ביקורת תיאטרון: "גנבים" ("Diebe") מאת דיאה לוהר בקאמרי

גארי תומאסון היה שחקן בייסבול אמריקאי, שנרכש בתחילת שנות ה-80 על ידי ה"יוֹמיאוּרי ג'יאנטס" בחוזה הגדול ביותר שנראה אי פעם בליגה היפנית. במהלך השנתיים שבהן שיחק ביפן לא הביא תומאסון לקבוצה שתלתה בו את ציפיותיה ולו נקודה אחת, ופרש בשיאו המפוקפק כאשר פציעת ברך סיימה את מה שהיה אמור להיות הקריירה שלו. הסופר והאמן היפני אקאסגאווה בחר בשם המשפחה של הספורטאי האומלל כדי לטבוע מושג המציין אובייקטים חסרי משמעות שמייצרים אשליה של חשיבות אמנותית.

לא בכדי בחרה דיאה לוהר, המחזאית החשובה ביותר בגרמניה כיום, בשם המשפחה תומאסון עבור שתי משפחות שונות ברשת המפותלת של עלילת "גנבים". ההצגה, בהפקת הדויטשה תיאטר, מתארחת ליומיים בלבד בקאמרי. כמעט כל הדמויות במחזה הן, על פי הגדרתה של לוהר עצמה, סוג של "תומאסון". הפונקציה החברתית שלהן נסתרת מעיניהן, תפקידן בעולם זה עלום, ומשמעות עצם קיומן מאיימת להתפוגג.

המעיינות החמים של לינדה תומאסון עומדים על סף פשיטת רגל. אבל לינדה ראתה זאב, ואולי עתה תוכל להפוך את המקום לשמורת טבע משגשגת. אולי גם אז יהיה לה סוף סוף בעל לא-דמיוני בשם ריינר, וילד לא-דמיוני. סוכן הביטוח פין תומאסון, אחיה של לינדה, לוחץ שוב ושוב על כפתור ה"נודניק" של השעון המעורר, כשהוא יודע שלעולם לא יקום יותר. הוא אדיש. הוא מתפורר אט אט, כאשר היחידים שמצלצלים בדלתו הם נציגים של חברת החשמל. אבל מי באמת ישבור את הדלת אם הוא ייעלם? את קירות דירתו הוא ממלא ברשימות אינסופיות – מספרי פוליסת ביטוח, מספרי טלפון, חברים שהתפוגגו ונשים שעזבו. את הכסף ההמעט שברשותו, שיספיק לרכישת מצרכים ליומיים, אולי שלושה, הוא חוסך בתוך גופו שלו, אט-אט, בשלווה מחושבת.

ארווין תומאסון, אבי השניים, זקוק לניתוח קטרקט, וחושב שהביקורים של לינדה - מדי יום ראשון הרביעי בחודש - הם חסרי טעם כמו גזר מרוסק. בכל פעם שהיא מגיעה הוא הופך לכמעט דכאוני, ומתפלל שבנו יגיע ויוציא אותו מבית האבות שבו יש מחלות לארוחת בוקר, ניתוחי מעקפים לארוחת צהריים ושיקום לקינוח.

מוניקה היא ממשפחת תומאסון אחרת לחלוטין. הבוס בסופרמקט שבו היא עובדת מחק את כולם פרט לה מהרשימה לקידום, והיא מועמדת לניהול סניף בהולנד – אם רק תצליח ללמוד את השפה ההולנדית, שנשמעת כמו דיאלקט גרמני נמוך. אבל העבודה גונבת את נישואיה לשוטר תומס, שרושם עדויות מפי אירה וגבי, נשים שהגברים בחייהן מותירים אותן אבודות ומבולבלות. ריינר מחצ'ק, בן זוגה של גבי, גונב ממנה 3,000 אירו – ואולי גם 10,000 מפין. בעלה של אירה גנב את חייה – או שמא היה זה הפחד שלה מן החיים שעשה זאת?

מירה האלבֶּה, שמשמעות שם משפחתה היא "חצי", היא צעירה שנכנסה להריון בלתי רצוי ממאהבה המבוגר יוזף אֶרבַּרמֶן, שמשמעות שם משפחתו היא "חמלה", שדווקא רוצה לגדל את הילד. מירה, שנולדה מ"שפיכת-תרומה", רוצה קודם להכיר את אביה שלה, ויוזף יוצא לעקוב אחר גרהארד שמיט ואשתו אידה, שבטוחים שמה שיש להם בגינה זו חיה, שלמרבה ההפתעה גם מעשנת – עד שלבסוף מבצעים את הגניבה החמורה מכל.

לוהר, שנודעה בכתיבה אפלה וטרגית, יצרה מחזה חריג בכל קנה מידה אפשרי - הן מבחינתה האישית והן מבחינת מחזאות מודרנית ככלל. "חשבתי שיהיה מאתגר עבורי לנסות להציג מצב הווה, שבו לא מתרחש הרבה", אומרת לוהר, שהגתה את ההצגה בהשראת המחזאוּת אקזיסטנציאליסטית של צ'כוב. הווייתן הסטטית של הדמויות הופכת, על רקע שירים רומנטיים משנות ה-50 וה-60, לקומדיה שחורה, רווית ריקודים, משחקי מילים ושעשועים. במהלך מבריק בחר הבמאי אנדראס קריגנבר, העובד עם לוהר זו הפעם ה-12, לעצב את הבמה ככנפיים של טחנת רוח המביאות את הדמויות הקיחוֹטיוֹת אל הצופה והאוספות אותן חזרה ממנו. תנועה אינסופית, שרק מדגישה את הסטטיות חסרת המוצא של חייהן.

אלמנט נוסף המייחד את לוהר, הוא העובדה שהיא לא כותבת מחזות עם הוראות במה. התוצאה היא סצינות בפורמט רגיל לצד כאלה בהן מקריינות הדמויות את המתרחש בחייהן ובנבכי נפשן בגוף שלישי; מתארות את המתרחש כאילו היו כותבות דו"ח על מישהו אחר; מדובבות את הוראות הבמה במקום להציג אותן - "שתיקה", "משיכת כתפיים", "הנהון". הגדיל לעשות קריגנברג כאשר נתן בידי הדמויות גיר שחור, בו הן כותבות את הרקע למתרחש על הרקע הלבן של טחנת הרוח. "נוף". "סופרמרקט". "אושר". "משפחה". "נפילה". "אחו". "מוות". הגלגל חוזר וסובב, והמילים נמחקות, וחדשות נכתבות במקומן, והגיבורים ממשיכים להתגנב דרך חייהם, כאילו לא היו חיים כלל. והקהל קם מכורסת האולם, ואינו שם לב כי שלוש וחצי שעות מזמנו נגנבו ללא שוב.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 18.03.2012

ראיון: תומר שרון מדבר על תיאטרון ושות'

"זו בעצם הצגה נורא דרמטית וקשה – ששרים אותה" - כך מגדיר תומר שרון, או בשמו המלא - תומש, את ההצגה "כמעט נורמלי", שעלתה לבמת הבימה ממש לפני שבוע. המחזמר הבלתי שגרתי בתיאטרון הלאומי עוסק במשפחה המתפוררת סביב מחלתה של האם, שלוקה במאניה-דיפרסיה. "יש לי הרבה מחשבות על ענייני טיפול, גם על טיפולים שעברתי ולא הצליחו", מבהיר השחקן, שמלחמתו הארוכה בדיכאון היא לא ממש סוד. את ההיסטוריה הכאובה הזו הוא מתעל לתפקיד טיפולי כפול - הן את זה של הפסיכיאטר והן את זה של הפסיכולוג. "זה פחות דמויות ממה שאני מרגיש בדרך כלל. בדרך כלל אני מרגיש שישה-שבעה אנשים במקביל", הוא מסביר, ומבהיר שמדובר ב"פחות פיצול אישיות, יותר פיצוץ אישיות".

פיצוץ האישיות הזה בא לידי ביטוי גם בחייו המקצועיים. "כדי להיות בתוך משהו פול טיים צריך להיות רק בו", הוא אומר, "ולי קשה להתעסק בדבר אחד". שרון (41) סוגר השנה שני עשורים של עשייה תרבותית מאז הופיע לראשונה ב"עניין של זמן" ב-1992. את הפריצה הגדולה לתודעת הקהל הוא עשה בתכנית המערכונים ההזויה "פלטפוס". גיחותיו לתחום ההומור מאז היו בעיקר בתכניות אלתורים - העיקרית שבהם הייתה "של מי השורה הזו?" בהנחיית שלמה בראבא. זוהי אדפטציה מקומית ומוצלחת לתכנית האלתורים הבריטית "Whose line is it anyway?", ובה השתתפו גם אלון פרידמן ודרור קרן. תכנית דומה מאוד, ששרדה זמן קצוב למדי, הייתה "טוב שבאת", בהנחיית מוני מושונוב. בין לבין לקח שרון חלק גם בתכנית הסאטירה "משחק מכור". 

"הנונסנס והפלטפוסיה היו שבע שנים אינטנסיביות", הוא מסביר. "באופן טבעי, אחרי זה רציתי לחתוך מזה. זו לא תמיד בחירה מודעת. אני צף עם הזרם, אני לא תמיד לוקח בחירות מושכלות". לאורך השנים התרחק שרון מההומור הפרוע לטובת תפקידים מובְנים יותר בתיאטרון, בטלוויזיה ובקלונוע. בין סרטי הקולנוע בהם הופיע שרון בשני העשורים האחרונים ניתן למנות את "מר באום", "צומת וולקן" ו"מרס תורכי".

את המפגש הראשון שלו עם במת התיאטרון, עוד לפני שהגיע ל"פלטפוס", חווה שרון בגיל 13 בהצגה "קוויאר ועדשים", בה גילם את בנו של ששון גבאי. "זו הייתה חוויית חיים", הוא מספר. "הסתכלתי בעיניים קרועות על כל מה שקורה סביבי, דברים שהבנתי רק אחרי עשור. ראיתי בפעם הראשונה שחקנית בוכה כי פיטרו אותה. ראיתי שחקנים רבים על פוקוס, וחשבתי 'מה אכפת להם? אז יראו את זה יותר או את זה יותר'".

והיום, בעיניים מפוקחות, מה דעתך על תחום התיאטרון בארץ? 
"הרבה הצגות שמוצגות בארץ משעממות אותי. אני קורא להן 'הצגות ערוץ 2'", הוא מגדיר. "אני יושב בקהל ויודע בדיוק לאן העלילה הולכת ומה הקלוז'ר האמריקאי שיהיה בסוף. עוד משפחה ישראלית יושבת בליל הסדר, ההוא עיוור, ההיא נדפקה בתחת מהדוד שלה כשהייתה ילדה ואנחנו נדע את זה בעוד שש דקות בדיוק. יהיו חמישה-שישה שיאים רגשיים, ובסוף תהיה תקווה מהולה בעצב. אין לי כוח לזה! לא נעים לי אחרי זה לבוא לשחקנים. אני בקושי רואה טלוויזיה, למה אני צריך לראות את זה גם בתיאטרון? אני מעדיף לראות הצגה שמנסה לעשות משהו יוצא דופן ונכשלת, מאשר כזו שאפילו לא מנסה ומצליחה".

אז מה נחשב הצלחה בעיניך?
"אני צריך לשבת על קצה הכסא, להיקסם, להיפעם שיקרה משהו. שתהיה שם תחושת פלא", קובע השחקן. "כיום כולם רוצים מושג אמורפי שנקרא 'הצלחה' בלי לחשוב מה יוצא מזה. כל הריאליטי, והדוגמגישות – הכל זה תוצאה של מגה קפיטליזם שיצא מדעתו. אנחנו בבור תרבותי".

כמי שעומד מאחורי מילותיו, בוחר שרון באופן עקבי בתפקידים שהההגדרה הטובה ביותר עבורם היא "מעניינים", במובן הטוב ביותר של המילה, כאשר "כמעט נורמלי" זו רק הדוגמה הטריה ביותר. בין הפרוייקטים הבימתיים בהם נטל חלק בשנים האחרונות ניתן למצוא את "נפגעי חרדה" - מופע סאטירה מאת יוצרי "ניקוי ראש" אפרים סידון, ב. מיכאל ומוטי קירשנבאום; את "מוריס שימל" של חנוך לוין; ואת "פוסט טראומה" - הפקה משותפת של הבימה ושל תיאטרון ה"שאושפילהאוס" בדיסלדורף, שהציגה ארבעה סיפורי טראומה קולקטיבית של גרמנים וישראלים מהדור השלישי לשואה.

בנוסף לעיסוקו הנודע כשחקן, אוחז שרון במספר כובעים נוספים, ביניהם הוא מחליף ללא הרף. מעטים מודעים לעובדה שמאחוריו רשימה ארוכה של דמויות מדובבות בסדרות וסרטי ילדים שונים. הוא עומד מאחורי תוצרי קאלט כמו "החתולים הסמוראים", "ספייס ג'אם", "מפלצות בע"מ", "מולאן", ו"החבובות: הסרט". "אני אוהב לשחק בלי שרואים אותי", הוא מדובב את הדיבוב. "זה שימוש טוטאלי בקול, ואני גם יכול לשחק תפקידים שאני לא יכול לשחק בתיאטרון. אני מאוד אוהב אנימציה, ונורא כיף להרגיש שאני חתול בר, עגבניה או צב. פעם שיחקתי עגבניה תימנייה. אני לא זוכר מה היה הסיפור שלה, אבל אני החלטתי שהיא תהיה תימנייה".

גם מוזיקה תופסת חלק גדול מהזמן שלך.
"למוזיקה יש מקום אחר בחיי", הוא אומר. "דווקא ההלחנה, שזה דבר חדש בחיים שלי, פתחה אצלי משהו שונה מכל השאר". אחרי אלבום הבכורה "בלוזר", שיצא ב-2004, יצא במהלך החודשים אלבום חדש, שיכיל שירים שהלחין שרון בעצמו, ויעסוק ביחסים עם נשים "וקצת על העולם שמחוץ לנשים". האלבום זכה לשם "שירים לבלאנש" ויוקדש לחתולה שלו - שלמרבה ההפתעה, כל קשר בינה לבין טנסי וויליאמס מקרי בהחלט. "קראתי לה על שם קייט בלאנשט, שחקנית שאני מעריץ כבר שנים", מסביר שרון. "אני וקייט נולדנו באותו יום - 14.05.1970. אחרי שנים של אהבה אליה פתאום ראיתי את זה באחד ממדורי ה'נולדו היום'". וכמו "בלוזר", גם "שירים לבלאנש" יאוייר על ידי שרון עצמו, שבזמן החופשי שנותר לו (ונשאלת השאלה – היכן?) גם טובל בציור. "כבר לא נשאר לי כסף לגרפיקה, אז יכול להיות שאני פשוט אעטוף את הדיסק עם דף 4A", הוא צוחק.

יש גם זמן פנוי לתחביבים?
"אני קצת בענן חצי מהזמן", אומר תומש, ומצהיר שהוא גם כותב מחזות כשהוא לא נמצא בשאר עבודותיו. אחד ספציפי, עליו חזר לעבוד לאחרונה, הוא עיבוד לנובלה "ברטלבי" מאת הרמן מלוויל, העוסקת בפקיד שמגיע לעבוד במשרד ולאט לאט מכריז, על אפו וחמתו של המנהל, על רשימה ארוכה של דברים שאותם "היה מעדיף שלא לעשות". "בעיניי זו הנובלה הכי טובה שקראתי אי פעם", אומר שרון. "מלוויל מגדיר אותה כמהתלה. זה סיפור שמתחיל קומי ונגמר מאיים ומפחיד. כתבתי לזה כמה גרסאות – אחת כביכול ישראלית, שממקמת את הסיפור בארץ, ואחת יותר קרובה למקור, עם השמות האמריקאיים. הייתי רוצה לשחק את הפקיד, והייתי מת שמוני מושונוב ישחק את המנהל". במקביל עובד שרון כעת על כתיבת סדרה שתתבסס על חוויות אמיתיות שעבר. "הגעתי למסקנה שהחיים שלי זה הדבר הכי מצחיק שאני יכול לכתוב", הוא אומר.

לשאלת מקור ההשראה ליצירה פורה כל כך ולא פוסקת, שרון נותן תשובה כמעט צפויה. "ביום שבו אני קם טוב – כל דבר. החל מהחרקים שזוחלים אצלי בגינה ועד ליופי השמים והכוכבים. ביום פחות טוב – בעיקר נשים. רוב הנשים".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 18.03.2012

תיירות: נא להכיר - וילנא הצעירה

כשנסעתי בינואר האחרון לליטא, התגובה הראשונה של כל מי שסיפרתי לו על הנסיעה שלי הייתה: "למה?!". עבור רבים, כל אזכור של המדינה מעורר באופן אוטומטי אחת משלוש אסוציאציות נבחרות:  יהדות מזרח אירופה של המאה ה-19, השואה או ברית המועצות לשעבר (ולמהדרין - המדינה שייצאה אלינו את שאראס). אלא שלהפתעת המקטרגים על אחת המדינות המגניבות ביותר מזרחית לפולין, הספקנו מאז להתקדם אל המאה ה21. ליטא, מדינה עצמאית מאז 1991, היא - על שפתה הייחודית, תרבות המועדונים ובתי הקפה העשירה, והבוהמה המיתולוגית שלה - בית להיפסטרים, שוחרי אמנות וחובבי כל דבר מגניב באופן כללי. רק תזכרו שאני סיפרתי לכם עליה קודם.

למוקדים התיירותיים שמציעה ליטא מספר פנים. עיקר התיירות הליטאית היא דווקא בקיץ, כנראה בגלל שרק מטורפים כמוני מתנדבים לנסוע בחורף למדינה בה הטמפרוטורות יכולות להגיע למינוס 28 מעלות צלזיוס, והאטרקציות הן בהתאם. התיירים שמגיעים למדינה בחודשים החמים שמחים לעביר את זמנם בערי קיט לחופי הים הבלטי (כגון קלַייפֵּדה), להירגע בעיירות הדייגים הפסטורליות (כדוגמת נידה - כל קשר לתנ"ך מקרי בהחלט - בה התגורר במשך מספר שנים הסופר תומאס מאן, אשר מארחת מדי שנה פסטיבל ג'אז), או לשקוע במעיינות החמים הנודעים של ערי הספא (פַּלַנגה, דרוּסקינינקיי ובּירשטוֹנאס).

עבור חובבי הערים הגדולות כמו כותבת שורות אלה, המקומות הנכונים להגיע אליהם הם וילנא (Vilnius) וקוֹבְנה (Kaunas), לא משנה באיזו עונה. שתי הערים הגדולות ביותר בליטא נשמעות לכם אולי מוכרות מתוקף כיכובן בסיפורי רבנים מלפני 200 שנה, אבל מי שמגיע אליהן כיום ימצא חיים שוקקים ומודרניים לצד ארכיטקטורה עתיקה משומרת היטב. המיטב של אירופה, במחירים של דרום אמריקה. להלן אפריטיף של מה שיש לעיר הבירה הליטאית להציע.

רפובליקת אוז'ופיס (Uzupis)
הוראות שימוש. צילום: אילה בלופולסקי
רפובליקת אוז'ופיס היא הבוהמה בהתגלמותה. יש המשווים אותה למונמארטר הפריזאי, אבל האמת היא שהיא פשוט לא ברת השוואה לשום דבר שאתם מכירים. רובע אוז'ופיס ("מעבר לנהר" בתרגום חופשי), שמופרד מהעיר העתיקה על ידי נהר הווילניא, הוא בועה קטנה וצבעונית של אמנים, סופרים, משוררים, וטיפוסים מרתקים באופן כללי. למשל ניקדמוס - משורר מזוקן, נווד נצחי ואגדה מקומית, שהמוצ'ילה שהוא נושא איתו לכל מקום מכילה יותר דברים בלתי צפויים מאשר הכיס הבלתי-נראה של באגס באני. אם תראו אותו, מסרו דרישת שלום חמה מאלכס ודַייווה. האזור הקטן אך הצפוף מאוכלס במבחר של בתי קפה, גלריות וחנויות המציעות עבודות יד שלא תמצאו באף מקום אחר. מומלצת במיוחד גלריית "Galera" ליד הגשר, מול פסל בתולת הים. אל דאגה, אין סיכוי שתפספסו אותה.
ב-1 באפריל 1997 הכריז על עצמו הרובע, במהלך ספק אירוני ספק רציני, כעל רפובליקה עצמאית (למרות שממשלת ליטא לא מכירה במהלך), ואף הוציא חוקה משלו. את 41 העקרונות של החוקה תוכלו לקרוא על אחד הקירות ברובע במגוון שפות (כולל יידיש), והם כוללים הצהרות כגון "לאדם יש הזכות לא לדעת לעיתים, האם יש לו חובות", "לכלב יש הזכות להיות כלב", ו"לאדם יש הזכות לחגוג או לא לחגוג את יום הולדתו". אם לא הבנתם, לא נורא - "לאדם יש הזכות לא להבין דבר".

מי הזיז את הגבינה שלי?
צילום: אילה בלופולסקי
המטבח הליטאי לא שונה מהרבה מטבחים לאומיים אחרים של האזור, ומכיל בתוכו הרבה תפוחי אדמה והרבה בשר. הייחוד שלו הוא דווקא בגבינות, ויותר נכון בגבינה אחת ספציפית. דג'וּגאס (Dziugas), התשובה הליטאית לאמנטל. דג'וגאס היא גבינה צהובה מיושנת – שנה, שנתיים, שלוש או ארבע שנים, ככל שהיא ישנה יותר כך היא חריפה יותר. בגלל שמדובר בטריידמארק לאומי, יש גם רשת של בתי קפה של המותג שמוכרת את הגבינה המהוללת לצד גבינות בוטיק נוספות, יין, זיתים וכל דבר שהולך טוב עם גבינה. אם מתחשק לכם קינוח, יש גם עוגות. גבינה כמובן.
הסניף החביב ביותר של הרשת הזו נמצא על רחוב Pilies - השדרה המרכזית היפהפיה בעיר העתיקה, שזכתה לתואר אתר מורשת עולמית של אונסקו. רהיטי העץ הכבדים, סדרת הציורים מסאגת גיבורים ליטאית המעטרת את הקיר, והשירות הלבבי (לפחות מניסיוני האישי) יבטיחו לכם חוויה מענגת. אם אהבתם, תוכלו לקחת איתכם מארז (ארוז היטב) של 100 גרם גבינה, מהמסעדה או מהסופרמרקט הקרוב.

Zola
גבינות ויין, אמרנו? בר היין "זולא", הקרוי על שמו של הסופר הצרפתי אמיל, הוא אוצר של אווירה פרובנסאלית חמה המסתתר דווקא מחוץ לאזור חיי הלילה השוקק של וילנא. זהו ככל הנראה תוצר אופנה חולפת של ברי יין מעברה של וילנא לפני כמה שנים אבל למרבה המזל, דווקא פינת החמד הזו שרדה. מי שיתרחק מעט מהעיר העתיקה לטובת המקום הקטן ושובת הלב הזה, יגלה שולחנות קטנים, ספות נוחות, קירות בצבעי אדמה בגוונים מהוהים, תפריט יינות עשיר וטוסטים קטנים שנמסים בפה. בין אם אתם לבד, בדייט או עם חברים, הישיבה לאור נרות עם כוס יין משובח ביד ו-וינטאג' צרפתי מסביב היא פינוק שאתם חייבים לעצמכם.

הכנסיות של וילנא
ליטא של היום היא אמנם מדינה קתולית, אך כמה מן הכנסיות המרהיבות ביותר של וילנא הן דווקא אלה האורתודוקסיות, המשומרות היטב על ידי הקהילה הרוסית המקומית. מי שרגיל לתקרות הרמות של הכנסיות הקתוליות או לפשטות של אלה הפרוטסטנטיות יוכה בהלם. האווירה שמקדמת את פני המבקר בכנסיה אורתוקוסית, אותה תזהו לפי הכיפות המעוגלות ולפי הצלב בעל הקו הנטוי הנוסף, לא דומה לשום דבר אחר. ההבדל הראשון והעיקרי הוא היעדר הספסלים, הנובע מן העובדה שתפילות אורתודוקסיות מתנהלות בעמידה. ההבדל השני הוא אפקט ההפתעה - למרות מימדיהן, לכנסיות אורתודוקסיות במרבית המקרים תקרה נמוכה בהרבה מגובה צריחיה, העומדת בסתירה מוחלטת למימדיה של הכנסיה בהתבוננות מחוץ. אין איך לתאר זאת - הדיסוננס שנוצר בין כניסה לבניין הגבוה ביותר באזור לבין הגילוי שהתקרה שלו נמצאת במרחק מטרים ספורים מהראש שלכם דורש הכנה נפשית.
הכנסיה שבה הדיסוננס הזה הוא כנראה החזק ביותר היא כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר העתיקה, שהוקמה במאה ה-14. פאר היצירה המעוטר מבחוץ בגווני ורוד ואדום, שצריחיו מתנשאים למרחקים, מגלה חלל תפילה בגודל של כוך, המסתיים לאחר מטרים ספורים ושתקרתו נמוכה יותר אף מזו של בית קפה ממוצע. אבל הכנסיה האורתודוקסית החשובה ביותר בליטא היא כנסיית רוח הקודש, הממוקמת ליד שערי השחר. באופן חריג, הארכיטקטורה הפנימית של הכנסייה, שהוקמה בתקופת הבארוק, תואמת דווקא את הצלב הלטיני. היא ראויה לביקור בעיקר בזכות התורכיז העז - צבע נדיר בכנסיות מכל זרם שהוא, שבו צבוע המזבח העצום, החולש על החלל הצבעוני ממילא. שימו לב שבכנסיות אורתודוקסיות נשים מתבקשות לכסות את ראשן בכניסה ואילו גברים מתבקשים להסיר את כיסוי הראש שלהם. הכינו צעיף או כובע מראש.

Mint Vinetu
כל עיר גדולה הראויה לשמה מטפחת לפחות מקום אחד כזה: חנות ספרים קטנה בבעלות פרטית בה אפשר לשתות קפה או תה, לערוך ערבי שירה, לצפות בהקרנות של סרטים עצמאיים, או סתם לשבת ולפטפט עם הסטודנטים המקומיים המגניבים. "מינט וינֶטוּ", חנות ספרי יד שניה הממוקמת בסמטה קטנה במרכז העיר, היא בדיוק מקום כזה ואף יותר מכך. בנוסף לכל הנ"ל, המקום מציע עוגות ומאפים טריים, אינטרנט חינמי ושירותי הדפסה, סריקה וצריבה. גן עדן לפרילנסרים מכל סוג.
שם החנות, כמו גם הלוגו שלה, שאולים מהסופר הגרמני קארל מאי, שסדרת ספריו על הגיבור האינדיאני וינטוּ (Winnetou בגרמנית) הפכה הן את הגיבור והן את הסופר לשם דבר בגרמניה ומחוצה לה. הבעיה היחידה שאתם עשויים להיתקל בה כאן היא הליטאית. למרות שהצוות המקסים דובר גם אנגלית ורוסית, ההימצאות בתוך חלל העמוס בספרים שאין לכם סיכוי להבין עלולה להיות מתסכלת. השפות הבלטיות לא דומות לשום דבר שאתם מכירים, ולא מאפשרות למי שאינו דובר אותן אפילו ניחוש מושכל. אמנם "מינט וינטו" מחזיק גם מלאי של ספרים באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית, אבל אם אתם באים לאירוע, מומלץ להצטייד מראש בליווי של מי מהמקומיים.
 
Pasaka Cinemabotique
את קולנוע הבוטיק "פַּסאקה" ("אגדה") בעיר העתיקה תזהו לפי ציור הקיר בהשראת "עליסה בארץ הפלאות" המעטר את כניסתו. כמו למרבית האירופאים, לליטאים יש הרגל דיבוב מגונה בכל הנוגע לסרטים, אבל ב"פסאקה" תוכלו לתפוס אותם עם כתוביות. כיאה לתואר "בוטיק קולנוע", המקום מקרין מבחר סרטים עצמאיים מליטא ומהעולם, שלעיתים מלווים גם בכתוביות באנגלית או ברוסית. זה המקום לחזות בו בסרטים שלעולם לא הייתם מגלים בצורה אחרת, כמו למשל קומדיות פיניות הזויות.  

Studio 9
"סטודיו 9" הוא בר-מסעדה חדש יחסית הממוקם ממש במרכז העיר, על כיכר וינצוֹ קוּדירקוס. במבט ראשון נראה כי הוא הרוויח את שמו ביושר - החלל אכן נראה כאילו שימש בעבר כסטודיו לכל דבר. בשעות היום ה"סטודיו" הוא מסעדה בעלת גוון עסקי, המגישה תפריט שעיקרו אוכל איטלקי ובשרים, אבל לאחר רדת החשיכה המסעדה עוברת מטמורפוזה לבר אופנתי. הקהל: בני 25 ומעלה, שמעדיפים לשתות ממבחר אלכוהול הבית סביב השולחנות המרווחים, או לרקוד לצלילי מוסיקה אלקטרונית איכותית. בימים כתיקונם המקום פועל מ-11 בבוקר עד חצות, ובשישי ושבת עד 4 בבוקר. זהו מקום מושלם להפוך את ארוחת הערב לבילוי לילי.  

מנת האמנות הקבועה שלכם
גאווה לאומית. צילום: אילה בלופולסקי
ליטא מעולם לא נודעה כמדינה שחוללה מהפכה בעולם האמנות, ויש בכך מן העוול. מ.ק. צ'יוּרליוֹניס, מלחין וצייר גאוני שצייר בצבעי פנדה (!) מחמת עוניו המרוד, הוציא מתחת ידיו סימבוליקה מפעמת, נופים אווריריים שכמו נלקחו היישר מעולם הפיות, ו-ויזואלזציות מרהיבות של מוסיקה קלאסית. במרכז העיר, באחת הסמטאות לא הרחק מבית העירייה, תמצאו את הבית הזעיר שבו התגורר הגאון הדלפון מווילנא. כיום הבית נמצא בידיים פרטיות, והאיש נעים הסבר, שהכיר את בני משפחתו של האמן, ישמח לתת לכם תדריך קצר (תלוי בזרימת השיחה) על האיש, חייו ותרומתו לאמנות. הוא אף יציג בפניכם צילומים מהאוסף הפרטי של משפחת צ'יורליוניס.

על מנת לחזות באוסף העיקרי של עבודות האמן תאילצו לנסוע למוזיאון צ'יורליוניס בקובנה, שהוקם בתקופה שבה וילנא הייתה שייכת לפולין. אבל לפני שאתם אורזים את הלסת בתיק נפרד, כי אתם לא רוצים לשכוח אותה על רצפת המוזיאון - לכו לגלריה הלאומית. היא אמנם מכילה רק שני ציורים של צ'יורליוניס, אבל האטרקציה העיקרית שלה היא ללא ספק אוסף הדפסי התחריט, העובר כחוט השני בכל חדרי התצוגה. בעוד שהציור והפיסול בליטא התעוררו באמת רק במאה ה-20, האוצר הלאומי האמיתי שלה הוא האמנות הגרפית. אם הזמן שלכם קצוב, אתרו את צ'יורליוניס והתעלמו משאר הקירות בגלריה. מקדו את תשומת ליבכם במרכזו של כל חדר, שם תמצאו ליטוגרפיות ולינוגרפיות עוצרות נשימה של אמנים כדוגמת ויטַאוּטאס קַלינַאוּסקאס וסטאסיס קרַסַאוּסקאס (אל בהלה, כל השמות הגבריים בליטא מסתיימים ב"אַס").

פורסם בעכבר עולם, 13.03.2012

כתבה: פורים, 08.03.2012 - יום הקומיקאית הבינלאומי

"אני מרגישה שמתעסקים המון בעובדה שאני אישה. לא נותנים לזה שקט", מלינה עדי אשכנזי, אולי הסטנדאפיסטית המצליחה ביותר כיום בארץ. "מתעסקים בכך שאני כותבת את התכנית עם שני גברים. אבל כל העשייה שלי היא בהכרח כתיבה נשית. גבר יכול לכתוב כתיבה נשית, ולהיפך". בין אם מסכימים עם הטענה של אשכנזי ובין אם לאו, אי אפשר להתווכח עם התוצאות. מופע הסטנדאפ שלה רץ על הבמות כבר שנים, תוכנית הטלוויזיה שלה "מה זה השטויות האלה?" בערוץ 2 זכתה לרייטינג נאה, וגם חופשת הלידה לא עצרה אותה. אבל כמו עדי אשכנזי אין הרבה. גם היום, ב-2012, נמצאות המצחיקניות במיעוט מספרי בולט.

בניגוד לאשכנזי, הקומיקאית והסטנדאפיסטית דינה אור דווקא סבורה שיש הרבה מכשולים עבור אישה במקצוע הנתפס כגברי. "כשגבר על הבמה, מסתכלים אם הוא מצחיק. על אישה מסתכלים קודם כל איך היא נראית, ורק אחר כך – אם היא מצחיקה", היא טוענת. "המצב בארץ מאוד עגום. החברה כאן מאוד שוביניסטית. לצערי, אין בארץ הרבה סטנדאפיסטיות שמביאות את החיים שלהן וקורעות איתם את הקהל. השוק הישראלי נכבש על ידי גברים".

למרות ואולי בגלל החופש שבו היא מדברת על מין ועל מיניות, מסרבת חנה לסלאו להתייחס להיותה אישה כאל גורם בקריירה שלה. "לא תפסתי את עצמי אף פעם כאישה או כגבר. אני אדם", היא קובעת. "כשאת עולה לסטנדאפ, אל תהיי סקסית. אל תבליטי את היותך אישה. זה סתם, זה מיותר. שישימו לב למה שאת מדברת, לא לאיך שאת נראית. אני לא רוצה שיסתכלו על הרגליים שלי, אני רוצה שיקשיבו למילים שלי. שייתייחסו למוח שלי, לשנינות שלי".

לאחר שנה וחצי של עבודה מול קהל העלתה אודיה קורן את "סליחה שאני נושמת", מופע סטנדאפ מצליח שרץ על הבמות תשע שנים. כעת, כשהיא נמצאת בתקופה חדשה בחייה, יוצאת קורן במופע חדש. "סגורה לרגל שיפוצים" עוסק בכל מה שמטריד אותה ונשים רבות בגילה – הבעל, הילדים, השיפוצים בבית והמייקאובר שהגוף מעביר את עצמו. "חיכיתי שיהיה לי עוד פעם משהו להגיד, ומצאתי את זה", היא מסבירה. "המופע התחיל מזה שאמרתי שאני רוצה לדבר על הבגידה הזו של הגוף. זה זוועה, אבל אני מעדיפה לצחוק על זה ולא לבכות. ועוד משלמים לי על זה".

בדיחות על נשים אפשר למצוא בלי סוף בערבי הסטנדאפ, אבל בדיחות של נשים זה כבר סיפור קצת יותר מורכב. "רוב הסטנדאפיסטים יורדים על נשים", מסכימה אור, שמקדישה לענייני מגדר כמה שורות מחץ במופע שלה "זה יגמר בצחוק גדול". "אני להיפך, יורדת על גברים. אצלי הנשים תמיד יוצאות גדולות, המנצחות באינטראקציה – בזוגיות, מול שוטר, מול הבנקים. את יודעת למה גברים אוהבים נשים חכמות? כי הפכים נמשכים".

הסטנדאפיסטית הדתייה הדר גלרון נדרשה לתחכום מיוחד כדי לסדוק את תקרת הזכוכית. למרות שהתחילה את דרכה בדואט הקומי "הומור כהלכה" עם נויה מנדל, הפריצה הגדולה שלה בקרב הקהל חילוני הגיעה מאוחר יותר, במופע היחיד שלה "פולסא ד-נורית" -  שבו פתחה את קופת השרצים של ההלכות השוביניסטיות ביהדות. "תמיד אמרו לי 'את מתעצבנת כי את לא מבינה. חמש יחידות תושב"ע זה לא מספיק'", היא מספרת. "אז למדתי. וככל שלמדתי יותר, התעצבנתי יותר. ואז הבנתי שזה החומר שלי. לקחתי את כל הטאבואים – 'קול באישה ערווה', 'כל המרבה שיחה עם אישה סופו יורש גיהנום'. חששתי כשעליתי עם זה, כי הרגשתי שאני חוצה גבולות. היו הרבה קבוצות שהחרימו אותי. לקח כמה שנים עד שזה נטמע".

מי שחושב שאיסורים ונורמות חברתיות נוקשות הם נחלתה של הדת בלבד, טועה בגדול. בכל הקשור להומור, הגבלות על נשים הן עניין חוצה מגזרים. מתברר שעל כל בדיחה שאישה מספרת, יש עשר בדיחות שמוטב לה שלא תספר. "כל הדיבור על סקס שנתפס היום כרגיל, כשעשיתי אותו אז אמרו שאני וולגרית ובוטה",  אומרת לסלאו, שעלתה על הבמה בשנות ה-80 עם "החיים על פי לסלאו", ובמידה רבה סללה את הדרך לסטנדאפיסטיות רבות שהגיעו אחריה. "שילמתי על זה מחיר די כבד, כי פתאום הייתה ירידה חדה בהזמנות לחלטורות, בוועדי עובדים וכדומה. או שהיו מתנים בחוזה לא לדבר גסויות".

בין המונולוגים השנויים במחלוקת של לסלאו באותם ימים ניתן היה למצוא את האישה ששוכרת, לראשונה בחייה, סרט פורנו, כדי לרענן את חיי הנישואין שלה, וגם מונולוג של איבר מין גברי, אותו ביצעה כשהיא חבושה בכובע ים ורוד. את שניהם נאלצה להוציא מן המופע עקב דרישת הקהל. "אני לא חושבת שסקס זו פרה קדושה, עדיין קיימת איזו צביעות והתחסדות בעניין הזה, שלגבר מותר לספר בדיחה גסה ולאישה לא". עם זאת, מה שחורה לה באמת הם המונולוגים שנאלצה להוריד מהבמה לא בגלל גסות יתר אלא בגלל חדוּת יתר. כמו זה שנכתב בעקבות גירושיה, בו היא משחקת ילד הממתין לשווא לאבא שיגיע לבקר ("אם ישלם את הדמי-זונות") וחולק את כל מה שיש לו לומר בנושא גירושי ההורים עם הדובי שלו. או זה השייך לאישה שהושמה בבית אבות. "מתפקידו של אמן להעלות דברים כאלה", היא אומרת. "זה היה קומי וטרגי ואמיתי, ואת זה הקהל לא רצה לשמוע".

"אני מרגישה שיש גבול לכמה אפשר למתוח ביקורת על גברים", מסבירה עדי אשכנזי. "לקהל הגברי יש גבול כמה הוא יכול להכיל ביקורת של אישה על המין הגברי, לעומת ירידות על נשים, או ירידות על גברים מפי גברים. נשים הן הרבה יותר גמישות, יותר מודעות לעצמן, אין להן פרנויות מלשמוע בדיחות על עצמן". הדר גלרון מצידה יצאה לדרך עם אקסטרה פחדים. "מצד אחד היה המון פחד מצד המשפחה מה יגידו – 'איך היא מעזה לירוק לבאר שממנה היא שותה', ומצד שני התברר שזה יצר גלי הזדהות מאוד גדולים בקרב הציבור. היו לי אינסוף הצעות שידוכים".

לאור כל הקשיים והמכשולים, ההחלטה להיות אישה שמתפרנסת מלהצחיק אנשים היא לא כזו שמקבלים בקלות. בניגוד לקומיקאיות רבות שהגיעו לסטנדאפ היישר מעולם המשחק, לדינה אור, כיום בת 52, לקח למעלה מ-30 שנה כדי להפוך את התחביב למקצוע. את הקריירה היא התחילה כמורה לאנגלית, אחר כך הפכה למטפלת זוגית. "מגיל ארבע אני זוכרת את עצמי כמי שצריכה להיות במרכז", היא מספרת. "הייתי מושיבה את ילדי השכונה והגן ופשוט ממציאה דברים ומצחיקה אותם. אחד התענוגות הגדולים היה לראות אותם משפריצים מצחוק. זה היה הפוך למשפחה שלי, שהייתה כל הזמן נאנחת. עם השנים שמעתי יותר ויותר 'את מצחיקה', וכשלקחתי על זה מספיק בעלוּת כדי להפוך את זה למקצוע, ראיתי גם שהכסף בא ביתר קלות".

גם אודיה קורן התחילה מאוחר, ולמרות שסיימה לימודי משחק בבית צבי, את מופע הסטנדאפ הראשון שלה היא העלתה רק כשהייתה בסוף שנות ה-30 לחייה. "כשלמדתי משחק, היה די ברור שהפורטה שלי בתפקידים הקומיים", היא אומרת. "כשהגעתי לגיל 36 רציתי לעזוב את המקצוע. הרגשתי שאני הופכת להיות מתוסכלת, ולא רציתי להיות שחקנית מרירה בת 50. הלכתי לראיון במשרד פרסום לתפקיד קופירייטרית. הבחור אמר לי 'את יכולה להתחיל, אבל קחי את סוף השבוע ודמייני שהסוכנת שלך מציעה לך תפקיד, ואת אומרת לה שאת כבר לא שחקנית. אם את עומדת בזה, תחזרי.' חשבתי על זה, ואז אמרתי – אני אעשה מופע משלי".

הרומן של עדי אשכנזי עם סטנדאפ התחיל באופן ספונטני למדי, בערב "קריוקי סטנדאפ" בקאמל קומדי קלאב של שמואל וילוז'ני. "לקחו מתנדב מכל שולחן לעשות קטע של שתי דקות", היא מספרת. "הקהל התלהב, ולמרגלות הבמה הציעו לי חוזה". למרות שכמו כל רומן גדול, ההתחלה נחתה כהפתעה, מצאה אשכנזי את דרכה בתחום בקלות יחסית. "מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות שחקנית וקומיקאית. היו הרבה שנים של ניסיון למצוא כיוון", מעידה על עצמה הסטנדאפיסטית בת ה-36, שסולקה מלימודי המשחק בבית צבי. "אז חשבתי שעדיין לא גילו אותי, אבל בדיעבד הייתי צריכה עוד זמן כדי להבשיל".

למי שמעיזה לעלות על הבמה, מאפשרים הסטנדאפ וההומור הרבה שחרור ותחושת סיפוק. "סטנדאפ צריך לבוא ממקום בוהמי, זרוק. הרגשה של לעלות מהרחוב לבמה, לאלתר את עצמך", מסבירה קורן. המופע החדש של הדר גלרון, "חוזרת בתשוקה", עוסק בנשים שגאלו את ישראל, בין היתר אסתר המלכה, תמר אשת יהודה ורחב הזונה. "למה, לעזאזל, לימדו אותנו שרחב הייתה מוכרת מזונות?", תוהה גלרון על קנקנה של מריה מגדלנה העברית. "הרי זה כמו לשאול 'מה המקצוע של בוב הבנאי?'. מתברר שאחרי שהיא עזרה לבני ישראל לכבוש את הארץ היא התחתנה עם יהושע ונולדו להם סלבריטאים תנ"כיים. ואז היה צריך למצוא איזה סיפור כיסוי, כי פאדיחה. נולדו לבני ישראל תשעה נביאים בני זונה".


ואילו חנה לסלאו, שתחגוג בקיץ יום הולדת 59, מגדירה את עצמה כמי שנמצאת "בגיל התבונה", ומברכת על החופש שמביא איתו הגיל. "קברתי את הוריי, תודה לאל, שיהיו לי בריאים", היא מתבדחת-למחצה, "הילדים יצאו מהבית, נפטרתי מכל הבעלים שלי, המחזור לא מנהל אותי יותר. אני אחראית אך ורק לעצמי. באמת כיף לי פה. אין לנו בחיים הרבה פסקי זמן שבהם יש לנו את החיים לעצמנו". את החופש והעצמאות האלה היא מביאה לתוך המופע עליו היא עובדת בימים אלה, הנושא את השם הזמני "לס-לא פוליטיקלי קורקט". "הלוואי ואפשר היה להקפיא את זה כאן, כי מכאן זה רק יתדרדר".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 08.03.2012

סקירה: בתי הספר למשחק - תתחילו לשלם בזיעה

כשהגשמים מתמעטים ומזג האוויר מתחמם אפשר כבר לדעת שמתחילה עונה חדשה – עונת האודישנים לבתי הספר למשחק. אם גם אתם חולמים על אורות הבמה, אבל לא מוכנים להתפתות לאור הזרקורים של הריאליטי, סביר להניח שתמצאו את עצמכם בימים אלה משננים מונולוגים במרץ. אבל לפני שתתנפלו על כל אודישן אפשרי, עדיף לקחת צעד אחורה, ולסקור האופציות העומדות לרשותכם.  אל תטעו – כל תכניות הלימודים קשות ומפרכות, התחרות מבית מאיימת על השפיות, ובאף מקום לא יהססו לסלק אתכם באמצע הלימודים אם יחליטו שאתם לא מתאימים.

בית צבי
מאחורי הקלעים: בית הספר למשחק הוותיק ביותר בישראל הוקם ב-1960 על ידי ד"ר חיים גמזו. ב-1981, אחרי סדרה של מנהלים (ואפילו יורם קניוק אחד), עברו המושכות לידיו של גרי בילו ז"ל. מ-2009 מנהל אותו מיכה לבינסון.
בחזית הבמה: מי שחולם על שואו הגיע למקום הנכון. מחול, שירה וקרבות במה הם חלק בלתי נפרד מבית הספר, שעשה לעצמו שם כחממה של כוכבי מחזות זמר. הדגש בלימודים מושם על עבודת אנסמבל, וכבר משנה א' התלמידים מתנסים בהפקת הצגות והעלאתן.
מבחני קבלה: נא להכיר, הנוסחה שכל נבחן ילמד לשנוא: מונולוג קומי, מונולוג דרמטי ושיר. בבית צבי הבוחנים דורשים את המונולוגים, כשלכל אחד מהם מוקצות עד שלוש דקות, מתוך מחזות מוכרים שהוצגו בתיאטראות בארץ. שימו לב - לפחות מונולוג אחד חייב להיות מהרפרטואר העולמי וחלילה לא שניים מהישראלי. בנוסף, רצוי שמונולוג אחד יהיה לקוח מתוך מחזה קלאסי והשני מתוך מחזה מודרני. פרינג' מקומי – לא בבית ספרנו.
האודישנים לבית הספר מתקיימים במהלך כל השנה, כאשר ההרשמה לאודישנים לשנת הלימודים הבאה נפתחת בדצמבר (כלומר, הבחינות עכשיו הן לשנת הלימודים 2013-2012). תאריכי האודישן לבית הספר נקבעים מראש, ומפורסמים בעמוד הראשי של אתר האינטרנט. יום הבחינות הבא הוא ב-22 במרץ.
כסף מסובב ת'עולם: 200 שקלים דמי הרשמה ו-300 שקלים דמי בחינה.
דבר הבוגרים: "ארוך" – כך מסכמת שרית וינו אלעד את האודישן שלה. "התחלתי עם שיר; ואז ביקשו ממני לשיר שיר אחר; ואז ביקשו ממני לשיר שיר שהוא לא של יהודית רביץ", היא צוחקת, וממהרת למסור מניסיונה שלל כללי 'אל תעשה' במהלך האודישן. "עשיתי את מירב הטעויות האפשריות. התווכחתי עם הבוחן! הייתי בת 18, ושאלו אותי למה אני לא הולכת לצבא. שאלתי את הבוחן 'אתה הלכת לצבא?'. ענה לי 'כן'. אמרתי לו – 'למה הלכת?'. למעט המונולוגים שלמדתי לא קראתי מחזה מימיי – אורי פסטר נתן לי שני מונולוגים, למדתי אותם והלכתי". ואם אתם חושבים ברגע זה "אבל עובדה שהיא עברה!" – היא שרית וינו אלעד, ואתם עדיין לא בסרט.
אחרים ששרדו כדי לספר: זאב רווח, יוסף שילוח, יוסי פולק, ענת וקסמן, ריטה, דב נבון, דפנה רכטר, אלונה קמחי, אלון אופיר, ליליאן ברטו, מיכל ינאי, רמה מסינגר, יורם חטב, שרה פון שוורצה, ליאור אשכנזי, מיה דגן, יוסי מרשק, אולה שור סלקטר, איתי טיראן.
לפרטים נוספים: בטלפון 03-6161122, שלוחה 315, או במייל school@beit-zvi.com. ניתן להוריד את טופס ההרשמה באתר בית הספר.

הסטודיו למשחק של ניסן נתיב
מאחורי הקלעים: אמנם האיש והאגדה שהקים את בית הספר ב-1963 נפטר לפני כארבע שנים, אבל בית הספר למשחק של ניסן נתיב ממשיך גם אחרי מותו. בימים אלה הוא נמצא במאבק איסוף כספים כדי לממן לעצמו משכן קבע. בית הספר, המחזיק בסניפים בתל אביב ובירושלים, דוגל בכיתות קטנות של 17 תלמידים בלבד – והתחרות על המקומות היא בהתאם.
בחזית הבמה: תהליך ופיתוח אישי. הכיתות הקטנות מאפשרות לכל תלמיד לקבל את תשומת הלב הראויה, והדגש הוא על מכלול התכונות והכישורים של כל אחד מהתלמידים. מי ששמע את המשפט "יש לך כל כך הרבה פוטנציאל" יותר מדי פעמים, ירגיש כאן כמו בבית.
מבחני קבלה: נמשכים עד אמצע חודש אפריל בשני סניפי הסטודיו.
» ראיון אישי, שיבדוק את דרישות הסף: שטרם מלאו לנבחן 25 ושהוא סיים 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה ואחרי שירות צבאי או לאומי. אם אתם חורגים באחד מהתנאים (למשל, אם יצאתם בשאלה אחרי חינוך חרדי), התקשרו לבירורים לפני שאתם משקיעים זמן וכסף בהליך ההרשמה.
» בחינה אישית, כשבועיים מיום ההרשמה. שני קטעי משחק מתוך מחזות בעלי אופי שונה, באורך של 1.5-2 דקות כל אחד. יש לקבוע מועד לאודישן בטלפון. את התשובה לגבי המעבר לשלב הבא מקבלים בתום האודישן, בו במקום.
» סדנה בת יומיים לצולחי השלב הראשון. לאורך 20 שעות, המתפרשות על פני יומיים, תעבדו עם מורים שונים על טכניקות שונות. גם כאן את התשובה מקבלים מיד עם תום הסדנה.
» קונקורס, או בתרגום – מבחן הפגנת עליונות כישורי המשחק שלכם תוך תקיעת סכינים בגב המתחרים. כל הנערים והנערות ששרדו עד כה נדרשים לשחק לפני המורים, הן לבד והן בקבוצות, וזה השלב שבו הקרב על המקומות המועטים בבית הספר הופך למשחק כסאות מוזיקליים רצחני. זה הזמן למשוך את תשומת ליבם של הבוחנים. תשובות בסופו של יום מפרך.
כסף מסובב ת'עולם: דמי ההרשמה והבחינה עומדים על 350 שקלים לחיילים ועל 400 שקלים לכל השאר.
דבר הבוגרים: "הרגשתי כל כך רע אחרי שעשיתי את המונולוג הראשון", מספרת לירון בן שלוש, "שאמרתי לעצמי - בטוח לא עברתי, לפחות עכשיו איהנה מהשיעור עם ניסן. וזה מאוד שחרר אותי, כי הבנתי שאני לא צריכה להוכיח שום דבר. האמת היא שגם בסדנה הצלחתי ליהנות. אלמנט התחרותיות דווקא הפעיל אותי לטובה, חיזק לי את הביטחון. בקונקורס היה מאוד קשה ומתוח – באחד המונולוגים פתאום הפה שלי התייבש לחלוטין, כמו בסיפורים. פתאום הבנתי מה זה. בסוף שנה ג' ראינו שוב את האודישנים שלנו, כחלק מהמסורת בבית הספר, ופתאום ראיתי שזה בכלל לא היה כל כך נורא כמו שחשבתי אז".
אחרים ששרדו כדי לספר: משה איבגי, לוסי דובינצ'יק, אורנה בנאי, שולי רנד, רמי הויברגר, קרן מור, נטע גרטי, שילה פרבר, שירה גפן, אמנון וולף, יובל שרף.
לפרטים נוספים: סטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, טלפון 02-6733414
סטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב, טלפון 03-5182410


הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין 
מאחורי הקלעים: הוקם ב-1988 ושוכן בלב שכונת התקווה. אם לא אכפת לכם לעבוד אל תוך הלילה באזור – זכיתם.
בחזית הבמה: ההצגות שמעלים תלמידי שנה ג' של הסטודיו הן רבות, מגוונות, וזוכות פעמים רבות לביקורות מהללות. במקביל, הסטודיו דואג לפתח את תחושת האחריות הקהילתית של התלמידים, והחל משנה ב' הם עובדים בשכונה עם ילדי עובדים זרים, נוער בסיכון, קשישים, ילדי עולים במצוקה, ילדים בעלי הפרעות תקשורת וקבוצות ילדים ונוער משכונת התקווה.
מבחני קבלה:
» בשלב הראשון
נבחנים מול האיש בכבודו ובעצמו, עם שני מונולוגים מתוך מחזות שעלו בארץ - אחד קומי ואחד דרמטי. תלמידי המכינה והסדנאות פטורים מהשלב הזה.
» בשלב השני נדרשים להציג מונולוג קומי, מונולוג דרמטי ושיר בעברית, הפעם מול פאנל של מורים.
» השלב השלישי כולל סדנת אימפרוביזציות ותנועה עם מורי הסטודיו – ועם כל המתחרים שלכם, כמובן.
כסף מסובב ת'עולם: עלות כל הבחינות וההרשמה  - 450 שקלים.
דבר הבוגרים: "השלב הראשון היה זוועה", מספר אסף שגב, שחקן בתיאטרון הבימה. "נורא הכעיס את יורם שאני לא מגיב להוראות. אני מבחינתי באתי עם מונולוג מוכן מהבית, ולא הבנתי מה הוא מבקש ממני. הוא נלחם בי. עברתי כי הצחקתי אותו. בשלב השני נתתי לעצמי סתירת לחי ואמרתי לעצמי –אני שוכח את כל מה שהכנתי בבית ועושה מה שמבקשים ממני בלבד. כל המורים בפאנל היו נורא מחויכים, ויצאתי בתחושה שכבר התקבלתי, שהשלב השלישי הוא רק פורמאלי. בשלב השלישי, בסדנאות, עשיתי הכל הכי גדול והכי חזק שאני יכול, כדי שישימו לב אליי. לא הסכמתי להיבלע בתוך 90 האנשים, וזה מה שקיבל אותי לבית הספר".
אחרים ששרדו כדי לספר: איילת זורר, אקי אבני, מיכל זוארץ, יעל הדר, אסי לוי, אריק ליבנת, קארין אופיר, אפרת רייטן, יובל סגל, יעל שרוני, טלי שרון, ורד פלדמן, שני כהן.
לפרטים נוספים: מזכירות הסטודיו, ימים א'- ה' בין השעות 09:00-15:00. טלפון: 03-6886514, שלוחה 0. ניתן להוריד את טופס ההרשמה באתר.


גודמן, בית הספר למשחק בנגב
מאחורי הקלעים: למרות שהוקם רק ב-2005, עושה רושם שגודמן - המנוהל על ידי מנכ"ל תיאטרון באר שבע, שמוליק יפרח, והמנהל האמנותי שלו, רפי ניב - כבר בונה לעצמו שם מכובד. מתוך ארבעת המחזורים שחינך בית הספר עד כה, 17 בוגרים כבר השתלבו בתיאטרון באר שבע. מי אמר קשרים ולא קיבל? גם כאן הכיתות קטנות ומובחרות - 20 תלמידים בלבד, וכל הסופרלטיבים על ניסן נתיב רלוונטיים גם כאן. אולי אף יותר, בגלל הריחוק מהמרכז.
בחזית הבמה: האנטיתזה של בית צבי. גודמן, המתפאר במבנה חדיש ומאובזר היטב (צוגים, דימרים, אולם של 320 מקומות), עושה רושם של בית לשחקנים אידיאליסטים, שלא מחפשים שואו ראוותני ולא רוצים להתקבע במיינסטרים. תיאטרון הפרינג' באר שבע, הוקם על ידי בוגרי גודמן, גם שתי קבוצות אימפרו צמחו משם, ובוגרת נוספת (חנית כהן) הצטרפה לאחרונה למעבדת התרבות של אוהד קנולר בדימונה.
מבחני קבלה: ההרשמה לבית הספר נמשכת מאפריל עד סוף יולי, והאודישנים נערכים בשני שלבים:
» ראיון אישי ובחינה מעשית. יש להכין – ניחשתם נכון – מונולוג קומי ומונולוג דרמטי, עד 3 דקות לקטע, ושיר בעברית. תשובה לגבי השלב הבא מקבלים למחרת האודישן.
» סדנה בת יום שלם לשורדי השלב הראשון. רק בגלל שזה לא המיינסטרים, זה לא אומר שאפשר להינצל מהציפורניים. בסדנה תתנסו בשיעורי משחק, תנועה וקול בהנחיית מורי בית הספר. למחרת מקבלים תשובה האם התקבלתם.
כסף מסובב ת'עולם: דמי הרשמה ובחינה – 400 שקלים. יתרון שלא קיים במקומות אחרים - לדברי בית הספר, כ-80% מהתלמידים זוכים למלגה מלאה או חלקית של שכר הלימוד.
דבר הבוגרים: "זה היה סוג של הימור", מעיד בוגר המחזור הראשון אורן כהן, שחקן בתיאטרון באר שבע וזוכה בפרס התיאטרון לשחקן המבטיח של 2010, "ואני חושב שהימרתי נכון. יש אווירה מאוד משפחתית בבית הספר". כהן לא מכחיש את קיומה של התחרותיות הטבעית למקצוע, אבל קובע כי "יש משהו מאוד חם ותומך שמושרש מההנהלה. אבל זה לא שכל הזמן מלטפים אותך, נכנסים בך כשצריך".
אחרים ששרדו כדי לספר: כנרת קדוש, טל שלאכטמן, מיטל ילינק, שחר זכאי, אלעד כהן.
לפרטים נוספים: מזכירות בית הספר, ימים א'-ה' בין השעות 08:00-17:00. טלפון: 08-6464940, שלוחה 2. ניתן להוריד את טופס ההרשמה באתר.

בית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ'  
מאחורי הקלעים: מה שהתחיל ב-1999 בכיתת חזרות ברחוב ברנר בתל אביב הוא כיום מבנה של כ-800 מ"ר השוכן בתחנה המרכזית החדשה.
בחזית הבמה: למוסקוביץ' שיטה משלה, אותה היא מכנה ביו-קינטיקה, ששורשיה בשיטת הביו-מכניקה של גאון התיאטרון הרוסי וסֶווֹלוֹד מאירהוֹלד. את הביו-מכניקה, שמתמקדת בעבודה עם הגוף ומתוכו, משלבת מוסקוביץ' עם תפיסות של זרם התודעה. התפיסה שלה היא ש"אמנות המשחק הינה אמנות פלסטית - חזותית המתקיימת במרחב ומחייבת שימוש נכון ומדויק בגוף ובקול של שחקן כאמצעי הבעה מרכזי של אמנות התיאטרון". סטינסלבסקי, הזדהות ותיאוריה – לא בבית ספרנו. מאידך, יש גם תוספת ייחודית  - קורס קואצ'ינג וסדנת ניהול קריירה, שיווק ומיתוג עצמי.
מבחני קבלה: ההרשמה כבר התחילה. למסלול רשאים להגיש את מועמדותם בני 18 עד 28 בעלי השכלה תיכונית. גם כאן מתקבלים מדי שנה רק 20 תלמידים, וההליך, אליו נדרש להגיע בלבוש נוח בצבע שחור ובשיער אסוף, הוא רב שלבים:
סדנאות מעשיות בנות ארבע שעות כל אחת. ההליך כבר מוכר: מועמדים, קבוצה, ציפורניים. במסגרת הסדנאות יגיע גם המבחן האישי הנודע לשמצה, הכולל את השלושה המוכרים - מונולוג קומי, מונולוג דרמטי ושיר. המבחן האישי לא יעלה על 45 דקות. סדנאות נוספות, אליהן תגיעו אם תעברו את שני השלבים הקודמים, יתרגלו משחק, תנועה ואימפרוביזציה.
אם התקבלתם, מחובתכם לממש את זכות ההרשמה בתוך שבועיים ממועד מתן ההודעה. לא מימשתם – ראו ויתרתם על מקומכם.
כסף מסובב ת'עולם: 200 שקלים דמי הרשמה, 300 שקלים דמי בחינות.
דבר הבוגרים: "סופי לימדה אותי בתיכון אוסטרובסקי ברעננה", מספרת שחקנית אנסמבל עיתים ירדן גלבוע. "באתי לאודישן אצלה עם מונולוג, והיא הוציאה ממני ניצוצות שלא האמנתי שקיימים. יותר משזה היה אודישן, זו הייתה חוויה. יש אצלה משהו מאוד אישי, את מרגישה שרואים אותך. לדעתי מדד של אודישן, לא משנה אם עברת או לא, זה אם נהנית. כל עוד אתה בתהליך, אם כיף לך – זה אודישן טוב".
אחרים ששרדו כדי לספר: ציון אשכנזי, מירי מסיקה, קרן פלס, אורי חיזקאל, גזית קולטון, רז וינר, עומרי טסלר.
לפרטים נוספים: מזכירות בית הספר, בטלפון 03-5372525, או במייל artact@netvision.net.il . ניתן מענה גם ברוסית. ניתן להוריד את טופס ההרשמה באתר.

בית הספר למשחק ובידור בהנהלת ענת ברזילי 
מאחורי הקלעים: נוסד ב-1999 על ידי השחקנית ענת ברזילי. שוכן בדרך בגין (פתח תקווה) 98, פינת רחוב המסגר, תל אביב.
בחזית הבמה: מקום האומנה לכל אותם אנשים ששאר בתי הספר לא זיהו בהם פוטנציאל.
מבחני קבלה: אין. מונולוגים, שירים, סדנאות? קבלו פטור רשמי. מה יש? שיחת טלפון, שאלון, ראיון ושיעור ניסיון. אם לא התקבלתם, סימן שפשוט שידרתם שאתם לא רוצים את זה מספיק, רוצים מהסיבות הלא-נכונות, או שיצרתם רושם של ביקורתיות יתר, אנטיפטיות, ציניות ואלימות (גם מילולית). בקיצור, חשבו על זה כעל ראיון עבודה לכל דבר.
כסף מסובב ת'עולם: מחיר קורס שנה א'  - 8700 שקלים. מחיר קורס שנה ב' - 7000 שקלים. מחיר קורס שנה ב' מחזמר - 7500 שקלים. מחיר קורס שנה ג' - 5900 שקלים.
דבר הבוגרים: "אני באופן אישי לא כל כך בעד השיטה הזו", מודה יורן דוידי ("תירס סקסואל"), "כי אז אתה מכניס לבית הספר אנשים שזה לאו דווקא הקטע שלהם, וקשה להם להתייחס לעניין ברצינות. מצד שני, זה נותן לאנשים שבבתי ספר למשחק רגילים לא היו מקבלים את ההזדמנות לזכות לחוויה הזו". דוידי עשה שנה של מכינה אצל יורם לוינשטיין ופרש לאחר שמסלול הלימודים התובעני הקשה עליו להחזיק במשרה שתכסה הן את שכר הלימוד והן את שכר הדירה. הוא ממליץ על התכנית של ברזילי, המאפשרת לימודים על בסיס של פעם בשבוע, "למי שיש לו שגרת חיים תובענית ורוצה לחוות את החוויה בצורה עדינה".
אחרים ששרדו כדי לספר: עופר אלוני, שירי זלמן, שחף עבאדי.
לפרטים נוספים: 03-5251064

בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים
מאחורי הקלעים: בית הספר חוגג השנה, תחת ראשותו של איציק ויינגרטן, 40 שנה להיווסדו.
בחזית הבמה: יצירה ומוּדעוּת חברתית-פוליטית. בית הספר מעודד מעורבות של התלמידים במתרחש סביבם, מתוקף תפיסת השחקן כאמן יוצר בעל אחריות ולא רק ככלי קיבול. התפיסה נובעת, בחלקה הניכר, מהיות המסלול חלק ממכללה לחינוך בעלת אג'נדה דמוקרטית ברורה. המסלול מעודד את התלמידים ליצור הפקות משל עצמם, אותם הן כותבים, מביימים, מעצבים ומשחקים במו ידיהם. בסוף שנה ג' מועלות שש הצגות סיום, כשכל תלמיד משתתף בארבע או חמש מתוכן. רבות מהיצירות של תלמידי בית הספר זוכות להיות מוצגות על בימות התיאטראות בארץ.
בנוסף, ישנו מסלול לבימוי בן ארבע שנים, שבו לומדים משחק, בימוי, כתיבה ועוד. זהו תואר אקדמאי שמזכה את הלומדים בתואר בחינוך ותעודת הוראה. בפרויקט הגמר של שנה ג' התלמידים מביימים הצגה באורך מלא בה משחקים התלמידים ממסלול המשחק.
מבחני קבלה: אודישן, ראיון אישי וסדנה. לאודישן יש להכין – היכונו להלם חייכם – מונולוג דרמטי, מונולוג קומי ושיר.
כסף מסובב ת'עולם: עלות הרשמה פלוס אודישן – 530 שקלים. בנוסף, בית הספר מקיים חמישה ערבי תחרות של מונולוגים, שירה וסצינות בהם זוכים התלמידים במלגות.
דבר הבוגרים: "לא קיבלו אותי לשני בתי ספר", מספר הבמאי מאור זגורי, שגם מלמד כיום בסמינר הקיבוצים. "לניסן נתיב לא התקבלתי וביורם לוינשטיין הייתי בסטנד-ביי. האודישן שלי בסמינר היה האחרון שהלכתי אליו, ואני שמח שהתקבלתי דווקא אליו. זה בית ספר שמקבל אותך, עובד איתך על הדברים שאתה טוב בהם ועל להחצין דווקא אותם".
אחרים ששרדו כדי לספר: דניאל סבג, עמוס תמם, ריקי בליך, עדי לב, יעל רונן, דורון עמית, לאה גלפנשטיין, יולי סקר.
לפרטים נוספים: רוחל'ה קמחי, ימים א'-ה' בין השעות 09:00-17:00. בטלפון 03-6902311, בפקס 03-6901237, או במייל rachel_kim@smkb.ac.il.

 עשה ואל תעשה
אחרי שעשיתם תחקיר, בחרתם את בתי הספר אליהם אתם רוצים להגיש מועמדות, והגעתם לשלב פיק הברכיים מהאודישן, זה בדיוק הזמן לקבל כמה טיפים מהמומחים שכבר היו שם:
» דעו ליישם הנחיות. "כשיורם לוינשטיין בוחן אנשים הוא לא מצפה מהם כבר להיות שחקנים" אומר אסף שגב "לא מעניינות אותו הבחירות שלהם. מה שמעניין אותו הם שני דברים – שהמשחק יהיה אמין, ושתדעו ליישם באופן מיידי את הנתונים".
» התלבשו פשוט. "אחד הדברים שאני הכי שונא באודישנים זה אנשים שבאים כאילו הם יוצאים למועדון" מוסר יורן דוידי "הדבר הכי חשוב זה להיות אתם, לבוא כמו שאתם ביום יום".
» אל תקצינו. "לא כדאי לעשות דמויות קיצוניות" מציעה לירון בן שלוש, "כי מה שבעצם רוצים לראות זה מי אתה. לא לבחור דמות מאוד זקנה או של ילד קטן, אלא משהו שנמצא בטווח שהגיוני שתשחק".
» היו חכמים בבחירת המונולוג. אורן כהן, מדגיש: "לא לבחור מונולוג כי שמעת שמישהו אחר התקבל איתו. לבחור משהו שאתה מתחבר אליו ממקום אמיתי, ולהפוך אותו לשלך". לירון בן שלוש ממליצה גם להיזהר ממונולוגים הפופולריים באודישנים, למשל של חנוך לוין. "זה יכול להיות יתרון אם אתה מאוד טוב, אבל יכול להיות שהבוחנים כבר עייפים מזה, או שמישהו כבר עשה את זה בצורה מעניינת לפניך".
» למדו את הדמות. אורן כהן מוסיף כי חובה לקרוא את כל המחזה וללמוד את הדמות על בוריה. "אם, למשל, לא אומרים מה הדמות חושבת על אלוהים - אז לקבל החלטה לגבי זה. רק אחר כך אפשר להתחיל ללמוד את הטקסט דרך פעולות. ולקינוח, פשוט ליהנות. גם אם המונולוג הוא על התאבדות – להתאבד מכל הלב. לאהוב את מה שאתה עושה".
» אל תקחו קשה. "לא לדאוג מתשובות שליליות" מסכם מאור זגורי "סביר להניח שאם אתה טוב, יראו את זה. אם אתה לא מספיק טוב – כדאי לחזור בשנה שאחרי כן, כי זה גם עניין של בגרות. לא הייתי ממליץ למי שרק השתחרר מהצבא ללכת ללמוד משחק, כי זה עניין של ניסיון חיים".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 24.02.2012

כתבת וידאו: השקת אלבום ל"בלקן ביט בוקס"

רגע לפני ההשקה הרשמית של האלבום החדש שלהם, Give, חגגו הבלקן ביט בוקס ביום שישי שעבר (10.02.2012), את הבייבי החדש במסיבה של "גולדסטאר סאונדסיסטם" ב"אברקסס", תל אביב. החלל הקטן התמלא במוזיקאים, עיתונאים וחברים שהגיעו על מנת לקבל טעימה ממה שמבטיח להיות האלבום השונה והמתקדם ביותר מכל מה שייצרה הלהקה עד כה, הן מבחינה מוזיקלית, והן מבחינה טקסטואלית.

"Nobody owns no land/ we're all just grains of sand", שרים חברי הלהקה, ומקדישים גם שיר לדיילת האמריקאית שהורידה אותם מהמטוס אחרי שחשדה בהם שהם אוספים מידע עבור ארגון טרור. "עברנו שינוי מאוד גדול בשנים האחרונות, תוך כדי עשיית התקליט הזה", אומר תמיר מוסקט. "אנחנו מרגישים שיש שינוי די רדיקלי. אבל מצד שני, גם הרוח של הלהקה שם. זו אבולוציה".מן הפן המוזיקלי, הביט בוקס מפתיעים בצליל אלקטרוני מן הרגיל, רווי ביטים של דאבסטפ. "אני קורא לצליל הזה יותר ארט-פופי", מאבחן אורי קפלן. "אני חושב שבזה שאנחנו עושים לעצמנו טובה ומרעננים את ההופעה שלנו, אנחנו עושים טובה לקהל", אומר תומר יוסף.

הופעות ההשקה הרשמיות לקהל הרחב, תיערכנה ב-22 וב-23 בפברואר, באולם "שבע", ברחוב הצפירה 19 בתל אביב. משם ימשיכו הביט בוקס לסיבוב הופעות עולמי שייפתח ב-8 במרץ בבלטימור, ויכלול את ארצות הברית, אוסטריה, איטליה ואנגליה.


צילום ועריכה: בן חכים

הופיע בעכבר העיר אונליין, 19.02.2012

ראיון: לירון זהבי, רגע לפני הכניסה לבית "האח הגדול"

הכירו את לירון זהבי, בת 32 מחולון. דוגמנית לשעבר בסוכנות "לוק", כיום עוזרת אישית של עורך דין שעוסק בתחום הנדל"ן, גרושה ואם חד-הורית לילדה בת שמונה. רגע אחרי שנשלפה מחיי היום יום שלה, ורגע לפני כניסתה לבית "האח הגדול", פגשתי אותה לשיחת היכרות.

"עברתי תשע שנים מאוד מיוחדות", היא מספרת. "אבא שלי נפטר, התחתנתי, ילדתי, התגרשתי – ובמהלך כל תשע השנים בניתי לעצמי ארבע חומות. אין יוצא ואין נכנס. בניתי לעצמי קוביה, עם שגרה, עם חיים מאוד קפדניים. בעצם, כמו רובוט. אני חיה על אוטומט". נראה שזו הסיבה בגללה בחרה זהבי להכניס את כל המדינה לחיים הפרטיים שלה וללכת  אל הלא-נודע בפריים-טיים, יחד עם עוד מספר אסור לפרסום של דיירים חדשים -  ניסיון למוטט מעט את חומות השגרה, ולצאת מעט מתוך אזור נוחות הנמדד במטרים מרובעים. זהבי הופכת להיות דיירת מן המניין בולנטיינ'ס דיי, אבל מסתמן שנכון לרגע זה היא לא בחיפוש אחר זוגיות, קל וחומר שלא בבית "האח הגדול". "למצוא אהבה זה תכנית נפרדת", היא מסבירה, "אליה אני אלך אחר כך, אם אני אחליט שאני מחפשת".

אז מה את יודעת על העונה עד כה?
 "לא הרבה", צוחקת זהבי אחרי שתיקה ארוכה. בטלוויזיה אין לה זמן לצפות, וגם הדיירים שממתינים לה בווילה לא מדאיגים אותה במיוחד. "בגלל שלא צפיתי אין לי שנאה לאף אחד, ואין לי אמפתיה לאף אחד. אני נקיה מכל תחושה או רגש כלשהו", היא מסבירה. "רק ראיתי שהם טועמים מהסירים עם הכף ומחזירים אותה מהפה שלהם לסיר."

באזני אדם אחר הדבר עשוי להישמע קטנוני, אבל זהבי מעידה על עצמה כמי שנושא זה טורד את מנוחתה באופן אקטיבי. "יש לי המון קבעונות, כמו סדר וניקיון", היא מודה. "דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם. כל מיני הפרעות." לשאלה כיצד תתמודדד עם מצבים כמו סיר הלחץ שלעיל היא עונה בחדות:  "אני לא. ואם אני לא אוֹכל, אף אחד לא יאכל. הסיר יישפך לפח", היא אומרת בטון מבודח-למחצה – אך למחצה בלבד. "או שאני אוכל קורנפלקס עם חלב כל היום, זו גם אופציה".

את מוכנה לחבורת אנשים שהם--
"לא הכי סטריליים? כן, זה החלק ששמתי לב אליו", היא צוחקת. "אפילו הבת שלי אמרה 'אמא, הבית מזעזע! את ממש חייבת להגיע לשם ולנקות אותו'. אמרתי לה – 'חמודה, אנחנו נתקשר למנקה שלנו, היא תבוא תטפל בכל'. אני לא הולכת לנקות. אני בחופש."

על בתה, שחוגגת היום (רביעי) יום הולדת ראשון בלי אמא, זהבי מגוננת, והמבט שלה כבה כשאני שואלת על התאריך. "אנחנו חגגנו ביום שישי. אני אקום ביום רביעי בבוקר במקום אחר, ונראה מה יהיה." עם זאת, העיניים שלה חוזרות לחיים ברגע שואלת מה אומרת הבת על כניסתה לתכנית. "'אמא שלי תהיה מפורסמת!!'", צוחקת זהבי בקול, ומספרת שהבת מראה לכולם תמונות שלה מימי הדוגמנות. עם זאת, היא ממהרת להדגיש שהילדה לא צופה בתכנית בדרך כלל. " אצלי היא לא ראתה את זה. אני מאוד שומרת עליה. אבל עכשיו אין מה לעשות, היא תראה את זה. תראה את אמא שלה. אבא שלה הזמין את הערוץ, ביקשתי ממנו רק שישים את זה על "השתק". מה שבטוח, בטוח. אמרתי לו  - 'רק כשתראה אותי מדברת תגביר'. אבל גם, לא תמיד. לא כל מה שאני אגיד היא צריכה לשמוע".

יש בך פחד שהיא תראה בתכנית משהו שיהרוס לה את הדימוי של אמא?
 "לא. אני מי שאני, גם לידה. אנחנו מדברים פתוח על הכל. בארוחות שישי יש שיחות על סקס, נגיד, סך הכל אנחנו יושבים כל המשפחה. היא כבר יודעת הכל, לצורך העניין – מאיפה היא יצאה, איך היא נכנסה... אנחנו מכוסים בנושא הזה. ואני לא אעשה שום דבר שיביך לא אותי, לפני הכל, ובטח לא את הבת שלי. ומי שאני זה לא בנאדם שמביך את הסביבה שלו."

דווקא השאלה מה בה יתפוס את הקהל, מוציאה מזהבי את הצד האקטיבסטי – או אולי את ההיפך ממנו. "אולי עוד גרושות יכולות לקחת דוגמה שאפשר גם אחרת, במקום לשבת ולהתבכיין ולחתום אבטלה", היא אומרת, ומודה שכעסה על מחאת צדק חברתי. "כשהמנקה שלי לא יכלה לעבוד חיפשתי מנקה אחרת. באה מישהי, אמא לחמישה ילדים, ואמרה לי שקשה לה לעבוד. אמרתי לה – 'כפרה עלייך, יש אנשים שלא צריכים לעבוד, שיהיה לך לבריאות'. אני, בתור אם חד-הורית, יודעת שאני אעשה הכל, גם אנקה בתי שימוש אם לא תהיה אופציה, בשביל לממן את הבת שלי ובשביל לא ליפול לתוך האומללות והמסכנות הזו. והרבה אנשים לא עושים את זה, וזה מעצבן אותי. אני לא יצאתי להפגין ברחובות, ואני גם לא אצא. רוב אלה שיצאו, לצורך העניין, אלה ילדי העשירים; לא אנשים כמוני, שבאמת זקוקים לעזרה. בתור גרושה המדינה לא נותנת שום דבר, ואני אומרת רק דבר אחד – שלא יתנו לי, אבל שגם לא ייקחו ממני."

את מביאה לבית משהו מן הגישה של משרד עריכת דין?
 "את הפוליטיקלי קורקט."

לא יוציאו את זה ממך?

"יש מצב סביר שכן", היא מודה בקול צחוק גדול. "תלוי כמה ידחקו בי."

לפני שאני עוזבת את זהבי לרגעי השקט המעטים שנותרו לה, לבדה עם כוס קפה, אני מנסה בכל זאת לדלות ממנה מעט מחשבות על דרי המצלמות. כשאני שואלת על ערן טרטקובסקי וסער סקלי אני מוצאת את עצמי מקדימה הסברים.
"אה, ערן ימני וסער שמאלני? אפילו לא ידעתי. טוב. שיריבו מכות, שיהרגו את אחד את השני. אני לא שם ולא שם. אני לא מתערבת. לא בפוליטיקה עסקינן. בשביל זה יש גברים. אני אישה, יצאו לי קמטים", היא מתבדחת.

מסר לאומה?

לא. אין לי מסרים. אני נטולה.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 15.02.2012

תיירות: טיבולי, איטליה

אז נחתתם ברומא. טיילתם ברחובות העיר, מיציתם את הכיכרות, הכנסיות, החנויות והאמנויות. יש לכם זמן, אבל לא באמת מתחשק לכם לבלות אותו בעוד כוס קפה ארוכה על הפיאצה. זה הזמן המושלם לקחת חופשה קצרה מרומא - חצי שעה של נסיעת רכבת תביא אתכם למרחק של 30 קילומטרים צפונית-מזרחית, היישר אל טיבולי, אחת הערים העתיקות ביותר של איטליה. וכשאומרים עתיקה - מתכוונים עתיקה.

על פי הממצאים ההיסטוריים, ניתן לתארך את הקמתה של טיבולי למאה ה-13 לפני הספירה. על פי הגרסה הרווחת, מי שייסד אותה היה בכלל יווני - קאטיליו מארקדיה, בנו של אחד משבעת אנשי תבי. קאטיליו ושלושת בניו - טיבוּרטוֹ, קוֹראצ'ה וקאטיליוֹ (ג'וניור) - כבשו את השטח, גירשו משם את הסיציליאנים שאכלסו את האזור, וחנכו שם את העיר טיבּוּר. עם השנים השם עבר אבולוציה לטיבּוּרי, טיבּוֹרי וטיבּוֹלי, עד שהגיע לבסוף לטיבולי (ב-ב' רפה) שאנו מכירים כיום. זו, אגב, הסיבה שתושבי המקום מתקראים "טיבּוּרטיני" ולא, כפי שהיה מצופה, "טיבוֹלֶזי".
כנראה בזכות מיקומה של העיר - בשפך נהר, על גבעה, מוקפת ירוק - היא הפכה להיות מקום משכן אהוב עבור כל מי שרק החזיק בכסף הנכון, והסיבה העיקרית לבקר אותה היום מסתכמת במילה "וילה": וילה ד'אסטה, וילה אדריאנה ו-וילה גרגוראינה.

 וילה ד'אסטה
הווילה המפורסמת ביותר של העיר, אתר מורשת עולמית של אונסקו, היא מופת של ארכיטקטורה בת תקופת הרנסנס. מי שהגה והקים אותה, בין השנים 1550-1572, היה הקרדינל איפּוֹליטוֹ השני ד'אסטה, בנם של לוקרציה בורג'יה ואלפונסו הראשון ד'אסטה. במיטב המסורת שבה הוקמה טיבולי, הקרדינל השקיע עשר שנים ברכישת שטחים והריסת הבתים שעמדו עליהם עד היסוד לצורך בניית הווילה וגניה.
כנראה המורשת של בורג'ה, בשילוב הראוותנות הקתולית הנודעת לשמצה, עלתה לאיפוליטו לראש והתוצאה היא מבנה עטור פרסקות, המהווה רק תוספת למנה העיקרית - הגנים רחבי הידיים. מן הטרסה של הווילה אפשר לקבל תצפית מושלמת על מבוך הצמחייה, הזרוע עצי אלון חסונים, מפלים ופסלי חיות ואלים, הסובב וחודר אל תוך השבילים המתפתלים.
#alt
Le cento fontane. צילום: רעות גרין
כאשר יורדים למטה במדרגות המלכותיות, מבינים שהמבוך הזה הופך את חוויית הטיול במקום למשהו הלקוח
מספרי מיתולוגיה עתיקה. וזה עוד כלום לעומת המזרקות אדירות המימדים, שכל אחת מהן היא יצירת אמנות לשמה. למשל, שדרת "מאה המזרקות" (Le cento fontane, שצידה קיר של צמחיה ממנו בוקעים ראשי אבן יורקי מים של אריות ושל חיות משונות אחרות שדרוש אומץ לא מבוטל על מנת לנסות ולנחש את מוצאן). או "מזרקת הינשוף" עמוסת הפרטים, אותה תזהו על פי עיטורי הגפן המתפתלים, ועל פי המגן של איפוליטו השני בראשה, המוחזק על ידי זוג מלאכים. או האופוס מגנום "מזרקת האורגן" – אנדרטה לתקופת הבארוק עמוסת פסלים, עיטורים, פיתולים ומפלסים, החורגת מהגנים הרנסנסיים הן בסגנונה והן במימדיה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שהיא הוקמה מאוחר יותר, בין השנים 1611-1568, על ידי הקרדינל אלסנדרו ד'אסטה. הסוד של הקונסטרוקציה המרשימה הזו טמון בנישה המרכזית שלה, שם הוצב אורגן הידרולי, שהופעל על ידי המים הזורמים וגרם למזרקה לנגן. 
כמו שאומר כל מי שאי פעם היה באיטליה – אם יש רק דבר אחד שצריך לראות בטיבולי, אלה הם הגנים של וילה ד'אסטה. אבל אם ברשותכם מעט יותר זמן, אולי כדי להתפנות גם לווילה ממנה שאב ד'אסטה השראה – וגם חלק נכבד מן הפסלים המעטרים את הווילה שלו כיום.

וילה אדריאנה
הווילה הגדולה ביותר שבה החזיק קיסר רומאי כלשהו, המתפרשת על פני 120 הקטרים, הוקמה עבור אדריאנוס במאה השניה לספירה. היא מכילה למעלה מ-30 מבנים, שרובם טרם נחשפו לאחר מאות של שנות הזנחה. זו לא הגזמה – לאחר 900 שנה בהן עמדו חורבות הווילה וצימחו עצי זית וטחב, החל הליך גילויה מחדש רק במאה החמש-עשרה, תחת ניצוחו של האפיפיור אלכסנדר השישי. וכשאומרים 'גילויה מחדש' מתכוונים בעצם לבזיזת כל מה שרק היה ניתן לבזיזה.
כיום הווילה מצויה במצב דומה לזה של הפורום ברומא, אבל עדיין ניתן לזהות בה עדויות ברורות לחיים הקיסריים דאז. למשל, בבתי המרחץ; או בעמודים המפוארים של התיאטרון, שהיה ממוקם על אי מלאכותי קטן וחובר לשאר השטח על ידי זוג גשרים מסתובבים; או ב"חצר הזהב", שם עמד בעבר נימפאוּם אלגנטי, לקח מט ליפול על שימור מבנים עתיקים. גם הוא אתר מורשת עולמית של אונסקו, אגב.

וילה גרגוריאנה
הווילה האחרונה ברשימה היא למעשה פארק. ב-1826 הוצפה טיבולי לאחר שהנהר עלה גדותיו. בציווי האפיפיור גרגורי ה-16, כעשור מאוחר יותר, הוסט זרם הנהר ויצר מפל מרהיב ביופיו, הממוקם בליבו של יער עבות. הטרסה היחידה שנמצאת כאן חצובה בסלע ומובילה אל תהום. מאידך, אם עזבתם את רומא על מנת לחוות את חיק הטבע, הגעתם למקום הנכון. קחו נעליים הולמות וסל פיקניק ושימו פעמיכם לכיוון גרגוריאנה. אם בכל זאת חשקה נפשכם במעט ארכיטקטורה, תוכלו לגלות את המעברים התת-קרקעיים בראש ההר, וכמובן, את מצרכי החובה בדמות עמודים ופסלים, מן האקרופוליס הסמוך.  

טירת רוקה פיו - הווילה של האפיפיור
אם יש עיירה באיטליה שזכתה לעדנה גורפת מכלל האליטה האיטלקית, מדינית ודתית כאחד, הרי זו טיבולי. כמאה שנה לפני שהקרדינל ד'אסטה הקים בה את הגנים שהפכו אותה לאתר עלייה לרגל לתיירים, גילה אותה האפיפיור פאיוס השני, והקים בה את טירת רוקה פיו (Rocca Pio), כסמל לכוחו. ארבעת המגדלים האדירים של הטירה, המחוברים ביניהם על ידי חומה נישאה, מייצגים את הארכיטקטורה של ימי הביניים במיטבה. שער הכניסה לטירה, הנפתח באמצעות גשר מורם שיגרום לכם להרגיש כמו רובין הוד, נושא את הכיתוב הלטיני המתפרש, לערך: "אני כאן עבורך, הו טיבולי, האהובה על ידי האנשים הטובים, שנואה על ידי הרעים, אויבתן של היהירים: פיוס השני חפץ בזאת".
כנראה שטירות מימי הביניים מעוררות אסוציאציות מאוד ספציפיות, כי אחרי שהאפיפיור פרש לעולם שכולו טוב נוצרה כמעט מיד אחידות דעים לאורך הדורות לגבי השימוש הראוי ברוקה פיו. במהלך המאה ה18 השתמשו בה הצרפתים והאוסטרים כבכלא לשעת מצוא. נפוליאון הפך אותה לכלא באופן סופי, וגם הוסיף לה מפעל, ליד השיר הצפוני. משם הדרך הייתה סלולה, ורוקה פיו קובעה בתפקידה החדש עד ל-1960.


פורסם בעכבר עולם, 08.02.2012
  

ביקורת מופע: Fuerza Bruta

"אל תעשו תחקיר אינטרנטי על המופע", מזהיר ג'ון מוריס, אחד מחברי להקת פוארסה ברוטה. הלהקה מגיעה לארץ לסיבוב הופעות שארגנה חברת אורנג', שנפתח הערב (חמישי). "אם אתם קוראים את זה, כנראה שזה כבר מאוחר מדי. אל תצפו לשום דבר. אל תנעלו נעליים לא נוחות. הביאו קבוצת חברים ותכננו ללכת לרקוד אחרי זה. אם אתם רגישים למוזיקה רועשת, הביאו אטמי אוזניים".

וזה באמת רועש. כל כך רועש, שזה כמעט מגיע לדציבלים של הבאז של החודש האחרון. אין הרבה מופעים שמצליחים לייצר סביבם כל כך הרבה רעש תקשורתי בלי להגיד כמעט שום דבר על מה שקורה במופע עצמו. הפריווילגיה הזו שמורה לרוב לאותו ז'אנר אילם וחמקמק הנד על הגבול שבין קרקס לתיאטרון; לאותה סוגה המסתמכת על אלמנט ההפתעה, על הרגש ועל המעורבות האישית של הצופים; לאותם מופעים שמוציאים מתחת לידיהם של כותבי הביקורות בעלי פוביית הספויילר רשימת מכולת מעורפלת של סופרלטיבים, המותירה את הקורא מבולבל עוד יותר משהיה קודם; למופעים שלא ניתן להשוות לשום דבר אחר, ולכן זוכים להשוואות למופעים קודמים של יוצריהם (אם קיימים כאלה) או לשוברי מוסכמות אחרים (כמו למשל סלאבה פולונין, פיליפ ז'נטי, הבלו-מן גרופ).

צילום: אילה בלופולסקי
התגובה המתבקשת הראשונה לפוארסה ברוטה היא אולי לנסות להשוות אותה אל דה-לה גווארדה, המופע הקודם של היוצרים דיקי ג'יימס וגבי קרפל. אבל מאחר ואותם חוקי ספויילר חלים גם על דה-לה גווארדה, הדבר היחיד שניתן לומר הוא שפוארסה ברוטה הוא, ככל הנראה, השלב הבא בהתפתחות. "פוארסה ברוטה יותר מתקדם בעיניי מדה-לה גווארדה", אומרת אאוּחניה שילר, שהשתתפה במשך חמש שנים בדה-לה גווארדה לפני שעברה להיות חלק מהמופע החדש. "דה-לה גווארדה היא מסיבה אחת גדולה. בפוארסה ברוטה קיימת רוח המסיבה הזו, אבל היא בוגרת יותר, הרעיון שם מורכב יותר בעיניי". "ההשראה העיקרית שלנו היא קרנבל, חגיגה, התחושה הזו של ערבוביית אנשים במקום אחד", אומר היוצר דיקי ג'יימס. "זו שפה שכל אחד יכול להבין. אנחנו אוהבים את תחושת הכאוס והאופוריה".

"אפשר לומר שאנחנו 'אתלטים של רגש'", מצטט מוריס את המחזאי אנטוֹנין ארטוֹ, שחי בתחילת המאה הקודמת בצרפת. "אני חושב שהעבודה של דיקי מאוד דומה למה שארטו חזה לפני 60 שנה. הוא דיבר על תיאטרון נושם, ועל שחקנים שהם סופר-אתלטים, שיכולים לעשות הכל". ובאמת, הדרישות מן הפרפורמים של הלהקה נדמות כמעט בלתי אנושיות. עם מופע המשלב ריקוד, משחק, אקרובטיקה, כוח סיבולת – כל אחד מחברי הלהקה חייב לאחוז במכלול מקסימלי של כישורים באמנויות במה ואתלטיקה. אין זה מפתיע שרבים מהם הם בעלי הישגים בספורט מקצועי ו/או הכשרה קרקסית. מוריס הוא שחקן בעל עבר כאלוף ארצות הברית בקפיצות לבריכה. שילר למדה בבית ספר לקרקס, שם התמחתה בפעלולי רתמות. גווינת' לארסן היא רקדנית, שחקנית, כוריאוגרפית ומומחית לאקרובטיקה אווירית, והרשימה עוד ארוכה. "אנחנו אוהבים שלפרפורמרים יש טווח גדול, רגשית ופיזית", אומר ג'יימס. "הם יכולים להיות עדינים ורכים, ובו בזמן להיות פראיים ומהירים. זה דבר שקשה למצוא".

קשה, אך לא בלתי אפשרי. מתברר שנמצאו לפחות 45 כאלה – 25 המרכיבים את הקאסט הארגנטינאי של פוארסה ברוטה, ועוד 20 השוכנים בחלל קבוע בניו יורק, שם הם מריצים את המופע שישה ימים בשבוע. הקאסט הארגנטינאי מייצא את המופע מארץ הולדתו לסיבובי ההופעות ברחבי העולם, והקאסט הניו יורקי תורם ממלאי מקום (כגון מוריס, שמופיע שם כבר ארבע שנים) בשעת הצורך, בהתאם לתאריכי ויעדי ההופעות.

כל זה נראה אדיר מימדים עכשיו, אבל סיפור ההצלחה הזה פותח במשך שנתיים ארוכות ומתישות. זה התחיל בתור חזון על תיאטרון שבו אדם רץ בכל כוחו, במהירות מלאה, שהוביל לניסויים על הליכון הכושר הישן של סבתו של דיקי ג'יימס. כמה וכמה פעמים הגיע ג'יימס לסף התרוששות, לאחר שהשקיע את כל כספו בפרויקט. שש שנים מאוחר יותר, על אף התעקשותו שלא לקבל סיוע, ההשקעה מוכיחה את עצמה כמשתלמת מעל ומעבר למצופה. העולם כולו כבר מאוהב, ועכשיו תורה של תל אביב לגלות את מה שבברלין ובלונדון כבר יודעים. 12 פרפורמרים, שבע נשים וחמישה גברים, יעלו הערב בפעם הראשונה מתוך 46 מופעים (כן – נוספו מופעים, וייתכן שיתווספו עוד), מול 1,300 צופים ישראלים כדי להפתיע את חושיהם.

"מה שיפה במופע הוא שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ולא מסבירים את זה", אומר ג'יימס. "לכל אחד יכולה להיות פרשנות משלו. אין משמעות אחת או פרשנות אחת. כל אחד יכול לראות מה שהוא רוצה או מרגיש".

אבל כדי שלא תתפסו לגמרי לא מוכנים, מוריס ושילר הסכימו לספק כמה הוראות הפעלה אחרונות למופע:
» אם הגשם שבחוץ לא הספיק לכם, יש אפשרות להירטב במהלך המופע. אם מתחשק לכם, בואו בבגדים הולמים.
» שילר: המופע אינו מיועד לילדים קטנים. ניתן להניח בבטחה שבני שמונה ומעלה יפיקו ממנו הנאה בלי להיבהל מהרגעים הבועטים יותר, אבל בכל מקרה יש להניח כי "מבוגר ייהנה מהמופע יותר מאשר ילד". 
» מוריס: "המופע אינו מומלץ לאפילפטים או לנשים בהיריון. ולא לסכיזופרנים. טוב, אולי בעצם כן לסכיזופרנים".

סקירה: הרגעים הגדולים של דנה אינטרנשיונל

לא ייאמן, אבל הדיווה, דנה אינטרנשיונל, סוגרת היום (02.02.2012) ארבעה עשורים. קרוב למחציתם עברו עליה באור הזרקורים. לרגל חגיגות יום ההולדת חזרנו לבחון כמה מהרגעים הצבעוניים יותר, שהפכו את הקריירה שלה למה שהיא היום.

סעידה סולטאנה
הבמה הגדולה הראשונה של ירון כהן הייתה כנער במקהלת הנוער העירוני של תל אביב, בהפקה הישראלית הראשונה של "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" בכיכובו של שלמה ארצי. זה היה הקשר הראשון והאחרון שאפשר היה למתוח בין שלמה ארצי למי שהפכה לימים לאחת הפריצות המפתיעות ביותר של עולם האנדרגראונד לתוך מיינסטרים. חיי המקהלה של כהן נותרו מאחור כשחיי הלילה של תל אביב, ואיתם המפיק האגדי שמעון שירזי, נכנסו לתמונה.
ב-93', לפני שהסתכסך עם שירזי, עופר ניסים עדיין שקל להיות זמר. לבקשת שירזי, הסכימה הטרנסקסואלית האלמונית שרון כהן לבצע עם ניסים דואט במופע דראג. כך נולדה "סעידה סולטאנה".  הקהל התאהב בשיר ובשרון, שהפכה להיות דנה. ההקלטה הגיעה לידי דידי הררי ועופר נחשון, ו"סעידה" הפכה ללהיט בלתי צפוי, כולל עבור אינטרנשיונל וניסים עצמם והמקורבים אליהם, שסירבו להאמין שלנוער יהיה אומץ ללכת לחנות תקליטים ולבקש את השיר. כמובן שלשמחת כולם התחזיות התבדו והשיר זכה לחיבוק. אבל החיבוק לא היה ממסדי. כשפנו לתכנית בטלוויזיה הממלכתית, בבקשה להתארח בעקבות הצלחת השיר, התשובה שהתקבלה מהמערכת היתה: "דבר כזה לא יכול להופיע בטלוויזיה ישראלית". מזל שקצת התקדמנו מאז.



ונעבור לפרסומות
עוד באותה שנה זכתה אינטרנשיונל לככב בפרסומת שהפכה להיות הראשונה מפרסומות שהפגינו מודעות עצמית. בשביל הפילם נואר של מילקי ביקשה "להחליף למשהו נוח יותר", ועברה מפיג'מה למראה ערב מלא; אצל AIG קבעה ש"לפעמים צריך לדעת לחתוך"; המפגש עם וונטוורת' מילר באדיבות YES הסתיים במפגן אגוצנטריות הראוי לדיווה; ובימים אלה ניתן לראות אותה זועפת על כך ש"כרמן יש רק אחת" ומצהירה ש"שנית דנה לא תיפול". אפשר לראות בכך ניצול לרעה של נושאים שכואבים לקהילה, ואפשר לראות בכך מפגן נפלא של הומור עצמי.  


האירוויזיון
1998. דיווה. יש צורך להכביר במילים? אולי על בנימין נתניהו, שהיה, גם אז ראש הממשלה, ולא טרח – בניגוד למקובל - להתקשר ולברך את מי שהביאה ניצחון כחול-לבן ראשון מזה שנים. או אולי על השמלה הנוצתית של ז'אן פול גוטייה, אליו פנתה אינטרנשיונל אחרי שאף מעצב ישראלי לא הסכים להלביש את הנציגה הלאומית בתחרות. גוטייה, לעומתם, ששמע על אינטרנשיונל מדוגמן ישראלי איתו עבד פעם, קפץ על ההזדמנות, וממשיך ומעצב עבורה עד היום. מספרים שהוא אפילו היה בארץ בביקור חשאי אצלה לפני כשלוש שנים.   


 אני נפלתי וקמתי
מסורת עתיקת יומין של האירוויזיון היא שהזוכה של השנה הקודמת מגיש את הפרס לזוכה החדש. אינטרנשיונל, כמו דיווה אמיתית, ידעה לגנוב את הפוקוס גם כשהפרס כבר לא היה שלה. מקורות יודעי דבר גורסים שהגורם לנפילה שלה בזמן הגשת הפרס ב-99' היה חבר הפמליה השוודית שדרך על שובל השמלה. יש מי שמסרבים להאמין לסיפור הזה, וטוענים שהכל היה מתוכנן מראש, אבל דווקא המקורבים מסרו שהדיווה פשוט סירבה להגיע לחזרות של הטקס שנערכו יום קודם, בטענה שזה טיפשי – "אני אעשה חזרה של להיכנס, להרים פסל ולצאת?". מתברר שזה לא ממש טיפשי. ילדים, יש כאן לקח ללמוד.


ה-BBC
ב-2009 שודרה בבי.בי.סי סדרת הדרמה הקומית "Beautiful People", שהתבססה של חייו של סיימון דוּנאן (מי שאחראי על רשת קניוני היוקרה "בארני'ז"), ועקבה אחר התבגרותם של שני נערים נשיים שמגיעים ללונדון מהפרברים כדי "לגור בין אנשים יפים". אחד האנשים היפים האלה הייתה הגאווה הלאומית אינטרנשיונל, שהתארחה בפרק מיוחד שבו הנערים בורחים מהבית כדי לנסוע לאירוויזיון שמתקיים בבירמינגהם, ופוגשים את אלילתם מאחורי הקלעים. האמיץ יותר אפילו מספיק למרוט כמה נוצות מהשמלה האגדית. Yes, Ma'am!


פה גדול
אינטרנשיונל לא מרבה להתראיין, ואולי יש לכך סיבה טובה. הפנינים שיוצאות מהפה שלה בכל פעם שהיא מאבדת מעט את שלוותה הופכות לקאלט מיידי, כולל רימיקסים מוזיקליים. שאלה של כתב מדוע הופסק שיתוף פעולה על קליפ בינה לבין הבמאי ליאור מולכו הולידה את "מר במאי" המתחנחן, עם המשפט האלמותי "ציפור עם ציפור נפגשת", שמלווה אותה מאז. בראיון מאוחר יותר היא הודתה שהצורה שבה נאמרו המילים הייתה, כדבריה, "אברבנאלית". אבל הציפורים שוב נפגשו, הפעם בהקשר של מערכות יחסים הומוסקסואליות ("ציפור עם ציפור נפגשת, מקור עם מקור נפגש, בול בבול בוגד").


פורסם בעכבר העיר אונליין, 02.02.2012  

תיירות: מוזיאונים בפראג

יפהפיה, זו המילה הראשונה שעולה בראשו של כל מי שביקר אי פעם בפראג. הצריחים, הרחובות מרוצפי האבן, הגשרים, הכנסיות העתיקות, הבתים המשומרים היטב מן המאות הקודמות - העיר על הוולטאבה היא כולה עיר של זהב, נחושת ואור, שכל אחד היה שמח להיות כינור לסימפוניות שלה. אפילו מוצרט הקדיש לה אחת.
למרות כל היופי הזה, הטמפרטורות של החורף האירופאי מאיימות להפוך אפילו את היפהפיה הצ'כית למלכת קרח. אלא שדווקא אותו חורף הגשום מעניק הזדמנות מושלמת לבדוק את המוזיאונים שלה מבפנים.

המוזיאון הלאומי
אי אפשר לפספס את המבנה האדיר של המוזיאון הלאומי של פראג, המכתר בכל הדרו את כיכר ונצ'סלאס. למרות הציפייה שנוטים לפתח תיירים שכבר חזו במוזיאונים בעלי סדר גודל דומה בגרמניה או איטליה, כאן לא מוצאים ציורים של ורמיר או פסלים של מיכאלאנג'לו. המוזיאון, שנוסד ב-1818 כאוצר תרבות, מתמקד בעיקר בתחומי המדעים, ומציג אוסף רחב מימדים של מינרלים, פוחלצים (בין היתר, של חיות שכבר הוכחדו בהצלחה רבה על ידי האדם), שלדי דינוזאורים, ממצאים פלאונטולוגיים וארכיאולוגיים, כלים עתיקים וכלי נשק.
כדאי לדעת: רוב המוזיאון נסגר לשיפוצים ביולי האחרון, וייפתח מחדש ביוני 2015. אבל אל חשש - אם הגעתם לכאן בחיפוש אחר אמנות קלאסית, כנראה שהתבלבלתם עם הגלריה הלאומית.

הגלריה הלאומית
למרות הרושם המטעה, "הגלריה הלאומית" הוא בעצם שם גג לאוסף האמנות הלאומי, המפוזר על פני שישה מוקדים ברחבי העיר. ארמון סטרנברג (Sternbersky palac) מהווה את האטרקציה העיקרית מבין השישה. הוא זה שמאכסן, בנוסף לאמנות צ'כית מן המאות ה-18-14, את אוסף המאסטרים, המכיל יצירות של דירר, ברויגל, רובנס, ואן גוך, פיקאסו, והרשימה עוד ארוכה.
מנזר גיאורג (ז'ירי) הקדוש (Klaster sv. Jiri) מציג ציור ופיסול בוהמייניים, מימי הביניים עד 1800. מנזר אגנס (אגניישקה) הקדושה מבוהמיה (Klaster sv. Anezky Ceske) מחזיק באוסף אמנות צ'כית מן המאה ה-19, בעיקר בסגנון ניאו-גותי. המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית - שהוקם ב-1928, נשרף ב-1974 ושופץ ב-1995 - מציג (באופן מפתיע בעליל, כמובן) אמנות צ'כית מן המאה ה-20, וכן מבחר יצירות מרהיבות מרחבי אירופה מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בטירת זבראסלאב (Zamek Zbraslav) אפשר לחזות באמנות שמקורה מחוץ לגבולות אירופה, וארמון קינסקי (Palac Kinskych) מכיל את אוסף הרישומים וההדפסים.

ההומור השחור והמודע לעצמו של הצ'כים זועק ממוזיאון הקומוניזם עוד לפני שעוברים את הדלת. המיקום האירוני בין מק'דונלדס (המהווה גם את הנוף מחלון המוזיאון) לבין קזינו אומר כנראה את כל מה שהיה למקימי הפינה ההיסטורית הזו להגיד בנושא. עם זאת, זהו לא תירוץ לוותר על תערוכת הקבע הנפלאה, הכוללת, ככל הנראה, את אוסף פסלי לנין הגדול ביותר שתראו אי פעם במקום אחד, כמו גם פוסטרים מהתקופה, דגלים וציורים מקוריים של "ריאליזם סובייטי" (ז'אנר קצר-ימים של קיטש לאומי מפעם). במקום אפשר למצוא גם שחזור של חדרים שלמים המציגים את החיים תחת הקומוניזם - החל מכיתה בבית הספר, עבור בחדר עבודה וכלה בחדר חקירות. כל זה, כמובן, לצד הסברים היסטוריים, סרטי תעודה וצילומים. הרושם שמתקבל הוא מבט מקיף וחי על חיי היומיום, התרבות, הכלכלה והפוליטיקה של הקומוניזם. דוברי הרוסית ייהנו מן הערך המוסף שבין הקרבה הלשונית בין הרוסית לצ'כית, וגם מן הנוכחות הבלתי מבוטלת של הרוסית עצמה בתערוכה.
כדאי במיוחד: המהדרין מוזמנים לרכוש רפרודוקציה של אחד הפוסטרים במוזיאון, או פריט לבוש עטור כוכב אדום מחנות המוזיאון.

מוזיאון העינויים
אם אתם היסטוריונים, חובבי קינק לסוגיו, או סתם בעלי סקרנות מורבידית – הגעתם למקום הנכון. חגורות צניעות, "בתולות ברזל", סַדים, ושלל כלים נוספים לשחרור הלשון ו/או הנפש הכופרת מוצגים לראווה במוזיאון הקטן הזה, שסביר להניח שייחרט בזיכרונכם עד יומכם האחרון (ותגידו תודה שזה רק בזיכרונכם). אם אי פעם עברה במוחכם המחשבה שהייתם צריכים להיוולד במאה מוקדמת יותר, התצוגה החביבה הזו תוציא לכם אותה מהראש אחת ולתמיד.
מה באיזור: אם זה לא מספיק לכם, כדאי לבקר גם בצינוק המאובזר היטב של טירת פראג (Prazsky hrad), על מדרגותיו המתפתלות, רצפתו המוצעת בקש וחלונותיו הקטנים.

אי אפשר לדבר על פראג בלי לדבר על הייצוא הספרותי העיקרי שלה – הגאון מפראג פרנץ קפקא, שבילה חלק ניכר מחייו בעיר הולדתו, למרות שכתב בגרמנית. המוזיאון המוקדש למי שהיה אחד הסופרים המשונים והמבריקים ביותר של המאה הקודמת, מחולק לשני חלקים. הראשון עוסק בקשר בין קפקא לפראג, ובאופן שבו השפיעה היפהפיה הקרה הזו על כתיבתו, והשני הוא טופוגרפיה דמיונית של העיר על פי כתביו. כל זאת בינות לכתבי יד מקוריים, מהדורות ראשונות, צילומים, מכתבים, מיצגים תלת-ממדיים ואפקטים אור-קוליים. ביקור חובה עבור כל מעריץ של האיש שעל שמו קרוי סגנון שלם של תרבות.
מה באיזור: מי שיצא מהמוזיאון וירצה להמשיך לטייל בעקבותיו של קפקא מוזמן לבקר בגלריית קפקא ובסמוך לה - קפה מילֶנָה, על שם אהובתו, מילנה יסנסקה.

אם נימפות סלאביות עטורות פיתולים, קשתות ופרחים מעוררות את דמיונכם, אתם תשתגעו על אלפונס מוּכַה, הגאווה הצ'כית בתחום הארט-נוּבו – ובצדק. ציורים, צילומים, רישומי פחם וליתוגרפיות של האמן הנודע, שפרץ לתודעה בזכות הציור המנציח את השחקנית האגדית שרה ברנהרד בדמות ג'יזלדה, ממלאים את המוזיאון - וגם את חנות המזכרות שלו, שם תוכלו לאמץ נימפה אל ליבכם ואל הקיר הקרוב אליכם בבית.
מה בסביבה: בעיקר שופינג. נה פריקופה (Na Prikope) הוא רחוב קניות במרכז פראג המקשר בין כיכר ואצלב לכיכר הרפובליקה. הוא נחשב לאחד מרחובות הקניות היקרים בעולם עם חנויות יוקרה הפזורות לכל אורכו.

ממש השנה הוקם במרכז העיר המוזיאון המגניב הזה, שמציג עבודות של אמנים צ'כיים ובינלאומיים מתחילים. AMoYA, ארגון ללא מטרות רווח, לקח ארמון בן תקופת הבארוק שנחרב בתקופת הקומוניזם, והפך את 4000 המטרים המרובעים שלו לחלל תצוגה מודרני ובועט. אינסטלציות של אקדחים ובונדאג', בשילוב עם האינטרייר הרומנטי, יוצרות חוויה מקורית בכל קנה מידה אפשרי. לא לפספס.

מוזיאון הצעצועים 
אין כמו המראה של העיר העתיקה של פראג כדי לגרום לכל אחד להתחבר מחדש לילד שבו ולרצות לרוץ ברחובות עם חישוק. זה בדיוק הזמן לפנק את הילד הזה בביקור המוזיאון הצעצועים השני בגודלו בעולם. שבעה חדרי תצוגה של בובות, מכוניות, רכבות, מטוסים וצעצועים מסורתיים ומסורתיים פחות משלל סוגים מרחבי צ'כיה ובוהמיה יגרמו לכם להסתובב בפה פתוח ולרצות להוציא את הג'נגה מהבוידעם ברגע שתגיעו הביתה.
 
 פורסם בעכבר עולם, 31.01.2012

תיירות: היכן להתחמם בחורף בברלין

ימים קרים באים על אירופה, יחד עם המוני התיירים שפוקדים את היבשת למרות הטמפרטורות הנמוכות. אבל בלי תירוצים - גם מי שמצא את עצמו בברלין ביום גשום או מושלג במיוחד, אין לו שום סיבה להתכרבל במיטה. העיר מציעה די והותר אפשרויות בילוי שלא כוללות בתוכן כפפות ומעילים. להלן מספר הצעות.

אי המוזיאונים
כל אחד מנציגי אי המוזיאונים באזור ה-Mitte יכול בקלות למלא יום שלם של מזג אוויר בלתי ידידותי. המוזיאון הישן (Altes Museum) , שעוצב על ידי "אדריכל הבית" של ברלין, קארל פרידריך שינקל, מוקדש לרומי ויוון העתיקות. המוזיאון החדש (Neues Museum) מכיל מוצגים מתקופות האבן, הברונזה והברזל, אבל מוערך בעיקר בזכות "המוזיאון המצרי" שלו, המכיל אוסף כתבי פפירוס עתיקים – כולל "ספר מתים", מדריך שנקבר עם הנפטר ונועד לסייע לנשמתו לצלוח את המכשולים אל גן העדן – ואת פיסול ראשה של המלכה נפרטיטי הנודע. ה-Alte Nationalgalerie מוקדשת לאמנות המאה ה-19, ובה תוכלו להשוות את הנופים הרומנטיים של קאספר דויד פרידריך לאלה האימפרסיוניסטיים של רנואר. מוזיאון בוֹדֶה, שאירח לאחרונה את התערוכה המרהיבה "פני הרנסנס", מכיל אוסף מרשים של פסלים. 

עם זאת, הנודע והמושך מבין חמשת המוזיאונים של האי הוא, ללא תחרות, מוזיאון הפֶּרגמוֹן. המבנה האדיר הוקם בתחילת המאה הקודמת על ידי לודוויג הופמן, על פי רישומים של אלפרד מֶסֶל, והוא מהווה משכן למבנים אדירים לא פחות. תתקשו לאתר בפרגמון אולם שאינו מוקדש למונומנט כזה או אחר של תרבות עתיקה. את שמו נטל המוזיאון ממזבח פרגמון - שריד של האקרופוליס העתיקה פרגמון, ברוחב של מעל ל-35 מטרים, הממלא את אולם הכניסה. האפריז בבסיס המזבח מנציח את הקרב בין האלים היוונים לטיטאנים, ואילו זה ששוחזר לאורך קירות האולם העצום מתעד את חייו של טלפוס, מייסד העיר פרגמון. טפסו על המדרגות העצומות בזהירות יתרה.

שער אישתאר במוזיאון הפרגמון.
צילום: אילה בלופולסקי


שער השוק של העיר היוונית העתיקה מילֶטוּס, משנת 120 לפנה"ס לערך, ממלא אולם עצום נוסף. אולם אחר מוקדש לשרידי הפסאדה של מְשאטה - ארמון ירדני מן המאה השמינית לספירה, ממנו נותרו רק כמה עשרות מטרים של חומה מעוררת יראה, מעוטרת בפרחי אבן. עם זאת, ההלם הגדול ביותר מצפה לקרניות שלכם מול שער אישתאר. מה שהיה בעבר אחד משערי העיר בבל, וקירות הדרך המובילה אליו (ששוחזרו במסדרון הסמוך), מעוררים יראת כבוד בצבע הכחול המחשמל, שעזותו לא הועמה על ידי אלפי השנים שחלפו, ובעיטורי הפרחים והחיות. הלם צבע נוסף ממתין לכם במוזיאון לאמנות איסלאמית של הפרגמון. חדר אלֶפוֹ הוא שחזור של חדר מסוריה של התקופה העות'מאנית. גם שעה לא תספיק על מנת לבחון את כל האלמנטים של הקירות האדומים, המעוטרים במה שנדמה כעושר אינסופי של קליגרפיה ערבית וציורים קטנים אך מוקפדים.

Kaffee Burger
 קפה בורגר, על טורשטראסה 60 בפרנצלאואר-ברג, מציע מוסיקה לוהטת ללילות קרים. פרט למבחר מתחלף ומגוון, החל ברוק ואינדי, עבור בבלקני ועולם, וכלה במוסיקה שחורה, מדובר במפקדת הבית של הרוּסֶנדיסקו (Russendisko). על הליין הדו-שבועי הזה של מוסיקה רוסית ואוקראינית – החל בצלילים מסורתיים, עבור בשאנסון המחתרתי של ימי בריה"מ, וכלה בסרדיוּצ'קה ורוּסלנה – מופקדים די-ג'יי יוּרי גוּרז'י (שאת להקת הפאנק הרוסי-הונגרי-יהודי שלו, Rotfront, תוכלו לתפוס בהופעות ברחבי גרמניה ואירופה) והסופר ולדימיר קאמינר, שקנה את תהילתו עם הספר הנושא את שם הליין, ומאז משחק לפני הגרמנים בסיפורים סאטיריים על יוצאי רוסיה בארץ הקאריוורסט.

פרט לקהל דובר הרוסית, הליין נפקד על ידי תיירים ומקומיים כאחד, כך שגם אם אינכם דוברים אף לשון סלאבית לא תתקשו להשתלב. אם אתם מחפשים חוויה ברלינאית ייחודית, ה"בורגר" הוא לא מקום שתרצו לפספס. להנאה מלאה, התלבשו בשכבות שתוכלו להסיר עם התחממות האווירה. מומלץ לבוא בגדים לא צרים מדי - מיטב מחלצותיכם רק יקשו על הריקודים הסוערים המתחוללים דרך קבע על הרחבה הקטנה.
 
Kauf dich Glücklich
אין כמו קפה ומתוקים על מנת לחמם את הלב - ואת שאר האיברים - ביום קר. אם זממתם על שוק הפשפשים במַאוּארפארק והקור תפס אתכם בהפתעה, או בגלל כל תירוץ אחר, המקום המושלם לברוח אליו ממזג האוויר הוא Kauf dich Glücklich. פינת החמד הזו על אוֹדרברגרשטראסה מגישה את הוופל הבלגי הטוב ביותר בעיר - שאמנם לא מהווה תחרות לבפלה האגדית של "מקס ברנר", אבל עדיין טעים להפליא בכל קנה מידה. מבחר הרטבים והגלידות רחב, ואווירת הווינטאג' החבוט המקסימה מספקת את הרומנטיקה הברלינאית הטיפוסית שהפכה את בתי הקפה של העיר לאטרקציה עולמית.
היכנסו בדלת המובילה אל הבר, הזמינו (מומלץ במיוחד לשלב את גלידת השוקולד עם רוטב הדובדבנים החם) ומהרו לתפוס מקום באחת הכורסאות. מומלץ לא לשבת ליד הדלת – בימים כגון זה אתם תתחרטו במהרה על ההחלטה (ההמלצה הזו תקפה לכל מסעדה בעיר). לאחרונה התרחב Kauf dich Glücklich לסניף נוסף על קאסטַניין-אַלֶה, שם גם תוכלו למצוא את ליין הבגדים הצעיר והשיקי של מותג הבית.

Volksbühne im Prater
ואם כבר קאסטַניין-אַלֶה, על שדרה הכי מגניבה של פרנצלאואר-ברג תמצאו את Volksbühne im Prater - סניף של תיאטרון הפוֹלקסבוּהנֶה הנודע ברוזה-לוקסמבורג-פלאץ. רוב ההצגות אמנם בגרמנית, אך כמו בכל תיאטרון ניסיוני, מדי פעם עולות על במתו גם כאלה שאינן מצריכות שפה. בנוסף, מהווה המקום מדי פעם חלל הופעות ללהקות מקומיות מעניינות. 

שוק חג המולד באלכסנדר פלאץ
אם נמאס לכם לברוח מהשלג, ואתם מעדיפים להתמודד איתו פנים אל פנים, יש גם דרכים אחרות להתחמם.  באלכסנדרפלאץ מוקמת מדי שנה רחבת החלקה על הקרח, שם תוכלו, תמורת יורו ספורים, לעסוק בספורט הכי כיפי בעולם, שלשמו נוצר החורף. אם טרם למדתם להחליק – זה הזמן ללמוד. ואם זה לא יצלח – תמיד תוכלו להתחמם אחרי כן ביין תבלינים מאחד הביתנים בשוק שבכיכר. איך שלא יהיה – אל תשכחו להצטייד בכפפות מרופדות היטב ובגרביים עבות. יש דברים בהם אף מדריך בעולם לא יוכל לסייע לכם.  


פורסם בעכבר עולם, 10.01.2012

כתבה: "האלבומים" - שיר אהבה לרוק הישראלי

סצנות של ברי סחרוף ומאור כהן מתנסים בסרטים עצמאיים קטנים; הגילוי ש"רעש לבן" של סחרוף נקרא בגלגולו הראשון "שבר ענן", לפני שהתברר כי קיים שיר של יצחק קלפטר באותו שם; ההקלטות המוזרות של "המוות אינו מחוסר עבודה", בהן לקח שעה ארוכה להבין שהרעש שמפריע לגיטרה הוא בעצם קול הנחירות של פורטיס, שנרדם ליד הפסנתר. את כל האנקדוטות האלו ועוד אפשר יהיה לראות בסדרה "האלבומים" שתשודר החל מסוף שבוע הבא בערוץ 8.

מאז "סוף עונת התפוזים", שצולמה ב-1998, לא נראתה על המסך הישראלי סדרת תעודה שנתנה מבט עומק אל עולם המוזיקה המקומי. תחת ניצוחם של המפיקים אסף אמיר ותמי כהן, יצאו העורך הראשי יואב קוטנר, עורך המשנה דרור נחום, הבמאי אבידע לבני והתחקירן יונתן אברהמי למסע אחרי גיבורי הרוק הישראלי. "בחרנו אלבומים שעשו שינוי, או באמן עצמו או במוזיקה הישראלית", אומר קוטנר. "אלבומים שכשהם יצאו נחשבו לשוליים או לקיצוניים במידה מסוימת. בפירוש לא הלכנו על האלבומים הכי גדולים או הכי טובים. לכן גם קראנו לזה רק 'האלבומים' - הכי פתוח".

הזוכים המאושרים בתיעוד ההיסטורי הם "פלונטר" של רמי פורטיס, אלבום הבכורה של אביתר בנאי, הבכורה של זקני צפת עם ההרכב המיתולוגי שכלל את מאור כהן, אורן לוטנברג, רע מוכיח ויוני בן טובים, "זמן סוכר" של איפה הילד, ו"סימנים של חולשה" של ברי סחרוף – שלמרות היותו השני בכרונולוגיה הדיסקוגרפית, נחשב לסולו הראשון שלו, ללא צילו של פורטיס. "הלכנו על אלבומים ראשונים כי סיפור טוב מספרים מההתחלה", אומר לבני. והסיפור הוא אכן במרכז. כמעט ולא תראו כאן טכנאים מזיזים ערוצים בחדר העריכה, כמו למשל בסדרת "האלבומים הקלאסיים" של VH1. "יש הרבה אנשים שהטכנולוגיה של המוזיקה משעממת אותם", מסביר לבני. ובאמת, למה לשמוע פירוט טכני ארוך ומסובך על ערוצי ההקלטות בהם השתמשו "זקני צפת", כשאפשר להראות כמעט שתי דקות של רע מוכיח ואורן לוטנברג מתפרעים על התופים והגיטרה באולפן?"כל מי שראה את זה במהלך העריכה אמר 'מה קרה לך? תקצר!'", צוחק לבני. "ובכל פעם שאמרו לנו לקצר - הוספנו עוד 10 שניות. זה הרים את כל הפרק".

את הבחירה מתוך רשימה ארוכה של תקליטים אגדיים עשו העוסקים במלאכה יחד, שלב אחר שלב. "לא ניגשנו לעבוד על אלבום שלא הייתה בו תחושה שכולם, כולל הצלם דוד זריף, אוהבים את המוזיקה", אומר אברהמי. "לקחנו אלבומים שהקשבנו להם בבית וחשבנו 'וואו, איזה כיף יהיה לעבוד על זה!'". אבל מדובר בכל זאת בסדרה טלוויזיונית, ובטלוויזיה אין די בשירים בלבד, טובים ככל שיהיו, על מנת להחזיק 50 דקות של זמן מסך. ראיונות, תמונות והקלטות וידיאו הם מצרכי חובה בכל סרט תעודה היסטורי שמכבד את עצמו, ואלבומים שלא סיפקו את הסחורה ירדו מהפרק. "יש הרבה אלבומים קלאסיים משנות ה-70 שכמעט אין עליהם חומרים", מלין קוטנר. "יש תיעוד רק בערוץ הראשון, וקשה ליצור תכנית שלמה רק על הארכיון של ערוץ אחד. מה גם שצריך לשלם להם אלפי שקלים לדקה". למרבה המזל, הרבה מהחומרים הסתמכו על חומרים ארכיוניים פרטיים שנחשפים לראשונה. "בתיכון למדתי במגמת צילום, והייתי מצלם הופעות רוק ב'רוקסן'", מספר נחום. "בפרק של 'איפה הילד' לדוגמה, יש חומרים שאני צילמתי". בזכות צילומים אלו הוידוי בו חמי רודנר חושף את הקנאה שלו בלהקת "גן חיות", מקבל גיבוי ויזואלי נדיר.

עבור צוות ההפקה, העבודה עם ענקי הרוק הישראלי היא בבחינת עונג צרוף."הייתי עושה את זה גם חינם", אומר אברהמי, בעברו סולן להקת "מצויירים בסלון", בהתרגשות של ילד. "לא האמנתי שמשלמים לי בשביל להתעסק עם גיבורי הילדות שלי. בשביל לשבת ולדבר עם ג'וני שועלי על החוויות שלו מ'סימנים של חולשה'." עבור קוטנר, שחווה את יציאת האלבומים ומאבקי הפריצה של האמנים המדוברים בזמן אמת, מדובר, מאידך, בנוסטלגיה מסוג אחר לחלוטין. "אחד הדברים שקורים לי בסדרה ומאוד מרגשים אותי, זה שזה מזכיר לי אותי", הוא אומר, תוך שהוא מעיד על עצמו כי היה היחיד שנתן ל"פלונטר" ביקורת חיובית בזמן אמת, ומספר על הקסטות ש"זקני צפת" היו שולחים אליו כשחברי הלהקה עוד למדו בתיכון. "זה גם מסע אישי לאהבות שלי, לדברים שאני עשיתי. כשפורטיס מדבר על בית לסין – אני זוכר את ההופעות האלה. אני זוכר שראיתי אותו שם וחשבתי שהוא מדהים. לכל אחד מהמשתתפים יש לי קשר אישי, כל אחד מהם זה מישהו שאני אוהב ומלווה מתחילת הדרך. אני מרגיש שהם כמו קרובי משפחה שלי."

כמו בכל משפחה, גם כאן צפים פתאום רגשות מודחקים על פני השטח. למשל, בלדת עזיבת קיבוץ גבעת ברנר של חמי רודנר ואסף שריג מאיפה הילד. "ידעתי שהם באו מהקיבוץ, אבל רק עכשיו גיליתי איזה מהלך קשה וקיצוני זה היה מבחינתם לעזוב, להגיע לתל אביב ולנסות להצליח פה עם הלהקה", מודה קוטנר. "תמיד חשבתי 'טוב, אז הם היו חוזרים', זה היה נראה לי הכי טבעי. ואז בראיון חמי רודנר אומר "בשבילי לחזור לקיבוץ זה להתאבד". בכלל, גיליתי את הצדדים היותר אנושיים של כל סיפור".

ומה לגבי ההמשך? "יש מספיק אלבומים שאנחנו רוצים לעשות עליהם סרטים, לכמה וכמה עונות", אומר מפיק הסדרה אסף אמיר, ונחום מוסיף: "אנחנו בדיונים סוערים לגבי הפרקים הבאים. צריך לתת קרדיט לנגה הפקות ולערוץ 8 על הסדרה, שבעולם מתוקן יותר ערוץ 24 היה צריך לעשות, אבל מעדיף במקום זה לעשות ריאליטי מגוחך עם אייל גולן ולא להשקיע ביצירה ישראלית".

פורסם בעכבר העיר אונליין,  06.01.2012

ראיון: קים רטוש, רגע לפני הכניסה לבית "אח הגדול"

הפתיח של הכתבה הזו נכתב לפני חשיפת כל המתמודדים הטריים של בית האח הגדול 4. הכוונה היתה לכתוב שהצופים כבר מוכנים לשכוח את פרעות בית שמש, ואת "תג מחיר" לטובת תככים, בגידות ומפגנים של המכנה המשותף הנמוך ביותר בשידור חי. אבל אם יש משהו שאפשר היה להסיק מרשימת דיירי הבית החדשים ומ-45% הרייטינג שתוכנית הפתיחה השיגה, הרי הוא שהעונה הרביעית של "האח הגדול" תהיה הכל, רק לא בריחה מהמציאות. תוצרי הליהוק של אמש נראים כאילו ההפקה לקחה רשימה של הנושאים הכי בוערים במדינה, וליהקה לכל אחד מהם צמד הפכים קיצוניים שיריבו מול המצלמות (רצוי פיזית). מהכיבוש בשטחים, דרך מעמד האישה בעולם הדתי והחילוני כאחד, ועד פערי המעמדות הכלכליים. קריקטורות קצה של כולם נזרקו לתוך הקלחת הלוהטת של הפריים טיים, כאשר ההפקה עומדת בצד עם קלשון ובוחשת.

בתוך סיר ההיתוך והקרקס האנושי הזה, מי שמסתמן נכון לרגע זה כאחד המתמודדים המחוברים למציאות, והמעניינים לא פחות הוא קים רטוש, משפטן בן 32 מהקריות, שהקפיא את לימודי התואר השני שלו לצורך השתתפות בתוכנית. רגע לפני הכניסה לכלא הטלוויזיוני, ניסינו להבין יחד איתו מה מניע אנשים שפויים לכאורה לעשות את זה לעצמם.

"באמת שאין לי שום עניין לוגי, רציונלי, הגיוני לעשות את זה – ובכל זאת, אני פה. אני חושב שאת צריכה לחפש הסבר אצל הפסיכולוגית", צוחק רטוש. "אני מודה ומתוודה שעם כל הסקרנות, התוכנית הזו גם מביאה איתה הרבה גועל. הרבה פעמים אני יושב מול התכנית וחושב 'למה, לעזאזל, הם צריכים את זה?'. ההתערטלות הזו, והמדמנה הזו. אני יודע לאן אני הולך, ואני הולך לשם בעיניים פקוחות." 

גם לחברים שידעו על כניסתו לתכנית היה מה להגיד, כאן ולכאן. "התייעצתי והתלבטתי לא מעט", הוא מודה. "אפילו מספר פעמים אמרתי לאו מוחלט. ובסופו של יום אני כאן. אני לא רוצה להשתמש בביטוי הפוסט-מודרני המפחיד הזה 'חוויה', אבל זו באמת תהיה סוג של חוויה".

הוא לא מדבר על זכיה, אבל דבר אחד הוא יכול להבטיח: להיות שנוי במחלוקת. "אני יכול לראות את עצמי יושב על דימוי הגדול עם הפה הגדול, הלשון המשתרבבת ועם הציניות שלי. אני רוצה להאמין שיש בי יותר מזה. אמא אומרת שיש בי יותר מזה", הוא שוב צוחק. "אם מסתכלים על השנים הקודמות, אז ההיסטוריה של התכנית לימדה אותנו שזוכים טייפקאסטים שונים בתכלית השינוי ממני. מי שזכה היה סוג של עממיקו - אנשים שקל להתאהב בהם, שלא היו להם יותר מדי אמירות שפגעו באוכלוסיות רחבות בעם. האנשים עם הלב הטוב, שלא היה להם יותר מדי מה לומר. אני לא חושב שאני שם." והוא בהחלט לא שם. אם יש אדם שיש לו הרבה מה לומר, הרי זה רטוש, שאומר בפה מלא כי הגיע לתכנית על מנת לתת במה לנושאים שבוערים בנפשו.

הוא מדבר ארוכות על התמסמסות מחאת הצדק החברתי, ועל הממשלה בראשות בנימין נתניהו ("הייתה איזושהי מחאה בקיץ, ובעקבותיה קיבלנו בעבור כך פטיש חמש קילו לראש. באו ביבי וחבר מרעיו והכניסו את השינויים בבית המשפט העליון ואת שלילת המימון הזר, כשהמטרה של כולם ברורה"), וסביר להניח שעוד נשמע על כך ממנו. אחד הנושאים הכאובים ביותר עבורו הוא תחלואת הסרטן בקריות. "כל בית שני אצלנו חולים בסרטן ובמחלות לב-ריאה", מעיד רטוש, חולה אסתמה בעצמו, ומנחית נתונים סטטיסטיים. "יש 22% יותר תחלואת סרטן מבשאר הארץ, 17% יותר תמותה מסרטן, 27% יותר תמותה סרטן הריאות ומסרטן שלפוחית השתן. אנשים אצלנו מתים כמו זבובים. שישה-שבעה חברים של אמי מתו בשנתיים האחרונות."

גם בעניין הדתי נדמה כי רטוש עתיד לעורר מחלוקת – בעיקר בקרב הנשים הדתיות המככבות בעונה זו. "אני לא רוצה להישמע בומבסטי, אבל אני חושב שאני מביא איתי איזושהי הצעה ליהודי חדש", מפגיז רטוש, שמגדיר את עצמו כיהודי אתאיסט. "יהודי שהיהדות היא עבורו עניין של זהות, תרבות, מורשת ישראל, מקורות - כשמוציאים ממנה את היסוד האלוהי."

על זכייה בתכנית רטוש אפילו לא חושב. "סיכויי הזכייה שלי, לדעתי, לא קיימים. אני אראה בזה הישג גדול מאוד אם לא יזרקו אותי בחודש הראשון. אני גם לא שולל מצב שאחרי שלושה שבועות-חודש אני אגיד 'די, מיציתי. כל מה שאני חושב שיכלתי לומר פה כבר אמרתי', או לחלופין, שאני לא אוהַב את מה שיוצא ממני בבית, שמכפיל פי כמה כל תחושה וכל התרחשות, ושאני אצא בעצמי."

אם להאמין לדבריו, את רטוש הזכייה לא באמת מעניינת, לפחות לא מנקודת מבט קרייריסטית. "אותי לא יראו בפתיחות בתל אביב, כי זה לא מעניין אותי וזה לא אני. אני קימי פרום דה בלוק. באתי מן הקריות, ואני אחזור לקריות, ואני אעבוד בחיפה. אם מסתכלים על ההיסטוריה של התכנית, מרביתם של מי שיצאו החוצה נשכחו בתהומות הנשייה, וטוב שכך."

פורסם בעכבר העיר אונליין, 03.01.2012

כתבה: אמנים ישראלים בחו"ל מסכמים שנה

ניר הוד כותב שירה, גדעון רובין סובל מקנאת סופרים ומרים כבסה מתכננת יצירה מרהיבה המשלבת ציור וריקוד. חמישה אמנים ישראלים שעושים חיל בחו"ל מספרים על השנה שלהם: על מה עבדו? איפה הם הציגו? ואיזה תערוכות הרשימו אותם במיוחד?

ניר הוד, ניו יורק

בשנה החולפת: "השנה האחרונה הייתה מבחינתי שנה מאוד חשובה בקריירה", אומר הוד – ובצדק. זו הייתה השנה בה חתם על חוזה עם גלריית פוֹל קזמין בניו-יורק, והציג את תערוכת היחיד Genius. זו הייתה גם השנה שבה השתתף ביריד האמנות הבינלאומי השנתי Frieze בלונדון, תפס את תשומת ליבם – ואת עמודי השער - של מגזינים נחשבים ברחבי העולם (כגון "וול סטריט ג'ורנל") ועיצב את הקמפיין של וודקה אבסולוט. "תמיד רציתי לעשות שלט חוצות", הוא מודה. "זה משהו שנמצא בין תרבות הפופ לתרבות גבוהה, ויש לו אימפקט מאוד חזק על אנשים".

ניר הוד (צילום: דניאל צ'צ'יק) ועבודה מתוך Genius
בשנה הבאה: את הפרטים המדויקים של הפרויקט הבא, שייקרא Mother, מעדיף הוד לשמור בסוד. המעט שהוא מוכן לגלות הוא שמדובר באינסטלציה שתורכב מעשרה ציורים ותיגע בנושא מאוד טעון. "זה ייראה כמו חנות של פנדי או ג'וצי, או כמו איזה תחילת מופע של פינק פלויד, אבל יהיה שם מוטיב מאוד חזק של מוות", הוא רומז ומסרב להרחיב בנושא. על הפרויקט המתנהל במקביל הוא דווקא לא חוסך מילים. מדובר בספר שיכיל תשעה שירים באנגלית פרי עטו של הוד (שראו לראשונה אור ב-1997 בספרו Forever) ורפרודוקציות של עבודותיו מתוך Genius. "האמנות שלי היא לאנשים שקוראים אותה נכון", הוא מאבחן. "העבודות הן תרגום של השירים. השירים הם מבחינתי הנשמה, ה - "מאחורי הקלעים" של העבודות שלי, והעבודות עצמן הן הפרונט".

תערוכה מומלצת בחו"ל: גלריית Gagosian בניו יורק, שהציגה השנה תערוכה של פיקאסו ומארי-תרז וולטר. "זה היה פשוט מדהים - התשוקה, ההצבה. זה מראה שאמנות טובה יכולה לייצר להיטים שמוכיחים שאפשר לגעת בקהל גדול ולייצר חוויה דומה למוסיקה או לקולנוע. כמו התערוכה של אלכסנדר מקווין במטרופוליטן, שבה אנשים עמדו בתור שלוש שעות כדי להיכנס. לא משנה מה המדיום, יש דברים שהופכים לאמנות".

תערוכה מומלצת בארץ: "הייתי בארץ פעמיים השנה, אבל הייתי נורא עסוק", מודה הוד ומתקשה לספר על תערוכה בארץ בה נכח בעת ביקוריו. מהתרשמויות דרך צילומים ואתרי אינטרנט, הוא מביע עניין באגף החדש של מוזיאון תל אביב. "תערוכת האמנות הישראלית נראית מאוד רעננה וטובה", הוא אומר. "חשוב שיהיה בארץ מוזיאון שעומד בשורה אחת עם מוזיאונים אחרים בעולם מבחינת הרמה והתוכן".

דברים שרואים משם: "הפרשנות שלנו כישראלים הרבה יותר מצומצמת, פחות מושפעת מבחינת הספקטרום", מתייחס הוד לקהל הישראלי. "זה קשור גם לשפה תרבותית. בארץ, בניגוד לניו יורק, אין מעצבי אופנה שיכולים להשפיע על עולם האמנות". הוד לא חוסך גם מילים על היחס הממסדי: "בישראל לצערי עדיין יש דברים שיותר חשובים מאמנות. אנחנו עדיין כבולים בנושא הפוליטיקה, וגם האמנות היא נורא פוליטית. אמנות לדעתי צריכה להיות הרבה יותר נקייה ונועזת מבחינה רגשית ופחות מבחינה פוליטית. ולא שבארצות הברית אין בעיות, אבל עדיין יש שם משהו יותר שפוי ויותר פתוח" .

גדעון רובין, לונדון 

בשנה החולפת: ממש כמו עבור הוד, גם עבור רובין הייתה זו שנה עמוסה מוזיאלית ומסחרית. הוא הציג שתי תערוכות יחיד – Shallow Waters בגלריית הוֹספֶלט בניו יורק ו-LAVAN בגלריית אלון שגב בתל אביב. לאחר שהשתתף ביריד האמנות הבינלאומי "ארט באזל" בפלורידה, הוזמן ליצור תשעה-עשר פורטרטים לחברת השמפניה Ruinart, שהוצגו בתחילת חודש זה. בין כל זאת הספיק לקחת חלק בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל וברויאל אקדמי בלונדון, ונכון לרגע זה הוא גם מציג ציורים על קרטון בתערוכה הקבוצתית On Paper III בגלריית Karsten Greve בפריז.

בשנה הבאה: צפויות להיפתח שתי תערוכות יחיד נוספות - הראשונה בגלריית Karsten Greve בקלן, והשניה בגלריית Rokeby בלונדון.

תערוכה מומלצת בחו"ל: ווילהלם סַסנאל בגלריית ווייטצ'אפל בלונדון. "ססנאל גורם לדברים להיראות קלים, למרות שהם לא", מעיד רובין בקנאת סופרים. הוא מזכיר גם את האמנית נטלי דיוּרברג, היוצרת עבודות וידיאו בהן מככבות בובות מעשה-ידיה. "היא עוד אחת מהאמנים האלה שאתה רוצה להרוג כשאתה רואה את התערוכות שלהם", הוא מחמיא בנדיבות.

תערוכה מומלצת בארץ: התערוכה "חדר מגורים" של מאיה ז"ק, שהתקיימה בגלריית אלון שגב ב-2010.

דברים שרואים משם: במקרה של נכדו האמן של ראובן רובין, אין ספק שמדובר בשחרור מצל המעיב על הקריירה שלו. "אני גאה בזה שאני הנכד של סבא שלי", אומר רובין, "אבל בארץ אני קשור לזה. בניו יורק ובלונדון זה פשוט לא מעניין אף אחד. שם נותנים לך להיות אתה עצמך, לא בודקים לך בציציות".  

מרים כבסה, ניו יורק



 בשנה החולפת: לצבוע קנבס עצום מימדים במשך שעה ארוכה. למחוק הכל. לצבוע שוב. להוסיף עוד ועוד שכבות צבע. למחוק שוב. לצייר. למחוק. לצייר. למחוק. כך נראות עבודות המיצג של מרים כבסה, אותן הציגה השנה במשך שעות ארוכות בתערוכות ב-New Museum בניו-יורק ובגלריית ג'ולי מ. לאמנות בת-זמננו בטורונוטו.

בשנה הבאה: אמנם התכנון עדיין בשלביו הראשונים, אבל גלגלי המחשבה שמסתובבים בראשה של כבסה מניעים חזון המשלב את אמנות המיצג עם מחול מקצועי. "אני רוצה לעבוד בשיתוף עם כוריאוגרף ולגייס רקדנים לתוך העבודה שלי", אומרת כבסה, שכבר נמצאת במגעים עם מספר קבוצות מחול. "הרעיון הוא ליצור משהו יותר מורכב ומפואר. ללמד את הרקדנים את השפה הציורית שלי". בנוסף היא מתכננת תערוכת ציור בגלריית סקוט ווייט בסן-דייגו, מנהלת מגעים עם מספר גלריות בניו יורק ומקווה גם לתכנן תערוכה בארץ. "זו שנה מאוד מאוד עמוסה בשבילי", היא מעידה.

תערוכה מומלצת בחו"ל: כבסה בוחרת לפרגן לקולגה, אמנית המיצג מרינה אברמוביץ', וגם ל"השעון" - עבודת הווידיאו בת 24 השעות של כריסטיאן מרקליי, שהוצגה הקיץ בביאנלה בוונציה וגם במוזיאון ישראל. "הקולאז' הזה של זמן בזמן-אמת – זו עבודה מהממת", היא מחמיאה.

תערוכה מומלצת בארץ: "לאגף החדש של מוזיאון תל אביב יש אוסף מאוד יפה ומרגש של אמנות ישראלית - למרות שאני לא תלויה שם", היא מוסיפה בקריצה. "אפשר לראות שם את השפה של המקום. לראות תערוכות היסטוריות זה כמו לעלעל באלבום משפחתי, זה מרגש באופן נוסטלגי. חלק מהאמנים שם מורים שלי ואת רוב האמנים אני מכירה באופן אישי, כך שאני מרגישה מאוד קרובה שם".

דברים שרואים משם: "הקהל הישראלי מאוד חם וחם-מזג", אומרת כבסה. "יש משהו מאוד חי ומחובר באנשים בישראל. הניו-יורקרים נורא דומים לישראלים בעיניי במעשיוּת שלהם, בחום שלהם, בקשר המיידי. יש להם קודים התנהגותיים מנומסים יותר, אבל יש גם יופי בישירוּת. אני לא עסוקה בהשוואות. בשבילי ניו יורק זה הבית שלי. אני גרה שם כבר 12 שנה, ובתל-אביב חייתי לא יותר מ-11. אלה שני מקומות שחייתי בהם ושבהם אני מנהלת את הקריירה שלי".   

אלינור קרוצ'י, ניו יורק

בשנה החולפת: במקביל לשפע של עבודה מסחרית - צילומים למגזינים (ה"ניו-יורק טיימס" ביניהם) ועבודה כמרצה לתואר שני בביה"ס לאמנות חזותית בניו-יורק, הספיקה אלינור קרוצ'י לערוך שלוש תערוכות יחיד, כל אחת ביבשת אחרת – בגלריית סשה וולף בניו-יורק, בגלריית טבי בנווה צדק ורטרוספקטיבה קטנה במוזיאון
הצילום באנטוורפן. "אני רק בת ארבעים, בשביל אמן זה גיל צעיר", היא אומרת.

צילום: אלינור קרוצ'י
בשנה הבאה: התערוכות השנה היו טעימה ראשונה מהפרויקט הגדול ביותר של קרוצ'י, עליו היא עובדת בשנים האחרונות. התערוכה בסשה וולף הייתה פרק ראשון מספר הצילום שאמור לצאת בעוד כשלוש שנים ויתעד את ההיריון של קרוצ'י, לידת התאומים (בן ובת, בני שבע נכון לרגע זה) ואת העשור הראשון לחייהם. "אני רוצה לדבר על הילדוּת שלהם, ולסיים את הפרויקט כשהם יסיימו את השלב הראשון של החיים המוקדמים", היא אומרת.

תערוכה מומלצת בחו"ל: התערוכה New Photography 2011 במוזיאון MoMA בניו יורק. "בשנים האחרונות התערוכה הזו הפכה להיות יותר ויותר קונספטואלית למרבה הצער, אבל דווקא השנה יש צלמים של ממש, וזה מאוד מעניין לראות מה הם עושים".

תערוכה מומלצת בארץ: התרשמותה של קרוצ'י שמורה למוזיאון ישראל בירושלים. "זה אחד המוזיאונים הכי יפים שראיתי", היא אומרת.

דברים שרואים משם: "טעם האמנות בארץ הוא באופן מפתיע יותר קר", מאבחנת קרוצ'י. "העבודות שמודגשות יותר בשנים האחרונות הן יותר קונספטואליות ופחות רגשיות. אפשר לראות יותר עבודות שהעיקר שלהן הוא הרעיון".  

תום פניני, ניו יורק

בשנה החולפת: כבר שמונה חודשים שתום פניני עסוק בעבודה על סרט חדש, שמצולם בחברת רכבות בקונטיקט. הסרט מצולם בשיטת סטריאוסקופ (שכבות של תמונה היוצרות אשליה של תלת-מימד) שרווח בתחילת המאה הקודמת, ומצולם ארבע פעמים באופן זהה, בכל פעם בעונה אחרת, באופן שייצור חילופי עונות על רקע ההתרחשות המרכזית.

בשנה הבאה: צילומי הסרט צפויים להסתיים בתחילת השנה, ובאפריל יציג אותו פניני במוזיאון הצילום בפריז. עד אז יש להניח שהוא יהיה עסוק בפרויקט הטרי ביותר שלו – ההריון של אשתו, המצוי נכון לעתה בחודש השישי. "אני מקווה לסיים את הסרט לפני הלידה", הוא אומר. "נראה לי שהיא בדיוק נופלת על תקופה של הרבה עבודה".

תערוכה מומלצת בחו"ל: הרטרוספקטיבה של מאוריציו קטלאן בגוגנהיים בניו יורק, שבמקום להציג את העבודות על קירות המוזיאון, בחרו לתלות אותן – ציורים ופסלים כאחד – מן התקרה, במעין מובייל מפלצתי ומוזר. "זאת תערוכה חכמה, מרגשת, מצחיקה, וכל כך מתאימה לדרך שבה קטלאן חושב ועובד", אומר פניני. "היא בעצם מתחמקת מהדרך הרגילה והכרונולוגית שבה רטרוספקטיבה מתמקדת בעבודות".

תערוכה מומלצת בארץ: יואב אפרתי בגלריה ברבור בירושלים. "יצא לי גם לראות את הימים האחרונים של התערוכה שלו במוזיאון תל אביב", אומר פניני וחושף את עצמו כמעריץ. "בדירה שלי בניו יורק תלוי אחד ההדפסים שלו".

דברים שרואים משם: "הקהל התל אביב קצת יותר חם ומוכַּר. אני מאוד מתגעגע לשיח בארץ, לחברים ולאמנים בארץ".   

פורסם בעכבר העיר אונליין,  18.12.2011