כתבה: הדור הבא של במאי תיאטרון צעירים

"התיאטרונים הרפרטואריים הגדולים נתמכים על ידי המדינה, תיאטרוני הפרינג' קורסים, והסיבה היא כי הקהל לא מגיע. האתגר מספר אחת זה ליצור הצגות שיעניינו את הקהל", אומר סהר לחמי, אחד הבמאים הצעירים שדווקא כן מצליח להביא קהל סקרן להצגותיו. והוא נמצא בחברה טובה – אט אט קם כאן דור חדש ויצירתי של במאים, כולם צמאים להזדמנות להפוך לדבר הגדול הבא. ללחמי מצטרפים עירד רובינשטיין, איה קפלן ומורן אביב שהמשותף לכולם הוא גילם הצעיר והרצון הרב לעשות תיאטרון שהקהל ירצה לראות, מבלי להתפשר על העקרונות האמנותיים שלהם. 

עירד רובינשטיין
 גיל: 32

הצגות שביים: "ההודי רוצה לברונקס" (תיאטרון הספריה), "דונה פלור נשואה לשניים" (הסטודיו של יורם לווינשטיין), "משהו למות בשבילו" (תיאטרון חיפה), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (ביה"ס למשחק גודמן בנגב), "הגולם" (בית צבי)

רץ עכשיו: "משהו למות בשבילו" בתיאטרון חיפה. בנוסף, תוכלו לחזות ברובינשטיין עצמו מעל במת תיאטרון הסמטה, ב"אגף 6", זוכת פרס "קיפוד הזהב", על פי סיפורו של צ'כוב - אותה גם סייע לתרגם מרוסית. זאת מבלי לדעת כלל את השפה.
עירד רובינשטיין, בוגר בית הספר למשחק בית צבי וקורס משחק מול מצלמה של רותי דייכס, הגיע לתיאטרון דרך הקולנוע. "כשהייתי בן 13 ראיתי את הסרט 'אפוקליפסה עכשיו'", הוא מספר. "זה היה לבד ומאוחר בלילה. הייתי ילד שאוהב סרטי אקשן, ונתקלתי ביצירה האפית הזאת. לא ידעתי שקיימים דברים כאלה בכלל. לא ממש הבנתי מה אני רואה, אבל גם לא יכולתי להוריד מזה את העיניים. זה הפך לי את העולם לגבי מה שאפשר לעשות". עם סיום שירותו הצבאי, לאחר שנה וחצי בדרום אמריקה, פנה רובינשטיין ללימודי המשחק.
איך קרה המעבר ממשחק לבימוי?
"זה נראה על פניו כמן ג'וק, כי עד אז לא עשיתי שום דבר שקשור למקצוע הזה. ידעתי שאני אוהב קולנוע, אבל בבית צבי גיליתי את התיאטרון. בסוף השנה השלישית ניגשתי לגרי בילו ז"ל וביקשתי לביים משהו. אהבתי מאוד לשחק, אבל קסם לי הרעיון שאני יכול לשלוט בכל מהלך ההתרחשות על הבמה. לגרי היה עיקרון לפיו הוא 'נותן לבמאי שלוש הזדמנויות להוכיח שהוא לא במאי', ובלי שהייתי צריך בכלל לשכנע אותו, קיבלתי את ההזדמנות הראשונה שלי. ביימתי כתרגיל את המחזה הקצר 'ההודי רוצה לברונקס', להצגה שרצה קרוב ל-50 פעם בתיאטרון הספרייה". 
העיבוד של "דונה פלור נשואה לשניים" ייצוגי לתפיסה הבמאית שלך?
"יש בו את כל הדברים ששווה לעשות על במה – אהבה, שנאה, על-טבעי, שדים ורוחות. אני אוהב סיפורים גדולים, אפוסים. מבחינתי החומרים הכי מעניינים זה כל דבר שפורץ מהבמה, זה כמו ילד שרואה קסם. פתאום דמות מתעופפת באוויר ואתה לא מבין איך זה קרה. על הבמה זה הרבה יותר מאתגר מאשר בקולנוע, לכן זה גם הרבה יותר מתוק כשזה מצליח. אני גם אוהב להביא לפה חתיכה ממקום אחר, אני לא אקח סיפור ואעשה לו עיבוד ישראלי. הקהל חכם, הוא עושה את הקישורים לבד".

ממה נובע המחסור בקהל בתיאטראות בארץ?
"בעיניי, צרכנות של תרבות מתחילה בחינוך. ילד צופה בתוכנית ילדים. התכנים שם דלים. בובות מדובבות שמשמיעות קולות מטופשים. הסטנדרט הזה נתפס אצלו כנורמה והוא סובל מנזק בלתי הפיך לדמיון. אחר כך הוא גדל בחיק הריאליטי, ובסוף מגיע לאולם התיאטרון - מדיום אמנם חזותי, אך מבוסס על המילה הכתובה, ולא נוצר אצלו שום גירוי. וככה הוא מגדל את הבן שלו וחוזר חלילה".

מה האתגר הכי גדול עבור במאים צעירים בישראל?
"ההזדמנות. אני, כמו הרבה יוצרים צעירים, מוצא את עצמי אומר: רק תנו לנו את ההזדמנות. תנו לי לשים את הרגל בדלת, ולעשות את מה שאני יודע לעשות. במאי, שלא כמו שחקן, לא יכול לעשות אודישן של 10 דקות ולהראות מה הוא שווה. כש'דונה פלור' עלה היו לי שבועיים לנדנד לכל העולם שיבוא לראות את העבודה שלי. משה נאור הגיע ממש להצגה האחרונה, והוא זה שנתן לי את ההזדמנות לביים את 'משהו למות בשבילו' בתיאטרון חיפה. במאי הוא קברניט של ספינה. וכשאתה צעיר לא יפקידו בקלות בידיים שלך תקציבים, יוצרים, חלל וקהל. אתה חייב לשכנע את מקבלי ההחלטות שאתה יודע לאן להוביל את הספינה הזאת, שאתה מסוגל להנהיג את הצוות שלה".

איה קפלן

גיל: 33

הצגות שביימה: "בת זונה" (smallבמה 2004), "מסרי לבתי כי יצאתי למסע" (קריאה מבויימת, קאמרי), "משחקים" (מופע תיאטרון תנועה, פסטיבל ישראל 2006), "אני לא דרייפוס" (קאמרי), "שעתו האחרונה של קול" (תיאטרונטו 2007), "לא תישא" (צוותא), "סיבוב מסוכן" (הסטודיו של יורם לוינשטיין), "בעל למופת" (קאמרי), "קולות בלילה" (קאמרי), "זעמו הגדול של פיליפ הוץ" (תיאטרון הסמטה), "חלומות" (הסטודיו של יורם לוינשטיין), "הכל אודות חווה" (תיאטרון באר שבע).  

רץ עכשיו: "הכל אודות חווה" (תיאטרון באר שבע)

איה קפלן, בוגרת מסלול הבימוי בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, היא הבמאית הצעירה ביותר בתיאטרון הרפרטוארי כיום, מורה למשחק בבית הספר למשחק גודמן בנגב, ומאז חילופי ההנהלה בתיאטרון באר שבע לפני כשנתיים גם חברה בוועדה האמנותית של התיאטרון. המשותף לרוב ההצגות בבימויה, והזרז הבולט ביותר לעלייתה המהירה, הוא אחד: יהושע סובול. לאחר סיום לימודיה שימשה קפלן עוזרת במאי לגדליה בסר בתיאטרון הרצליה, שם הבחין בה סובול ופרש עליה את חסותו. את "שעתו האחרונה של קול" כתב סובול עבור קפלן באופן אישי. משם נסללה הדרך לשותפות רבת שנים.
 יש אתגר מיוחד בלהיות אישה במאית, ועוד במאית צעירה כל כך?
"התיאטרון הוא בהחלט זירה גברית. כשרק התחלתי היו לי הרבה פאדיחות בעיקר כי אני נראית נורא צעירה. אנשים היו נכנסים ואומרים 'חמודה, תגידי לבמאי שלך ככה וככה', או שואלים 'איפה הבמאי?'. או שהיו מגיעים לפגישה איתי ופולטים 'אה' מאוכזב. היום זה קורה הרבה פחות. להיות במאי זה אופי מסוים. אתה תמיד המבוגר האחראי בחדר, גם אם אתה צעיר. צריך להתעלם מזה וללכת עם הידיעה הפנימית שלך שאתה יודע מה אתה עושה. ואם אתה לא יודע – אל תהיה פה". 
את אחת הבודדים שפנו ישירות לבימוי, בלי לעבור דרך המשחק
"ידעתי שאני רוצה לעשות תיאטרון ולא רוצה לשחק. לוקח זמן עד שאתה מבין מה זה בעצם להיות במאי. בתרגיל הבימוי הראשון שהגשתי, בו היינו צריכים לביים שיר ולהציג משהו אישי, הבנתי שאני הכי על הבמה עכשיו. כרעיון. וזה הכי נפלא בעיניי. ככל שהחזרות נוקפות, הבמאי מתרחק מההצגה פיזית – בהתחלה הוא ספון על שולחן, אחר כך עומד על הבמה, אחר כך יושב קצת באמצע האולם, ובסוף עומד למעלה ונותן לקהל למלא את האולם. אתה בורא את זה יחד עם השחקנים, אבל בסוף אתה רואה איך הדבר הזה חי ונושם לבד, והוא שלך. אתה מביא את ההצגה לנקודת הפתיחה שלה, וכשהשחקנים רק מתחילים אתה כבר סיימת. ואז אפשר להיות על הבמה בלי להיות על הבמה".
בקרוב מתוכנן לעלות בקאמרי מחזה שהוא תוצר של שיתוף פעולה נוסף עם סובול. בהמשך תעלה  בתיאטרון באר שבע הפקה של המחזה "הכל בגן" מאת ג'יילס קופר, העוסק בהתפוררות משפחה בת המעמד הבינוני מהפרברים על רקע המצב הכלכלי המתדרדר של בריטניה. "הלכתי אחורה יחד עם רפי ניב ומצאנו את החומר הזה - שונה, מגרה, קצת רחוק. זו הדרך שלנו לעשות מחאה חברתית", היא מסבירה. "המחזה מאוד רלוונטי, ולצערי ילך ויהפוך ליותר ויותר רלוונטי עד שיעלה. הוא שואל עד כמה רחוק נלך בשביל לשמור על מה שיש לנו? והתשובה היא: רחוק מאוד".
מה צריכה להיות מידת החשיבות של הקהל בשיקולים של עשייה תיאטרלית?
"אני מאמינה בקהל, ואני מאמינה בקהל הישראלי. לא צריך לחשוב שהוא טיפש ולעשות בשבילו הפקות רדודות. הוא קהל חכם וחם, שאוהב שמביאים לו דברים עם אמת. מצד שני, אני גם לא מאמינה בלעשות תיאטרון למתי מעט, שהקהל ידיר רגליו ממנו, כי אז – מה עשית? לא הצלחת להשפיע. אני חושבת שצריך לנהל דיאלוג עם הקהל, ושאמן תיאטרון עושה את זה דרך עבודותיו. אני לא קונה את זה שהתיאטרון הישראלי שחוק".

סהר לחמי

גיל: 36

הצגות שביים: "מה?ריחואנה!", "ריאליטי", "אימפריה", "XXX תל אביב", המופע "הדרך בה בחרתי", "מסטולים" – כולן בתיאטרון קרוב.

רץ עכשיו: "מה?ריחואנה!", "XXX  תל אביב", "הדרך בה בחרתי", "מסטולים". הצגות ברחבי הארץ.
אפשר להגיד שסהר לחמי בנה את הקריירה שלו על הסטלה. הצגת הבכורה שלו "מה?ריחואנה!", העוסקת באופן הומוריסטי (ותומך) בצריכת סמים קלים, רצה בהצלחה מאז 2005. הצלחה זו אפשרה לו להקים, עוד באותה השנה, את משרד ההפקות "פרויקט התיאטרון של סהר לחמי" בתוך תיאטרון קרוב, העוסק בחומרים שלחמי עצמו כותב ומביים. באופן מפתיע, המופע "מסטולים" הוא שיתוף פעולה עם אגודת אל-סם שמיועד לבני נוער ומציג אך רק את הקטעים מתוך "מה?ריחואנה!" העוסקים בפן השלילי של עישון גראס.
אין דיסוננס בליצור מתוך הצגה שתומכת בגראס הצגה שמתנגדת לו באופן נחרץ?
"אין כאן שום דיסוננס. גם ב'מה?ריחואנה!' יש לי עמדה מאוד ברורה בקשר לבני נוער: שזה לא צריך לקרות".
 ההצגות שלך עוסקות באופן עקבי בנושאים שהם בלב ההוויה היומיומית
"שייקספיר למשל, הוא גאון לכל הדעות, אבל לאנשים שמגיעים מבת ים קשה להתחבר להנרי השמיני או למלך ליר, ואני מבין אותם. כאדם שגר בתל אביב, מגדל שתי בנות ונוהג בפז'ו – קשה לי לראות אדם עם גלימה שקורא לעצמו מלך ולהתחבר לזה. אולי אני טיפש, אבל קשה לי להתחבר לדמויות שכל כך רחוקות מהמציאות שלי כאדם ישראלי. כשכתבתי את 'מה?ריחואנה!' עישנתי בלי סוף. כשכתבתי את 'ריאליטי' ראיתי תוכניות ריאליטי בלי סוף, כמו כל אדם פה. אני מתעסק בדברים שמעניינים אותי". 
מה האתגר של התיאטרון בארץ כיום?
"להביא את הקהל לאולמות התיאטרון. התיאטרון הולך ומאבד מכוחו בגלל כל מה שסביבו – קולנוע, טלוויזיה, אינטרנט. דברים מאוד מהירים. גם ההצגות היום צריכות להיות הרבה יותר. אם פעם יכולת להתעסק 20 דקות בסצנה אחת, היום הן צריכות להיות הרבה יותר דינמיות. השילוב של אלמנטים חיצוניים כמו מוזיקה ותאורה צריך להיות הרבה יותר מושקע. והכי חשוב – בחירת התוכן. התיאטרון הממוסד גווע. חבר'ה צעירים לא הולכים לתיאטרון, ואני חושב שזה חבל". 
אבל להצגות שלך דווקא מגיע קהל צעיר, בני 45-20
"להצגות שלי מגיעים צעירים, אבל לצערי לא מגיעים יותר מבוגרים. גם אני לא מצליח לקלוע לכל המנעד. הפרויקט הבא שלי קצת מתקשר לזה. להצגה קוראים 'מאחורי המסכה' והיא עוסקת במה שקורה למשפחה שאחד מילדיה מצהיר על חזרה בתשובה. זה בא מהרצון לגעת בקהל של הורים לילדים בוגרים". מופע נוסף שנמצא כרגע בשלבי עבודה הוא מופע יחיד של לחמי, שיהווה מחווה לכל מקורות ההשראה שלו  - החל בגשש החיוור, דודו טופז ועד מייקל ג'קסון. 

מורן אביב

גיל: 28

הצגות שביימה: "תאונת שרשרת" (מיצג, פצ'ה 'קוצ'ה 12), "עאישה – עבודת יד" (פסטיבל מרכז במה 2012), "קווי מתאר" (תמונע)

מורן אביב, במאית ויוצרת בתיאטרון חזותי, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, מביאה לבמה קול ייחודי ושאלות נוקבות. תיאטרון החפצים בו היא עוסקת מביא לבמה באופן עקבי לא רק קסם, אלא גם חקירה מתמשכת המלוות את כל עבודותיה (כולל זו עליה היא עובדת בימים אלה).

מה מנחה את היצירה שלך?
"סבא וסבתא שלי מעיראק, והיה לי צורך לחפש את הבית הערבי שיכול היה להיות לי. היה להם רצון מאוד גדול להיות ישראלים – וכתוצאה מכך, לאבד זהות. אף פעם לא שמעתי ערבית בבית. זה נושא מרכזי שמציק לי: שהערבית שלי לא מבית ואני צריכה ללמוד אותה מבחור אשכנזי שמדבר ערבית שוטפת. לפעמים אני מרגישה שהערביוּת שאני מחפשת במציאות הקרובה אליי היא בעצם ערביוּת פלסטינית".  

איך המשפחה שלך מתייחסת לחיפוש הזה?
 "הרבה פעמים אני נתקלת בהרמת גבה. אחד הדברים הכי חזקים שקרו לי ב'קווי מתאר' היה כשדודה של אבא שלי ישבה באחד השולחנות. בסוף המופע היא אמרה לי שהיא הבינה שכשהם היו צעירים בכלל לא היה את התנאי לחשוב כמונו. פתאום הבנתי את חוסר ההבנה של ההורים שלי. להם שאילת השאלות לא באה באופן טבעי. הרצון להיות ישראלי, שייך, היה חזק. המופע הביא את מפגש המחשבות הזה עם הדודה, שאחרת בחיים לא היה קורה. עכשיו אני יכולה לחיות עם זה יותר בהבנה. אני, כמורן אביב, עדיין מחפשת את הבית הערבי שלי ומנסה לאסוף שאריות שירכיבו לי אותו ולא כל כך מצליחה. זה חלק מבניית זהות, גם כיוצרת וגם כאדם. זו שאלה שתמשיך להעסיק אותי".

למרות העיסוק בזהות המורכבת הזו, אין בהצגות שלך שחקנים פלסטינים
"אני מאוד רוצה שיהיו, אבל אני רוצה קודם להבהיר לעצמי את הקול הפנימי שלי לפני שאני נכנסת לריגושיוֹת אחרות ויותר גדולות. זה נושא רחב, מלא שדים בבקבוק. אני נזהרת כשאני מדברת עליו. הפרטים מאוד ספציפיים ואישיים, שיכולים להשליך על משהו רחב יותר. הרבה אנשים יכולים לצאת מ'קווי מתאר' ובכלל לא לקחת את הנושא היהודי-פלסטיני אלא את הנושא האישי של שלושה אנשים שרוצים לקחת בית ותוך כדי זה שוללים מישהו אחר".  בימים אלה מתעתדת אביב לביים הצגה שכתבה לי לוריאן, שתעסוק במיתולוגיה של פסיכה וארוס, ומקווה להעלותה בפסטיבל "מרכז הבמה" הקרוב. עד אז, היא תציג קטע מתוך הפרויקט במופע של "פנדורה", קבוצת בוגרי התיאטרון החזותי, המציגה בתיאטרון הקרון בירושלים (ב-9 בפברואר) ובגלריה "החנות" בתל אביב. פרויקט נוסף המצוי כעת בשלבי עבודה נושא את השם "נ.צ. שממה", וגם כאן תציג אביב שלוש נקודות מבט שונות. 
בכובעך השני את גם מחזיקה בתעודת הוראה ומלמדת אמנות בבית ספר יסודי. יש קשר בין חינוך לתיאטרון?
"אני רואה קשר מאוד גדול בין מורים לבין פרפורמרים. כשאני בונה שיעור לכיתה, אני יוצרת אותו עם אלמנטים דרמטיים. יש בו התחלה, אמצע וסוף, ופיקים של התרגשות. זה כמו לביים טקסט". 
מה האתגר המיוחד של תיאטרון הפרינג'?
"להביא אנשים לראות. זו קהילה שדי ממחזרת את עצמה, לצערי. אין סיבה שמי שהולך לקאמרי, לבית ליסין ולהבימה לא יבוא לתמונע. הרבה פעמים יש סטיגמה על הפרינג' שהוא סתום ומתעסק בעצמו, ומפריעה לי התפיסה הזו. האתגר הוא להרחיב את קהילת האורחים. האתגר השני הוא שלהיות יוצרת עצמאית, במאית עצמאית בארץ, בנישה הזו זה עניין של תקציבים והערכה של המוסדות. תמונע הוא בית נפלא, אבל הוא אחד".


פורסם בעכבר העיר אונליין, 03.02.2013