מי שרוצה תיאטרון שמציב מראה בפני החברה, יתכבד וישים פעמיו אל פסטיבל smallבמה באוניברסיטת
ת"א. הפסטיבל, הנערך זו השנה האחת עשרה, מעלה 6 הצגות מקוריות, לצד מופעי
מחול ומוסיקה, ומוכיח שמופע טוב וחזק יכול להיות קצר, דל תקציב ונטול
כוכבים גדולים. לעיתים קרובות, זה מה שהופך למוצלח פי כמה ממרבית ההפקות
בתיאטראות הממוסדים. שני המופעים בהם צפיתי אמש מהווים הוכחה בלתי מעורערת.
"יותר משחור-לבן" הוא מופע תיאטרון מחול קצר אך מדוייק מאת קלי איאש, שיצרה אותו יחד עם שותפותיה למופע, רוני זביב וטל ייגר. איאש, סטודנטית בת 25 למחול ודתיה, תרגמה לבמה את הקרע הפנימי שלה בין שתי תשוקותיה הגדולות. למרות שהמופע מייצר בסופו של דבר אמירה אופטימית על חיבור, הוא מהווה דווקא תזכורת לשלשלאות בהן כובלת הדת היהודית יצירה נשית מחד, ולחוסר הסובלנות מצד עולם המחול החילוני מאידך.
"אני חושבת שהיהדות וההלכה זה מקום של גברים, וזה לא צריך להיות ככה", מסבירה איאש, "אין לי בעיה להופיע עם גברים, אבל בגדול זה לא מתאפשר. אז החלטתי שאולי אני רוצה ליצור את שלי, ודווקא בנושא הזה. לא חיפשתי קיצוניות. כן רציתי להעביר את הצד המתוק שיש גם במסגרת הדתית". איאש, בוגרת בית הספר למחול של שולמית סקיבא וסטודנטית לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, מופיעה בימים אלה במופע המחול לילדים "פרח לב הזהב" – המקום היחיד נכון לרגע זה בו תורתה אינה מתנגשת עם אמנותה. "זה צנוע, זה נושאים של ילדים וזה לא בשבת", היא מסבירה. "אני מכירה מישהי דתיה שהופיעה בבת שבע. היא הייתה, כמובן, הדתיה היחידה שם, והיא חוותה דברים מאוד קשים, גם בהתמודדות וגם ביחס. למשל, הם טסו כולם לחו"ל בשבת והיא הייתה צריכה לטוס יום קודם. לא היה שם איפה לאכול כשר, והיא באה עם מזוודות של אוכל".
.
זביב וייגר, השותפות למופע, קשורות לדת כל אחת בדרכן. זביב, המגדירה את עצמה בצחוק כ"רבע דוסה", שומרת על חלק מן המצוות ולומדת תורת חשיבה הכרתית בשיטת ימימה. "אני די שלמה עם המקום שבו אני נמצאת כיום", היא עונה על התהייה לגבי מגבלות על מחול. "אני לא רואה את עצמי עושה בזמן הקרוב צעדים דרסטיים מבחינת התקרבות שתמנע ממני לרקוד. אני לא אהיה בעירום מלא על הבמה, אבל זה לאו דווקא קשור לדת, זה פשוט מי שאני". ייגר, שעבדה בשליחות במחנה קיץ בארצות הברית חמש שנים ברציפות, עסקה רבות בפעילות במשמעות של יהדות וישראליות בארץ ובחו"ל. "אני רואה את עצמי כיהודיה בפן התרבותי", היא מסבירה, ומתעקשת: "חשוב לי שיהיה כתוב שקלי השרתה אווירה של סקרנות, חיפוש ושיתוף".
"הוצאה לפועל" היא הצגה קאמרית בת חצי שעה מאת עורך הדין והפעיל החברתי אסף דרעי, בבימויו של רועי מלכה. אבי ויודית עבדיאל (טמאזגן סנבטו ודור פלורנטין) חיים את חייהם בשלווה – ככל שזוג המורכב מגבר אתיופי ומאישה לבנה יכול לחיות בשלווה בישראל. לילה אחד דופקת על דלתם מדינת ישראל, בדמות שני מוציאים-לפועל (גיא רובין ואלון גאווי). למרות שבני הזוג מתעקשים כי אין להם שום חוב, מתפרצים שני לובשי המדים אל דירתם ואל חייהם, ומתעקשים כי אבי יודה באשמה כלשהי, תוך ציטוט של חוק ההסתננות. השחקנים הצעירים חיים את המתרחש על הבמה הקטנה, באופן משכנע יותר מבעלי שם רבים העולים מדי ערב באולמות מהודרים מול מאות אנשים.
פלורנטין מצליחה לייצר רגש אמיתי מבלי לגלוש להגזמה, למרות שתפקידים מסוג זה כבר הפילו בפח שחקניות מנוסות הרבה יותר, ומשחק "השוטר הטוב, השוטר הרע" הופך בידיהם של רובין וגאווי ליצירת מופת קטנה, הראויה לפרסים. המאבק של סנבטו עם סערת הרגשות הפנימית של הדמות מזכיר לעיתים כי מדובר בכל זאת בהפקת סטונדטים, אך אין בכך כדי לגרוע יותר מדי מן האמינות של המתרחש. הבחירה של דרעי לשבור את הקיר הרביעי ולגרום למוציאים לפועל לפנות אל הקהל, בעיקר בפתיחת ההצגה, היא בחירה שנויה במחלוקת. שורות כגון "אתם תתרווחו כאן בנוחות בזמן שאנחנו נעשה את העבודה המלוכלכת. שלכם" פוגעות (למרות המשחק הנהדר של רובין) באמירה שלה יותר מאשר מועילות. הן נשמעות מאולצות מדי, מכוונות בסיכול ממוקד מדי למיתרי הרגש, מסבירות מדי את המובן מאליו. וחבל, כי התרחשות העלילה אינה זקוקה להסברים נוספים. קשה לדבר על "הוצאה לפועל" בלי לתת ספויילרים לטוויסטים שעוברת ההצגה בפרק הזמן הקצוב שלה, אך די באמירה כי מדובר באחת ההפקות המטלטלות ביותר שתראו בתיאטרון השנה, שתרדוף אתכם עוד זמן רב לאחר שיידלקו האורות. אמירה נוקבת על גזענות, אלימות ושנאה, שתשאיר אתכם עם חור פעור בבטן.
רפרוף על הצגות נוספות בפסטיבל – "לפקח ולהעניש", "ילדות טובות", "האופניים של אֶליק" – מוכיח כי בשעה שהתיאטראות הגדולים עדיין מעדיפים ביקורת לייט במקרה הטוב, נוגעים הסטודנטים הצעירים היישר בלב הבעיות החברתיות והפוליטיות הבוערות. כן יירבו.
פורסם בסלונה, 23.10.2012
"יותר משחור-לבן" הוא מופע תיאטרון מחול קצר אך מדוייק מאת קלי איאש, שיצרה אותו יחד עם שותפותיה למופע, רוני זביב וטל ייגר. איאש, סטודנטית בת 25 למחול ודתיה, תרגמה לבמה את הקרע הפנימי שלה בין שתי תשוקותיה הגדולות. למרות שהמופע מייצר בסופו של דבר אמירה אופטימית על חיבור, הוא מהווה דווקא תזכורת לשלשלאות בהן כובלת הדת היהודית יצירה נשית מחד, ולחוסר הסובלנות מצד עולם המחול החילוני מאידך.
"אני חושבת שהיהדות וההלכה זה מקום של גברים, וזה לא צריך להיות ככה", מסבירה איאש, "אין לי בעיה להופיע עם גברים, אבל בגדול זה לא מתאפשר. אז החלטתי שאולי אני רוצה ליצור את שלי, ודווקא בנושא הזה. לא חיפשתי קיצוניות. כן רציתי להעביר את הצד המתוק שיש גם במסגרת הדתית". איאש, בוגרת בית הספר למחול של שולמית סקיבא וסטודנטית לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, מופיעה בימים אלה במופע המחול לילדים "פרח לב הזהב" – המקום היחיד נכון לרגע זה בו תורתה אינה מתנגשת עם אמנותה. "זה צנוע, זה נושאים של ילדים וזה לא בשבת", היא מסבירה. "אני מכירה מישהי דתיה שהופיעה בבת שבע. היא הייתה, כמובן, הדתיה היחידה שם, והיא חוותה דברים מאוד קשים, גם בהתמודדות וגם ביחס. למשל, הם טסו כולם לחו"ל בשבת והיא הייתה צריכה לטוס יום קודם. לא היה שם איפה לאכול כשר, והיא באה עם מזוודות של אוכל".
.
זביב וייגר, השותפות למופע, קשורות לדת כל אחת בדרכן. זביב, המגדירה את עצמה בצחוק כ"רבע דוסה", שומרת על חלק מן המצוות ולומדת תורת חשיבה הכרתית בשיטת ימימה. "אני די שלמה עם המקום שבו אני נמצאת כיום", היא עונה על התהייה לגבי מגבלות על מחול. "אני לא רואה את עצמי עושה בזמן הקרוב צעדים דרסטיים מבחינת התקרבות שתמנע ממני לרקוד. אני לא אהיה בעירום מלא על הבמה, אבל זה לאו דווקא קשור לדת, זה פשוט מי שאני". ייגר, שעבדה בשליחות במחנה קיץ בארצות הברית חמש שנים ברציפות, עסקה רבות בפעילות במשמעות של יהדות וישראליות בארץ ובחו"ל. "אני רואה את עצמי כיהודיה בפן התרבותי", היא מסבירה, ומתעקשת: "חשוב לי שיהיה כתוב שקלי השרתה אווירה של סקרנות, חיפוש ושיתוף".
"הוצאה לפועל" היא הצגה קאמרית בת חצי שעה מאת עורך הדין והפעיל החברתי אסף דרעי, בבימויו של רועי מלכה. אבי ויודית עבדיאל (טמאזגן סנבטו ודור פלורנטין) חיים את חייהם בשלווה – ככל שזוג המורכב מגבר אתיופי ומאישה לבנה יכול לחיות בשלווה בישראל. לילה אחד דופקת על דלתם מדינת ישראל, בדמות שני מוציאים-לפועל (גיא רובין ואלון גאווי). למרות שבני הזוג מתעקשים כי אין להם שום חוב, מתפרצים שני לובשי המדים אל דירתם ואל חייהם, ומתעקשים כי אבי יודה באשמה כלשהי, תוך ציטוט של חוק ההסתננות. השחקנים הצעירים חיים את המתרחש על הבמה הקטנה, באופן משכנע יותר מבעלי שם רבים העולים מדי ערב באולמות מהודרים מול מאות אנשים.
פלורנטין מצליחה לייצר רגש אמיתי מבלי לגלוש להגזמה, למרות שתפקידים מסוג זה כבר הפילו בפח שחקניות מנוסות הרבה יותר, ומשחק "השוטר הטוב, השוטר הרע" הופך בידיהם של רובין וגאווי ליצירת מופת קטנה, הראויה לפרסים. המאבק של סנבטו עם סערת הרגשות הפנימית של הדמות מזכיר לעיתים כי מדובר בכל זאת בהפקת סטונדטים, אך אין בכך כדי לגרוע יותר מדי מן האמינות של המתרחש. הבחירה של דרעי לשבור את הקיר הרביעי ולגרום למוציאים לפועל לפנות אל הקהל, בעיקר בפתיחת ההצגה, היא בחירה שנויה במחלוקת. שורות כגון "אתם תתרווחו כאן בנוחות בזמן שאנחנו נעשה את העבודה המלוכלכת. שלכם" פוגעות (למרות המשחק הנהדר של רובין) באמירה שלה יותר מאשר מועילות. הן נשמעות מאולצות מדי, מכוונות בסיכול ממוקד מדי למיתרי הרגש, מסבירות מדי את המובן מאליו. וחבל, כי התרחשות העלילה אינה זקוקה להסברים נוספים. קשה לדבר על "הוצאה לפועל" בלי לתת ספויילרים לטוויסטים שעוברת ההצגה בפרק הזמן הקצוב שלה, אך די באמירה כי מדובר באחת ההפקות המטלטלות ביותר שתראו בתיאטרון השנה, שתרדוף אתכם עוד זמן רב לאחר שיידלקו האורות. אמירה נוקבת על גזענות, אלימות ושנאה, שתשאיר אתכם עם חור פעור בבטן.
רפרוף על הצגות נוספות בפסטיבל – "לפקח ולהעניש", "ילדות טובות", "האופניים של אֶליק" – מוכיח כי בשעה שהתיאטראות הגדולים עדיין מעדיפים ביקורת לייט במקרה הטוב, נוגעים הסטודנטים הצעירים היישר בלב הבעיות החברתיות והפוליטיות הבוערות. כן יירבו.
פורסם בסלונה, 23.10.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה