תיירות: עמאן - חו"ל מעבר לפינה

ישראלים התרגלו כבר שחו"ל משמעו טיסה. מי שיצא לו לגור תקופה ממושכת במדינה אירופאית, מכיר את הקלות שבה אירופאים נוטים לקחת את יכולתם לעלות על רכבת למדינה זרה בכל רגע נתון כמובנת מאליה. בתוך כך, נוטים רובנו לשכוח כי גם לנו עצמנו קיימת פריווילגיה כזו, ואנחנו אפילו לא זקוקים לרכבת - די בנסיעת אוטובוס.
 כשסיפרתי לחברה מווילנא, שגרה בעבר בעמאן מספר חודשים לצורך מלגה, שאני נוסעת לשם, תגובתה הייתה מלאת קנאה. רבים מחבריי המקומיים, מאידך, הגיבו בתמיהה. בגלל הקרבה הגיאוגרפית והמנטלית, נתפסת נסיעה לירדן בעיני ישראלים רבים כמיותרת, במקרה הטוב - זאת למרות שמדובר באחת המדינות הערביות הבודדות איתה יש לישראל הסכם שלום, ושהכניסה אליה אפשרית עם דרכון ישראלי. עבור מי שמוכן לקבל את העובדה שיש חו"ל מרתק, אליו מרחיקים תיירים מיבשות אחרות, גם במרחק כמה מאות קילומטרים ספורים מכאן, מספר עצות והמלצות.

אין איך לברוח מזה - המרחב הציבורי בירדן שייך לגברים. זה מורגש בראש ובראשונה בקוד הלבוש. כתיירים, ובעיקר כתיירות, הסיכוי שלכם לשנות את זה בימים הספורים להימצאותכם במדינה בלתי קיים בעליל. לכן קחו בחשבון שמה שתקף לגבי מקומיים תקף גם לגבי מבקרים, ספציפית - דרישות הצניעות. חנויות רבות בעמאן מציגות לראווה שמלות קיציות בעלות מחשופים מרשימים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. בצאתה אל הרחוב הירדני, נדרשת האישה לעמוד בכל כללי הצניעות: המכנסיים והשרוולים חייבים להיות ארוכים, בגדים צמודים אינם רצויים, הכתפיים צריכות להיות מכוסות בכל מצב, מחשופים ודאי וודאי שאינם באים בחשבון. כאן זה לא המקום לערוך ניסויים אתגריים או לצאת בהצהרות אופנתיות ו/או פמיניסטיות. אתן לא קארי בראדשו, וגם הסרט ההוא כשל חרוצות (אם יש צדק בעולם, גברים מכל דת שהיא שמכריחים נשים להתכסות באמצע הקיץ, יבלו את הנצח בגיהנום כשהם לבושים בסוודר). מומלץ לארוז צעיפים דקים, היכולים גם לשמש כיסוי ראש לעת מצוא.

התנגשות ציוויליזציות בשוק בעמאן.
צילום: אילה בלופולסקי

דבר נוסף שיש להיות מוכנים אליו מבעוד מועד היא העובדה שמעברי הגבול יסחטו מכם כל אגורה אפשרית, החל מ-103 השקלים הראשונים שמהם תיאלצו להיפרד בצד הישראלי של מעבר הגבול. שם גם תוכלו להמיר שקלים לדינרים ירדניים. בהתחשב בכך שהדינר יקר אפילו יותר מיורו (5.5-6 שקלים לדינר), ובארץ לא יהססו למרוט מכם עמלה של 12% (כנראה בקטע של הרתעה), כדאי להחליף רק את המינימום הדרוש לכם עד להגעה לדוכן חילופי כספים בתוך העיר. והמינימום הוא, לצערכם, בסביבות ה-30 דינר - בצד הירדני יבקשו מכם 20 דינרים נוספים (שייחסכו לכם במידה ואתם מגיעים במסגרת קבוצה מאורגנת) עבור ויזה, אותם תחוייבו לשלם במזומן בלבד. אחרי שתיגררו דרך הדיוטי פרי (זה חו"ל, זוכרים? יש דיוטי פרי!) לאוטובוס מהמעבר לביקורת הגבולות, נסיעה שאורכת כדקה, תיאלצו להיפרד מדינר נוסף (כאן עדיין יש אפשרות לשלם ב-5 שקלים). הנחמה הגדולה היא שלמרות שהדינר הוא מטבע חזק, המחירים בתוך ירדן פשוט מגוחכים כשהם נמדדים בשקלים. לצורך העניין, מחיר פחית שתיה בקיוסק הוא חצי דינר. נסיעת מונית החוצה את העיר מקצה לקצה תעלה לכם בסביבות 3 דינרים, וזו תהייה אחת היקרות שבהן. בתוך העיר ניתן בקלות לגמוע מרחקים שבארץ נמדדים בעשרות שקלים תמורת כשני דינרים ופחות מכך.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כבר במעבר הגבול יקדם את פניכם המוטיב החוזר שילווה את הטיול שלכם - תמונה עצומת מימדים של המלך במדיו הצבאיים מצד אחד, וציור המתעד את שושלת המלוכה מצד שני. בכל מקום אליו תפנו בעיר תמצאו תזכורות למשפחת המלוכה - בין אם בדמות תמונות התלויות במקומות אקראיים (מעל קיוסק בסמטה), בשמות הרחובות (אחד הרחוב הראשיים קרוי על השם המלכה ראנייה) או בצורות שלא הייתם יכולים לדמיין (מלחיות בצורת ראשו של המלך בחנות שטויות במרכז השוק).

לובי מלון בעמאן. צילום: אילה בלופולסקי

עמאן, היושבת על שבע גבעות (ג'בל), היא אחת הערים העתיקות ביותר הקיימות כיום. ממצאים ארכיאולוגיים מן העידן הניאוליטי מעידים על יישוב במקום כבר בעידן האבן, בסביבות 6,500 לפנה"ס. באלף השני לפנה"ס העיר יושבה על ידי העמונים, ונקראה רבת עמון - כך היא גם מופיעה באזכוריה בתנ"ך. בהמשך שלטו בה האשורים, הבבלים והפרסים. במאה הרביעית לפנה"ס היא נכבשה על ידי המקדונים ושמה שונה לפילדלפיה (כן כן), על שם המלך המקדוני פילדלפוס. ב-63 לפנה"ס היא הפכה לחלק מן האימפריה הרומית, כשהרומאים בנו והרחיבו את העיר, והפכו אותה למוקד סחר משגשג. בתקופה הביזנטית שימשה העיר מקום מושב לבישופים נוצרים, שבנו בה שתי כנסיות. במאה השביעית לספירה חזרה העיר לידי שלטון ערבי, וקיבלה את השם עמאן.

שרידי הכנסיה הביזאנטית בג'בל אל-קאלעה.
צילום: אילה בלופולסקי

עמאן עדיין משמרת עדויות להיסטוריה העתיקה שלה, כאשר המרהיבה שבהן היא המצודה בג'בל אל-קאלעה, שם ישבה רבת עמון העתיקה. האתר הארכיאולוגי, היושב בנקודה הגבוהה ביותר בעמאן ומספק נוף עוצר נשימה (ללא מעקה בטיחות, כך שמומלץ להמנע מנעליים בעלות סוליות חלקות), משמר עדות מרהיבה לעיר שחוברה לה יחדיו משלל תרבויות. הריסות של כנסיה ביזנטית, של מקדש רומאי, ושל מסגד שלמרבה הפלא שימר את כיפתו ואת קירותיו - כולם במרחק של כפסע האחד מן השני. במוזיאון הארכיאולוגי תוכלו לחזות בפסלונים מן העידן הניאוליטי ובתצוגה של מגילות ים המלח.

לא הרחק מאחד השווקים המרכזייים בעיר נמצא האמפיתיאטרון הרומאי, שעמודי הענק שמחוצה לו הם שרידים אחרונים לפורום שהיה סביבו. התיאטרון עצמו משוקם וממש כמו הקולוסיאום מארח בדרך קבע הופעות ואירועים. במרחק הליכה משם נמצא גם הנימפאום - מזרקה רומאית מן המאה השניה לספירה, שעוטרה בפסלים של נימפות ובעמודי ענק. הנימפות כבר אינן, אבל המבנה העצום, השוכן  במרכזו של רחוב קניות הומה, עדיין מרשים בהחלט.

הנימפאום. צילום: אילה בלופולסקי

מסגדים
 קשה למצוא מסגד בעמאן שאינו פאר יצירה, ובחלקם אף מתאפשר ביקור תיירים. ביום שישי, יום השבוע הקדוש באסלאם, מתמלאים כל המסגדים עד אפס מקום במתפללים, כך שמומלץ לתכנן את הביקורים בהם ליום אחר. התפילות נערכות חמש פעמים ביום - בזריחה, בצהריים, אחר הצהריים, בערב ובשקיעה - אז תכננו את לוח הזמנים שלכם היטב.
בדומה לבתי כנסת, גם המסגדים מחולקים לאזורי תפילה נפרדים לנשים ולגברים, הנמצאים בחללים שונים. וכמו לכל בית תפילה, גם למסגד חוקי צניעות משלו: הנשים הנכנסות מתבקשות לכסות את שערן ולעטות עבאיה (גלימת צניעות בצבע שחור), אותה ניתן לשכור תמורת 4 דינרים במרכז התיירים. כל המגדרים מתבקשים לחלוץ נעליים בכניסה. אל חשש, הן יחכו לכם באותו מקום.

מתפלל רוחץ ידיו ורגליו בכניסה למסגד אל-חוסייני.
צילום: אילה בלופולסקי

המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בעיר הוא מסגד אל-חוסייני, שנבנה ב-1924 על ידי המלך עבדאללה הראשון, מעל גבי האתר שבו ישב ב-640 לספירה מסגד עומאר אבן אל-חטאב העתיק. הגדול ביותר, מאידך, הוא מסגד המלך חוסיין בין-טלאל (לא להתבלבל!), שיכול להכיל למעלה מ-5,000 מתפללים - ואכן עושה זאת בימי שישי. המסגד שוכן בראש גבעה מרוחקת למדי ממרכז העיר, קרוב אל מגוריו של המלך השולט, כך שתזדדקו לנסיעת מונית נפרדת על מנת לחזות בו. 
מסגד אבו-דרוויש, שנבנה ב-1961, בולט לא רק במימדיו אלא גם בעיצובו הייחודי בפסי שחור-לבן, המזכיר מונומנטים של ארכיטקטורה אירופאית. הכניסה ללא-מוסלמים אסורה, אבל כדאי להגיע על מנת לחזות במבנה החיצוני המפואר.
מסגד המלך עבדאללה שהוקם ב-1990 הוא מבנה קסום בלבן ותכלת המעוטר בעיטורי זהב, ואליו תוכלו להיכנס ללא בעיה. מרהיבה במיוחד התקרה עם השמש הזהובה על רקע תורכיז. שימו לב לדוגמא הגיאומטרית המעטרת את השטיח במסגד, הפונה כולה לנקודה אחת - מטרתה לכוון את המתפללים לעבר מכה.

לאכול, לשתות, להתערבב
בעבר כתבתי שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש מקום שהוא חנות ספרים, בית קפה וחוויה באחד.עמאן אינה יוצאת דופן. פינת החמד התורנית היא Books@cafe, מקום המפלט הקבוע של הסצינה הקווירית, ההיפסטרית והצעירה של העיר. ספרות ערבית מודרנית בקומה התחתונה, נוער ערבי מודרני בעליונה ובאמצע - ספות וטפטים בסגנון שנות ה-70. אזור המסעדה שוכן במרפסת המשקיפה על גבעות. במבט שני, קופסאות קרטון הקטנות הממלאות את הנוף מתגלות כבתים. בערב כל זה מתמלא אורות, והישיבה על הטרסה הופכת מנעימה לקסומה. בתפריט - אוכל משמין וטעים, אלכוהול זול ונרגילות.
מקום נוסף שהישיבה בו היא תענוג מיוחד הוא בר התה Turtle Green, החביב במיוחד על סטודנטים שפופי לפטופ. כאן האוכל עדיין מאוד טעים אבל כבר הרבה יותר בריא. את אחד מעשרות סוגי התה המובחרים שמציע המקום תוכלו ללגום מכוסות צבעוניות לצד סנדוויצ'ים על טהרת הלחם המלא, עם בשרים רזים, גבינות משובחות או באופציות צמחוניות, או לחלופין - עם מאפים בעבודת יד. לעקשנים, יש גם קפה מצויין (וגם חלב דל שומן). העיצוב המגניב הוא כולו תוצר של אמנים צעירים, הצוות לבבי והאווירה בינלאומית מבלי לאבד את המגע המקומי הייחודי. מקסים במיוחד הדיל של תה/קפה, סנדוויץ' ופרי טרי. כן כן - פרי.

Books@cafe. צילום: אילה בלופולסקי

בניגוד לסטריאוטיפ המקובל, המזון המהיר הנפוץ ביותר בעמאן הוא לא שווארמה, אלא פירות. דוכנים של סלטי פירות ומיצים מפוזרים ברחבי עמאן, בערך באותו אופן שבו מפוזרים בתי קפה בתל אביב. משמינים או בריאותיים, עם קצפת או עם חלב, בצורת שייק או עם גלידה, קצוצים או טחונים בבלנדר – לכל צורת הגשת פירות שאתם יכולים לדמיין יש כאן מענה. מי שבכל זאת מחפש אוכל מזרח-תיכוני מסורתי איכותי, מוזמן לשים פעמיו אל האַשֶם בדאון-טאון, שמגיש את החומוס הכי טוב בעיר לצד פיתות חמות, רוטב חריף, צ'יפס מטוגן היטב ותה משובח שיגרום לכם להושיט יד אל האינסולין. לחלופין, שווארמת רים, במעגל השני של העיר, המוגשת בפיתה דקיקה בעבודת יד, מהווה פתרון נהדר להתקפים של קרייבינג לפחמימות באמצע הלילה.

פורסם בעכבר עולם, 09.10.2012 

כתבה: מסע לירדן בעקבות הרכב האינדי הלבנוני "משרוע ליילה"

היא אחת הלהקות האהובות ביותר ברוק האלטרנטיבי כרגע, עם שני אלבומים שכבר הספיקו לקנות לה מעריצים בכל רחבי העולם. היא הייתה בין ההדליינרז בפסטיבל מוזיקה בינלאומי לצד הגורילז, מופיעה מול קהלים של אלפים, ומייצרת אמירה חתרנית, מגניבה וסקסית להחריד. הסיבה שלא שמעתם עליה קשורה ככל הנראה לעובדה שהיא מלבנון.

חובבי מוזיקה דוברי ערבית יידעו לספר לכם מיד מי הם מַשרוּע לֵיילה (בתרגום: פרוייקט לילה). הלהקה, שהוקמה לפני ארבע שנים, יוצרת רוק אלטרנטיבי קצבי, מקפיץ וממכר, הבולט בייחודו מעל לבליל האינדי ההומוגני שמיוצר בכמויות מסחריות בשנים האחרונות. הכינור, שיובא מן המוזקה הערבית הקלאסית, מעניק לליילה במפגש עם הגיטרה החשמלית סאונד חדשני, המזכיר מעט את הרוק הבלקני אך שונה ממנו באופן מובהק. הטקסטים, על טהרת השפה הערבית, עוסקים בנושאים הנוגעים ישירות לחוויה של צעירים ערבים מודרניים. ליילה מותחים ביקורת על הפוליטיקה בלבנון, לא מפחדים משימוש בקללות, ובעיקר – פונים לקהילה הלהט"בית הערבית. משרוע ליילה היא ככל הנראה הלהקה הערבית היחידה העוסקת בשיריה באהבה חד מינית. כך, למשל, השיר "Shim el Yasmine" ("הרח את היסמין"), רומנס קורע לב על פרידה בין זוג חד מיני שאחד מהם עוזב על מנת להקים בית הטרונורמטיבי עם אישה וילדים – תופעה נפוצה בקרב חברות המוקיעות הומוסקסואליות בקנאות.

הסולן, חאמד סינוֹ, לא מסתיר את העובדה שיש לו בטן מלאה על היחס לנשים ולהומוסקסואליות בחברה הערבית, ובזמנו החופשי גם ממלא את שכונת חמרה בביירות בסטנסילים של גרפיטי מחאתי, אותם המשטרה דואגת להשחית דרך קבע. אחד הנועזים יותר תוקף סלנג הומופובי המשתמש במילה שמשמעה "סוטה" לתיאור הומוסקסואל. "מי סוטה? אמא שלך סוטה. אני הומוסקסואל", כתב סינו על קירות העיר, בתגובה לגרפיטי הומופובי שרוסס בחלל העבודה שלו.

"הייתי מודע למשמעות של השימוש במילה הזו, ולעובדה שזה ייקח את ההומוסקסואליות ואת הסטיגמטיזציה שלה להקשר שלה לספקטרום הרחב של גבריות ערבית הטרוסקסואלית נורמטיבית, ולהשלכות הפוגעניות שלה על הומוסקסואלים, נשים וכל מי שאינו תואם את הפרופיל ", הסביר.

ביום חמישי שלפני ראש השנה יצאו מתל אביב, יפו, חיפה ונצרת אוטובוסים. 112 צעירים, מתוכם 30 יהודים, שמו פעמיהם לעבר ירדן, לסוף שבוע שמטרתו אחת: להגיע להופעה של משרוע ליילה, שהתקיימה באמפיתיאטרון הרומי בעמאן. זו שנה שנייה ברציפות ששאדי בדארנה, צעיר בן 23, מרים נסיעה מאורגנת כזו. משרוע ליילה טרם הופיעו בצד הזה של הנהר, ואם חאמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל חאמד – וגם יביא איתו חברים. "בשנה הקודמת היו שתי הופעות, השנה הייתה רק אחת – אבל הקבוצה השנה היתה יותר גדולה", הוא מספר בגאווה, בעיקר לאור החששות שהעיבו על הנסיעה הפעם.

"תנועת החרם הירדנית", אשר נודע לה דבר הנסיעה להופעה והאפטר-פארטי היהודית-פלסטינית שתוכננה לאחריה, פרסמה בדף הפייסבוק שלה קריאה למארגני המסיבה ולבדארנה באופן אישי לבטל את האירוע כולו. "אנחנו לא יכולים להדגיש מספיק עד כמה אנחנו מבינים את מצבכם, אך באותה שעה אנו צריכים ומתעקשים לבקש מכם לא לסייע, לתמוך, ליזום או לנסות כל אקט של נורמליזציה עם ציונים כאן בירדן אשר מציג או מזמין אותם כתושבים רגילים של האזור", כתבו יוצרי הדף במכתב, שהמשיך באיומים: "אנו רוצים להזכירכם כי למרות האישור שלכם ושל עמיתיכם בעמאן, האירוע שאתם מארגנים לא יארח ציונים (לשם הבהרה, אנו נוקטים עמדה זו כלפי כל בעלי אזרחות ישראלית שאינם ערבים). אנו מאוד ערים לכל האירועים התרבותיים בעמאן ואנו נצמיד אוזנינו לקרקע במהלך משרוע ליילה, כך שאנו דוחקים בכם לעמוד במילתכם ולהבטיח לשמור על האירועים והמדינה שלנו נקיים מציונים".

בעקבות המכתב התפתח בעמוד דיון סוער בין ישראלים אנטי-ציונים לבין חברי הדף. "האם אתם רוצים שאהיה ציונית?", כתבה פעילה בשם נועה. "הניסיון שלכם להפריד בין הפלסטינים של 48' לבין בני בריתם היהודים האנטי-ציונים פוגע בכל אפשרות של מאבק עבור שני הצדדים ו[מרחיק] אותנו, היהודים האנטי-ציונים... מן הקשרים עם האקטיביסטים שעשויים ללמד אותנו על מציאות החיים הפלסטינית וללחום איתנו נגד האפרטהייד הישראלי". "במילה אחת: בריונים. בשתי מילים: בריונים גזענים", כתב בדארנה בדף הפייסבוק שלו בתגובה. "אני תומך ב-BDS ובפעילויותיו, אני אקטיביסט פלסטיני; אך אני גם בן אדם. הקריאה בתגובות הבלתי-אנושיות ובפוסט עצמו מצווה עליי לשנות את העולם בו אני חי לעולם החופשי מגזענות המבוססת על צבע עור, דת, מגדר, העדפה מינית, וכו'... המאבק שלנו הוא נגד הציונות ונגד הכיבוש, תיוג של אנשים והגדרתם כמטרות אינם מסייעים למאבקנו, להיפך, הם מחלישים אותו. המטרה שלנו אינה רק לנצח את הציונות אלא גם לבנות עתיד אחריה. לכן, קדימה יחד לעבר מדינה דמוקרטית אחת מן הנהר ועד הים; מוסלמים, נוצרים, יהודים, אתאיסטים ואחרים".

 

על אפם וחמתם של הגזענים, אף ביטול לא נרשם לזכותם. אנחנו מגיעים ביום חמישי בלילה. הנסיעה, על כל הבירוקרטיה ומעברי הגבולות, ארכה למעלה משש שעות ואחנו מותשים – אבל לא הגענו לכאן כדי לישון. אחרי חלוקת הכרטיסים להופעה והמפתחות לחדרים במלון אנחנו מתרעננים ויוצאים לעיר. עמאן היא עיר מדברית, בכל מובן שרק תרצו לדמיין. קילומטרים על גבי קילומטרים ללא נקודת ירק, ימים חמים המתחלפים בלילות קרירים, ושממה מוחלטת בחיי הלילה. אחרי תל אביב, שהופכת כל בליין ממוצע לסנוב בררני, עמאן היא כמו סתירה מצלצלת. במקרה הכי טוב אפשר לקרוא למה שיש כאן "התקפי אסתמה של לילה". מסיבות אין, ואת מקומות הבילוי שאינם סתם מסעדות ניתן לספור על יד אחת.

אנחנו פונים לראש הרשימה הקצרה, Books@cafe, מקום המקלט הקבוע של הקהילה האלטרנטיבית והקווירית המקומית. במבט ראשון המקום נראה כמו חנות ספרים רגילה, המציעה ספרות ערבית מודרנית באנגלית ובערבית. אבל מי שיעקוב אחרי ציור הקיר הצבעוני שבפינה במעלה המדרגות, יגלה סדרת חללים זרועי ספות, עטורי טפטים צבעוניים בסגנון שנות ה-70, המובילים למרפסת המשקיפה על נוף הרים לילי. הבתים הקטנים זרועים על צלע ההר צפוף-צפוף, מוארים באינספור נקודות אור בוהקות ככוכבים, ומגדל המסגד הרחק למעלה זוהר כמו סימן קריאה קטן. כאן מצויים גם שולחנות האוכל העיקריים, לצידם תוכלו להזמין גם נרגילה. מחירי האוכל מזכירים את ברלין, ובניגוד ל-, "Old View Cafe" השוכן במורד אותה הסמטה ממש – כאן דווקא כן מגישים אלכוהול.

המקום כל כך שובה לב עד כי נקל לשכוח עד כמה הוא וההופעה שהגענו לראות הם תופעות נדירות בנוף המקומי. להקות מערביות לא מגיעות לירדן לעולם - מוזיקת רוק ופופ מערבית נתפסת כבאה מן השטן (כנראה השיח'ים הירדנים תפסו כמה הורים אמריקאים משנות ה-50 לשיחה). למשרוע ליילה הותר להגיע רק מאחר שהיא להקה ערבית ששרה בשפת אמה.

 

ביום ההופעה אנחנו מחליטים לראות איך נראה האמפיתיאטרון העתיק באור מלא, לפני שיוסווה על ידי מעריצים ואבטחה. הלהקה כבר עשתה את הסאונד צ'ק יום קודם לכן, וחלק מן הציוד כבר במקומו – כמו גם אינספור דגלים של נסקפה, נותנת החסות של ההופעה, הזרועים לצד העמודים העתיקים אדירי המימדים. לא רק דגלים זרועים כאן – כמו פינות רבות ברחבי העיר, גם צידו החיצוני של התיאטרון, הפונה לרחוב, הפך למיני-מזבלה, זרועת אשפה, בקבוקים ריקים, אריזות ריקות ושאריות מזון. קשה להאמין שבעיר שכה קשורה לעברה קיים זלזול מופגן כל כך. למרבה המזל, התיאטרון עצמו מצליח להישאר נקי מבפנים. אנחנו מתבקשים שלא לעלות על הבמה, ומפצים על כך בטיפוס במעלה כל המדרגות החלקלקות. הנוף מלמעלה מרהיב. החלל עצום, והציוד על הבמה נראה כמו צעצועים. בערב אנחנו מגיעים אחרי מנוחת ייגעים, כשהחימום כבר בעיצומו. אלעאה וואראדי הסעודים נותנים הופעה חביבה, אבל ההתרגשות האמיתית עוד לא התחילה. רוב הקהל כבר במקומו, מצפה בקוצר רוח. כל החששות היו לשווא – האווירה במקום חמה וידידותית, מגובשת על ידי אהבה ללהקה שחרטה על דגלה את מסר הסובלנות כלפי האחר. בירדן השמרנית, שבה נשים מתבקשות להתלבש בצניעות בצאתן אל הרחוב, יוצרים קירות האמפיתיאטרון הגבוהים חלל מוגן עבור שבירת המוסכמות. סקירה של היציעים מגלה חיג'יאבים פזורים בתוך ים של שיער פזור, חולצות צנועות לצד שרוולים קצרים, אשר פה ושם גם חושפים קעקועים. אני חשה צביטה קטנה עבור הצופים שנמצאים אי שם למעלה – 25 הדינרים (140 שקלים) ששילמנו עבור הזכות להיות בתוך מה שבהופעות בארץ מכונה "מעגל הזהב", שווים לשכר יום עבודה שלם של ירדני ממוצע. כנראה שזה מסביר למה יש חללים ריקים על ספסלי האבן ובתוך הרחבה המגודרת – רק בחודש האחרון עלו מחירי הדלק בירדן ב-100%, מחצי דינר לליטר לדינר שלם.

ברבע לעשר עולים סוף סוף משרוע ליילה, כמעט שעתיים אחרי השעה הנקובה בכרטיס. איחור כמעט תל אביבי. סינו עולה בג'ינס ובז'קט מחויט, ומצית את הקהל תוך רגע. ההשוואה המיידית המתבקשת היא לפרדי מרקורי. החל בהופעה החיצונית (קומפלט עם שפם), עבור בנוכחות הבימתית המתפרצת, וכלה ביכולות הקוליות המרהיבות שלו, חאמד סינו הוא ללא ספק תשובה ראויה לאגדת הרוק שבנתה את קווין. ההשוואה הזו דורשת למתוח קווים מקבילים נוספים, אבל נראה שאת קהל המעריצות העצום שלו זה לא באמת מעניין. הצווחות שמהדהדות באמפי רחב הידיים כאשר סינו משליך את הג'קט אל תוך הקהל, ונותר בגופיה החושפת זרועות שריריות לעילא, לא היו מביישות אף הופעה של ג'סטין ביבר. אני מצירה בפעם המי-יודע-כמה ב-24 השעות האחרונות על היעדר בקיאותי בשפה הערבית, אבל המוזיקה כובשת גם בלעדיה.

ואז מגיע רגע מכריע. בתוך חלל מהדהד, עם מערכת סאונד מפוקפקת, נשמעים התווים הראשונים של "Ne me quitte pas"  של ז'אק ברל – ואני קופאת על מקומי בפה פעור. מופשט מכל עיטור מוזיקלי מיותר, מגיש סינו ביצוע חודרני עד כאב, השני רק למקור; והוא עושה זאת בערבית. אם עד עתה פשוט חשבתי שהלהקה טובה, הרי שעכשיו אני מאוהבת. הקסם שליילה מהלכים על הקהל שלישי בעיני רק לזה שחוויתי בהופעותיהם של לאונרד כהן ושל אמיר קוסטוריצה ולהקתו. לאורך כל שארית אותו הלילה אני שרויה בטראנס. סינו מגיש שיר שלם בפלצטו כמעט בלתי אפשרי, אחר דרך מכשיר עיוות קול, שלישי בראפ. מוכיח שוב ושוב שאין דבר שאינו מסוגל לשיר. זוגות קוויריים סביבי פוצחים בריקוד לצלילי אחת הבלדות ("שים אל יסמין"?). כשאני מסיטה את מבטי הצידה, אל פאתי הבמה, אני מגלה את השוטרים שסיפקו את האבטחה הכבדה לאירוע שעוּנים בשוּרה על המעקה, חוזים בסינו כמו מהופנטים, מחוייכים מאוזן עד אוזן. למרבה האירוניה, נראה כי ליילה עצמם מתרגשים לא פחות. לקראת סוף ההופעה הם שולפים שלט עם הכיתוב "עמאן, 14-09-12" ומבקשים צילום למזכרת עם הקהל.

ההופעה מגיעה לקיצה בלי הדרן. אנחנו לא מסופקים, ורעבים לעוד, אבל בשום אופן לא מוכנים לתת לרעב הזה לדחוף אותנו לאפטר פארטי המתוכננת. אנחנו את מנת המוזיקה שלנו ללילה זה כבר קיבלנו - מכאן אפשר רק לרדת. אנחנו יורדים לתפוס מונית וחוזרים אל, Books@cafe לסגור את הלילה בשתיה רגועה.

בסופו של סופ"ש, למרות שמדובר בחו"ל הכי קרוב והכי זול שתוכלו לדמיין, נסיעה לירדן היא עסק מסובך. עוד לפני שהתחלנו לדבר על העמלות המרובות שתיאלצו לשלם במעברי הגבול (והאמינו לי, יסחטו מכם כל אגורה אפשרית), יותר מכל היא דורשת הכנה נפשית. היא בהחלט לא אירופה, אפילו לא ירושלים, ומי שרגיל לנוף אורבני מודרני יופתע לגלות מעין יפו המתפרשת על פני שטח בגודל מדינה בארצות הברית. חיי הלילה, כאמור, בלתי קיימים, אבל בהינתן חברה טובה תוכלו ליצור אותם בעצמכם על כוס תה משובח, או אפילו באחד ממאות דוכני הפירות והמיצים הממלאים את העיר באותו אופן שבו בתי קפה ממלאים את תל אביב. בקיצור, גברים חובבי נרגילה ונשים שאינן חוששות מבגדים ארוכים יגלו בה קסם מיוחד במינו, תושבים מזמינים פנים, וחומוס משובח (Hashem בדאון-טאון). רק לא לשכוח קרם הגנה.

פורסם בעכבר העיר, 21.09.2012

תיירות: לונדון בעקבות כוכבי הרוק

היא קראה לקלאש, לא חיכתה לחווה אלברשטיין, והגדירה מחדש את הבדידות עבור ראלף מק'טל ושינייד או'קונור. כמעט ואין פינה בלונדון שלא נושמת את רוח הרוקנ'רול או שאינה רדופה ברוחותיו. אין פלא אפוא כי בירתה של המדינה שבזכותה הומצא הרוק מחדש היא בירת הז'אנר בעצמה. עבור מי שמחפש לספוג לתוכו את ערפילי הדיסטורשן, מוזמן לשקול בכובד ראש מספר מקומות המחזירים את המבקרים לימים עליזים יותר, בהם סקס, סמים ורוק'נרול היו יותר מאשר סיסמא ריקה מתוכן של היפסטרים העובדים בהייטק למחייתם.

 The 100 Club
אחרי סגירת המועדון Marquee, שהוקם ב-1958, פעל 4 עשורים ואירח בערך כל אמן חשוב שהיה לרוק ולפופ בשנים האלה כמו הסטונז, בואי, זפלין, קינג קרימזון, ג'נסיס, הנדריקס, היארדבירדז ועוד - The 100 Club הוא כנראה אחת הבמות ההיסטוריות ביותר בתולדות הרוק והפאנק הבריטיים שעדיין פעילות כיום. המועדון הוקם ב-1942, באותו מקום ממש בו הוא שוכן כיום, כמועדון ג'אז. לאחר שני עשורים של חילופי שמות וייעודים, הפך המקום בשנות ה-60 לקלחת לוהטת של בלוז, ביט ואר'נ'בי, עם הופעות של שמות אגדיים כגון מאדי ווטרס, בו דידלי ופרדי קינג. בי בי קינג בכבודו ובעצמו עלה ערב אחד על הבמה לג'אם סשן ספונטני עם רוסקו גורדון. וגם איזו להקה עלומה בשם The Who הייתה שם באחד מן הימים.
ב-1976 התקיים במקום פסטיבל הפאנק הראשון אי פעם, שנמשך יומיים, במהלכו הופיעו הסקס פיסטולז, The Damned, סוזי והבאנשיז, הבאזקוקס, ועוד שמות נרדפים לז'אנר. פול וולר הופיע ב"100" עם הג'אם כשהפאנק היה בשיאו, ומאז חוזר להופיע שם באופן עקבי.
בשנות ה-80 פתח המקום את שעריו גם לג'אז אפריקאי, ואירח אמנים כדוגמא פלה קוטי. ב-1992 הופיעו על בימת ה"100" סוויד - ואז הגיעו אואזיס, קטטוניה, ועוד אמנים שהגדירו את הבריט-פופ והאינדי דאז. מאז הספיק המקום לארח, בין היתר, גם את סמיסוניק, מיוז, ג'ו סטראמר - אתם כבר קולטים את התמונה (וזה בלי שהזכרנו את ההופעות הסודיות של הסטונז ושל מטאליקה).

זיגי סטארדסט והעכבישים מליברפול
אפשר לכלות יום שלם במניית האלבומים שעטיפותיהם צולמו ברחבי העיר עוטת הערפילים, אך מעטות הן איקוניות כמו זו של "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של דיוויד בואי. רחוב Heddon מוקף הלבנים מן התמונה מוקף בימים אלה במסעדות ובעציצי ענק, כך שראו את סיכוייכם לדגמן נונשלטיות עם רגל אחת שעונה על בניין אדום וגיטרה תלויה על כתפכם מסוכלים מראש. מעריצים של בואי יוכלו לעמוד שם בדקת דומיה ולהרהר בקדמה ובאובדן הנוסטלגיה.  
אם אתם בכל זאת רוצים להרגיש כמו כוכבי רוק בשביל תמונת הפרופיל בפייסבוק, תוכלו לשים פעמיכם אל מעבר החצייה האגדי מול אולפני אבי רוד, שהפך למפורסם בזכות כך שהביטלס דרכו עליו בעטיפת האלבום הנושא את שם האולפנים. האולפנים עצמם סגורים לתיירים, אבל תמיד אפשר לעטות חליפה ולחלוץ נעליים על הכביש מחוצה להם. רק לא לשכוח להיזהר מן התנועה. 

Sticky Fingers
יש מסעדה אחת בעיר שאף אוהב רוק אמיתי אינו מורשה לפספס - והיא לא הארד רוק קפה. מדובר ב"Sticky Fingers", הדיינר של בסיסט הרולינז סטונז, ביל וויימן - אורגזמה קולינרית ומוסיקלית גם יחד. בניגוד למסעדות סלבס רבות שקמות על שם מותג ונופלות תוך חודשים ספורים, המקום הקרוי על שם האלבום שהיה אבן דרך בקריירה של הסטונז, כבש את לב מבקרי המסעדות באשר הם. ונדמה כי בצדק. בתוך מקדש לרוקנ'רול של שנות ה-60, העמוס בתמונות של הלהקה, גיטרות חתומות ודפים של תווי מוסיקה כתובים ביד, תוכלו לנגוס בהמבורגר שזכה לתואר "הטוב ביותר בלונדון". אולי אפילו תפגשו בבעלים האגדי בכבודו ובעצמו כשהוא מתענג על משקה בשולחן שלידכם.

זה היה ביתי
את הבתים בהם שכנו אגדות המוסיקה הבריטיות תוכלו לראות בימים אלה מבחוץ בלבד: האחוזה של פרדי מרקורי בקנסינגטון, הדירה של ג'ימי הנדריקס במייפייר, הבית בצ'לסי בו התגורר דיוויד בואי בשנות ה-70 - בכולם תוכלו לחזות מבחוץ בלבד. אמנם במקרה של מרקורי תפוצו בכמויות הגרפיטי האדירות שמותירים במקום באופן עקבי המעריצים, ואף להוסיף כמה מילים משלכם לזכרו של אחד הקולות האדירים ביותר שידע הרוק, אבל אם חשבתם לסייר בחדרים בהם ישנו, אכלו וחיברו מוסיקה אלילי המוסיקה שלכם צפויה לכם אכזבה.
מאידך, אם תסתובבו במקומות הנכונים, אולי תצליחו להיתקל בכמה אלילים חיים שעדיין מתגוררים בעיר – פול מקרטני, רינגו סטאר, מיק ג'אג'ר, פיט טאונסנד, ועוד מספר לא מבוטל של אגדות עדיין מתגוררים בתחומי לונדון. אבל גם לתוך הבתים שלהם אתם לא יכולים להיכנס.

אתר הזיכרון למארק בולן
ב-16 בספטמבר 1977 נהרג מארק בולן, סולן להקת טי-רקס ומאבות הגלאם רוק, כאשר מכוניתו התנגשה בעץ בצידי הדרך. מאז הפך העץ המקולל לאתר הנצחה. ב-1998 איימו הרשויות לכרות את העץ, בטענה כי הוא מהווה סכנת קריסה. קבוצת מעריצי טי-רקס אנרגטית ומסורה במיוחד, שקראה לעצמה T-Rex Action Group (TAG) תבעה בעלות וחסות על העץ - וקיבלה. ב-2002 הוצבה במקום יציקת ראשו של בולן, ועם פטירתם של חברים נוספים של הלהקה נוספו גם שמותיהם לאתר הזיכרון. ב-2007 הכירה מועצת התיירות הבריטית באתר כאחד מאתרי הרוקנ'רול החשובים באנגליה. אם אתם מגיעים, הביאו זר פרחים ל"ילד המאה ה-20". 


פורסם בעכבר עולם, 24.06.2012

ביקורת מסעדה: "פסטה מיה" ברמת החייל

בתור תל אביבית גאה שמתי לי למטרה למצוא בעיר הגדולה את כל אותן פינות קטנות וחמות, המחזיקות בכל היתרונות של העיר הגדולה מבלי ללקות בקרירות ההיי-טקית הפושה בכֹה רבים מבתי הקפה החדשים. מאחר ואיתרע מזלי לצאת עם בחור שהחליט להפוך לצמחוני אי שם באמצע מערכת היחסים שלנו, החיפוש הפך לקשה פי כמה – אך לא לבלתי אפשרי. הגילוי המוצלח הראשון שברצוני לחלוק עמכם הוא סניף רמת החייל של מסעדת "פסטה מיה", המתהדר בתפריט חלבי למהדרין (לדתיים שביניכם – צר לי, המקום פתוח בשבת).

אל תתנו למיקומה של המסעדה בתוך פסאז' קטן של בניין משרדים חדיש להטעות אתכם; מרגע הכניסה אתם טובלים ברהיטי עץ כהים, מראות גדולות במסגרות עתיקות וארונות יין, עד כי בצאתכם מן המקום אתם מופתעים לגלות כי לא סעדתם בסמטאותיה מרוצפות האבנים של פירנצה ככלות הכל. 

מחירי הפסטות גבוהים למדי ונעים בין 40 ל-60 שקלים למנה, מה שלא מאפשר לבעלי משכורת של סטודנטים להפוך ללקוחות קבועים במקום, אולם אם ברצונכם לחגוג תאריך חשוב באווירה אינטימית בניחוח רנסנס עם אוכל טעים ויין, "פסטה מיה" היא בחירה המושלמת. 

התפריט מציע לסועדים 32 צורות שונות של פסטה, המלוות ברטבים משלושה סוגים: רטבים על בסיס פומודורו (עגבניות בשבילכם), רטבים על בסיס שמנת ורטבים על בסיס אליו, אוליו ופפרונצ'ינו (שום, שמן זית ופלפל חריף). עבור שומרי המשקל קיימים בתפריט סלטים שונים, מצע אניפסטי של ירקות ופסטה מלאה שטעמה לא נופל מטעמן של הפסטות הרגילות, ואף עולה עליהן.  

אם אינכם אלרגיים עד מוות (כמוני), אולי תעדיפו את הסניף ברחוב יהודה הלוי פינת נחמני, המציע גם תפריט על בסיס פירות ים. לא טעמתי (מסיבות ברורות), אולם אני מניחה שזה אכן טוב כמו שזה נשמע.

מומלץ בחום להגיע למסעדה בערב, בשעה שהחושך כבר נפל על המשרדים של צפון תל אביב והמקום טובל בתאורה חמימה אפלולית-למחצה. תוכלו לבחור לכם שולחן קטן בפינה, שם האור הזהוב יותיר אתכם בהרגשה כי אתם לבד בעולם – המלצרים מסבירי הפנים ונטולי ההצקות ירשו לכם.

מכל מקום כדאי להזמין מקום מראש – אין דבר יותר מאכזב מהצצה רגעית אל החום הטוסקאני רק כדי לצאת שוב אל השדרה הקרה של רחוב הברזל.

פורסם ב"ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, 2007.