כתבה: מסע לירדן בעקבות הרכב האינדי הלבנוני "משרוע ליילה"

היא אחת הלהקות האהובות ביותר ברוק האלטרנטיבי כרגע, עם שני אלבומים שכבר הספיקו לקנות לה מעריצים בכל רחבי העולם. היא הייתה בין ההדליינרז בפסטיבל מוזיקה בינלאומי לצד הגורילז, מופיעה מול קהלים של אלפים, ומייצרת אמירה חתרנית, מגניבה וסקסית להחריד. הסיבה שלא שמעתם עליה קשורה ככל הנראה לעובדה שהיא מלבנון.

חובבי מוזיקה דוברי ערבית יידעו לספר לכם מיד מי הם מַשרוּע לֵיילה (בתרגום: פרוייקט לילה). הלהקה, שהוקמה לפני ארבע שנים, יוצרת רוק אלטרנטיבי קצבי, מקפיץ וממכר, הבולט בייחודו מעל לבליל האינדי ההומוגני שמיוצר בכמויות מסחריות בשנים האחרונות. הכינור, שיובא מן המוזקה הערבית הקלאסית, מעניק לליילה במפגש עם הגיטרה החשמלית סאונד חדשני, המזכיר מעט את הרוק הבלקני אך שונה ממנו באופן מובהק. הטקסטים, על טהרת השפה הערבית, עוסקים בנושאים הנוגעים ישירות לחוויה של צעירים ערבים מודרניים. ליילה מותחים ביקורת על הפוליטיקה בלבנון, לא מפחדים משימוש בקללות, ובעיקר – פונים לקהילה הלהט"בית הערבית. משרוע ליילה היא ככל הנראה הלהקה הערבית היחידה העוסקת בשיריה באהבה חד מינית. כך, למשל, השיר "Shim el Yasmine" ("הרח את היסמין"), רומנס קורע לב על פרידה בין זוג חד מיני שאחד מהם עוזב על מנת להקים בית הטרונורמטיבי עם אישה וילדים – תופעה נפוצה בקרב חברות המוקיעות הומוסקסואליות בקנאות.

הסולן, חאמד סינוֹ, לא מסתיר את העובדה שיש לו בטן מלאה על היחס לנשים ולהומוסקסואליות בחברה הערבית, ובזמנו החופשי גם ממלא את שכונת חמרה בביירות בסטנסילים של גרפיטי מחאתי, אותם המשטרה דואגת להשחית דרך קבע. אחד הנועזים יותר תוקף סלנג הומופובי המשתמש במילה שמשמעה "סוטה" לתיאור הומוסקסואל. "מי סוטה? אמא שלך סוטה. אני הומוסקסואל", כתב סינו על קירות העיר, בתגובה לגרפיטי הומופובי שרוסס בחלל העבודה שלו.

"הייתי מודע למשמעות של השימוש במילה הזו, ולעובדה שזה ייקח את ההומוסקסואליות ואת הסטיגמטיזציה שלה להקשר שלה לספקטרום הרחב של גבריות ערבית הטרוסקסואלית נורמטיבית, ולהשלכות הפוגעניות שלה על הומוסקסואלים, נשים וכל מי שאינו תואם את הפרופיל ", הסביר.

ביום חמישי שלפני ראש השנה יצאו מתל אביב, יפו, חיפה ונצרת אוטובוסים. 112 צעירים, מתוכם 30 יהודים, שמו פעמיהם לעבר ירדן, לסוף שבוע שמטרתו אחת: להגיע להופעה של משרוע ליילה, שהתקיימה באמפיתיאטרון הרומי בעמאן. זו שנה שנייה ברציפות ששאדי בדארנה, צעיר בן 23, מרים נסיעה מאורגנת כזו. משרוע ליילה טרם הופיעו בצד הזה של הנהר, ואם חאמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל חאמד – וגם יביא איתו חברים. "בשנה הקודמת היו שתי הופעות, השנה הייתה רק אחת – אבל הקבוצה השנה היתה יותר גדולה", הוא מספר בגאווה, בעיקר לאור החששות שהעיבו על הנסיעה הפעם.

"תנועת החרם הירדנית", אשר נודע לה דבר הנסיעה להופעה והאפטר-פארטי היהודית-פלסטינית שתוכננה לאחריה, פרסמה בדף הפייסבוק שלה קריאה למארגני המסיבה ולבדארנה באופן אישי לבטל את האירוע כולו. "אנחנו לא יכולים להדגיש מספיק עד כמה אנחנו מבינים את מצבכם, אך באותה שעה אנו צריכים ומתעקשים לבקש מכם לא לסייע, לתמוך, ליזום או לנסות כל אקט של נורמליזציה עם ציונים כאן בירדן אשר מציג או מזמין אותם כתושבים רגילים של האזור", כתבו יוצרי הדף במכתב, שהמשיך באיומים: "אנו רוצים להזכירכם כי למרות האישור שלכם ושל עמיתיכם בעמאן, האירוע שאתם מארגנים לא יארח ציונים (לשם הבהרה, אנו נוקטים עמדה זו כלפי כל בעלי אזרחות ישראלית שאינם ערבים). אנו מאוד ערים לכל האירועים התרבותיים בעמאן ואנו נצמיד אוזנינו לקרקע במהלך משרוע ליילה, כך שאנו דוחקים בכם לעמוד במילתכם ולהבטיח לשמור על האירועים והמדינה שלנו נקיים מציונים".

בעקבות המכתב התפתח בעמוד דיון סוער בין ישראלים אנטי-ציונים לבין חברי הדף. "האם אתם רוצים שאהיה ציונית?", כתבה פעילה בשם נועה. "הניסיון שלכם להפריד בין הפלסטינים של 48' לבין בני בריתם היהודים האנטי-ציונים פוגע בכל אפשרות של מאבק עבור שני הצדדים ו[מרחיק] אותנו, היהודים האנטי-ציונים... מן הקשרים עם האקטיביסטים שעשויים ללמד אותנו על מציאות החיים הפלסטינית וללחום איתנו נגד האפרטהייד הישראלי". "במילה אחת: בריונים. בשתי מילים: בריונים גזענים", כתב בדארנה בדף הפייסבוק שלו בתגובה. "אני תומך ב-BDS ובפעילויותיו, אני אקטיביסט פלסטיני; אך אני גם בן אדם. הקריאה בתגובות הבלתי-אנושיות ובפוסט עצמו מצווה עליי לשנות את העולם בו אני חי לעולם החופשי מגזענות המבוססת על צבע עור, דת, מגדר, העדפה מינית, וכו'... המאבק שלנו הוא נגד הציונות ונגד הכיבוש, תיוג של אנשים והגדרתם כמטרות אינם מסייעים למאבקנו, להיפך, הם מחלישים אותו. המטרה שלנו אינה רק לנצח את הציונות אלא גם לבנות עתיד אחריה. לכן, קדימה יחד לעבר מדינה דמוקרטית אחת מן הנהר ועד הים; מוסלמים, נוצרים, יהודים, אתאיסטים ואחרים".

 

על אפם וחמתם של הגזענים, אף ביטול לא נרשם לזכותם. אנחנו מגיעים ביום חמישי בלילה. הנסיעה, על כל הבירוקרטיה ומעברי הגבולות, ארכה למעלה משש שעות ואחנו מותשים – אבל לא הגענו לכאן כדי לישון. אחרי חלוקת הכרטיסים להופעה והמפתחות לחדרים במלון אנחנו מתרעננים ויוצאים לעיר. עמאן היא עיר מדברית, בכל מובן שרק תרצו לדמיין. קילומטרים על גבי קילומטרים ללא נקודת ירק, ימים חמים המתחלפים בלילות קרירים, ושממה מוחלטת בחיי הלילה. אחרי תל אביב, שהופכת כל בליין ממוצע לסנוב בררני, עמאן היא כמו סתירה מצלצלת. במקרה הכי טוב אפשר לקרוא למה שיש כאן "התקפי אסתמה של לילה". מסיבות אין, ואת מקומות הבילוי שאינם סתם מסעדות ניתן לספור על יד אחת.

אנחנו פונים לראש הרשימה הקצרה, Books@cafe, מקום המקלט הקבוע של הקהילה האלטרנטיבית והקווירית המקומית. במבט ראשון המקום נראה כמו חנות ספרים רגילה, המציעה ספרות ערבית מודרנית באנגלית ובערבית. אבל מי שיעקוב אחרי ציור הקיר הצבעוני שבפינה במעלה המדרגות, יגלה סדרת חללים זרועי ספות, עטורי טפטים צבעוניים בסגנון שנות ה-70, המובילים למרפסת המשקיפה על נוף הרים לילי. הבתים הקטנים זרועים על צלע ההר צפוף-צפוף, מוארים באינספור נקודות אור בוהקות ככוכבים, ומגדל המסגד הרחק למעלה זוהר כמו סימן קריאה קטן. כאן מצויים גם שולחנות האוכל העיקריים, לצידם תוכלו להזמין גם נרגילה. מחירי האוכל מזכירים את ברלין, ובניגוד ל-, "Old View Cafe" השוכן במורד אותה הסמטה ממש – כאן דווקא כן מגישים אלכוהול.

המקום כל כך שובה לב עד כי נקל לשכוח עד כמה הוא וההופעה שהגענו לראות הם תופעות נדירות בנוף המקומי. להקות מערביות לא מגיעות לירדן לעולם - מוזיקת רוק ופופ מערבית נתפסת כבאה מן השטן (כנראה השיח'ים הירדנים תפסו כמה הורים אמריקאים משנות ה-50 לשיחה). למשרוע ליילה הותר להגיע רק מאחר שהיא להקה ערבית ששרה בשפת אמה.

 

ביום ההופעה אנחנו מחליטים לראות איך נראה האמפיתיאטרון העתיק באור מלא, לפני שיוסווה על ידי מעריצים ואבטחה. הלהקה כבר עשתה את הסאונד צ'ק יום קודם לכן, וחלק מן הציוד כבר במקומו – כמו גם אינספור דגלים של נסקפה, נותנת החסות של ההופעה, הזרועים לצד העמודים העתיקים אדירי המימדים. לא רק דגלים זרועים כאן – כמו פינות רבות ברחבי העיר, גם צידו החיצוני של התיאטרון, הפונה לרחוב, הפך למיני-מזבלה, זרועת אשפה, בקבוקים ריקים, אריזות ריקות ושאריות מזון. קשה להאמין שבעיר שכה קשורה לעברה קיים זלזול מופגן כל כך. למרבה המזל, התיאטרון עצמו מצליח להישאר נקי מבפנים. אנחנו מתבקשים שלא לעלות על הבמה, ומפצים על כך בטיפוס במעלה כל המדרגות החלקלקות. הנוף מלמעלה מרהיב. החלל עצום, והציוד על הבמה נראה כמו צעצועים. בערב אנחנו מגיעים אחרי מנוחת ייגעים, כשהחימום כבר בעיצומו. אלעאה וואראדי הסעודים נותנים הופעה חביבה, אבל ההתרגשות האמיתית עוד לא התחילה. רוב הקהל כבר במקומו, מצפה בקוצר רוח. כל החששות היו לשווא – האווירה במקום חמה וידידותית, מגובשת על ידי אהבה ללהקה שחרטה על דגלה את מסר הסובלנות כלפי האחר. בירדן השמרנית, שבה נשים מתבקשות להתלבש בצניעות בצאתן אל הרחוב, יוצרים קירות האמפיתיאטרון הגבוהים חלל מוגן עבור שבירת המוסכמות. סקירה של היציעים מגלה חיג'יאבים פזורים בתוך ים של שיער פזור, חולצות צנועות לצד שרוולים קצרים, אשר פה ושם גם חושפים קעקועים. אני חשה צביטה קטנה עבור הצופים שנמצאים אי שם למעלה – 25 הדינרים (140 שקלים) ששילמנו עבור הזכות להיות בתוך מה שבהופעות בארץ מכונה "מעגל הזהב", שווים לשכר יום עבודה שלם של ירדני ממוצע. כנראה שזה מסביר למה יש חללים ריקים על ספסלי האבן ובתוך הרחבה המגודרת – רק בחודש האחרון עלו מחירי הדלק בירדן ב-100%, מחצי דינר לליטר לדינר שלם.

ברבע לעשר עולים סוף סוף משרוע ליילה, כמעט שעתיים אחרי השעה הנקובה בכרטיס. איחור כמעט תל אביבי. סינו עולה בג'ינס ובז'קט מחויט, ומצית את הקהל תוך רגע. ההשוואה המיידית המתבקשת היא לפרדי מרקורי. החל בהופעה החיצונית (קומפלט עם שפם), עבור בנוכחות הבימתית המתפרצת, וכלה ביכולות הקוליות המרהיבות שלו, חאמד סינו הוא ללא ספק תשובה ראויה לאגדת הרוק שבנתה את קווין. ההשוואה הזו דורשת למתוח קווים מקבילים נוספים, אבל נראה שאת קהל המעריצות העצום שלו זה לא באמת מעניין. הצווחות שמהדהדות באמפי רחב הידיים כאשר סינו משליך את הג'קט אל תוך הקהל, ונותר בגופיה החושפת זרועות שריריות לעילא, לא היו מביישות אף הופעה של ג'סטין ביבר. אני מצירה בפעם המי-יודע-כמה ב-24 השעות האחרונות על היעדר בקיאותי בשפה הערבית, אבל המוזיקה כובשת גם בלעדיה.

ואז מגיע רגע מכריע. בתוך חלל מהדהד, עם מערכת סאונד מפוקפקת, נשמעים התווים הראשונים של "Ne me quitte pas"  של ז'אק ברל – ואני קופאת על מקומי בפה פעור. מופשט מכל עיטור מוזיקלי מיותר, מגיש סינו ביצוע חודרני עד כאב, השני רק למקור; והוא עושה זאת בערבית. אם עד עתה פשוט חשבתי שהלהקה טובה, הרי שעכשיו אני מאוהבת. הקסם שליילה מהלכים על הקהל שלישי בעיני רק לזה שחוויתי בהופעותיהם של לאונרד כהן ושל אמיר קוסטוריצה ולהקתו. לאורך כל שארית אותו הלילה אני שרויה בטראנס. סינו מגיש שיר שלם בפלצטו כמעט בלתי אפשרי, אחר דרך מכשיר עיוות קול, שלישי בראפ. מוכיח שוב ושוב שאין דבר שאינו מסוגל לשיר. זוגות קוויריים סביבי פוצחים בריקוד לצלילי אחת הבלדות ("שים אל יסמין"?). כשאני מסיטה את מבטי הצידה, אל פאתי הבמה, אני מגלה את השוטרים שסיפקו את האבטחה הכבדה לאירוע שעוּנים בשוּרה על המעקה, חוזים בסינו כמו מהופנטים, מחוייכים מאוזן עד אוזן. למרבה האירוניה, נראה כי ליילה עצמם מתרגשים לא פחות. לקראת סוף ההופעה הם שולפים שלט עם הכיתוב "עמאן, 14-09-12" ומבקשים צילום למזכרת עם הקהל.

ההופעה מגיעה לקיצה בלי הדרן. אנחנו לא מסופקים, ורעבים לעוד, אבל בשום אופן לא מוכנים לתת לרעב הזה לדחוף אותנו לאפטר פארטי המתוכננת. אנחנו את מנת המוזיקה שלנו ללילה זה כבר קיבלנו - מכאן אפשר רק לרדת. אנחנו יורדים לתפוס מונית וחוזרים אל, Books@cafe לסגור את הלילה בשתיה רגועה.

בסופו של סופ"ש, למרות שמדובר בחו"ל הכי קרוב והכי זול שתוכלו לדמיין, נסיעה לירדן היא עסק מסובך. עוד לפני שהתחלנו לדבר על העמלות המרובות שתיאלצו לשלם במעברי הגבול (והאמינו לי, יסחטו מכם כל אגורה אפשרית), יותר מכל היא דורשת הכנה נפשית. היא בהחלט לא אירופה, אפילו לא ירושלים, ומי שרגיל לנוף אורבני מודרני יופתע לגלות מעין יפו המתפרשת על פני שטח בגודל מדינה בארצות הברית. חיי הלילה, כאמור, בלתי קיימים, אבל בהינתן חברה טובה תוכלו ליצור אותם בעצמכם על כוס תה משובח, או אפילו באחד ממאות דוכני הפירות והמיצים הממלאים את העיר באותו אופן שבו בתי קפה ממלאים את תל אביב. בקיצור, גברים חובבי נרגילה ונשים שאינן חוששות מבגדים ארוכים יגלו בה קסם מיוחד במינו, תושבים מזמינים פנים, וחומוס משובח (Hashem בדאון-טאון). רק לא לשכוח קרם הגנה.

פורסם בעכבר העיר, 21.09.2012

ביקורת הופעה: עמית ארז בסלונה

התאורה הכתמתמה החמימה של פאב "הסלונה" ביפו והספות הרכות הממלאות בו כל פינה שאינה ממולאת על ידי הבר הארוך - כולל הבמה - משרות אווירה של אינטלקט נינוח. מקום מושלם להופעה האקוסטית של עמית ארז - שכן זו בדיוק האווירה שהוא מנסה לייצר בשירים שלו.

אמרתי מנסה. מוסיקה המושאלת ספק מניק דרייק, ספק מג'ף בקלי, מלווה שירים שנורא מתאמצים להישמע מתוחכמים, אך מתקשים להתעלות מעל לכתיבה בינונית, במקרה הטוב. ככל הנראה, ארז שייך לאותו ז'אנר מצער של יוצרים ישראליים המניחים כי כתיבה באנגלית מעניקה להם הנחה אוטומטית על איכות הכתיבה הנדרשת. שורות כגון "I'm so let down, I'm so depressed", בשילוב עם סגנון השירה של ארז, המזכיר בטונים הגבוהים שלו את תום יורק, מתקשות להעלות בי כל זיכרון של רגש מעבר לחרדת נעורים הולדן-קולפילדית - כזו שהפכה את "רדיוהד" ללהיט בזמנם. אולם בניגוד לזרמים החשמליים שהעבירו Pablo Honey ו- OK Computer במאזינים לראשונה, המוסיקה של ארז רחוקה מלהיות חדשנית, בלשון-המעטה. המחשבה שעלתה בראשי למשמע השירים הייתה כי מקום שהכניסה אליו היא מגיל 18 ומעלה היא לא המקום הטוב ביותר לבצע אותם בו. באורח פלא, נראה שהדבר לא מטריד את קהל המעריצים - ובעיקר, המעריצות - הבוגר של ארז, שמילא את "הסלונה" ביום ראשון. במידה מסויימת אפשר להבין אותם. האיכויות הקוליות של ארז כמעט שמאפשרות לסלוח לו על איכות השירים. הוא בעל מנעד אדיר, הנע בין טונים נמוכים ורכים לבין פאלצטו, וניכר שהוא באמת מאמין בכל מילה שהוא שר. האמונה הזו שלו מחדשת את האמונה שלי בצורת שירה שכבר חשבתי שנכחדה מן העולם: מוסיקלית. הפלא ופלא, יש זמרים - יש זמרים בישראל! - שיודעים לחיות את השיר, ולא רק לאנפף אותו כאילו היו על בימת מועדון קריוקי בדרום תל-אביב.

הנגינה של ארז לא נופלת מהשירה שלו. אמנם אף אחד מן השירים לא מכיל אקורדים מסובכים במיוחד, אך הפריטה שלו מושלמת מבחינה טכנית ומלאת רגש. עם זאת, הרושם הכללי המתקבל מן ההופעה הוא סתמי למדי. כל הנאה שאולי חשתי תוך כדי ההופעה נמוגה כלא הייתה ברגע שבו ארז ירד מן הבמה. הופעה המורכבת כולה מזמר בודד היושב על כסא עם גיטרה דורשת שירים חזקים מאוד - וכאלה לא היו כאן.

אין ספק שארז הוא בחור מוכשר. לצערו, כתיבת שירים היא לא אחד מכשרונותיו, והניסיון לבנות קריירה של singer-songwriter עלול לעלות לו בקריירת ה- singer. ייטיב לעשות אילו יוותר מראש על הניסיון ויניח לטובים ממנו לעשות מלאכה זו עבורו.

פורסם לראשונה במגזין המקוון "קצתרבות", דצמבר 2008

ביקורת הופעה: טריה טורונן בגני התערוכה, 31.10.2008

ביום שישי האחרון התחוללה סערה בגני התערוכה. סערה שחולל הוריקן טריה. 

מי שמכיר ולו במעט את יצירתה של להקת המטאל הפינית Nightwish יעיד כי ליבה של הלהקה הייתה מאז ומתמיד טריה טורונן (Tarja Turunen), הסולנית בעלת ההשכלה האופראית. ב-2005 פיטרה הלהקה את טריה – טעות השקולה לזו שהיו עושים Queen (להקה נוספת אליה התמכרתי בשנות העשרה שלי בזכות השילוב המופלא בין רוק לאופרה) אילו פיטרו את פרדי מרקורי. את ההוכחה הנחרצת לכך ראינו בחורף שעבר, כאשר חברי הלהקה הנותרים הציגו בפנינו את הסולנית המחליפה האנמית העונה לשם אנט ושיעממו למוות גם את הנאמנים שבמעריצים. ההופעה של טריה ביום שישי לא זו בלבד שפיצתה את הקהל המאוכזב, אלא גם הוכיחה אחת ולתמיד מאין משתין הזאב. 

בעוד Nightwish מדשדשים במקום, כושלים בניסיון ליצור מוסיקה חדשה שתגיע לרמות אליהן הגיעו עם טריה ובונים את חלק הארי של הופעותיהם על שירים מתקופות יפות יותר, בוחרת טריה להתנתק עד כמה שניתן מן החומרים הישנים ולבנות את עצמה לבדה. ההופעה ביום שישי נשלטה על ידי שירים מן האלבום החדש שלה, "My Winter Storm" – אלבום מוצלח בהחלט, המדגיש את הסופרן האדיר של טריה מבלי לפגום באיכויות המטאל. עם זאת, גם טריה עצמה מבינה כי לא ניתן לצפות מקהל שליווה אותה במשך שנים, עוד מימיה עם Nightwish, לקבל ללא היסוס הופעה המנותקת לחלוטין מן החומרים הקודמים. שלושה שירים של הלהקה ביצעה טריה בהופעה – Passion and the Opera", "Nemo"", והדרן מופלא של ""Wishmaster. ניכר כי השירים נבחרו בקפידה, שכן מדובר בשלושה מן השירים הקשים ביותר לביצוע ברפרטואר של הלהקה, הבנויים על הפרקטיקות האופראיות של טריה. שירים שבביצועם כשלה אנט באופן מחפיר בהופעה בה חזינו לפני שנה. 

בונוס נוסף לו זכינו הוא גרסת קאבר ל"Poison" של אליס קופר. לא השיר המושלם עבור היכולות הקוליות של טריה, אבל הוא ללא ספק היווה את אחד משיאי ההופעה באותו ערב. לא היה בביתן 11 אדם אחד שלא ידע את המילים על בוריין – פרט לטריה עצמה, ששרה פעמיים את הבית הראשון במקום לעבור לבית השני. אבל אנחנו סולחים לה בכל מקרה. 

טריה על הבמה היא אלמנט של הטבע – חזקה, סוחפת, פראית ומכשפת. למרות שעמדתי במקום מרוחק למדי מן הבמה, בזווית הרחוקה מהיות אידיאלית, לא יכולתי להתיק ממנה את עיניי. נכון, היא יפה. אפילו יפהפייה. אבל גם אילו הייתה מפסידה במראה לג'ינס ג'ופלין, עדיין לא הייתה מאבדת כהוא-זה מקסמה.

טריה ניחנה באותה תכונה חמקמקה ונדירה הגורמת לכל צופה בקהל לחוש כאילו היא שרה עבורו בלבד. הקול החודר וההופעה המחשמלת משכו אותי מביתן 11 אפוף העשן ליערות פינלנד המושלגים, ולעולם לא רציתי לעזוב. שמי הכוכבים שנדלקו מאחורי הלהקה העמידו אותי בקרחת יער, מוקפת אותי בעצי מחט עוטי כיפות לבנות. הקהל נעלם (אפילו הבחור שבהה בי לסירוגין באופן מטריד). סנאים אדומים זקרו את אזניהם, ורק קולה של טריה נשמע, שר בפינית טקסט שאיני מבינה את משמעותו אך מרגיש עתיק כמו אגדות הקאלוואלה.

סערה אמיתית התחוללה ביום שישי בגני התערוכה. סערה בשם טריה. לא יכלתי לדמיין דרך מושלמת מזו לפתוח בה את החורף.  

פורסם לראשונה במגזין המקוון "קצתרבות", 2008

ביקורת הופעה: רג'ינה ספקטור בבארבי, 10.03.2007

הכרטיסים הוורודים המושקעים להופעה של רג'ינה ספקטור הבטיחו תחילת מופע ב-21:00. אתר הבארבי – 22:00. שיחת טלפון לבארבי העלתה באוב את השעה 22:30 כשעה שבה תעלה רג'ינה לבמה. בעשרה לעשר אני מתייצבת בבארבי (אני יודעת, רעיון רע. לא היה לי רכב מוקדם יותר), מצפה לגלות כי מופע החימום – ג'ק דישל, החבר של רג'ינה – כבר החל. המון אנשים שמצטופף ליד דוכן הדיסקים מפזר את חששותיי. אך רק למשך כ-30 שניות, שכן המחשבה הראשונה שעולה במוחי עם כניסתי בפתח המועדון היא: "איך כל האנשים שבחוץ ייכנסו לכאן?". המקום עמוס עד אפס מקום. וכשאני אומרת עד אפס מקום, אני מתכוונת לכך בלשון המעטה, שכן מספר האנשים הנוכחים חורג בכמה מאות ממספר האנשים הנושמים שהמקום מסוגל להכיל. כל נשיפת אוויר מצמידה אותי עוד יותר לחסרי המזל סביבי. תודה לאל לפחות על כך שרג'ינה ביקשה מהקהל לא לעשן.

לאחר שאני מתגברת על ההלם הראשוני וממקמת את עצמי בנקודת תצפית סבירה, אני מתפנה להתפעלות מפסנתר הכנף השחור מבית Steinway (או, כפי שהשם מופיע על הפסנתר, St inway) שתופס למעלה ממחצית שטח הבמה. 

בסביבות עשר עולה לבמה ג'ק דישל, האיש, הגיטרה והרעמה. אולי זו הציפייה לרג'ינה שמנעה ממני לתת לו הזדמנות אמיתית, אבל אין ספק שהבחור אינו מתקרב לקרסוליה של חברתו הג'ינג'ית, המוכשרת ממנו עשרות מונים. לאחר סט של כחצי שעה, במהלכו זוכר ג'ק להודות אינספור פעמים לקהל שכלל לא הגיע לשם עבורו ולכל משפחתו המורחבת שהגיעה לשם עבורו, הרעמה ירדה מהבמה. רבע שעה לאחר מכן עולה לבמה האישה שעבורה הסכימו קרוב לאלף איש להידחק כסרדינים במחיר של 160 שקלים חדשים לסנטימטר מרובע, ונראתה המומה מכמות האנשים לא פחות מאיתנו - ועוד יותר מסערת התרועות שהצליחו לייצר המעריצים. מעולם לא נתקלתי באמן שנראה כה מאושר לעלות לבמה ולעמוד מול קהל אוהב. למן הרגע הראשון רג'ינה פשוט קורנת, ולא מפסיקה לצחקק ולהודות לקהל. "אני כל מאושרת שכואב לי הראש", היא קובעת, בחיוך מאוזן לאוזן. "כל כך יהודי...". 

לאחר שכולנו נרגעים, הבארבי מפולח בצלילי האקפלה של Ain't No Cover"", והכל נדם. הצלילים היחידים שנשמעים באולם הם הקול האדיר של רג'ינה והד האצבע המתופפת על המיקרופון. לאחר הפתיחה הטובה ביותר שניתן היה לדמיין, היא עוברת לתפוס את מקומה הטבעי, ליד הפסנתר, וכבר בשיר הראשון ("Summer in the City", מתוך האלבום האחרון) אנו מקבלים את כל אותם אלמנטים שכה אופייניים לרג'ינה – חוש ההומור הציני, היללות שלא היו מביישות את ביורק, הלחישות המזכירות את טורי איימוס בימיה הטובים והפסנתר הנהדר, המזכיר מוטיבים מרומנסים ומלחינים רוסים. 

לאורך כל ההופעה הקהל לא מהסס לשיר יחד עם (או אפילו לפני) רג'ינה את השירים שלה. היא משועשעת, אבל אני כועסת על האנשים המטופשים שבאו לשמוע את עצמם שרים. 

ההתייחסות הראשונה לאלבום שהפך את רג'ינה לאגדה שהינה, "Soviet Kitsch", מגיעה ב"The Flowers", בו היא כבר לא מנסה לחפות על הדמיון בין קטע האלתור בסוף השיר לבין "הבה נגילה"; וב-"Poor Little Rich Boy" הציני, כשידה האחת האוקטבות הנמוכות של הפסנתר ובידה השנייה מקל תיפוף בו היא דופקת על סנייר קטן היושב על הכסא לידה. משם היא ממשיכה לשליפת גיטרה חשמלית (בצבע תורכיז, לא פחות), ומביאה את הקהל לפרצי צחוק בלתי נשלטים עם ""Bobbing for Apples ("מישהו בדירה ליד מזדיין לצלילי אחד משיריי") ו""That Time ("היי, זוכר את הפעם ההיא בה לקחת מנת יתר? היי, זוכר את הפעם ההיא בה לקחת מנת יתר בפעם השנייה?"). 

שיאה של ההופעה מגיע, לטעמי, ב""Apres Moi. האור הכחלחל האופף את הבמה מזכיר לי ירח על שלג, ואני עוצמת את עיניי ומניחה לעצמי לרחף כאשר, בדממה המוחלטת שהשתררה לפתע בבארבי, רג'ינה שרה את מילותיו של בוריס פסטנרק בעוצמה שלא יכולה להותיר אפילו את מי שאינו מבין רוסית אדיש. 

למרבה הצער, שניים מן השירים האהובים עליי, Us"" ו""Samson מופרעים באופן הגס ביותר. ב"Us" איני יכולה להאשים איש, שכן התעלפותה של בחורה מן הקהל הייתה למעשה עניין של זמן גרידא. למעשה, אני מופתעת מכך שהדבר קרה רק בהדרן הראשון. בהקשר זה אני יכולה רק לציין לטובה את רג'ינה שנטשה את הפסנתר ודאגה לשלום הבחורה בטרם תמשיך (ואפילו תרמה את בקבוק המים שלה לקהל המיובש). ההפרעה של Samson"", מאידך, הייתה הפגנת החוצפה הישראלית הגדולה ביותר שחזיתי בה מעודי, בדמות בחורה מן הקהל שעלתה לבמה מאחורי גבה של רג'ינה, נשענה על הפסנתר מולה וצילמה אותה בקלוז-אפ באמצע השיר. אני, שחוששת אפילו לצלם עם פלאש בהופעות מחשש להפריע לאמן, רציתי לקבור את עצמי. למרבה המזל, רג'ינה נראתה מופתעת ומשועשעת יותר מאשר כועסת, אבל Samson היה הרוס סופית. לפחות עכשיו אנו יכולים להיות בטוחים שרג'ינה תזכור את ההופעה הזו לא פחות טוב מאיתנו. חבל שזה יהיה מסיבות שונות לחלוטין. 

פורסם לראשונה במגזין "סטודנטים1", מרץ 2007. מופיע באתר עם תיקונים קלים.