תיירות: מדריך חוקי אירופה לתייר הישראלי ההמום

חקיקה היא עניין של תרבות. כשמדברים על הבדלי תרבות בין ישראל לבין אירופה, הדוגמא הטובה ביותר לעניין היא מבחר החוקים האירופאיים שגורמים לרוב הישראלים לפתוח עיניים בגודל צלוחית. בין אם מדובר בהיתרים מרגשים או בהגבלות משונות, אין ספק שלאירופאים יש הרבה מה ללמד אותנו – לטוב ולרע. להלן מורה תיירים נבוכים במספר מדינות נבחרות.

נודיזם והתערטלות בפומבי
מיעוט ימי השמש, החופש הדתי והגישה הליברלית למיניות הפכו את העירום לאלמנט טבעי של אירופה, כמעט כמו עצי האלון. במרבית המחוזות בגרמניה אין חקיקה רשמית האוסרת על עירום במרחב הציבורי. בוואריה, למשל, היא יוצאת דופן, אם כי תוקפו של החוק הזה עומד לפוג בשנת 2013. בהיעדר חקיקה אזורית, עירום בחוף מותר בפסיקה של בית משפט, וקהילת הנודיסטים הגרמנית (FKK, ראשי תיבות של "תרבות הגוף החופשי") משגשגת. רוב הזמן, כולם יוצאים מורווחים מהסיפור הזה, כולל ממשלת גרמניה - שוק החופשות הנודיסטיות מוערך בכעשרה מיליון תיירים.

עם זאת, מי שאין בכוונתו לסיים את החופשה בתא כלא או עם חור משמעותי בתקציב, עדיין מחוייב מבחינה משפטית להתחשב ברגשות הציבור ולשמור את העירום למקומות הספציפיים בהם הוא מותר. הגבול בין נודיזם לאקסהביציוניזם הוא מטושטש, ואף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד הרע של החקיקה.
בשוויץ ובאנגליה המצב המשפטי דומה - השוויצרים נלהבים מעט פחות לנצל אותו בחוץ, ושומרים אותו בעיקר לתעשיית הסאונות בעירום. גם בשוויץ חקיקה אזורית משחקת תפקיד, והקאנטון אפֶּנצֶל אינֶרהוֹדן (שמורה נודיסטית ידועה) אסרה לאחרונה על טיולי מסלול בעירום - פרקטיקה החביבה גם על הגרמנים והמוטלת בגרמניה במחלוקת קשה.

כדי להיעצר על אקסהיביציוניזם בשוויץ צריך להוכיח גם כוונה מינית, ובאנגליה - פגיעה מכוונת ברגשות הציבור, אבל עדיין לא מומלץ לחשוף את האיברים המוצנעים סתם כך לאור יום, ורצוי מאוד לבדוק מראש את מידת הלגיטימיות של החשיפה במקום מסויים לפני שממהרים להוריד את המכנסיים. בכל מקרה, אם שוטר או פקח שעובר לידכם אומר לכם להתכסות - אל תתווכחו. אפילו ספרד, המתפארת בקהילת נודיסטים המונה שני מיליון, אסרה לאחרונה על התהלכות ברחובות בעירום או בבגד ים בלבד, והקנס נע בין 300 ל-500 יורו - 2,500 - 1,500 שקלים.

הולנד לקחה את עניין החשיפה צעד אחד קדימה, ומאז 2008 קיים חוק המתיר קיום יחסי מין בווֹנדלפארק, הפארק השני בגדלו באמסטרדם, ואפילו שמורה המוגנת בחוק. על פי החוק, על האקט להתבצע לאחר רדת החשיכה ובמקום מוצנע. בתרגום חופשי: אל תנסו את זה באמצע השביל, לכו לשיחים (וגם אז, יש סכנה ששוטר מקומי ינסה בכל זאת להיטפל אליכם בתירוץ כזה או אחר). יש הטוענים כי קיימים פארקים ויערות בגרמניה שאימצו גם הם את החקיקה, והגרמנים אפילו המציאו להם מילה - vögelpark (פארק זיונים, על משקל vogelpark – פארק ציפורים). הכלל הגורף הוא "קודם לבדוק, אחר כך לדפוק".

סמים קלים מאוד
 אם כבר מדברים על הולנד, אי אפשר שלא לציין את האכזבה הגורפת שנרשמה בקרב סטלנים ברחבי העולם כאשר מדינת הקופי שופס הכריזה כי לא תמכור יותר סמים קלים לתיירים. עם היכנסו של החוק החדש לתוקף, ניתן להתנחם בכמה שכנות של ארץ ערדלי העץ, כאשר הקרובה ביותר היא גרמניה. אחזקה לשימוש אישי אמנם אסורה בחוק - זו עדיין לא אמסטרדם - אבל לכל מדינה פדרלית כמות סף שעד אליה היא יכולה להחליט לבטל את האישומים (וברוב המקרים זה גם אכן מה שקורה). נורדיין ווסטפליה, לדוגמא, קיצצה אותו ב-2007 מ-10 גרם ל-6, אבל אחת הנוחות ביותר היא, למרבה המזל (צירוף מקרים?), גם הפופולרית ביותר.

בברלין אפשר להחזיק בשמחה עד 10 גרם לשימוש אישי, ואם לא צורכים את החומר המדובר ליד מקום ריכוז של ילדים ונוער (גן, בית ספר, מגרש משחקים, וכדומה), ולא מנסים לפתות ילדים ונוער לצריכה ("זה ממש מגניב!") - רוב הסיכויים הם שאף אחד לא יציק לכם, מחוסר עניין הציבור. במילים אחרות, עדיף לעשות את זה בבית. מה שכן אפשר לעשות בפומבי זה ללכת לאחד ממאות ה"שישה בר" (בר נרגילה) שממלאים את העיר, ומנוהלים לרוב על ידי טורקים חביבים. שם אפשר להימרח על ספה בחדרון אפוף עשן חשיש בחוסר דאגה מוחלט. לא ברור עד כמה זה חוקי, אבל טרם נשמע על פשיטה משטרתית על בר כזה.

בצ'כיה, כמו בגרמניה, סמים קלים הם מחוץ לחוק באופן רשמי, אבל עוברים די בשלום מתחת לאפן של הרשויות. ברוב הברים והפאבים הלא-תיירותיים בפראג מחוץ למרכז העיר אפשר לעשן בשלווה - רק לא לנסות את זה במועדון. הסף בצ'כיה הוא הסף שממנו האחזקה הופכת מחטא קל לעבירה פלילית, ויש לציין שהוא די מרשים - בצ'כיה אפשר להחזיק באופן "חוקי" עד 15 גרם גראס – או, לחלופין, 5 עציצים, 40 פטריות בודדות ו-5 גרם חשיש. הסף על סמים קשים יותר נראה כבר כמו משהו מתוך "עליסה בארץ הפלאות" -  5 דפים של LSD, גרם וחצי של הרואין, גרם אחד של קוקאין ושני גרם של מטא-אמפטמינים הם עבירה קלה בלבד. כדאי לקחת בחשבון שאם בכל זאת מחליטים להעמיד מישהו לדין, הוא ייאלץ לשלם קנס של 15,000 קרונות - כ-3,000 שקלים.

אם זה נשמע הרבה, נסו להשוות את צ'כיה לאוקראינה, שם יצפו לכם 3 שנים בכלא על אחזקה, בכל כמות שהיא. גם צרפת לא מבחינה בין סמים קלים לקשים, וכל שימוש שהוא בכל כמות שהיא עלול להוביל לשנה בכלא וקנס של עד 3,750 יורו -  18,800 שקלים. אם נתפסים בפריז מציעים סמים לאדם אחר (דהיינו, מעבירים ג'וינט), מדובר כבר על 5 שנים בכלא ועל קנס של 75 אלף יורו -  במילותיה של אדית פיאף: Rien! (כותבת שורות אלה תומכת בגישה זו בחום).

צער בעלי יצירה
ישראלים בדרך כלל מתקשים להבין שיש מדינות שלוקחות את עניין זכויות היוצרים ברצינות. לכן הם נוטים להיות מופתעים כאשר, למשל, נהגי מונית פינים מסרבים להדליק את הרדיו. למרות שיש להם סיבה טובה. בדצמבר 2002 בית משפט בפינלנד קבע שנהגי מוניות המשמיעים מוסיקה במונית בנוכחות נוסעים צריכים לשלם תמלוגים במשך שנתיים. מאז כולם משלמים מחירים מופקעים על נסיעה בדממת אלחוט. אמנם הסכום הוא רק 22 יורו (110 שקלים), אבל הנהגים הפינים מעדיפים פשוט לסבול בשקט.

ועדיין, אלה הן זוטות בהשוואה לחוקים הדרקוניים של גרמניה בנושא. כל מי שאי פעם ניסה לגלוש ביו-טיוב מתוך גבולות הבונדסרפובליק יידע לספר על החוויה המרנינה שרובה המכריע הסתכם בבהייה חוזרת ונשנית בשקופית של GEMA (אקו"ם הגרמני) המודיעה כי צר לה, אבל אין מצב שהיא מרשה לצפות בקליפ הרשמי של ריהאנה או בסצינה הספציפית ההיא מתוך "ספרות זולה". וזה לא נגמר שם. מי שינסה לראות כתבה או סרט תעודה בסטרימינג מהאתר הרשמי של ערוץ טלוויזיה גרמני כזה או אחר, רוב הסיכויים שייתקל בדקות ארוכות של מסך שחור. הסיבה - תמונות או סרטוני אילוסטרציה שהזכויות אליהם נרכשו עבור השידור הטלוויזיוני אך לא עבור השידור האינטרנטי. זו לא בדיחה.

מי שחשב להינצל מכל הבלאגן הזה על ידי הטורנט החביב עליו - טעות בידו. גרמניה היא אחת המדינות הידועות ביותר באכיפה מסיבית של חוקי הפיראטיות, ואפילו פרק אחד של דם אמיתי או שיר אחד של ליידי גאגא יכולים לסבך אתכם בקלות עם הרשויות הפדרליות. כן - הם עוקבים אחרי כתובות IP. האינטרנט הגרמני מוצף בפורומים של גולשים נואשים המחפשים אתרים ש-GEMA עדיין לא הספיקה לשים על הרדאר שלה. בקיצור, עדיף להביא הארד דיסק נייד מלא מהבית. אה - ואל תשירו בציבור. ביצוע פומבי ללא אישור של יצירה המוגנת בזכויות יוצרים (מועדוני קריוקי והבחור הבריטי המגניב במאוארפארק לא נחשבים) יסבך אתכם שוב עם הרשויות. לא חבל?

בשוויץ, לעומת זאת, הורדת קבצים היא חוקית לחלוטין. מה שאסור זה שיתוף קבצים. והפרעת השקט בדרכים שלא הייתם יכולים לדמיין - השווייצרים לוקחים את המנוחה שלהם ברצינות תהומית, והחוקים שלהם על שמירת השלווה של יום ראשון, יום המנוחה הרשמי באירופה, לא היו מביישים גם את בני ברק. אי עשייתן של כמה מלאכות שונות ביום ראשון מעוגנת בחוק השווייצרי, כאשר ההגיונית שבהן היא כיסוח דשא. בין המפתיעות יותר אפשר למצוא את שטיפת הרכב הפרטי ותליית כביסה - גם אם עושים את זה בלי להוציא קול.

המדריך לטרמפיסט הלחוץ
ואם כבר ברכבים פרטיים עסקינן. בגרמניה קיימת חקיקה ברורה נגד עצירה בצד הכביש המהיר - ואין תירוצים. לא בחילות, לא צורך דחוף בפינוי שלפוחית ולא העובדה שנגמר הדלק. החוק אינו מבחין בין מגוון הסיבות העשויות לגרום לעצירה, והקמצנות על דלק עלולה לעלות ביוקר. מאידך, יש להם סיבה טובה להילחץ - על האוטובאהן (הכביש המהיר) בדרך כלל אין מגבלת מהירות, ומחקר בטיחות מצא כי אורך החיים המצופה של אדם שרוצה לבלות את זמנו בשוליו הוא כ-20 דקות. וזה בלי להחשיב את הנהגים שעלולים היכנס ברכב במהירות של 150 קמ"ש. הגרמנים פשוט הבינו שהאדם הממוצע מעוניין לשמור על ארנקו יותר מאשר על חייו. אם כי ההגיון הזה קצת מסתבך בתוך עצמו לאור העובדה שגם לעמוד או ללכת על השוליים - גם בחיפוש אחר דלק לרכב תקוע - אסור.

באנגליה המצב עשוי להיות לוחץ לא פחות. החוק האנגלי אוסר באופן גורף על השתנה במרחב הציבורי. הדרך היחידה של גבר שחש צורך להטיל את מימיו בפומבי לעשות זאת, היא  - ללא צחוק - להתפנות כאשר יד ימינו נוגעת ברכב לאורך כל משך הפעולה (מקווים שאתם שמאליים), ולכוון את הזרם לגלגל האחורי. כל עוד הוא נמצא על שטח פרטי, כמובן. שום דבר לא יעזור לכם אם נתקעתם בשולי הכביש עם שלפוחית מלאה.

פורסם בעכבר עולם, 25.04.2012

סקירה: גלגולה של כלבתא

הבה נודה באמת - הסיבה העיקרית שבגללה הרייטינג של טלנובלות מרקיע שחקים הן הנשים שממלאות את המשבצת המכונה "הביץ' התורנית". הרי הן הן הגנרטור הראשי שמפריח את בועות הסבון של העלילה. פמיניסטיות ואוהדי בית"ר נצמדים יחד למסך על מנת לראות איזה טריק חדש תשלוף משרוול הסטן שלה האישה היפה, החכמה, המצליחה והרקובה עד עמקי נשמתה. ואם יש לה איזה סיפור רקע קורע לב המשמש כתירוץ לגיהנום שהיא עושה לגיבורים היפים והנכונים – מה טוב. אין פלא ש"תנוחי", הטלנובלה - סליחה, דרמה קומית יומית - החדשה של הוט, החליטה ללכת על כל הקופה ולאגד לא פחות מארבע כלבתות מיתולגיות למועדון הקרב הטלוויזיוני האולטימטיבי (אם אתם חושבים שלנשים קל יותר - נסו פעם ללכת מכות על עקבי סטילטו). מיהן אותן כלבות הצמרת של הטלנובלה הישראלית שהותירו את חותמן, ולמה יש כאלה שלא חזרו לסיבוב שני?

הביץ' הישראלית הראשונה, שהגיחה אל חיינו לפני - לא ייאמן - 17 שנה, במסגרת אופרת הסבון הישראלית הראשונה, הייתה עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'". אשתו השניה של מייק לינוביץ' והבעלים-במשותף של חברת האופנה "אופל", בגילומה של גילת אנקורי, הגדירה את המושג עבור כל דורות הטלנובלות העתידים לבוא בארצנו הקטנטונת. הבלונדינית דקת הגזרה (אלוהים אדירים, כמה דקת גזרה!), טופפה בחצאיות מיני הורסות מלוות בג'קטים עם כתפיות אימתניות, ופיזרה הבטחות על כך שתגרום לאנשים לקלל את היום שבו נכנסו לחייה. והם קיללו.

הסצינה שבה היא סוטרת לבתה שרון (יעל בר זוהר, עדיין קטינה ובעלת שיער שטני) בתגובה על סירובה להיפרד מהחבר שלה הייתה ועודנה פאר של משחק מוגזם, אלימות משפחתית ופרסומת לשמפו, ומייק עד היום לא מבין למה "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו". ההתעמרות שלה בכל הסובבים אותה, בבית ובחברה שניהלה כאחד, אפילו הקימה לה כלבה מתחרה בדמות המעצבת דפנה מאור (נועה תשבי), שניהלה רומן עם מייק, סחטה אותה, וכמעט התחתנה עם אחיה. עידית התעללה בה, פיטרה אותה, החזירה אותה, ואפילו הכניסה אותה ללילה במעצר בכלא שהוביל לדיאלוג האלמותי: "אני ביליתי את הלילה במעצר עם זונות מתל ברוך" - "נו, אז פגשת אנשים מהסוג שלך, מה רע?".

לאור ההסכמה הגורפת שבלונדיניות רזות ויפות הן כלבות, קיבלנו בשנה שלאחר מכן את תמר רוטנברג (גלית גיאת) ב"כסף קטלני", וב-2001 את אירית סופר (נטע הבר) ב"לגעת באושר". אירית הייתה נשואה לנדב העשיר והחתיך, אבל הנישואים שלהם היו בהתדרדרות מתמדת על רקע העקרות שלה. מה שהיה אמור לשכנע את הקהל בכלבתיותה היא העובדה שהעקרות הייתה תוצאה מהפלה יזומה שעברה, לאחר שהרתה מנדב והחליטה שתינוק יפריד ביניהם. הפתרון שלה לבעיה שנוצרה - הפריה מלאכותית עם עפרה אברהם (שרון דואני) בתור האם הפונדקאית, תמורת מימון ניתוח לאמה של עפרה. זה כמובן התפוצץ לה בפנים כשעפרה התחילה לנהל רומן עם גבר נשוי, בלי לדעת שמדובר באותו נדב. בסוף הוא גם התגרש מאירית והתחתן איתה. האמת? לא ברור איך יצא שאירית היא הכלבה בסיפור הזה. 

ב-2002 הצטרפה ישראל לשאר העולם, והתחילה להפוך את הכלבות הראשיות לברונטיות, במסורת הסטריאוטיפ הנצחי " שיער בהיר - טוב, שיער שחור – רעעע", והביצ'יות שלהן הפכה להיות אפלה יותר בהתאמה. "לחיי האהבה" הביאה לנו את סמדר קדמי, בגילום יעל הדר. בדומה לעידית, סמדר הייתה אשתו השניה של הגבר הנאה והעשיר (דורון) – בהבדל הקטן שסמדר עזרה לקודמתה בתפקיד לצנוח אל מותה מגג היקב שבבעלותה. זה כמובן לא הפריע לה לבגוד בדורון עם גיסה. עם הגיעה של רונה מאירי (סופי צדקה) ליקב, ניסתה סמדר להיפטר ממנה על ידי הפללתה בפריצה.

אבל אפילו העבר והווה הפליליים של סמדר מחווירים לצד תאונת הרכבת שהיא טליה בורשטיין של "טלנובלה בע"מ", בגילומה של שרון מלכי-שמש (תגידו את זה עשר פעמים רצוף). טליה הייתה ספר פסיכיאטריה מהלך - בעלת הפרעת אישיות גבולית, קלפטומנית, נרקיסיסטית ונוטה להתקפי זעם אלימים. הקרבן העיקרי של התסכולים שלה הייתה רננה לוסטיג (טלי שרון), שהייתה תלמידה שלה והחליפה אותה בתפקיד תסריטאית הטלנובלה. הווה אומר - גנבה לה את התפקיד. התקף ההיסטריה בו היכתה את רננה, ניסתה להשליך את הלפטופ שלה מהחלון ואז התפרקה בבכי אצלה במטבח היה רק הקדמה. היא חברה לדוגמנית דנה בלום (יעל בר זוהר, שהוכיחה ששרון לינוביץ' גדלה יפה), שנטרה לרננה על אי הרצון ללהק אותה לסדרה, והעבירה לה שיעורים בתככים שכללו פנינים כגון "הצליחה לך מזימה שעבדת עליה הרבה זמן! מזל טוב!". אמנם דנה זממה שכפיר יפתה את רננה, יגרום לה להתאהב בו ואז יזרוק אותה, אבל לפחות היא לא מעולם לא עשתה שום דבר פלילי - ובסופו של דבר הקארמה שבלהיות משת"פית של טליה השיגה גם אותה. טליה, מאידך, אנְסה את השחקן ההומוסקסואל שון לב (רון שחר) כאשר סיממה אותו במטרה להרות ממנו, ניסתה לשרוף את האולפנים לאחר שפוטרה בפעם השניה, שפכה חומצה על דנה ובסוף גם הזמינה את חיסולה. מכירים את הקו שבין ביצ'יות קרה ומחושבת לבין חוסר שפיות? גם טליה לא. 

גרסה שפויה יותר (שפיות זה עניין יחסי, כן?) של רוע קיבלנו באותה שנה ב"פיק אפ". הטלנובלה אמנם לא המריאה, אבל טיסת המבחן הספיקה כדי להכניס את ברוריה פסקל, בגילום אוולין הגואל, לפנתאון כלבתות הכבוד. המשפט המיתולוגי "אני לא רעה, אני פשוט רעבה" הוא כנראה תמצית מהותן של כלבות רזות באשר הן. אין אישה שלא יכולה להזדהות עם העצבים שמביא חוסר היכולת להינות מאוכל, והארסיות של ברוריה, למרות הרודנות שלה כלפי נוסעים ודיילים כאחד, גרמה לכולנו לרצות לשבת איתה על כוס קפה דל שומן.

לנעמי שחר (חנה לסלאו) מ"השיר שלנו", לעומת זאת, לא היה את התירוץ הזה. מצד שני, גם לא היו לה גבולות. שחר עשתה כל דבר מנוול, חוקי ובלתי חוקי גם יחד, כדי  לקדם את קריירת הסולו של בתה, כוכבת הילדים נועה שחר (אפרת בוימולד), וכדי לחסל את נינט לוי (נינט טייב) – וכל זאת בתלבושות צבעוניות, חושפות רגליים ודרמטיות בדיוק כמוה. כראוי לאגו הדיווה שלה, שחר דאגה לטפח פה ג'ורה דל-אינטלקט (זה לא באמת מנחם להגיד לבת שבורת הלב שלך "אני אמרתי לך שאת לא שווה יריקה שלו"), משרת אישי בלתי חוקי ומסוקס (שעשה עבורה הכל - החל בבישולים וכלה בשעווה ומסאז'ים) ואופי פולני לעילא שהיה מבייש גם את אחרונת האמהות של תחרויות היופי לתינוקות. בעונה השניה היא מצאה את עצמה בכלא, אחרי שגנבה מנינט שיר שהיא כתבה (וכנראה שגם עניין העובד הזר והקשר המפוקפק שלה לנבל הפסיכופת גבעון כספי סייעו) – אבל גם שם היא לא סגרה את הפה.

מרב בן-בסט (צופית גרנט), עורכת מהדורת החדשות  של "חשופים" היא האנטיתזה של נעמי שחר - ובעצם של כל ביצ' טלנובלית שקדמה לה. בניגוד לדרמטיות היתר המופרכת שאיפיינה את כלבתות הסבון לדורותיהן, בן-בסט היא דמות שלכל אחד יצא לעבוד איתה לפחות פעם אחת. מבחינה מקצועית היא כל מה שבתי ספר לתקשורת ברחבי העולם מקווים לייצר. מכורת אקטואליה, ציידת סקופים מקצועית, בעלת אינסטינקטים חדים כתער, שיורדת לפרטים הקטנים - וגם יודעת לייצר מכל זה רייטינג. במילים שלה - "אני החוקר, ואני השופט, ואם צריך אז אני גם התליין". מאידך, ההצלחה היא תוצר של וורקוהוליות מכלת-כל. המערכת היא עבור בן-בסט בית ראשון, עיקרי ויחיד - עד כדי כך שלפעמים היא אפילו לא טורחת לישון במקום שעליו שילמה משכנתא. עבודתה היא חייה, ואת כל המרירות, הבדידות וחוסר הבטחון העצמי שנובעים מכך היא מוציאה על שאר אנשי המערכת. כנראה שהסיבה שאנחנו כל כך אוהבים ושונאים אותה היא שאנחנו מכירים אותה באמת.

גלגולים רבים עברו על הביצ' הסבונית שיובאה אלינו ממחוזות דוברי אנגלית וספרדית, בטרם עברה גיור מוצלח לכלבתא משכנעת. הסטואיות המוקפדת של עידית לינוביץ' אולי היתה הפתעה מרעננת עם הופעתה הראשונה, אבל מהר מאוד היוצרים המקומיים הבינו שהקרחון הזה לא שורד הרבה זמן בהר הגעש של המזג הים-תיכוני. גם הניסיון ללכת לקיצוניות המופרעת ההפוכה עם דמויות כמו טליה בורשטיין לא צלח, שהרי כל קסמה של הביצ' הוא ביכולת שלה לעורר  בצופה את השילוב הקטלני של אמפתיה וזעזוע. סוג של "תפוז מכני", אבל עם פחות לכלוך ויותר סקס אפיל. ובשנים האחרונות נראה שהכותבים השכילו לפתח מספר אבות-טיפוס של כלבתות מקומיות, במינונים משתנים של ערסיות ואליטיזם – בהתאם לקהל היעד.  ארבע הדמויות שזכו להישלף מתהום הנשיה הטלוויזיוני ב"תנוחי" הן, אם כן, ארבעת האמהות של ביצ'יות באשר היא: מלכת הקרח הקלאסית (לינוביץ'), הדרמה קווין (שחר), הדורכת על גוויות (בן-בסט) וזו שהיא בעצם אנחנו – או מי שהיינו רוצות בסתר ליבנו להיות (פסקל).  

פורסם בעכבר העיר אונליין, 10.04.2012

כתבה: איך השתלבו מוזיקאים רוסים בתעשיית המוזיקה הישראלית?

כשהתקשרתי לנציג של חברת תקליטים גדולה ואמרתי לו שאני עושה כתבה על מוזיקאים יוצאי ברית המועצות, נקטעתי עוד לפני תום המשפט. "תרשמי מספר טלפון", הוא אמר, בטרם הספקתי להוציא מפי בקשה ספציפית. "זו אשת יחסי הציבור של ארקדי". לא במקרה השם הראשון שעולה בראש כשחושבים על מוזיקאים עולים חדשים הוא ארקדי דוכין. מדובר באחד האמנים המצליחים בישראל ללא קשר למוצאו. אבל האם מלבדו הצליחו מוזיקאים אחרים יוצאי חבר העמים להשתלב בתעשיית המוזיקה? ואיפה כן אפשר למצוא קולות אותנטיים במבטא כבד?

ארקדי דוכין, שם נרדף ל"מוזיקאים רוסים בישראל", עלה לארץ ב-1978. את הפריצה הגדולה שלו  עשה בשנת 1989, אז ראו אור הן אלבום הבכורה של "החברים של נטאשה", והן אלבום הסולו שלו, "רוצה ויהיה", שהורכב כולו מתרגומים לשירים של הטרובדור הרוסי המיתולוגי ולדימיר ויסוצקי. "המטרה העיקרית של שירי ויסוצקי הייתה להכיר את היצירה שלו לישראלים" אומר דוכין. "כשבאתי בתור עולה חדש, אמרתי לעצמי – קודם כל, אני רוצה לשיר בעברית. אם אני כבר גר פה וחי פה, אז אני שם את התרבות הרוסית בצד אני יכול לתת את זה כעצה", אומר עלה עץ הליבנה הרשמי של תעשיית המוזיקה בארץ. "אני קורא ברוסית, משתתף בדיונים באינטרנט ברוסית, מתעניין, אבל כשאני יוצא החוצה אני ישראלי. כי את מי זה מעניין פה? למה באנו לפה, להקים פה רוסיה?".



דוכין הוא נציג טיפוסי של גל העלייה הרוסי הראשון. הגל, שנמשך מסוף מלחמת ששת הימים עד סוף שנות ה-70 לערך, היה ציוני אידיאולוגי בעיקרו, וחפף כרונולוגית את מדיניות כור ההיתוך שהובילה את הקמת המדינה. שני הגורמים הללו יחד ייצרו עלייה מלאת נכונות רבה יותר להדחקת תרבות המוצא ולהשתלבות בחברה הישראלית. עם זאת, העלייה הזו היא כיום מיעוט מקרב כלל עולי ברית המועצות במדינה. הגל השני והמשמעותי יותר, שבו עלו עד היום למעלה ממיליון איש, החל עם התפרקות ברית המועצות, והעולים בו הונעו על ידי שיקולים כלכליים ופרקטיים יותר. נחישותה של העלייה לשמור על תרבותה ועל מנהגיה הייתה חזקה הרבה יותר. אחד הנציגים הבולטים שלה, בתחילת שנות ה-90, היה מקסים לאונידוב.
 
לאונידוב, שהתפרסם בברית המועצות כחבר בלהקת הקצב המצליחה "סקרט" ("סוד"), עלה לארץ ב-1990, יחד עם אשתו דאז, וניסה לשחזר בישראל את ההצלחה המסחררת לה זכה שם. עם הגיעו הקים את "הפליט בירו של מקסים" – להקה שהורכבה מנגנים דוברי רוסית. מילות הסינגל הראשון של הלהקה, "בבוקר לא רוצה", נכתבו על ידי לא אחר מאשר אהוד מנור. הסינגל יצא ב"הד ארצי", שלדברי המפיק חיים שמש, חיזרו אחריו תקופה ארוכה. "בזמנו היה אימפקט חזק לעלייה הרוסית", אומר שמש. "הייתה תחושה של תרבות שמחלחלת פנימה ושל עלייה מאוד גדולה שמישהו צריך לתקשר איתה. הייתה מחשבה להחתים אמן שמאוד מוכר ברוסיה כדי לפנות לקהל הרוסי וגם לקהל חדש". כנראה שהביקוש היה חוצה לייבלים, כי את אלבומו המלא הראשון בישראל, "Maxim", הוציא לאונידוב ב-1992 דווקא אצל NMC (עד היום רווחת הטענה כי "איפה הילד" הוחתמו על ידי שמש כנקמה ב-NMC על גניבת ליאונידוב מתחת לאפו). האלבום היה כולו בעברית, כששאר הטקסטים נכתבו על ידי לאונידוב עצמו, והמפיק המוזיקלי – כאן כמו גם בסינגל – היה לא אחר מאשר רמי פורטיס.



בנוסף לפעילותו המוזיקלית באותן שנים, הופיע לאונידוב גם בסדרת הטלוויזיה קצרת-היומין "בטי בן בסט" בכיכובה של רבקה מיכאלי ושיחק את תפקיד פרעה בהפקה המחודשת של אברהם דשא פשנל ל"יוסף וכתונת הפסים המשגעת".  אלבומו השני בארץ, "כביש הזיכרונות", יצא ב-1994 והפעם הורכב באופן בלעדי משירים ברוסית, ככל הנראה מתוך ההבנה כי את הקהל הישראלי הוותיק כבר לא יצליח לרכוש. "האמנים הישראלים שרים בעיקר בעברית – שפה שאולי עשרה מיליון אנשים בכל העולם דוברים אותה, והקהל קטן בהתאמה", סיפר לאונידוב בראיון לעיתון האוקראיני "פראזה" באוקטובר האחרון, והסביר את חוסר הצלחתו להשתלב בשוק המוזיקה העברית. "הסיבה העיקרית היא שלא משנה עד כמה תהיה טוב ומוכשר, אתה עדיין זר. לא למדת בבית הספר עם האנשים האלה, לא שירתת איתם בצבא, אין לך עבר משותף איתם. הבה נדמיין שהמוזיקאי המצוין סטינג מגיע פתאום לאוקראינה ומתחיל לשיר באוקראינית. הסנסציה הזו תספיק מקסימום לחצי שנה. זהו. ומשם הכל יהיה משעמם. הוא מעניין כשהוא שר על משהו שהוא שלו, באנגלית". ב-1996 חזר לאונידוב לעיר הולדתו סנט פטרבורג, שם הקים את להקת Hippoband וחזר לפעילות מוזיקלית ענפה, בנפרד מ"סקרט", שבינתיים התפרקה. נכון להיום, הוציאו לאונידוב ולהקתו עשרה אלבומים. בראיון שנתן למגזין הרוסי "ליזה" ב-2008 הודה כי ידע מאז ומעולם שיחזור לרוסיה, וכי לא נהנה לכתוב בשפה העברית, אבל שגם לא מתחרט על השנים בהן חי בישראל. 

בעוד ללאונידוב היתה את הפריבילגיה לחזור לקריירה מצליחה ברוסיה, רוב העולים החדשים מסתגלים בסופו של דבר לחיים בארץ. "עדיין קשה לי לכתוב בעברית", אומר אנטון קוצ'ר מ"דוּלי בנד", להקה הפעילה מזה עשור, שצברה לה בינתיים קהל מעורב ונאמן. "אני לא חולם ולא חושב בשפה הזו. אבל כשאנשים מהקהל, ישראלים, התחילו לבוא ולהגיד 'אחי, הכל אחלה, נהניתי - אבל תתרגם קצת, תסביר על מה השיר, שנבין בכללי על מה מדובר' – אז החלטנו לעשות שירים בעברית". הלהקה, המגדירה את הסגנון המוזיקלי שלה כ"סקא-Pאנק צועני", או לחלופין "drunk'n'brass", הקליטה לפני כשנה אלבום קטן של שירים ביידיש וברוסית עם "אמסטרדם כלייזמר בנד". עם זאת, האלבום הרשמי הראשון של "דולי" עצמה עומד לצאת רק עכשיו. האלבום הסופי, שהקלטתו הסתיימה לפני כשנתיים, יורכב משירים על טהרת השפה הרוסית – זאת מאחר והשירים בעברית שמבצעת הלהקה נוספו לרפרטואר רק עם תום ההקלטות. "הקהל שמעניין אותנו הוא לא רק קהל רוסי", מבהיר פרנקלך (זה סלאבה פרנקלך, הבסיסט והמפיק של דולי), ומבטיח כי "אחרי הדיסק הזה נשיר בשפות שונות, לא רק ברוסית".

"אין לי תחושה שהאלמנט הרוסי חוסם את הלהקה", אומר קוצ'ר, שעלה לארץ ב-1991, כשהוא נשאל על היעדרותה של דולי מן הזרם המרכזי למרות נוכחותה רבת השנים בסצנה המוזיקלית. "כשמדברים על מיינסטרים, טלוויזיה, תקשורת -  אני לא בטוח שאני רוצה להיות שם. יכול להיות שזו קצת סנוביות מצידנו, ויכול להיות שאנחנו רוצים להישאר כמו שאנחנו עכשיו". למרות ש"דולי בנד", וכמוה גם להקת "יוֹלקי פאלקי" הירושלמית, מופיעות כבר זמן רב בז'אנר הזה, שניתן להגדירו כסקא-בלקני מי שהצליחה לרכוש את הקהל הרחב היא דווקא "לוס כפרוס", בראשות אנטון קוליאדקו. הלהקה מורכבת מחברים רוסים וישראלים גם יחד, ומבצעת טקסטים ברוסית, בעברית ובאנגלית – שני גורמים ההופכים אותה לנגישה יותר עבור הקהל הישראלי. הפריצה הגדולה של "לוס כפרוס" הגיעה עם השיר "CCCP" שדיבר בעברית סרקסטית, מעל גבי ביט רקיד, על קשיי ההסתגלות של עולי העלייה השנייה. אלבום הבכורה של הלהקה, "ראסטה וסילי", שיצא ב-2007, סומן על ידי שיתופי פעולה עם שלל אמנים ישראלים, הפקה של בן הנדלר ומיקסים של גיא מר ("הדג נחש").



 יש שיגידו כי הצלחתה של "לוס כפרוס" נעוצה, במידה רבה, לא רק בהיותה חלק מהפלישה הבלקנית שמאפיינת את סצינת המוזיקה בעשור האחרון, ובמולטי-לינגוויסטיות שלה, אלא גם, ובעיקר, בעובדה שחלק מחבריה היו מקושרים עם להקות מקומיות אחרות ("התפוחים", "אבי ליבוביץ אורקסטרא"). הראפר אנטון "קלין" ("יתד" ברוסית) אוסטרובסקי, שקנה את שמו בהרכב ההארדקור Sadyle, גורס כי "הבעיה העיקרית של אמנים רוסים בארץ היא שאין להם קשרים. אין חבר שיכניס עליך כתבה פה כתבה שם, אין חבר שהוא עורך ראשי בטלוויזיה שישים קליפ שלך. עם הזמן, הבנתי שרק ככה דברים מתקדמים בישראל".

אוסטרובסקי, שהגיע לארץ בגיל 14, התחיל את דרכו עם טקסטים זועמים על הזנחת הקהילה הרוסית, על התבגרות ברחוב, על כנופיות, על סמים ועל אלכוהול. וכל זאת ברוסית, ובהמשך, משלמד מעט יותר עברית – במבטא רוסי כבד. "התקשרנו בזמנו לתאקט (הלייבל בראשות סאבלימינל, א.ב.) ול-NMC", הוא אומר, "ואמרו לנו שהמבטא כבד מדי ושהטקסטים אלימים מדי". מתאקט נמסר בתגובה, בשם סאבלימינל, כי מעולם לא התקבלה בלייבל פניה מאוסטרובסקי או בשמו, וכי בעיני סאבלימינל "מבטא משדר אמינות ואותנטיות, 'אין יותר אמיתי מזה' ולהיות אמיתי זה הדבר הכי חשוב בהיפ הופ". ב-NMC  בחרו שלא להגיב. בינתיים ניתן להוריד את האלבומים של "סאדייל" בהורדה חינמית ברשת: "תרוויח" ("Zarabotay"), אלבום שכולו על טהרת הרוסית, ו"מטפס ערים".

לאחרונה התפרק ההרכב "סאדייל", ואוסטרובסקי עובד בימים אלה, יחד עם תמיר אביטל מלהקת "בצפר", על פרויקט חדש, שייקרא "תל אביב הארדקור", ויכלול, בין היתר, שיתוף פעולה עם קוואמי. הקשר הראשוני בין השניים נוצר לפני כשנתיים, כאשר נדב לזר החליט לחבר את השניים לדואט בערב מחווה ללהקת כוורת. "בשבילי זו אחת המחמאות הכי טובות שקיבלתי", אומר קוואמי, שהיה בין הראשונים והבודדים שהשמיעו את המוזיקה של "סאדייל" ברדיו, על ההזמנה לשיתוף פעולה ב"תל אביב הארדקור". "בעיניי קלין הוא אחד הראפרים שאני הכי אוהב בעולם, נקודה. מאלה שאני מחכה למוצא פיהם".




"קרימינל פרוג'קט", הלהקה השנייה בה חבר אנטון קוצ'ר, הפעם יחד עם אחותו, הסולנית המופלאה נדיה קוצ'ר, עשויה בהחלט להפוך להיות הדבר הגדול הבא שייצא מהסצנה דוברת הרוסית. קוצ'ר האחות (בזמנה החופשי שחקנית, סולנית Jewrhythmics, וזמרת אורחת ב"דולי בנד"), יזמה יחד עם אחיה, האקורדיוניסט בוריס מרצינובסקי ("קרוזנשטרן ופרוחוד", "פאניק אנסמבל"), המתופף סתיו בן שחר והבסיסט טל קון, פרויקט דו-לשוני של שירים שאינם משתמעים לשתי פנים. קוצ'ר שלפה ממעמקי העולם התחתון הרוסי שירים בני למעלה מיובל, שכוכבי עלילותיהם הם פרוצות, גנבים, עבריינים קטנים ושלל קרימינלים אחרים. הרפרטואר הקצבי - חלקו בשפת המקור, חלקו מתורגם לעברית; חלקו קאברים, חלקו חומר מקורי; חלקו בלדות קורעות לב וחלקו דאחקות לא מצונזרות – משחק אולי עם הסטריאוטיפים השליליים שנפוצו על ההגירה הרוסית של שנות ה-90, אך עושה זאת עם המון מודעות עצמית.



השיר הראשון שהביא את הלהקה לתודעה היה גרסת כיסוי לשיר "הפרוצה החלוצה", שהוקלט במסגרת אלבום של ביצועים חדשים לשירי סשה ארגוב, "מסע אספלט", שיצא בשנה שעברה בהפקת רדיו קול הקמפוס. הביצוע הביא את הלהקה להופעת אורח אצל לונדון וקירשנבאום, והזניק אותה למודעות – אם כי התגובות על הבחירה היו מעורבות. "בכוונה עשינו את השיר במבטא רוסי כבד", אומרת קוצ'ר. "חשבתי - למה לא לקחת את זה ככה? למה לא לצחוק על זה? אבל אחר כך ראיתי באמת תגובות מוזרות בטוקבקים לשיר באחד האתרים. היה מישהו שכתב – אם הם עשו את זה ברצינות, אז אני מרגיש קצת חוסר נוחות. למה הם משחקים על הסטריאוטיפים?".

למעשה, ניתן להניח כי "קרימינל פרוג'קט" מצאה ככל הנראה את הנוסחה המנצחת – הן לשונית והן מוזיקלית. מצד אחד, הם המקרבים את הקהל הרוסי, שהתגעגע למוזיקה של ארץ הולדתו; מאידך, את הקהל הישראלי שמתחבר למוזיקליות ולאירוניה. להקות שיצליחו להלך על החבל הדק הזה, אולי יצליחו לפרוץ בשוק המוזיקה הישראלי.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 06.04.2012
פורסם בשנית, עם תיקונים קלים, בקפה גיברלטר, 30.05.2012