דעה: מחאת הנשים הערביות

מַלאלה יוּסַפזאי הייתה בת 11 כאשר ב2009 העיירה בה התגוררה במחוז סוואט שבצפון-מערב פקיסטן, נכבשה על ידי הטאליבן. באמצע שנתה השביעית ללימודים נכנסה לתוקף גזירה האוסרת לימודים על נשים. 150 בתי ספר נסגרו, וחמישה נהרסו עד היסוד. במשך כשלושה חודשים, החל מפלישת הטאליבן ועד לביטול האיסור, תיעדה יוספזאי את חייה תחת המשטר ביומן עבור הבי.בי.סי., כשהיא מתארת את הקונפליקטים באזור ושוטחת את מחשבותיה. לאחר הטאליבן ביטל את האיסור על חינוך נשים, בתמורה לחיוב לבישת בורקה, והיומן הסתיים, תועדה יוספזאי בסרטו של כתב הניו-יורק טיימס אדם בי. אליק. בהליך התיעוד הכריזה יוספזאי כי שאיפתה להיות רופאה הומרה ברצון להיות פוליטיקאית, ולחולל שינוי בפקיסטן. באוקטובר 2011 הייתה מועמדת לפרס השלום הבינלאומי לילדים, ובדצמבר אותה שנה הוענק לה פרס השלום הלאומי הראשון של פקיסטן. יוספזאי הפכה לסמל בינלאומי של מאבק למען חינוך, בעיקר חינוך לנשים.



זה היה לפני שנה. לפני שבוע ניגשה חבורת חמושים טאליבנים לאוטובוס מלא בתלמידות, ביקשה לזהות את יוספזאי, כעת בת 14, וירתה. יוספזאי נורתה בראשה ובצווארה. בימים אלה היא עדיין מאושפזת כשהיא מחוסרת הכרה, למרות שהכדור הוצא מגופה.
הטאליבן ודאי ימצא נושאי שיחה משותפים רבים עם ראש ישיבת הר מור, הרב הדתי-לאומי צבי טאו, שהוציא לאחרונה חוברת העוסקת ב"מעמד האישה", בה הוא קובע כי פיתוח השכלה עמוקה אצל נשים "יפגע באיכות החיים של האומה". מיזוגניה פונדמנטליסטית רחוקה מלהיות נחלתה של דת אחת. למעשה, מצרך חיוני של פונדמנטליזם דתי באשר הוא, הוא שלילת זכויתיה של האישה על גופה ועל דעתה. אבל בעוד שבישראל מסתפקים בהזדעקויות נקודתיות בכל פעם ששונא נשים עטוי כסות דתית פוצה את פיו להשתיק ולהעלים, אומרות הנשים בעולם הערבי: די!

באפריל האחרון, יצאו הנשים של מצרים שלאחר האביב הערבי לרחובות, במחאה נגד חקיקה שהציעה להוריד את גיל הנישואין לנשים ל-14, ולאפשר לגבר לקיים יחסים עם גופת אשתו עד 6 שעות לאחר מותה. תוניס, שנחשבה למדינה מתקדמת בעולם הערבי, זועזעה בתחילת החודש כאשר שוטרים אנסו אישה בת 27 בנוכחות ארוסהּ, וכשזו הגיעה להגיש תלונה האשימו אותה ואת הארוס ב"התנהגות בלתי מוסרית", הנושאת עונש של עד שישה חודשי מאסר.

בתוך כך, נראה כי המאה ה-21 סיפקה לנשים הערביות כלי יעיל ביותר להתאחדות. שיטת ההעצמה האינטרנטית, המשתמשת בפורטרטים עם שלטים הצהרתיים ו/או מחאתיים (Project Unbreakable של גרייס בראון, קמפיין האהבה של ישראל ואיראן,  "אני זקוק/ה לפמיניזם, כי", ועוד רבים) תואמת את קמפיין הפייסבוק "התקוממות הנשים בעולם הערבי"  ("The uprising of women in the Arab world") כמו כפפה ליד. בחברה שבה מילות המפתח הן "בושה" ו"כבוד", מפסיקות הנשים להסתתר ובוחרות לצאת בגלוי עם הצהרות  – "אני תומך/ת בהתקוממות הנשים בעולם הערבי כי…". הקהילתיות הווירטואלית התגלתה ככלי היעיל ביותר לאיחוד בין אזרחי ארצות ערב לעוררות של דיון שהיה צריך להגיע עוד הרבה קודם לכן.



נשים מלבנון, ירדן, סוריה, ערב הסעודית, תימן, מצרים, תוניס, וכן נשים שאינן ערביות אך תומכות במאבק, העלו טקסטים שחלקם מהדהדים אצל נשים בכל רחבי העולם ("כי זכותי ללכת ברחוב מבלי שיטרידו אותי"), חלקם מתייחסים לתרבות הערבית באופן ספציפי ("הכבוד שלי והעקרונות שלי אינם בקרום הבתולין שלי!", כותבת פאטימה מלבנון), וחלקם מתייחסים ישירות לחקיקה בתוך הארצות הספציפיות שלהן. כך למשל, יכול גולש הפייסבוק הממוצע לגלות, בין היתר, כי בתימן מותר לבעל לחטוף את הילדים מאשתו, שכן שמורה לו זכות זכרותו; כי בסוריה קיימים סעיפים בחקיקה המתירים "פשעי כבוד"; כי במרוקו, בלבנון ובירדן אישה שנאנסה מחוייבת להינשא לאנס שלה; כי בלבנון האשמה בפדופיליה יכולה ליפול על הילדה בת השבע ש"פיתתה" את האנס; כי נשים בערב הסעודית מכונות "חוּרמה" (וכן, זה בדיוק מה שאתם חושבים שזה), וזקוקות לאפוטרופוס ממין זכר  – גם אם הן בריאות לחלוטין בנפשן ובגופן, גם אם האפוטרופוס הוא בנן הצעיר – שאישור בכתב ממנו הוא תנאי מקדים לכל יציאה שלהן מגבולות המדינה.



לא פחות מ-539 תמונות עלו לדף נכון לרגע כתיבת שורות אלה. החלק המפתיע והמבטיח מכל הוא שמתוכן, אם להעריך בהערכה גסה, לפחות חמישית הן תמונות של גברים ערבים. גברים שהעלו, וממשיכים להעלות את תמונותיהם לעמוד, תוך שהם מביעים סולידריות עם המאבק: "רפורמת החברה תלויה בכיבוד נשים והחופש שלהן" (פייסל, מרוקו), "זכויות הן לא נושא למשא ומתן" (ג’אסן, סוריה), "כרומוזום אחד לא מכתיב את כל הלך החיים" (פיראס, ירדן, מפגין בורות שובת לב בתחום הגנטיקה). הקריאה לשחרור האישה הערבית מרימה את קולה במקהלה, ובאופן מבטיח ניתן לזהות בה באופן ברור גם בריטונים ובסים.

כפי שטענו מאז ומתמיד פמיניסטיות הגל השלישי, שינוי אמיתי יבוא רק כאשר נצליח לשנות את אופן החשיבה של החברה ככלל – ונראה כי הגברים בעמוד כבר הבינו זאת. "האישה היא יצור מדהים, הגברים הם אלה שצריכים להשתנות", כותב מאען מבלגיה.  "העיכוב שלנו ביצירת שוויון הוא עיכוב ליצירת חברה אנושית, אמיתית וממשית", כותב באסם מלבנון. מבחינות רבות, ניתן אולי להניח שמדובר בהתחלה של תהליך שחרור שיקדים אפילו את המערב. הגברים של "התקוממות הנשים בעולם הערבי" נותנים לנו שיעור מרקסיסיטי למהדרין בפמיניזם: מהפכה אמיתית יכולה להגיע רק לאחר שהמדוכאים יעברו את הנקודה שמעבר אליה הם לא יכולים לשאת עוד, בריבית. האם זה טוב או רע? לימודי מדעי המדינה בעוד 80 שנה יגידו.

פורסם בסלונה, 15.10.2012

כתבת וידיאו: על סט הצילומים של "חטופים 2"

אני מרגיש עכשיו שכל העונה הראשונה הייתה סוג של עבודת תחקיר לקראת העונה השניה", אומר יורם טולדנו בראיון לעכבר העיר לקראת עליית העונה השניה של "חטופים" הערב (שני) בקשת. כזכור, הסדרה עוסקת בסיפורם של שלושה חיילים ישראלים: נמרוד קליין (טולדנו), אורי זך (ישי גולן) ועמיאל בן-חורין (אסי כהן), שנפלו בשבי הסורי. לאחר 17 שנה שבים שניים מהם, קליין וזך, אל בתיהם. בן-חורין נחשב למת, כשקליין מאמין כי הוא זה שהרג אותו בזמן שהותם בשבי, לפני שנים רבות. לאחר שובם, מגלה קליין כי 17 השנה שחלפו הפכו אותו לזר לאשתו טליה (יעל אבקסיס) ולשני ילדיו, ואילו זך מוצא את אהבת חייו, נורית (מילי אביטל), נשואה לאחיו. אחותו של בן-חורין, יעל (עדי עזרוני), מתקשה להתגבר על אבדן אחיה ומנהלת שיחות ארוכות עם רוחו. בסיום העונה הראשונה מתברר כי בן-חורין עודנו בחיים, וכל הסימנים מעידים על כך שהוא התאסלם ועבר לצד הסורי.

בעונה הזו מצטרפים לקאסט, בין היתר, יוסף סוויד ("האלופה", "עבודה ערבית"), מכרם ח'ורי ("הכלה הסורית", "אזור חופשי"), הגר בן אשר ("הנותנת"), הדר רצון, שמעון מימרן ויונתן עוזיאל. בהתאם להתרחבות הצוות, מבטיח במאי ותסריטאי הסדרה, גידי רף, כי העונה החדשה תהיה רחבת יריעה ומורכבת בהרבה מן הקודמת.

בנוסף למורכבות הפוליטית, מהווים יחסי החטופים השבים עם משפחותיהם נושא כאוב בפני עצמו. זך, שעבורו עזבה נורית את בעלה, אחיו, בסוף העונה הקודמת, מתמודד עם ההשלכות על המשפחה, בעוד הטראומה שעבר קליין הופכת אותו לנוטה לפרצי אלימות המרחיקים ממנו את משפחתו. "גם ככה יחסים זה דבר לא פשוט", מעיד ישי גולן, "גם אם לא היית בשבי 17 שנה".

כאשר העונה השניה הייתה בשלב הצילומים, הייתה "הומלנד" האמריקאית עוד בחיתוליה. איש לא חלם אז שהיא תגרוף ארבעה פרסי אמי, כפי שעשתה בטקס האחרון. "האמריקאים התחילו להתעניין בזה עוד בשלב התסריט, לפני שהתחלנו לצלם", אומר רף על ניהול המגעים עם היוצרים הווארד גורדון ואלכס גנזה, שהיו אחראים על סדרת הלהיט 24. "הם בדיוק חיפשו פרויקט אחרי '24' והם החליטו ללכת על 'חטופים'. ישי גולן הוסיף וצחק: "אם הם ירצו שאני אתארח שם, אז אני אצטרך לחשוב על זה".


video


צילום ועריכה: מאיה בן-ניסן


פורסם בעכבר העיר אונליין, 15.10.2009

תיירות: עמאן - חו"ל מעבר לפינה

ישראלים התרגלו כבר שחו"ל משמעו טיסה. מי שיצא לו לגור תקופה ממושכת במדינה אירופאית, מכיר את הקלות שבה אירופאים נוטים לקחת את יכולתם לעלות על רכבת למדינה זרה בכל רגע נתון כמובנת מאליה. בתוך כך, נוטים רובנו לשכוח כי גם לנו עצמנו קיימת פריווילגיה כזו, ואנחנו אפילו לא זקוקים לרכבת - די בנסיעת אוטובוס.
 כשסיפרתי לחברה מווילנא, שגרה בעבר בעמאן מספר חודשים לצורך מלגה, שאני נוסעת לשם, תגובתה הייתה מלאת קנאה. רבים מחבריי המקומיים, מאידך, הגיבו בתמיהה. בגלל הקרבה הגיאוגרפית והמנטלית, נתפסת נסיעה לירדן בעיני ישראלים רבים כמיותרת, במקרה הטוב - זאת למרות שמדובר באחת המדינות הערביות הבודדות איתה יש לישראל הסכם שלום, ושהכניסה אליה אפשרית עם דרכון ישראלי. עבור מי שמוכן לקבל את העובדה שיש חו"ל מרתק, אליו מרחיקים תיירים מיבשות אחרות, גם במרחק כמה מאות קילומטרים ספורים מכאן, מספר עצות והמלצות.

אין איך לברוח מזה - המרחב הציבורי בירדן שייך לגברים. זה מורגש בראש ובראשונה בקוד הלבוש. כתיירים, ובעיקר כתיירות, הסיכוי שלכם לשנות את זה בימים הספורים להימצאותכם במדינה בלתי קיים בעליל. לכן קחו בחשבון שמה שתקף לגבי מקומיים תקף גם לגבי מבקרים, ספציפית - דרישות הצניעות. חנויות רבות בעמאן מציגות לראווה שמלות קיציות בעלות מחשופים מרשימים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. בצאתה אל הרחוב הירדני, נדרשת האישה לעמוד בכל כללי הצניעות: המכנסיים והשרוולים חייבים להיות ארוכים, בגדים צמודים אינם רצויים, הכתפיים צריכות להיות מכוסות בכל מצב, מחשופים ודאי וודאי שאינם באים בחשבון. כאן זה לא המקום לערוך ניסויים אתגריים או לצאת בהצהרות אופנתיות ו/או פמיניסטיות. אתן לא קארי בראדשו, וגם הסרט ההוא כשל חרוצות (אם יש צדק בעולם, גברים מכל דת שהיא שמכריחים נשים להתכסות באמצע הקיץ, יבלו את הנצח בגיהנום כשהם לבושים בסוודר). מומלץ לארוז צעיפים דקים, היכולים גם לשמש כיסוי ראש לעת מצוא.

התנגשות ציוויליזציות בשוק בעמאן.
צילום: אילה בלופולסקי
דבר נוסף שיש להיות מוכנים אליו מבעוד מועד היא העובדה שמעברי הגבול יסחטו מכם כל אגורה אפשרית, החל מ-103 השקלים הראשונים שמהם תיאלצו להיפרד בצד הישראלי של מעבר הגבול. שם גם תוכלו להמיר שקלים לדינרים ירדניים. בהתחשב בכך שהדינר יקר אפילו יותר מיורו (5.5-6 שקלים לדינר), ובארץ לא יהססו למרוט מכם עמלה של 12% (כנראה בקטע של הרתעה), כדאי להחליף רק את המינימום הדרוש לכם עד להגעה לדוכן חילופי כספים בתוך העיר. והמינימום הוא, לצערכם, בסביבות ה-30 דינר - בצד הירדני יבקשו מכם 20 דינרים נוספים (שייחסכו לכם במידה ואתם מגיעים במסגרת קבוצה מאורגנת) עבור ויזה, אותם תחוייבו לשלם במזומן בלבד. אחרי שתיגררו דרך הדיוטי פרי (זה חו"ל, זוכרים? יש דיוטי פרי!) לאוטובוס מהמעבר לביקורת הגבולות, נסיעה שאורכת כדקה, תיאלצו להיפרד מדינר נוסף (כאן עדיין יש אפשרות לשלם ב-5 שקלים). הנחמה הגדולה היא שלמרות שהדינר הוא מטבע חזק, המחירים בתוך ירדן פשוט מגוחכים כשהם נמדדים בשקלים. לצורך העניין, מחיר פחית שתיה בקיוסק הוא חצי דינר. נסיעת מונית החוצה את העיר מקצה לקצה תעלה לכם בסביבות 3 דינרים, וזו תהייה אחת היקרות שבהן. בתוך העיר ניתן בקלות לגמוע מרחקים שבארץ נמדדים בעשרות שקלים תמורת כשני דינרים ופחות מכך.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כבר במעבר הגבול יקדם את פניכם המוטיב החוזר שילווה את הטיול שלכם - תמונה עצומת מימדים של המלך במדיו הצבאיים מצד אחד, וציור המתעד את שושלת המלוכה מצד שני. בכל מקום אליו תפנו בעיר תמצאו תזכורות למשפחת המלוכה - בין אם בדמות תמונות התלויות במקומות אקראיים (מעל קיוסק בסמטה), בשמות הרחובות (אחד הרחוב הראשיים קרוי על השם המלכה ראנייה) או בצורות שלא הייתם יכולים לדמיין (מלחיות בצורת ראשו של המלך בחנות שטויות במרכז השוק).

לובי מלון בעמאן. צילום: אילה בלופולסקי
עמאן, היושבת על שבע גבעות (ג'בל), היא אחת הערים העתיקות ביותר הקיימות כיום. ממצאים ארכיאולוגיים מן העידן הניאוליטי מעידים על יישוב במקום כבר בעידן האבן, בסביבות 6,500 לפנה"ס. באלף השני לפנה"ס העיר יושבה על ידי העמונים, ונקראה רבת עמון - כך היא גם מופיעה באזכוריה בתנ"ך. בהמשך שלטו בה האשורים, הבבלים והפרסים. במאה הרביעית לפנה"ס היא נכבשה על ידי המקדונים ושמה שונה לפילדלפיה (כן כן), על שם המלך המקדוני פילדלפוס. ב-63 לפנה"ס היא הפכה לחלק מן האימפריה הרומית, כשהרומאים בנו והרחיבו את העיר, והפכו אותה למוקד סחר משגשג. בתקופה הביזנטית שימשה העיר מקום מושב לבישופים נוצרים, שבנו בה שתי כנסיות. במאה השביעית לספירה חזרה העיר לידי שלטון ערבי, וקיבלה את השם עמאן.

שרידי הכנסיה הביזאנטית בג'בל אל-קאלעה.
צילום: אילה בלופולסקי
עמאן עדיין משמרת עדויות להיסטוריה העתיקה שלה, כאשר המרהיבה שבהן היא המצודה בג'בל אל-קאלעה, שם ישבה רבת עמון העתיקה. האתר הארכיאולוגי, היושב בנקודה הגבוהה ביותר בעמאן ומספק נוף עוצר נשימה (ללא מעקה בטיחות, כך שמומלץ להמנע מנעליים בעלות סוליות חלקות), משמר עדות מרהיבה לעיר שחוברה לה יחדיו משלל תרבויות. הריסות של כנסיה ביזנטית, של מקדש רומאי, ושל מסגד שלמרבה הפלא שימר את כיפתו ואת קירותיו - כולם במרחק של כפסע האחד מן השני. במוזיאון הארכיאולוגי תוכלו לחזות בפסלונים מן העידן הניאוליטי ובתצוגה של מגילות ים המלח.

לא הרחק מאחד השווקים המרכזייים בעיר נמצא האמפיתיאטרון הרומאי, שעמודי הענק שמחוצה לו הם שרידים אחרונים לפורום שהיה סביבו. התיאטרון עצמו משוקם וממש כמו הקולוסיאום מארח בדרך קבע הופעות ואירועים. במרחק הליכה משם נמצא גם הנימפאום - מזרקה רומאית מן המאה השניה לספירה, שעוטרה בפסלים של נימפות ובעמודי ענק. הנימפות כבר אינן, אבל המבנה העצום, השוכן  במרכזו של רחוב קניות הומה, עדיין מרשים בהחלט.

הנימפאום. צילום: אילה בלופולסקי

מסגדים
 קשה למצוא מסגד בעמאן שאינו פאר יצירה, ובחלקם אף מתאפשר ביקור תיירים. ביום שישי, יום השבוע הקדוש באסלאם, מתמלאים כל המסגדים עד אפס מקום במתפללים, כך שמומלץ לתכנן את הביקורים בהם ליום אחר. התפילות נערכות חמש פעמים ביום - בזריחה, בצהריים, אחר הצהריים, בערב ובשקיעה - אז תכננו את לוח הזמנים שלכם היטב.
בדומה לבתי כנסת, גם המסגדים מחולקים לאזורי תפילה נפרדים לנשים ולגברים, הנמצאים בחללים שונים. וכמו לכל בית תפילה, גם למסגד חוקי צניעות משלו: הנשים הנכנסות מתבקשות לכסות את שערן ולעטות עבאיה (גלימת צניעות בצבע שחור), אותה ניתן לשכור תמורת 4 דינרים במרכז התיירים. כל המגדרים מתבקשים לחלוץ נעליים בכניסה. אל חשש, הן יחכו לכם באותו מקום.

מתפלל רוחץ ידיו ורגליו בכניסה למסגד אל-חוסייני.
צילום: אילה בלופולסקי

המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בעיר הוא מסגד אל-חוסייני, שנבנה ב-1924 על ידי המלך עבדאללה הראשון, מעל גבי האתר שבו ישב ב-640 לספירה מסגד עומאר אבן אל-חטאב העתיק. הגדול ביותר, מאידך, הוא מסגד המלך חוסיין בין-טלאל (לא להתבלבל!), שיכול להכיל למעלה מ-5,000 מתפללים - ואכן עושה זאת בימי שישי. המסגד שוכן בראש גבעה מרוחקת למדי ממרכז העיר, קרוב אל מגוריו של המלך השולט, כך שתזדדקו לנסיעת מונית נפרדת על מנת לחזות בו. 
מסגד אבו-דרוויש, שנבנה ב-1961, בולט לא רק במימדיו אלא גם בעיצובו הייחודי בפסי שחור-לבן, המזכיר מונומנטים של ארכיטקטורה אירופאית. הכניסה ללא-מוסלמים אסורה, אבל כדאי להגיע על מנת לחזות במבנה החיצוני המפואר.
מסגד המלך עבדאללה שהוקם ב-1990 הוא מבנה קסום בלבן ותכלת המעוטר בעיטורי זהב, ואליו תוכלו להיכנס ללא בעיה. מרהיבה במיוחד התקרה עם השמש הזהובה על רקע תורכיז. שימו לב לדוגמא הגיאומטרית המעטרת את השטיח במסגד, הפונה כולה לנקודה אחת - מטרתה לכוון את המתפללים לעבר מכה.

לאכול, לשתות, להתערבב
בעבר כתבתי שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש מקום שהוא חנות ספרים, בית קפה וחוויה באחד.עמאן אינה יוצאת דופן. פינת החמד התורנית היא Books@cafe, מקום המפלט הקבוע של הסצינה הקווירית, ההיפסטרית והצעירה של העיר. ספרות ערבית מודרנית בקומה התחתונה, נוער ערבי מודרני בעליונה ובאמצע - ספות וטפטים בסגנון שנות ה-70. אזור המסעדה שוכן במרפסת המשקיפה על גבעות. במבט שני, קופסאות קרטון הקטנות הממלאות את הנוף מתגלות כבתים. בערב כל זה מתמלא אורות, והישיבה על הטרסה הופכת מנעימה לקסומה. בתפריט - אוכל משמין וטעים, אלכוהול זול ונרגילות.
מקום נוסף שהישיבה בו היא תענוג מיוחד הוא בר התה Turtle Green, החביב במיוחד על סטודנטים שפופי לפטופ. כאן האוכל עדיין מאוד טעים אבל כבר הרבה יותר בריא. את אחד מעשרות סוגי התה המובחרים שמציע המקום תוכלו ללגום מכוסות צבעוניות לצד סנדוויצ'ים על טהרת הלחם המלא, עם בשרים רזים, גבינות משובחות או באופציות צמחוניות, או לחלופין - עם מאפים בעבודת יד. לעקשנים, יש גם קפה מצויין (וגם חלב דל שומן). העיצוב המגניב הוא כולו תוצר של אמנים צעירים, הצוות לבבי והאווירה בינלאומית מבלי לאבד את המגע המקומי הייחודי. מקסים במיוחד הדיל של תה/קפה, סנדוויץ' ופרי טרי. כן כן - פרי.

Books@cafe. צילום: אילה בלופולסקי
בניגוד לסטריאוטיפ המקובל, המזון המהיר הנפוץ ביותר בעמאן הוא לא שווארמה, אלא פירות. דוכנים של סלטי פירות ומיצים מפוזרים ברחבי עמאן, בערך באותו אופן שבו מפוזרים בתי קפה בתל אביב. משמינים או בריאותיים, עם קצפת או עם חלב, בצורת שייק או עם גלידה, קצוצים או טחונים בבלנדר – לכל צורת הגשת פירות שאתם יכולים לדמיין יש כאן מענה. מי שבכל זאת מחפש אוכל מזרח-תיכוני מסורתי איכותי, מוזמן לשים פעמיו אל האַשֶם בדאון-טאון, שמגיש את החומוס הכי טוב בעיר לצד פיתות חמות, רוטב חריף, צ'יפס מטוגן היטב ותה משובח שיגרום לכם להושיט יד אל האינסולין. לחלופין, שווארמת רים, במעגל השני של העיר, המוגשת בפיתה דקיקה בעבודת יד, מהווה פתרון נהדר להתקפים של קרייבינג לפחמימות באמצע הלילה.

פורסם בעכבר עולם, 09.10.2012 

דעה: חיילות הקרקל ומיתוס החייל הגיבור

תמונות במדים על רקע ג’יפ צבאי, בפנים מטושטשות ובתנוחה סקסית, בתוספת רובה שלוף, המרמז על פאליות. כותרות על גבורה. ראיונות עם האָם. ציטוטים על שאיפה ל"מקסימום קרביוּת ותרומה למדינה". נשמע כמו התסריט הרגיל על חייל שמינימום הנחית מטוס חטוף. אלא שהפעם מדובר על לוחמת בגדוד קרקל, המתקראת ש’, שהייתה בין החיילים שחיסלו שלושה מחבלים בגבול המצרי. בגאווה גדולה מספרים בעיתונות כיצד פגעה במדוייק במחבל שנשא מטען נפץ על גופו, וכיצד "חלקים ממנו עפו לכל כיוון". באותה נשימה ממהרים לגנות ולהשמיץ חיילת אחרת שנכחה בחילופי האש, אך העדיפה להאזין ליצר ההישרדות ו"הסתתרה מאחורי שיח".

הבה נאמר זאת אחת ולתמיד, בקול רם: צבא הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות לאדם, גבר או אישה, אם לא הנורא שבהם – וזאת עוד לפני שדיברנו על מצבי לחימה ישירה, פציעות או מוות. הפירוק המנטלי שעוברים חיילים באימון צבאי, והתוצר הסופי שמייצא הצבא לאחר ההרכבה מחדש, אין לו קשר ולו מקרי לבריאות נפשית מלאה או להתנהגות נומטיבית. מחקרים ותחקירים חוזרים ונשנים מצביעים שוב ושוב כי גברים יוצאי צבא הם אלימים יותר, הן בתפיסות עולמם והן בהתנהגותם ,בין-חברתית ומינית כאחד. התעללויות בין חיילים הן כמעט מצרך חובה בכל צבא באשר הוא – מחזות (כן, זה היה מחזה לפני שזה היה סרט) כמו "בחורים טובים" ("A few good men") מציגים אולי הקצנה של הפרקטיקות האלה, אך ההקצנה הזו מעוגנת היטב בסיוט מציאותי לחלוטין. ניסוי הכלא של סטנפורד הוכיח כי מדים, נשק ועמדת כוח עשויים להפוך אפילו את הסטודנט התמים ביותר לבריון מתעלל – וזאת עוד לפני הליך האימונים, המעביר את המגוייסים שטיפת מוח שנועדה להפוך אותם למכונות הריגה צייתניות, המחלקות את העולם ל"אנחנו" מול ה"אויב", לחזקים מול חלשים, לשחור מול לבן, לצדק אבסולטי (קרא: פטריוטיזם עיוור) מול בגידה (קרא: מתיחת ביקורת וקריאת תיגר על הפרקטיקות המתוארות).

הגבריות, שבחברה מתוקנת נמדדת על פי טווח רחב של רגשות ויכולות, מצטצמת כולה לאלמנט אחד בלבד: כוח. חייל שאינו יכול לעמוד בדרישות הפיזיות של האימונים, או שאינו מסוגל או רוצה לשאת בנטל הרגשי הכבד שמועמס עליו, הופך להיות "נקבה". הוכחת גבריותו של החייל הופכת להיות תלויה אך ורק באיום (ולפי דרישה – בנזק) הפיזי והמנטלי שביכולתו לגרום, וביכולתו לבלוע כל רגש בלתי-אלים שעשוי להציף אותו ולתרגם אותו, במקום זאת, לתגובות כוחניות. אין פלא כי מחקרים רבים מצביעים על אלימות במשפחות בהן הגבר הוא יוצא צבא קרבי. אין פלא כי נתוני ההטרדות המיניות והאונס בישראל מרקיעים שחקים. גברים שלמדו כי די בהפגנת כוח אלימה על מנת לתבוע בעלות מעבירים את התפיסות האלה ישירות לתקשורת שלהם עם נשים. כי גבר-גבר הוא מי שיודע לקבל את מה שהוא רוצה באלימות, ואיזו אישה לא רוצה גבר-גבר? ואם היא לא רוצה – סימן שהיא "בוגדת".

כל זאת משתלב, כמובן, בפרקטיקה של האדרת דמות הלוחם, ההופכת את הקרבן השבור של המערכת הצבאית לגיבור שיש להעריץ. שירים, תמונות וכותרות בעיתונים המלוות על ידי דמויות מסוקסות עם דרגות, יוצרים אידיאליזציה של החייל/ת כפנטזיה האולטימטיבית. אלא שבישראל, המדינה היחידה בעולם בה חובת הגיוס חלה לא רק על הגברים אלא גם על הנשים, נוצרה חברה בה גם נשים עוברות אותה שטיפת מוח. הדבר בולט במיוחד במבט על נשים ביחידות קרביות.

על מנת להוכיח את כישוריהן, החיילות הקרביות הישראליות נדרשות להפוך לאותו גבר-גבר אלים. במקביל, כמובן, הן לומדות להעריץ את אותן תכונות בקרב גברים. אל תתבלבלו – אותו "גבר-גבר" מיליטריסטי רחוק מן הגברים האמיתיים בדיוק באותה מידה בה הוא רחוק מן הנשים. אבל גם הנשים בצבא לומדות, בדיוק כמו הגברים, שכל הפגנת רגש היא "נשית מדי" ושכוח הוא המטרה הנעלה מכל. ובגלל שישראל הפכה את הצבא לאלפא ולאומגה שלה, לאלמה מאטר, למקור שבו הכל מתחיל, אליו הכל מתנקז ובו הכל נגמר, הן מפנימות את זה. כי כישלון בצבא משמעו כישלון טוטאלי של כל האישיות. למרבה האירוניה, עבור הנשים, מדובר לעיתים קרובות – כמו במקרה של החיילות מקרקל -  אף בתחושה של כישלון פמיניסטי, וכל הפגנה מוצלחת של כוח נתפסת בעיניהן כהצלחה פמיניסטית (כאשר למעשה, ההיפך הוא הנכון – כל יכולת להפגין רגש בתנאים מיליטריסטיים מעידה על חוזק נפשי גדול פי כמה). לכן, כאשר אישה מצליחה "להתעלות על נשיותה" ולהפוך לגרסה האסטרוגנית של ה"גבר-גבר", כשהיא גורמת לחלקים של מחבל לעוף לכל עבר, היא הופכת לגיבורה ולסמל מין בו זמנית. כי אלימות ומיליטריזם זה סקסי. כמובן, כל עוד נזכיר שהיא בכתה. שהרי בכל זאת, היא נקבה.

פורסם בסלונה, 24.09.2012

כתבה: מסע לירדן בעקבות הרכב האינדי הלבנוני "משרוע ליילה"

היא אחת הלהקות האהובות ביותר ברוק האלטרנטיבי כרגע, עם שני אלבומים שכבר הספיקו לקנות לה מעריצים בכל רחבי העולם. היא הייתה בין ההדליינרז בפסטיבל מוזיקה בינלאומי לצד הגורילז, מופיעה מול קהלים של אלפים, ומייצרת אמירה חתרנית, מגניבה וסקסית להחריד. הסיבה שלא שמעתם עליה קשורה ככל הנראה לעובדה שהיא מלבנון.

חובבי מוזיקה דוברי ערבית יידעו לספר לכם מיד מי הם מַשרוּע לֵיילה (בתרגום: פרוייקט לילה). הלהקה, שהוקמה לפני ארבע שנים, יוצרת רוק אלטרנטיבי קצבי, מקפיץ וממכר, הבולט בייחודו מעל לבליל האינדי ההומוגני שמיוצר בכמויות מסחריות בשנים האחרונות. הכינור, שיובא מן המוזקה הערבית הקלאסית, מעניק לליילה במפגש עם הגיטרה החשמלית סאונד חדשני, המזכיר מעט את הרוק הבלקני אך שונה ממנו באופן מובהק. הטקסטים, על טהרת השפה הערבית, עוסקים בנושאים הנוגעים ישירות לחוויה של צעירים ערבים מודרניים. ליילה מותחים ביקורת על הפוליטיקה בלבנון, לא מפחדים משימוש בקללות, ובעיקר – פונים לקהילה הלהט"בית הערבית. משרוע ליילה היא ככל הנראה הלהקה הערבית היחידה העוסקת בשיריה באהבה חד מינית. כך, למשל, השיר "Shim el Yasmine" ("הרח את היסמין"), רומנס קורע לב על פרידה בין זוג חד מיני שאחד מהם עוזב על מנת להקים בית הטרונורמטיבי עם אישה וילדים – תופעה נפוצה בקרב חברות המוקיעות הומוסקסואליות בקנאות.


הסולן, חאמד סינוֹ, לא מסתיר את העובדה שיש לו בטן מלאה על היחס לנשים ולהומוסקסואליות בחברה הערבית, ובזמנו החופשי גם ממלא את שכונת חמרה בביירות בסטנסילים של גרפיטי מחאתי, אותם המשטרה דואגת להשחית דרך קבע. אחד הנועזים יותר תוקף סלנג הומופובי המשתמש במילה שמשמעה "סוטה" לתיאור הומוסקסואל. "מי סוטה? אמא שלך סוטה. אני הומוסקסואל", כתב סינו על קירות העיר, בתגובה לגרפיטי הומופובי שרוסס בחלל העבודה שלו.

"הייתי מודע למשמעות של השימוש במילה הזו, ולעובדה שזה ייקח את ההומוסקסואליות ואת הסטיגמטיזציה שלה להקשר שלה לספקטרום הרחב של גבריות ערבית הטרוסקסואלית נורמטיבית, ולהשלכות הפוגעניות שלה על הומוסקסואלים, נשים וכל מי שאינו תואם את הפרופיל ", הסביר.

ביום חמישי שלפני ראש השנה יצאו מתל אביב, יפו, חיפה ונצרת אוטובוסים. 112 צעירים, מתוכם 30 יהודים, שמו פעמיהם לעבר ירדן, לסוף שבוע שמטרתו אחת: להגיע להופעה של משרוע ליילה, שהתקיימה באמפיתיאטרון הרומי בעמאן. זו שנה שנייה ברציפות ששאדי בדארנה, צעיר בן 23, מרים נסיעה מאורגנת כזו. משרוע ליילה טרם הופיעו בצד הזה של הנהר, ואם חאמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל חאמד – וגם יביא איתו חברים. "בשנה הקודמת היו שתי הופעות, השנה הייתה רק אחת – אבל הקבוצה השנה היתה יותר גדולה", הוא מספר בגאווה, בעיקר לאור החששות שהעיבו על הנסיעה הפעם.

"תנועת החרם הירדנית", אשר נודע לה דבר הנסיעה להופעה והאפטר-פארטי היהודית-פלסטינית שתוכננה לאחריה, פרסמה בדף הפייסבוק שלה קריאה למארגני המסיבה ולבדארנה באופן אישי לבטל את האירוע כולו. "אנחנו לא יכולים להדגיש מספיק עד כמה אנחנו מבינים את מצבכם, אך באותה שעה אנו צריכים ומתעקשים לבקש מכם לא לסייע, לתמוך, ליזום או לנסות כל אקט של נורמליזציה עם ציונים כאן בירדן אשר מציג או מזמין אותם כתושבים רגילים של האזור", כתבו יוצרי הדף במכתב, שהמשיך באיומים: "אנו רוצים להזכירכם כי למרות האישור שלכם ושל עמיתיכם בעמאן, האירוע שאתם מארגנים לא יארח ציונים (לשם הבהרה, אנו נוקטים עמדה זו כלפי כל בעלי אזרחות ישראלית שאינם ערבים). אנו מאוד ערים לכל האירועים התרבותיים בעמאן ואנו נצמיד אוזנינו לקרקע במהלך משרוע ליילה, כך שאנו דוחקים בכם לעמוד במילתכם ולהבטיח לשמור על האירועים והמדינה שלנו נקיים מציונים".

בעקבות המכתב התפתח בעמוד דיון סוער בין ישראלים אנטי-ציונים לבין חברי הדף. "האם אתם רוצים שאהיה ציונית?", כתבה פעילה בשם נועה. "הניסיון שלכם להפריד בין הפלסטינים של 48' לבין בני בריתם היהודים האנטי-ציונים פוגע בכל אפשרות של מאבק עבור שני הצדדים ו[מרחיק] אותנו, היהודים האנטי-ציונים... מן הקשרים עם האקטיביסטים שעשויים ללמד אותנו על מציאות החיים הפלסטינית וללחום איתנו נגד האפרטהייד הישראלי". "במילה אחת: בריונים. בשתי מילים: בריונים גזענים", כתב בדארנה בדף הפייסבוק שלו בתגובה. "אני תומך ב-BDS ובפעילויותיו, אני אקטיביסט פלסטיני; אך אני גם בן אדם. הקריאה בתגובות הבלתי-אנושיות ובפוסט עצמו מצווה עליי לשנות את העולם בו אני חי לעולם החופשי מגזענות המבוססת על צבע עור, דת, מגדר, העדפה מינית, וכו'... המאבק שלנו הוא נגד הציונות ונגד הכיבוש, תיוג של אנשים והגדרתם כמטרות אינם מסייעים למאבקנו, להיפך, הם מחלישים אותו. המטרה שלנו אינה רק לנצח את הציונות אלא גם לבנות עתיד אחריה. לכן, קדימה יחד לעבר מדינה דמוקרטית אחת מן הנהר ועד הים; מוסלמים, נוצרים, יהודים, אתאיסטים ואחרים".

 
על אפם וחמתם של הגזענים, אף ביטול לא נרשם לזכותם. אנחנו מגיעים ביום חמישי בלילה. הנסיעה, על כל הבירוקרטיה ומעברי הגבולות, ארכה למעלה משש שעות ואחנו מותשים – אבל לא הגענו לכאן כדי לישון. אחרי חלוקת הכרטיסים להופעה והמפתחות לחדרים במלון אנחנו מתרעננים ויוצאים לעיר. עמאן היא עיר מדברית, בכל מובן שרק תרצו לדמיין. קילומטרים על גבי קילומטרים ללא נקודת ירק, ימים חמים המתחלפים בלילות קרירים, ושממה מוחלטת בחיי הלילה. אחרי תל אביב, שהופכת כל בליין ממוצע לסנוב בררני, עמאן היא כמו סתירה מצלצלת. במקרה הכי טוב אפשר לקרוא למה שיש כאן "התקפי אסתמה של לילה". מסיבות אין, ואת מקומות הבילוי שאינם סתם מסעדות ניתן לספור על יד אחת.

אנחנו פונים לראש הרשימה הקצרה, Books@cafe, מקום המקלט הקבוע של הקהילה האלטרנטיבית והקווירית המקומית. במבט ראשון המקום נראה כמו חנות ספרים רגילה, המציעה ספרות ערבית מודרנית באנגלית ובערבית. אבל מי שיעקוב אחרי ציור הקיר הצבעוני שבפינה במעלה המדרגות, יגלה סדרת חללים זרועי ספות, עטורי טפטים צבעוניים בסגנון שנות ה-70, המובילים למרפסת המשקיפה על נוף הרים לילי. הבתים הקטנים זרועים על צלע ההר צפוף-צפוף, מוארים באינספור נקודות אור בוהקות ככוכבים, ומגדל המסגד הרחק למעלה זוהר כמו סימן קריאה קטן. כאן מצויים גם שולחנות האוכל העיקריים, לצידם תוכלו להזמין גם נרגילה. מחירי האוכל מזכירים את ברלין, ובניגוד ל-, "Old View Cafe" השוכן במורד אותה הסמטה ממש – כאן דווקא כן מגישים אלכוהול.

המקום כל כך שובה לב עד כי נקל לשכוח עד כמה הוא וההופעה שהגענו לראות הם תופעות נדירות בנוף המקומי. להקות מערביות לא מגיעות לירדן לעולם - מוזיקת רוק ופופ מערבית נתפסת כבאה מן השטן (כנראה השיח'ים הירדנים תפסו כמה הורים אמריקאים משנות ה-50 לשיחה). למשרוע ליילה הותר להגיע רק מאחר שהיא להקה ערבית ששרה בשפת אמה.

 
ביום ההופעה אנחנו מחליטים לראות איך נראה האמפיתיאטרון העתיק באור מלא, לפני שיוסווה על ידי מעריצים ואבטחה. הלהקה כבר עשתה את הסאונד צ'ק יום קודם לכן, וחלק מן הציוד כבר במקומו – כמו גם אינספור דגלים של נסקפה, נותנת החסות של ההופעה, הזרועים לצד העמודים העתיקים אדירי המימדים. לא רק דגלים זרועים כאן – כמו פינות רבות ברחבי העיר, גם צידו החיצוני של התיאטרון, הפונה לרחוב, הפך למיני-מזבלה, זרועת אשפה, בקבוקים ריקים, אריזות ריקות ושאריות מזון. קשה להאמין שבעיר שכה קשורה לעברה קיים זלזול מופגן כל כך. למרבה המזל, התיאטרון עצמו מצליח להישאר נקי מבפנים. אנחנו מתבקשים שלא לעלות על הבמה, ומפצים על כך בטיפוס במעלה כל המדרגות החלקלקות. הנוף מלמעלה מרהיב. החלל עצום, והציוד על הבמה נראה כמו צעצועים. בערב אנחנו מגיעים אחרי מנוחת ייגעים, כשהחימום כבר בעיצומו. אלעאה וואראדי הסעודים נותנים הופעה חביבה, אבל ההתרגשות האמיתית עוד לא התחילה. רוב הקהל כבר במקומו, מצפה בקוצר רוח. כל החששות היו לשווא – האווירה במקום חמה וידידותית, מגובשת על ידי אהבה ללהקה שחרטה על דגלה את מסר הסובלנות כלפי האחר. בירדן השמרנית, שבה נשים מתבקשות להתלבש בצניעות בצאתן אל הרחוב, יוצרים קירות האמפיתיאטרון הגבוהים חלל מוגן עבור שבירת המוסכמות. סקירה של היציעים מגלה חיג'יאבים פזורים בתוך ים של שיער פזור, חולצות צנועות לצד שרוולים קצרים, אשר פה ושם גם חושפים קעקועים. אני חשה צביטה קטנה עבור הצופים שנמצאים אי שם למעלה – 25 הדינרים (140 שקלים) ששילמנו עבור הזכות להיות בתוך מה שבהופעות בארץ מכונה "מעגל הזהב", שווים לשכר יום עבודה שלם של ירדני ממוצע. כנראה שזה מסביר למה יש חללים ריקים על ספסלי האבן ובתוך הרחבה המגודרת – רק בחודש האחרון עלו מחירי הדלק בירדן ב-100%, מחצי דינר לליטר לדינר שלם.

ברבע לעשר עולים סוף סוף משרוע ליילה, כמעט שעתיים אחרי השעה הנקובה בכרטיס. איחור כמעט תל אביבי. סינו עולה בג'ינס ובז'קט מחויט, ומצית את הקהל תוך רגע. ההשוואה המיידית המתבקשת היא לפרדי מרקורי. החל בהופעה החיצונית (קומפלט עם שפם), עבור בנוכחות הבימתית המתפרצת, וכלה ביכולות הקוליות המרהיבות שלו, חאמד סינו הוא ללא ספק תשובה ראויה לאגדת הרוק שבנתה את קווין. ההשוואה הזו דורשת למתוח קווים מקבילים נוספים, אבל נראה שאת קהל המעריצות העצום שלו זה לא באמת מעניין. הצווחות שמהדהדות באמפי רחב הידיים כאשר סינו משליך את הג'קט אל תוך הקהל, ונותר בגופיה החושפת זרועות שריריות לעילא, לא היו מביישות אף הופעה של ג'סטין ביבר. אני מצירה בפעם המי-יודע-כמה ב-24 השעות האחרונות על היעדר בקיאותי בשפה הערבית, אבל המוזיקה כובשת גם בלעדיה.

ואז מגיע רגע מכריע. בתוך חלל מהדהד, עם מערכת סאונד מפוקפקת, נשמעים התווים הראשונים של "Ne me quitte pas"  של ז'אק ברל – ואני קופאת על מקומי בפה פעור. מופשט מכל עיטור מוזיקלי מיותר, מגיש סינו ביצוע חודרני עד כאב, השני רק למקור; והוא עושה זאת בערבית. אם עד עתה פשוט חשבתי שהלהקה טובה, הרי שעכשיו אני מאוהבת. הקסם שליילה מהלכים על הקהל שלישי בעיני רק לזה שחוויתי בהופעותיהם של לאונרד כהן ושל אמיר קוסטוריצה ולהקתו. לאורך כל שארית אותו הלילה אני שרויה בטראנס. סינו מגיש שיר שלם בפלצטו כמעט בלתי אפשרי, אחר דרך מכשיר עיוות קול, שלישי בראפ. מוכיח שוב ושוב שאין דבר שאינו מסוגל לשיר. זוגות קוויריים סביבי פוצחים בריקוד לצלילי אחת הבלדות ("שים אל יסמין"?). כשאני מסיטה את מבטי הצידה, אל פאתי הבמה, אני מגלה את השוטרים שסיפקו את האבטחה הכבדה לאירוע שעוּנים בשוּרה על המעקה, חוזים בסינו כמו מהופנטים, מחוייכים מאוזן עד אוזן. למרבה האירוניה, נראה כי ליילה עצמם מתרגשים לא פחות. לקראת סוף ההופעה הם שולפים שלט עם הכיתוב "עמאן, 14-09-12" ומבקשים צילום למזכרת עם הקהל.

ההופעה מגיעה לקיצה בלי הדרן. אנחנו לא מסופקים, ורעבים לעוד, אבל בשום אופן לא מוכנים לתת לרעב הזה לדחוף אותנו לאפטר פארטי המתוכננת. אנחנו את מנת המוזיקה שלנו ללילה זה כבר קיבלנו - מכאן אפשר רק לרדת. אנחנו יורדים לתפוס מונית וחוזרים אל, Books@cafe לסגור את הלילה בשתיה רגועה.

בסופו של סופ"ש, למרות שמדובר בחו"ל הכי קרוב והכי זול שתוכלו לדמיין, נסיעה לירדן היא עסק מסובך. עוד לפני שהתחלנו לדבר על העמלות המרובות שתיאלצו לשלם במעברי הגבול (והאמינו לי, יסחטו מכם כל אגורה אפשרית), יותר מכל היא דורשת הכנה נפשית. היא בהחלט לא אירופה, אפילו לא ירושלים, ומי שרגיל לנוף אורבני מודרני יופתע לגלות מעין יפו המתפרשת על פני שטח בגודל מדינה בארצות הברית. חיי הלילה, כאמור, בלתי קיימים, אבל בהינתן חברה טובה תוכלו ליצור אותם בעצמכם על כוס תה משובח, או אפילו באחד ממאות דוכני הפירות והמיצים הממלאים את העיר באותו אופן שבו בתי קפה ממלאים את תל אביב. בקיצור, גברים חובבי נרגילה ונשים שאינן חוששות מבגדים ארוכים יגלו בה קסם מיוחד במינו, תושבים מזמינים פנים, וחומוס משובח (Hashem בדאון-טאון). רק לא לשכוח קרם הגנה.

פורסם בעכבר העיר, 21.09.2012