ביקורת אלבום: The Dresden Dolls / Yes, Virginia...

בשנת 2004 פרצו אמנדה פאלמר (שירה ופסנתר) ובריאן ויג'ליון (תופים, כלי הקשה, גיטרה וגיטרת בס) מבוסטון בסערה אל עולם המוסיקה באלבום הבכורה שלהם, The Dresden Dolls"". מה שנראה במבט ראשון כגרסה התיאטרלית עד כדי הגזמה של הווייט סטרייפס, התגלה בהאזנה ראשונה כדואט מקורי וייחודי התיאטרלי עד כדי הגזמה, וכל מי ששמע התמכר - כולל טרנט רזנור, שביקש אותם באופן ספציפי לחימום בסיבוב ההופעות של ניין אינץ' ניילז. הדרזדן דולז עצמם מגדירים את המוסיקה שלהם כפאנק-קברט ברכטיאני, אולם מדובר באחת מאותן להקות נדירות שהגדרות והשוואות לא עושות עימן צדק. אמנדה פאלמר מפיקה ממיתרי הקול שלה צלילים שיכולים להביא אדם מבוגר לאימה מאובנת, כשהיא נעה בין לחישות רכות המלאות באנדרטונים מרושעים לזעקות הבוקעות מן המקומות האפלים ביותר של הנפש, והיא מצליחה לגרום לפסנתר להישמע קודר, מצועצע, מרושע, לעגני, כואב ומצחיק לסירוגין, בדיוק כמו הקול שלה. 

אלבום הבכורה, שניפק שירים כמו "Coin-Operated Boy" ו"Girl Anachronism", עורר גל של ציפיות. "Yes, Virgina…", האלבום השני של הדואט, עומד בכולן. אמנם המעבר מ-8ft. Records הקטנים לחברת רודראנר הגדולה יותר נתן את אותותיו ב"בובות" - הם הפכו מעט קלים יותר לעיכול (לא תמצאו כאן סרטי אימה מוסיקליים נוסח "Slide") ולמדו את משמעות המושג "עובר רדיו" ("Shores of California", הבולט בחוסר התאמתו המוסיקלית והסגנונית לשאר האלבום ובהתאמתו המוסיקלית והסגנונית לסטנדרטים של "שלוש וחצי דקות ו-hook") - אך במשך רוב הזמן הם מצליחים לשמור על הצליל הייחודי שלהם, ולא מוותרים לרגע על הטקסטים הבוטים. ההצלחות הבולטות של האלבום הם, ללא ספק, "Mandy Goes to Med School", המעורר זיכרונות נושנים מ-"Killer Queen" של להקה הידועה ברשעות ובכישורי פסנתר משל עצמה, והשיר המכיל את שם האלבום, "Mrs. O". 

"Yes, Virginia" מתייחס למאמר מ-1897 מן ה"ניו יורק סאן" שהודפס מחדש יותר מכל מאמר בשפה האנגלית – תשובתו של פרנסיס פרסלוס צ'רץ', עורך העיתון, לבת שמונה אכולת ספקות בשם וירג'ניה או'הנלון ששלחה, בעצתו של אביה, מכתב למערכת, השואל: האם אכן קיים סנטה קלאוס? תשובתו של צ'רץ' מעל דפי ה"סאן" הייתה: "כן, וירג'יניה, סנטה קלאוס קיים!". המאמר מתייחס לאבדן התמימות בעולם סקפטי וקר – נושא המוכר לדולז עוד מן האלבום הראשון, והחוזר לבקר את המאזין גם באלבום זה, ובעיקר ב"Mrs. O" הציני. 

"Yes, Virgina…" הוא אולי לא אלבום הבכורה, אבל כך דרכם של אלבומים שניים. הוא עדיין מוצלח פי כמה וכמה מרוב האלבומים שיצאו בשנה האחרונה שזכו להייפ גדול הרבה יותר.

נכתב עבור "ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן, 2007.

ביקורת אלבום: Pink Floyd / Wish You Were Here

היד השחורה והלבנה הלוחצות זו את זו על עטיפת האלבום, תואמות היטב את שתי הפנים של אלבום זה. מבחינה לירית, הוא סכיזופרני ממש – חציו סרקזם מפלח, חציו נוסטלגיה נוגעת ללב.

מצד אחד, באלבום זה פינק פלויד משחררים את כל העכבות ושופכים קיתונות של לעג על פס הייצור המכונה "תעשיית המוזיקה" -  "ברוך בואך אל המכונה", הם קוראים לכל נער קטן ומטופש עם גיטרה חשמלית בידו האחת וחלומות גדולים מכפי גודלו בידו השנייה. מצד שני, חלק ניכר מהאלבום, ובפרט שיר הנושא שלו, מוקדש לסיד בארט – סולן הלהקה הקודם, שיצא מדעתו וטרק אחריו את הדלת. "הוסף לזרוח", הם קוראים לו, ומקדישים לו שתיים מיצירות המופת הגדולות ביותר שלהם – "Shine On, You Crazy Diamond" (על כל חלקיו) ו"Wish You Were Here".

קשה למצוא יצירה שהשפיעה מבחינה מוזיקלית, על עולם הרוק בכלל ועל נגני הגיטרה החשמלית בפרט, יותר מאשר "Shine On, You Crazy Diamond". המנגינה המתערבלת סוחפת לתוך אבדן חושים מצמרר, ללא פוזות, ללא "דאווינים" – אט-אט, כמו רשע האורב בפינה. דיוויד גילמור מוכיח שאין צורך לנגן 50 תווים בשנייה כדי לנגן טוב – צריך פשוט להרגיש את המוזיקה. והוא עושה זאת במיומנות שאין שנייה לה – ואנו חשים אותה עמו.

מאז ומתמיד הייתי חובבת של אלבומי קונספט. אלבום זה עונה למושג על כל פרטיו, אולם יש בו משהו מן ההזוי והבלתי מוגדר. משהו שאינך יכול לשים עליו את אצבעך, אך אתה יודע שהוא נמצא שם. אורו הבוהק של "Wish You Were Here" לא הועם, גם כעבור 30 שנה. לו יוסיף לזרוח גם לדורות הבאים.

פורסם לראשונה ב-Ynet, כחלק מפרוייקט מחווה לפינק פלויד, 18.02.2005