ראיון: גי "אפיקומן" וגיל "ראסטה", מפיקי הרגאיי בארץ

ב-28 באוגוסט ייערך בגן סאקר בירושלים פסטיבל הרגאיי Zion Reggae Fest 2012, בהשתתפות בארינגטון לוי (לראשונה בארץ), אלפא בלונדי (שחוזר להופיע בארץ אחרי 20 שנה), והכשרונות המקומיים זבולון דאב סיסטם, שבק ס' והתקווה 6. עבור אוהבי הרגאיי בישראל מדובר באירוע גדול בכל קנה מידה, ואחורי הקלעים שלו מרתקים לא פחות. לבארינגטון לוי תוכננה הופעת יחיד בבארבי ביולי, אלא שאז הוא הוזמן להופיע מול ברק אובמה. מתוך הבנה שלא ניתן לסרב להצעה כזו, נדחתה ההופעה שלו לתאריך ולמיקום החדש, ונתנה למפיקים, גי "אפיקומן" דרייפוס וגיל "ראסטה" בונשטיין, הזדמנות להפוך את שיתוף הפעולה הראשון שלהם מזה שנתיים לאירוע הרבה יותר גדול.

גיל את גי
צילום: מקס צ'רטקוב
דרייפוס ובונשטיין הם שמות נרדפים למוזיקת רגאיי בארץ. בונשטיין, שאת ראשו, למרות כינויו המטעה, מעטר שיער קצר "רגיל" למראה, הוא מפיק הרגאיי הוותיק בארץ. דרייפוס, מי שניתן לכנות "ממשיך דרכו", הוא מפיק ודי ג'יי מוכר בזכות עצמו (לא רק ברגאיי), והבעלים של משרד הכרטיסים "מיסטר טיקט", שהפיק בזמנו כמה ממסיבות הרחוב הגדולות ביותר של תל אביב ותקלט ברחבי אירופה. "בשביל כל מי שנכנס לרגאיי, השם הראשון והשני והשלישי שהוא ישמע זה גיל ראסטה", מספר דרייפוס על ההיכרות ביניהם. "אתה הולך ומחפש גיל עם ראסטות. אתה פונה לאיזה כמה גילים עם ראסטות, ואתה מבין שזה כנראה לא הם, עד שאתה רואה מי זה בעצם גיל ראסטה המקורי, האוריגינל".

בונשטיין היה הראשון להביא לישראל את הז'אנר הג'מייקני, לאחר שנחשף אליו לראשונה בעת שהותו בפריז בשנות ה-70. "גיליתי את בוב מארלי ואת הרגאיי בתקופה שעוד לא היה שום מידע, נכנסתי לעולם מסתורי לגמרי", הוא מספר בתוגה. "פעם היה אפשר עוד לגלות עולמות, היום הכל חשוף דרך האינטרנט". ב-1980 חזר בונשטיין לישראל, והחל לארגן מופעי רגאיי ולהביא אמנים מחו"ל להופעות. ב-1985 הוא פתח בתל אביב את המועדון South Western Township) Soweto), שפעל במשך 12 שנה והיווה מרכז לתרבות ג'מייקנית ואפריקאית. הופעות התקיימו במקום באופן סדיר, ובשבתות, כשהיה סגור, היווה המועדון מקום מפגש לערבי קהילה אפריקאיים. הקהל הורכב מיוצאי אפריקה (גאנה, ניגריה, חוף השנהב, ומאוחר יותר, עם העלייה האתיופית, גם מאתיופיה), ממקומיים ומתיירים צעירים. "עברו שם אלפים של אנשים", מעיד בונשטיין. "המועדון היה מאוד קוסמופוליטי, וזה תרם מאוד לכך שהוא היה הכי מעודכן שיש מבחינת מוזיקה". במהלך שנות ה-90 הפיק בונשטיין את ארבעת פסטיבלי הרגאיי באכזיב, בהם השתתפו להקות רגאיי בולטות מג'מייקה ומרחבי אפריקה. בפסטיבל האחרון, שהתקיים ב-1996, נכחו כ-8000 איש. במקביל, המשיך לייבא ולהפיק הופעות בודדות של אמנים בולטים בז'אנר.

המפגש בין שני המפיקים הוליד את פורטל "רגאיי", החוגג בימים אלה חמש שנים לקיומו. הפורטל היה המקום הראשון באינטרנט הישראלי שריכז מידע על הז'אנר, וכלל היסטוריה, ביקורות, כתבות, ועדכונים על מסיבות ואירועי רגאיי. הפורום באתר יצר קהילה מגובשת, וסיפק במה לדיונים ולחילופי מידע. "בשנה הראשונה היו לנו בין 15 ל-20 אלף כניסות בחודש", מעיד בונשטיין. עם זאת, מהפכת הרשתות החברתיות נתנה באתר את אותותיו. הניהול העצמאי והיעדר הפרסומות לא אפשרו אחזקת כתבים בתשלום, וההיענות ההתנדבותית הייתה מועטה. אופן ניהול האתר, המופעל על ידי עורך ראשי אחד, מיושן כיום מכדי לעמוד בקצב העדכונים בפייסבוק, וחידושו יעלה סכום כסף לא מבוטל. דיוני הפורום עברו לפייסבוק והאתר מתעדכן לעיתים נדירות למדי. המשיכה העיקרית שלו כיום היא בתיעוד שהוא מספק של היסטוריית הרגאיי בארץ, הן בטקסט והן בתמונות. "העניין הוא שבעיקר היינו לבד, ועשינו הכל לבד, והתעייפנו", מסביר דרייפוס. "יש כל הזמן הזרמת מידע כל כך מאסיבית שאי אפשר לעמוד בקצב", מוסיף בונשטיין.


למרות הקשיים, בונשטיין אופטימי. "ישראל נחשבת בג'מייקה למעצמת רגאיי, מבחינת כמות האמנים שהגיעו לפה, מבחינת הישראלים שמבקרים וחיים שם בגטו", הוא מכריז בגאווה, ושולף קלסר עצום עם כתבות וקטעי עיתונות - זהו רק אחד מתוך כ-30 קלסרים דומים השוכנים אצלו על המדף, ומתרחבים תדיר. לדברי בונשטיין, הפרק בסדרה "פעם בחיים", במהלכו התגוררו נינט טייב ובן ארצי בדאון טאון של קינגסטון, יצר גל ענק של תיירות ישראלית למקום. "לא לא לא!", מתפרץ לדבריו דרייפוס. "יש מעט מאוד ישראלים בג'מייקה. כל מי שהיה בג'מייקה אתה מכיר אותו אישית. כולם עברו אצלך. זה מעט מאוד יחסית. גם מה שאמרת שישראל היא מעצמה של רגאיי, אני חושב שזה רחוק מאוד מהמציאות". אבל בונשטיין ממשיך ומתעקש: "ישראל מעצמת רגאיי, ראסטה", הוא קובע ומציג בפניי ראיונות וביקורות אלבומים מתוך עיתונים ישראלים, אמריקאים וג'מייקנים. כתבות על Soweto, ביקורות מהללות על אלבומים של להקות ישראליות, דיווחים על ההופעות בארץ.

 לדבריו, הייתה לתרומה של פילוני לדאנס הול ב-2003 השפעה על המוזיקה הג'מייקנית. "הוא היה המפיק הלבן הראשון שהצליח להגיע למצעד הפזמונים הג'מייקני, במקומות מכובדים מאוד, ואפילו עם להיט שהגיע למקום ראשון - ועם מוזיקה שהיא בעצם לא רגאיי. הביקורים של פילוני, ושל שבק ס' שהיו חודשיים בג'מייקה, וכל הקשר שהיה למועמדים עם מפיקים מוזיקליים מג'מייקה, וזה שיוסי פיין הקליט בג'מייקה - והיו על זה המון כתבות, כי זה מעניין אותם שישראלים באים. אז בג'מייקה, אני חושב, שכן יש הרגשה שישראל מעצמת רגאיי, ראסטה".


כל הופעה שהשניים מביאים לארץ היא בעיניהם הישג תרבותי עצום. כך, למשל, ההופעה של זיגי מארלי, שהופיע בארץ בזמן מלחמת לבנון השנייה. מיקום ההופעה שונה פעמיים, בהתאמה להתרחבות טווח הטילים שנורו על ישראל באותה תקופה, אבל שעה שדפש מוד ביטלו, מארלי לא התייאש לרגע. כל אחד מן האמנים הג'מייקנים שהביאו השניים לישראל זוכה מן המפיקים לטיול בירושלים (פרט ל- Burning Spear, שבזמן שהותו בישראל ב-1990 פרצו בירושלים מהומות דמים ברחבת הכותל), ולמבט מקיף על חיי התרבות המקומיים. "אנחנו בעצם סוג של משרד תרבות עצמאי", מעיד דרייפוס. "הדימוי שיש להם בראש של ישראל הוא של גמלים וחיילים, ואנחנו בעצם מראים להם את מה שקורה פה. איך לא הכל סובב סביב שנאה, איך כן אפשר להיות חיובי ואפשר לחפש את הדברים החיוביים בכל דבר שהוא רע. צריך להבין שברגע שאמן מסוים שיש לו הרבה חסידים כותב 'הייתי בישראל והיה מדהים' זה שווה הרבה יותר מפרסומות של 200 אלף דולר שמבזבזים על כל מיני שטויות של משרדי פרסום שמראים בחורות בביקיני".

"כל להקה, מכל סגנון מוזיקה, זה נס שהיא מגיעה", קובע בונשטיין. "היו לי פעמיים כרטיסים להופעות של פראנק זאפה – פעם אחת כל הציוד שלו נשרף במונטרו, פעם שנייה הוא נפל מהבמה ושבר את הרגל. לא ראיתי אותו. כל הרכב שאנחנו מחכים לו בשדה תעופה, הייתי אומר 'ברגע שהם אצלנו פה, כבר לא מעניין אותי, יבואו לא יבואו אנשים'. הכל קרה, הזמר לא איבד את הקול שלו, אף אחד לא נפצע? זהו, עשינו את זה. עוד שלושה ימים הם עוזבים, מעכשיו - תענוג, נהנים מכל רגע, ראסטה. 30 שנה אני מביא אמנים, מעולם לא היה לי ביטול. אף אמן ג'מייקני לא ביטל אף פעם את ההופעה שלו בישראל, לא חשוב באיזה מצב, גם במלחמה. זה היה נס שהם כולם הגיעו. גם כשמטאליקה באים לפה זה נס, כל להקה זה נס". 

פורסם בעכבר העיר, 24.08.2012

דעה: פוסי ריוט

ב-21 בפברואר 2012 פרצו לקתדלת ישו המושיע במוסקבה, הכנסיה הגדולה ביותר ברוסיה, חמש נשים צעירות עטויות שמלות קצרות ומסכות סקי צבעוניות, חברות בלהקת פאנק פמיניסטית בשם "Pussy Riot" וערכו במקום, לנגד עיני באי הכנסיה המשתאים, "תפילת פאנק". תוך מה שניתן לכנותו ריקוד סוער (בשימוש גמיש מאוד של המונח "ריקוד"), פצחו החמש בשירה, המדמה תפילה אורתודוקסית, של טקסט המוחה נגד שלטונו של פוטין ונגד הקשרים בין הכנסיה הרוסית האורתודוקסית, בראשותו של הפטריארך הראשי לרוסיה קיריל, לבין השלטון. הטקסט (הנעדר, יש לציין, מעוף יצירתי יוצא דופן) כלל גסויות וקללות. אקט דומה ערכה הלהקה בקתדרלת יוֹלוֹחוֹבו.

משני האירועים הללו נערך הקליפ שהעלתה הלהקה ליוטיוב:



ב-26 בפברואר, בעקבות מחאה של אקטיביסטים אורתודוקסים, נפתח בנושא תיק על פי הדין הפלילי הרוסי, חוליגניות (אישום הדומה להפרעת הסדר הציבורי) על בסיס זריעת שנאה דתית, הנושא ענישה מקסימלית של שבע שנות מאסר. ב-3 במרץ נעצרו נדז’דה טולוֹקוֹניקוֹבה ומריה אליוֹחינה (אמהות לילדים בני 4 ו-5, בהתאמה), וב-16 נעצרה יקטרינה סמוּצביץ’.

זהותן של שתי הנשים הנותרות אינה ידועה. בתחילה הכחישו שלוש העצורות כל קשר ל"פוסי ריוט", ובהמשך טענו כי מחאתן הייתה פוליטית גרידא. לאחר משפט מתמשך, במהלכו עורר התיק רעש בינלאומי ומחאות גלובליות, נגזרו על כל אחת מן הנשים שנתיים מאסר בפועל.

רבות כבר נכתב על האופן שבו התנהל המשפט, ועל גזר הדין, המוגזם לכל הדעות. מי שירצה, ימצא בקלות די והותר מאמרים היוצאים נגד הכנסיה, נגד דת באשר היא ונגד השלטון ברוסיה. אין חולק כי הסעיף שבו הואשמו השלוש מופרך למדי. יש למתוח את המציאות עד דק על מנת למצוא בפעולות שלהן כוונות זדון פליליות. סביר הרבה יותר להניח שהפעולה שלהן נבעה פשוט מרצון לייצר פרובוקציה שתספק ל"פוסי ריוט" יחסי ציבור (ברכותיי, הצלחה מזהירה).

עם זאת, הקריאה לשחרורן בלא כל עונש, סביבה איחדו שורות סלבריטאים מרחבי הגלובוס, כולל אפילו מדונה (שספק רב אם צפו בקליפ עצמו לפני שיצאו בהצהרות), מופרכת לא פחות. העונש שהיה ראוי להשית עליהן הוא קנס כספי ועבודות ציבור, רצוי בכנסיה. בחוק הרוסי קיים סעיף שמאפשר פסיקת קנס בגובה של עד אלף רובל על פגיעה ברגשות מאמינים. בכך רוסיה אינה נבדלת ממרבית המדינות המערביות המתקדמות, ביניהן ארצות הברית ואנגליה, המשיתות קנסות ועבודות ציבוריות עבור חילול מקומות קדושה ופגיעה ברגשי דת. בגרמניה (המדינה השניה הידידותית ביותר לנשים) עונשי המאסר הפליליים שמורים לפושעים רצידיביסטים, שזו אינה העבירה הראשונה שלהם בתחום.

הפרובוקציה הזולה של פוסי ריוט היא מעשה בל ייעשה. די להתבונן בהבעות פניהן של הנשים המבוגרות ההמומות בקליפ, שכל פשען היה בכך שהגיעו למקום תפילה על מנת לבקש בקשות פרטיות וזכו בתמורה למטח גסויות. זאת במקום השני רק לבית מבחינת המקלט שהוא מעניק ליושביו. ספק רב אם "פוסי ריוט" היו זוכות לתמיכה לה זכו אילו הייתה ההופעה הקטנה שלהן נערכת במסגד או בבית כנסת.

האתאיסטים הם, כמובן, הראשונים לזעוק "שחררו את פוסי ריוט", כי הדת "פוגעת בהם בעצם קיומה" ועל כן רגשותיהם של המאמינים באל כזה  או אחר הם מטרד שניתן בקלות לבעוט בו הצידה בדרך אל "הצדק הגלובלי". בכך, כמובן, הם מוכיחים את צדקת העונש שהוטל על הנשים – שהרי זוהי זריעת שנאה דתית במיטבה.

אילו הייתה חבורת חב"דניקים פורצת אל תוך ביתם הפרטי בשירת "משכב זכר הוא תועבה/ קול באישה ערווה", בליווי ריקודי מעגל סוערים, ספק אם היו מתייחסים לכך בסלחנות המוחלטת אותה הם תובעים עבור "פוסי ריוט". משום מה, כאשר מדובר במקום המהווה מבצר נפשי עבור אנשים שאינם חולקים את השקפת עולמם, הסטנדרטים הם כפולים ומכופלים.

פורסם בסלונה, 19.08.2012

תיירות: חנויות הספרים הטובות באירופה

רכישת ספר היא חוויה שאינה נופלת מעצם הקריאה בו. החיפוש, תחושת ההתרגשות כאשר מצליחים לשים ידיים על כרך בו חשקנו זה מכבר, ניחוח הדפים – כולם מתמזגים לעולם שלם שרק מי שהיה בו יידע להעריך באמת. אין דבר מתסכל, מייאש ומדכא יותר עבור הביבליומַן מאשר רשתות ספרים גדולות וקרות, בהן מוכרים בני 16, שהספר האחרון שהחזיקו ביד שלא היה במיקוד לבגרות הוא "ג'ינג'י", מנסים לשכנע אותך לרכוש את הרב-מכר האחרון של דן בראון. למרבה המזל, עדיין נותרו בעולם הזה חנויות ספרים המנוהלות על ידי תולעי ספרים אמיתיות, שיודעות כי אווירת רכישת הספר חשובה לא פחות מן הרכישה עצמה - ופעמים רבות אף עולה עליה. חנויות ספרים עם כורסאות רכות, שתיה חמה ואופי ייחודי. חנויות ספרים שהן השתקפות של בעליהן. חנויות ספרים שהן היכלות ומקדשים למילה הכתובה. חנויות ספרים שהן יותר מאשר חנויות – הן עולמות קטנים.

קלן, גרמניה: English Books & Tea
English Books & Tea וסן מרטין
צילום: כריסטיאן פוטר


בתוך סמטא הצופה על כנסיית סנט מרטין, בעיר העתיקה של קלן, חבויה "English Books & Tea", אותה תזהו בקלות על פי ה"יוניון ג'קס" בכניסה. הבעלים כריס פוטר (נסו בדיחות ג'יי קיי רולינג ותחוו את נחת לשונו) מנהל כאן ביד רמה ממלכה קטנה ומאוחדת משלו, המוכרת ספרים באנגלית (חדשים ומיד שניה), די וי די (בעיקר של סדרות וסרטים בריטיים) ומשחקים מיוחדים (כמו משחק הקופסא המהודר המבוסס על ההוביט). השם לא משקר, ולאחר שתסיימו לשוטט בין המדפים העמוסים תוכלו להתרווח בכורסאות הקטנות מתחת לחלון הגבוה עם כוס של תה משובח (1.80 יורו לכוס) ועם ביסקוויטים בריטיים אמיתיים. פוטר, צלם בכובעו השני ובעל חוש הומור סרקסטי כמו שרק מי שהוא חציו בריטי וחציו גרמני יכול להנפיק, ישמח לשעשע אתכם בחנות אפילו יום שלם, בשיחה על ספרות (מתחו ביקורת מושכלת היטב על הסרט שר הטבעות וליבו הטולקינאי שייך לכם) או על צילום, או בזמירת שירי עם אנגלים ישנים (ולעיתים מגונים באופן מרנין) תוך נגינה על יוקליילי. באופן לא מפתיע, המקום מהווה נקודת מפגש לטיפוסים שונים ומשונים, תיירים ומקומיים כאחד, ואם תבלו שם מספיק זמן מובטחות לכם היכרויות מפתיעות. אם תהיו ממש נחמדים, אולי הוא אפילו ינציח אתכם בצילום למזכרת. למרבה הצער, המקום (כמו פינת חמד עצמאיות רבות בימים אלה) מצוי בקשיים כלכליים, ועלול לעמוד בפני סגירה. מהרו להגיע ולשלוח גם את חבריכם.  

סידני, אוסטרליה: Sappho Books, Cafe and Wine Bar
"סאפפו" בסידני היא לא רק חנות ספרים - היא חוויה אורבנית תרבותית מקיפה. העובדה שהיא בחרה להתנחל באזור הקניות העמוס של סידני לא מונעת ממנה להיות בועה אלטרנטיבית תוססת עם אופי משלה. הקומה התחתונה של החנות היא קודש לספרי יד-שניה, עם מדפים מקיר לקיר ולכל גובה הקיר, העמוסים במגוון רחב של כל ז'אנר שתוכלו להעלות על הדעת. בקומה העליונה, מאידך, שני חדרים המוקדשים לספרי תווים ומוסיקה. מי שרוצה לנצל את הרכישה החדשה שלו באופן מיידי, יכול לעשות את זה בסטודיו וחדר החזרות הצמוד, בו מועברים גם שיעורי נגינה, זמרה ופיתוח קול. החצר האחורית, המוקפת קירות עטורי גרפיטי, מתפקדת כבית קפה ביום ובר יין וטאפאס בלילה, ובכל מקרה מושכת קהל צעיר, אינטלקטואלי ומגניב בכל שעות היממה. לשימור אווירת המגניבות הכללית, מתקיימים ב"סאפפו" גם ערבי מוסיקה וקריאת שירה.   

וילנא, ליטא: Mint Vinetu
גם תיירים שאינם דוברי ליטאית ישמחו לגלות, מטרים ספורים משדרת חנויות המעצבים היקרות במרכז וילנא, את הכוך החמים שהוא "מינט וינטו" – חנות ספרי יד-שניה, הקרויה על שם גיבורו האינדיאני הנודע של קארל מאי (המתנוסס גם על הלוגו הירוק). מי שמחפש להתערבב בסצינת הסטודנטים המקומית, או לקבל מבט מחוץ על וילנא הצעירה, יוכל להזמין שתייה חמה ומאפה טרי, ולהתיישב על אחת הכורסאות עם ספר ביד. אל חשש – נוסף לכמות העצומה (והמתבקשת) של ספרים בליטאית, יש גם מבחר באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית. המחירים נוחים - הן יחסית ליד שניה, והן יחסית לשקל הישראלי - והמוכרים נוחים להתמקחות. מי שמחפש חלל עבודה מעורר השראה, ישמח ודאי להתנחל בין המדפים עם האינטרנט חופשי והגישה למדפסת, לסורק ולצורב (מה גם שזה הרבה פחות מסיח את הדעת כשהשיחות מסביב מתנהלות בשפה בלתי מובנת).


אמסטרדם, הולנד: The English Bookshop
המרכז העתיק ומוקף התעלות של אמסטרדם שופע חנויות ובתי קפה עצמאיים ושובי לב, וכלל שהדבר נוגע לספרים – בעיקר ככל שהדבר נוגע לספרים שאינם בהולנדית – אחד המקומות המשובחים ביותר הוא "English Bookshop", הממוקם בסמטא קטנה הפונה מאחת התעלות הראשיות והיפות ביותר של העיר. בפינת החנות, מוקף במדפים עמוסים, עומד שולחן מהגוני עתיק מן המאה ה-19, לצידו תוכלו להנות מקפה, תה ומאפים טריים (אותם תוכלו גם לקחת אתכם אם תרצו). בצידה השני, מוקפות בעוד מדפים עמוסים – כורסאות וספות. חובבי ספרות שמחים להתנחל כאן בכל שעות היום, ובמקום מתקיימים מפגשים של מועדון קריאה, סדנאות כתיבה, מסיבות תה הוליסטיות לנשים בהריון, וערבי משחק של טריוויה ספרותית וסקראבל (10 יורו לערב של מלחמת "מי קרא יותר ספרים בחייו", נשנושים, יין ובירה). 

פריז, צרפת: Shakespeare & Company
היא דורגה בין 20 חנויות הספרים היפות ביותר בעולם, הופיעה בסרטים כדוגמת "חצות בפריז" ו"אחרי השקיעה", ומהווה מקום עלייה לרגל לאוהבי ספרים ולחתולים. "שייקספיר אנד קומפאני" היא מסוג חנויות הספרים שכותבים עליהן ספרים. היא הוקמה לראשונה על ידי סילביה ביץ' ב-1916, במבנה שהיה בעבר חלק ממנזר, על גדת הנהר הפונה אל קתדרלת נוטרדאם. בשנות העשרים והשלושים משך אליו המקום שורה ארוכה של אנשי רוח אגדיים, ביניהם גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס, עזרא פאונד, ארנסט המינגוויי ופבלו פיקאסו, והיה מעוזה של הבוהמה דוברת האנגלית בפריז. עם פלישת המשטר הנאצי נסגר המקום. ב-1951 הגיע ג'ורג' וויטמן (שנפטר, למרבה הצער, בשנה שעברה, בגיל 98), נחוש בדעתו להשיב לחנות את את ימי הזוהר שלה ואת מקומה בסצינה הספרותית, ופתח במקום את "שייקספיר אנד קומפאני" המחודשת.
מאז היא משמשת מפלט לסופרים ולתולעי ספרים כאחד. מדפים עמוסים ממלאים את הקירות הגבוהים מן הרצפה ועד לתקרה – והספרים שלא הצליחו להידחק למדפים עומדים בערימות בפינות, ליד כורסאות קטיפה ויקטוריאניות שכמו נלקחו היישר מן הספריה של אדגר אלן פו. בינות למדפים מתחבאים כוכי שינה קטנים, ומספרים כי אם תסייעו לצוות לסדר את הספרים אחרי הסגירה הם גם יתירו לכם ללון במקום – פנטזיה שכל ביבליופיל חייב לעצמו. בקומה שניה מכונות כתיבה עתיקות, שאין לדעת אילו יצירות מופת נכתבו עליהן בעבר, העומדות לשירותו של כל מי ששורה עליו המוזה (ואיך אפשר שלא תשרה במקום כגון זה). לחלופין, אתם מוזמנים להאזין למי שמפליא באותו רגע את כישוריו על הפסנתר שליד, או לתת קונצרט קטן משלכם. ואל תשכחו להחתים את הספרים שרכשתם.


מוסקבה, רוסיה: Falanster 
במדינה שבה שיחה על פוליטיקה עדיין נחשבת לטאבו השקול לשיחת גסויות מול ילדים, "פאלנסטר" הוא תופעה ייחודית. פאלנסטר, על פי התיאורטיקן האוטופיסט הצרפתי שארל פורייה, הוא קואופרטיב בו בני אדם חיים, עובדים, יוצרים וצורכים יחד – ואין מושג טוב מזה לתיאור החנות המוסקבאית. המקום הוקם לראשונה בשנת 2002 בסמטאת בולשוי קוזינסקי על ידי ארבעה חברים, והוא פועל כארגון שיתופי לכל דבר, ללא מנהל וללא רבי מכר. ההיצע בחנות תואם את אופן ניהולה, ומתמקד בספרות סוציאליסטית, מרקסיסטית, אנרכיסטית, אנטי-קפיטליסטית ואנטי-גלובליסטית, לצד תמיכה בסופרים רוסים צעירים בתחילת דרכם. בנוסף נערכות במקום באורח קבע הרצאות ושיחות עם סופרים, משוררים, סוציולוגים ומומחים בתחומי הפוליטיקה והכלכלה - מרצי עבר כוללים את הסופר אדוראד לימונוב, את האקטיביסטית סוזן ג'ורג' ואת המשורר והמחזאי נַאוּם קורז'אבין. הקו של המקום שמאלי רדיקלי באופן מוצהר ובלתי-מתנצל, אבל גם תומכי ימין מגיעים לכאן מדי פעם. המשטר לא מחבב אותו בלשון המעטה – "פאלנסטר" ידע פשיטות משטריות, ואחד המקימים כמעט הואשם פעם בהפצת פורנוגרפיה (למרות שהספר המושמץ, "פרדוקסיה" של הזמרת לידיה לאנץ', נמכר באותה העת בכל רחבי מוסקבה). ב-2005 נשרף המקום בהצתה, אך נפתח מחדש מאוחר יותר באותה שנה, הפעם במיקומו הנוכחי במאליי גנזדניקובסקי. גם אם אתם לא קוראים ברוסית, וודאי תמצאו שם בני שיחה מרתקים לדיון על פוליטיקה, כלכלה ותרבות.  

סנט פטרסברג, רוסיה: Vse Svobodny
"ווסה סוובודני" ("כולם חופשיים") הוקמה על ידי ארטיום פאוסטוב וליובה בליאצקיה כ"פאלנסטר הפטרבורגי", אבל התפתחה מהר מאוד למשהו הרבה יותר עצמאי ומגניב. האידיאולוגיה שלהם: "חייה כרצונך, חשוב כרצונך, עשה כרצונך". החנות הקטנה, המוסתרת כה טוב על ידי הסמטאות הפטרבורגיות עד כי נדרש סרטון סטופ-מושן על מנת להבהיר כיצד מגיעים אליה, מלאה עד להתפקע בספרות אלטרנטיבית (אם כי פחות מוגדרת פוליטית), החל במדעי המדינה ופילוסופיה וכלה בקומיקסים ומגזינים עצמאיים. בכניסה מברכת את פני הבאים עמדת החלפת ספרים חינמית. בצמוד לחנות פועלים גלריית האמנות "קראסיבו" ובית (או יותר נכון, דירת) התה "בוּאנס יוֹז'יקאס" (בתרגום חופשי - בואנס קיפודוס), שם ניתן לשתות תה צמחים אמיתי בכלי חרס – מה שמאפשר התנחלות נוחה עוד יותר בכורסאות החנות מול הקמין. המחירים זולים מתוך עקרון, כאלטרנטיבה לרשתות הגדולות בעיר, והאווירה – כמו הקהל – צעירה, אינטליגנטית ומעודכנת.


לונדון, אנגליה: Cecil Court
הרחוב הלונדוני ססיל קורט, שנבנה במאה ה-17, מוקדש באופן כמעט בלעדי לחנויות ספרים ייחודיות, וכל ניסיון לבחור אחת בלבד עושה עוול לרובע כולו. ססיל קורט הוא החווייה הבוקיניסטית האולטימטיבית, וכדי להעריך אותה במלואה צריך לחוות אותה במלואה. אין בעולם יודע קרוא וכתוב שלא ימצא כאן לפחות דבר אחד העונה על צרכיו ותשוקותיו. Storey's Ltd., במספר 3-1, עוסקים במפות עתיקות ובהדפסי תחריטים. Unsworth's, במספר 7, מתמחה בספרי עיון נדירים. דייוויד דראמונד במספר 9 מחזיק גלויות נהדרות מן התקופה הוויקטוריאנית ומזכרות מאמנויות הבמה של המאות הקודמות. Motor Books, ב-15-13, עוסקים בכל מה שממונע. Marchpane, במספר 16, הוא גן עדן לחובבי ספרות ילדים קלאסית, עם אובססיה ספציפית למהדורות נדירות של לואיס קרול (ולמרבה הצער, הם יודעים בדיוק מה הערך של האוצרות הללו). "טראוויס ואמרי" במספר 17 מקדישים עצמם לתווים ומהווים מקום עליה לרגל עבור מוסיקאים.

וזהו חלק קטן בלבד.


פורסם בעכבר עולם, 10.08.2012 

תיירות: שופינג בפראג

צ'כיה היא עולם אגדות, והחנויות שלה מהלכות קסם על כל מי שמגיע אליה. יותר משהן מהוות מקום לשופינג, הן מהווות חוויה מענגת עבור כל חמשת החושים, ועבור עוד כמה חושים נוספים שטרם ניתנו להם שמות. יותר מכל, הן מוציאות מכל אחד את הילד הקטן שבו, ששמח לראות, להריח ולשחק בכל דבר שמושך את העין.

Moser
אחת הגאוות העיקריות של צ'כוסלובקיה, ומאוחר יותר צ'כיה, הייתה מאז ומעולם זכוכית הקריסטל העלית המיוצרת בה, והאמנים המקומיים המתיכים אותה ליצירות אמנות שבירות. מאות שנים לפני הולדתו של דניאל סברובסקי היו המילים "תוצרת בוהמיה" חותם האיכות האולטימטיבי לעבודה יוקרתית בזכוכית – והדבר לא השתנה עד עצם היום הזה. אחד מיצרני הקריסטל היוקרתיים ביותר בצ'כיה כיום הוא Moser, מותג הקיים כבר 155 שנה ומתהדר בעבודות יד (כן, עבודות יד) מדוייקות ואלגנטיות. כוסות שמפניה דקיקות, כדי פרחים מעוצבים וקערות מרהיבות הם רק ההתחלה. אמנם ניתן להשיג פריטים של מוזר ברחבי פראג, אבל על מנת לוודא שלא מרמים אתכם, וכדי לקבל מבט מקיף על המבחר המשובח, כדאי לפנות לאחת משתי חנויות הדגל בעיר.

Manufaktura
מאנופקטורה הם ככל הנראה מה שקורה כשלאוקסיטן פוגש את קו הצעצועים של סטימצקי. חנות הדגל שלהם בפראג היא עולם כפרי של מוצרי טיפוח טבעיים וצעצועי עץ צ'כיים. הצעצועים אמנם חמודים ביותר, אבל מומלץ לא לשכוח שמדובר בכל זאת בייצור מסחרי ולרכוש עבודות יד אמיתיות (המלצות בהמשך). מוצרי הטיפוח שלהם, לעומת זאת, ראויים לתשומת לב. קל ללכת לאיבוד בתוך שפע הקרמים, הריחות והסוגים, ולכן מומלץ להתמקד בקווים שלא תמצאו מחוץ לגבולות בוהמיה - הקו המבוסס על מסורת הבירה הצ'כית, זה המבוסס על מלחים ממעיינות קארלסבאד, וזה המבוסס על ענבי יין. 

Bric a Brac
בין מלכודות התיירים של עיר הישנה עומדת כבר קרוב ל-20 שנה חנות הווינטאג' והעתיקות של בני הזוג מילוש וסוניה גברילוביץ' - יקום כאוטי בעל סדר משלו. כמעט ואין מילימטר שאינו תפוס על ידי פריט ישן וייחודי כזה או אחר. מכונות כתיבה, גלויות, פסלונים, צעצועים, מנורות, בגדים, תכשיטים, כלי מטבח, ודברים שאין כל דרך לנחש את ייעודם ללא הסבר מפורט. לכל פריט אופי וסיפור משלו, שמילוש ישמח לחלוק איתכם. גם אם לא תקנו דבר, הפגישה עם החנות ועם בעליה המקסימים שווה כל רגע.

Prague Antiques
אספני העתיקות המקצוענים, המעדיפים תעודות על פני סיפורים ואולמות תצוגה על פני נבירה הרפתקנית, יעדיפו ככל הנראה לשים את פעמיהם לכיוון רחוב פוהורז'לץ'. החנות במספר 9 ניגשת, ממש כמו השם שלה, ישר לעניין. פרט לעבודות הפורצלן והשעונים, שהם נחלתה של כל חנות המתיימרת לעסוק בתחום, מציע המקום מספר התמחויות מאוד מעניינות. מי שמעוניין לצאת מעט מן הבועה התאיסטית הישראלית יביע עניין בתצוגת האיקונות – יצירות אמנות המציגות קדושים נוצרים. גם מי שאין לו כל כוונה להתפלל לדמותה של מריה או לזו  של גיאורגי הקדוש יעריך את מלאכת המחשבת שהושקעה בדימויים בני מאות השנים. מי שמעוניין באמנות בעלת פן חילוני יותר ישים פעמיו לגלריית הציורים במקום. עם זאת, מי שאינם מורשים בשום פנים ואופן לוותר על ביקור במקום הם אנשי מוסיקה - מחלקת כלי הנגינה העתיקים של המקום תרטיט את נפשו של כל מי שאי פעם ניסה להפיק צליל נקי מידיו או מגרונו.

Truhlar Marionety & Galerie Marionette
את המריונטות הביא לצ'כוסלובקיה יוסף סקוּפּה, שיצר אחרי מלחמת העולם הראשונה את תיאטרון הבובת הראשון במדינה. הדמויות העליזות שלו, האב ספֵּייבל ובנו הוּרבינֶק, היוו בין המלחמות כלי לסאטירה חדה שכוונה נגד הפלישה הגרמנית. פסל בדמותן עומד כיום בעיר פילזן, שם הוחזקו הבובות במלחמת העולם השנייה לאחר שהוחרמו על ידי הנאצים.
מאז סקופה הספיקה צ'כוסלובקיה לפתח אמנות מריונטות משגשגת וייחודית, רוויה באירוניה, השואבת אלמנטים מתוך אגדות העם והספרות של האזור. המריונטות הצ'כיות הן ברובן המכריע כעורות באופן שובה לב, בעלות מבט ממזרי ומהפנטות ילדים ומבוגרים כאחד. מכשפות, שדים, פיות, חיות, ליצנים, אנשי מקצוע רציניים עוטי חליפות ומדים – זהו רק חלק קטן מן היצורים הצבעוניים שיוצרים הצ'כים מעץ, שעווה, בד וחוט. חזרה מצ'כיה בלי לאמץ אחת מן הדמויות המקסימות הללו היא בבחינת פשע בל יימחל, ואחד המקומות המומלצים ביותר לרכישה מעין זו, קרוב לגשר קארל, הוא למעשה שניים במחיר אחד. "טרוּהלר מאריונטי" ו"גלרי מאריונט" שוכנות דלת לצד דלת, ומציגות עבודות מרהיבות של מיטב אמני המריונטות המקומיים. המחירים ב"טרוהלר" נגישים יותר לתייר הממוצע, בעוד ב"גלרי" (כראוי לשמה האליטיסטי מעט) תמצאו בובות יקרות ואקסקלוסיביות יותר. בכל מקרה מדובר בפינת חמד קסומה, שתמשוך אתכם בחוטים לתוך עולם אגדות מופלא שלא תרצו לעזוב.

U krale zeleznic
קרונות, מסילות, רציפים ופנסים. זו אינה הזמנה לתחנת Hlavni Nadrazi – למרות שמדובר במבנה ראוי לביקור בפני עצמו. "מלך הרכבות" היא חברה צ'כית קטנה ומקסימה המתמחית בדגמי רכבות - גן עדן עבור כל מי ששקשוק הגלגלים הקטנים מרטיט את ליבו, מבוגרים וילדים כאחד. בנוסף לדגמים המיוצרים על ידי "מלך הרכבות", להיצע נרחב של ייבוא מגרמניה (שם תחביב הרכבות מעוגן היטב – ואין הכוונה לימי מלחמה), ולצעצועי יד שניה שנבררו בקפידה, המקום גם מציע שירות תיקונים לצעצועים ישנים ואהובים.


פורסם בעכבר עולם, 08.08.2012

כתבה: מאחורי הקלעים של סירק דה סוליי

טיול מאחורי הקלעים של המופע "אלגריה" של סירק דה סוליי מרגיש כמו מבוך מתפתל.  "זה לא מופע שנסמך על אפקטים טכניים עצומים", טוען המנהל האמנותי של המופע, ברונו דארמנייאק. אבל מבט על המפעל העצום שעומד, ולמעשה נוסע, מאחורי "קרקס השמש" הקנדי, אשר הכולל 30 המכולות והטריילרים ששימשו להובלת הציוד, מוכיח כי הטכניקה היא לא דבר שיש לזלזל בו.

דארמנייאק (45), מגיע ממחול, אחרי קריירת ריקוד בצרפת ומספר שנים של עבודה עם אקרובטים בקרקס הגרמני "פליק פלאק". "האתגר היה ללמוד איך הלהקה פועלת", הוא מספר על המעבר לסירק דה סוליי לפני שנתיים.

 סירק דה סוליי נוצר ב-1984 על ידי גי לַליברטה, כמופע חד פעמי שיועד לחגיגות 450 שנה לגילוי קנדה. מאז רץ הקרקס עם 22 מופעים שונים בכל רחבי העולם, עליהם עובדים 5000 איש, מתוכם 1,300 אמנים מופיעים. "אלגריה", שמגיע ל-18 ימי הופעות בתל אביב, נוצר לרגל חגיגות העשור של הקרקס, והשנה חוגג 18. לאחר שנים של הופעה באוהל, הוחלט בקרקס ב-2007 כי המופע יותאם גם להופעה בארנה. ובכל זאת, לבמה של תל אביב נדרשו לא מעט התאמות – הקמת במה שאורכת 12 שעות במקום אחר ארכה כאן יומיים. "הקירות היו צרים מדי, ונאלצנו לגלח חלק מהקיר על מנת להכניס את הציוד", מסביר מישל תריין, "אתם תתקנו אחר כך", הוא צוחק. 

החל ממחר, לא פחות מ-55 אמנים יעלו או ירחפו מעל לבמת היכל נוקיה, מאחורי כל אחד מסלול מפרך ואימונים קפדניים. הם נבחרים בתחרויות בינלאומיות, בעיקר אלה הספורטיביות ("אנחנו מחכים בקוצר רוח לסיום המשחקים האולימפיים",מחייך דארמנייאק). צוות ציידי הכישרונות של הקרקס שולח הזמנות - ולעיתים גם נענה לקלטות אודישנים.

כך למשל נבחר מקסים קוטנקו (27), שהצטרף לסירק דה סוליי מאוקראינה לפני 5 שנים, אחרי 17 שנים בהן היה מתעמל קרקע – מתוכן 5 בנבחרת האוקראינית הלאומית. "לא הגעתי לאולימפיאדה, אבל אני שמח על כך", הוא אומר. ויש לו סיבה טובה. מזה שנתיים וחצי קוטנקו הוא לא רק אמן בנאמבר ה-Aerial high bars, בו הוא מעופף בגובה 40 רגל מעל לבמה, אלא גם מאמן. "זה מאוד מסובך", הוא מודה, "אנחנו לא רק קולגות, אלא גם חברים. לרבים קשה להפריד בין היחסים האלה, ולהבין שבעבודה אני מאמן, ושאני יכול ללחוץ ולהיות קשוח כשנדרש. לקח לנו הרבה זמן לבנות סביבת עבודה שכולנו מרוצים ממנה".

אחרי תהליך הסלקציה, עוברים כל המוזמנים והנבחרים המאושרים שורה ארוכה של סדנאות במונטריאול, שנועדה להתאים את כישוריהם הספורטיביים לרוח התיאטרלית של "סירק" ולצקת בהם כלים אמנותיים. אתלטים המורגלים בטכניקה קרה לומדים להכניס חן לתנועותיהם המדויקות ולהגיש דמויות מלאות רגש בין סלטה אחת לשנייה. "הם לומדים לבצע את האלמנטים שלהם מחוץ למצב הנפשי של תחרות", מסביר דארמנייאק, "בתחרויות הם צריכים להיות במיטבם ברגע אחד של שיא. כאן אנחנו מבקשים מהם להיות עקביים ולשמור כל הזמן על רמה גבוהה".  
לכל אמן דמות משלו, עם מסכת איפור ותלבושות שעוצבו במיוחד עבור הדמות ונותרות ללא שינוי גם עם תחלופת הקאסט במופעים. את האיפור המורכב הם לומדים לבצע בעצמם. בהתחלה ההליך נמשך למעלה משלוש שעות, תוך שהם נעזרים במדריך מצולם אישי של שלבי האיפור, המלווה בהוראות מדויקות לגבי סוגי המברשות ומספרי הגוונים. עם הניסיון יורד הזמן לכ-45 דקות (וברגעי לחץ קריטיים, יש גם כאלה מצליחים לעטות את פניהם המולטי-שכבתיים בזמן שיא של שבע דקות בלבד, מגלה אחד האקרובטים).

ארון האיפור של הלהקה נוסע איתה והוא רחוק מלהיות השירות היחיד שמלווה אותם.
את המלתחה הצבעונית והעצומה של הקרקס, הממלאת חדר רחב ידיים, מלווים בסיבוב ההופעות ארבעה תופרים, בהיכון תמידי לבצע תיקוני חירום. את התלבושות עצמן מכינים בקנדה מאפס. החל בצביעת הבדים, וכלה בהתאמה אישית למבנה גופם של האמנים. הכנת תלבושת אחת אורכת שלושה חודשים – וזה גם פרק הזמן שנדרש לה על מנת להישחק. "אנחנו תמיד יודעים 13 חודשים מראש אילו תלבושות צריך להכין", אומר אמן התלבושות דל ריינהארט, תוך שהוא תופר כפתורים על בגד גוף מוזהב. אין פלא כי כל אחד מן המופיעים מחזיק סט של תלבושות לגיבוי.

איכשהו, בתוך כל הטירוף הזה, מצליחים האמנים גם לנהל חיי משפחה. האקרובט בוֹגדאן זאוואלְשין (27) ואשתו מצפים בימים אלה להולדת בנם. "בטור הארנה זה קשה יותר", הוא מודה, "בעקרון, ההנהלה לא מתנגדת לכך שניקח איתנו את המשפחות. הייתי היחיד שנסע עם המשפחה באופן קבוע. בקרקס מסייעים בכל צורה אפשרית עם הגשת הבקשה לוויזה, והמשפחה נמצאת איתי בחדר שלי במלון". זאוואלשין הצטרף לסירק לפני 4 שנים, אחרי 9 שנים של התעמלות קרקע וחמש שנים בקרקס האוקראיני, ומאז הוא מופיע ב"אלגריה". את דרכו הוא התחיל ב-Power track, ולאחר שנה וחצי עבר ל- Russian bars, בהם הוא מופיע כיום. "הייתי רוצה לנסות גם מופעים אחרים של הסירק", הוא מודה. "עבור כל אמן חיים חד-גוניים הם קשים". 

פורסם בעכבר העיר אונליין, 07.08.2012


דעה: כן, אני פמיניסטית

כן, אני פמיניסטית.
אני פמיניסטית שאוהבת אופנה.
אני פמיניסטית שנועלת באופן כמעט בלעדי נעלי עקב.
אני פמיניסטית שמגלחת רגליים ובתי שחי.
אני פמיניסטית שאוהבת איפור.
אני פמיניסטית שמתעמלת ושומרת על המשקל.
אני פמיניסטית שמאמינה באלוהים.
אני פמיניסטית שמעריכה גברים שפותחים דלתות, קונים פרחים, ומתנהגים באופן כללי כמו ג’נטלמנים. נראה לי שברור ממילא שאני מסוגלת לפתוח לעצמי את הדלת או לקנות לעצמי פרחים.
אני פמיניסטית שאוהבת חתולים (כי יש סטריאוטיפים שכנראה אינם חסרי שחר).
אני פמיניסטית שמאמינה בלגיטימיות המוחלטת של כל אקט מיני המתבצע בהסכמה הדדית בין מבוגרים (בגידה היא נושא נפרד לדיון).
אני פמיניסטית שמאמינה כי לאף אחת/ד אין הזכות לשפוט או לערער על הלגיטימיות של הפנטזיות של אנשים אחרים, בלתי נתפסות ככל שהן ייראו לה/ו.
אני פמיניסטית שמאמינה בלגליזציה של זנות.
אני פמיניסטית שמאמינה כי בדסמ צריך להיות מוכר כנטייה מינית לכל דבר, באופן שווה לכל המגדרים – הן בפסיכולוגיה והן בחקיקה.
אני פמיניסטית שמאמינה כי קרבנות אונס ותקיפה מינית הרוויחו את הזכות לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופן/ם, בלי שיטיחו בהן/ם באופן קבוע את הטראומה שלהן/ם כהוכחה לכך שהן/ם פגומות/ים ולכך שהבחירות שלהן/ם טפשיות ו/או מזיקות.
אני פמיניסטית שחושבת שפינאפים הם סקסיים, ושקברט הוא, למרבה הצער, אמנות שהולכת ופגה מן העולם.
אני פמיניסטית שמאמינה כי אהבה וסקס בין שני אנשים הם רגשות שלא ניתן להכפיף לפוליטיקה, לא משנה עד כמה מנסים.
אני פמיניסטית, כי פמיניזם משמעו שנשים יכולות לבצע בחירות עצמאיות, לא את הבחירות שמישהי/ו רוצה שהן תבצענה.

פורסם בסלונה, 30.07.2012

תיירות: שופינג באמסטרדם

האופנה של אמסטרדם עומדת בקטגוריה בפני עצמה. המפגש בין האלגנטיות הצפון-אירופאית המוקפדת לבין האופי הצבעוני והמשוחרר של הולנד יצר סגנון ייחודי, המציב את עיר הבירה של ארץ הקבקבים בשורה אחת עם בירות אופנה כגון ברלין, לונדון וניו יורק. מי שיסתובב במרכז העיר העתיקה של אמסטרדם לא יתקשה לאתר שפע של חנויות המציעות פריטים ייחודיים - החל באופנת רחוב וכלה במעצבי היי אנד. אבל צריך להתחיל במקום כלשהו. להלן מספר נקודות פתיחה לסיבוב השופינג האמסטרדמי שלכם.

Marlies Dekkers
ההלבשה התחתונה שמעצבת מארליס דקרס היא לא פחות ממלכותית. תוספת הרצועות המהווה את סימן ההיכר של רוב הפריטים בעיצובה משווה לדגמים שלה אדג'יות אלגנטית - אופי הטיפוסי לאופנה עלית, הנדיר במיוחד בהלבשה תחתית. קרוב לוודאי שכל אחת תמצא פה משהו שישמח אותה, אם כי יש להניח כי חובבות הדומיננטיוּת תשמחנה יותר מכולן לגלות לנז'רי המצליח להיות הצהרתי בלי להיות וולגרי (המשפט נכתב בלשון נקבה אך פונה לשני המינים). לא בכדי שתי הערים היחידות מחוץ להולנד בהן ניתן למצוא סניפים של דקרס הן קלן ופריז.
החנויות של דקרס תואמות את הלנז'רי שלה. מדובר בהיכלים מעוצבים הראויים לביקור ולו רק בשל העובדה שהתחושה בכניסה אליהם דומה לזו בכניסה לארמון מתקופת הבארוק, ובאמסטרדם עצמה יש שניים כאלה - האחד על טהרת הצבע הלבן, והאחר בשילוב עשיר של שחור ואדום.

YDU - Young Designers United
החנות הקטנה והמקסימה הזו מרכזת בתוכה מבחר פריטים של מעצבים צעירים מרחבי הולנד והעולם, בטווח מחירים שנע בין השפוי (29 יורו) לבין הכואב (380 יורו). בין ההיצע: מארטייה הוגלנד (Maartje Hoogland), היוצרת שמלות מרהיבות, המצטיינות בגזרת סטרפלס קלאסית במיטב המסורת של שנות ה-50 ובהדפסים מטורפים; ברברה ואן דר זאנדן (Barbara van der Zanden), המעניקה לפריטים שלה אלמנטים גיאומטריים ייחודיים; המותג ההונג-קונגי Love Dollybird, המביא נגיעות של המזרח הרחוק לרשמיות האירופאית; תיקים ואקססוריז מעור ממוחזר של Label 3; הצבעים המתפרצים של Roparosa, המותג של המעצבת רוס ואן דר קאמפ (Roos van der Kamp), ועוד רבים. וכאילו שהייתם צריכים עוד סיבות לבקר במקום – YDU גם עומדת על גדת תעלה רומנטית במיוחד.

Kitsch Kitchen
אחת השאלות המתסכלות ביותר שעולות בראשו של כל תייר המגיע לאמסטרדם, אחרי "אין לרוכבי האופניים האלה אלוהים?!", היא "איפה הם משיגים את התיקים המגניבים האלה?!". מי שרוצה לעטר את הדו-גלגלי שלו בפיסת פרקטיות בהדפס עליז, מוזמן, אם כן, לשים את פעמיו לאחד מאותם מקומות. ה"קיטש קיטשן" הוא פינה פרחונית ועליזה, המציעה להכניס צבע ועניין לכל אלמנט בחייכם. צעצועים, סינרים, מטריות, כרטיסי ברכה, כלים ואביזרי מטבח, וכמובן - תיקים. לאופניים ולבעליהם. הכניסה לא מומלצת לאלרגיים להדפסי פרחים. 

Zipper
עבור חובבי הוינטג', שני הסניפים של המיני-רשת "זיפר" הם המקום המושלם עבור מציאות יחידות במינן. המחירים שפויים יחסית (45-10 יורו לפריט, כולל מעילים), המבחר מרשים והאווירה משוחררת וכיפית. כמו שהם מסבירים באתר שלהם - כל הבגדים הם יוניסקס, אם יש לכם אומץ. לאמיצים פחות יש מחלקת נשים ומחלקת גברים. אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם.

Gsus Heavens Playground 
מי שמעדיף מותגים בעלי שם, מוזמן לשים פעמים אל חנות הקונספט של הלייבל ההולנדי Gsus.
"Heavens Playground" הוא מוסך של Opel שעבר הסבה לחלל ירוק מצמחייה, שבמרכזו מסלול הליכה. כאשר תסיימו להתפלא מן העיצוב, תגלו פריטים של Gsus ב-70% הנחה לצד ,Cheap Monday Revolution  ו-Insight.

United Nude
כל חובבת אופנה יודעת שמה שבאמת עושה את ההופעה זה הנעליים. הנעליים של יונייטד ניוד לא עושות הופעה – הן גונבות אותה. בארץ ניתן למצוא דגמים בודדים של המותג בחנויות אלמביקה, אבל על מנת להעריך באמת את העקבים שקוראים תיגר על כוח המשיכה, את הקונסטרוקציות הארכיטיקטוניות המורכבות ואת הצבעים המטורפים -  וכמובן, כדי לשים יד ושתי רגליים על דגמים שאין בישראל - צריך לעלות לרגל לחנות הדגל.  יש גם מחלקת גברים. 

Blue Blood
שמו של מותג הג'ינסים ההולנדי Blue Blood הוא תיאור מושלם של כל מה שסובב אותו – החל בפריטים עצמם וכלה בלקוחות. התפירה העלית המסוגננת מקבלת את ביטוייה במחירים שכנראה רק בעלי דם כחול באמת יכולים להרשות לעצמם להשקיע בג'קט או במכנסי ג'ינס. מי שבכל זאת מוכן לשים הון קטן על פריטים בעלי אופי קלאסי נצחי, יכול לעשות את זה באחת מארבע החנויות של הלייבל.

פורסם בעכבר עולם, 25.07.2012


ביקורת טלוויזיה: אלנבי

"המועדון שלי זה לא לקוראים של העיתון שלכם", אומר בתחילת הסדרה החדשה של ערוץ 10, "אלנבי", ארז (אביב אלוש), לעיתונאי (נדב נייטס). "אלנבי זה אוטונומיה". העולם של "אלנבי" הוא קטן, מלוכלך, שולי, גזעני ונשלט על ידי גברים כוחניים החושבים עצמם לאֵלים. ודווקא בשל כך אסור בשום אופן לפטור אותו – אנחנו כבר יודעים לאן מתדרדרים מגזרים בישראל שזוכים לאוטונומיה נטולת פיקוח. צפייה בפרק הראשון של הסדרה חושפת אותה כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית מדוייק יותר משהיו אי פעם "פלורנטין", "עניין של זמן", או כל ניסיון שהיה כאן ליצור קאנון של טלוויזיה שהיא ישראלית במהותה. והדיוק הוא בראש ובראשונה בחולַיים.

כל הדמויות בסדרה רחוקות מלהיות מיצג של שלמות מוסרית, אבל גם בתוך כך אלה המופרעות יותר הן גם אלה החריגות יותר. המאבטחים של מועדון החשפנות "אלנבי דאנס בר" (או בשמו האמיתי, "אלנבי 40″), הם בלא יוצא מן הכלל רוסים. מתוכם מסתמן המאבטח דימה (סרגיי בוכמן) כבלתי יציב ואלים. אחרי שחברתו מיקה (מורן אטיאס) מותקפת במועדון, הנקמה של דימה היא מהירה, עקובה מדם ורחוקה כחוט השערה מלהפוך לרצח. הטעימה מן הפרק הבא, בה צועק דימה "את הלב שלי, מיקה! את לא תברחי ממני! גם בקבר את לא תברחי ממני!", מאפשרת קביעה בטוחה למדי לגבי אופי היחסים האלים שלו עם בת זוגו. מי שתקף אותה, אגב, לא עונה על סטנדרט הבליין הישראלי הממוצע – הזקן והכיפה שעל ראשו מסמנים אותו כשייך לקבוצה לה הורגלנו זה מכבר לשייך אלימות כלפי נשים, בין אם פיזית ובין אם נפשית. עם זאת, הסצינה שבה צופים ארז והמאבטח אלכס (מיקי ליאון) בתקיפה שנקלטתה במצלמות מביאה אמירה מדוייקת על היחס לנשים בחברה החילונית דווקא. "מי מרביץ ככה לבחורה, אתה יכול להסביר לי?", שואל ארז. "כלב", עונה אלכס בכעס. "למה?", ממשיך ונוקב ארז. "למה? היא לא רצתה אותו", קובע אלכס, ומעורר טריגר בקרב כל מי שאי פעם נאלצה לסלק מעל עצמה מטרידנים. אין אישה בישראל, מכל דת, גזע או מעמד כלכלי, שהתסריט הזה זר לה: הוא מטריד אותך, את מסרבת באיפוק, הוא ממשיך להטריד, את מפסיקה להיות נחמדה, הוא הופך להיות אלים מילולית ו/או פיזית. זו לא נחלת הסלאמז בלבד.

היוצרים מנסים לרמוז לצופים כי הדמות כלפיה הם אמורים לגלות חיבה ואמפתיה היא זו של עדו (גיא אריאלי), חברו של ארז מן המועדון. לכאורה עדו הוא ערס בעל נפש רכה ועדינה אבל מבט בוחן יותר על דמותו מגלה כי הסכנה שהוא טומן בחובו גדולה יותר מזו של הגברים האחרים. אחרת איך אפשר להסביר סצנה שבה הוא מוזג אלכוהול לבחורה במצב נפשי מעורער, במטרה לשכב איתה? בשפה המשפטית קוראים לזה אונס.

הדמות הנשית  היחידה שיש לגביה בינתיים התחלה של בהירות היא זו של החשפנית נוקי (רומי אבולעפיה). תמיד מרגש לגלות דמויות נשיות חזקות ודעתניות, ומרגש כפליים לגלות אותן כאן. סצינת הסטוץ שלה היא אולי אחת הסצינות המין החזקות ביותר שנראו על המסך הישראלי. נוקי לא משלמת מס שפתיים, לא במילים ולא במעשים. היא יודעת בדיוק מה שניהם רוצים האחד מהשני – זיון מהיר נטול מחוייבות – ואת זה בדיוק היא עושה, כמעט למורת רוחו של הבחור. למעשה, הוא כל כך מופתע שהוא מציע לה לשלם על האקט, כמרמז שנשים שאינן עוסקות במתן שירותי מין למחייתן אינן מסוגלות – בניגוד לגברים, כמובן -  לקיים מין נטול רגשות. בחברה בה זנות היא עדיין בלתי חוקית וההאשמה בעיסוק בתחום עדיין נתפסת בקרב אנשים רבים כעלבון, זוהי דרך נוספת לסמן את האישה העצמאית כבעלת מוסר מפוקפק וכבלתי ראויה לתשומת לב רצינית. אות קין נוסף מגיע עם חשיפת החבר בו נוקי בוגדת. העצמאות שלה עדיין מאיימת מדי עבור הצופה הישראלי, הזקוק לאישוש כי נשים לא באמת מתנהלות בעולם תוך בעלוּת על המיניות שלהן.

שהרי האינדוקטרינציה לנשיות כנועה מתחילה כבר בגיל הרך – כפי שניתן לראות בסצינת הפתיחה, בה ארז משכיב את בתו הקטנה לישון. לפני השינה הוא שר יחד איתה את הבית הראשון של "בני ילד רע", שיר שהמשכו זכור לכולנו במבט המתיילד שלו על התעללות. הסצינה הזו מתכתבת עם מערכת היחסים האלימה בין דימה לבין מיקה, שבהמשך נחשף עיסוקה כחשפנית, עם התוקף הדתי, ועם האמירה של כריס רוק שאחד השוטרים מצטט לארז: "מאז שנולדה לי בת אני חושב רק על דבר אחד  - איך להרחיק אותה מהעמוד". היוצרים שזרו כאן בצורה די מיומנת את מוטיב "החטא ועונשו", המקשר בין מיניות נשית לבין האלימות המגיעה בעקבותיה -  קישור שחונכנו זה מכבר לעשות.

קל מאוד לפטור את "אלנבי" כמייצגת של תרבות שוליים או כפנטזיה. אתגר גדול הרבה יותר הוא להבין שמדובר באחת המראות הברורות ביותר שהוצבו מול צופה הטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון, ואולי אי פעם. מראה המשקפת את כל המיזוגניה, הגזענות והרוע שהקהל של הטלוויזיה בארץ כל כך אוהב להכחיש.

פורסם בסלונה, 22.07.2012

ראיון: איתי טיראן

"שייקספיר מבחינתי הוא לא של האנגלים. שייקספיר מבחינתי הוא של כולם", אומר איתי טיראן. השחקן בן ה-32, שקנה את עולמו בהופעתו עטורת הפרסים בהמלט, חוזר שוב לחרוזים המוכרים. החל מהחודש יעלו בתיאטרון הקאמרי המחזות השייקספיריים "ריצ'ארד השני" ו"ריצ'ארד השלישי", בשניהם יגלם טיראן את התפקיד הראשי. "אני חושב ששייקספיר הוא מבשר הדרמה המודרנית בכל מובן המילה", מסביר טיראן במהלך פרזנטציה שערך הקאמרי לשני המחזות. "הוא כל הזמן מחזיר אותנו מחדש לאיזשהו מקור, לאיזה פענוח ראשוני של הצופן הגנטי שלנו, של ההתנהגות שלנו. אני מתרגש בכל פעם שאני נוגע בו".

איך אתה מתמודד עם עבודה על שתי הצגות במקביל?
איתי טיראן ורותי אסרסאי ב"ריצ'ארד השלישי"
צילום: דניאל קמינסקי
"העבודה על שני הפרויקטים, במקביל לעבודה שוטפת בתיאטרון היא מטורפת, אבל אני לרגע לא מתעייף .זאת מהסיבה שאני פשוט נישא על הכנפיים של הפיוט, היופי, העומק, ההומור והאנושיות שהאיש הזה יצק בתוך העמודים של המחזות שלו. זה מרגש גם אותי כשחקן, ואני משוכנע שאם זה מרגש אותי ככה, אז אני רוצה גם לתת את המתנה הזו לאחרים".

"ריצ'ארד השני" יעסוק בעלייתו הכפויה של שליט המתדרדר אט-אט לרודנות, ובשאלות מוסר המציבות נאמנות לשליט כנגד הנאמנות לאומה בה הוא רודה. לעומתו, מוקדו של "ריצ'ארד השלישי" הוא נבל שדרכו לכסא המלוכה רצופה בגוויות. בקאמרי בחרו להציג את המחזות גב אל גב, תוך שימוש בקאסט אחיד של שחקנים (זה של "ריצ'ארד השלישי" גדול יותר, ולכן מורחב מעט) ובתפאורה מודולארית המשמשת קישור ויזואלי. האפקט הכולל מייצר אמירה אקטואלית על מצב החברה בישראל של 2012. נדמה כי עבור טיראן, שזכה השנה בפרס התיאטרון על גילום דמותו של המנחה ב"קברט", מדובר במצב שהוא לו כטבע שני. "אני חושב שלתיאטרון הישראלי חסר אומץ באמונה בתפקידנו", קובע טיראן. "בסופו של יום זה מבקש מאיתנו, היוצרים – וזה גם ציווי שייקספירי – להציב מראה אל מול פני הטבע ולהאיר את פני הדור כהווייתו. והמראה הזו היא לא תמיד נעימה. היא לא אסקפיסטית, בזה עוסקת הרבה מתרבות הפנאי שלנו. גם התיאטרון, לצערי, הולך יותר ויותר אל מחוזות בהם הוא מציג מראה מלבבת, ורודה, משכיחה. אנחנו צריכים להציג מראה שמשקפת את הדברים נכונה".



האם פרויקט ריצ'ארד הוא השלב הטבעי הבא של בחינת הפוליטיקה דרך התיאטרון?
"אני בכלל לא חושב שהפוליטיקה היא דבר שצריך לנבוט מתוך התיאטרון. זה אחד מיני היקשים רבים אחרים שניבטים החוצה מתוך העבודה התיאטרונית, והעבודה האמנותית בכלל, שנוגעת בכל האספקטים של החוויה האנושית וההתנהגות האנושית - בהם גם פוליטיקה. דווקא שני המחזות האלו שכביכול עוסקים בפוליטיקה מבחינה עלילתית, לא עוסקים בפוליטיקה בכלל וכן עוסקים בבני אדם ובפסיכולוגיה שלהם".

והרי פוליטיקה נוצרת על ידי בני אדם ועבורם?
"מה שהרבה פעמים נעדר לנו כשאנחנו רואים את הפוליטיקה הזו בהתהוות, הוא האדם שמאחורי הפוליטיקאי. כשהוא לא נואם, כשהוא לא במסיבת עיתונאים; כשהוא ב'נעלי בית', או כשהוא ברגע של חולשה, או כשפורצת מלחמה והוא נמצא בבונקר לבד ושם אין מלחמות והוא לבד עם עצמו – מה הוא חושב? וזה רגע מאוד אישי ופרטי, רגע לא של שליט, אלא של בן אדם. ואני חושב שכולנו היינו רוצים לדעת. אני מת לדעת מה הרגיש ווינסטון צ'רצ'יל כשהוא חזר הביתה לאשתו ערב פרוץ הבליץ הגרמני, או מה באמת קרה שם לרבין במלחמת ששת הימים כשהוא קרס. הדברים האלה הם הרגעים המעניינים, כי הם הרגעים האנושיים".
אם יש דבר-מה שהבחירות התיאטרליות של טיראן מוכיחות מעל לכל ספק, הרי זה שהאישי משקף את המצב הפוליטי. דוגמה בולטת לכך היא הפרויקט הבא שלו, שיעלה בתחילת 2013. זהו רומן שבחר לעבד לבמה יחד עם דורי פרנס ולביים בעצמו. "איש קטן – מה עכשיו?" מאת האנס פאלאדה ("לבד בברלין"), משאיר את טיראן הפעם מחוץ לאור הזרקורים, בכיסא הבמאי בלבד. "קצת נהפוך את משחק התפקידים מ-slave ל-domina. יהיה מעניין", הוא צוחק. "זו תהיה העבודה הראשונה שבה רק אשב מאחורי השולחן ואגיד לאחרים מה לעשות".


עלילת "איש קטן – מה עכשיו?" עוסקת בזוג צעיר בגרמניה של תחילת שנות ה-30, מֶמֶה ו"קטני", הנאבק על קיום חייו הפרטיים הקטנים על רקע עולם הולך ונחרב של משבר כלכלי ודמוקרטי. "אני חושב שהשניים האלה מתמודדים עם הרבה מאוד מהמצוקות שהרבה זוגות צעירים מתמודדים איתם", אומר טיראן, "בעיקר בעולם שבו צעירים מרגישים שהם נשחקים תחת הגלגלים של הקפיטליזם הדורסני ושואלים את עצמם 'מאיפה אני מביא לחם הביתה? מאיפה אנחנו בכלל מתחילים לחיות?'". באחת הסצנות הבולטות ברומן, שעדיין נמצא בתהליכי עיבוד, יושבים בני הזוג יחד לפני לידת ילדם ועורכים חישוב של התקציב, כאשר בסופו של דבר הם מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שאין די בו. "זה עוד לפני שהם קנו סיגריה, עוד לפני שהם הלכו לסרט, עוד לפני שהם קנו רדיו. מאיפה? ופתאום אני אומר – זה באמת נכון", מסביר טיראן בהתרגשות. "זוג צעיר, רגע לפני הצעד הראשון, רגע לפני שמביאים ילד לעולם. אתה שואל את עצמך - איך מביאים ילד לעולם כזה?".

למה בחרת לעבד דווקא את הרומן הזה?

"אני חושב שהסיפור הזה הוא פשוט הרומן הכי יפה שקראתי על אהבה של אנשים צעירים. כשקראתי אותו מצאתי את עצמי בוכה כמו שאף פעם לא בכיתי מְספר. וביותר מהזדמנות אחת. בגלל הזוג הצעיר הזה, שעובר דברים נורא קשים וליבך יוצא אליו. זה עובד על משוואה מאוד פשוטה – האם האהבה תנצח? כי היא זו שעומדת במבחן מול כל הצרות האלה, בסופו של דבר".

ואתה מאמין שהיא תנצח?
"אני מאמין שהיא מנצחת".

בניגוד להפקות הנוכחיות בהן אתה מועסק, שהן מאוד מסוגננות ובעלות איכות מסוימת של ריחוק, הרומן "איש קטן – מה עכשיו?" הוא מאוד ריאליסטי וישיר.
"אני מחפש את האיכות הזו. זה לא אומר שהעבודה לא יכולה להיות מסוגננת, אבל הרבה פעמים הרגעים בין בני זוג ובין אדם לעצמו, שלפעמים אנחנו מתייחסים אליהם כאל הרגעים הרעים, מקבלים את המרכז, כי יש בהם דילמות עצומות והם הדברים שמרכיבים את חיינו. אלה לא התמורות הגדולות שמתחוללות אצל שייקספיר, או בקברט על במת המועדון. דווקא בדברים האלה יש דרמה עצומה בתוך חיי הפרט בתוך איזה מרחב עצום, ששואל את עצמו - מי אני בתוך זה בכלל? מה, אני גרגר של חול? אבק?".
הבחירה בפאלאדה מחזירה את טיראן אל אלמנט נוסף המלווה את הקריירה התיאטרלית שלו - אל התרבות הגרמנית. "אני מאוד נמשך, גם בתיאטרון, לקשר העל-דורי, העל-גיאוגרפי, שמחבר אותך לאיזה מין מקור שאתה כל הזמן בחיפוש אחריו, אחרי תבניות שונות שמתחקות אחריו", מסביר טיראן. "אנחנו גם סוג של ארכיאולוגים - של האמת, של ההתנהגות האנושית. אנחנו מחפשים, חופרים, שכבות על גבי שכבות, בכל מיני מקומות בגיאוגרפיה הנפשית והעולמית, כדי לחפש עוד איזה ממצא ארכיאולוגי שיספר לנו על מי אנחנו. זה יופי של טיפול פסיכולוגי".

יש בך מחשבה לעבור לגרמניה – גם לטובת הקריירה?
"לטובת הקריירה אני רוצה לעשות דברים שעושים לי טוב. אבל אני בהחלט אוהב לפתוח את היקף הפעילות שלי עד כמה שאפשר מעבר לגבולות של הארץ, גם מבחינת שפה, גם מבחינת מקום, גם מבחינת האנשים שאיתם אני עובד. אני לא שולל עוד שום אופציה".


פורסם בעכבר העיר ובעכבר העיר אונליין, 06.07.2012

תיירות: מוזיאונים ברומא

אמנם איטליה הייתה מאז ומתמיד ערש של תרבות, אבל מרכזה, אופן מפתיע, מעולם לא היה ברומא. אך למרות שפירנצה, ונציה ומילאנו הן הערים הראשונות העולות בראשו של חובב מוזיאונים כשהוא חושב על אמנות, גם לעיר הבירה האיטלקית יש מה להגיד- ובעיקר, מה להראות - בנושא.

גלריה בורגזה
במרכזו של אחד הפארק הציבוריים הגדולים ביותר ברומא, שוכנת הווילה שעל שמה הוא קרוי – וילה בורגזה. מבין שלושת המוזיאונים שמאכלסת הווילה רחבת הידיים, הגדול והחשוב שבהם הוא גלריה בורגזה. הקומה התחתונה של גלריה בורגזה, המהווה את אחד המוזיאונים החשובים ברומא בכלל, מוקדשת לאמנות הפיסול, וחובה בתוכה אוסף מפואר של ברניני, הכולל יצירות כדוגמת "דוד", "חטיפת פרוסרפינה" ו"אפולו ודפנה". הקומה העליונה מוקדשת לציור, ומכילה עבודות של רפאל, דה וינצ'י, טיציאן ("אהבה שמיימית ואהבת בשרים") ורובנס, וכן כמה מיצירותיו הנהדרות ביותר של קאראוואג'ו ("באכחוס החולה", "נער עם סל פירות", "ג'ירולמו הקדוש", "דוד עם ראשו של גולית", "מדונה וילד עם סנט אנה").
למבט נוסף בווילה ניתן לפנות לגלריה הלאומית לאמנות מודרנית (גאלריה נאציונאלי די ארטה מודרנה), המציגה עבודות של אמנים איטלקים מן המאות ה-19 וה-20, ולמוזיאוֹ נאציונאלה אטרוּסקוֹ, המציג ממצאים ארכיאולוגיים מן התקופה הטרום-רומאית.

MAXXI, המוזיאון הלאומי לאמנויות המאה ה-21 
מוזיאון MAXXI הוקם על ידי ארגון שמטרתו לקדם יצירה איטלקית מודרנית, והבניין העצום שלו – יצירת מופת של ארכיטקטורה מודרנית במפני עצמה - מאכלס בפועל שני מוזיאונים שונים. "MAXXI אמנות" מציג אוסף קבוע של יצירות בנות זמננו, תוך שימת דגש על ההקשר האיטלקי ועל אמנות צעירה, וכן מבחר יצירות מארבעת העשורים האחרונים של המאה ה-20, מעשה ידי אמנים מאיטליה ורחבי העולם. בנוסף, משמש "MAXXI אמנות" כחלל ניסיוני ליצירות אינטרדיסציפלינריות, וכן כבמה עבור אמני תיאטרון, מחול, מוסיקה, אופנה, קולנוע ופרסום.
מי שמחפש הפוגה מן המבנים הרומאיים העתיקים, מוזמן לשים פעמיו אל "MAXXI ארכיטקטורה". החלק הזה של המוזיאון מוקדש לאריכטקטורה איטלקית של המאות ה-20 וה-21, והוא מכיל למעלה מ-25 אלף צילומים, של 60 צלמים שונים, כ-50 אלף ציורים וסקיצות, וכן מבחר של מודלים, ספרים, מכתבים ומסמכים בנושא.

מוזיאוני קפיטולינה
קפיטולנה הוא למעשה שם הגג של שני ארמונות שונים, שעוצבו על ידי מיכאלאנג'לו בכבודו ובעצמו. הראשון הוא פלאצו נואובו (הארמון החדש), המוקדש בעיקר לפיסול יווני ורומאי מן העת העתיקה, וב"אולם הפילוסופים" שלו תוכלו לחזות בתווי פניהם המאובנים של פוליטיקאים, מדענים ומשוררים מן הימים בהם דמוקרטיה הייתה עניין של השכבות העשירות בלבד וספרטה סיפקה את החינוך הכי טוב באזור.
את פלאצו דֶאי קונסרבטוֹרי, שהיה בימי הביניים מקום מושבו של השלטון העירוני, תזהו לפי הפסל הנודע של הזאבה עם רמוס ורומולוס, השומר על הכניסה. הארמון מהווה בימים אלה בית למבחר של יצירות מופת איטלקיות, ביניהן פסל ראשה של מדוזה מאת ברניני, וציורים של קראוואג'יו, וֶרוֹנזה, ואן-דייק וטינטורטי.
עד ל-9 בספטמבר תוכלו לחזות בקפיטולינה בתערוכה "Lux in arcana", המעניקה הצצה נדירה של לארכיוני הוותיקן, וחושפת לראשונה מסמכים היסטוריים המקיפים קרוב ל-1,200 שנות היסטוריה קתולית.  פרטים נוספים על התערוכה באתרהּ הרשמי: www.luxinarcana.org.

המוזיאון הלאומי של רומא
כמו במקרה של הקפיטולינה, גם כאן מדובר בשם גג, הפעם לארבעה אתרים שונים. מרחצאות דיוקלטיאנוס (כתובת: Via del Viminale 3), האולם המתומן (כתובת: Viale Enrico De Nicola 79), פלאצו מאיסמוס (כתובת: Largo di Villa Peretti 1) ופלאצו אלטמפ (כתובת: Via di Sant'Apollinare 44) יוצרים יחד את אחד מן האוספים הארכיאולוגיים החשובים בעולם. המרחצאות, הקרויים על שם הקיסר הרומי ששלט מסוף המאה השלישית עד תחילת המאה הרביעית לפנה"ס, עברו שחזור, ומאכסנים בתוכם אוסף של פריטי קבורה שונים, וכן תערוכות מתחלפות. האולם המתומן, הצמוד למרחצאות, מכיל אוסף של פסלים נדירים - כולם מקורם במרחצאות.
פלאצו מאסימו, שנבנה במאה ה-19 כחיקוי לבתי אצולה מתקופת הבארוק הרומאית, הוא ארבע קומות של מיצגים נדירים. בקומת הכניסה ניתן לראות עבודות שייצגו את משנתו הפוליטית והאידיאולוגית של הקיסר אוגוסטוס, הקומה הראשונה מכילה ממצאים מן התקופה הפלאבית עד לימיה המאוחרים של האימפריה, הקומה השניה עוסקת בפסיפסים, ואילו קומת המרתף מוקדשת למטבעות ולתכשיטים. פלאצו אלטמפ, שהוקם במאה ה-15, מכיל מספר מיצגים נדירים, כולל הפסל "הגאלי ההורג את עצמו ואת אשתו" מן המאה השלישית לפנה"ס, "ארֶס" של לודוביסי, ופסיפס קאסטלפורציאנו מן המאה השניה, המהווה את האחד הפסיפסים הרומאים החשובים ביותר בכל הזמנים.

הארמון האפוסטולי בוותיקן
המדינה הקתולית במרכזה של רומא הייתה ועודנה מולדת לכמה מאוצרות האמנות החשובים ביותר של האנושות. הראשון שבהם הוא הקפלה הסיסטינית בארמון האפיפיור. רוב הסיכויים שאם טרם ביקרתם במקום אינכם מודעים לעובדה כי ציור התקרה האגדי של מיכאלאנג'לו, המציג סצינות מתוך ספר בראשית (המפורסמת שבהם היא זו המתארת את בריאת האדם), הוא רק דוגמא אחת מבין רבות ליצירות המופת המעטרות את הקפלה. את הקיר הדרומי מעטר רצף של ציורי פרסקו המתאר סצנות מחייו של משה, והקיר הצפוני מוקדש לחייו של ישו. שישה ציורים לכל קיר. האמנים? בין היתר - בוטיצ'לי (לא פחות משלושה פרסקו), רוסלי ופרוג'ינו. הדעות חלוקות לגבי חלק מן הציורים, ויש אף המשייכים אחד מהם לסיניורלי. גם מיכאלאנג'לו עצמו לא הסתפק בתקרה בלבד, והוסיף ועיטר גם את המזבח, בסצנה המתארת את יום הדין.
בקומה השניה של הארמון האפוסטולי תמצאו ארבעה חדרים שעוטרו בפרסקו מרהיבים על ידי רפאל בכבודו ובעצמו, עובדה שהעניקה להם את השם המפתיע "חדרי רפאל". סצינות מתוך ההיסטוריה, המיתולוגיה והברית החדשה ממלאות את הקירות באופן הגורם למתבונן לאבד את ידיו ורגליו בתוך פאר היצירה. כאן גם תמצאו את אחת העבודות הנודעות ביותר של האמן, "אסכולת אתונה".

מוזיאון הפסטה הלאומי
מוזיאונים המוקדשים לגאוות קולינריות לאומיות הפכו בשנים האחרונות לדבר שבשגרה, ומוזיאון הפסטה האיטלקית טוען לכתר הבכורה של הטרנד. לא פחות מאחד עשר חדרי תצוגה מקיפים את שמונה מאות שנות קיומה של אחת הפחמימות האהובות ביותר בעולם. המבקרים מוזמנים לגלות כיצד יוצרה פסטה בימיה הראשונים, לעקוב אחר המודרניזציה של התהליך, וכמובן – לטעום. למרבה הצער, בימים אלה המוזיאון סגור לשיפוצים עד להודעה חדשה, כך שתיאלצו לקבל את מנת הפסטה שלכם מן המסעדות הרומאיות. 


פורבם בעכבר עולם, 05.07.2012

סקירה: אירועי הבמה החמים של קיץ 2010

הקיץ הקרוב עומד להיות לוהט כהרגלו, ולא רק בגלל השרב. חודשי יוני-אוגוסט מביאים עמם כדרך קבע גל חם של אירועי תרבות, חלקם באוויר הפתוח, וחלקם בחללים ממוזגים לעילא. הם מפוזרים בכל רחבי הארץ, מבת ים עד כרמיאל, מירושלים עד באר שבע, ונותנים לכם את האופציה לצחוק או לבכות, לרקוד או לשבת על הדשא עם כפכפים וכוס בירה. להלן המרעננים הרשמיים של במות ישראל.

פסטיבל סמילנקי
מתי:
כל יום רביעי עד ה-18 ביולי
איפה: העיר העתיקה באר שבע
מה בתכנית:
הרבה יצירה מקומית. בכל יום רביעי בשבוע נסגרים מספר רחובות בעיר העתיקה לתנועה ומתמלאים בדוכנים, בחללי מופעים ובבמות: במת מוזיקת עולם, שתעלה ב-18 ביולי מופע פלמנקו, במת ילדים, במה אקוסטית, ובמה חשמלית שתארח מוזיקאים כדוגמת מריונטה סול, אסף אמדורסקי ואפרת גוש. תיאטרון הפרינג' יארח את במת התיאטרון והמחול, שתציג, בין היתר, מופעי אלתורים, מגוון להקות מחול, ואת אופרת הרוק משחק באש של שי להב (המחזאי) ושי להב (הארנב של ד"ר קספר).
כמה בקופה:
משעה 19:00 הכניסה למתחם היא חינם רק הצגות הפרינג' במחיר סמלי של 10 שקלים.
לידיעת הקהל: הפסטיבל כבר התחיל, אבל כמו תמיד, שומרים את הטוב לסוף.

צוחקים בכפכפים
מתי: 30 ביוני – 23 באוגוסט
איפה: בת ים, בעיקר באיזור החוף והטיילת.
מה בתכנית:
לאורך הקיץ תתקיים בבת-ים חגיגה שלמה של מופעי במה, מוזיקה ואמנות. הפסטיבל שיתקיים בחוף הריביירה יציג סטנד-אפ לכל טעם. שלום אסייג ונבחרת "צחוק מעבודה" יפתחו את האירוע במופע משותף, דני סנדרסון יעלה מופע מוזיקלי-הומוריסטי בשילוב שירים מימי כוורת ולהקת הבובות רד בנד תעשה את מה שהיא עושה הכי טוב.
עבור באי הפסטיבל הדתיים יועלה המופע הכשר "טיש בשלושה" עם משה אריאלי, קובי להב וישי לפידות, ודוברי הרוסית מוזמנים ליהנות מהופעתה של ילנה וורוביי, אחת מאמניות הסטנדאפ המצליחות והאהובות ביותר של רוסיה. בנוסף צפוי מרתון נונסנס של "דומינו גרוס", ואפילו ראש עיריית בת ים שלומי לחיאני מאיים לנסות להצחיק לראשונה בחייו. הקינוח יגיע בדמות הפנינג של מבחר אמני הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון רחוב.
כמה בקופה:
משתנה מאוד.
לידיעת הקהל: יש גם שפע של אירועי מוזיקה, מופעי ילדים, תערוכות צילום ואמנות וסנדאות. כן, זה אומר להגיע לבת ים. זו משוכה שניתן לדלג עליה.

פסטיבל בבית
מתי: 3-5 ביולי
איפה: בתים פרטיים, מערות, בתי כנסת ושלל חללים מיוחדים ברחבי ירושלים
מה בתכנית:
ירושלים חוגגת השנה עונת תרבות מגוונת, שמגיעה כהמשך ישיר לפסטיבל ישראל. בפינת התיאטרון מגיע גיוון בדמות פסטיבל המוקדש כולו לבחינת חללים חדשים. המופעים של "פסטיבל בבית" מביאים את הצופים לתוך הבית במקום להוציא אותם החוצה לתיאטרון.
בין הצעות האירוח אפשר למצוא בישול כופתאות צ'כיות בדירתה של רות שויער, ממייסדי קיבוץ נאות מרדכי שבגליל העליון, חובבת מסעות ומארחת למופת. אולה שור-סלקטר ומיכה סלקטר יקיימו תיאטרון קריאת תסכית של יהודה עמיחי, שאת כתובת הסלון בו יתקיים המופע תגלו רק עם רכישת הכרטיס. מופע מחול של ברסלבים יתקיים בתוך בית הכנסת האורתודוקסי "יקר". המחזה המדובר של סער סקלי "סדאם חוסיין" יעלה במערת צדקיהו. אפילו שפרה קורנפלד פותחת את הסלון הפרטי שלה להשקת ספרה הראשון.
כמה בקופה:
מחיר להצגה בודדת - 80-60 שקלים. לחיילים, סטודנטים, תושבים ותיקים, בעלי כרטיס ירושלמי או ידידי העונה – 75-55 שקלים. ניתן לרכוש חבילה של שתי הצגות במחיר כולל של 120 שקלים.
לידיעת הקהל: אמנם אתם משלמים על הכרטיסים, אבל אתם עדיין אורחים. נא להתנהג בהתאם. ולהגיע בבגדים צנועים לבית הכנסת.

אופרה בפארק - ריגולטו
מתי: 19 ביולי
איפה: גני יהושע, תל אביב
מה בתכנית:
אופרה להמונים. גם השנה תוכלו להגיע לאופרה בג'ינס וגופיה, להתרווח עם בקבוק שתיה ולהאזין למוזיקה משובחת חינם אין כסף. השנה הבחירה נפלה על אחת האופרות הטרגיות ביותר. "ריגולטו" של ג'וזפה ורדי, המבוססת על מחזהו של ויקטור הוגו "המלך משתעשע", מגוללת את סיפור נקמתו הכושלת של ליצן חצר שבתו נאנסת על ידי הדוכס אותו הוא משרת. מעטים הצליחו לגרום לדיכוי מגדרי ומעמדי להיראות כל כך מסוגנן כפי שעשה ורדי. הפקת "ריגולטו" באופרה הישראלית השנה מארחת לצד הזמרים הקבועים שלה שישה זמרים בינלאומיים, בהם הסופרן הסלובקית אדריאנה קוצ'רובה, הבריטון הספרדי קרלוס אלמגוור והטנור האלבאני ג'וזפה ג'יפאלי. השירה באיטלקית (עם כתוביות). רצוי להכין את הממחטות.
כמה בקופה: כלום.
לידיעת הקהל: חוויית האופרה נשמעת טוב יותר כשמשקיעים בלבוש לכבודה. הוכח מדעית.

פסטיבל דולוס
מתי: 27 ביוני – 18 ביולי
איפה: האנגר הסורגים בנמל יפו
מה בתכנית:
האירוע שחוגג את שנתו הראשונה, אמנם מגדיר את עצמו כפסטיבל מחול, אך בפועל אפשר למצוא בו גם מגוון רחב של מופעים בינתחומיים, שנוגעים בתיאטרון ובאמנות פלסטית לסוגיה. "שקט" של ארקדי זיידס עוסק ביחסי ערבים-יהודים על רקע תפאורה מעשה ידיו של KLONE, אחד מאמני הרחוב הפוריים והמקוריים ביותר בישראל. "אמפליפייר" של גיא גוטמן מכניס את להקת המחול לאולפן רדיו. "חיים מרוצפים" של רותם תש"ח מכניס לעבודתו טקסטים באנגלית ופותח דיון על המצאת הרצפה ועל מגבלות הגוף. וזה רק מספר קטן של מופעים מתוך רבים.
כמה בקופה:
80-50 שקלים למופע. בונוס: במסגרת אירועי הלילה הלבן ב-28 ביוני ניתן יהיה לחזות בחינם במופע "קוקוצו" של קבוצת זיק, המפגיש בין מחול לבין פיסול.
לידיעת הקהל: מארגני הפסטיבל קובעים כי הוא מתקיים השנה "לראשונה", מה שמעיד על כוונה להפוך אותו לשנתי. נחזיק אצבעות.

מחולוהט 2012
מתי: 2 ביולי – 30 באוגוסט
איפה: מרכז סוזן דלל, תל אביב
מה בתכנית:
מבחר כוריאוגרפים ורקדנים מקומיים, לצד כמה אורחים בינלאומיים, באחד מאירועי המחול המודרני החשובים בארץ. להקת בת שבע תעלה מופע משולב עם היצירה "Lost Cause" של שרון אייל וגיא בכר לצד "טאבולה ראסה" של אוהד נהרין. הכוריאוגרפית זוכת הפרס הבינלאומי במוסקבה, מרינה קסלר, תעלה בלט על פי המחזה השייקספירי "אותלו". ורדית לוסקי ויעל טל יפגישו לראשונה מחול הודי ופלמנקו. להקת קולבן דאנס תציג, בכורה למופע חדש בשם "כמהין" שיעסוק באוכל ובטקסי אכילה. רנה שינפלד תציין 50 שנות מחול במופע "בַּךְ". להקת קמע תעסוק בקשר שבין המציאות לעולם הווירטואלי במופע "STATUS". ולהקת המחול המודרני הסינית "גואנגדונג" תציג מופע נזיל בשלושה חלקים שיעסוק באמנות הגוף, בקשר בין האדם לבין הטבע ובציורים הסיניים הקלאסיים. וזה רק על קצה המזלג.
כמה בקופה:
140-65 שקלים. רוב המופעים נעים בסביבות 90 השקלים לכרטיס.
לידיעת הקהל: קוד לבוש, אקסטרווגאנט-אלגנט.

הקאמרי בפארק
מתי: 21-4 באוגוסט
איפה: אמפי וואהל פארק הירקון, תל אביב
מה בתכנית:
הקאמרי ראה בשנה שעברה כי טוב, והחליט גם השנה להציג את מרכולתו תחת כיפת השמיים. הצגות חדשות יש כל הזמן, וגם מבצעים זה לא דבר חדש. על שיתופי פעולה עם תיאטראות אחרים כבר שמענו ובעצם נותר רק דבר אחד שיכול לספק לקהל באי התיאטרון חוויה ייחודית, לצאת החוצה. התיאטרון השייקספירי עושה את זה כבר שנים על גבי שנים בסנטרל פארק, אז למה לא לעשות את זה בפארק הירקון? במהלך חודש אוגוסט הקאמרי יציג קומדיות ומחזות זמר כמו "בית ספר לנשים" של מולייר, "עוץ לי גוץ לי", "משרתם של שני אדונים", "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט ועוד.
כמה בקופה:
כמו שעולה בתיאטרון, רק בלי מזגן, ו-50% לתושבי תל אביב.
לידיעת הקהל: מומלץ להתמרח באלתוש לפני, הממזרים לא מרחמים בלילות הקיץ החמים. 

פסטיבל מחול כרמיאל
מתי:
9-7 באוגוסט
איפה: ובכן, כרמיאל
מה בתכנית:
פסטיבל כרמיאל כבר בן 25, וכיאה למשבר רבע החיים הוא מנחם את עצמו בריקודים סוערים. במשך שלושה ימים רצופים לא ניתן יהיה לעשות צעד בעיר בלי לדרוך על מחוללים בשלל הצבעים והצורות, שימלאו כל חלל מופעים אפשרי. להקות מחול בעלות שם מחו"ל לצד להקות מקומיות שעדיין מנסות לבנות לעצמן שם, פה-דה-דה אלגנטיים לצד פלמנקו סוער, וילדים שבאים למחול לצד מבוגרים שבאים ממחול. קוזאקים רוסים שעושים ריקודי עם, ברזילאים שעושים בלט קלאסי, הפקה מיוחדת של אחינועם ניני, מחול מודרני מסין ובכורה ללהקת המחול הקיבוצית הם רק טעימה ממה שהולך להתחולל שם.
כמה בקופה:
20-150 שקלים וחלק מהמופעים גם בחינם.
לידיעת הקהל: לצאת מתל אביב, כבר אמרנו?

Cirque du Soleil
מתי: 25-8 באוגוסט
איפה: היכל נוקיה, תל אביב
מה בתכנית:
"קרקס השמש" הקנדי האגדי, שהוקם ב-1984, מגיע לארץ עם אחד המופעים הנודעים ביותר שלו, "אלגריה". אקרובטים ולוליינים בתלבושות מרהיבות שמוקפים בפירוטכניקה מעוררת אימה, יעשו דברים שהדעת מתקשה להאמין בהם אפילו כשהם מתבצעים על הקרקע ,קל וחומר בגובה של כמה מאות מטרים. מי שרוצה להגיע וטרם רכש כרטיס, מומלץ לו בחום להתפנות לטיפול בעניין באופן מיידי, שכן הכרטיסים נחטפים במהירות, ואפילו נוסף עוד מועד כדי לעמוד בדרישות.
כמה בקופה:
360-220 שקלים. יש מבצעים ללקוחות חברת אורנג'.
לידיעת הקהל: לא מומלץ לחולי לב, נשים בהריון מתקדם, או מי שפשוט מפחד מאש.

ובקטנה
» לאורך כל חודש יולי יציינו בתיאטרון גשר פסטיבל קולטורה וקולינריה, בשיתוף פעולה עם מסעדות מקומיות. מחיר כרטיס לכל הצגות חודש יולי יעמוד על 50 שקלים בלבד, ושלוש המסעדות הסמוכות לתיאטרון, בר היין קארדו, קפה עמליה ובר הסלונה, יציעו לרוכשי הכרטיסים עסקה בשווי 50 שקלים: "מנה תיאטרלית" וכוס יין, או יין ללא הגבלה לפני ההצגה ולאחריה.
» איתי טיראן חוזר ביולי הקרוב אל שייקספיר, הפעם ב"פרוייקט ריצ'ארד" בתיאטרון הקאמרי. טיראן, שמשחקו ב"המלט" זיכה אותו בביקורות חמות ובפרסים יוקרתיים, יככב במחזות "ריצ'ארד השני" ו"ריצ'ארד השלישי", שיועלו זה לצד זה, ויציגו אמירה רלוונטית מתמיד על פוליטיקה, מאבקי כוחות ומוסר.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 25.06.2012