כתבה: הדור הבא של במאי תיאטרון צעירים

"התיאטרונים הרפרטואריים הגדולים נתמכים על ידי המדינה, תיאטרוני הפרינג' קורסים, והסיבה היא כי הקהל לא מגיע. האתגר מספר אחת זה ליצור הצגות שיעניינו את הקהל", אומר סהר לחמי, אחד הבמאים הצעירים שדווקא כן מצליח להביא קהל סקרן להצגותיו. והוא נמצא בחברה טובה – אט אט קם כאן דור חדש ויצירתי של במאים, כולם צמאים להזדמנות להפוך לדבר הגדול הבא. ללחמי מצטרפים עירד רובינשטיין, איה קפלן ומורן אביב שהמשותף לכולם הוא גילם הצעיר והרצון הרב לעשות תיאטרון שהקהל ירצה לראות, מבלי להתפשר על העקרונות האמנותיים שלהם. 

עירד רובינשטיין
 גיל: 32

הצגות שביים: "ההודי רוצה לברונקס" (תיאטרון הספריה), "דונה פלור נשואה לשניים" (הסטודיו של יורם לווינשטיין), "משהו למות בשבילו" (תיאטרון חיפה), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (ביה"ס למשחק גודמן בנגב), "הגולם" (בית צבי)

רץ עכשיו: "משהו למות בשבילו" בתיאטרון חיפה. בנוסף, תוכלו לחזות ברובינשטיין עצמו מעל במת תיאטרון הסמטה, ב"אגף 6", זוכת פרס "קיפוד הזהב", על פי סיפורו של צ'כוב - אותה גם סייע לתרגם מרוסית. זאת מבלי לדעת כלל את השפה.
עירד רובינשטיין, בוגר בית הספר למשחק בית צבי וקורס משחק מול מצלמה של רותי דייכס, הגיע לתיאטרון דרך הקולנוע. "כשהייתי בן 13 ראיתי את הסרט 'אפוקליפסה עכשיו'", הוא מספר. "זה היה לבד ומאוחר בלילה. הייתי ילד שאוהב סרטי אקשן, ונתקלתי ביצירה האפית הזאת. לא ידעתי שקיימים דברים כאלה בכלל. לא ממש הבנתי מה אני רואה, אבל גם לא יכולתי להוריד מזה את העיניים. זה הפך לי את העולם לגבי מה שאפשר לעשות". עם סיום שירותו הצבאי, לאחר שנה וחצי בדרום אמריקה, פנה רובינשטיין ללימודי המשחק.
איך קרה המעבר ממשחק לבימוי?
"זה נראה על פניו כמן ג'וק, כי עד אז לא עשיתי שום דבר שקשור למקצוע הזה. ידעתי שאני אוהב קולנוע, אבל בבית צבי גיליתי את התיאטרון. בסוף השנה השלישית ניגשתי לגרי בילו ז"ל וביקשתי לביים משהו. אהבתי מאוד לשחק, אבל קסם לי הרעיון שאני יכול לשלוט בכל מהלך ההתרחשות על הבמה. לגרי היה עיקרון לפיו הוא 'נותן לבמאי שלוש הזדמנויות להוכיח שהוא לא במאי', ובלי שהייתי צריך בכלל לשכנע אותו, קיבלתי את ההזדמנות הראשונה שלי. ביימתי כתרגיל את המחזה הקצר 'ההודי רוצה לברונקס', להצגה שרצה קרוב ל-50 פעם בתיאטרון הספרייה". 
העיבוד של "דונה פלור נשואה לשניים" ייצוגי לתפיסה הבמאית שלך?
"יש בו את כל הדברים ששווה לעשות על במה – אהבה, שנאה, על-טבעי, שדים ורוחות. אני אוהב סיפורים גדולים, אפוסים. מבחינתי החומרים הכי מעניינים זה כל דבר שפורץ מהבמה, זה כמו ילד שרואה קסם. פתאום דמות מתעופפת באוויר ואתה לא מבין איך זה קרה. על הבמה זה הרבה יותר מאתגר מאשר בקולנוע, לכן זה גם הרבה יותר מתוק כשזה מצליח. אני גם אוהב להביא לפה חתיכה ממקום אחר, אני לא אקח סיפור ואעשה לו עיבוד ישראלי. הקהל חכם, הוא עושה את הקישורים לבד".

ממה נובע המחסור בקהל בתיאטראות בארץ?
"בעיניי, צרכנות של תרבות מתחילה בחינוך. ילד צופה בתוכנית ילדים. התכנים שם דלים. בובות מדובבות שמשמיעות קולות מטופשים. הסטנדרט הזה נתפס אצלו כנורמה והוא סובל מנזק בלתי הפיך לדמיון. אחר כך הוא גדל בחיק הריאליטי, ובסוף מגיע לאולם התיאטרון - מדיום אמנם חזותי, אך מבוסס על המילה הכתובה, ולא נוצר אצלו שום גירוי. וככה הוא מגדל את הבן שלו וחוזר חלילה".

מה האתגר הכי גדול עבור במאים צעירים בישראל?
"ההזדמנות. אני, כמו הרבה יוצרים צעירים, מוצא את עצמי אומר: רק תנו לנו את ההזדמנות. תנו לי לשים את הרגל בדלת, ולעשות את מה שאני יודע לעשות. במאי, שלא כמו שחקן, לא יכול לעשות אודישן של 10 דקות ולהראות מה הוא שווה. כש'דונה פלור' עלה היו לי שבועיים לנדנד לכל העולם שיבוא לראות את העבודה שלי. משה נאור הגיע ממש להצגה האחרונה, והוא זה שנתן לי את ההזדמנות לביים את 'משהו למות בשבילו' בתיאטרון חיפה. במאי הוא קברניט של ספינה. וכשאתה צעיר לא יפקידו בקלות בידיים שלך תקציבים, יוצרים, חלל וקהל. אתה חייב לשכנע את מקבלי ההחלטות שאתה יודע לאן להוביל את הספינה הזאת, שאתה מסוגל להנהיג את הצוות שלה".

איה קפלן

גיל: 33

הצגות שביימה: "בת זונה" (smallבמה 2004), "מסרי לבתי כי יצאתי למסע" (קריאה מבויימת, קאמרי), "משחקים" (מופע תיאטרון תנועה, פסטיבל ישראל 2006), "אני לא דרייפוס" (קאמרי), "שעתו האחרונה של קול" (תיאטרונטו 2007), "לא תישא" (צוותא), "סיבוב מסוכן" (הסטודיו של יורם לוינשטיין), "בעל למופת" (קאמרי), "קולות בלילה" (קאמרי), "זעמו הגדול של פיליפ הוץ" (תיאטרון הסמטה), "חלומות" (הסטודיו של יורם לוינשטיין), "הכל אודות חווה" (תיאטרון באר שבע).  

רץ עכשיו: "הכל אודות חווה" (תיאטרון באר שבע)

איה קפלן, בוגרת מסלול הבימוי בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, היא הבמאית הצעירה ביותר בתיאטרון הרפרטוארי כיום, מורה למשחק בבית הספר למשחק גודמן בנגב, ומאז חילופי ההנהלה בתיאטרון באר שבע לפני כשנתיים גם חברה בוועדה האמנותית של התיאטרון. המשותף לרוב ההצגות בבימויה, והזרז הבולט ביותר לעלייתה המהירה, הוא אחד: יהושע סובול. לאחר סיום לימודיה שימשה קפלן עוזרת במאי לגדליה בסר בתיאטרון הרצליה, שם הבחין בה סובול ופרש עליה את חסותו. את "שעתו האחרונה של קול" כתב סובול עבור קפלן באופן אישי. משם נסללה הדרך לשותפות רבת שנים.
 יש אתגר מיוחד בלהיות אישה במאית, ועוד במאית צעירה כל כך?
"התיאטרון הוא בהחלט זירה גברית. כשרק התחלתי היו לי הרבה פאדיחות בעיקר כי אני נראית נורא צעירה. אנשים היו נכנסים ואומרים 'חמודה, תגידי לבמאי שלך ככה וככה', או שואלים 'איפה הבמאי?'. או שהיו מגיעים לפגישה איתי ופולטים 'אה' מאוכזב. היום זה קורה הרבה פחות. להיות במאי זה אופי מסוים. אתה תמיד המבוגר האחראי בחדר, גם אם אתה צעיר. צריך להתעלם מזה וללכת עם הידיעה הפנימית שלך שאתה יודע מה אתה עושה. ואם אתה לא יודע – אל תהיה פה". 
את אחת הבודדים שפנו ישירות לבימוי, בלי לעבור דרך המשחק
"ידעתי שאני רוצה לעשות תיאטרון ולא רוצה לשחק. לוקח זמן עד שאתה מבין מה זה בעצם להיות במאי. בתרגיל הבימוי הראשון שהגשתי, בו היינו צריכים לביים שיר ולהציג משהו אישי, הבנתי שאני הכי על הבמה עכשיו. כרעיון. וזה הכי נפלא בעיניי. ככל שהחזרות נוקפות, הבמאי מתרחק מההצגה פיזית – בהתחלה הוא ספון על שולחן, אחר כך עומד על הבמה, אחר כך יושב קצת באמצע האולם, ובסוף עומד למעלה ונותן לקהל למלא את האולם. אתה בורא את זה יחד עם השחקנים, אבל בסוף אתה רואה איך הדבר הזה חי ונושם לבד, והוא שלך. אתה מביא את ההצגה לנקודת הפתיחה שלה, וכשהשחקנים רק מתחילים אתה כבר סיימת. ואז אפשר להיות על הבמה בלי להיות על הבמה".
בקרוב מתוכנן לעלות בקאמרי מחזה שהוא תוצר של שיתוף פעולה נוסף עם סובול. בהמשך תעלה  בתיאטרון באר שבע הפקה של המחזה "הכל בגן" מאת ג'יילס קופר, העוסק בהתפוררות משפחה בת המעמד הבינוני מהפרברים על רקע המצב הכלכלי המתדרדר של בריטניה. "הלכתי אחורה יחד עם רפי ניב ומצאנו את החומר הזה - שונה, מגרה, קצת רחוק. זו הדרך שלנו לעשות מחאה חברתית", היא מסבירה. "המחזה מאוד רלוונטי, ולצערי ילך ויהפוך ליותר ויותר רלוונטי עד שיעלה. הוא שואל עד כמה רחוק נלך בשביל לשמור על מה שיש לנו? והתשובה היא: רחוק מאוד".
מה צריכה להיות מידת החשיבות של הקהל בשיקולים של עשייה תיאטרלית?
"אני מאמינה בקהל, ואני מאמינה בקהל הישראלי. לא צריך לחשוב שהוא טיפש ולעשות בשבילו הפקות רדודות. הוא קהל חכם וחם, שאוהב שמביאים לו דברים עם אמת. מצד שני, אני גם לא מאמינה בלעשות תיאטרון למתי מעט, שהקהל ידיר רגליו ממנו, כי אז – מה עשית? לא הצלחת להשפיע. אני חושבת שצריך לנהל דיאלוג עם הקהל, ושאמן תיאטרון עושה את זה דרך עבודותיו. אני לא קונה את זה שהתיאטרון הישראלי שחוק".

סהר לחמי

גיל: 36

הצגות שביים: "מה?ריחואנה!", "ריאליטי", "אימפריה", "XXX תל אביב", המופע "הדרך בה בחרתי", "מסטולים" – כולן בתיאטרון קרוב.

רץ עכשיו: "מה?ריחואנה!", "XXX  תל אביב", "הדרך בה בחרתי", "מסטולים". הצגות ברחבי הארץ.
אפשר להגיד שסהר לחמי בנה את הקריירה שלו על הסטלה. הצגת הבכורה שלו "מה?ריחואנה!", העוסקת באופן הומוריסטי (ותומך) בצריכת סמים קלים, רצה בהצלחה מאז 2005. הצלחה זו אפשרה לו להקים, עוד באותה השנה, את משרד ההפקות "פרויקט התיאטרון של סהר לחמי" בתוך תיאטרון קרוב, העוסק בחומרים שלחמי עצמו כותב ומביים. באופן מפתיע, המופע "מסטולים" הוא שיתוף פעולה עם אגודת אל-סם שמיועד לבני נוער ומציג אך רק את הקטעים מתוך "מה?ריחואנה!" העוסקים בפן השלילי של עישון גראס.
אין דיסוננס בליצור מתוך הצגה שתומכת בגראס הצגה שמתנגדת לו באופן נחרץ?
"אין כאן שום דיסוננס. גם ב'מה?ריחואנה!' יש לי עמדה מאוד ברורה בקשר לבני נוער: שזה לא צריך לקרות".
 ההצגות שלך עוסקות באופן עקבי בנושאים שהם בלב ההוויה היומיומית
"שייקספיר למשל, הוא גאון לכל הדעות, אבל לאנשים שמגיעים מבת ים קשה להתחבר להנרי השמיני או למלך ליר, ואני מבין אותם. כאדם שגר בתל אביב, מגדל שתי בנות ונוהג בפז'ו – קשה לי לראות אדם עם גלימה שקורא לעצמו מלך ולהתחבר לזה. אולי אני טיפש, אבל קשה לי להתחבר לדמויות שכל כך רחוקות מהמציאות שלי כאדם ישראלי. כשכתבתי את 'מה?ריחואנה!' עישנתי בלי סוף. כשכתבתי את 'ריאליטי' ראיתי תוכניות ריאליטי בלי סוף, כמו כל אדם פה. אני מתעסק בדברים שמעניינים אותי". 
מה האתגר של התיאטרון בארץ כיום?
"להביא את הקהל לאולמות התיאטרון. התיאטרון הולך ומאבד מכוחו בגלל כל מה שסביבו – קולנוע, טלוויזיה, אינטרנט. דברים מאוד מהירים. גם ההצגות היום צריכות להיות הרבה יותר. אם פעם יכולת להתעסק 20 דקות בסצנה אחת, היום הן צריכות להיות הרבה יותר דינמיות. השילוב של אלמנטים חיצוניים כמו מוזיקה ותאורה צריך להיות הרבה יותר מושקע. והכי חשוב – בחירת התוכן. התיאטרון הממוסד גווע. חבר'ה צעירים לא הולכים לתיאטרון, ואני חושב שזה חבל". 
אבל להצגות שלך דווקא מגיע קהל צעיר, בני 45-20
"להצגות שלי מגיעים צעירים, אבל לצערי לא מגיעים יותר מבוגרים. גם אני לא מצליח לקלוע לכל המנעד. הפרויקט הבא שלי קצת מתקשר לזה. להצגה קוראים 'מאחורי המסכה' והיא עוסקת במה שקורה למשפחה שאחד מילדיה מצהיר על חזרה בתשובה. זה בא מהרצון לגעת בקהל של הורים לילדים בוגרים". מופע נוסף שנמצא כרגע בשלבי עבודה הוא מופע יחיד של לחמי, שיהווה מחווה לכל מקורות ההשראה שלו  - החל בגשש החיוור, דודו טופז ועד מייקל ג'קסון. 

מורן אביב

גיל: 28

הצגות שביימה: "תאונת שרשרת" (מיצג, פצ'ה 'קוצ'ה 12), "עאישה – עבודת יד" (פסטיבל מרכז במה 2012), "קווי מתאר" (תמונע)

מורן אביב, במאית ויוצרת בתיאטרון חזותי, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, מביאה לבמה קול ייחודי ושאלות נוקבות. תיאטרון החפצים בו היא עוסקת מביא לבמה באופן עקבי לא רק קסם, אלא גם חקירה מתמשכת המלוות את כל עבודותיה (כולל זו עליה היא עובדת בימים אלה).

מה מנחה את היצירה שלך?
"סבא וסבתא שלי מעיראק, והיה לי צורך לחפש את הבית הערבי שיכול היה להיות לי. היה להם רצון מאוד גדול להיות ישראלים – וכתוצאה מכך, לאבד זהות. אף פעם לא שמעתי ערבית בבית. זה נושא מרכזי שמציק לי: שהערבית שלי לא מבית ואני צריכה ללמוד אותה מבחור אשכנזי שמדבר ערבית שוטפת. לפעמים אני מרגישה שהערביוּת שאני מחפשת במציאות הקרובה אליי היא בעצם ערביוּת פלסטינית".  

איך המשפחה שלך מתייחסת לחיפוש הזה?
 "הרבה פעמים אני נתקלת בהרמת גבה. אחד הדברים הכי חזקים שקרו לי ב'קווי מתאר' היה כשדודה של אבא שלי ישבה באחד השולחנות. בסוף המופע היא אמרה לי שהיא הבינה שכשהם היו צעירים בכלל לא היה את התנאי לחשוב כמונו. פתאום הבנתי את חוסר ההבנה של ההורים שלי. להם שאילת השאלות לא באה באופן טבעי. הרצון להיות ישראלי, שייך, היה חזק. המופע הביא את מפגש המחשבות הזה עם הדודה, שאחרת בחיים לא היה קורה. עכשיו אני יכולה לחיות עם זה יותר בהבנה. אני, כמורן אביב, עדיין מחפשת את הבית הערבי שלי ומנסה לאסוף שאריות שירכיבו לי אותו ולא כל כך מצליחה. זה חלק מבניית זהות, גם כיוצרת וגם כאדם. זו שאלה שתמשיך להעסיק אותי".

למרות העיסוק בזהות המורכבת הזו, אין בהצגות שלך שחקנים פלסטינים
"אני מאוד רוצה שיהיו, אבל אני רוצה קודם להבהיר לעצמי את הקול הפנימי שלי לפני שאני נכנסת לריגושיוֹת אחרות ויותר גדולות. זה נושא רחב, מלא שדים בבקבוק. אני נזהרת כשאני מדברת עליו. הפרטים מאוד ספציפיים ואישיים, שיכולים להשליך על משהו רחב יותר. הרבה אנשים יכולים לצאת מ'קווי מתאר' ובכלל לא לקחת את הנושא היהודי-פלסטיני אלא את הנושא האישי של שלושה אנשים שרוצים לקחת בית ותוך כדי זה שוללים מישהו אחר".  בימים אלה מתעתדת אביב לביים הצגה שכתבה לי לוריאן, שתעסוק במיתולוגיה של פסיכה וארוס, ומקווה להעלותה בפסטיבל "מרכז הבמה" הקרוב. עד אז, היא תציג קטע מתוך הפרויקט במופע של "פנדורה", קבוצת בוגרי התיאטרון החזותי, המציגה בתיאטרון הקרון בירושלים (ב-9 בפברואר) ובגלריה "החנות" בתל אביב. פרויקט נוסף המצוי כעת בשלבי עבודה נושא את השם "נ.צ. שממה", וגם כאן תציג אביב שלוש נקודות מבט שונות. 
בכובעך השני את גם מחזיקה בתעודת הוראה ומלמדת אמנות בבית ספר יסודי. יש קשר בין חינוך לתיאטרון?
"אני רואה קשר מאוד גדול בין מורים לבין פרפורמרים. כשאני בונה שיעור לכיתה, אני יוצרת אותו עם אלמנטים דרמטיים. יש בו התחלה, אמצע וסוף, ופיקים של התרגשות. זה כמו לביים טקסט". 
מה האתגר המיוחד של תיאטרון הפרינג'?
"להביא אנשים לראות. זו קהילה שדי ממחזרת את עצמה, לצערי. אין סיבה שמי שהולך לקאמרי, לבית ליסין ולהבימה לא יבוא לתמונע. הרבה פעמים יש סטיגמה על הפרינג' שהוא סתום ומתעסק בעצמו, ומפריעה לי התפיסה הזו. האתגר הוא להרחיב את קהילת האורחים. האתגר השני הוא שלהיות יוצרת עצמאית, במאית עצמאית בארץ, בנישה הזו זה עניין של תקציבים והערכה של המוסדות. תמונע הוא בית נפלא, אבל הוא אחד".


פורסם בעכבר העיר אונליין, 03.02.2013

כתבה: פסטיבל זכויות אדם בתיאטרון קרוב

ב-10 בדצמבר יציינו ברחבי העולם וגם בישראל את יום זכויות האדם והאזרח הבינלאומי. עולם התיאטרון, שעמד מאז ומתמיד בחזית המאבק על זכויות אלה, אינו שוקט על שמריו. אחד האירועים הבולטים בנושא הוא "האזרח כאן", פסטיבל בן שלושה ימים שייערך ב-7-5 בדצמבר בתיאטרון קרוב, השוכן בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. "המיקום שלנו הוא סוג של אמירה שהיא לעתים מאוד מורכבת", מסבירה דורית ניתאי-נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, "אבל היא גם מאוד מרגשת, כי היא מאפשרת לבאי התיאטרון לראות את מצבי הקיצון ולהבין". ההחלטה של קרוב להתמקם דווקא בתוך אחד האזורים הקשים ביותר בעיר נבעה מלכתחילה מבחירה מודעת, ונועדה הן לייצר אמירה והן לקרב אליו את אוכלוסיית האזור.

עם זאת, השנה נושא הפסטיבל מטען כבד מן הרגיל. כזכור, בחודש מאי התחוללו בדרום תל אביב מהומות שפרצו בעקבות הפגנה של תושבי השכונות, בה נאמו חברי הכנסת דני דנון ומירי רגב, נגד אחוז הפליטים הגבוה באזור. ההפגנה התדרדרה במהירות לכדי תקיפת פעילי זכויות אדם וזרים שנקלעו במקום, בהם בחור יהודי ממוצא אתיופי שהותקף כיוון שנחשב לסודני בגלל צבע עורו. בנוסף, הוצתו בדרום תל אביב דירות מגורים וגן ילדים של פליטים.

זו השנה השנייה ברציפות בה בוחר תיאטרון קרוב בנושא זכויות האדם לפסטיבל, וההצגות טעונות במיוחד. אחת הדוגמאות הבולטות היא "הוצאה לפועל", בבימויו של רועי מלכה. העלילה מציגה עימות הולך ומתפתח בין בני הזוג אבי ויהודית, עולה אתיופי וצברית לבנת-עור, לבין שני מוציאים לפועל המתדפקים על דלתם באישון לילה וטוענים כי בידם הוכחות כלשהן כנגד אבי. המחבר הוא עורך הדין אסף דרעי, סטודנט לתואר שני בספרות בכובעו השני, שזהו לו מחזה בכורה.

מנין שאבת את ההשראה?
"אני מטפל באנשים שסובלים מההוצאה לפועל כבר 12 שנה, ושמתי לב שזה מקביל להרבה פעולות מופרזות אחרות של המדינה. יש קו מאוד ברור שמחבר בין פעולות המדינה כשהיא נכנסת אליך הביתה - בין אם כדי לגבות כסף עבור ההוצאה לפועל, כדי לחפש גראס או כדי לעצור אותך כפליט. בדרך כלל המצבים לא קיצוניים כמו בהצגה, אבל בהחלט אפשר לראות איך המערכת מובנית באופן שבו אנשים מקבוצות אתניות מוחלשות, כגון ערבים, רוסים ואתיופים, סובלים מנחת זרועה באופן סיסטמטי, פשוט מכיוון שהיא לא טורחת להתאים את עצמה לטפל בהם. אפילו בדברים מינימליים כמו תרגום מסמכים או תרגום דיונים בפני שופטים בהוצאה לפועל. הם נאלצים לספוג שוב ושוב הליכים קשים מאוד, שהיו נמנעים כנגד ישראלי שדובר היטב עברית. כשאנשים שלא קוראים טוב עברית רואים שכתוב 'הוצאה לפועל', הם חושבים שאין להם זכות להתגונן. אז הם לא מתגוננים, גם אם יש להן טיעונים טובים נגד התביעה".

כדוגמה נוספת מביא דרעי את יכולתן של חברות סלולר לפתוח תיק כנגד לקוח בעיר הרחוקה ממקום מגוריו, כאשר הנפגעים העיקריים מכך הם, כאמור, חברי אוכלוסיות מוחלשות: "או כי הם עובדים או מטפלים בילדים, או כי הם פשוט עניים מכדי לנסוע כל כך רחוק. הם לא מצליחים להתמודד עם התיק שנפתח, בלי שום הצדקה, במרחק רב מהבית שלהם. ברור שהחברות עושות את זה כדי למנוע מהם נגישות לזכויות שלהם".

ההצגה מעלה שאלות מאוד קשות על גזענות ועל היחס לאחר באשר הוא, שנוגעות באופן ישיר לאירועי השנה האחרונה בדרום תל אביב. יש משהו מאוד טעון בבחירה להעלות אותה דווקא כאן.
"אני מת על זה. זה דבר מאוד נפיץ, הכנסת ההצגה הזו דווקא לתיאטרון שיושב באזור הזה, ואני אוהב דברים נפיצים. שינויים חברתיים ודברים טובים קורים רק כשאתה משחק בחומר נפץ, והכנסת 'הוצאה לפועל' לתיאטרון קרוב היא בפירוש משחק בחומר נפץ".

אחד הנושאים הכאובים בהם נוגעת עלילת המחזה הוא הבלבול של ישראלים לבנים רבים, בין אם מתוך גזענות ובין אם מתוך בורות, בין אזרחים ממוצא אתיופי לבין מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. "אני חי את זה יום יום", אומר בכאב השחקן טמזגאן סנבטו, המגלם את אבי. "כשהייתי בשנה השנייה בלימודי המשחק היינו צריכים ללכת לנווה שאנן לחפש דמויות, והסטודנטים שבאו איתי הרגישו הכי בטוחים בעולם, כי הם ראו אותי כמי שיודע את השפה של האנשים שחיים שם. ולי זה מוזר. בסדר, אני נראה כמוהם, אבל מי אמר שיש לי תקשורת איתם?". לדבריו, האפקט הזה נמשך גם ביחסים עם הרשויות. "אני יכול ללכת לתומי ופתאום יעצור אותי שוטר: 'מי אתה? מה אתה? תביא תעודות'. כשאני שואל האם אני נראה חשוד, האם יש לו הסבר, הוא אומר 'לא'. הוא לא ייתן תשובה מספקת למה עוצרים אותי. אנשים שממלאים תפקיד ממסדי מפעילים את הכוח שניתן להם הרבה מעבר למה שמותר להם. זה לא סתם סיפור תלוש, אלה דברים שקורים. אני יכול לראות את הגזענות בדברים הכי קטנים שבעולם. גם בכיתה, כולם יכולים להתייפייף ולהגיד 'מה פתאום', אבל כשמגיעים לנקודה כשצריכים לבחור (עם מי לעבוד א"ב), הם יעדיפו מישהו אחר במקומי".

מאידך, מדבר סנבטו גם על הקשיים של מבקשי המקלט. "לא הלכתי וחקרתי את מצבם, אבל כשאני עובר באוטובוס ורואה אותם שרועים בגינת לווינסקי עולות לי כל מיני מחשבות", הוא מספר. "בן אדם ברח מהמדינה שלו בתקווה שיגיע לאנשהו, שיעשה משהו עם עצמו. כמה הוא יכול להיות במצב שבו הוא לא עובד ואין לו כסף? או שהוא תולה את עצמו, או שהוא שודד כדי לשרוד. כואב לראות את זה, ועוד במדינה שמתיימרת להיות מפותחת".

כמו סנבטו, גם שחקני ההצגה "במקום של האחר", בבימויה של נולה צ'ילטון, עברו תהליך חיפוש עצמי ארוך על מנת להביא את הדמויות שלהם לבמה. ההצגה, שבאופן חריג להצגות ישראליות נמשכו החזרות אליה שנה שלמה, מתבססת על ספריו של דוד גרוסמן: "הזמן הצהוב" (1987) ו"נוכחים נפקדים" (1992). הספרים הם תוצר של ראיונות שערך גרוסמן במשך תקופה ארוכה עם פלסטינים תושבי השטחים, פלסטינים ישראלים, מתנחלים ואנשי צבא, ועוררו סערה עם יציאתם. תחת הנחייתה של צ'ילטון, מדברים השחקנים הצעירים בהצגה בשמן של הדמויות - שכולן (היו או עודן) בנות בשר ודם - ללא מבטאים מעושים וללא תחפושות. "נולה רצתה שנביא לבמה את האמת שלנו", מסבירה השחקנית יעל הוד, המגלמת את וואדחה איסמעיל ואת סאווה עוּתמן, שתיהן ערביות ישראליות.

היכן מצאת את האמת שלך?
"לפני כמה חודשים הייתה מסיבה של עובדי מלון ממילא, בו עבדתי אז, באומן 17 בירושלים. אחד החברים שלי, ערבי-ישראלי, ליווה חברה שיכורה שלנו הביתה, כדי שהיא לא תצטרך לחזור לבד. פתאום חבורה של ילדים ישראלים קלטה שהוא ערבי, ופשוט עשתה לו לינץ'. באותו רגע היכה בי שוק – זה לא רק דיבורים, אלה דברים שמגיעים אלי הביתה, לחברים שלי! זה מה שמדרבן אותי להביא את הדמויות האלה. אנחנו חיים במדינה מלאת שנאת חינם. לא רואים את האנשים כאנשים, רואים רק דת, לאום או מוצא. ובגלל זה חשוב לי להביא את הטקסט הזה לבמה. אני עדיין מנסה לברר את ההשקפות הפוליטיות שלי עד הסוף, אבל העבודה על ההצגה נתנה לי אור שונה וידע שלא היה לי קודם. וידע זה כוח".

עבור השחקן קובי יצחק, המגלם בהצגה את עזמי בשארה, היה מדובר באתגר מיוחד. "היה לי מאוד קשה, כי אני לא מתחבר לדמות מבחינה פוליטית", אומר יצחק, המגדיר את עצמו כבלתי מזוהה פוליטית או מפלגתית, "אבל הדברים שהוא אומר שם מאוד חשובים. כשיש מחזה כתוב מראש זה יותר קל. כאן הייתי צריך לתת לו קול ובמה. הייתי צריך להגיע לסולידריות איתו".

איך עשית זאת?
"גם בבית שלי אני לפעמים מרגיש כמיעוט. ברגע שאני יוצא מהקונטקסט של ערבי, אני יכול לקחת אחריות על הדברים שלו. הוא לא היה קיצוני, הוא כנראה הפך לקיצוני בגלל הדברים שעשו לו. הוא יורה מהבמה את כל הדברים הכי קשים, ויש בכל השיגעון הזה איזו אמת מסוימת. באתי בגישה שאני הולך ללמוד על הבנאדם, לא משנה מה אני חושב, וללמוד יותר טוב על עצמי דרכו. אפילו קהל ימני בדעותיו התחבר, כי קודם כל קיימת הרמה האנושית של השיח. דוד גרוסמן עצמו לא רצה שנעשה את זה, כי הוא הרגיש שהסיפורים האלה הם כבר פאסה, ויש דברים הרבה יותר גרועים שנעשים עכשיו; שזה רק קצה הקרחון. אבל כשהוא הגיע לחזרות הוא מאוד התרגש לראות את הדמויות שלו". 

"בחרנו ללכת לכיוון של נושאים שמאוד בוערים לאנשים", מסביר מנהל תיאטרון קרוב ניקו ניתאי את הבחירות של הפסטיבל. "לשאול מה המקום שלנו פה, מהי מידת החופש שיש לנו, מהי מידת הזכויות. אלה שאלות שמעוררות אסוציאציות שונות אצל כל אחד על חייו כאזרח".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 05.12.2012

הצצה לפסטיבל smallבמה

מי שרוצה תיאטרון שמציב מראה בפני החברה, יתכבד וישים פעמיו אל פסטיבל smallבמה באוניברסיטת ת"א. הפסטיבל, הנערך זו השנה האחת עשרה, מעלה 6 הצגות מקוריות, לצד מופעי מחול ומוסיקה, ומוכיח שמופע טוב וחזק יכול להיות קצר, דל תקציב ונטול כוכבים גדולים. לעיתים קרובות, זה מה שהופך למוצלח פי כמה ממרבית ההפקות בתיאטראות הממוסדים. שני המופעים בהם צפיתי אמש מהווים הוכחה בלתי מעורערת.

"יותר משחור-לבן" הוא מופע תיאטרון מחול קצר אך מדוייק מאת קלי איאש, שיצרה אותו יחד עם שותפותיה למופע, רוני זביב וטל ייגר. איאש, סטודנטית בת 25 למחול ודתיה, תרגמה לבמה את הקרע הפנימי שלה בין שתי תשוקותיה הגדולות. למרות שהמופע מייצר בסופו של דבר אמירה אופטימית על חיבור, הוא מהווה דווקא תזכורת לשלשלאות בהן כובלת הדת היהודית יצירה נשית מחד, ולחוסר הסובלנות מצד עולם המחול החילוני מאידך.

"אני חושבת שהיהדות וההלכה זה מקום של גברים, וזה לא צריך להיות ככה", מסבירה איאש, "אין לי בעיה להופיע עם גברים, אבל בגדול זה לא מתאפשר. אז החלטתי שאולי אני רוצה ליצור את שלי, ודווקא בנושא הזה. לא חיפשתי קיצוניות. כן רציתי להעביר את הצד המתוק שיש גם במסגרת הדתית". איאש, בוגרת בית הספר למחול של שולמית סקיבא וסטודנטית לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, מופיעה בימים אלה במופע המחול לילדים "פרח לב הזהב" – המקום היחיד נכון לרגע זה בו תורתה אינה מתנגשת עם אמנותה. "זה צנוע, זה נושאים של ילדים וזה לא בשבת", היא מסבירה. "אני מכירה מישהי דתיה שהופיעה בבת שבע. היא הייתה, כמובן, הדתיה היחידה שם, והיא חוותה דברים מאוד קשים, גם בהתמודדות וגם ביחס. למשל, הם טסו כולם לחו"ל בשבת והיא הייתה צריכה לטוס יום קודם. לא היה שם איפה לאכול כשר, והיא באה עם מזוודות של אוכל".
.
זביב וייגר, השותפות למופע, קשורות לדת כל אחת בדרכן. זביב, המגדירה את עצמה בצחוק כ"רבע דוסה", שומרת על חלק מן המצוות ולומדת תורת חשיבה הכרתית בשיטת ימימה. "אני די שלמה עם המקום שבו אני נמצאת כיום", היא עונה על התהייה לגבי מגבלות על מחול. "אני לא רואה את עצמי עושה בזמן הקרוב צעדים דרסטיים מבחינת התקרבות שתמנע ממני לרקוד. אני לא אהיה בעירום מלא על הבמה, אבל זה לאו דווקא קשור לדת, זה פשוט מי שאני". ייגר, שעבדה בשליחות במחנה קיץ בארצות הברית חמש שנים ברציפות, עסקה רבות בפעילות במשמעות של יהדות וישראליות בארץ ובחו"ל. "אני רואה את עצמי כיהודיה בפן התרבותי", היא מסבירה, ומתעקשת: "חשוב לי שיהיה כתוב שקלי השרתה אווירה של סקרנות, חיפוש ושיתוף".

"הוצאה לפועל" היא הצגה קאמרית בת חצי שעה מאת עורך הדין והפעיל החברתי אסף דרעי, בבימויו של רועי מלכה. אבי ויודית עבדיאל (טמאזגן סנבטו ודור פלורנטין) חיים את חייהם בשלווה – ככל שזוג המורכב מגבר אתיופי ומאישה לבנה יכול לחיות בשלווה בישראל. לילה אחד דופקת על דלתם מדינת ישראל, בדמות שני מוציאים-לפועל (גיא רובין ואלון גאווי). למרות שבני הזוג מתעקשים כי אין להם שום חוב, מתפרצים שני לובשי המדים אל דירתם ואל חייהם, ומתעקשים כי אבי יודה באשמה כלשהי, תוך ציטוט של חוק ההסתננות. השחקנים הצעירים חיים את המתרחש על הבמה הקטנה, באופן משכנע יותר מבעלי שם רבים העולים מדי ערב באולמות מהודרים מול מאות אנשים.

פלורנטין מצליחה לייצר רגש אמיתי מבלי לגלוש להגזמה, למרות שתפקידים מסוג זה כבר הפילו בפח שחקניות מנוסות הרבה יותר, ומשחק "השוטר הטוב, השוטר הרע" הופך בידיהם של רובין וגאווי ליצירת מופת קטנה, הראויה לפרסים. המאבק של סנבטו עם סערת הרגשות הפנימית של הדמות מזכיר לעיתים כי מדובר בכל זאת בהפקת סטונדטים, אך אין בכך כדי לגרוע יותר מדי מן האמינות של המתרחש. הבחירה של דרעי לשבור את הקיר הרביעי ולגרום למוציאים לפועל לפנות אל הקהל, בעיקר בפתיחת ההצגה, היא בחירה שנויה במחלוקת. שורות כגון "אתם תתרווחו כאן בנוחות בזמן שאנחנו נעשה את העבודה המלוכלכת. שלכם" פוגעות (למרות המשחק הנהדר של רובין) באמירה שלה יותר מאשר מועילות. הן נשמעות מאולצות מדי, מכוונות בסיכול ממוקד מדי למיתרי הרגש, מסבירות מדי את המובן מאליו. וחבל, כי התרחשות העלילה אינה זקוקה להסברים נוספים. קשה לדבר על "הוצאה לפועל" בלי לתת ספויילרים לטוויסטים שעוברת ההצגה בפרק הזמן הקצוב שלה, אך די באמירה כי מדובר באחת ההפקות המטלטלות ביותר שתראו בתיאטרון השנה, שתרדוף אתכם עוד זמן רב לאחר שיידלקו האורות. אמירה נוקבת על גזענות, אלימות ושנאה, שתשאיר אתכם עם חור פעור בבטן.

רפרוף על הצגות נוספות בפסטיבל  – "לפקח ולהעניש", "ילדות טובות", "האופניים של אֶליק" – מוכיח כי בשעה שהתיאטראות הגדולים עדיין מעדיפים ביקורת לייט במקרה הטוב, נוגעים הסטודנטים הצעירים היישר בלב הבעיות החברתיות והפוליטיות הבוערות. כן יירבו.

פורסם בסלונה, 23.10.2012

כתבת וידיאו: על סט הצילומים של "חטופים 2"

אני מרגיש עכשיו שכל העונה הראשונה הייתה סוג של עבודת תחקיר לקראת העונה השניה", אומר יורם טולדנו בראיון לעכבר העיר לקראת עליית העונה השניה של "חטופים" הערב (שני) בקשת. כזכור, הסדרה עוסקת בסיפורם של שלושה חיילים ישראלים: נמרוד קליין (טולדנו), אורי זך (ישי גולן) ועמיאל בן-חורין (אסי כהן), שנפלו בשבי הסורי. לאחר 17 שנה שבים שניים מהם, קליין וזך, אל בתיהם. בן-חורין נחשב למת, כשקליין מאמין כי הוא זה שהרג אותו בזמן שהותם בשבי, לפני שנים רבות. לאחר שובם, מגלה קליין כי 17 השנה שחלפו הפכו אותו לזר לאשתו טליה (יעל אבקסיס) ולשני ילדיו, ואילו זך מוצא את אהבת חייו, נורית (מילי אביטל), נשואה לאחיו. אחותו של בן-חורין, יעל (עדי עזרוני), מתקשה להתגבר על אבדן אחיה ומנהלת שיחות ארוכות עם רוחו. בסיום העונה הראשונה מתברר כי בן-חורין עודנו בחיים, וכל הסימנים מעידים על כך שהוא התאסלם ועבר לצד הסורי.

בעונה הזו מצטרפים לקאסט, בין היתר, יוסף סוויד ("האלופה", "עבודה ערבית"), מכרם ח'ורי ("הכלה הסורית", "אזור חופשי"), הגר בן אשר ("הנותנת"), הדר רצון, שמעון מימרן ויונתן עוזיאל. בהתאם להתרחבות הצוות, מבטיח במאי ותסריטאי הסדרה, גידי רף, כי העונה החדשה תהיה רחבת יריעה ומורכבת בהרבה מן הקודמת.

בנוסף למורכבות הפוליטית, מהווים יחסי החטופים השבים עם משפחותיהם נושא כאוב בפני עצמו. זך, שעבורו עזבה נורית את בעלה, אחיו, בסוף העונה הקודמת, מתמודד עם ההשלכות על המשפחה, בעוד הטראומה שעבר קליין הופכת אותו לנוטה לפרצי אלימות המרחיקים ממנו את משפחתו. "גם ככה יחסים זה דבר לא פשוט", מעיד ישי גולן, "גם אם לא היית בשבי 17 שנה".

כאשר העונה השניה הייתה בשלב הצילומים, הייתה "הומלנד" האמריקאית עוד בחיתוליה. איש לא חלם אז שהיא תגרוף ארבעה פרסי אמי, כפי שעשתה בטקס האחרון. "האמריקאים התחילו להתעניין בזה עוד בשלב התסריט, לפני שהתחלנו לצלם", אומר רף על ניהול המגעים עם היוצרים הווארד גורדון ואלכס גנזה, שהיו אחראים על סדרת הלהיט 24. "הם בדיוק חיפשו פרויקט אחרי '24' והם החליטו ללכת על 'חטופים'. ישי גולן הוסיף וצחק: "אם הם ירצו שאני אתארח שם, אז אני אצטרך לחשוב על זה".

צילום ועריכה: מאיה בן-ניסן

פורסם בעכבר העיר אונליין, 15.10.2009

כתבה: מסע לירדן בעקבות הרכב האינדי הלבנוני "משרוע ליילה"

היא אחת הלהקות האהובות ביותר ברוק האלטרנטיבי כרגע, עם שני אלבומים שכבר הספיקו לקנות לה מעריצים בכל רחבי העולם. היא הייתה בין ההדליינרז בפסטיבל מוזיקה בינלאומי לצד הגורילז, מופיעה מול קהלים של אלפים, ומייצרת אמירה חתרנית, מגניבה וסקסית להחריד. הסיבה שלא שמעתם עליה קשורה ככל הנראה לעובדה שהיא מלבנון.

חובבי מוזיקה דוברי ערבית יידעו לספר לכם מיד מי הם מַשרוּע לֵיילה (בתרגום: פרוייקט לילה). הלהקה, שהוקמה לפני ארבע שנים, יוצרת רוק אלטרנטיבי קצבי, מקפיץ וממכר, הבולט בייחודו מעל לבליל האינדי ההומוגני שמיוצר בכמויות מסחריות בשנים האחרונות. הכינור, שיובא מן המוזקה הערבית הקלאסית, מעניק לליילה במפגש עם הגיטרה החשמלית סאונד חדשני, המזכיר מעט את הרוק הבלקני אך שונה ממנו באופן מובהק. הטקסטים, על טהרת השפה הערבית, עוסקים בנושאים הנוגעים ישירות לחוויה של צעירים ערבים מודרניים. ליילה מותחים ביקורת על הפוליטיקה בלבנון, לא מפחדים משימוש בקללות, ובעיקר – פונים לקהילה הלהט"בית הערבית. משרוע ליילה היא ככל הנראה הלהקה הערבית היחידה העוסקת בשיריה באהבה חד מינית. כך, למשל, השיר "Shim el Yasmine" ("הרח את היסמין"), רומנס קורע לב על פרידה בין זוג חד מיני שאחד מהם עוזב על מנת להקים בית הטרונורמטיבי עם אישה וילדים – תופעה נפוצה בקרב חברות המוקיעות הומוסקסואליות בקנאות.

הסולן, חאמד סינוֹ, לא מסתיר את העובדה שיש לו בטן מלאה על היחס לנשים ולהומוסקסואליות בחברה הערבית, ובזמנו החופשי גם ממלא את שכונת חמרה בביירות בסטנסילים של גרפיטי מחאתי, אותם המשטרה דואגת להשחית דרך קבע. אחד הנועזים יותר תוקף סלנג הומופובי המשתמש במילה שמשמעה "סוטה" לתיאור הומוסקסואל. "מי סוטה? אמא שלך סוטה. אני הומוסקסואל", כתב סינו על קירות העיר, בתגובה לגרפיטי הומופובי שרוסס בחלל העבודה שלו.

"הייתי מודע למשמעות של השימוש במילה הזו, ולעובדה שזה ייקח את ההומוסקסואליות ואת הסטיגמטיזציה שלה להקשר שלה לספקטרום הרחב של גבריות ערבית הטרוסקסואלית נורמטיבית, ולהשלכות הפוגעניות שלה על הומוסקסואלים, נשים וכל מי שאינו תואם את הפרופיל ", הסביר.

ביום חמישי שלפני ראש השנה יצאו מתל אביב, יפו, חיפה ונצרת אוטובוסים. 112 צעירים, מתוכם 30 יהודים, שמו פעמיהם לעבר ירדן, לסוף שבוע שמטרתו אחת: להגיע להופעה של משרוע ליילה, שהתקיימה באמפיתיאטרון הרומי בעמאן. זו שנה שנייה ברציפות ששאדי בדארנה, צעיר בן 23, מרים נסיעה מאורגנת כזו. משרוע ליילה טרם הופיעו בצד הזה של הנהר, ואם חאמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל חאמד – וגם יביא איתו חברים. "בשנה הקודמת היו שתי הופעות, השנה הייתה רק אחת – אבל הקבוצה השנה היתה יותר גדולה", הוא מספר בגאווה, בעיקר לאור החששות שהעיבו על הנסיעה הפעם.

"תנועת החרם הירדנית", אשר נודע לה דבר הנסיעה להופעה והאפטר-פארטי היהודית-פלסטינית שתוכננה לאחריה, פרסמה בדף הפייסבוק שלה קריאה למארגני המסיבה ולבדארנה באופן אישי לבטל את האירוע כולו. "אנחנו לא יכולים להדגיש מספיק עד כמה אנחנו מבינים את מצבכם, אך באותה שעה אנו צריכים ומתעקשים לבקש מכם לא לסייע, לתמוך, ליזום או לנסות כל אקט של נורמליזציה עם ציונים כאן בירדן אשר מציג או מזמין אותם כתושבים רגילים של האזור", כתבו יוצרי הדף במכתב, שהמשיך באיומים: "אנו רוצים להזכירכם כי למרות האישור שלכם ושל עמיתיכם בעמאן, האירוע שאתם מארגנים לא יארח ציונים (לשם הבהרה, אנו נוקטים עמדה זו כלפי כל בעלי אזרחות ישראלית שאינם ערבים). אנו מאוד ערים לכל האירועים התרבותיים בעמאן ואנו נצמיד אוזנינו לקרקע במהלך משרוע ליילה, כך שאנו דוחקים בכם לעמוד במילתכם ולהבטיח לשמור על האירועים והמדינה שלנו נקיים מציונים".

בעקבות המכתב התפתח בעמוד דיון סוער בין ישראלים אנטי-ציונים לבין חברי הדף. "האם אתם רוצים שאהיה ציונית?", כתבה פעילה בשם נועה. "הניסיון שלכם להפריד בין הפלסטינים של 48' לבין בני בריתם היהודים האנטי-ציונים פוגע בכל אפשרות של מאבק עבור שני הצדדים ו[מרחיק] אותנו, היהודים האנטי-ציונים... מן הקשרים עם האקטיביסטים שעשויים ללמד אותנו על מציאות החיים הפלסטינית וללחום איתנו נגד האפרטהייד הישראלי". "במילה אחת: בריונים. בשתי מילים: בריונים גזענים", כתב בדארנה בדף הפייסבוק שלו בתגובה. "אני תומך ב-BDS ובפעילויותיו, אני אקטיביסט פלסטיני; אך אני גם בן אדם. הקריאה בתגובות הבלתי-אנושיות ובפוסט עצמו מצווה עליי לשנות את העולם בו אני חי לעולם החופשי מגזענות המבוססת על צבע עור, דת, מגדר, העדפה מינית, וכו'... המאבק שלנו הוא נגד הציונות ונגד הכיבוש, תיוג של אנשים והגדרתם כמטרות אינם מסייעים למאבקנו, להיפך, הם מחלישים אותו. המטרה שלנו אינה רק לנצח את הציונות אלא גם לבנות עתיד אחריה. לכן, קדימה יחד לעבר מדינה דמוקרטית אחת מן הנהר ועד הים; מוסלמים, נוצרים, יהודים, אתאיסטים ואחרים".

 

על אפם וחמתם של הגזענים, אף ביטול לא נרשם לזכותם. אנחנו מגיעים ביום חמישי בלילה. הנסיעה, על כל הבירוקרטיה ומעברי הגבולות, ארכה למעלה משש שעות ואחנו מותשים – אבל לא הגענו לכאן כדי לישון. אחרי חלוקת הכרטיסים להופעה והמפתחות לחדרים במלון אנחנו מתרעננים ויוצאים לעיר. עמאן היא עיר מדברית, בכל מובן שרק תרצו לדמיין. קילומטרים על גבי קילומטרים ללא נקודת ירק, ימים חמים המתחלפים בלילות קרירים, ושממה מוחלטת בחיי הלילה. אחרי תל אביב, שהופכת כל בליין ממוצע לסנוב בררני, עמאן היא כמו סתירה מצלצלת. במקרה הכי טוב אפשר לקרוא למה שיש כאן "התקפי אסתמה של לילה". מסיבות אין, ואת מקומות הבילוי שאינם סתם מסעדות ניתן לספור על יד אחת.

אנחנו פונים לראש הרשימה הקצרה, Books@cafe, מקום המקלט הקבוע של הקהילה האלטרנטיבית והקווירית המקומית. במבט ראשון המקום נראה כמו חנות ספרים רגילה, המציעה ספרות ערבית מודרנית באנגלית ובערבית. אבל מי שיעקוב אחרי ציור הקיר הצבעוני שבפינה במעלה המדרגות, יגלה סדרת חללים זרועי ספות, עטורי טפטים צבעוניים בסגנון שנות ה-70, המובילים למרפסת המשקיפה על נוף הרים לילי. הבתים הקטנים זרועים על צלע ההר צפוף-צפוף, מוארים באינספור נקודות אור בוהקות ככוכבים, ומגדל המסגד הרחק למעלה זוהר כמו סימן קריאה קטן. כאן מצויים גם שולחנות האוכל העיקריים, לצידם תוכלו להזמין גם נרגילה. מחירי האוכל מזכירים את ברלין, ובניגוד ל-, "Old View Cafe" השוכן במורד אותה הסמטה ממש – כאן דווקא כן מגישים אלכוהול.

המקום כל כך שובה לב עד כי נקל לשכוח עד כמה הוא וההופעה שהגענו לראות הם תופעות נדירות בנוף המקומי. להקות מערביות לא מגיעות לירדן לעולם - מוזיקת רוק ופופ מערבית נתפסת כבאה מן השטן (כנראה השיח'ים הירדנים תפסו כמה הורים אמריקאים משנות ה-50 לשיחה). למשרוע ליילה הותר להגיע רק מאחר שהיא להקה ערבית ששרה בשפת אמה.

 

ביום ההופעה אנחנו מחליטים לראות איך נראה האמפיתיאטרון העתיק באור מלא, לפני שיוסווה על ידי מעריצים ואבטחה. הלהקה כבר עשתה את הסאונד צ'ק יום קודם לכן, וחלק מן הציוד כבר במקומו – כמו גם אינספור דגלים של נסקפה, נותנת החסות של ההופעה, הזרועים לצד העמודים העתיקים אדירי המימדים. לא רק דגלים זרועים כאן – כמו פינות רבות ברחבי העיר, גם צידו החיצוני של התיאטרון, הפונה לרחוב, הפך למיני-מזבלה, זרועת אשפה, בקבוקים ריקים, אריזות ריקות ושאריות מזון. קשה להאמין שבעיר שכה קשורה לעברה קיים זלזול מופגן כל כך. למרבה המזל, התיאטרון עצמו מצליח להישאר נקי מבפנים. אנחנו מתבקשים שלא לעלות על הבמה, ומפצים על כך בטיפוס במעלה כל המדרגות החלקלקות. הנוף מלמעלה מרהיב. החלל עצום, והציוד על הבמה נראה כמו צעצועים. בערב אנחנו מגיעים אחרי מנוחת ייגעים, כשהחימום כבר בעיצומו. אלעאה וואראדי הסעודים נותנים הופעה חביבה, אבל ההתרגשות האמיתית עוד לא התחילה. רוב הקהל כבר במקומו, מצפה בקוצר רוח. כל החששות היו לשווא – האווירה במקום חמה וידידותית, מגובשת על ידי אהבה ללהקה שחרטה על דגלה את מסר הסובלנות כלפי האחר. בירדן השמרנית, שבה נשים מתבקשות להתלבש בצניעות בצאתן אל הרחוב, יוצרים קירות האמפיתיאטרון הגבוהים חלל מוגן עבור שבירת המוסכמות. סקירה של היציעים מגלה חיג'יאבים פזורים בתוך ים של שיער פזור, חולצות צנועות לצד שרוולים קצרים, אשר פה ושם גם חושפים קעקועים. אני חשה צביטה קטנה עבור הצופים שנמצאים אי שם למעלה – 25 הדינרים (140 שקלים) ששילמנו עבור הזכות להיות בתוך מה שבהופעות בארץ מכונה "מעגל הזהב", שווים לשכר יום עבודה שלם של ירדני ממוצע. כנראה שזה מסביר למה יש חללים ריקים על ספסלי האבן ובתוך הרחבה המגודרת – רק בחודש האחרון עלו מחירי הדלק בירדן ב-100%, מחצי דינר לליטר לדינר שלם.

ברבע לעשר עולים סוף סוף משרוע ליילה, כמעט שעתיים אחרי השעה הנקובה בכרטיס. איחור כמעט תל אביבי. סינו עולה בג'ינס ובז'קט מחויט, ומצית את הקהל תוך רגע. ההשוואה המיידית המתבקשת היא לפרדי מרקורי. החל בהופעה החיצונית (קומפלט עם שפם), עבור בנוכחות הבימתית המתפרצת, וכלה ביכולות הקוליות המרהיבות שלו, חאמד סינו הוא ללא ספק תשובה ראויה לאגדת הרוק שבנתה את קווין. ההשוואה הזו דורשת למתוח קווים מקבילים נוספים, אבל נראה שאת קהל המעריצות העצום שלו זה לא באמת מעניין. הצווחות שמהדהדות באמפי רחב הידיים כאשר סינו משליך את הג'קט אל תוך הקהל, ונותר בגופיה החושפת זרועות שריריות לעילא, לא היו מביישות אף הופעה של ג'סטין ביבר. אני מצירה בפעם המי-יודע-כמה ב-24 השעות האחרונות על היעדר בקיאותי בשפה הערבית, אבל המוזיקה כובשת גם בלעדיה.

ואז מגיע רגע מכריע. בתוך חלל מהדהד, עם מערכת סאונד מפוקפקת, נשמעים התווים הראשונים של "Ne me quitte pas"  של ז'אק ברל – ואני קופאת על מקומי בפה פעור. מופשט מכל עיטור מוזיקלי מיותר, מגיש סינו ביצוע חודרני עד כאב, השני רק למקור; והוא עושה זאת בערבית. אם עד עתה פשוט חשבתי שהלהקה טובה, הרי שעכשיו אני מאוהבת. הקסם שליילה מהלכים על הקהל שלישי בעיני רק לזה שחוויתי בהופעותיהם של לאונרד כהן ושל אמיר קוסטוריצה ולהקתו. לאורך כל שארית אותו הלילה אני שרויה בטראנס. סינו מגיש שיר שלם בפלצטו כמעט בלתי אפשרי, אחר דרך מכשיר עיוות קול, שלישי בראפ. מוכיח שוב ושוב שאין דבר שאינו מסוגל לשיר. זוגות קוויריים סביבי פוצחים בריקוד לצלילי אחת הבלדות ("שים אל יסמין"?). כשאני מסיטה את מבטי הצידה, אל פאתי הבמה, אני מגלה את השוטרים שסיפקו את האבטחה הכבדה לאירוע שעוּנים בשוּרה על המעקה, חוזים בסינו כמו מהופנטים, מחוייכים מאוזן עד אוזן. למרבה האירוניה, נראה כי ליילה עצמם מתרגשים לא פחות. לקראת סוף ההופעה הם שולפים שלט עם הכיתוב "עמאן, 14-09-12" ומבקשים צילום למזכרת עם הקהל.

ההופעה מגיעה לקיצה בלי הדרן. אנחנו לא מסופקים, ורעבים לעוד, אבל בשום אופן לא מוכנים לתת לרעב הזה לדחוף אותנו לאפטר פארטי המתוכננת. אנחנו את מנת המוזיקה שלנו ללילה זה כבר קיבלנו - מכאן אפשר רק לרדת. אנחנו יורדים לתפוס מונית וחוזרים אל, Books@cafe לסגור את הלילה בשתיה רגועה.

בסופו של סופ"ש, למרות שמדובר בחו"ל הכי קרוב והכי זול שתוכלו לדמיין, נסיעה לירדן היא עסק מסובך. עוד לפני שהתחלנו לדבר על העמלות המרובות שתיאלצו לשלם במעברי הגבול (והאמינו לי, יסחטו מכם כל אגורה אפשרית), יותר מכל היא דורשת הכנה נפשית. היא בהחלט לא אירופה, אפילו לא ירושלים, ומי שרגיל לנוף אורבני מודרני יופתע לגלות מעין יפו המתפרשת על פני שטח בגודל מדינה בארצות הברית. חיי הלילה, כאמור, בלתי קיימים, אבל בהינתן חברה טובה תוכלו ליצור אותם בעצמכם על כוס תה משובח, או אפילו באחד ממאות דוכני הפירות והמיצים הממלאים את העיר באותו אופן שבו בתי קפה ממלאים את תל אביב. בקיצור, גברים חובבי נרגילה ונשים שאינן חוששות מבגדים ארוכים יגלו בה קסם מיוחד במינו, תושבים מזמינים פנים, וחומוס משובח (Hashem בדאון-טאון). רק לא לשכוח קרם הגנה.

פורסם בעכבר העיר, 21.09.2012

כתבה: סיכום שנה בתיאטרון הישראלי

"הקהל רוצה להתבדר בתיאטרון", אומר יורם לוינשטיין, מנהל הסטודיו למשחק. ומה שהקהל רוצה - הקהל מקבל. במדינה בה התושבים מאיימים להתכלות בכל רגע, בין אם בהצתה עצמית ובין אם באמצעות איום חיצוני, האסקפיזם היה ונשאר תפקידו העיקרי של התיאטרון. האפשרות להתלבש יפה, להתגנדר, לשים את הילדים אצל בייביסיטר, להיכנס לאולם חשוך, ולמשך שעה וחצי לשכוח את כל צרות העולם החיצוני הייתה מאז ומתמיד המשיכה העיקרית של הבמה. ובכל זאת, אם מנסים לסכם את השנה החולפת, אפשר לזהות שהתיאטרון שיחק עוד כמה תפקידים בחייהם של קהל הצופים.

ביקורת לייט
"פתאום יש מקום להפקות שמתמודדות לעומק עם נושאים יותר רציניים", מעיד תומר (תומש) שרון, ששיחק השנה בין היתר בהצגות "הסוחר מוונציה" ו"כמעט נורמלי" בהבימה. השחקן שטבע את המושג "הצגות ערוץ 2" מסכים שעדיין יש מחזות "שמתחפשים למחזות עמוקים ובעצם הם אותו דבר בדיוק", אך מוסיף שמדובר גם בז'אנר הולך ודועך. "יש שובע אצל הקהל מהדברים האלה", הוא מסביר. "הרייטינג של הריאליטי יורד. יש הרבה יותר אנשים שבכלל לא רואים טלוויזיה ממה שחושבים".

"יש בהחלט מגמה של עיסוק בתכנים ביקורתיים, בחלקם הגדול מה שנקרא 'ביקורתיים לייט'", מסביר פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "מדובר במחזות ביקורתיים, אבל שאינם ביקורת נוקבת". דוגמה מובהקת ל"ביקורתיות לייט" כזו היא "שרי המלחמה" בבימוי מוטי קירשנבאום, ובכיכובו של אלי יצפאן שעלתה בהבימה. העלילה מציגה התכנסות של "מטבחון שוטים" בתוך בונקר, המורכב מראש ממשלה, שר ביטחון, שרת חוץ, איש צבא בדימוס נכה והמטפל האתיופי שלו ועיתונאית, בשעה שבחוץ ישראל מותקפת מכל החזיתות ונשיא ארצות הברית שקוע בשינת האנגאובר. ההצגה עלתה באביב האחרון לקול תרועות בוז של המבקרים, שהכתירו אותה כרדודה, נמוכה ובלתי מצחיקה. היא אולי רחוקה מלהיות מקור לגאווה, אך ניתן בהחלט להתייחס אליה כאל מדגם מייצג לקו ששואף התיאטרון הישראלי בכלל, וזה המסחרי בפרט, להציג: חתרני אך רווחי, פוליטי אך נגיש, קשה אך מהנה.

מחזמר כבד
גם במחזות הזמר שהוצגו השנה, לא הקלו ראש התיאטראות והלכו לכיוון הביקורתיות על פני הבידור. "קברט" בכיכובו של איתי טיראן, שמציג את עליית הנאצים לשלטון דרך חיי מועדון ברלינאי בשנות ה-30, וקטף שמונה פרסי תיאטרון, הוא דוגמה בעלת הצלחה מסחררת לנוסחה. גם הבימה, בית ליסין והסטודיו של יורם לוינשטיין מספקות דוגמאות טובות. בראשון הועלה המחזמר "כמעט נורמלי", העוסק בהתפוררות משפחה על רקע הפרעה דו-קוטבית של האם, בשני הועלה "אחים בדם", שעוסק בהבדלי מעמדות דרך סיפורם של תאומים שגדלים בקצוות שונים של הסולם החברתי, ובשלישי עלה "המצעד", שמבוסס על לינץ' שהתרחש בדרום ארצות הברית.

כל אלה מראים ש"נתתי לה חיי", המחזמר על פי שיריו של דני סנדרסון, הוא, למרות הנוסחה המוכרת של מחזמר הבנוי על שירים נודעים, יותר מכל חריגה בנוף. "עשו המון הצגות שנתפרו לפי הנוסחה של 'מרי לו' שלא הצליחו – 'לילה לא שקט', 'נתתי לה חיי' ", מסביר שרון. "לפעמים ללכת לפי הנוסחה זה לא מסחרי. אז אולי אמרו 'יאללה, אם ניתן צ'אנס למשהו לא מסחרי זה ייצא מסחרי'. כי אנשים רוצים שיפתיעו אותם".

ויוה לה קומדיה
במציאות בה רק עמדה פוליטית אחת נתפסת כלגיטימית, וסאטירה פוליטית ישירה מהווה סיכון כלכלי, חוזרים התיאטראות להיעזר במה שעבד עבור האיטלקים והצרפתים לפני 400 שנה. קשה למצוא תיאטרון שלא העלה השנה הפקה אחת לפחות של קומדיה מהמאה ה-17 או ה-18, לעיתים אפילו יותר מאחת. הקומדיה דל'ארטה וממשיכי דרכה התקבעו בבטחה על במות ישראל. הז'אנר העממי, שגיבוריו הראשים הם בדרך כלל משרתים של גבירים וגבירות רמי מעלה, התבסס על מסכות של דמויות סטריאוטיפיות, על סיפורי אהבה ועל קומדיית מצבים, ויצר אמירה חתרנית לזמנו על המעמדות בחברה.

בהינתן הגישה הבימתית הנכונה, מייצרים מחזות אלה גם בימינו אמירה רלוונטית. "בית ספר לנשים" של מולייר, למשל, שהוצג השנה בקאמרי ובתיאטרון חיפה, מספק אמירה פמיניסטית. בצעד מהפכני לזמנו, יצר מולייר ביקורת חריפה על היחס לאישה בחברה תוך שהוא מגלם אותה בעלילותיו של ארנולף, שרוכש מאיכרה ענייה את בתה בת הארבע, אנייס. במשך שנים מחזיק ארנולף את אנייס כשהיא כלואה בבידוד מהעולם החיצון, במטרה לשמר את בורותה וכניעותה עד אשר יישא אותה לאשה. כנהוג בקומדיות מסוג זה, מתהפכת תכניתו הזדונית על פיה כאשר אנייס מתאהבת בבחור צעיר בהיעדרו של ארנולף – הוראס, בנו של ידידו, שמבלי דעת חולק את ייסורי האהבה שלו עם ארנולף. היות ומדובר במולייר, בסופו של דבר הזוג הצעיר מתאחד וארנולף לומד את לקחו.

תחיית הקלאסיקה המודרנית
הפקות הדרמה סיפקו השנה שפע של מחזאות בעלת אמירה עכשווית  - בראש ובראשונה בזו המקומית. "יוליסס על בקבוקים" של תיאטרון חיפה זכתה בפרס התיאטרון למחזה המקורי, ועלילתה סובבת סביב מורה לספרות המפליג לעזה על רפסודת בקבוקים במטרה ללמד את תושביה ספרות, אך מושם במעצר. זוהי דוגמה מושלמת להיפרדות מהדרמות (ויש שיאמרו, המלודרמות) המשפחתיות שרווחו בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות (כמו "משפחה חמה" של עדנה מזי"א). היא גם מסמנת את החזרה למה שהיה מאז ומתמיד לב ליבו של התיאטרון: שיקוף המציאות הפוליטית והחברתית, דיון מאתגר ומעורר מחשבה בסוגיות אקטואליות, והצגת נושאים שאינם תמיד קלים לעיכול עם קפה ועוגה במזנון.

לצד זאת, זכינו גם לכמות בלתי מבוטלת של מחזות קלאסיים או של עיבודים בימתיים לטקסטים ספרותיים נודעים, תוך התמקדות דווקא במחזאות קלאסית מודרנית, ובנכסי צאן ברזל תרבותיים ידועים פחות – כגון "משחק של אהבה ומזל" של מאריבו בחאן, או "הטייפ האחרון של קראפ" של בקט באנסמבל עתים. לדברי ד"ר קינן, הדבר נובע הן מניסיון של התיאטראות הגדולים להתחרות בפרינג', והן בעובדה שתיאטראות מתמלאים אט-אט ביוצרים צעירים, שזוכים למרווח פעולה רחב יותר. "במידה רבה זה בזכות היכולת של הבמאי לנווט את הרפרטואר שלו", מסביר קינן. "בעבר במאים ושחקנים פחות או יותר קיבלו עליהם את דין התיאטרון, ועשו איזו עבודה שנתנו להם. ניתן לראות התהפכות מסוימת במגמה הזו. נותנים לאנשים צעירים להכתיב את הטון".

בתוך העניין המחודש בקלאסיקה המודרנית, בולטים באופן ספציפי חנוך לוין ("אורזי המזוודות", "איש עומד מאחורי אישה יושבת", "מלאכת החיים", "מוריס שימל") וברטולד ברכט ("גלילאו", ערב משיריו). "מבלי לפגוע בחנוך לוין שהוא באמת אחד היוצרים הגאוניים ביותר שהיו כאן", מותח קינן ביקורת, "הבעיה היא שזה בא קצת על חשבון מחזאות ישראלית קלאסית אחרת, כגון ניסים אלוני או יוסף מונדי". יורם לוינשטיין דווקא לוקח את הצד הנגדי לקינן. "צריך לשבח את כל מי שעושה קלאסיקות כיום, עם כל המסחריות של הטלוויזיה ושל התיאטראות הרפרטואריים", הוא מסביר. "נכון שהקלאסיקות הן מעבר לזמנים, אבל בעידן שלנו יש תחושה שהן פאסה". עם זאת, כדאי להפריד בין הפקות שמפיחות חיים חדשים בטקסטים מוכרים כמו "פרוייקט ריצ'ארד" של הקאמרי או "הארווי" של תיאטרון גשר, לבין הפקות שנשענות בעיקר על שמות גדולים ואינן מעניקות לצופה ערך מוסף או תמורה לכספו. בקטגוריה השנייה אפשר למצוא את "ביקור הגברת הזקנה" של הבימה או "קומדיה של טעויות" של הקאמרי, שנקטלו על ידי המבקרים כהצגות הממלאות נישת מנויים ומועלות באופן שמבזה את המקור.

מינימום מאמץ, מקסימום יוקרה
למרות שהמצב הפוליטי בארץ ממשיך להעיב על קשרים עם תיאטראות בחו"ל – כפי שנוכחנו לדעת לאחרונה במקרה פיטר ברוק שביטל בגלל לחצים של ארגונים פרו פלסטניים – יש לציין כי השנה החולפת הביאה עמה שורה ארוכה של אנשי תיאטרון מחו"ל שהציגו את עבודתם בארץ. אולימפיה דוקאקיס, דיאה לוהר והדיוטשה תיאטר, מיכאיל ברישניקוב, רוברט סטורואה ולהקת Et Cetera, אורליה טרי, האחים פורמן, סילביה חוטניק ותיאטר דרמטיצ'ני – בעונת התיאטרון האחרונה כל אלה, ורבים נוספים, עשו דרכם אל הערים הגדולות בישראל על מנת להביא לקהל המקומי את המיטב של התיאטרון הבינלאומי. אחוז לא מבוטל של ההפקות הללו, אשר רובן זכו לשבחי המבקרים, היה תוצר של שיתופי פעולה עם יוצרי תיאטרון מקומיים – עדות לעניין שמעורר התיאטרון הישראלי בחו"ל (רק השבוע הוזמנו עמרי ניצן ואיתי טיראן להרצות על "המלט" במילאנו). 

"רמת הכתיבה של המחזאות הישראלית עלתה מאוד בשנים האחרונות", אומר קינן. "תופעה חדשה נוספת, שהיא מבורכת בעיניי, היא טיפוח הדרמטורגיה – אותם אנשים שנמצאים, כמו עורכי ספרים, עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, שהמיומנות שלהם היא לגלות טקסטים חדשים, לעזור למחזאים לעבד אותם ולשמש כעין שלישית לבמאי. מאידך גיסא, אני מצר שבגלל, להערכתי, קשיים כלכליים, רמת העיצוב הכללית של הצגות בתיאטרון הישראלי מצטמצמת. המקום שנותנים לעיצוב, התקציבים שנותנים למעצב, היד החופשית שנותנים לו לממש את החזון שלו, זה לא מה שהיה פעם. וזה חבל". כנראה שבגלל זה יותר קל ליח"צן הצגות מחו"ל, מאשר להשקיע בהצגות מבית.

פורסם בעכבר העיר, 16.09.2012

כתבה: עלייתו של ה-EP באינדי הישראלי

"בכלל לא ידענו שמה שהוצאנו זה EP", אומר רותם בר אור מלהקת theAngelcy, המועמדת עם "Beginners' Love" בקטגוריית EP השנה במצעד השנתי של עכבר העיר וקול הקמפוס. "פשוט אספנו רשימת דמואים שהיינו אמורים להוציא, הדפסנו את זה על דיסקים ומכרנו בהופעות. הדיסק עצמו חלק לגמרי, לא כתוב עליו דבר אחד – לא שמות חברי הלהקה, לא קרדיטים לכל מי שעסק בזה. אנחנו, מבחינתנו, עוד לא הוצאנו כלום".

קל להבין את הבלבול של הלהקה באשר להגדרה. ה-EP (קיצור של Extended Play) הוא פורמט הפצה ערטילאי-משהו, הניצב אי שם בין הסינגל לאלבום המלא. הוא הופיע לראשונה בשנות ה-50, בימים בהם עולם המוזיקה כולו ישב על גבו של התקליט – פורמט שהיקף החומרים שביכולתו להכיל מוגבל ביותר. על ידי שימוש בחירוץ צפוף יותר בסינגלים, הצליחו תקליטי ה-EP  להכיל היקף כפול של מוזיקה. אם אורך הסינגל הממוצע היה בין 2 ל-3.5 דקות, העניק ה-EP  למאזין כשבע וחצי דקות של מוזיקה.

חלפו כבר כמעט 30 שנה מאז פריצת הקומפקט דיסק, ואפילו הוא נחשב כבר בעיניי רבים לפריט אספנים שפג תוקפו. בעידן שבו כמעט כל יצירת מוזיקה מוקלטת זמינה למאזין בקבצים דיגיטליים, להורדה או להאזנה, וספריות מוזיקה שפעם תפסו קירות שלמים הופכות לרשימת קבצים על גבי מחשב (וזאת מבלי לתפוס אפילו שליש מכלל הזיכרון שלו), קשה להאמין כי קיימת הצדקה לקיומו של יצור הביניים המשונה הזה. עם זאת, ייתכן כי למרבה הפתעה, דווקא העידן הדיגיטלי מביא עמו תחייה של פורמט הסינגל המורחב – או, כפי שנכון יותר לקרוא לו כעת, האלבום המקוצר. 

"מעכשיו אני עובד רק בפורמט של EP", מכריז זמר ההיפ הופ לוקץ' בשיחה עם עכבר העיר. "כשהוצאתי את האלבום האחרון שלי לא נמכרו יותר מדי עותקים, והרגשתי שהרבה שירים ממנו הלכו לאיבוד, ושאם הייתי מוציא אותם בקבוצות קטנות של 6-5 הם היו מקבלים יותר דגש", הוא אומר, ומצביע על אפקט נוסף של דור הפרעת הקשב. בעידן שבו המאזינים מקבלים את מנת המוזיקה שלהם מהיוטיוב, נבלעים בתוך האלבומים הארוכים שירים רבים, שאינם זוכים לתשומת לב מצד המאזין. ה-EP עושה מה שאלבום, הארוך פי שניים, אינו יכול לעשות – הוא ממקד את תשומת ליבו של המאזין, שהתרגל לשינויים תדירים ואיבד את יכולת ההאזנה הרציפה, ומעניק את הבמה הראויה לכל שיר בנפרד. היתרון הראשון הוא היכולת ליצור אחידות תכנית. אמנם ימיו של אלבום הקונספט חלפו, ככל הנראה, עוד בשנות ה-80, אך אפילו חמישה או שישה שירים, המקושרים יחדיו על ידי באותו נושא או סגנון מוזיקלי, יכולים ליצור אווירה או לספר סיפור באופן רחב ועמוק הרבה יותר, מבלי לאתגר את המאזין יתר על מידה. "ב-EP  אתה יכול להיות נורא מוגדר, ואתה גם יכול לעשות בכל פעם משהו אחר", קובע לוקץ'. "הנוכחי שלי הוא יותר הארדקור, הבא יהיה קומי, זה שאחריו יהיה היפ הופ, אחרי זה יש לי פרוייקט קאנטרי עם סגול 59".

יתרונו השני של ה-EP, החשוב במיוחד עבור להקות החתומות בלייבלים עצמאיים או כאלה שטרם הוחתמו כלל, הוא במידת העבודה שהוא מצריך. בעוד שהקלטת אלבום דורשת כמות מכובדת של חומרים מוכנים, זמן הקלטה ארוך, וסכום כסף לא מועט עבור הפקה ברמה גבוהה, מזניק ה-EP  את הלהקות לתודעה באופן אפקטיבי ביותר תמורת השקעה מועטה בהרבה. "אנחנו להקת אינדי, ומן הסתם אין לנו כסף לשום דבר", מסביר יותם שליזנגר, גיטריסט להקת The Wake Up Suzzys. "אנחנו משחררים משהו ורוכבים על האינרציה של זה. המחשבה של להיות עכשיו שנה באולפן ולעבוד על אלבום בלי תקציב, כשלא ברור לנו מאיפה יגיע הכסף, נראית לנו נורא מדכאת. אילו היה לנו לייבל, יכול להיות שזה היה נראה אחרת".

פורסם בעכבר העיר, 04.09.2012

כתבה: מאחורי הקלעים של סירק דה סוליי

טיול מאחורי הקלעים של המופע "אלגריה" של סירק דה סוליי מרגיש כמו מבוך מתפתל.  "זה לא מופע שנסמך על אפקטים טכניים עצומים", טוען המנהל האמנותי של המופע, ברונו דארמנייאק. אבל מבט על המפעל העצום שעומד, ולמעשה נוסע, מאחורי "קרקס השמש" הקנדי, אשר הכולל 30 המכולות והטריילרים ששימשו להובלת הציוד, מוכיח כי הטכניקה היא לא דבר שיש לזלזל בו.

דארמנייאק (45), מגיע ממחול, אחרי קריירת ריקוד בצרפת ומספר שנים של עבודה עם אקרובטים בקרקס הגרמני "פליק פלאק". "האתגר היה ללמוד איך הלהקה פועלת", הוא מספר על המעבר לסירק דה סוליי לפני שנתיים.

 סירק דה סוליי נוצר ב-1984 על ידי גי לַליברטה, כמופע חד פעמי שיועד לחגיגות 450 שנה לגילוי קנדה. מאז רץ הקרקס עם 22 מופעים שונים בכל רחבי העולם, עליהם עובדים 5000 איש, מתוכם 1,300 אמנים מופיעים. "אלגריה", שמגיע ל-18 ימי הופעות בתל אביב, נוצר לרגל חגיגות העשור של הקרקס, והשנה חוגג 18. לאחר שנים של הופעה באוהל, הוחלט בקרקס ב-2007 כי המופע יותאם גם להופעה בארנה. ובכל זאת, לבמה של תל אביב נדרשו לא מעט התאמות – הקמת במה שאורכת 12 שעות במקום אחר ארכה כאן יומיים. "הקירות היו צרים מדי, ונאלצנו לגלח חלק מהקיר על מנת להכניס את הציוד", מסביר מישל תריין, "אתם תתקנו אחר כך", הוא צוחק. 

החל ממחר, לא פחות מ-55 אמנים יעלו או ירחפו מעל לבמת היכל נוקיה, מאחורי כל אחד מסלול מפרך ואימונים קפדניים. הם נבחרים בתחרויות בינלאומיות, בעיקר אלה הספורטיביות ("אנחנו מחכים בקוצר רוח לסיום המשחקים האולימפיים",מחייך דארמנייאק). צוות ציידי הכישרונות של הקרקס שולח הזמנות - ולעיתים גם נענה לקלטות אודישנים.

כך למשל נבחר מקסים קוטנקו (27), שהצטרף לסירק דה סוליי מאוקראינה לפני 5 שנים, אחרי 17 שנים בהן היה מתעמל קרקע – מתוכן 5 בנבחרת האוקראינית הלאומית. "לא הגעתי לאולימפיאדה, אבל אני שמח על כך", הוא אומר. ויש לו סיבה טובה. מזה שנתיים וחצי קוטנקו הוא לא רק אמן בנאמבר ה-Aerial high bars, בו הוא מעופף בגובה 40 רגל מעל לבמה, אלא גם מאמן. "זה מאוד מסובך", הוא מודה, "אנחנו לא רק קולגות, אלא גם חברים. לרבים קשה להפריד בין היחסים האלה, ולהבין שבעבודה אני מאמן, ושאני יכול ללחוץ ולהיות קשוח כשנדרש. לקח לנו הרבה זמן לבנות סביבת עבודה שכולנו מרוצים ממנה".

אחרי תהליך הסלקציה, עוברים כל המוזמנים והנבחרים המאושרים שורה ארוכה של סדנאות במונטריאול, שנועדה להתאים את כישוריהם הספורטיביים לרוח התיאטרלית של "סירק" ולצקת בהם כלים אמנותיים. אתלטים המורגלים בטכניקה קרה לומדים להכניס חן לתנועותיהם המדויקות ולהגיש דמויות מלאות רגש בין סלטה אחת לשנייה. "הם לומדים לבצע את האלמנטים שלהם מחוץ למצב הנפשי של תחרות", מסביר דארמנייאק, "בתחרויות הם צריכים להיות במיטבם ברגע אחד של שיא. כאן אנחנו מבקשים מהם להיות עקביים ולשמור כל הזמן על רמה גבוהה".  
לכל אמן דמות משלו, עם מסכת איפור ותלבושות שעוצבו במיוחד עבור הדמות ונותרות ללא שינוי גם עם תחלופת הקאסט במופעים. את האיפור המורכב הם לומדים לבצע בעצמם. בהתחלה ההליך נמשך למעלה משלוש שעות, תוך שהם נעזרים במדריך מצולם אישי של שלבי האיפור, המלווה בהוראות מדויקות לגבי סוגי המברשות ומספרי הגוונים. עם הניסיון יורד הזמן לכ-45 דקות (וברגעי לחץ קריטיים, יש גם כאלה מצליחים לעטות את פניהם המולטי-שכבתיים בזמן שיא של שבע דקות בלבד, מגלה אחד האקרובטים).

ארון האיפור של הלהקה נוסע איתה והוא רחוק מלהיות השירות היחיד שמלווה אותם.
את המלתחה הצבעונית והעצומה של הקרקס, הממלאת חדר רחב ידיים, מלווים בסיבוב ההופעות ארבעה תופרים, בהיכון תמידי לבצע תיקוני חירום. את התלבושות עצמן מכינים בקנדה מאפס. החל בצביעת הבדים, וכלה בהתאמה אישית למבנה גופם של האמנים. הכנת תלבושת אחת אורכת שלושה חודשים – וזה גם פרק הזמן שנדרש לה על מנת להישחק. "אנחנו תמיד יודעים 13 חודשים מראש אילו תלבושות צריך להכין", אומר אמן התלבושות דל ריינהארט, תוך שהוא תופר כפתורים על בגד גוף מוזהב. אין פלא כי כל אחד מן המופיעים מחזיק סט של תלבושות לגיבוי.

איכשהו, בתוך כל הטירוף הזה, מצליחים האמנים גם לנהל חיי משפחה. האקרובט בוֹגדאן זאוואלְשין (27) ואשתו מצפים בימים אלה להולדת בנם. "בטור הארנה זה קשה יותר", הוא מודה, "בעקרון, ההנהלה לא מתנגדת לכך שניקח איתנו את המשפחות. הייתי היחיד שנסע עם המשפחה באופן קבוע. בקרקס מסייעים בכל צורה אפשרית עם הגשת הבקשה לוויזה, והמשפחה נמצאת איתי בחדר שלי במלון". זאוואלשין הצטרף לסירק לפני 4 שנים, אחרי 9 שנים של התעמלות קרקע וחמש שנים בקרקס האוקראיני, ומאז הוא מופיע ב"אלגריה". את דרכו הוא התחיל ב-Power track, ולאחר שנה וחצי עבר ל- Russian bars, בהם הוא מופיע כיום. "הייתי רוצה לנסות גם מופעים אחרים של הסירק", הוא מודה. "עבור כל אמן חיים חד-גוניים הם קשים". 

פורסם בעכבר העיר אונליין, 07.08.2012

כתבה: מאחורי הקלעים של "נשואים פלוס"

הוא שקוע במרכז הספה הזולה, יד אחת מחזיקה בשלט, השנייה תקועה בתוך חגורת המכנסיים, מבטו הכבוי בוהה במרקע. היא מתרוצצת סביבו במכנסיים צמודים עד מחנק, שהדבר היחיד שעשוי אולי להסיח מהם את הדעת הוא רעמת השיער האדומה שעל ראשה, מנסה לשווא לדלות טיפת תשומת לב. אם חשבתם שאתם יודעים בדיוק במי מדובר – חשבו שוב. הגרסה הישראלית של נשואים פלוס, בבימויו של עופר ויצמן, שתעלה על המרקע הערב (7 במאי), שמה לעצמה למטרה לשחזר את דמויות הקאלט של משפחת באנדי המופרעת ושכניה המופרעים לא פחות, הפעם בקונסטלציה ישראלית למהדרין.

"נשואים, פלוס" (או, בשמה המקורי, Married... with Children) עלתה לראשונה על המסך האמריקאי באפריל 1987. הסדרה, אחת המושמצות והאהובות ביותר בטלוויזיה בו זמנית, הציגה משפחה בלתי-מתפקדת למופת, שהיוותה אנטי-תזה מושלמת לחלום הפרברים האמריקאי. אל באנדי (אד או'ניל), מוכר נעליים מרוד, ממורמר ומיזוֹגן, אשתו העצלנית, הנצלנית והמשועממת פגי (קייטי סגל), בתו הבימבו הבלונדינית קלי (כריסטינה אפלגייט) ובנו החנון החלקלק והחרמן באד (דייוויד פאוסטינו) היו כל מה שהצופים אהבו לשנוא. בשנים בהן המרקע האמריקאי נשלט על ידי מיצגים של משפחתיות מופתית מתקתקה כגון זו של "משפחת קוסבי" ו"צער גידול בנות", ההומור הפרוע ונטול התקינות הפוליטית של הבאנדים הביא לפריים-טיים את המשפחה האמריקאית הלא מתפקדת, ובצורה גרוטסקית. הקהל כבר שבע משפע המשפחות המאושרות באותו האופן בדיוק, והמרירות של הבאנדים הביאה עמה משב רוח רענן, אם גם מסריח מגרביים משומשות. הכוכב היה איש קטן אחד, שקריירת הספורט שהובטחה לו בתיכון נקטעה, והותירה אותו תקוע עם ג'וב עלוב, אישה וילדים שהוא בקושי מצליח לפרנס, ותסכול אחד גדול על החלום האמריקאי שחמק.

את התסכול הזה מבקשת קשת לתרגם לעברית. העלילה אמנם עברה משיקגו של שנות ה-80 המאוחרות-ושנות ה-90 המוקדמות לקרית-אתא של 2012, והרפרנסים התרבותיים עברו לוקליזציה, אבל הבסיס נותר ללא שינוי – אפילו ברמת התפאורה. בכניסה לאולפן נדמה שאמנדה ברס ודייוויד גאירסון יעברו פתאום(מארסי וסטיב רודס). מבט שני מגלה שבניגוד לבאנדים, דבר אחד לא חסר למי שעיצב את הדירה של משפחת אברהמי – כסף. הרהיטים החבוטים והאפרוריים שהיו סימן ההיכר של מעמד ה"ווייט טראש" אליו השתייכו הבאנדים הומרו בצבעים בוהקים ובעיצוב חלקלק, שכמו נלקח מתוך קטלוג של איקאה.

את הנעליים מדיפות הניחוחות של אל ואת נעלי העקב המצועצעות של פגי נבחרו למלא בהתאמה ליאור אשכנזי ודורית בר-אור, כשוקי ומלי אברהמי. למרות שנחתו לסיטואציה ידועה מראש, נראה כי הם מצליחים בכל זאת למצוא את הגישה האישית לדמויות הקאלט. "זה אתגר אותי לשחק את זה", אומר אשכנזי כשהוא מרוח לצד בר-אור על הספה של האברהמים. "זה תמיד יהיה אני. הטקסטים עוברים דרך הפילטרים שלי, של ליאור".

עבור בר-אור, שבאמתחתה דמויות כגון סיוון מ"שמש", זו אינה הפעם הראשונה בה היא מלוהקת לתפקיד הג'ינג'ית שממררת את החיים עבור הגברים הסובבים אותה. "ראית מה זה? לא מוציאים אותי מזה", היא צוחקת, "'איך שאומרים 'ג'ינג'ית, ממררת את החיים' – חושבים עליי. אבל בבית אני נשמה טהורה", היא ממהרת להבהיר. "הכי נשמה שאת יכולה לחשוב, באמת. אני כל דבר ההיפך ממה שאת מדמיינת." עם זאת, נראה כי בר-אור דווקא נהנית מן הטייפקאסט שנפל בחלקה. "זה הכי כיף לשחק דמויות כאלה", היא מצהירה ומתייחסת בעיקר לפגי-מלי. "זה כיף לשחק מישהי עם ג'ינס צמוד, שלא עושה כלום, מתעללת בבעלה – נחמד! בבית אני עם טרנינג, עושה ספונג'ה כל היום".

גם נועה וולמן הבלונדינית, הזכורה אולי מסדרות כדוגמת "תיכון השיר שלנו" ורימייק ישראלי של סדרה דוברת אנגלית אחרת, המשרד, חוזרת ב"נשואים פלוס" לטייפקאסט שיועד לה זה מכבר. עם זאת, נראה שהפחד שמיטל אברהמי, התשובה הישראלית לקלי באנדי, תקַבּע אותה באופן סופי בתוך הסטריאוטיפ, זר לה. "נראה לי שדברים שאתה מפחד מהם, אתה מפחד וזהו". היא פוסקת. "נגיד, אם את מפחדת מגזר. את מפחדת מזה. אם לא, כאילו מה הסיכוי שתתחילי? אלא אם כן יתקוף אותך הגזר. זה יכול להיות לא נעים. בעיקר אם זה גזר גמדי, כי את ממש לא מצפה".

הגרסה הישראלית פוגשת את סדרת המקור בצומת משונה למדי. כש"נשואים, פלוס" החלה את שידוריה גילם דיוויד פאוסטינו, אז כבן 13, ילד שטרם הנצו בו ניצני גיל ההתבגרות. אושר אבהרמי, מאידך, נכתב במחשבה על באד באנדי הבוגר יותר, מן העונות המאוחרות, ואלון סנדלר בן ה-18 יגלם תלמיד חטיבה בן 14. "אני מקווה כמה שיותר למשוך את הילד ואז לשחק דמויות של מבוגרים", אומר סנדלר, שהצלחתו הקודמת הייתה בסדרה "אליפים", שגם בה גילם תלמיד תיכון הצעיר מכפי גילו האמיתי." זה יתרון מטורף מבחינתי. בינתיים אני סוג של פיטר פן".

השכנים המעיקים, בני הזוג אפרת וערן קלדרון, בגילום תמר קינן ושלומי קוריאט, הם גרסה לוקלית של מארסי ושל בעלה הראשון סטיב רודס. יחסי הכוחות בין בני הזוג לבין משפחת האלפא בסדרה, אברהמי, ובין בני הזוג לבין עצמם - גם הם שחזור של המקור. אפרת, בת דמותה של מארסי, היא אשת קריירה פמיניסטית וצינית, שלא מפספסת אף הזדמנות לתת מבט קשוח, ואילו ערן מזגזג בין תמיכה כנועה באשתו, לבין תמיכה כנועה במזימות הזימתיות של שוקי. כמו בסדרת המקור, גם כאן יחסי הכוחות של הקלדרונים מחוץ למיטה מוצאים את ביטויים בתוכה בסטריאוטיפ קלאסי של שולטת ועבד. "לאורך כל מערכת היחסים יש להם יחסים קינקיים", אומר קוריאט. למרות שאפרת, כמו מארסי, היא פמיניסטית קש המשמשת כאתנחתא קומית וכהרמה להנחתות השוביניסטיות של שוקי, הבעיות שהיא מעלה - גם אם בטון מריר ומתמרמר - נותרו אמיתיות.

פוליטיקלי-קורקטיות מעולם לא עמדה בראש מעייניה של "נשואים, פלוס". "שוביניזם של האייטיז, כבר לא נשמע כזה שוביניסטי", מנסה להבהיר אשכנזי תוך שהוא מאיר באופן אירוני את הקושי המיוחד איתו תיאלץ להתמודד הסדרה בגרסתה המעוברתת והמחודשת. ההשתלחות הפרועה של "נשואים, פלוס" לפני 25 שנה היוותה תגובה בזמן אמת למהפכה הפמיניסטית; במובן זה ניתן לראות בה מעין מסמך אנתרופולוגי של ארצות הברית. של חברה שבה נשים שחונכו כל חייהן לתפקיד מסויים גילו פתאום שאפשר אחרת, וערערו את יסודות התא המשפחתי הסטפפורדי. ב- 2012, בעידן שלאחר שחרור האישה ופירוק המשפחה הגרעינית הנורמטיבית היא נזקקת לסט חדש ומשוכלל של צידוקים לנוכחותה על מסך הפריים טיים.

"היא לא פוליטיקלי קורקט, זה נכון", אומר אשכנזי. "מצד שני, זה הומור. מי שלא מבין את זה, יש לו בעיה". אסתי זקהיים, שתגלם בסדרה את אחד המוקדים של בדיחותיו של שוקי על חשבון נשים שמנות, תומכת גם היא בראייה ההומוריסטית, באופן מנומק מעט יותר. "אני לא מרגישה רוע בתוך הדבר הזה. וגם ככה זה משפחות. ככה זה אנשים. כל המילים המכובסות האלה והעמדות הפנים לא עובדות באמת. כל הפוליטיקלי-קורקט הזה, ולהקפיד על איזה מילה את אומרת ואיזה לא, לא עובד בקומדיות. אחד הדברים שמרגשים אותי ומפתיעים אותי זה שזה עובד גם היום, כי זה מדבר על משהו אוניברסלי. ברגע שאתה מדבר על הפרט, אתה מדבר על האוניברסלי - ומשפחות זה משפחות זה משפחות". "זה לא שיש פה גברים נורא מוצלחים ונשים לא מוצלחות", צוחקת קינן. "מדובר בגברים מאוד לא מוצלחים ובנשים מאוד לא מוצלחות. חוסר המוצלחוּת של הדמויות פה הוא באמת מאוד שיוויוני".

פורסם בעכבר העיר ובעכבר העיר אונליין, 07.05.2012

כתבה: איך השתלבו מוזיקאים רוסים בתעשיית המוזיקה הישראלית?

כשהתקשרתי לנציג של חברת תקליטים גדולה ואמרתי לו שאני עושה כתבה על מוזיקאים יוצאי ברית המועצות, נקטעתי עוד לפני תום המשפט. "תרשמי מספר טלפון", הוא אמר, בטרם הספקתי להוציא מפי בקשה ספציפית. "זו אשת יחסי הציבור של ארקדי". לא במקרה השם הראשון שעולה בראש כשחושבים על מוזיקאים עולים חדשים הוא ארקדי דוכין. מדובר באחד האמנים המצליחים בישראל ללא קשר למוצאו. אבל האם מלבדו הצליחו מוזיקאים אחרים יוצאי חבר העמים להשתלב בתעשיית המוזיקה? ואיפה כן אפשר למצוא קולות אותנטיים במבטא כבד?

ארקדי דוכין, שם נרדף ל"מוזיקאים רוסים בישראל", עלה לארץ ב-1978. את הפריצה הגדולה שלו  עשה בשנת 1989, אז ראו אור הן אלבום הבכורה של "החברים של נטאשה", והן אלבום הסולו שלו, "רוצה ויהיה", שהורכב כולו מתרגומים לשירים של הטרובדור הרוסי המיתולוגי ולדימיר ויסוצקי. "המטרה העיקרית של שירי ויסוצקי הייתה להכיר את היצירה שלו לישראלים" אומר דוכין. "כשבאתי בתור עולה חדש, אמרתי לעצמי – קודם כל, אני רוצה לשיר בעברית. אם אני כבר גר פה וחי פה, אז אני שם את התרבות הרוסית בצד אני יכול לתת את זה כעצה", אומר עלה עץ הליבנה הרשמי של תעשיית המוזיקה בארץ. "אני קורא ברוסית, משתתף בדיונים באינטרנט ברוסית, מתעניין, אבל כשאני יוצא החוצה אני ישראלי. כי את מי זה מעניין פה? למה באנו לפה, להקים פה רוסיה?".

דוכין הוא נציג טיפוסי של גל העלייה הרוסי הראשון. הגל, שנמשך מסוף מלחמת ששת הימים עד סוף שנות ה-70 לערך, היה ציוני אידיאולוגי בעיקרו, וחפף כרונולוגית את מדיניות כור ההיתוך שהובילה את הקמת המדינה. שני הגורמים הללו יחד ייצרו עלייה מלאת נכונות רבה יותר להדחקת תרבות המוצא ולהשתלבות בחברה הישראלית. עם זאת, העלייה הזו היא כיום מיעוט מקרב כלל עולי ברית המועצות במדינה. הגל השני והמשמעותי יותר, שבו עלו עד היום למעלה ממיליון איש, החל עם התפרקות ברית המועצות, והעולים בו הונעו על ידי שיקולים כלכליים ופרקטיים יותר. נחישותה של העלייה לשמור על תרבותה ועל מנהגיה הייתה חזקה הרבה יותר. אחד הנציגים הבולטים שלה, בתחילת שנות ה-90, היה מקסים לאונידוב.
 
לאונידוב, שהתפרסם בברית המועצות כחבר בלהקת הקצב המצליחה "סקרט" ("סוד"), עלה לארץ ב-1990, יחד עם אשתו דאז, וניסה לשחזר בישראל את ההצלחה המסחררת לה זכה שם. עם הגיעו הקים את "הפליט בירו של מקסים" – להקה שהורכבה מנגנים דוברי רוסית. מילות הסינגל הראשון של הלהקה, "בבוקר לא רוצה", נכתבו על ידי לא אחר מאשר אהוד מנור. הסינגל יצא ב"הד ארצי", שלדברי המפיק חיים שמש, חיזרו אחריו תקופה ארוכה. "בזמנו היה אימפקט חזק לעלייה הרוסית", אומר שמש. "הייתה תחושה של תרבות שמחלחלת פנימה ושל עלייה מאוד גדולה שמישהו צריך לתקשר איתה. הייתה מחשבה להחתים אמן שמאוד מוכר ברוסיה כדי לפנות לקהל הרוסי וגם לקהל חדש". כנראה שהביקוש היה חוצה לייבלים, כי את אלבומו המלא הראשון בישראל, "Maxim", הוציא לאונידוב ב-1992 דווקא אצל NMC (עד היום רווחת הטענה כי "איפה הילד" הוחתמו על ידי שמש כנקמה ב-NMC על גניבת ליאונידוב מתחת לאפו). האלבום היה כולו בעברית, כששאר הטקסטים נכתבו על ידי לאונידוב עצמו, והמפיק המוזיקלי – כאן כמו גם בסינגל – היה לא אחר מאשר רמי פורטיס.

בנוסף לפעילותו המוזיקלית באותן שנים, הופיע לאונידוב גם בסדרת הטלוויזיה קצרת-היומין "בטי בן בסט" בכיכובה של רבקה מיכאלי ושיחק את תפקיד פרעה בהפקה המחודשת של אברהם דשא פשנל ל"יוסף וכתונת הפסים המשגעת".  אלבומו השני בארץ, "כביש הזיכרונות", יצא ב-1994 והפעם הורכב באופן בלעדי משירים ברוסית, ככל הנראה מתוך ההבנה כי את הקהל הישראלי הוותיק כבר לא יצליח לרכוש. "האמנים הישראלים שרים בעיקר בעברית – שפה שאולי עשרה מיליון אנשים בכל העולם דוברים אותה, והקהל קטן בהתאמה", סיפר לאונידוב בראיון לעיתון האוקראיני "פראזה" באוקטובר האחרון, והסביר את חוסר הצלחתו להשתלב בשוק המוזיקה העברית. "הסיבה העיקרית היא שלא משנה עד כמה תהיה טוב ומוכשר, אתה עדיין זר. לא למדת בבית הספר עם האנשים האלה, לא שירתת איתם בצבא, אין לך עבר משותף איתם. הבה נדמיין שהמוזיקאי המצוין סטינג מגיע פתאום לאוקראינה ומתחיל לשיר באוקראינית. הסנסציה הזו תספיק מקסימום לחצי שנה. זהו. ומשם הכל יהיה משעמם. הוא מעניין כשהוא שר על משהו שהוא שלו, באנגלית". ב-1996 חזר לאונידוב לעיר הולדתו סנט פטרבורג, שם הקים את להקת Hippoband וחזר לפעילות מוזיקלית ענפה, בנפרד מ"סקרט", שבינתיים התפרקה. נכון להיום, הוציאו לאונידוב ולהקתו עשרה אלבומים. בראיון שנתן למגזין הרוסי "ליזה" ב-2008 הודה כי ידע מאז ומעולם שיחזור לרוסיה, וכי לא נהנה לכתוב בשפה העברית, אבל שגם לא מתחרט על השנים בהן חי בישראל. 

בעוד ללאונידוב היתה את הפריבילגיה לחזור לקריירה מצליחה ברוסיה, רוב העולים החדשים מסתגלים בסופו של דבר לחיים בארץ. "עדיין קשה לי לכתוב בעברית", אומר אנטון קוצ'ר מ"דוּלי בנד", להקה הפעילה מזה עשור, שצברה לה בינתיים קהל מעורב ונאמן. "אני לא חולם ולא חושב בשפה הזו. אבל כשאנשים מהקהל, ישראלים, התחילו לבוא ולהגיד 'אחי, הכל אחלה, נהניתי - אבל תתרגם קצת, תסביר על מה השיר, שנבין בכללי על מה מדובר' – אז החלטנו לעשות שירים בעברית". הלהקה, המגדירה את הסגנון המוזיקלי שלה כ"סקא-Pאנק צועני", או לחלופין "drunk'n'brass", הקליטה לפני כשנה אלבום קטן של שירים ביידיש וברוסית עם "אמסטרדם כלייזמר בנד". עם זאת, האלבום הרשמי הראשון של "דולי" עצמה עומד לצאת רק עכשיו. האלבום הסופי, שהקלטתו הסתיימה לפני כשנתיים, יורכב משירים על טהרת השפה הרוסית – זאת מאחר והשירים בעברית שמבצעת הלהקה נוספו לרפרטואר רק עם תום ההקלטות. "הקהל שמעניין אותנו הוא לא רק קהל רוסי", מבהיר פרנקלך (זה סלאבה פרנקלך, הבסיסט והמפיק של דולי), ומבטיח כי "אחרי הדיסק הזה נשיר בשפות שונות, לא רק ברוסית".

"אין לי תחושה שהאלמנט הרוסי חוסם את הלהקה", אומר קוצ'ר, שעלה לארץ ב-1991, כשהוא נשאל על היעדרותה של דולי מן הזרם המרכזי למרות נוכחותה רבת השנים בסצנה המוזיקלית. "כשמדברים על מיינסטרים, טלוויזיה, תקשורת -  אני לא בטוח שאני רוצה להיות שם. יכול להיות שזו קצת סנוביות מצידנו, ויכול להיות שאנחנו רוצים להישאר כמו שאנחנו עכשיו". למרות ש"דולי בנד", וכמוה גם להקת "יוֹלקי פאלקי" הירושלמית, מופיעות כבר זמן רב בז'אנר הזה, שניתן להגדירו כסקא-בלקני מי שהצליחה לרכוש את הקהל הרחב היא דווקא "לוס כפרוס", בראשות אנטון קוליאדקו. הלהקה מורכבת מחברים רוסים וישראלים גם יחד, ומבצעת טקסטים ברוסית, בעברית ובאנגלית – שני גורמים ההופכים אותה לנגישה יותר עבור הקהל הישראלי. הפריצה הגדולה של "לוס כפרוס" הגיעה עם השיר "CCCP" שדיבר בעברית סרקסטית, מעל גבי ביט רקיד, על קשיי ההסתגלות של עולי העלייה השנייה. אלבום הבכורה של הלהקה, "ראסטה וסילי", שיצא ב-2007, סומן על ידי שיתופי פעולה עם שלל אמנים ישראלים, הפקה של בן הנדלר ומיקסים של גיא מר ("הדג נחש").

 יש שיגידו כי הצלחתה של "לוס כפרוס" נעוצה, במידה רבה, לא רק בהיותה חלק מהפלישה הבלקנית שמאפיינת את סצינת המוזיקה בעשור האחרון, ובמולטי-לינגוויסטיות שלה, אלא גם, ובעיקר, בעובדה שחלק מחבריה היו מקושרים עם להקות מקומיות אחרות ("התפוחים", "אבי ליבוביץ אורקסטרא"). הראפר אנטון "קלין" ("יתד" ברוסית) אוסטרובסקי, שקנה את שמו בהרכב ההארדקור Sadyle, גורס כי "הבעיה העיקרית של אמנים רוסים בארץ היא שאין להם קשרים. אין חבר שיכניס עליך כתבה פה כתבה שם, אין חבר שהוא עורך ראשי בטלוויזיה שישים קליפ שלך. עם הזמן, הבנתי שרק ככה דברים מתקדמים בישראל".

אוסטרובסקי, שהגיע לארץ בגיל 14, התחיל את דרכו עם טקסטים זועמים על הזנחת הקהילה הרוסית, על התבגרות ברחוב, על כנופיות, על סמים ועל אלכוהול. וכל זאת ברוסית, ובהמשך, משלמד מעט יותר עברית – במבטא רוסי כבד. "התקשרנו בזמנו לתאקט (הלייבל בראשות סאבלימינל, א.ב.) ול-NMC", הוא אומר, "ואמרו לנו שהמבטא כבד מדי ושהטקסטים אלימים מדי". מתאקט נמסר בתגובה, בשם סאבלימינל, כי מעולם לא התקבלה בלייבל פניה מאוסטרובסקי או בשמו, וכי בעיני סאבלימינל "מבטא משדר אמינות ואותנטיות, 'אין יותר אמיתי מזה' ולהיות אמיתי זה הדבר הכי חשוב בהיפ הופ". ב-NMC  בחרו שלא להגיב. בינתיים ניתן להוריד את האלבומים של "סאדייל" בהורדה חינמית ברשת: "תרוויח" ("Zarabotay"), אלבום שכולו על טהרת הרוסית, ו"מטפס ערים".

לאחרונה התפרק ההרכב "סאדייל", ואוסטרובסקי עובד בימים אלה, יחד עם תמיר אביטל מלהקת "בצפר", על פרויקט חדש, שייקרא "תל אביב הארדקור", ויכלול, בין היתר, שיתוף פעולה עם קוואמי. הקשר הראשוני בין השניים נוצר לפני כשנתיים, כאשר נדב לזר החליט לחבר את השניים לדואט בערב מחווה ללהקת כוורת. "בשבילי זו אחת המחמאות הכי טובות שקיבלתי", אומר קוואמי, שהיה בין הראשונים והבודדים שהשמיעו את המוזיקה של "סאדייל" ברדיו, על ההזמנה לשיתוף פעולה ב"תל אביב הארדקור". "בעיניי קלין הוא אחד הראפרים שאני הכי אוהב בעולם, נקודה. מאלה שאני מחכה למוצא פיהם".

"קרימינל פרוג'קט", הלהקה השנייה בה חבר אנטון קוצ'ר, הפעם יחד עם אחותו, הסולנית המופלאה נדיה קוצ'ר, עשויה בהחלט להפוך להיות הדבר הגדול הבא שייצא מהסצנה דוברת הרוסית. קוצ'ר האחות (בזמנה החופשי שחקנית, סולנית Jewrhythmics, וזמרת אורחת ב"דולי בנד"), יזמה יחד עם אחיה, האקורדיוניסט בוריס מרצינובסקי ("קרוזנשטרן ופרוחוד", "פאניק אנסמבל"), המתופף סתיו בן שחר והבסיסט טל קון, פרויקט דו-לשוני של שירים שאינם משתמעים לשתי פנים. קוצ'ר שלפה ממעמקי העולם התחתון הרוסי שירים בני למעלה מיובל, שכוכבי עלילותיהם הם פרוצות, גנבים, עבריינים קטנים ושלל קרימינלים אחרים. הרפרטואר הקצבי - חלקו בשפת המקור, חלקו מתורגם לעברית; חלקו קאברים, חלקו חומר מקורי; חלקו בלדות קורעות לב וחלקו דאחקות לא מצונזרות – משחק אולי עם הסטריאוטיפים השליליים שנפוצו על ההגירה הרוסית של שנות ה-90, אך עושה זאת עם המון מודעות עצמית.

השיר הראשון שהביא את הלהקה לתודעה היה גרסת כיסוי לשיר "הפרוצה החלוצה", שהוקלט במסגרת אלבום של ביצועים חדשים לשירי סשה ארגוב, "מסע אספלט", שיצא בשנה שעברה בהפקת רדיו קול הקמפוס. הביצוע הביא את הלהקה להופעת אורח אצל לונדון וקירשנבאום, והזניק אותה למודעות – אם כי התגובות על הבחירה היו מעורבות. "בכוונה עשינו את השיר במבטא רוסי כבד", אומרת קוצ'ר. "חשבתי - למה לא לקחת את זה ככה? למה לא לצחוק על זה? אבל אחר כך ראיתי באמת תגובות מוזרות בטוקבקים לשיר באחד האתרים. היה מישהו שכתב – אם הם עשו את זה ברצינות, אז אני מרגיש קצת חוסר נוחות. למה הם משחקים על הסטריאוטיפים?".

למעשה, ניתן להניח כי "קרימינל פרוג'קט" מצאה ככל הנראה את הנוסחה המנצחת – הן לשונית והן מוזיקלית. מצד אחד, הם המקרבים את הקהל הרוסי, שהתגעגע למוזיקה של ארץ הולדתו; מאידך, את הקהל הישראלי שמתחבר למוזיקליות ולאירוניה. להקות שיצליחו להלך על החבל הדק הזה, אולי יצליחו לפרוץ בשוק המוזיקה הישראלי.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 06.04.2012
פורסם בשנית, עם תיקונים קלים, בקפה גיברלטר, 30.05.2012

כתבה: פורים, 08.03.2012 - יום הקומיקאית הבינלאומי

"אני מרגישה שמתעסקים המון בעובדה שאני אישה. לא נותנים לזה שקט", מלינה עדי אשכנזי, אולי הסטנדאפיסטית המצליחה ביותר כיום בארץ. "מתעסקים בכך שאני כותבת את התכנית עם שני גברים. אבל כל העשייה שלי היא בהכרח כתיבה נשית. גבר יכול לכתוב כתיבה נשית, ולהיפך". בין אם מסכימים עם הטענה של אשכנזי ובין אם לאו, אי אפשר להתווכח עם התוצאות. מופע הסטנדאפ שלה רץ על הבמות כבר שנים, תוכנית הטלוויזיה שלה "מה זה השטויות האלה?" בערוץ 2 זכתה לרייטינג נאה, וגם חופשת הלידה לא עצרה אותה. אבל כמו עדי אשכנזי אין הרבה. גם היום, ב-2012, נמצאות המצחיקניות במיעוט מספרי בולט.

בניגוד לאשכנזי, הקומיקאית והסטנדאפיסטית דינה אור דווקא סבורה שיש הרבה מכשולים עבור אישה במקצוע הנתפס כגברי. "כשגבר על הבמה, מסתכלים אם הוא מצחיק. על אישה מסתכלים קודם כל איך היא נראית, ורק אחר כך – אם היא מצחיקה", היא טוענת. "המצב בארץ מאוד עגום. החברה כאן מאוד שוביניסטית. לצערי, אין בארץ הרבה סטנדאפיסטיות שמביאות את החיים שלהן וקורעות איתם את הקהל. השוק הישראלי נכבש על ידי גברים".

למרות ואולי בגלל החופש שבו היא מדברת על מין ועל מיניות, מסרבת חנה לסלאו להתייחס להיותה אישה כאל גורם בקריירה שלה. "לא תפסתי את עצמי אף פעם כאישה או כגבר. אני אדם", היא קובעת. "כשאת עולה לסטנדאפ, אל תהיי סקסית. אל תבליטי את היותך אישה. זה סתם, זה מיותר. שישימו לב למה שאת מדברת, לא לאיך שאת נראית. אני לא רוצה שיסתכלו על הרגליים שלי, אני רוצה שיקשיבו למילים שלי. שייתייחסו למוח שלי, לשנינות שלי".

לאחר שנה וחצי של עבודה מול קהל העלתה אודיה קורן את "סליחה שאני נושמת", מופע סטנדאפ מצליח שרץ על הבמות תשע שנים. כעת, כשהיא נמצאת בתקופה חדשה בחייה, יוצאת קורן במופע חדש. "סגורה לרגל שיפוצים" עוסק בכל מה שמטריד אותה ונשים רבות בגילה – הבעל, הילדים, השיפוצים בבית והמייקאובר שהגוף מעביר את עצמו. "חיכיתי שיהיה לי עוד פעם משהו להגיד, ומצאתי את זה", היא מסבירה. "המופע התחיל מזה שאמרתי שאני רוצה לדבר על הבגידה הזו של הגוף. זה זוועה, אבל אני מעדיפה לצחוק על זה ולא לבכות. ועוד משלמים לי על זה".

בדיחות על נשים אפשר למצוא בלי סוף בערבי הסטנדאפ, אבל בדיחות של נשים זה כבר סיפור קצת יותר מורכב. "רוב הסטנדאפיסטים יורדים על נשים", מסכימה אור, שמקדישה לענייני מגדר כמה שורות מחץ במופע שלה "זה יגמר בצחוק גדול". "אני להיפך, יורדת על גברים. אצלי הנשים תמיד יוצאות גדולות, המנצחות באינטראקציה – בזוגיות, מול שוטר, מול הבנקים. את יודעת למה גברים אוהבים נשים חכמות? כי הפכים נמשכים".

הסטנדאפיסטית הדתייה הדר גלרון נדרשה לתחכום מיוחד כדי לסדוק את תקרת הזכוכית. למרות שהתחילה את דרכה בדואט הקומי "הומור כהלכה" עם נויה מנדל, הפריצה הגדולה שלה בקרב הקהל חילוני הגיעה מאוחר יותר, במופע היחיד שלה "פולסא ד-נורית" -  שבו פתחה את קופת השרצים של ההלכות השוביניסטיות ביהדות. "תמיד אמרו לי 'את מתעצבנת כי את לא מבינה. חמש יחידות תושב"ע זה לא מספיק'", היא מספרת. "אז למדתי. וככל שלמדתי יותר, התעצבנתי יותר. ואז הבנתי שזה החומר שלי. לקחתי את כל הטאבואים – 'קול באישה ערווה', 'כל המרבה שיחה עם אישה סופו יורש גיהנום'. חששתי כשעליתי עם זה, כי הרגשתי שאני חוצה גבולות. היו הרבה קבוצות שהחרימו אותי. לקח כמה שנים עד שזה נטמע".

מי שחושב שאיסורים ונורמות חברתיות נוקשות הם נחלתה של הדת בלבד, טועה בגדול. בכל הקשור להומור, הגבלות על נשים הן עניין חוצה מגזרים. מתברר שעל כל בדיחה שאישה מספרת, יש עשר בדיחות שמוטב לה שלא תספר. "כל הדיבור על סקס שנתפס היום כרגיל, כשעשיתי אותו אז אמרו שאני וולגרית ובוטה",  אומרת לסלאו, שעלתה על הבמה בשנות ה-80 עם "החיים על פי לסלאו", ובמידה רבה סללה את הדרך לסטנדאפיסטיות רבות שהגיעו אחריה. "שילמתי על זה מחיר די כבד, כי פתאום הייתה ירידה חדה בהזמנות לחלטורות, בוועדי עובדים וכדומה. או שהיו מתנים בחוזה לא לדבר גסויות".

בין המונולוגים השנויים במחלוקת של לסלאו באותם ימים ניתן היה למצוא את האישה ששוכרת, לראשונה בחייה, סרט פורנו, כדי לרענן את חיי הנישואין שלה, וגם מונולוג של איבר מין גברי, אותו ביצעה כשהיא חבושה בכובע ים ורוד. את שניהם נאלצה להוציא מן המופע עקב דרישת הקהל. "אני לא חושבת שסקס זו פרה קדושה, עדיין קיימת איזו צביעות והתחסדות בעניין הזה, שלגבר מותר לספר בדיחה גסה ולאישה לא". עם זאת, מה שחורה לה באמת הם המונולוגים שנאלצה להוריד מהבמה לא בגלל גסות יתר אלא בגלל חדוּת יתר. כמו זה שנכתב בעקבות גירושיה, בו היא משחקת ילד הממתין לשווא לאבא שיגיע לבקר ("אם ישלם את הדמי-זונות") וחולק את כל מה שיש לו לומר בנושא גירושי ההורים עם הדובי שלו. או זה השייך לאישה שהושמה בבית אבות. "מתפקידו של אמן להעלות דברים כאלה", היא אומרת. "זה היה קומי וטרגי ואמיתי, ואת זה הקהל לא רצה לשמוע".

"אני מרגישה שיש גבול לכמה אפשר למתוח ביקורת על גברים", מסבירה עדי אשכנזי. "לקהל הגברי יש גבול כמה הוא יכול להכיל ביקורת של אישה על המין הגברי, לעומת ירידות על נשים, או ירידות על גברים מפי גברים. נשים הן הרבה יותר גמישות, יותר מודעות לעצמן, אין להן פרנויות מלשמוע בדיחות על עצמן". הדר גלרון מצידה יצאה לדרך עם אקסטרה פחדים. "מצד אחד היה המון פחד מצד המשפחה מה יגידו – 'איך היא מעזה לירוק לבאר שממנה היא שותה', ומצד שני התברר שזה יצר גלי הזדהות מאוד גדולים בקרב הציבור. היו לי אינסוף הצעות שידוכים".

לאור כל הקשיים והמכשולים, ההחלטה להיות אישה שמתפרנסת מלהצחיק אנשים היא לא כזו שמקבלים בקלות. בניגוד לקומיקאיות רבות שהגיעו לסטנדאפ היישר מעולם המשחק, לדינה אור, כיום בת 52, לקח למעלה מ-30 שנה כדי להפוך את התחביב למקצוע. את הקריירה היא התחילה כמורה לאנגלית, אחר כך הפכה למטפלת זוגית. "מגיל ארבע אני זוכרת את עצמי כמי שצריכה להיות במרכז", היא מספרת. "הייתי מושיבה את ילדי השכונה והגן ופשוט ממציאה דברים ומצחיקה אותם. אחד התענוגות הגדולים היה לראות אותם משפריצים מצחוק. זה היה הפוך למשפחה שלי, שהייתה כל הזמן נאנחת. עם השנים שמעתי יותר ויותר 'את מצחיקה', וכשלקחתי על זה מספיק בעלוּת כדי להפוך את זה למקצוע, ראיתי גם שהכסף בא ביתר קלות".

גם אודיה קורן התחילה מאוחר, ולמרות שסיימה לימודי משחק בבית צבי, את מופע הסטנדאפ הראשון שלה היא העלתה רק כשהייתה בסוף שנות ה-30 לחייה. "כשלמדתי משחק, היה די ברור שהפורטה שלי בתפקידים הקומיים", היא אומרת. "כשהגעתי לגיל 36 רציתי לעזוב את המקצוע. הרגשתי שאני הופכת להיות מתוסכלת, ולא רציתי להיות שחקנית מרירה בת 50. הלכתי לראיון במשרד פרסום לתפקיד קופירייטרית. הבחור אמר לי 'את יכולה להתחיל, אבל קחי את סוף השבוע ודמייני שהסוכנת שלך מציעה לך תפקיד, ואת אומרת לה שאת כבר לא שחקנית. אם את עומדת בזה, תחזרי.' חשבתי על זה, ואז אמרתי – אני אעשה מופע משלי".

הרומן של עדי אשכנזי עם סטנדאפ התחיל באופן ספונטני למדי, בערב "קריוקי סטנדאפ" בקאמל קומדי קלאב של שמואל וילוז'ני. "לקחו מתנדב מכל שולחן לעשות קטע של שתי דקות", היא מספרת. "הקהל התלהב, ולמרגלות הבמה הציעו לי חוזה". למרות שכמו כל רומן גדול, ההתחלה נחתה כהפתעה, מצאה אשכנזי את דרכה בתחום בקלות יחסית. "מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות שחקנית וקומיקאית. היו הרבה שנים של ניסיון למצוא כיוון", מעידה על עצמה הסטנדאפיסטית בת ה-36, שסולקה מלימודי המשחק בבית צבי. "אז חשבתי שעדיין לא גילו אותי, אבל בדיעבד הייתי צריכה עוד זמן כדי להבשיל".

למי שמעיזה לעלות על הבמה, מאפשרים הסטנדאפ וההומור הרבה שחרור ותחושת סיפוק. "סטנדאפ צריך לבוא ממקום בוהמי, זרוק. הרגשה של לעלות מהרחוב לבמה, לאלתר את עצמך", מסבירה קורן. המופע החדש של הדר גלרון, "חוזרת בתשוקה", עוסק בנשים שגאלו את ישראל, בין היתר אסתר המלכה, תמר אשת יהודה ורחב הזונה. "למה, לעזאזל, לימדו אותנו שרחב הייתה מוכרת מזונות?", תוהה גלרון על קנקנה של מריה מגדלנה העברית. "הרי זה כמו לשאול 'מה המקצוע של בוב הבנאי?'. מתברר שאחרי שהיא עזרה לבני ישראל לכבוש את הארץ היא התחתנה עם יהושע ונולדו להם סלבריטאים תנ"כיים. ואז היה צריך למצוא איזה סיפור כיסוי, כי פאדיחה. נולדו לבני ישראל תשעה נביאים בני זונה".


ואילו חנה לסלאו, שתחגוג בקיץ יום הולדת 59, מגדירה את עצמה כמי שנמצאת "בגיל התבונה", ומברכת על החופש שמביא איתו הגיל. "קברתי את הוריי, תודה לאל, שיהיו לי בריאים", היא מתבדחת-למחצה, "הילדים יצאו מהבית, נפטרתי מכל הבעלים שלי, המחזור לא מנהל אותי יותר. אני אחראית אך ורק לעצמי. באמת כיף לי פה. אין לנו בחיים הרבה פסקי זמן שבהם יש לנו את החיים לעצמנו". את החופש והעצמאות האלה היא מביאה לתוך המופע עליו היא עובדת בימים אלה, הנושא את השם הזמני "לס-לא פוליטיקלי קורקט". "הלוואי ואפשר היה להקפיא את זה כאן, כי מכאן זה רק יתדרדר".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 08.03.2012

כתבת וידאו: השקת אלבום ל"בלקן ביט בוקס"

רגע לפני ההשקה הרשמית של האלבום החדש שלהם, Give, חגגו הבלקן ביט בוקס ביום שישי שעבר (10.02.2012), את הבייבי החדש במסיבה של "גולדסטאר סאונדסיסטם" ב"אברקסס", תל אביב. החלל הקטן התמלא במוזיקאים, עיתונאים וחברים שהגיעו על מנת לקבל טעימה ממה שמבטיח להיות האלבום השונה והמתקדם ביותר מכל מה שייצרה הלהקה עד כה, הן מבחינה מוזיקלית, והן מבחינה טקסטואלית.

"Nobody owns no land/ we're all just grains of sand", שרים חברי הלהקה, ומקדישים גם שיר לדיילת האמריקאית שהורידה אותם מהמטוס אחרי שחשדה בהם שהם אוספים מידע עבור ארגון טרור. "עברנו שינוי מאוד גדול בשנים האחרונות, תוך כדי עשיית התקליט הזה", אומר תמיר מוסקט. "אנחנו מרגישים שיש שינוי די רדיקלי. אבל מצד שני, גם הרוח של הלהקה שם. זו אבולוציה".מן הפן המוזיקלי, הביט בוקס מפתיעים בצליל אלקטרוני מן הרגיל, רווי ביטים של דאבסטפ. "אני קורא לצליל הזה יותר ארט-פופי", מאבחן אורי קפלן. "אני חושב שבזה שאנחנו עושים לעצמנו טובה ומרעננים את ההופעה שלנו, אנחנו עושים טובה לקהל", אומר תומר יוסף.

הופעות ההשקה הרשמיות לקהל הרחב, תיערכנה ב-22 וב-23 בפברואר, באולם "שבע", ברחוב הצפירה 19 בתל אביב. משם ימשיכו הביט בוקס לסיבוב הופעות עולמי שייפתח ב-8 במרץ בבלטימור, ויכלול את ארצות הברית, אוסטריה, איטליה ואנגליה.

צילום ועריכה: בן חכים

הופיע בעכבר העיר אונליין, 19.02.2012

כתבה: "האלבומים" - שיר אהבה לרוק הישראלי

סצנות של ברי סחרוף ומאור כהן מתנסים בסרטים עצמאיים קטנים; הגילוי ש"רעש לבן" של סחרוף נקרא בגלגולו הראשון "שבר ענן", לפני שהתברר כי קיים שיר של יצחק קלפטר באותו שם; ההקלטות המוזרות של "המוות אינו מחוסר עבודה", בהן לקח שעה ארוכה להבין שהרעש שמפריע לגיטרה הוא בעצם קול הנחירות של פורטיס, שנרדם ליד הפסנתר. את כל האנקדוטות האלו ועוד אפשר יהיה לראות בסדרה "האלבומים" שתשודר החל מסוף שבוע הבא בערוץ 8.

מאז "סוף עונת התפוזים", שצולמה ב-1998, לא נראתה על המסך הישראלי סדרת תעודה שנתנה מבט עומק אל עולם המוזיקה המקומי. תחת ניצוחם של המפיקים אסף אמיר ותמי כהן, יצאו העורך הראשי יואב קוטנר, עורך המשנה דרור נחום, הבמאי אבידע לבני והתחקירן יונתן אברהמי למסע אחרי גיבורי הרוק הישראלי. "בחרנו אלבומים שעשו שינוי, או באמן עצמו או במוזיקה הישראלית", אומר קוטנר. "אלבומים שכשהם יצאו נחשבו לשוליים או לקיצוניים במידה מסוימת. בפירוש לא הלכנו על האלבומים הכי גדולים או הכי טובים. לכן גם קראנו לזה רק 'האלבומים' - הכי פתוח".

הזוכים המאושרים בתיעוד ההיסטורי הם "פלונטר" של רמי פורטיס, אלבום הבכורה של אביתר בנאי, הבכורה של זקני צפת עם ההרכב המיתולוגי שכלל את מאור כהן, אורן לוטנברג, רע מוכיח ויוני בן טובים, "זמן סוכר" של איפה הילד, ו"סימנים של חולשה" של ברי סחרוף – שלמרות היותו השני בכרונולוגיה הדיסקוגרפית, נחשב לסולו הראשון שלו, ללא צילו של פורטיס. "הלכנו על אלבומים ראשונים כי סיפור טוב מספרים מההתחלה", אומר לבני. והסיפור הוא אכן במרכז. כמעט ולא תראו כאן טכנאים מזיזים ערוצים בחדר העריכה, כמו למשל בסדרת "האלבומים הקלאסיים" של VH1. "יש הרבה אנשים שהטכנולוגיה של המוזיקה משעממת אותם", מסביר לבני. ובאמת, למה לשמוע פירוט טכני ארוך ומסובך על ערוצי ההקלטות בהם השתמשו "זקני צפת", כשאפשר להראות כמעט שתי דקות של רע מוכיח ואורן לוטנברג מתפרעים על התופים והגיטרה באולפן?"כל מי שראה את זה במהלך העריכה אמר 'מה קרה לך? תקצר!'", צוחק לבני. "ובכל פעם שאמרו לנו לקצר - הוספנו עוד 10 שניות. זה הרים את כל הפרק".

את הבחירה מתוך רשימה ארוכה של תקליטים אגדיים עשו העוסקים במלאכה יחד, שלב אחר שלב. "לא ניגשנו לעבוד על אלבום שלא הייתה בו תחושה שכולם, כולל הצלם דוד זריף, אוהבים את המוזיקה", אומר אברהמי. "לקחנו אלבומים שהקשבנו להם בבית וחשבנו 'וואו, איזה כיף יהיה לעבוד על זה!'". אבל מדובר בכל זאת בסדרה טלוויזיונית, ובטלוויזיה אין די בשירים בלבד, טובים ככל שיהיו, על מנת להחזיק 50 דקות של זמן מסך. ראיונות, תמונות והקלטות וידיאו הם מצרכי חובה בכל סרט תעודה היסטורי שמכבד את עצמו, ואלבומים שלא סיפקו את הסחורה ירדו מהפרק. "יש הרבה אלבומים קלאסיים משנות ה-70 שכמעט אין עליהם חומרים", מלין קוטנר. "יש תיעוד רק בערוץ הראשון, וקשה ליצור תכנית שלמה רק על הארכיון של ערוץ אחד. מה גם שצריך לשלם להם אלפי שקלים לדקה". למרבה המזל, הרבה מהחומרים הסתמכו על חומרים ארכיוניים פרטיים שנחשפים לראשונה. "בתיכון למדתי במגמת צילום, והייתי מצלם הופעות רוק ב'רוקסן'", מספר נחום. "בפרק של 'איפה הילד' לדוגמה, יש חומרים שאני צילמתי". בזכות צילומים אלו הוידוי בו חמי רודנר חושף את הקנאה שלו בלהקת "גן חיות", מקבל גיבוי ויזואלי נדיר.

עבור צוות ההפקה, העבודה עם ענקי הרוק הישראלי היא בבחינת עונג צרוף."הייתי עושה את זה גם חינם", אומר אברהמי, בעברו סולן להקת "מצויירים בסלון", בהתרגשות של ילד. "לא האמנתי שמשלמים לי בשביל להתעסק עם גיבורי הילדות שלי. בשביל לשבת ולדבר עם ג'וני שועלי על החוויות שלו מ'סימנים של חולשה'." עבור קוטנר, שחווה את יציאת האלבומים ומאבקי הפריצה של האמנים המדוברים בזמן אמת, מדובר, מאידך, בנוסטלגיה מסוג אחר לחלוטין. "אחד הדברים שקורים לי בסדרה ומאוד מרגשים אותי, זה שזה מזכיר לי אותי", הוא אומר, תוך שהוא מעיד על עצמו כי היה היחיד שנתן ל"פלונטר" ביקורת חיובית בזמן אמת, ומספר על הקסטות ש"זקני צפת" היו שולחים אליו כשחברי הלהקה עוד למדו בתיכון. "זה גם מסע אישי לאהבות שלי, לדברים שאני עשיתי. כשפורטיס מדבר על בית לסין – אני זוכר את ההופעות האלה. אני זוכר שראיתי אותו שם וחשבתי שהוא מדהים. לכל אחד מהמשתתפים יש לי קשר אישי, כל אחד מהם זה מישהו שאני אוהב ומלווה מתחילת הדרך. אני מרגיש שהם כמו קרובי משפחה שלי."

כמו בכל משפחה, גם כאן צפים פתאום רגשות מודחקים על פני השטח. למשל, בלדת עזיבת קיבוץ גבעת ברנר של חמי רודנר ואסף שריג מאיפה הילד. "ידעתי שהם באו מהקיבוץ, אבל רק עכשיו גיליתי איזה מהלך קשה וקיצוני זה היה מבחינתם לעזוב, להגיע לתל אביב ולנסות להצליח פה עם הלהקה", מודה קוטנר. "תמיד חשבתי 'טוב, אז הם היו חוזרים', זה היה נראה לי הכי טבעי. ואז בראיון חמי רודנר אומר "בשבילי לחזור לקיבוץ זה להתאבד". בכלל, גיליתי את הצדדים היותר אנושיים של כל סיפור".

ומה לגבי ההמשך? "יש מספיק אלבומים שאנחנו רוצים לעשות עליהם סרטים, לכמה וכמה עונות", אומר מפיק הסדרה אסף אמיר, ונחום מוסיף: "אנחנו בדיונים סוערים לגבי הפרקים הבאים. צריך לתת קרדיט לנגה הפקות ולערוץ 8 על הסדרה, שבעולם מתוקן יותר ערוץ 24 היה צריך לעשות, אבל מעדיף במקום זה לעשות ריאליטי מגוחך עם אייל גולן ולא להשקיע ביצירה ישראלית".

פורסם בעכבר העיר אונליין,  06.01.2012

כתבה: אמנים ישראלים בחו"ל מסכמים שנה

ניר הוד כותב שירה, גדעון רובין סובל מקנאת סופרים ומרים כבסה מתכננת יצירה מרהיבה המשלבת ציור וריקוד. חמישה אמנים ישראלים שעושים חיל בחו"ל מספרים על השנה שלהם: על מה עבדו? איפה הם הציגו? ואיזה תערוכות הרשימו אותם במיוחד?

ניר הוד, ניו יורק

בשנה החולפת: "השנה האחרונה הייתה מבחינתי שנה מאוד חשובה בקריירה", אומר הוד – ובצדק. זו הייתה השנה בה חתם על חוזה עם גלריית פוֹל קזמין בניו-יורק, והציג את תערוכת היחיד Genius. זו הייתה גם השנה שבה השתתף ביריד האמנות הבינלאומי השנתי Frieze בלונדון, תפס את תשומת ליבם – ואת עמודי השער - של מגזינים נחשבים ברחבי העולם (כגון "וול סטריט ג'ורנל") ועיצב את הקמפיין של וודקה אבסולוט. "תמיד רציתי לעשות שלט חוצות", הוא מודה. "זה משהו שנמצא בין תרבות הפופ לתרבות גבוהה, ויש לו אימפקט מאוד חזק על אנשים".

ניר הוד (צילום: דניאל צ'צ'יק) ועבודה מתוך Genius

בשנה הבאה: את הפרטים המדויקים של הפרויקט הבא, שייקרא Mother, מעדיף הוד לשמור בסוד. המעט שהוא מוכן לגלות הוא שמדובר באינסטלציה שתורכב מעשרה ציורים ותיגע בנושא מאוד טעון. "זה ייראה כמו חנות של פנדי או ג'וצי, או כמו איזה תחילת מופע של פינק פלויד, אבל יהיה שם מוטיב מאוד חזק של מוות", הוא רומז ומסרב להרחיב בנושא. על הפרויקט המתנהל במקביל הוא דווקא לא חוסך מילים. מדובר בספר שיכיל תשעה שירים באנגלית פרי עטו של הוד (שראו לראשונה אור ב-1997 בספרו Forever) ורפרודוקציות של עבודותיו מתוך Genius. "האמנות שלי היא לאנשים שקוראים אותה נכון", הוא מאבחן. "העבודות הן תרגום של השירים. השירים הם מבחינתי הנשמה, ה - "מאחורי הקלעים" של העבודות שלי, והעבודות עצמן הן הפרונט".

תערוכה מומלצת בחו"ל: גלריית Gagosian בניו יורק, שהציגה השנה תערוכה של פיקאסו ומארי-תרז וולטר. "זה היה פשוט מדהים - התשוקה, ההצבה. זה מראה שאמנות טובה יכולה לייצר להיטים שמוכיחים שאפשר לגעת בקהל גדול ולייצר חוויה דומה למוסיקה או לקולנוע. כמו התערוכה של אלכסנדר מקווין במטרופוליטן, שבה אנשים עמדו בתור שלוש שעות כדי להיכנס. לא משנה מה המדיום, יש דברים שהופכים לאמנות".

תערוכה מומלצת בארץ: "הייתי בארץ פעמיים השנה, אבל הייתי נורא עסוק", מודה הוד ומתקשה לספר על תערוכה בארץ בה נכח בעת ביקוריו. מהתרשמויות דרך צילומים ואתרי אינטרנט, הוא מביע עניין באגף החדש של מוזיאון תל אביב. "תערוכת האמנות הישראלית נראית מאוד רעננה וטובה", הוא אומר. "חשוב שיהיה בארץ מוזיאון שעומד בשורה אחת עם מוזיאונים אחרים בעולם מבחינת הרמה והתוכן".

דברים שרואים משם: "הפרשנות שלנו כישראלים הרבה יותר מצומצמת, פחות מושפעת מבחינת הספקטרום", מתייחס הוד לקהל הישראלי. "זה קשור גם לשפה תרבותית. בארץ, בניגוד לניו יורק, אין מעצבי אופנה שיכולים להשפיע על עולם האמנות". הוד לא חוסך גם מילים על היחס הממסדי: "בישראל לצערי עדיין יש דברים שיותר חשובים מאמנות. אנחנו עדיין כבולים בנושא הפוליטיקה, וגם האמנות היא נורא פוליטית. אמנות לדעתי צריכה להיות הרבה יותר נקייה ונועזת מבחינה רגשית ופחות מבחינה פוליטית. ולא שבארצות הברית אין בעיות, אבל עדיין יש שם משהו יותר שפוי ויותר פתוח" .

גדעון רובין, לונדון 

בשנה החולפת: ממש כמו עבור הוד, גם עבור רובין הייתה זו שנה עמוסה מוזיאלית ומסחרית. הוא הציג שתי תערוכות יחיד – Shallow Waters בגלריית הוֹספֶלט בניו יורק ו-LAVAN בגלריית אלון שגב בתל אביב. לאחר שהשתתף ביריד האמנות הבינלאומי "ארט באזל" בפלורידה, הוזמן ליצור תשעה-עשר פורטרטים לחברת השמפניה Ruinart, שהוצגו בתחילת חודש זה. בין כל זאת הספיק לקחת חלק בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל וברויאל אקדמי בלונדון, ונכון לרגע זה הוא גם מציג ציורים על קרטון בתערוכה הקבוצתית On Paper III בגלריית Karsten Greve בפריז.

בשנה הבאה: צפויות להיפתח שתי תערוכות יחיד נוספות - הראשונה בגלריית Karsten Greve בקלן, והשניה בגלריית Rokeby בלונדון.

תערוכה מומלצת בחו"ל: ווילהלם סַסנאל בגלריית ווייטצ'אפל בלונדון. "ססנאל גורם לדברים להיראות קלים, למרות שהם לא", מעיד רובין בקנאת סופרים. הוא מזכיר גם את האמנית נטלי דיוּרברג, היוצרת עבודות וידיאו בהן מככבות בובות מעשה-ידיה. "היא עוד אחת מהאמנים האלה שאתה רוצה להרוג כשאתה רואה את התערוכות שלהם", הוא מחמיא בנדיבות.

תערוכה מומלצת בארץ: התערוכה "חדר מגורים" של מאיה ז"ק, שהתקיימה בגלריית אלון שגב ב-2010.

דברים שרואים משם: במקרה של נכדו האמן של ראובן רובין, אין ספק שמדובר בשחרור מצל המעיב על הקריירה שלו. "אני גאה בזה שאני הנכד של סבא שלי", אומר רובין, "אבל בארץ אני קשור לזה. בניו יורק ובלונדון זה פשוט לא מעניין אף אחד. שם נותנים לך להיות אתה עצמך, לא בודקים לך בציציות".  

מרים כבסה, ניו יורק

 בשנה החולפת: לצבוע קנבס עצום מימדים במשך שעה ארוכה. למחוק הכל. לצבוע שוב. להוסיף עוד ועוד שכבות צבע. למחוק שוב. לצייר. למחוק. לצייר. למחוק. כך נראות עבודות המיצג של מרים כבסה, אותן הציגה השנה במשך שעות ארוכות בתערוכות ב-New Museum בניו-יורק ובגלריית ג'ולי מ. לאמנות בת-זמננו בטורונוטו.

בשנה הבאה: אמנם התכנון עדיין בשלביו הראשונים, אבל גלגלי המחשבה שמסתובבים בראשה של כבסה מניעים חזון המשלב את אמנות המיצג עם מחול מקצועי. "אני רוצה לעבוד בשיתוף עם כוריאוגרף ולגייס רקדנים לתוך העבודה שלי", אומרת כבסה, שכבר נמצאת במגעים עם מספר קבוצות מחול. "הרעיון הוא ליצור משהו יותר מורכב ומפואר. ללמד את הרקדנים את השפה הציורית שלי". בנוסף היא מתכננת תערוכת ציור בגלריית סקוט ווייט בסן-דייגו, מנהלת מגעים עם מספר גלריות בניו יורק ומקווה גם לתכנן תערוכה בארץ. "זו שנה מאוד מאוד עמוסה בשבילי", היא מעידה.

תערוכה מומלצת בחו"ל: כבסה בוחרת לפרגן לקולגה, אמנית המיצג מרינה אברמוביץ', וגם ל"השעון" - עבודת הווידיאו בת 24 השעות של כריסטיאן מרקליי, שהוצגה הקיץ בביאנלה בוונציה וגם במוזיאון ישראל. "הקולאז' הזה של זמן בזמן-אמת – זו עבודה מהממת", היא מחמיאה.

תערוכה מומלצת בארץ: "לאגף החדש של מוזיאון תל אביב יש אוסף מאוד יפה ומרגש של אמנות ישראלית - למרות שאני לא תלויה שם", היא מוסיפה בקריצה. "אפשר לראות שם את השפה של המקום. לראות תערוכות היסטוריות זה כמו לעלעל באלבום משפחתי, זה מרגש באופן נוסטלגי. חלק מהאמנים שם מורים שלי ואת רוב האמנים אני מכירה באופן אישי, כך שאני מרגישה מאוד קרובה שם".

דברים שרואים משם: "הקהל הישראלי מאוד חם וחם-מזג", אומרת כבסה. "יש משהו מאוד חי ומחובר באנשים בישראל. הניו-יורקרים נורא דומים לישראלים בעיניי במעשיוּת שלהם, בחום שלהם, בקשר המיידי. יש להם קודים התנהגותיים מנומסים יותר, אבל יש גם יופי בישירוּת. אני לא עסוקה בהשוואות. בשבילי ניו יורק זה הבית שלי. אני גרה שם כבר 12 שנה, ובתל-אביב חייתי לא יותר מ-11. אלה שני מקומות שחייתי בהם ושבהם אני מנהלת את הקריירה שלי".   

אלינור קרוצ'י, ניו יורק

בשנה החולפת: במקביל לשפע של עבודה מסחרית - צילומים למגזינים (ה"ניו-יורק טיימס" ביניהם) ועבודה כמרצה לתואר שני בביה"ס לאמנות חזותית בניו-יורק, הספיקה אלינור קרוצ'י לערוך שלוש תערוכות יחיד, כל אחת ביבשת אחרת – בגלריית סשה וולף בניו-יורק, בגלריית טבי בנווה צדק ורטרוספקטיבה קטנה במוזיאון
הצילום באנטוורפן. "אני רק בת ארבעים, בשביל אמן זה גיל צעיר", היא אומרת.

צילום: אלינור קרוצ'י

בשנה הבאה: התערוכות השנה היו טעימה ראשונה מהפרויקט הגדול ביותר של קרוצ'י, עליו היא עובדת בשנים האחרונות. התערוכה בסשה וולף הייתה פרק ראשון מספר הצילום שאמור לצאת בעוד כשלוש שנים ויתעד את ההיריון של קרוצ'י, לידת התאומים (בן ובת, בני שבע נכון לרגע זה) ואת העשור הראשון לחייהם. "אני רוצה לדבר על הילדוּת שלהם, ולסיים את הפרויקט כשהם יסיימו את השלב הראשון של החיים המוקדמים", היא אומרת.

תערוכה מומלצת בחו"ל: התערוכה New Photography 2011 במוזיאון MoMA בניו יורק. "בשנים האחרונות התערוכה הזו הפכה להיות יותר ויותר קונספטואלית למרבה הצער, אבל דווקא השנה יש צלמים של ממש, וזה מאוד מעניין לראות מה הם עושים".

תערוכה מומלצת בארץ: התרשמותה של קרוצ'י שמורה למוזיאון ישראל בירושלים. "זה אחד המוזיאונים הכי יפים שראיתי", היא אומרת.

דברים שרואים משם: "טעם האמנות בארץ הוא באופן מפתיע יותר קר", מאבחנת קרוצ'י. "העבודות שמודגשות יותר בשנים האחרונות הן יותר קונספטואליות ופחות רגשיות. אפשר לראות יותר עבודות שהעיקר שלהן הוא הרעיון".  

תום פניני, ניו יורק

בשנה החולפת: כבר שמונה חודשים שתום פניני עסוק בעבודה על סרט חדש, שמצולם בחברת רכבות בקונטיקט. הסרט מצולם בשיטת סטריאוסקופ (שכבות של תמונה היוצרות אשליה של תלת-מימד) שרווח בתחילת המאה הקודמת, ומצולם ארבע פעמים באופן זהה, בכל פעם בעונה אחרת, באופן שייצור חילופי עונות על רקע ההתרחשות המרכזית.

בשנה הבאה: צילומי הסרט צפויים להסתיים בתחילת השנה, ובאפריל יציג אותו פניני במוזיאון הצילום בפריז. עד אז יש להניח שהוא יהיה עסוק בפרויקט הטרי ביותר שלו – ההריון של אשתו, המצוי נכון לעתה בחודש השישי. "אני מקווה לסיים את הסרט לפני הלידה", הוא אומר. "נראה לי שהיא בדיוק נופלת על תקופה של הרבה עבודה".

תערוכה מומלצת בחו"ל: הרטרוספקטיבה של מאוריציו קטלאן בגוגנהיים בניו יורק, שבמקום להציג את העבודות על קירות המוזיאון, בחרו לתלות אותן – ציורים ופסלים כאחד – מן התקרה, במעין מובייל מפלצתי ומוזר. "זאת תערוכה חכמה, מרגשת, מצחיקה, וכל כך מתאימה לדרך שבה קטלאן חושב ועובד", אומר פניני. "היא בעצם מתחמקת מהדרך הרגילה והכרונולוגית שבה רטרוספקטיבה מתמקדת בעבודות".

תערוכה מומלצת בארץ: יואב אפרתי בגלריה ברבור בירושלים. "יצא לי גם לראות את הימים האחרונים של התערוכה שלו במוזיאון תל אביב", אומר פניני וחושף את עצמו כמעריץ. "בדירה שלי בניו יורק תלוי אחד ההדפסים שלו".

דברים שרואים משם: "הקהל התל אביב קצת יותר חם ומוכַּר. אני מאוד מתגעגע לשיח בארץ, לחברים ולאמנים בארץ".   

פורסם בעכבר העיר אונליין,  18.12.2011