל דבר, באופן שווה לכל המגדרים – הן בפסיכולוגיה והן בחקיקה.
אני פמיניסטית שמאמינה כי קרבנות אונס ותקיפה מינית הרוויחו את הזכות לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופן/ם, בלי שיטיחו בהן/ם באופן קבוע את הטראומה שלהן/ם כהוכחה לכך שהן/ם פגומות/ים ולכך שהבחירות שלהן/ם טפשיות ו/או מזיקות.
אני פמיניסטית שחושבת שפינאפים הם סקסיים, ושקברט הוא, למרבה הצער, אמנות שהולכת ופגה מן העולם.
אני פמיניסטית שמאמינה כי אהבה וסקס בין שני אנשים הם רגשות שלא ניתן להכפיף לפוליטיקה, לא משנה עד כמה מנסים.
אני פמיניסטית, כי פמיניזם משמעו שנשים יכולות לבצע בחירות עצמאיות, לא את הבחירות שמישהי/ו רוצה שהן תבצענה.

פורסם בסלונה, 30.07.2012

תיירות: שופינג באמסטרדם

האופנה של אמסטרדם עומדת בקטגוריה בפני עצמה. המפגש בין האלגנטיות הצפון-אירופאית המוקפדת לבין האופי הצבעוני והמשוחרר של הולנד יצר סגנון ייחודי, המציב את עיר הבירה של ארץ הקבקבים בשורה אחת עם בירות אופנה כגון ברלין, לונדון וניו יורק. מי שיסתובב במרכז העיר העתיקה של אמסטרדם לא יתקשה לאתר שפע של חנויות המציעות פריטים ייחודיים - החל באופנת רחוב וכלה במעצבי היי אנד. אבל צריך להתחיל במקום כלשהו. להלן מספר נקודות פתיחה לסיבוב השופינג האמסטרדמי שלכם.

Marlies Dekkers
ההלבשה התחתונה שמעצבת מארליס דקרס היא לא פחות ממלכותית. תוספת הרצועות המהווה את סימן ההיכר של רוב הפריטים בעיצובה משווה לדגמים שלה אדג'יות אלגנטית - אופי הטיפוסי לאופנה עלית, הנדיר במיוחד בהלבשה תחתית. קרוב לוודאי שכל אחת תמצא פה משהו שישמח אותה, אם כי יש להניח כי חובבות הדומיננטיוּת תשמחנה יותר מכולן לגלות לנז'רי המצליח להיות הצהרתי בלי להיות וולגרי (המשפט נכתב בלשון נקבה אך פונה לשני המינים). לא בכדי שתי הערים היחידות מחוץ להולנד בהן ניתן למצוא סניפים של דקרס הן קלן ופריז.
החנויות של דקרס תואמות את הלנז'רי שלה. מדובר בהיכלים מעוצבים הראויים לביקור ולו רק בשל העובדה שהתחושה בכניסה אליהם דומה לזו בכניסה לארמון מתקופת הבארוק, ובאמסטרדם עצמה יש שניים כאלה - האחד על טהרת הצבע הלבן, והאחר בשילוב עשיר של שחור ואדום.

YDU - Young Designers United
החנות הקטנה והמקסימה הזו מרכזת בתוכה מבחר פריטים של מעצבים צעירים מרחבי הולנד והעולם, בטווח מחירים שנע בין השפוי (29 יורו) לבין הכואב (380 יורו). בין ההיצע: מארטייה הוגלנד (Maartje Hoogland), היוצרת שמלות מרהיבות, המצטיינות בגזרת סטרפלס קלאסית במיטב המסורת של שנות ה-50 ובהדפסים מטורפים; ברברה ואן דר זאנדן (Barbara van der Zanden), המעניקה לפריטים שלה אלמנטים גיאומטריים ייחודיים; המותג ההונג-קונגי Love Dollybird, המביא נגיעות של המזרח הרחוק לרשמיות האירופאית; תיקים ואקססוריז מעור ממוחזר של Label 3; הצבעים המתפרצים של Roparosa, המותג של המעצבת רוס ואן דר קאמפ (Roos van der Kamp), ועוד רבים. וכאילו שהייתם צריכים עוד סיבות לבקר במקום – YDU גם עומדת על גדת תעלה רומנטית במיוחד.

Kitsch Kitchen
אחת השאלות המתסכלות ביותר שעולות בראשו של כל תייר המגיע לאמסטרדם, אחרי "אין לרוכבי האופניים האלה אלוהים?!", היא "איפה הם משיגים את התיקים המגניבים האלה?!". מי שרוצה לעטר את הדו-גלגלי שלו בפיסת פרקטיות בהדפס עליז, מוזמן, אם כן, לשים את פעמיו לאחד מאותם מקומות. ה"קיטש קיטשן" הוא פינה פרחונית ועליזה, המציעה להכניס צבע ועניין לכל אלמנט בחייכם. צעצועים, סינרים, מטריות, כרטיסי ברכה, כלים ואביזרי מטבח, וכמובן - תיקים. לאופניים ולבעליהם. הכניסה לא מומלצת לאלרגיים להדפסי פרחים. 

Zipper
עבור חובבי הוינטג', שני הסניפים של המיני-רשת "זיפר" הם המקום המושלם עבור מציאות יחידות במינן. המחירים שפויים יחסית (45-10 יורו לפריט, כולל מעילים), המבחר מרשים והאווירה משוחררת וכיפית. כמו שהם מסבירים באתר שלהם - כל הבגדים הם יוניסקס, אם יש לכם אומץ. לאמיצים פחות יש מחלקת נשים ומחלקת גברים. אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם.

Gsus Heavens Playground 
מי שמעדיף מותגים בעלי שם, מוזמן לשים פעמים אל חנות הקונספט של הלייבל ההולנדי Gsus.
"Heavens Playground" הוא מוסך של Opel שעבר הסבה לחלל ירוק מצמחייה, שבמרכזו מסלול הליכה. כאשר תסיימו להתפלא מן העיצוב, תגלו פריטים של Gsus ב-70% הנחה לצד ,Cheap Monday Revolution  ו-Insight.

United Nude
כל חובבת אופנה יודעת שמה שבאמת עושה את ההופעה זה הנעליים. הנעליים של יונייטד ניוד לא עושות הופעה – הן גונבות אותה. בארץ ניתן למצוא דגמים בודדים של המותג בחנויות אלמביקה, אבל על מנת להעריך באמת את העקבים שקוראים תיגר על כוח המשיכה, את הקונסטרוקציות הארכיטיקטוניות המורכבות ואת הצבעים המטורפים -  וכמובן, כדי לשים יד ושתי רגליים על דגמים שאין בישראל - צריך לעלות לרגל לחנות הדגל.  יש גם מחלקת גברים. 

Blue Blood
שמו של מותג הג'ינסים ההולנדי Blue Blood הוא תיאור מושלם של כל מה שסובב אותו – החל בפריטים עצמם וכלה בלקוחות. התפירה העלית המסוגננת מקבלת את ביטוייה במחירים שכנראה רק בעלי דם כחול באמת יכולים להרשות לעצמם להשקיע בג'קט או במכנסי ג'ינס. מי שבכל זאת מוכן לשים הון קטן על פריטים בעלי אופי קלאסי נצחי, יכול לעשות את זה באחת מארבע החנויות של הלייבל.

פורסם בעכבר עולם, 25.07.2012