תיירות: לונדון בעקבות כוכבי הרוק

היא קראה לקלאש, לא חיכתה לחווה אלברשטיין, והגדירה מחדש את הבדידות עבור ראלף מק'טל ושינייד או'קונור. כמעט ואין פינה בלונדון שלא נושמת את רוח הרוקנ'רול או שאינה רדופה ברוחותיו. אין פלא אפוא כי בירתה של המדינה שבזכותה הומצא הרוק מחדש היא בירת הז'אנר בעצמה. עבור מי שמחפש לספוג לתוכו את ערפילי הדיסטורשן, מוזמן לשקול בכובד ראש מספר מקומות המחזירים את המבקרים לימים עליזים יותר, בהם סקס, סמים ורוק'נרול היו יותר מאשר סיסמא ריקה מתוכן של היפסטרים העובדים בהייטק למחייתם.

 The 100 Club
אחרי סגירת המועדון Marquee, שהוקם ב-1958, פעל 4 עשורים ואירח בערך כל אמן חשוב שהיה לרוק ולפופ בשנים האלה כמו הסטונז, בואי, זפלין, קינג קרימזון, ג'נסיס, הנדריקס, היארדבירדז ועוד - The 100 Club הוא כנראה אחת הבמות ההיסטוריות ביותר בתולדות הרוק והפאנק הבריטיים שעדיין פעילות כיום. המועדון הוקם ב-1942, באותו מקום ממש בו הוא שוכן כיום, כמועדון ג'אז. לאחר שני עשורים של חילופי שמות וייעודים, הפך המקום בשנות ה-60 לקלחת לוהטת של בלוז, ביט ואר'נ'בי, עם הופעות של שמות אגדיים כגון מאדי ווטרס, בו דידלי ופרדי קינג. בי בי קינג בכבודו ובעצמו עלה ערב אחד על הבמה לג'אם סשן ספונטני עם רוסקו גורדון. וגם איזו להקה עלומה בשם The Who הייתה שם באחד מן הימים.
ב-1976 התקיים במקום פסטיבל הפאנק הראשון אי פעם, שנמשך יומיים, במהלכו הופיעו הסקס פיסטולז, The Damned, סוזי והבאנשיז, הבאזקוקס, ועוד שמות נרדפים לז'אנר. פול וולר הופיע ב"100" עם הג'אם כשהפאנק היה בשיאו, ומאז חוזר להופיע שם באופן עקבי.
בשנות ה-80 פתח המקום את שעריו גם לג'אז אפריקאי, ואירח אמנים כדוגמא פלה קוטי. ב-1992 הופיעו על בימת ה"100" סוויד - ואז הגיעו אואזיס, קטטוניה, ועוד אמנים שהגדירו את הבריט-פופ והאינדי דאז. מאז הספיק המקום לארח, בין היתר, גם את סמיסוניק, מיוז, ג'ו סטראמר - אתם כבר קולטים את התמונה (וזה בלי שהזכרנו את ההופעות הסודיות של הסטונז ושל מטאליקה).

זיגי סטארדסט והעכבישים מליברפול
אפשר לכלות יום שלם במניית האלבומים שעטיפותיהם צולמו ברחבי העיר עוטת הערפילים, אך מעטות הן איקוניות כמו זו של "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של דיוויד בואי. רחוב Heddon מוקף הלבנים מן התמונה מוקף בימים אלה במסעדות ובעציצי ענק, כך שראו את סיכוייכם לדגמן נונשלטיות עם רגל אחת שעונה על בניין אדום וגיטרה תלויה על כתפכם מסוכלים מראש. מעריצים של בואי יוכלו לעמוד שם בדקת דומיה ולהרהר בקדמה ובאובדן הנוסטלגיה.  
אם אתם בכל זאת רוצים להרגיש כמו כוכבי רוק בשביל תמונת הפרופיל בפייסבוק, תוכלו לשים פעמיכם אל מעבר החצייה האגדי מול אולפני אבי רוד, שהפך למפורסם בזכות כך שהביטלס דרכו עליו בעטיפת האלבום הנושא את שם האולפנים. האולפנים עצמם סגורים לתיירים, אבל תמיד אפשר לעטות חליפה ולחלוץ נעליים על הכביש מחוצה להם. רק לא לשכוח להיזהר מן התנועה. 

Sticky Fingers
יש מסעדה אחת בעיר שאף אוהב רוק אמיתי אינו מורשה לפספס - והיא לא הארד רוק קפה. מדובר ב"Sticky Fingers", הדיינר של בסיסט הרולינז סטונז, ביל וויימן - אורגזמה קולינרית ומוסיקלית גם יחד. בניגוד למסעדות סלבס רבות שקמות על שם מותג ונופלות תוך חודשים ספורים, המקום הקרוי על שם האלבום שהיה אבן דרך בקריירה של הסטונז, כבש את לב מבקרי המסעדות באשר הם. ונדמה כי בצדק. בתוך מקדש לרוקנ'רול של שנות ה-60, העמוס בתמונות של הלהקה, גיטרות חתומות ודפים של תווי מוסיקה כתובים ביד, תוכלו לנגוס בהמבורגר שזכה לתואר "הטוב ביותר בלונדון". אולי אפילו תפגשו בבעלים האגדי בכבודו ובעצמו כשהוא מתענג על משקה בשולחן שלידכם.

זה היה ביתי
את הבתים בהם שכנו אגדות המוסיקה הבריטיות תוכלו לראות בימים אלה מבחוץ בלבד: האחוזה של פרדי מרקורי בקנסינגטון, הדירה של ג'ימי הנדריקס במייפייר, הבית בצ'לסי בו התגורר דיוויד בואי בשנות ה-70 - בכולם תוכלו לחזות מבחוץ בלבד. אמנם במקרה של מרקורי תפוצו בכמויות הגרפיטי האדירות שמותירים במקום באופן עקבי המעריצים, ואף להוסיף כמה מילים משלכם לזכרו של אחד הקולות האדירים ביותר שידע הרוק, אבל אם חשבתם לסייר בחדרים בהם ישנו, אכלו וחיברו מוסיקה אלילי המוסיקה שלכם צפויה לכם אכזבה.
מאידך, אם תסתובבו במקומות הנכונים, אולי תצליחו להיתקל בכמה אלילים חיים שעדיין מתגוררים בעיר – פול מקרטני, רינגו סטאר, מיק ג'אג'ר, פיט טאונסנד, ועוד מספר לא מבוטל של אגדות עדיין מתגוררים בתחומי לונדון. אבל גם לתוך הבתים שלהם אתם לא יכולים להיכנס.

אתר הזיכרון למארק בולן
ב-16 בספטמבר 1977 נהרג מארק בולן, סולן להקת טי-רקס ומאבות הגלאם רוק, כאשר מכוניתו התנגשה בעץ בצידי הדרך. מאז הפך העץ המקולל לאתר הנצחה. ב-1998 איימו הרשויות לכרות את העץ, בטענה כי הוא מהווה סכנת קריסה. קבוצת מעריצי טי-רקס אנרגטית ומסורה במיוחד, שקראה לעצמה T-Rex Action Group (TAG) תבעה בעלות וחסות על העץ - וקיבלה. ב-2002 הוצבה במקום יציקת ראשו של בולן, ועם פטירתם של חברים נוספים של הלהקה נוספו גם שמותיהם לאתר הזיכרון. ב-2007 הכירה מועצת התיירות הבריטית באתר כאחד מאתרי הרוקנ'רול החשובים באנגליה. אם אתם מגיעים, הביאו זר פרחים ל"ילד המאה ה-20". 


פורסם בעכבר עולם, 24.06.2012

תיירות: חופי נודיסטים באירופה

הטמפרטורות של חודש יוני כבר הצליחו להכניס את רובנו לחרדת שרב. עוד שבוע שבועיים וכולנו נייחל לפשוט את העור על מנת להתקרר מעט. או, לפחות, להתפשט עד לעור. למרבה הצער, חוקי מדינת ישראל לא מאפשרים לנו לעשות זאת במרחב הציבורי, וניאלץ להסתפק בשהייה בחללים ממוזגים או להתבשל בשקט ברחובות הלוהטים. באירופה, מאידך, המחסור בימי שמש מעודד את האנשים לנצל כל הזדמנות פז כזו עד תום – והחקיקה לצידם.
לרגל הקיץ בחרנו עבורכם כמה מקומות מרחבי אירופה בהם עירום לא רק מותר, אלא אף רצוי ונדרש.

נקודת הבהרה לפני פתיחה: מטרת הנודיזם בכל המדינות שלהלן היא בלתי-מינית, וכל ניסיון מצד מבקרים לשנות את זה ייתפס בעין שלילית. לעיתים, פלילית. ולא לשכוח קרם הגנה.

האי Rügen, גרמניה
אי אפשר לדבר על נודיזם בלי לדבר על המדינה שטבעה את המונח FKK. "תרבות הגוף החופשי" התפשטה ברחבי אירופה בהצלחה כה רבה, עד כי רבים שוכחים כי מקור המונח עצמו בשפה הגרמנית. תיירות הנודיזם בגרמניה משגשגת, ואחד המוקדים העיקריים שלה הוא גם האי הגדול ביותר בשליטת המדינה. האי רוגן, חלק מהמדינה הפדרלית מקלנבורג-פורפומרן, הפך במדינת הקאריוורסט לשם נרדף לנודיזם - ולא בכדי. את 926 הקילומטרים של האי מקיפים לא פחות משמונה חופים נודיסטיים למהדרין, ושלושה חופים נוספים בהם הנודיזם מותר אך אופציונלי.
האי, שההיסטוריה שלו מגיעה עד למאה השביעית לפני הספירה, הוא אחד מאתרי הנופש הפופולריים ביותר לתיירות פנים גרמנית, לא רק בשל הנופים על חופיו אלא גם, ובכן, בשל הנופים על חופיו. האטרקציות התיירותיות הקובנציונליות כוללות את החוף הסלעי כאף ארקונה, שני פארקים לאומיים וארמון ציד מן המאה ה-19. דירות הנופש והצימרים ממתינים לכם.

Zandvoort, הולנד  
אמנם אי אפשר לקרוא למה שהולנד עשתה לשפה של גרמניה "שיפור", אבל ככל שהדבר נוגע לנודיזם - אין ספק כי יש הרבה מה ללמוד מאומה שפריט ההנעלה הלאומי שלה גורם לרובנו להעדיף ללכת יחפים. הולנד הסתכלה על חוקי הנודיזם של גרמניה, צחקקה מעט והחליטה שהגרמנים הם פשוט אומה של שמרנים. להזכירכם, מדובר באותה הולנד שהתירה יחסי מין בפארק עירוני שהוא שמורה לאומית. כך שאם נקלעתם לאמסטרדם בקיץ והשתגלות בשיחי הוונדלפארק לא סיפקה את צרכי האקסהיביציוניזם שלכם, תוכלו לפנות לחוף הנודיסטי הקרוב אליכם - זה ממוקם בעיירת הנופש זאדנוורט, המרוחקת כ-30 קילומטרים מן העיר. מתוך תשעת הקילומטרים של רצועת החוף, שלושה מוגדרים כאזור נוטוריסטי והם ממוקמים לדרום הרצועה. העיירה עצמה חביבה למדי, ומציעה מבחר של בתי קפה, מסעדות וספורט מים. אבל לא באמת הגעתם בשביל זה, נכון?

Donauinsel ו"הדנובה החדשה", וינה, אוסטריה 
ממש בתוך אחת מבירות התרבות האלגנטיות ביותר של אירופה תוכלו למצוא את אחד המקומות המשוחררים ביותר. במרכז וינה שוכן האי המלאכותי Donauinsel, הדנובה בצידו האחת ותעלה מלאכותית הנושאת את השם המתנשא-משהו "הדנובה החדשה" בצידו השני. בצפון התעלה ובדרומה ממוקמים שני אזורי נודיזם הכוללים את שתי גדותיה. תוכלו לבחור בין רחצה בתעלה (שהמים בה אמורים לעמוד בסטנדרטים גרמנו-אוסטריים של היגיינה) לבין קאנטרי קלאב עם סאונה (בעירום, כמובן). אם אתם נמצאים בחלק הדרומי של התעלה, תוכלו להשביע את רעבכם לאחר השחיה באחת מן המסעדות המתירות אכילה בעירום. עם זאת, קחו בחשבון כי גם נודיסטים אחרים מגיעים למקום, והמחזה אינו בהכרח מעורר תיאבון.

Agesta, שטוקהולם, שוודיה   
אמת, מזג האוויר בסקנדינביה הוא לא בדיוק שרבי גם בחודשי הקיץ, אבל אם מצאתם את עצמכם בשטוקהולם ביום מוצלח, אולי תשקלו לבחון את החוף הנודיסטי בעיר. בחוף אוגסטה תוכלו למצוא חול, שירותים ציבוריים, שולחנות פינקניק ואזורי משחק לילדים. תזכורת חוזרת לגברים שבקהל – מטרת הנודיזם בשוודיה היא בלתי-מינית בעליל.

Cap d'Agde, צרפת  
למרות הציפיות הגבוהות מן המדינות הגרמניות, מי שהלכה צעד נוסף קדימה היא דווקא צרפת. בעיירה Cap d'Agde העירום הוא חובה (כאשר תנאי מזג האוויר מתירים זאת, כמובן) - והכוונה היא בפירוש לא רק לחוף. הכניסה למקום היא לנודיסטים בלבד, וגם קניות בחנויות, ביקורים במאפיות וטיולים ברגל מצופים להיערך ללא כל כסות. עם זאת, מבקרים במקום מעידים כי האטיקט מאשר לבוש בארוחת הערב. הצילום מותר אך ורק לבני משפחה, ואיסור כבד מוטל על התנהגות גסה או טורדנית בשטח העיירה.

Playa de la Mar Bella, ברצלונה, ספרד 
מספר קילומטרים מן הכיכר המרכזית בברצלונה שוכן, ככל הנראה, חוף הנודיסטים האורבני ביותר בעולם. פלאיה דה לה מר בלה, השוכן בסמוך למרכז ספורט גדול, מופרד מן החופים הצנועים יותר בגדר במבוק, מונגש לנכים, ומצוייד בשירותים, מקלחות, מיטות שיזוף, מצילים וחניון צמוד. החוף תמיד הומה אדם, ומקורות טוענים כי הנודיסטים כבר מזמן אינם הרוב, אבל איש לא יביט בעין רעה אם תבחרו להישאר בכובע שלראשכם בלבד.

Bassona, איטליה  
לא ייאמן, אבל אפילו איטליה הקתולית הצליחה לפתח קהילת נודיסטים מרשימה למדי. דרומית לעיירה ראוונה, המהווה בית ללא פחות משמונה מונומנטים של הנצרות העתיקה מן המאה הרביעית והחמישית לספירה - כולם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו - תמצאו את באסוֹנה, חוף הנודיסטים הגדול ביותר של איטליה. קילומטר שלם מרצועת החוף של לידוֹ די דנטה הוא קודש לגוף העירום, ועל פי הרשויות המקומיות הדבר חוקי לחלוטין מאז 2002.  

Jerolim, האי Hvar, קרואטיה 
בתחילת 2012 פרסם CNN  את רשימת חמישה עשר האתרים הנודיסטיים הטובים ביותר בעולם. את המקום הראשון ברשימה תפס האי הקטן Jerolim, חלק מן האי Hvar שבקרואטיה. אל תהיו מופתעים - קרואטיה נודעת ברחבי אירופה והעולם בתרבות הנודיזם המתפותחת שלה, ו- Jerolim הוא הדובדבן שבקצפת. אזור הרחצה הנודיסטי מצוייד במקלחות ובמסעדות, והחוף הסלעי הטבעי באי מוקף במים צלולים. אם דרישותיכם מחוף הן יותר מאשר רק להשתזף ולשזוף עיניים במשתזפים/ות מן המין המועדף עליכם, אתם בהחלט במקום המושלם.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 08.06.2012

ראיון: אלסטייר ברוקשאו, "המצעד"

"לא תכננתי להיות שחקן", מודה אלסטייר ברוקשאו. "בכלל למדתי בקולג' תואר בהיסטוריה. במהלך הלימודים, וקצת אחריהם, הבנתי שמשחק זו התשוקה האמיתית שלי ופניתי ללימודי דרמה".

ברוקשאו מגיע לארץ עם צוות של שחקנים מברודווי והווסט-אנד, כדי לעורר לחיים סיפור היסטורי. ב-1913 נאנסה ונרצחה באכזריות נערה בת 13, במדינת ג'ורג'יה שבדרום ארצות הברית. למרות עדויות מפוקפקות וראיות סותרות, מי שסומן כחשוד העיקרי בפשע היה מנהל החשבונות היהודי של המפעל, ליאו מ. פרנק. אחד מעדי המפתח במשפט היה האדם שהיסטוריונים רבים מאמינים כיום שהיה הרוצח, שומר הלילה השחור ג'ים קונלי. המשפט הסקנדלי התנהל באווירה של שנאה בין-גזעית ואנטישמיות, והסתיים בסופו של דבר בהרשעתו של פרנק. ב-1915, לאחר שגזר דינו הומתק מהוצאה להורג למאסר עולם, נחטף פרנק מבית הכלא. 30 גברים, בהם אנשי חוק ודמויות ציבור בג'ורג'יה, ביצעו בו לינץ' בתלייה.

קשה להאמין, אבל המקרה הזה הפך ב-1998 למחזמר בברודווי, שאף זכה בפרס טוני. בימים הקרובים תוצג קו-פרודוקציה דוברת אנגלית של המחזמר "המצעד" בפסטיבל ישראל 2012, בבימויו של משה קפטן."נדמה לי שישראל של 2012 מתחבטת בשאלות די דומות למה שרואים במחזמר", מסביר קפטן את הבחירה הבלתי סטנדרטית. "אנחנו רגילים לראות או לפרש אנטישמיות דרך משקפיים של ישראלים או יהודים, אבל השאלה הזו של שנאת הזר, או של גזענות בכלל, רלוונטית לכל חברה. אם נצליח לגרום לאנשים לחשוב טיפה בעקבות המחזמר - הרווחנו".

אלסטייר, עד כמה השפיעה דמותו של ליאו פרנק ההיסטורי על גילום הדמות שלך?
"אתה משחק תפקיד שמבוסס על תסריט, ואתה מגלם את הדמות על פיו בלי לחשוב על ליאו פרנק האמיתי. למשל, במשפט האמיתי הוא דיבר יפה מאוד להגנתו, אבל במחזמר הוא כתוב כדמות שלא טובה בדיבור מול קהל. אבל מלבד זאת, התסריט צמוד מאוד לסיפור האמיתי".

לאחר שחוזים בביצוע קורע הלב של ברוקשאו, קשה לדמיין כי מישהו אחר היה מסוגל להפיח חיים בדמותו של פרנק. מבט אחד על הרקע המקצועי שלו מסביר שאין בכלל על מה להתפלא. "תמיד אהבתי שירה קלאסית, מגיל שמונה", אומר השחקן, בן לאב מורה למוזיקה. את דרכו המוזיקלית התחיל לפני כ-25 שנה, כחלק ממקהלת הנערים הנודעת של מנזר ווסטמינסטר. בנוסף להופעות במסות ובטקסים חגיגיים במנזר, השתתף ברוקשאו בהקלטות הרשמיות של המקהלה, שברפוטאר שלה דאז אפשר למצוא, בין היתר, כוראלים של מנדלסון, שירי חג מולד, ואת קטע השירה המפורסם שליווה את "מיסטר בין" המיתולוגי -  "Ecce homo qui est faba" ("הנה האיש שהוא שעועית", בתרגום פשוט מלטינית). במהלך לימודיו לתואר בהיסטוריה בקיימברידג' הפך ברוקשאו לחלק מסצנת המוזיקה והמשחק של המוסד המכובד, והצטרף למקהלת טריניטי קולג'.

איך הרגשת עם המעבר משירה קלאסית למשחק?
"חלק מהאתגר בלימודי המשחק אחרי מוזיקה קלאסית היה לאמן מחדש את הקול, כדי שיתאים לשירה של מוזיקת פופ ורוק". מנעד האוקטובות והרגשות האדיר בשירתו של ברוקשאו מצליח לדלג מעל למלכודת בה נופלים מרבית הזמרים בעלי ההשכלה הקלאסית – הנטייה להישמע כאילו הם באופרה גם אם מדובר בשיר דיסקו.

לתפקיד ליאו פרנק נכנס ברוקשאו בהפקה של הווסט אנד שירדה מן הבמות לפני כחצי שנה, שם זכה לביקורות חמות. מדובר בהפקה שונה מאוד מזו שעלתה על ברודווי ב-1998, וזו גם הגרסה שמגיעה לישראל – הגרסה הקאמרית. המקור (כפי שניתן לצפות מברודווי) כלל קאסט של כ-50 איש, תזמורת ענק ושירים שונים בחלקם. הגרסה הלונדונית אינטימית יותר, עם קאסט בן 15 איש ולהקה בת שבעה נגנים בלבד. היא מתמקדת פחות בהליך המשפטי ויותר במערכת היחסים בין ליאו פרנק לאשתו לוסיל. למעשה, חלקה הניכר של המערכה השניה מוקדש לסיפור התאהבותם מחדש על רקע המשפט, לאחר שנים של ניכור. "מה שמעניין בדמותו של ליאו פרנק זו העובדה שלמרות שהוא הדמות הראשית, הוא לא בהכרח איש חביב", מסביר האיש שחי את הדמות מזה חודשים ארוכים. "קיים ניגוד מאוד מעניין בין ההנחה שלנו בחפותו לדמות הקשה ודוקרנית שלו. הוא מאוד בודד – הוא יהודי ניו-יורקי שהתחתן לתוך משפחה כפרית באטלנטה והוא מרגיש לבד, תרבותית ומילולית. ההכרה האיטית בסיפור האהבה עם אשתו ובעובדה שפתאום הוא לא לבד, היא מסע נפלא עבורו. זה משנה אותו כאדם. במובן מסוים, זה נותן משמעות לחייו".

דמותה של לוסיל, שתגולם בארץ על ידי השחקנית הניו-יורקית, קלסי קראוץ' פינטר, היא הכוח המניע של חלק ניכר מהמחזה בכלל, ומהמערכה השנייה, העוסקת בניסיונה לזַכות את בעלה המורשע, בפרט. "'באותה מידה בה 'המצעד' הוא סיפורו של ליאו פרנק, הוא גם סיפורה של לוסיל פרנק", אומר ברוקשאו. "סיפורה של אישה שנדחקה לשוליים ומוצאת את קולה. כשרואים אותה בהתחלה היא אישה יפה שנשארת בבית בשעה שבעלה מנהל את המפעל, אבל במהלך המשפט היא מבינה שהיא צריכה לעמוד על שתי רגליה ולהיאבק עבורו".בנאמנות למילותיו, כשהוא מתבקש לבחור את החלק האהוב עליו במחזמר מצביע ברוקשאו על דואט הפרידה של בני הזוג פרנק, "All the wasted time": "הדואט הזה, וכל הסצינה שמובילה אליו בנויים באופן יפהפה. אתה מלווה את כל המסע של ליאו ולוסיל, וזו הפעם הראשונה שבה רואים את החום ביניהם".

השבוע נכנסו כל משתתפי ההפקה הישראלית לראשונה לסטודיו של יורם לוינשטיין בתל אביב במטרה להתחיל בחזרות משותפות. הצוות הישראלי, כולל בין היתר את חני נחמיאס, מייקל הרפז ורוני דלומי ותלמידי בית הספר לאמנויות הבמה של יורם לוינשטיין. הוא עבד על חלקו במחזה במשך חמישה שבועות קודם לכך, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה ישבו כולם בחדר אחד ובנו את הדינאמיקה שלהם כקאסט אחיד.

איך היה להיפגש עם השחקנים הישראלים?
 "האתגר המעניין עבורי הוא כמה השחקנים שמולי משנים את מה שאני עושה. אתה רגיל לאדם אחד שמגיש את הטקסט באופן מסוים, ועכשיו אתה מוצא את עצמך עושה דברים חדשים, כי אנשים אחרים עושים דברים אחרים. וזה נהדר. זה ממש מרגש". עם זאת, נראה כי ההתרגשות של ברוקשאו היא כאין וכאפס לעומת זו של הקולגות שלו. "לא היה לי שום ספק את מי להביא לעשות את התפקיד הזה בישראל", אומר קפטן. "כשעשינו קריאה ראשונה פשוט ייבבנו בבכי. כולם, בלי יוצא מן הכלל".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 23.05.2012

ראיון: תאמר נפאר, להקת DAM

לפני תשע שנים גילה הקהל הישראלי את להקת הראפ הפלסטינית הראשונה DAM דרך סרט התעודה "ערוצים של זעם". הסרט עקב אחר שני אמני היפ הופ מתחילים, יחד ובנפרד – תאמר נפאר וסאבלימינל. המוזיקאים, שכיום לא ניתן לדמיין כי ייעתרו לחלוק חלל אחד, חלקו באותן שנים במה וקשרי רעות. "צלמי, צלמי את הדו-קיום", הם צוחקים בפתיחת הסרט, בפריים המתעד את החבורה באוטובוס משותף, ככל הנראה בדרך להופעה. ואז קרתה האינתיפאדה השניה. סאבלימינל כתב כי השלום "לא גר פה יותר", DAM  הפסיקו ליצור בעברית, ודרכיהם נפרדו באופן סופי ומוחלט.

למרות הצלחתה המסחררת של DAM באירופה ובארצות הברית, ההיכרות של הקהל הישראלי עמם היא שטחית בלבד. הסיבה לכך היא שבמשך תקופה מאוד ארוכה הדחייה הייתה הדדית – הן מצד הקהל והן מצד הלהקה עצמה. ב-24 במאי תופיע הלהקה במסגרת פסטיבל גלוקאלי 3 במועדון הבארבי בתל אביב, באירוע שניתן לתפוס כחריג. מאז ימי "ערוצים של זעם" הפכה הלהקה לבררנית מאוד בבמות עליהן היא עולה, וכתוצאה מכך מופיעה רק לעיתים נדירות מול קהל דובר עברית. "אנחנו מחפשים מישהו שיכבד אותנו, הופעות שלא מנוגדות לאמונה שלנו", מסביר תאמר נפאר בראיון לעכבר העיר. "לא במה שתנוצל למשהו פוליטי ציוני. אנחנו שואלים מה הפוליטיקה מאחורי כל הופעה. האם זה אמנותי במאת האחוזים, או שיש מאחורי זה מפלגות או ארגונים. לא נופיע על במה שבה יש דגל ישראל ברקע, כי זה לא מייצג אותנו. היינו פעם בהופעה ערבית מופרדת - זו תופעה שיש במגזר, כמו שיש מקומות בישראל כמו בית שמש, שם מפרידים בין גברים לנשים -  ואז אמרנו שאם אנחנו מופיעים נגד גדר ההפרדה, אז אנחנו גם לא מוכנים להופיע במקומות שיש בהם הפרדה בין גברים לנשים".

"הסיפור של DAM הוא גם הסיפור של הפלסטינים בישראל", אומרת ד"ר נירית בן ארי, חוקרת במדעי המדינה שבחנה את סצינת ההיפ הופ הישראלית והפלסטינית. "זה ממש מיקרוקוסמוס של דור שנולד בסוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80. שהתבגר לתוך הסכמי אוסלו, לא רצה להיות פוליטי, רצה להיות חלק מהחברה הישראלית. ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה, ובמיוחד אירועי אוקטובר 2000, ופשוט נסתם הגולל. הם עברו תהליך של פוליטיזציה, של רדיקליזציה, של לאומיות ערבית פלסטינית. וזה בדיוק מה שקרה ל-DAM. הם התחילו את דרכם כשהם עושים ראפ בעברית, משתפים פעולה עם ראפרים ישראלים ועם מפיקים ישראלים, במשך בערך חמש שנים מופיעים בכל הארץ, בעברית, וכו'. ואז מגיעה האינתיפאדה - ובום. זהו זה".

במסגרת הפסטיבל יוקרן במוצ"ש הקרוב (19.05) בבית העם בתל אביב סרט התעודה Slingshot Hip Hop. הסרט, בחירת פסטיבל סאנדנס לשנת 2008, פוגש את DAM מספר שנים לאחר האינתיפאדה, כאשר הלהקה יוצרת בערבית בלבד, עוסקת בפעילויות נרחבות לטובת הנוער הפלסטיני ומדברת על זכויות הפלסטינים. "השינוי שקרה באינתיפאדה היה אצל כולם, לא רק אצלי", אומר נפאר. "זה מה שגרם לנו לדבר על פוליטיקה, אבל הניתוח המלא והדעות המובְנות הגיעו הרבה יותר מאוחר. הלוואי שהייתה לי ב'ערוצים של זעם' המודעות לְמה שיש לי היום. בשבילי גזענות הייתה שלא נותנים לי להיכנס למועדון כי אני ערבי - אז פאק איט, הולכים למועדון אחר. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. האבטלה, העוני, המחסור בחינוך, גדר ההפרדה". מול המצלמה של ג'קי רים סאלום, הבמאית של הסרט, הוא מסביר: "אני רוצה דו קיום, אבל חצי-חצי. לא 99%  מול אחוז אחד, ושגם האחוז שאני מקבל מחולק. באת, כבשת, לקחת, ופתאום אני בחוץ? זה לא נורמלי, זה לא נראה לי הגיוני. עומד על שלי".

במשך כארבע שנים עקבה סאלום, במאית אמריקאית ממוצא פלסטיני, אחר הלהקות שנתנו את יריית הפתיחה להיפ הופ הפלסטיני, ביניהן MWR, Arapeyat ו-PR, כאשר במרכז עומדים DAM, חלוצי הז'אנר. כחמש שנים לאחר האינתיפאדה, הסרט בוחן את הקשיים של הראפרים הפלסטינים לאור הכיבוש ולאור לחצי החברה הערבית עצמה. מבחינת DAM, הוא חוזר לשורשים שמהם התחילה הלהקה, משאיר בחוץ את תקופת "ערוצים של זעם", ובוחן אותה בנקודה בה היא נמצאת נכון לאותו רגע.



DAM הוקמה בלוד ב-1998 על ידי האחים תאמר וסוהיל נפאר; בהמשך הצטרף אליהם מחמוד ג'ררי. הכל החל כאשר האחים נתקלו בקליפ של טופאק שאקור Holla if ya hear me. "זה נראה כאילו זה צולם בעיר שלנו, בלוד", מספר סוהיל בסרט על חוויית הגילוי. "למרות שלא ידענו אנגלית ולא הבנו את המילים, עשינו את הקישור. תאמר מצא את כל הטקסטים של טופאק שרק יכול היה להשיג, ולמד אנגלית בישיבה באחורי הכיתה, מתרגם את המילים לערבית ומעביר אותם אליי".

ההיפ הופ הפלסטיני הוא למעשה דוגמא המושלמת לגלוקליזציה - הליך של אימוץ תרבות גלובלית תוך התאמתה למקום ולתרבות ספציפיים. "הם לוקחים את הלאומיות השחורה והופכים אותה ללאומיות פלסטינית", מסבירה ד"ר בן ארי. "ההיפ הופ בתחילת דרכו היה שופר של מיעוטים מדוכאים תרבותית שהרגישו שהתרבות ההגמונית דוחה אותם, ויצרו משהו שנובע מתוך השורשים שלהם, מתוך הזהות שלהם, מתוך חוויית החיים שלהם כמיעוט. צפון-אפריקאים בצרפת, תורכים בגרמניה, אבורג'ינים באוסטרליה, פלסטינים בישראל - זה הפך להיות מעין קשר, הרגשה של חלק מאותו עניין בצורה גלובלית".



ב-2007 גילה הקהל הישראלי את DAM בפעם השנייה, דרך פסקול הסדרה "עבודה ערבית". סייד קשוע, שהתאהב באלבום של הלהקה (שיצא שנה קודם לכן), ביקש לאמץ מספר שירים עבור הסדרה שכתב על עיתונאי ממוצא פלסטיני המנסה להשתלב בחברה הישראלית. הלהקה נענתה, ו"נע'ייר בוכרה" ("לשנות את המחר") הפך לשיר הנושא של הסדרה. בראיונות סיפר נפאר כי בדיעבד לא אהב את האופן שבו הציגה הסדרה את הערבי.  "אם להיות פתוח – הייתי עושה את זה אחרת", הוא מודה בשיחה איתו. "יש כאן איזו נורמליזציה, שהוא בא וצוחק על ערבים בפריים טיים הישראלי. זה מקום לא נוח להיות בו. אחרי שסייד הציע לנו, ביקשתי לראות את הסדרה ודיברתי איתו לפחות שעה בטלפון. אמרתי לו כל מה שאני אוהב ולא אוהב. ראיתי שאנחנו באים עם אותן כוונות, לא הסכמנו על הדרך".

היום נפאר יותר מפרגן לסדרה מאז הראיונות ההם. "ראשית, היוצר הוא ערבי", אומר נפאר. "אם כבר לקחת נושא כזה ולצחוק עליו בערוץ ישראלי, לפחות מי שכתב את זה הוא גם ערבי. גם אם הייתה לנו תחנה ערבית שזה היה משודר בה זה היה משהו אחר, אבל אין לנו תחנה משלנו. שנית, אנחנו חושבים שסייד, בלי קשר להיותו ערבי, הוא אדם חכם בטירוף ומוכשר בטירוף. קהל היעד שלו זה ישראלים יהודים, ואני חושב שהוא משחיל את המסרים שלו בצורה מאוד חכמה".

בימים אלה עובדים DAM  על אלבום שני, שייקרא, בתרגום לעברית, "דבקה על הירח", ואשר מבטיח להיות לירי יותר, עלילתי יותר ומוזיקלי יותר מקודמו. "באלבום הראשון היינו יותר פאבליק אנמי", אומר נפאר. "אני לא מתחרט עליו, אבל הרגשתי שאני מרגיש סאות'פארק ובראיונות אני אילנה דיין. באלבום הזה החלטנו לעשות גם מוזיקה שהיא יותר fun". אין בכך כדי לומר שפאבליק אנמי הפכו לאמינם – האלבום החדש עדיין ידבר על אותם נושאים הקרובים לליבה של הלהקה, הפעם דרך סיפורים שמדגימים כי האישי הוא הפוליטי. הלהקה שהפכה לאחד השופרים הכי מגניבים של ההתנגדות לכיבוש מנסה כעת להוכיח שכוחה אינו רק באמירות הפוליטיות הבועטות, אלא גם בחידושים המוזיקליים המרעננים. "זה מדכא ומתסכל לפעמים", מודה נפאר. "על הבמה אנחנו לא פוליטיים, אנחנו צוחקים על הכל, נותנים הופעה עם אנרגיות טובות, כולם רוקדים. המסר נשאר ברור, אבל גם אם הכיבוש נגמר עדיין יש לנו מה לתת לכם".



פורסם בעכבר העיר אונליין, 17.05.2012.

ראיון: פול מגיד, "האחים המעופפים קרמאזוב"

"הספר הוא טרגדיה אפלה, ואנחנו עושים קומדיה קלילה", אומר פול מגיד, ממקימי הלהקה האחים המעופפים קראמאזוב, והיחיד שנותר בה לכל אורך שנות קיומה. "האחים המעופפים קרמזוב" זה שם מטעה ליוצרים שאינם קשורים בקשרי דם, רוסית היא עבורם שפה זרה, והתעופה היחידה במופע היא זו של האובייקטים המלוּהטטים. השם בעצם לקוח מהרומן הפסיכולוגי עב הכרס "האחים קרמזוב", שנכתב על ידי פיודור דוסטוייבסקי ב-1880. הוא מגולל את דרמת חייהם של שלושה אחים, הרוויה בקרבות ירושה, אהבות נכזבות ורצח.

מה לכל זה ולמופע ליצנות תיאטרלית?
"זה ההיפך הגמור ממנו. חשבנו שזה ניגוד מעניין לַרומן, חשבנו שתמיד נוכל לשנות את השם, אבל בסוף לא עשינו את זה. חלק מהקהל מבין את הרפרנסים, אבל לא כולם קוראים את דוסטוייבסקי". את המחווה לדוסטוייבסקי אימצה להקת הג'אגלינג האמריקאית עם הקמתה ב-1974, אז גם אימץ כל אחד מחבריה שם במה מתוך כתביו של הקלאסיקאי הרוסי – מנהג ששרד את כל חילופי החברים. "דמיטרי (האלטר אגו של מגיד א"ב) הוא חם מזג ועקשן, פבל טפשי, אלכסיי צעיר ותמים". כאשר אזלו הדמויות ברומן שהתחיל את הכל, עברו לכתבים אחרים של הסופר הקודר.

ביוני הקרוב יופיעו ה"אחים" בארץ במסגרת פסטיבל ישראל (ב-6 וב-9 בחודש) ופסטיבל ישראל לילדים (7-8 בחודש), עם המופע 4Play. לדברי מגיד, הרעיון העומד מאחורי התיאטרון של האחים המעופפים הוא השילוב האולטימטיבי של ג'אגלינג, מוזיקה, ריקוד והומור. "אחד הרעיונות של המופע הוא שמוזיקה היא קצב וג'אגלינג הוא קצב", הוא מסביר, "והמסקנה הלוגית היא שג'אגלינג הוא מוזיקה. אנחנו מנגנים ושרים, לפעמים מערבבים מוזיקה ולהטוט". כשלוקחים בחשבון את העובדה שכל אחד מהקרמזובים מיומן בשניים עד חמישה כלי נגינה שונים, כמעט מובן מאליו שהלהקה כבר הספיקה להופיע עם תזמורת סימפונית בקרנגי הול (פעם אחת לפני 20 שנה, ופעם נוספת לפני כשמונה שנים). מעט פחות מובן מאליו שהיא עשתה זאת בחצאיות טוטו ורודות. "אנחנו רוצים להיות מסוגלים לשחק עם כל הגוונים", אומר מגיד ומספר את מה שהנשים יודעות מזמן – שהרבה יותר קל לנוע בחצאית. למעשה, הלהקה כל כך אהבה את הקונספט, שבמופע בארץ אפשר יהיה לראות אותם מקפצים על הבמה בווריאציה על הקילט הסקוטי, שמזכירה יותר תלבושת של בית ספר אנגלי לבנות. "אני מהקהילה היהודית בסיאטל, ויש שם חברה שמכינה את הקילטים האלה", אומר מגיד, ומוסיף שלטעמו הקילט זה "משהו שאינו מכנסיים ועם זאת עדיין מאוד גברי ומצ'ואיסטי".

המופעים של "האחים המעופפים" מסתמכים פעמים רבות על אלתור, הן מוזיקלי והן תיאטרלי, ואחד הנאמברים המפורסים ביותר שלהם הוא זה שזכה לשם ההולם "ההימור". התעלול מבוצע על ידי "אלוף" תורן, שמתחייב ללהטט שלושה חפצים שיוגשו לו מתוך הקהל. כל שלושה חפצים. אם כי לאחר שקהלים ניסו לנדב את השחקן לניסויים קטלניים פוטנציאלית והציעו שברי זכוכית, מסורים, סכינים וקקטוסים, נקבעו מספר חוקי בסיס לתרגיל. על האובייקט לשקול בין 28 גרם ל-4.5 קילוגרם, לא לעלות בגודלו על קופסת לחם, לא להכיל פוטנציאל המתה של ה"האלוף", ולא להיות יצור חי.

ועל אף החוקים, מה הדבר הכי מוזר שהביאו לכם ללהטט?
"הביאו לנו פעם תמנון מת. הוא היה מאוד חלקלק וקשה ללהטוט. בכלל, מביאים לנו הרבה פירות ים ודגים חלקלקים. אני שומר כשרות, אז אני תמיד צוחק שאני לא יכול לאכול את זה כי זה טריפה". לטובת הסרת הדאגה מליבם של הקוראים הדתיים נבטיח כי השוויון חי (יותר נכון, מת) וקיים – בהזדמנויות אחרות סיפק הקהל ל"אלוף" מוח של פרה, שוסעת שסע ומעלה גירה למהדרין, מאפין ומשולש פיצה.

למעשה, נראה כי אוכל הוא מוטיב חוזר במופעי ה"אחים". בנאמבר אחר, שזכה לשם המאיים "Terror Trick", מלהטטים השחקנים יוקללה ,סכין קצבים, מחבת, דג, ביצה, בלוק של קרח יבש, מלחייה, לפיד ובקבוק שמפניה – תעלול המסתיים (זהירות, ספויילר!) בבישול הדג והביצה ושתיית השמפניה. לאחר פיגוע התאומים התגובה הפבלובית של הקהל האמריקאי הובילה לשינוי השם ל-"Danger Trick", אבל תקופה קצרה הספיקה על מנת להחזיר את השם המקורי. "החלטנו לא לפחד, כי אחרת זו מעין כניעה לטרור", מסביר מגיד ומבקש עצה: "תגידי, אנחנו יכולים לקרוא לזה ככה בישראל?". אם הגעתם למופע ונפגעתם משם הלהטוט, עמכם הסליחה. תוכלו אולי להתנחם בעובדה שמגיד מבטיח לנסות את כוחו בעברית במהלך המופע.

כמות האלתור המכובדת מותירה, באופן מתבקש, הרבה יותר מקום לטעויות, אך חברי הלהקה לא חוששים. למעשה, הם הטעויות הן בעיניהם חלק ממהות העניין. "חלק מהמופע זה להגדיר כישלון", מסביר מגיד מוטו אחד של הלהקה – "ללהטט זה להפיל". "חלק ממה שאנחנו עושים זה הרגע הקסום הזה שבו הכל תלוי באוויר, שבו אתה גורם למשהו לקרות למרות שכל הכוחות מושכים לאדמה. בלי הפלה, בלי אפשרות הכישלון, הג'אגלינג לא יכול להיות משהו מופלא. הוא פשוט לא יכול להתקיים".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 08.05.2012

כתבה: מאחורי הקלעים של "נשואים פלוס"

הוא שקוע במרכז הספה הזולה, יד אחת מחזיקה בשלט, השנייה תקועה בתוך חגורת המכנסיים, מבטו הכבוי בוהה במרקע. היא מתרוצצת סביבו במכנסיים צמודים עד מחנק, שהדבר היחיד שעשוי אולי להסיח מהם את הדעת הוא רעמת השיער האדומה שעל ראשה, מנסה לשווא לדלות טיפת תשומת לב. אם חשבתם שאתם יודעים בדיוק במי מדובר – חשבו שוב. הגרסה הישראלית של נשואים פלוס, בבימויו של עופר ויצמן, שתעלה על המרקע הערב (7 במאי), שמה לעצמה למטרה לשחזר את דמויות הקאלט של משפחת באנדי המופרעת ושכניה המופרעים לא פחות, הפעם בקונסטלציה ישראלית למהדרין.

"נשואים, פלוס" (או, בשמה המקורי, Married... with Children) עלתה לראשונה על המסך האמריקאי באפריל 1987. הסדרה, אחת המושמצות והאהובות ביותר בטלוויזיה בו זמנית, הציגה משפחה בלתי-מתפקדת למופת, שהיוותה אנטי-תזה מושלמת לחלום הפרברים האמריקאי. אל באנדי (אד או'ניל), מוכר נעליים מרוד, ממורמר ומיזוֹגן, אשתו העצלנית, הנצלנית והמשועממת פגי (קייטי סגל), בתו הבימבו הבלונדינית קלי (כריסטינה אפלגייט) ובנו החנון החלקלק והחרמן באד (דייוויד פאוסטינו) היו כל מה שהצופים אהבו לשנוא. בשנים בהן המרקע האמריקאי נשלט על ידי מיצגים של משפחתיות מופתית מתקתקה כגון זו של "משפחת קוסבי" ו"צער גידול בנות", ההומור הפרוע ונטול התקינות הפוליטית של הבאנדים הביא לפריים-טיים את המשפחה האמריקאית הלא מתפקדת, ובצורה גרוטסקית. הקהל כבר שבע משפע המשפחות המאושרות באותו האופן בדיוק, והמרירות של הבאנדים הביאה עמה משב רוח רענן, אם גם מסריח מגרביים משומשות. הכוכב היה איש קטן אחד, שקריירת הספורט שהובטחה לו בתיכון נקטעה, והותירה אותו תקוע עם ג'וב עלוב, אישה וילדים שהוא בקושי מצליח לפרנס, ותסכול אחד גדול על החלום האמריקאי שחמק.

את התסכול הזה מבקשת קשת לתרגם לעברית. העלילה אמנם עברה משיקגו של שנות ה-80 המאוחרות-ושנות ה-90 המוקדמות לקרית-אתא של 2012, והרפרנסים התרבותיים עברו לוקליזציה, אבל הבסיס נותר ללא שינוי – אפילו ברמת התפאורה. בכניסה לאולפן נדמה שאמנדה ברס ודייוויד גאירסון יעברו פתאום(מארסי וסטיב רודס). מבט שני מגלה שבניגוד לבאנדים, דבר אחד לא חסר למי שעיצב את הדירה של משפחת אברהמי – כסף. הרהיטים החבוטים והאפרוריים שהיו סימן ההיכר של מעמד ה"ווייט טראש" אליו השתייכו הבאנדים הומרו בצבעים בוהקים ובעיצוב חלקלק, שכמו נלקח מתוך קטלוג של איקאה.

את הנעליים מדיפות הניחוחות של אל ואת נעלי העקב המצועצעות של פגי נבחרו למלא בהתאמה ליאור אשכנזי ודורית בר-אור, כשוקי ומלי אברהמי. למרות שנחתו לסיטואציה ידועה מראש, נראה כי הם מצליחים בכל זאת למצוא את הגישה האישית לדמויות הקאלט. "זה אתגר אותי לשחק את זה", אומר אשכנזי כשהוא מרוח לצד בר-אור על הספה של האברהמים. "זה תמיד יהיה אני. הטקסטים עוברים דרך הפילטרים שלי, של ליאור".

עבור בר-אור, שבאמתחתה דמויות כגון סיוון מ"שמש", זו אינה הפעם הראשונה בה היא מלוהקת לתפקיד הג'ינג'ית שממררת את החיים עבור הגברים הסובבים אותה. "ראית מה זה? לא מוציאים אותי מזה", היא צוחקת, "'איך שאומרים 'ג'ינג'ית, ממררת את החיים' – חושבים עליי. אבל בבית אני נשמה טהורה", היא ממהרת להבהיר. "הכי נשמה שאת יכולה לחשוב, באמת. אני כל דבר ההיפך ממה שאת מדמיינת." עם זאת, נראה כי בר-אור דווקא נהנית מן הטייפקאסט שנפל בחלקה. "זה הכי כיף לשחק דמויות כאלה", היא מצהירה ומתייחסת בעיקר לפגי-מלי. "זה כיף לשחק מישהי עם ג'ינס צמוד, שלא עושה כלום, מתעללת בבעלה – נחמד! בבית אני עם טרנינג, עושה ספונג'ה כל היום".

גם נועה וולמן הבלונדינית, הזכורה אולי מסדרות כדוגמת "תיכון השיר שלנו" ורימייק ישראלי של סדרה דוברת אנגלית אחרת, המשרד, חוזרת ב"נשואים פלוס" לטייפקאסט שיועד לה זה מכבר. עם זאת, נראה שהפחד שמיטל אברהמי, התשובה הישראלית לקלי באנדי, תקַבּע אותה באופן סופי בתוך הסטריאוטיפ, זר לה. "נראה לי שדברים שאתה מפחד מהם, אתה מפחד וזהו". היא פוסקת. "נגיד, אם את מפחדת מגזר. את מפחדת מזה. אם לא, כאילו מה הסיכוי שתתחילי? אלא אם כן יתקוף אותך הגזר. זה יכול להיות לא נעים. בעיקר אם זה גזר גמדי, כי את ממש לא מצפה".

הגרסה הישראלית פוגשת את סדרת המקור בצומת משונה למדי. כש"נשואים, פלוס" החלה את שידוריה גילם דיוויד פאוסטינו, אז כבן 13, ילד שטרם הנצו בו ניצני גיל ההתבגרות. אושר אבהרמי, מאידך, נכתב במחשבה על באד באנדי הבוגר יותר, מן העונות המאוחרות, ואלון סנדלר בן ה-18 יגלם תלמיד חטיבה בן 14. "אני מקווה כמה שיותר למשוך את הילד ואז לשחק דמויות של מבוגרים", אומר סנדלר, שהצלחתו הקודמת הייתה בסדרה "אליפים", שגם בה גילם תלמיד תיכון הצעיר מכפי גילו האמיתי." זה יתרון מטורף מבחינתי. בינתיים אני סוג של פיטר פן".

השכנים המעיקים, בני הזוג אפרת וערן קלדרון, בגילום תמר קינן ושלומי קוריאט, הם גרסה לוקלית של מארסי ושל בעלה הראשון סטיב רודס. יחסי הכוחות בין בני הזוג לבין משפחת האלפא בסדרה, אברהמי, ובין בני הזוג לבין עצמם - גם הם שחזור של המקור. אפרת, בת דמותה של מארסי, היא אשת קריירה פמיניסטית וצינית, שלא מפספסת אף הזדמנות לתת מבט קשוח, ואילו ערן מזגזג בין תמיכה כנועה באשתו, לבין תמיכה כנועה במזימות הזימתיות של שוקי. כמו בסדרת המקור, גם כאן יחסי הכוחות של הקלדרונים מחוץ למיטה מוצאים את ביטויים בתוכה בסטריאוטיפ קלאסי של שולטת ועבד. "לאורך כל מערכת היחסים יש להם יחסים קינקיים", אומר קוריאט. למרות שאפרת, כמו מארסי, היא פמיניסטית קש המשמשת כאתנחתא קומית וכהרמה להנחתות השוביניסטיות של שוקי, הבעיות שהיא מעלה - גם אם בטון מריר ומתמרמר - נותרו אמיתיות.

פוליטיקלי-קורקטיות מעולם לא עמדה בראש מעייניה של "נשואים, פלוס". "שוביניזם של האייטיז, כבר לא נשמע כזה שוביניסטי", מנסה להבהיר אשכנזי תוך שהוא מאיר באופן אירוני את הקושי המיוחד איתו תיאלץ להתמודד הסדרה בגרסתה המעוברתת והמחודשת. ההשתלחות הפרועה של "נשואים, פלוס" לפני 25 שנה היוותה תגובה בזמן אמת למהפכה הפמיניסטית; במובן זה ניתן לראות בה מעין מסמך אנתרופולוגי של ארצות הברית. של חברה שבה נשים שחונכו כל חייהן לתפקיד מסויים גילו פתאום שאפשר אחרת, וערערו את יסודות התא המשפחתי הסטפפורדי. ב- 2012, בעידן שלאחר שחרור האישה ופירוק המשפחה הגרעינית הנורמטיבית היא נזקקת לסט חדש ומשוכלל של צידוקים לנוכחותה על מסך הפריים טיים.

"היא לא פוליטיקלי קורקט, זה נכון", אומר אשכנזי. "מצד שני, זה הומור. מי שלא מבין את זה, יש לו בעיה". אסתי זקהיים, שתגלם בסדרה את אחד המוקדים של בדיחותיו של שוקי על חשבון נשים שמנות, תומכת גם היא בראייה ההומוריסטית, באופן מנומק מעט יותר. "אני לא מרגישה רוע בתוך הדבר הזה. וגם ככה זה משפחות. ככה זה אנשים. כל המילים המכובסות האלה והעמדות הפנים לא עובדות באמת. כל הפוליטיקלי-קורקט הזה, ולהקפיד על איזה מילה את אומרת ואיזה לא, לא עובד בקומדיות. אחד הדברים שמרגשים אותי ומפתיעים אותי זה שזה עובד גם היום, כי זה מדבר על משהו אוניברסלי. ברגע שאתה מדבר על הפרט, אתה מדבר על האוניברסלי - ומשפחות זה משפחות זה משפחות". "זה לא שיש פה גברים נורא מוצלחים ונשים לא מוצלחות", צוחקת קינן. "מדובר בגברים מאוד לא מוצלחים ובנשים מאוד לא מוצלחות. חוסר המוצלחוּת של הדמויות פה הוא באמת מאוד שיוויוני".

פורסם בעכבר העיר ובעכבר העיר אונליין, 07.05.2012