תיירות: פראג בסתיו

פראג תמיד מרהיבה, אבל השם "פראג של זהב" לעולם אינו הולם אותה יותר מאשר בחודשי הסתיו, כשהיא ניצתת באש של אדום וכתום. לפני שהחורף עוטף אותה, הנה כמה הצעות לבילויים סתויים תחת השמש שעוד זורחת.

שלכת
עלוות הסתיו של אירופה היא חוויה שכל אדם חייב לעצמו ופראג, שאינה רק זהובה אלא גם ירוקה להפליא, נוסכת בה קסם אישי משלה. בפראג שני פארקים שכמו נוצרו למטרת התפלאות מחילופי העונות. הראשון הוא גבעת פטרין (פטרז'ין בצ'כית), הנמצאת לא הרחק מן המצודה. גובהה 327 מטר, וכמעט כולה מיוערת באופן צפוף. לאחר טיול רגלי קסום במעלותיה, תוכלו לטפס למגדל, עותק מוקטן של מגדל אייפל המתנשא לגובה של 60 מטרים נוספים מראש הגבעה, לקבלת נוף פנורמי מושלם על העיר. אל תשכחו לבקר גם במנזר סטראחוב, הנודע בספרייתו האדירה. אולם הבארוק המפואר מן המאה ה-18 מכיל בתוכו אוסף בלתי נתפס של כרכים נדירים, כאשר העתיק שבהם מתוארך למאה ה-9-10. חובבי הבירה ישמחו לשים פעמיהם לאחר מכן אל המבשלה של המקום.
 הפארק השני המספק מבט מקיף על סתיו בפראג הוא וישֶהְראד (Vysehrad, בתרגום: מצודה עילית), השוכן גם הוא על גבעה, הפעם על גדות הוולטאבה. טיפוס למעלה יזכה אתכם במפגן שלכת מרהיב, שיסתיים בנוף מרהיב עוד יותר על גדות הנהר המיוערות. בין מוקדי העניין ההיסטוריים של המקום תמצאו את כנסיית פיטר ופול הגותית, ואת בית הקברות של וישהראד, היוצר מפגש פסגה פוסט-מורטם של מיטב אנשי התרבות והאמנות הצ'כים: בין היתר קבורים כאן הסופרים קארל צ'אפק ויאן נרודה, המלחינים אנטונין דבורז'ק ובדריך סמטנה, הצייר אלפונס מוּכַה וזוכה פרס הנובל לכימיה יארוסלב היירובסקי.

U Kalicha
מזג האוויר האירופאי הקריר כמו נוצר עבור התנחלות במקום עם אווירה חמימה, ואין מקום טוב לעשות זאת בפראג מאשר במסעדה הקבועה של החייל האמיץ שווייק. ספרו הסאטירי הבלתי-גמור של יארוסלב האשק, העוסק בעלילותיו של יוזף שוויק, סוחר בכלבים גנובים, בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, נשען בחלקים רבים הן על חייו האישיים של הסופר והן על אנשים אמיתיים אחרים. כך, למשל, שואב שוויק את שמו מפוליטיקאי צ'כי שנודע בנטייתו ללכת אחר החלטות הקואליציה ובנאומיו חסרי השחר. את האופי של שוויק, מאידך, שאב האשק משני חיילים: רב סרן רודולף לוּקאש, והכפוף לו פראנטיקש סטראשליפקה.
אין זה מפתיע, אם כן, שגם הפאב אוּ קאליצ'ה ("אצל הגביע") בפראג הוא מקום אמיתי לחלוטין, וכי הבעלים פאלביץ' מבוסס על הבעלים דאז ואצלאב שמיד, שכמו בן דמותו הספרותית אכן כונה "גס הרוח", הודות לאופיו הבלתי מלבב (פאלביץ' האמיתי, מאידך, היה רק מלצר במקום). למרבה השמחה המסעדה, כיום בבעלות שני אחים, עדיין עומדת על תלה ומגישה ממיטב המטבח צ'כי. כיאה למקום שזוכר את מורשתו, את שולחנות העץ הכבדים, המוארים בתאורה חמה, סובבים כיום ציורי קיר מרהיבים בהשראת הספר הנודע. אפילו הסמל של המסעדה הוא האיור הקלאסי של שוויק מאת יוזף לאדה.

Black Light Theater
אמנות התיאטרון הצ'כית הזו פועלת על שני עקרונות מאוד פשוטים: חלל שחור, ותאורת אולטרה-סגול. וילונות ובגדים שחורים מאפשרים לשחקנים להיטמע ברקע על פי רצונם, וההנגדה לרקע על ידי בתאורת אולטרא סגול מייצרת אפקט פנטסטי של אשליה. תיאטרון בובות, מחול, פנטומימה, אנימציה ומשחק חי משתלבים כולם יחד ליצירת מופעים עוצרי נשימה. יתרונו המשמעותי של הז'אנר הזה עבור תיירים טמון בעובדה שבמרבית המקרים מדובר במופעים נטולי דיאלוג, הנסמכים על האפקט הוויזואלי בלבד, כך שגם מי שאינו דובר צ'כית יכול להגיע בשלווה. בפראג קיימים חמישה תיאטראות Black Light גדולים, ובין המופעים המציגים כעת תוכלו למצוא מחוות ספרותיות ("פאוסט", המציג עיבוד נאמן ליצירת המופת של גתה; "Apects of Alice", המחבר בין ספרו של לואיס קרול לבין מקומות נודעים בפראג) לצד מופעים מקוריים לחלוטין, העוסקים בנושאים כגון זמן ונפש האדם ("Wonderful Circus" הקברטי, "Life is Life" האינטראקטיבי), וגם כאלה המספקים בידור טהור ("Africania" הצבעוני). תהיינה דרישותיכם ממופע בימתי אשר תהיינה, היו סמוכים ובטוחים שתמצאו מענה לכל אחת מהן.

תיאטרון המריונטות
תיאטרון נוסף המייחד את צ'כיה, והנגיש באותה מידה לתיירים, הוא תיאטרון מריונטות. המריונטות הובאו לצ'כיה על ידי יוסף סקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ופיתחו מאז אופי מקומי ייחודי, רווי הומור ולירי בו זמנית. ביציריתן ניתנת תשומת לב אדירה לפרטים - החל בהבעות הפנים האנושיות וכלה בתלבושות המדוייקות. תיאטרון המריונטות הלאומי בפראג מעלה באורח קבע הפקות מרהיבות של אופרות נודעות ("דון ג'ובאני", "חליל הקסם"), בגרסאות מקוצרות של כשעתיים, המתאימות לטווח הסבלנות של ילדים (אם כי רוב ההורים יודו שהילדים הם רק תירוץ). אסור להחמיץ.

תערוכות מיוחדות 
עונת הסתיו בארמון הסחר ההוגן (Veletrzni palace), המכיל את אוסף האמנות המודרנית הגדול ביותר בפראג, כבר בעיצומה, אבל שתי התערוכות החשובות של העונה תצגנה שם עד החורף. "Ecce Homo", המציגה עד ל-6 בינואר 2013, היא הרטרוספקטיבה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה לאמן ולמעצב התלבושות תיאודור פּישְטק (Theodor Pistek). שוחרי קולנוע יזהו את פישטק מעיצובי התלבושות המרהיבים שלו, שזכו פעמים רבות להכרה בינלאומית. פישטק אחראי, בין היתר, לעיצוב התלבושות זוכה פרס האוסקר בסרטו של מילוש פורמן "אמדאוס", ולמדים שעוטה המשמר במצודת פראג (Prazsky hrad). התערוכה, הבוחנת את האדם ואת הציוויליזציה, מציגה אוסף ציי פוטו-ריאליזם והיפר-ריאליזם של האמן, וכן ארבע אינסטלציות אדירות, שהותאמו במיוחד לחלל התצוגה.
בקומה השלישית של הארמון, תתקיים עד ל-21 בפברואר 2013 התערוכה "There Is No Understanding without One's Own Experience" של האמן הצ'כי המוערך יאן טרמפוטה (Jan Trampota). טרמפוטה נודע בעיקר בנופים שלו, שהציגו את הכפר הצ'כי בצבעים כהים, עזים ובלתי מתחנפים, מבלי לגרוע מקסמו. התערוכה חושפת פן אחר של האמן, מתקופת יצירתו המוקדמת, ומציגה רישומים של דמויות, גיאומטריות על סף הקוביזם הלירי.

הקיר של ג'ון לנון
ב-8 בדצמבר הקרוב ימלאו 32 שנה להירצחו של ג'ון לנון. אם אתם מגיעים לפראג לקראת התאריך, אולי תרצו לחלוק כבוד לחיפושית על ידי ביקור במקדש הבלתי-רשמי שלו באירופה. בזמן הירצחו של לנון הייתה צ'כיה עדיין תחת השלטון הקומוניסטי, שפיקח על השמעת מוסיקה מבחוץ ביד (ואזיקי) ברזל. לאחר הרצח ב-1980 הופיעו על אחד הקירות בעיר כתובות פוליטיות וציטוטים משירי הביטלס לצד דיוקן של לנון עצמו. המשטרה הסודית מחקה. הכתובות והציורים הופיעו שוב. המשטרה מחקה שוב. הם הופיעו שוב. מהר מאוד הפך הקיר למוקד עלייה לרגל לנוער המודע פוליטית של פראג. לאחר נפילת הקומוניזם, מילאו תיירים – כהרגלם בקודש – את הקיר גם בקשקושים נוסח "קילרוי היה כאן" (רק הרבה פחות אמנותיים), שהתערבבו עם הגרפיטי הפוליטיים. בעלי הקיר ניסו לסייד אותו שוב ושוב, אך בסופו של דבר התייאשו. הקיר משתנה תדירות, ואתם מוזמנים להותיר בו גם את חותמכם שלכם.  

פורסם בעכבר עולם, 24.10.2012

תיירות: עמאן - חו"ל מעבר לפינה

ישראלים התרגלו כבר שחו"ל משמעו טיסה. מי שיצא לו לגור תקופה ממושכת במדינה אירופאית, מכיר את הקלות שבה אירופאים נוטים לקחת את יכולתם לעלות על רכבת למדינה זרה בכל רגע נתון כמובנת מאליה. בתוך כך, נוטים רובנו לשכוח כי גם לנו עצמנו קיימת פריווילגיה כזו, ואנחנו אפילו לא זקוקים לרכבת - די בנסיעת אוטובוס.
 כשסיפרתי לחברה מווילנא, שגרה בעבר בעמאן מספר חודשים לצורך מלגה, שאני נוסעת לשם, תגובתה הייתה מלאת קנאה. רבים מחבריי המקומיים, מאידך, הגיבו בתמיהה. בגלל הקרבה הגיאוגרפית והמנטלית, נתפסת נסיעה לירדן בעיני ישראלים רבים כמיותרת, במקרה הטוב - זאת למרות שמדובר באחת המדינות הערביות הבודדות איתה יש לישראל הסכם שלום, ושהכניסה אליה אפשרית עם דרכון ישראלי. עבור מי שמוכן לקבל את העובדה שיש חו"ל מרתק, אליו מרחיקים תיירים מיבשות אחרות, גם במרחק כמה מאות קילומטרים ספורים מכאן, מספר עצות והמלצות.

אין איך לברוח מזה - המרחב הציבורי בירדן שייך לגברים. זה מורגש בראש ובראשונה בקוד הלבוש. כתיירים, ובעיקר כתיירות, הסיכוי שלכם לשנות את זה בימים הספורים להימצאותכם במדינה בלתי קיים בעליל. לכן קחו בחשבון שמה שתקף לגבי מקומיים תקף גם לגבי מבקרים, ספציפית - דרישות הצניעות. חנויות רבות בעמאן מציגות לראווה שמלות קיציות בעלות מחשופים מרשימים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. בצאתה אל הרחוב הירדני, נדרשת האישה לעמוד בכל כללי הצניעות: המכנסיים והשרוולים חייבים להיות ארוכים, בגדים צמודים אינם רצויים, הכתפיים צריכות להיות מכוסות בכל מצב, מחשופים ודאי וודאי שאינם באים בחשבון. כאן זה לא המקום לערוך ניסויים אתגריים או לצאת בהצהרות אופנתיות ו/או פמיניסטיות. אתן לא קארי בראדשו, וגם הסרט ההוא כשל חרוצות (אם יש צדק בעולם, גברים מכל דת שהיא שמכריחים נשים להתכסות באמצע הקיץ, יבלו את הנצח בגיהנום כשהם לבושים בסוודר). מומלץ לארוז צעיפים דקים, היכולים גם לשמש כיסוי ראש לעת מצוא.

התנגשות ציוויליזציות בשוק בעמאן.
צילום: אילה בלופולסקי

דבר נוסף שיש להיות מוכנים אליו מבעוד מועד היא העובדה שמעברי הגבול יסחטו מכם כל אגורה אפשרית, החל מ-103 השקלים הראשונים שמהם תיאלצו להיפרד בצד הישראלי של מעבר הגבול. שם גם תוכלו להמיר שקלים לדינרים ירדניים. בהתחשב בכך שהדינר יקר אפילו יותר מיורו (5.5-6 שקלים לדינר), ובארץ לא יהססו למרוט מכם עמלה של 12% (כנראה בקטע של הרתעה), כדאי להחליף רק את המינימום הדרוש לכם עד להגעה לדוכן חילופי כספים בתוך העיר. והמינימום הוא, לצערכם, בסביבות ה-30 דינר - בצד הירדני יבקשו מכם 20 דינרים נוספים (שייחסכו לכם במידה ואתם מגיעים במסגרת קבוצה מאורגנת) עבור ויזה, אותם תחוייבו לשלם במזומן בלבד. אחרי שתיגררו דרך הדיוטי פרי (זה חו"ל, זוכרים? יש דיוטי פרי!) לאוטובוס מהמעבר לביקורת הגבולות, נסיעה שאורכת כדקה, תיאלצו להיפרד מדינר נוסף (כאן עדיין יש אפשרות לשלם ב-5 שקלים). הנחמה הגדולה היא שלמרות שהדינר הוא מטבע חזק, המחירים בתוך ירדן פשוט מגוחכים כשהם נמדדים בשקלים. לצורך העניין, מחיר פחית שתיה בקיוסק הוא חצי דינר. נסיעת מונית החוצה את העיר מקצה לקצה תעלה לכם בסביבות 3 דינרים, וזו תהייה אחת היקרות שבהן. בתוך העיר ניתן בקלות לגמוע מרחקים שבארץ נמדדים בעשרות שקלים תמורת כשני דינרים ופחות מכך.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כבר במעבר הגבול יקדם את פניכם המוטיב החוזר שילווה את הטיול שלכם - תמונה עצומת מימדים של המלך במדיו הצבאיים מצד אחד, וציור המתעד את שושלת המלוכה מצד שני. בכל מקום אליו תפנו בעיר תמצאו תזכורות למשפחת המלוכה - בין אם בדמות תמונות התלויות במקומות אקראיים (מעל קיוסק בסמטה), בשמות הרחובות (אחד הרחוב הראשיים קרוי על השם המלכה ראנייה) או בצורות שלא הייתם יכולים לדמיין (מלחיות בצורת ראשו של המלך בחנות שטויות במרכז השוק).

לובי מלון בעמאן. צילום: אילה בלופולסקי

עמאן, היושבת על שבע גבעות (ג'בל), היא אחת הערים העתיקות ביותר הקיימות כיום. ממצאים ארכיאולוגיים מן העידן הניאוליטי מעידים על יישוב במקום כבר בעידן האבן, בסביבות 6,500 לפנה"ס. באלף השני לפנה"ס העיר יושבה על ידי העמונים, ונקראה רבת עמון - כך היא גם מופיעה באזכוריה בתנ"ך. בהמשך שלטו בה האשורים, הבבלים והפרסים. במאה הרביעית לפנה"ס היא נכבשה על ידי המקדונים ושמה שונה לפילדלפיה (כן כן), על שם המלך המקדוני פילדלפוס. ב-63 לפנה"ס היא הפכה לחלק מן האימפריה הרומית, כשהרומאים בנו והרחיבו את העיר, והפכו אותה למוקד סחר משגשג. בתקופה הביזנטית שימשה העיר מקום מושב לבישופים נוצרים, שבנו בה שתי כנסיות. במאה השביעית לספירה חזרה העיר לידי שלטון ערבי, וקיבלה את השם עמאן.

שרידי הכנסיה הביזאנטית בג'בל אל-קאלעה.
צילום: אילה בלופולסקי

עמאן עדיין משמרת עדויות להיסטוריה העתיקה שלה, כאשר המרהיבה שבהן היא המצודה בג'בל אל-קאלעה, שם ישבה רבת עמון העתיקה. האתר הארכיאולוגי, היושב בנקודה הגבוהה ביותר בעמאן ומספק נוף עוצר נשימה (ללא מעקה בטיחות, כך שמומלץ להמנע מנעליים בעלות סוליות חלקות), משמר עדות מרהיבה לעיר שחוברה לה יחדיו משלל תרבויות. הריסות של כנסיה ביזנטית, של מקדש רומאי, ושל מסגד שלמרבה הפלא שימר את כיפתו ואת קירותיו - כולם במרחק של כפסע האחד מן השני. במוזיאון הארכיאולוגי תוכלו לחזות בפסלונים מן העידן הניאוליטי ובתצוגה של מגילות ים המלח.

לא הרחק מאחד השווקים המרכזייים בעיר נמצא האמפיתיאטרון הרומאי, שעמודי הענק שמחוצה לו הם שרידים אחרונים לפורום שהיה סביבו. התיאטרון עצמו משוקם וממש כמו הקולוסיאום מארח בדרך קבע הופעות ואירועים. במרחק הליכה משם נמצא גם הנימפאום - מזרקה רומאית מן המאה השניה לספירה, שעוטרה בפסלים של נימפות ובעמודי ענק. הנימפות כבר אינן, אבל המבנה העצום, השוכן  במרכזו של רחוב קניות הומה, עדיין מרשים בהחלט.

הנימפאום. צילום: אילה בלופולסקי

מסגדים
 קשה למצוא מסגד בעמאן שאינו פאר יצירה, ובחלקם אף מתאפשר ביקור תיירים. ביום שישי, יום השבוע הקדוש באסלאם, מתמלאים כל המסגדים עד אפס מקום במתפללים, כך שמומלץ לתכנן את הביקורים בהם ליום אחר. התפילות נערכות חמש פעמים ביום - בזריחה, בצהריים, אחר הצהריים, בערב ובשקיעה - אז תכננו את לוח הזמנים שלכם היטב.
בדומה לבתי כנסת, גם המסגדים מחולקים לאזורי תפילה נפרדים לנשים ולגברים, הנמצאים בחללים שונים. וכמו לכל בית תפילה, גם למסגד חוקי צניעות משלו: הנשים הנכנסות מתבקשות לכסות את שערן ולעטות עבאיה (גלימת צניעות בצבע שחור), אותה ניתן לשכור תמורת 4 דינרים במרכז התיירים. כל המגדרים מתבקשים לחלוץ נעליים בכניסה. אל חשש, הן יחכו לכם באותו מקום.

מתפלל רוחץ ידיו ורגליו בכניסה למסגד אל-חוסייני.
צילום: אילה בלופולסקי

המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בעיר הוא מסגד אל-חוסייני, שנבנה ב-1924 על ידי המלך עבדאללה הראשון, מעל גבי האתר שבו ישב ב-640 לספירה מסגד עומאר אבן אל-חטאב העתיק. הגדול ביותר, מאידך, הוא מסגד המלך חוסיין בין-טלאל (לא להתבלבל!), שיכול להכיל למעלה מ-5,000 מתפללים - ואכן עושה זאת בימי שישי. המסגד שוכן בראש גבעה מרוחקת למדי ממרכז העיר, קרוב אל מגוריו של המלך השולט, כך שתזדדקו לנסיעת מונית נפרדת על מנת לחזות בו. 
מסגד אבו-דרוויש, שנבנה ב-1961, בולט לא רק במימדיו אלא גם בעיצובו הייחודי בפסי שחור-לבן, המזכיר מונומנטים של ארכיטקטורה אירופאית. הכניסה ללא-מוסלמים אסורה, אבל כדאי להגיע על מנת לחזות במבנה החיצוני המפואר.
מסגד המלך עבדאללה שהוקם ב-1990 הוא מבנה קסום בלבן ותכלת המעוטר בעיטורי זהב, ואליו תוכלו להיכנס ללא בעיה. מרהיבה במיוחד התקרה עם השמש הזהובה על רקע תורכיז. שימו לב לדוגמא הגיאומטרית המעטרת את השטיח במסגד, הפונה כולה לנקודה אחת - מטרתה לכוון את המתפללים לעבר מכה.

לאכול, לשתות, להתערבב
בעבר כתבתי שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש מקום שהוא חנות ספרים, בית קפה וחוויה באחד.עמאן אינה יוצאת דופן. פינת החמד התורנית היא Books@cafe, מקום המפלט הקבוע של הסצינה הקווירית, ההיפסטרית והצעירה של העיר. ספרות ערבית מודרנית בקומה התחתונה, נוער ערבי מודרני בעליונה ובאמצע - ספות וטפטים בסגנון שנות ה-70. אזור המסעדה שוכן במרפסת המשקיפה על גבעות. במבט שני, קופסאות קרטון הקטנות הממלאות את הנוף מתגלות כבתים. בערב כל זה מתמלא אורות, והישיבה על הטרסה הופכת מנעימה לקסומה. בתפריט - אוכל משמין וטעים, אלכוהול זול ונרגילות.
מקום נוסף שהישיבה בו היא תענוג מיוחד הוא בר התה Turtle Green, החביב במיוחד על סטודנטים שפופי לפטופ. כאן האוכל עדיין מאוד טעים אבל כבר הרבה יותר בריא. את אחד מעשרות סוגי התה המובחרים שמציע המקום תוכלו ללגום מכוסות צבעוניות לצד סנדוויצ'ים על טהרת הלחם המלא, עם בשרים רזים, גבינות משובחות או באופציות צמחוניות, או לחלופין - עם מאפים בעבודת יד. לעקשנים, יש גם קפה מצויין (וגם חלב דל שומן). העיצוב המגניב הוא כולו תוצר של אמנים צעירים, הצוות לבבי והאווירה בינלאומית מבלי לאבד את המגע המקומי הייחודי. מקסים במיוחד הדיל של תה/קפה, סנדוויץ' ופרי טרי. כן כן - פרי.

Books@cafe. צילום: אילה בלופולסקי

בניגוד לסטריאוטיפ המקובל, המזון המהיר הנפוץ ביותר בעמאן הוא לא שווארמה, אלא פירות. דוכנים של סלטי פירות ומיצים מפוזרים ברחבי עמאן, בערך באותו אופן שבו מפוזרים בתי קפה בתל אביב. משמינים או בריאותיים, עם קצפת או עם חלב, בצורת שייק או עם גלידה, קצוצים או טחונים בבלנדר – לכל צורת הגשת פירות שאתם יכולים לדמיין יש כאן מענה. מי שבכל זאת מחפש אוכל מזרח-תיכוני מסורתי איכותי, מוזמן לשים פעמיו אל האַשֶם בדאון-טאון, שמגיש את החומוס הכי טוב בעיר לצד פיתות חמות, רוטב חריף, צ'יפס מטוגן היטב ותה משובח שיגרום לכם להושיט יד אל האינסולין. לחלופין, שווארמת רים, במעגל השני של העיר, המוגשת בפיתה דקיקה בעבודת יד, מהווה פתרון נהדר להתקפים של קרייבינג לפחמימות באמצע הלילה.

פורסם בעכבר עולם, 09.10.2012 

כתבה: מסע לירדן בעקבות הרכב האינדי הלבנוני "משרוע ליילה"

היא אחת הלהקות האהובות ביותר ברוק האלטרנטיבי כרגע, עם שני אלבומים שכבר הספיקו לקנות לה מעריצים בכל רחבי העולם. היא הייתה בין ההדליינרז בפסטיבל מוזיקה בינלאומי לצד הגורילז, מופיעה מול קהלים של אלפים, ומייצרת אמירה חתרנית, מגניבה וסקסית להחריד. הסיבה שלא שמעתם עליה קשורה ככל הנראה לעובדה שהיא מלבנון.

חובבי מוזיקה דוברי ערבית יידעו לספר לכם מיד מי הם מַשרוּע לֵיילה (בתרגום: פרוייקט לילה). הלהקה, שהוקמה לפני ארבע שנים, יוצרת רוק אלטרנטיבי קצבי, מקפיץ וממכר, הבולט בייחודו מעל לבליל האינדי ההומוגני שמיוצר בכמויות מסחריות בשנים האחרונות. הכינור, שיובא מן המוזקה הערבית הקלאסית, מעניק לליילה במפגש עם הגיטרה החשמלית סאונד חדשני, המזכיר מעט את הרוק הבלקני אך שונה ממנו באופן מובהק. הטקסטים, על טהרת השפה הערבית, עוסקים בנושאים הנוגעים ישירות לחוויה של צעירים ערבים מודרניים. ליילה מותחים ביקורת על הפוליטיקה בלבנון, לא מפחדים משימוש בקללות, ובעיקר – פונים לקהילה הלהט"בית הערבית. משרוע ליילה היא ככל הנראה הלהקה הערבית היחידה העוסקת בשיריה באהבה חד מינית. כך, למשל, השיר "Shim el Yasmine" ("הרח את היסמין"), רומנס קורע לב על פרידה בין זוג חד מיני שאחד מהם עוזב על מנת להקים בית הטרונורמטיבי עם אישה וילדים – תופעה נפוצה בקרב חברות המוקיעות הומוסקסואליות בקנאות.

הסולן, חאמד סינוֹ, לא מסתיר את העובדה שיש לו בטן מלאה על היחס לנשים ולהומוסקסואליות בחברה הערבית, ובזמנו החופשי גם ממלא את שכונת חמרה בביירות בסטנסילים של גרפיטי מחאתי, אותם המשטרה דואגת להשחית דרך קבע. אחד הנועזים יותר תוקף סלנג הומופובי המשתמש במילה שמשמעה "סוטה" לתיאור הומוסקסואל. "מי סוטה? אמא שלך סוטה. אני הומוסקסואל", כתב סינו על קירות העיר, בתגובה לגרפיטי הומופובי שרוסס בחלל העבודה שלו.

"הייתי מודע למשמעות של השימוש במילה הזו, ולעובדה שזה ייקח את ההומוסקסואליות ואת הסטיגמטיזציה שלה להקשר שלה לספקטרום הרחב של גבריות ערבית הטרוסקסואלית נורמטיבית, ולהשלכות הפוגעניות שלה על הומוסקסואלים, נשים וכל מי שאינו תואם את הפרופיל ", הסביר.

ביום חמישי שלפני ראש השנה יצאו מתל אביב, יפו, חיפה ונצרת אוטובוסים. 112 צעירים, מתוכם 30 יהודים, שמו פעמיהם לעבר ירדן, לסוף שבוע שמטרתו אחת: להגיע להופעה של משרוע ליילה, שהתקיימה באמפיתיאטרון הרומי בעמאן. זו שנה שנייה ברציפות ששאדי בדארנה, צעיר בן 23, מרים נסיעה מאורגנת כזו. משרוע ליילה טרם הופיעו בצד הזה של הנהר, ואם חאמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל חאמד – וגם יביא איתו חברים. "בשנה הקודמת היו שתי הופעות, השנה הייתה רק אחת – אבל הקבוצה השנה היתה יותר גדולה", הוא מספר בגאווה, בעיקר לאור החששות שהעיבו על הנסיעה הפעם.

"תנועת החרם הירדנית", אשר נודע לה דבר הנסיעה להופעה והאפטר-פארטי היהודית-פלסטינית שתוכננה לאחריה, פרסמה בדף הפייסבוק שלה קריאה למארגני המסיבה ולבדארנה באופן אישי לבטל את האירוע כולו. "אנחנו לא יכולים להדגיש מספיק עד כמה אנחנו מבינים את מצבכם, אך באותה שעה אנו צריכים ומתעקשים לבקש מכם לא לסייע, לתמוך, ליזום או לנסות כל אקט של נורמליזציה עם ציונים כאן בירדן אשר מציג או מזמין אותם כתושבים רגילים של האזור", כתבו יוצרי הדף במכתב, שהמשיך באיומים: "אנו רוצים להזכירכם כי למרות האישור שלכם ושל עמיתיכם בעמאן, האירוע שאתם מארגנים לא יארח ציונים (לשם הבהרה, אנו נוקטים עמדה זו כלפי כל בעלי אזרחות ישראלית שאינם ערבים). אנו מאוד ערים לכל האירועים התרבותיים בעמאן ואנו נצמיד אוזנינו לקרקע במהלך משרוע ליילה, כך שאנו דוחקים בכם לעמוד במילתכם ולהבטיח לשמור על האירועים והמדינה שלנו נקיים מציונים".

בעקבות המכתב התפתח בעמוד דיון סוער בין ישראלים אנטי-ציונים לבין חברי הדף. "האם אתם רוצים שאהיה ציונית?", כתבה פעילה בשם נועה. "הניסיון שלכם להפריד בין הפלסטינים של 48' לבין בני בריתם היהודים האנטי-ציונים פוגע בכל אפשרות של מאבק עבור שני הצדדים ו[מרחיק] אותנו, היהודים האנטי-ציונים... מן הקשרים עם האקטיביסטים שעשויים ללמד אותנו על מציאות החיים הפלסטינית וללחום איתנו נגד האפרטהייד הישראלי". "במילה אחת: בריונים. בשתי מילים: בריונים גזענים", כתב בדארנה בדף הפייסבוק שלו בתגובה. "אני תומך ב-BDS ובפעילויותיו, אני אקטיביסט פלסטיני; אך אני גם בן אדם. הקריאה בתגובות הבלתי-אנושיות ובפוסט עצמו מצווה עליי לשנות את העולם בו אני חי לעולם החופשי מגזענות המבוססת על צבע עור, דת, מגדר, העדפה מינית, וכו'... המאבק שלנו הוא נגד הציונות ונגד הכיבוש, תיוג של אנשים והגדרתם כמטרות אינם מסייעים למאבקנו, להיפך, הם מחלישים אותו. המטרה שלנו אינה רק לנצח את הציונות אלא גם לבנות עתיד אחריה. לכן, קדימה יחד לעבר מדינה דמוקרטית אחת מן הנהר ועד הים; מוסלמים, נוצרים, יהודים, אתאיסטים ואחרים".

 

על אפם וחמתם של הגזענים, אף ביטול לא נרשם לזכותם. אנחנו מגיעים ביום חמישי בלילה. הנסיעה, על כל הבירוקרטיה ומעברי הגבולות, ארכה למעלה משש שעות ואחנו מותשים – אבל לא הגענו לכאן כדי לישון. אחרי חלוקת הכרטיסים להופעה והמפתחות לחדרים במלון אנחנו מתרעננים ויוצאים לעיר. עמאן היא עיר מדברית, בכל מובן שרק תרצו לדמיין. קילומטרים על גבי קילומטרים ללא נקודת ירק, ימים חמים המתחלפים בלילות קרירים, ושממה מוחלטת בחיי הלילה. אחרי תל אביב, שהופכת כל בליין ממוצע לסנוב בררני, עמאן היא כמו סתירה מצלצלת. במקרה הכי טוב אפשר לקרוא למה שיש כאן "התקפי אסתמה של לילה". מסיבות אין, ואת מקומות הבילוי שאינם סתם מסעדות ניתן לספור על יד אחת.

אנחנו פונים לראש הרשימה הקצרה, Books@cafe, מקום המקלט הקבוע של הקהילה האלטרנטיבית והקווירית המקומית. במבט ראשון המקום נראה כמו חנות ספרים רגילה, המציעה ספרות ערבית מודרנית באנגלית ובערבית. אבל מי שיעקוב אחרי ציור הקיר הצבעוני שבפינה במעלה המדרגות, יגלה סדרת חללים זרועי ספות, עטורי טפטים צבעוניים בסגנון שנות ה-70, המובילים למרפסת המשקיפה על נוף הרים לילי. הבתים הקטנים זרועים על צלע ההר צפוף-צפוף, מוארים באינספור נקודות אור בוהקות ככוכבים, ומגדל המסגד הרחק למעלה זוהר כמו סימן קריאה קטן. כאן מצויים גם שולחנות האוכל העיקריים, לצידם תוכלו להזמין גם נרגילה. מחירי האוכל מזכירים את ברלין, ובניגוד ל-, "Old View Cafe" השוכן במורד אותה הסמטה ממש – כאן דווקא כן מגישים אלכוהול.

המקום כל כך שובה לב עד כי נקל לשכוח עד כמה הוא וההופעה שהגענו לראות הם תופעות נדירות בנוף המקומי. להקות מערביות לא מגיעות לירדן לעולם - מוזיקת רוק ופופ מערבית נתפסת כבאה מן השטן (כנראה השיח'ים הירדנים תפסו כמה הורים אמריקאים משנות ה-50 לשיחה). למשרוע ליילה הותר להגיע רק מאחר שהיא להקה ערבית ששרה בשפת אמה.

 

ביום ההופעה אנחנו מחליטים לראות איך נראה האמפיתיאטרון העתיק באור מלא, לפני שיוסווה על ידי מעריצים ואבטחה. הלהקה כבר עשתה את הסאונד צ'ק יום קודם לכן, וחלק מן הציוד כבר במקומו – כמו גם אינספור דגלים של נסקפה, נותנת החסות של ההופעה, הזרועים לצד העמודים העתיקים אדירי המימדים. לא רק דגלים זרועים כאן – כמו פינות רבות ברחבי העיר, גם צידו החיצוני של התיאטרון, הפונה לרחוב, הפך למיני-מזבלה, זרועת אשפה, בקבוקים ריקים, אריזות ריקות ושאריות מזון. קשה להאמין שבעיר שכה קשורה לעברה קיים זלזול מופגן כל כך. למרבה המזל, התיאטרון עצמו מצליח להישאר נקי מבפנים. אנחנו מתבקשים שלא לעלות על הבמה, ומפצים על כך בטיפוס במעלה כל המדרגות החלקלקות. הנוף מלמעלה מרהיב. החלל עצום, והציוד על הבמה נראה כמו צעצועים. בערב אנחנו מגיעים אחרי מנוחת ייגעים, כשהחימום כבר בעיצומו. אלעאה וואראדי הסעודים נותנים הופעה חביבה, אבל ההתרגשות האמיתית עוד לא התחילה. רוב הקהל כבר במקומו, מצפה בקוצר רוח. כל החששות היו לשווא – האווירה במקום חמה וידידותית, מגובשת על ידי אהבה ללהקה שחרטה על דגלה את מסר הסובלנות כלפי האחר. בירדן השמרנית, שבה נשים מתבקשות להתלבש בצניעות בצאתן אל הרחוב, יוצרים קירות האמפיתיאטרון הגבוהים חלל מוגן עבור שבירת המוסכמות. סקירה של היציעים מגלה חיג'יאבים פזורים בתוך ים של שיער פזור, חולצות צנועות לצד שרוולים קצרים, אשר פה ושם גם חושפים קעקועים. אני חשה צביטה קטנה עבור הצופים שנמצאים אי שם למעלה – 25 הדינרים (140 שקלים) ששילמנו עבור הזכות להיות בתוך מה שבהופעות בארץ מכונה "מעגל הזהב", שווים לשכר יום עבודה שלם של ירדני ממוצע. כנראה שזה מסביר למה יש חללים ריקים על ספסלי האבן ובתוך הרחבה המגודרת – רק בחודש האחרון עלו מחירי הדלק בירדן ב-100%, מחצי דינר לליטר לדינר שלם.

ברבע לעשר עולים סוף סוף משרוע ליילה, כמעט שעתיים אחרי השעה הנקובה בכרטיס. איחור כמעט תל אביבי. סינו עולה בג'ינס ובז'קט מחויט, ומצית את הקהל תוך רגע. ההשוואה המיידית המתבקשת היא לפרדי מרקורי. החל בהופעה החיצונית (קומפלט עם שפם), עבור בנוכחות הבימתית המתפרצת, וכלה ביכולות הקוליות המרהיבות שלו, חאמד סינו הוא ללא ספק תשובה ראויה לאגדת הרוק שבנתה את קווין. ההשוואה הזו דורשת למתוח קווים מקבילים נוספים, אבל נראה שאת קהל המעריצות העצום שלו זה לא באמת מעניין. הצווחות שמהדהדות באמפי רחב הידיים כאשר סינו משליך את הג'קט אל תוך הקהל, ונותר בגופיה החושפת זרועות שריריות לעילא, לא היו מביישות אף הופעה של ג'סטין ביבר. אני מצירה בפעם המי-יודע-כמה ב-24 השעות האחרונות על היעדר בקיאותי בשפה הערבית, אבל המוזיקה כובשת גם בלעדיה.

ואז מגיע רגע מכריע. בתוך חלל מהדהד, עם מערכת סאונד מפוקפקת, נשמעים התווים הראשונים של "Ne me quitte pas"  של ז'אק ברל – ואני קופאת על מקומי בפה פעור. מופשט מכל עיטור מוזיקלי מיותר, מגיש סינו ביצוע חודרני עד כאב, השני רק למקור; והוא עושה זאת בערבית. אם עד עתה פשוט חשבתי שהלהקה טובה, הרי שעכשיו אני מאוהבת. הקסם שליילה מהלכים על הקהל שלישי בעיני רק לזה שחוויתי בהופעותיהם של לאונרד כהן ושל אמיר קוסטוריצה ולהקתו. לאורך כל שארית אותו הלילה אני שרויה בטראנס. סינו מגיש שיר שלם בפלצטו כמעט בלתי אפשרי, אחר דרך מכשיר עיוות קול, שלישי בראפ. מוכיח שוב ושוב שאין דבר שאינו מסוגל לשיר. זוגות קוויריים סביבי פוצחים בריקוד לצלילי אחת הבלדות ("שים אל יסמין"?). כשאני מסיטה את מבטי הצידה, אל פאתי הבמה, אני מגלה את השוטרים שסיפקו את האבטחה הכבדה לאירוע שעוּנים בשוּרה על המעקה, חוזים בסינו כמו מהופנטים, מחוייכים מאוזן עד אוזן. למרבה האירוניה, נראה כי ליילה עצמם מתרגשים לא פחות. לקראת סוף ההופעה הם שולפים שלט עם הכיתוב "עמאן, 14-09-12" ומבקשים צילום למזכרת עם הקהל.

ההופעה מגיעה לקיצה בלי הדרן. אנחנו לא מסופקים, ורעבים לעוד, אבל בשום אופן לא מוכנים לתת לרעב הזה לדחוף אותנו לאפטר פארטי המתוכננת. אנחנו את מנת המוזיקה שלנו ללילה זה כבר קיבלנו - מכאן אפשר רק לרדת. אנחנו יורדים לתפוס מונית וחוזרים אל, Books@cafe לסגור את הלילה בשתיה רגועה.

בסופו של סופ"ש, למרות שמדובר בחו"ל הכי קרוב והכי זול שתוכלו לדמיין, נסיעה לירדן היא עסק מסובך. עוד לפני שהתחלנו לדבר על העמלות המרובות שתיאלצו לשלם במעברי הגבול (והאמינו לי, יסחטו מכם כל אגורה אפשרית), יותר מכל היא דורשת הכנה נפשית. היא בהחלט לא אירופה, אפילו לא ירושלים, ומי שרגיל לנוף אורבני מודרני יופתע לגלות מעין יפו המתפרשת על פני שטח בגודל מדינה בארצות הברית. חיי הלילה, כאמור, בלתי קיימים, אבל בהינתן חברה טובה תוכלו ליצור אותם בעצמכם על כוס תה משובח, או אפילו באחד ממאות דוכני הפירות והמיצים הממלאים את העיר באותו אופן שבו בתי קפה ממלאים את תל אביב. בקיצור, גברים חובבי נרגילה ונשים שאינן חוששות מבגדים ארוכים יגלו בה קסם מיוחד במינו, תושבים מזמינים פנים, וחומוס משובח (Hashem בדאון-טאון). רק לא לשכוח קרם הגנה.

פורסם בעכבר העיר, 21.09.2012

תיירות: חנויות הספרים הטובות באירופה

רכישת ספר היא חוויה שאינה נופלת מעצם הקריאה בו. החיפוש, תחושת ההתרגשות כאשר מצליחים לשים ידיים על כרך בו חשקנו זה מכבר, ניחוח הדפים – כולם מתמזגים לעולם שלם שרק מי שהיה בו יידע להעריך באמת. אין דבר מתסכל, מייאש ומדכא יותר עבור הביבליומַן מאשר רשתות ספרים גדולות וקרות, בהן מוכרים בני 16, שהספר האחרון שהחזיקו ביד שלא היה במיקוד לבגרות הוא "ג'ינג'י", מנסים לשכנע אותך לרכוש את הרב-מכר האחרון של דן בראון. למרבה המזל, עדיין נותרו בעולם הזה חנויות ספרים המנוהלות על ידי תולעי ספרים אמיתיות, שיודעות כי אווירת רכישת הספר חשובה לא פחות מן הרכישה עצמה - ופעמים רבות אף עולה עליה. חנויות ספרים עם כורסאות רכות, שתיה חמה ואופי ייחודי. חנויות ספרים שהן השתקפות של בעליהן. חנויות ספרים שהן היכלות ומקדשים למילה הכתובה. חנויות ספרים שהן יותר מאשר חנויות – הן עולמות קטנים.

קלן, גרמניה: English Books & Tea

English Books & Tea וסן מרטין
צילום: כריסטיאן פוטר

בתוך סמטא הצופה על כנסיית סנט מרטין, בעיר העתיקה של קלן, חבויה "English Books & Tea", אותה תזהו בקלות על פי ה"יוניון ג'קס" בכניסה. הבעלים כריס פוטר (נסו בדיחות ג'יי קיי רולינג ותחוו את נחת לשונו) מנהל כאן ביד רמה ממלכה קטנה ומאוחדת משלו, המוכרת ספרים באנגלית (חדשים ומיד שניה), די וי די (בעיקר של סדרות וסרטים בריטיים) ומשחקים מיוחדים (כמו משחק הקופסא המהודר המבוסס על ההוביט). השם לא משקר, ולאחר שתסיימו לשוטט בין המדפים העמוסים תוכלו להתרווח בכורסאות הקטנות מתחת לחלון הגבוה עם כוס של תה משובח (1.80 יורו לכוס) ועם ביסקוויטים בריטיים אמיתיים. פוטר, צלם בכובעו השני ובעל חוש הומור סרקסטי כמו שרק מי שהוא חציו בריטי וחציו גרמני יכול להנפיק, ישמח לשעשע אתכם בחנות אפילו יום שלם, בשיחה על ספרות (מתחו ביקורת מושכלת היטב על הסרט שר הטבעות וליבו הטולקינאי שייך לכם) או על צילום, או בזמירת שירי עם אנגלים ישנים (ולעיתים מגונים באופן מרנין) תוך נגינה על יוקליילי. באופן לא מפתיע, המקום מהווה נקודת מפגש לטיפוסים שונים ומשונים, תיירים ומקומיים כאחד, ואם תבלו שם מספיק זמן מובטחות לכם היכרויות מפתיעות. אם תהיו ממש נחמדים, אולי הוא אפילו ינציח אתכם בצילום למזכרת. למרבה הצער, המקום (כמו פינת חמד עצמאיות רבות בימים אלה) מצוי בקשיים כלכליים, ועלול לעמוד בפני סגירה. מהרו להגיע ולשלוח גם את חבריכם.  

סידני, אוסטרליה: Sappho Books, Cafe and Wine Bar
"סאפפו" בסידני היא לא רק חנות ספרים - היא חוויה אורבנית תרבותית מקיפה. העובדה שהיא בחרה להתנחל באזור הקניות העמוס של סידני לא מונעת ממנה להיות בועה אלטרנטיבית תוססת עם אופי משלה. הקומה התחתונה של החנות היא קודש לספרי יד-שניה, עם מדפים מקיר לקיר ולכל גובה הקיר, העמוסים במגוון רחב של כל ז'אנר שתוכלו להעלות על הדעת. בקומה העליונה, מאידך, שני חדרים המוקדשים לספרי תווים ומוסיקה. מי שרוצה לנצל את הרכישה החדשה שלו באופן מיידי, יכול לעשות את זה בסטודיו וחדר החזרות הצמוד, בו מועברים גם שיעורי נגינה, זמרה ופיתוח קול. החצר האחורית, המוקפת קירות עטורי גרפיטי, מתפקדת כבית קפה ביום ובר יין וטאפאס בלילה, ובכל מקרה מושכת קהל צעיר, אינטלקטואלי ומגניב בכל שעות היממה. לשימור אווירת המגניבות הכללית, מתקיימים ב"סאפפו" גם ערבי מוסיקה וקריאת שירה.   

וילנא, ליטא: Mint Vinetu
גם תיירים שאינם דוברי ליטאית ישמחו לגלות, מטרים ספורים משדרת חנויות המעצבים היקרות במרכז וילנא, את הכוך החמים שהוא "מינט וינטו" – חנות ספרי יד-שניה, הקרויה על שם גיבורו האינדיאני הנודע של קארל מאי (המתנוסס גם על הלוגו הירוק). מי שמחפש להתערבב בסצינת הסטודנטים המקומית, או לקבל מבט מחוץ על וילנא הצעירה, יוכל להזמין שתייה חמה ומאפה טרי, ולהתיישב על אחת הכורסאות עם ספר ביד. אל חשש – נוסף לכמות העצומה (והמתבקשת) של ספרים בליטאית, יש גם מבחר באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית. המחירים נוחים - הן יחסית ליד שניה, והן יחסית לשקל הישראלי - והמוכרים נוחים להתמקחות. מי שמחפש חלל עבודה מעורר השראה, ישמח ודאי להתנחל בין המדפים עם האינטרנט חופשי והגישה למדפסת, לסורק ולצורב (מה גם שזה הרבה פחות מסיח את הדעת כשהשיחות מסביב מתנהלות בשפה בלתי מובנת).

אמסטרדם, הולנד: The English Bookshop
המרכז העתיק ומוקף התעלות של אמסטרדם שופע חנויות ובתי קפה עצמאיים ושובי לב, וכלל שהדבר נוגע לספרים – בעיקר ככל שהדבר נוגע לספרים שאינם בהולנדית – אחד המקומות המשובחים ביותר הוא "English Bookshop", הממוקם בסמטא קטנה הפונה מאחת התעלות הראשיות והיפות ביותר של העיר. בפינת החנות, מוקף במדפים עמוסים, עומד שולחן מהגוני עתיק מן המאה ה-19, לצידו תוכלו להנות מקפה, תה ומאפים טריים (אותם תוכלו גם לקחת אתכם אם תרצו). בצידה השני, מוקפות בעוד מדפים עמוסים – כורסאות וספות. חובבי ספרות שמחים להתנחל כאן בכל שעות היום, ובמקום מתקיימים מפגשים של מועדון קריאה, סדנאות כתיבה, מסיבות תה הוליסטיות לנשים בהריון, וערבי משחק של טריוויה ספרותית וסקראבל (10 יורו לערב של מלחמת "מי קרא יותר ספרים בחייו", נשנושים, יין ובירה). 

פריז, צרפת: Shakespeare & Company
היא דורגה בין 20 חנויות הספרים היפות ביותר בעולם, הופיעה בסרטים כדוגמת "חצות בפריז" ו"אחרי השקיעה", ומהווה מקום עלייה לרגל לאוהבי ספרים ולחתולים. "שייקספיר אנד קומפאני" היא מסוג חנויות הספרים שכותבים עליהן ספרים. היא הוקמה לראשונה על ידי סילביה ביץ' ב-1916, במבנה שהיה בעבר חלק ממנזר, על גדת הנהר הפונה אל קתדרלת נוטרדאם. בשנות העשרים והשלושים משך אליו המקום שורה ארוכה של אנשי רוח אגדיים, ביניהם גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס, עזרא פאונד, ארנסט המינגוויי ופבלו פיקאסו, והיה מעוזה של הבוהמה דוברת האנגלית בפריז. עם פלישת המשטר הנאצי נסגר המקום. ב-1951 הגיע ג'ורג' וויטמן (שנפטר, למרבה הצער, בשנה שעברה, בגיל 98), נחוש בדעתו להשיב לחנות את את ימי הזוהר שלה ואת מקומה בסצינה הספרותית, ופתח במקום את "שייקספיר אנד קומפאני" המחודשת.
מאז היא משמשת מפלט לסופרים ולתולעי ספרים כאחד. מדפים עמוסים ממלאים את הקירות הגבוהים מן הרצפה ועד לתקרה – והספרים שלא הצליחו להידחק למדפים עומדים בערימות בפינות, ליד כורסאות קטיפה ויקטוריאניות שכמו נלקחו היישר מן הספריה של אדגר אלן פו. בינות למדפים מתחבאים כוכי שינה קטנים, ומספרים כי אם תסייעו לצוות לסדר את הספרים אחרי הסגירה הם גם יתירו לכם ללון במקום – פנטזיה שכל ביבליופיל חייב לעצמו. בקומה שניה מכונות כתיבה עתיקות, שאין לדעת אילו יצירות מופת נכתבו עליהן בעבר, העומדות לשירותו של כל מי ששורה עליו המוזה (ואיך אפשר שלא תשרה במקום כגון זה). לחלופין, אתם מוזמנים להאזין למי שמפליא באותו רגע את כישוריו על הפסנתר שליד, או לתת קונצרט קטן משלכם. ואל תשכחו להחתים את הספרים שרכשתם.

מוסקבה, רוסיה: Falanster 
במדינה שבה שיחה על פוליטיקה עדיין נחשבת לטאבו השקול לשיחת גסויות מול ילדים, "פאלנסטר" הוא תופעה ייחודית. פאלנסטר, על פי התיאורטיקן האוטופיסט הצרפתי שארל פורייה, הוא קואופרטיב בו בני אדם חיים, עובדים, יוצרים וצורכים יחד – ואין מושג טוב מזה לתיאור החנות המוסקבאית. המקום הוקם לראשונה בשנת 2002 בסמטאת בולשוי קוזינסקי על ידי ארבעה חברים, והוא פועל כארגון שיתופי לכל דבר, ללא מנהל וללא רבי מכר. ההיצע בחנות תואם את אופן ניהולה, ומתמקד בספרות סוציאליסטית, מרקסיסטית, אנרכיסטית, אנטי-קפיטליסטית ואנטי-גלובליסטית, לצד תמיכה בסופרים רוסים צעירים בתחילת דרכם. בנוסף נערכות במקום באורח קבע הרצאות ושיחות עם סופרים, משוררים, סוציולוגים ומומחים בתחומי הפוליטיקה והכלכלה - מרצי עבר כוללים את הסופר אדוראד לימונוב, את האקטיביסטית סוזן ג'ורג' ואת המשורר והמחזאי נַאוּם קורז'אבין. הקו של המקום שמאלי רדיקלי באופן מוצהר ובלתי-מתנצל, אבל גם תומכי ימין מגיעים לכאן מדי פעם. המשטר לא מחבב אותו בלשון המעטה – "פאלנסטר" ידע פשיטות משטריות, ואחד המקימים כמעט הואשם פעם בהפצת פורנוגרפיה (למרות שהספר המושמץ, "פרדוקסיה" של הזמרת לידיה לאנץ', נמכר באותה העת בכל רחבי מוסקבה). ב-2005 נשרף המקום בהצתה, אך נפתח מחדש מאוחר יותר באותה שנה, הפעם במיקומו הנוכחי במאליי גנזדניקובסקי. גם אם אתם לא קוראים ברוסית, וודאי תמצאו שם בני שיחה מרתקים לדיון על פוליטיקה, כלכלה ותרבות.  

סנט פטרסברג, רוסיה: Vse Svobodny
"ווסה סוובודני" ("כולם חופשיים") הוקמה על ידי ארטיום פאוסטוב וליובה בליאצקיה כ"פאלנסטר הפטרבורגי", אבל התפתחה מהר מאוד למשהו הרבה יותר עצמאי ומגניב. האידיאולוגיה שלהם: "חייה כרצונך, חשוב כרצונך, עשה כרצונך". החנות הקטנה, המוסתרת כה טוב על ידי הסמטאות הפטרבורגיות עד כי נדרש סרטון סטופ-מושן על מנת להבהיר כיצד מגיעים אליה, מלאה עד להתפקע בספרות אלטרנטיבית (אם כי פחות מוגדרת פוליטית), החל במדעי המדינה ופילוסופיה וכלה בקומיקסים ומגזינים עצמאיים. בכניסה מברכת את פני הבאים עמדת החלפת ספרים חינמית. בצמוד לחנות פועלים גלריית האמנות "קראסיבו" ובית (או יותר נכון, דירת) התה "בוּאנס יוֹז'יקאס" (בתרגום חופשי - בואנס קיפודוס), שם ניתן לשתות תה צמחים אמיתי בכלי חרס – מה שמאפשר התנחלות נוחה עוד יותר בכורסאות החנות מול הקמין. המחירים זולים מתוך עקרון, כאלטרנטיבה לרשתות הגדולות בעיר, והאווירה – כמו הקהל – צעירה, אינטליגנטית ומעודכנת.

לונדון, אנגליה: Cecil Court
הרחוב הלונדוני ססיל קורט, שנבנה במאה ה-17, מוקדש באופן כמעט בלעדי לחנויות ספרים ייחודיות, וכל ניסיון לבחור אחת בלבד עושה עוול לרובע כולו. ססיל קורט הוא החווייה הבוקיניסטית האולטימטיבית, וכדי להעריך אותה במלואה צריך לחוות אותה במלואה. אין בעולם יודע קרוא וכתוב שלא ימצא כאן לפחות דבר אחד העונה על צרכיו ותשוקותיו. Storey's Ltd., במספר 3-1, עוסקים במפות עתיקות ובהדפסי תחריטים. Unsworth's, במספר 7, מתמחה בספרי עיון נדירים. דייוויד דראמונד במספר 9 מחזיק גלויות נהדרות מן התקופה הוויקטוריאנית ומזכרות מאמנויות הבמה של המאות הקודמות. Motor Books, ב-15-13, עוסקים בכל מה שממונע. Marchpane, במספר 16, הוא גן עדן לחובבי ספרות ילדים קלאסית, עם אובססיה ספציפית למהדורות נדירות של לואיס קרול (ולמרבה הצער, הם יודעים בדיוק מה הערך של האוצרות הללו). "טראוויס ואמרי" במספר 17 מקדישים עצמם לתווים ומהווים מקום עליה לרגל עבור מוסיקאים.

וזהו חלק קטן בלבד.


פורסם בעכבר עולם, 10.08.2012 

תיירות: שופינג בפראג

צ'כיה היא עולם אגדות, והחנויות שלה מהלכות קסם על כל מי שמגיע אליה. יותר משהן מהוות מקום לשופינג, הן מהווות חוויה מענגת עבור כל חמשת החושים, ועבור עוד כמה חושים נוספים שטרם ניתנו להם שמות. יותר מכל, הן מוציאות מכל אחד את הילד הקטן שבו, ששמח לראות, להריח ולשחק בכל דבר שמושך את העין.

Moser
אחת הגאוות העיקריות של צ'כוסלובקיה, ומאוחר יותר צ'כיה, הייתה מאז ומעולם זכוכית הקריסטל העלית המיוצרת בה, והאמנים המקומיים המתיכים אותה ליצירות אמנות שבירות. מאות שנים לפני הולדתו של דניאל סברובסקי היו המילים "תוצרת בוהמיה" חותם האיכות האולטימטיבי לעבודה יוקרתית בזכוכית – והדבר לא השתנה עד עצם היום הזה. אחד מיצרני הקריסטל היוקרתיים ביותר בצ'כיה כיום הוא Moser, מותג הקיים כבר 155 שנה ומתהדר בעבודות יד (כן, עבודות יד) מדוייקות ואלגנטיות. כוסות שמפניה דקיקות, כדי פרחים מעוצבים וקערות מרהיבות הם רק ההתחלה. אמנם ניתן להשיג פריטים של מוזר ברחבי פראג, אבל על מנת לוודא שלא מרמים אתכם, וכדי לקבל מבט מקיף על המבחר המשובח, כדאי לפנות לאחת משתי חנויות הדגל בעיר.

Manufaktura
מאנופקטורה הם ככל הנראה מה שקורה כשלאוקסיטן פוגש את קו הצעצועים של סטימצקי. חנות הדגל שלהם בפראג היא עולם כפרי של מוצרי טיפוח טבעיים וצעצועי עץ צ'כיים. הצעצועים אמנם חמודים ביותר, אבל מומלץ לא לשכוח שמדובר בכל זאת בייצור מסחרי ולרכוש עבודות יד אמיתיות (המלצות בהמשך). מוצרי הטיפוח שלהם, לעומת זאת, ראויים לתשומת לב. קל ללכת לאיבוד בתוך שפע הקרמים, הריחות והסוגים, ולכן מומלץ להתמקד בקווים שלא תמצאו מחוץ לגבולות בוהמיה - הקו המבוסס על מסורת הבירה הצ'כית, זה המבוסס על מלחים ממעיינות קארלסבאד, וזה המבוסס על ענבי יין. 

Bric a Brac
בין מלכודות התיירים של עיר הישנה עומדת כבר קרוב ל-20 שנה חנות הווינטאג' והעתיקות של בני הזוג מילוש וסוניה גברילוביץ' - יקום כאוטי בעל סדר משלו. כמעט ואין מילימטר שאינו תפוס על ידי פריט ישן וייחודי כזה או אחר. מכונות כתיבה, גלויות, פסלונים, צעצועים, מנורות, בגדים, תכשיטים, כלי מטבח, ודברים שאין כל דרך לנחש את ייעודם ללא הסבר מפורט. לכל פריט אופי וסיפור משלו, שמילוש ישמח לחלוק איתכם. גם אם לא תקנו דבר, הפגישה עם החנות ועם בעליה המקסימים שווה כל רגע.

Prague Antiques
אספני העתיקות המקצוענים, המעדיפים תעודות על פני סיפורים ואולמות תצוגה על פני נבירה הרפתקנית, יעדיפו ככל הנראה לשים את פעמיהם לכיוון רחוב פוהורז'לץ'. החנות במספר 9 ניגשת, ממש כמו השם שלה, ישר לעניין. פרט לעבודות הפורצלן והשעונים, שהם נחלתה של כל חנות המתיימרת לעסוק בתחום, מציע המקום מספר התמחויות מאוד מעניינות. מי שמעוניין לצאת מעט מן הבועה התאיסטית הישראלית יביע עניין בתצוגת האיקונות – יצירות אמנות המציגות קדושים נוצרים. גם מי שאין לו כל כוונה להתפלל לדמותה של מריה או לזו  של גיאורגי הקדוש יעריך את מלאכת המחשבת שהושקעה בדימויים בני מאות השנים. מי שמעוניין באמנות בעלת פן חילוני יותר ישים פעמיו לגלריית הציורים במקום. עם זאת, מי שאינם מורשים בשום פנים ואופן לוותר על ביקור במקום הם אנשי מוסיקה - מחלקת כלי הנגינה העתיקים של המקום תרטיט את נפשו של כל מי שאי פעם ניסה להפיק צליל נקי מידיו או מגרונו.

Truhlar Marionety & Galerie Marionette
את המריונטות הביא לצ'כוסלובקיה יוסף סקוּפּה, שיצר אחרי מלחמת העולם הראשונה את תיאטרון הבובת הראשון במדינה. הדמויות העליזות שלו, האב ספֵּייבל ובנו הוּרבינֶק, היוו בין המלחמות כלי לסאטירה חדה שכוונה נגד הפלישה הגרמנית. פסל בדמותן עומד כיום בעיר פילזן, שם הוחזקו הבובות במלחמת העולם השנייה לאחר שהוחרמו על ידי הנאצים.
מאז סקופה הספיקה צ'כוסלובקיה לפתח אמנות מריונטות משגשגת וייחודית, רוויה באירוניה, השואבת אלמנטים מתוך אגדות העם והספרות של האזור. המריונטות הצ'כיות הן ברובן המכריע כעורות באופן שובה לב, בעלות מבט ממזרי ומהפנטות ילדים ומבוגרים כאחד. מכשפות, שדים, פיות, חיות, ליצנים, אנשי מקצוע רציניים עוטי חליפות ומדים – זהו רק חלק קטן מן היצורים הצבעוניים שיוצרים הצ'כים מעץ, שעווה, בד וחוט. חזרה מצ'כיה בלי לאמץ אחת מן הדמויות המקסימות הללו היא בבחינת פשע בל יימחל, ואחד המקומות המומלצים ביותר לרכישה מעין זו, קרוב לגשר קארל, הוא למעשה שניים במחיר אחד. "טרוּהלר מאריונטי" ו"גלרי מאריונט" שוכנות דלת לצד דלת, ומציגות עבודות מרהיבות של מיטב אמני המריונטות המקומיים. המחירים ב"טרוהלר" נגישים יותר לתייר הממוצע, בעוד ב"גלרי" (כראוי לשמה האליטיסטי מעט) תמצאו בובות יקרות ואקסקלוסיביות יותר. בכל מקרה מדובר בפינת חמד קסומה, שתמשוך אתכם בחוטים לתוך עולם אגדות מופלא שלא תרצו לעזוב.

U krale zeleznic
קרונות, מסילות, רציפים ופנסים. זו אינה הזמנה לתחנת Hlavni Nadrazi – למרות שמדובר במבנה ראוי לביקור בפני עצמו. "מלך הרכבות" היא חברה צ'כית קטנה ומקסימה המתמחית בדגמי רכבות - גן עדן עבור כל מי ששקשוק הגלגלים הקטנים מרטיט את ליבו, מבוגרים וילדים כאחד. בנוסף לדגמים המיוצרים על ידי "מלך הרכבות", להיצע נרחב של ייבוא מגרמניה (שם תחביב הרכבות מעוגן היטב – ואין הכוונה לימי מלחמה), ולצעצועי יד שניה שנבררו בקפידה, המקום גם מציע שירות תיקונים לצעצועים ישנים ואהובים.


פורסם בעכבר עולם, 08.08.2012

תיירות: שופינג באמסטרדם

האופנה של אמסטרדם עומדת בקטגוריה בפני עצמה. המפגש בין האלגנטיות הצפון-אירופאית המוקפדת לבין האופי הצבעוני והמשוחרר של הולנד יצר סגנון ייחודי, המציב את עיר הבירה של ארץ הקבקבים בשורה אחת עם בירות אופנה כגון ברלין, לונדון וניו יורק. מי שיסתובב במרכז העיר העתיקה של אמסטרדם לא יתקשה לאתר שפע של חנויות המציעות פריטים ייחודיים - החל באופנת רחוב וכלה במעצבי היי אנד. אבל צריך להתחיל במקום כלשהו. להלן מספר נקודות פתיחה לסיבוב השופינג האמסטרדמי שלכם.

Marlies Dekkers
ההלבשה התחתונה שמעצבת מארליס דקרס היא לא פחות ממלכותית. תוספת הרצועות המהווה את סימן ההיכר של רוב הפריטים בעיצובה משווה לדגמים שלה אדג'יות אלגנטית - אופי הטיפוסי לאופנה עלית, הנדיר במיוחד בהלבשה תחתית. קרוב לוודאי שכל אחת תמצא פה משהו שישמח אותה, אם כי יש להניח כי חובבות הדומיננטיוּת תשמחנה יותר מכולן לגלות לנז'רי המצליח להיות הצהרתי בלי להיות וולגרי (המשפט נכתב בלשון נקבה אך פונה לשני המינים). לא בכדי שתי הערים היחידות מחוץ להולנד בהן ניתן למצוא סניפים של דקרס הן קלן ופריז.
החנויות של דקרס תואמות את הלנז'רי שלה. מדובר בהיכלים מעוצבים הראויים לביקור ולו רק בשל העובדה שהתחושה בכניסה אליהם דומה לזו בכניסה לארמון מתקופת הבארוק, ובאמסטרדם עצמה יש שניים כאלה - האחד על טהרת הצבע הלבן, והאחר בשילוב עשיר של שחור ואדום.

YDU - Young Designers United
החנות הקטנה והמקסימה הזו מרכזת בתוכה מבחר פריטים של מעצבים צעירים מרחבי הולנד והעולם, בטווח מחירים שנע בין השפוי (29 יורו) לבין הכואב (380 יורו). בין ההיצע: מארטייה הוגלנד (Maartje Hoogland), היוצרת שמלות מרהיבות, המצטיינות בגזרת סטרפלס קלאסית במיטב המסורת של שנות ה-50 ובהדפסים מטורפים; ברברה ואן דר זאנדן (Barbara van der Zanden), המעניקה לפריטים שלה אלמנטים גיאומטריים ייחודיים; המותג ההונג-קונגי Love Dollybird, המביא נגיעות של המזרח הרחוק לרשמיות האירופאית; תיקים ואקססוריז מעור ממוחזר של Label 3; הצבעים המתפרצים של Roparosa, המותג של המעצבת רוס ואן דר קאמפ (Roos van der Kamp), ועוד רבים. וכאילו שהייתם צריכים עוד סיבות לבקר במקום – YDU גם עומדת על גדת תעלה רומנטית במיוחד.

Kitsch Kitchen
אחת השאלות המתסכלות ביותר שעולות בראשו של כל תייר המגיע לאמסטרדם, אחרי "אין לרוכבי האופניים האלה אלוהים?!", היא "איפה הם משיגים את התיקים המגניבים האלה?!". מי שרוצה לעטר את הדו-גלגלי שלו בפיסת פרקטיות בהדפס עליז, מוזמן, אם כן, לשים את פעמיו לאחד מאותם מקומות. ה"קיטש קיטשן" הוא פינה פרחונית ועליזה, המציעה להכניס צבע ועניין לכל אלמנט בחייכם. צעצועים, סינרים, מטריות, כרטיסי ברכה, כלים ואביזרי מטבח, וכמובן - תיקים. לאופניים ולבעליהם. הכניסה לא מומלצת לאלרגיים להדפסי פרחים. 

Zipper
עבור חובבי הוינטג', שני הסניפים של המיני-רשת "זיפר" הם המקום המושלם עבור מציאות יחידות במינן. המחירים שפויים יחסית (45-10 יורו לפריט, כולל מעילים), המבחר מרשים והאווירה משוחררת וכיפית. כמו שהם מסבירים באתר שלהם - כל הבגדים הם יוניסקס, אם יש לכם אומץ. לאמיצים פחות יש מחלקת נשים ומחלקת גברים. אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם.

Gsus Heavens Playground 
מי שמעדיף מותגים בעלי שם, מוזמן לשים פעמים אל חנות הקונספט של הלייבל ההולנדי Gsus.
"Heavens Playground" הוא מוסך של Opel שעבר הסבה לחלל ירוק מצמחייה, שבמרכזו מסלול הליכה. כאשר תסיימו להתפלא מן העיצוב, תגלו פריטים של Gsus ב-70% הנחה לצד ,Cheap Monday Revolution  ו-Insight.

United Nude
כל חובבת אופנה יודעת שמה שבאמת עושה את ההופעה זה הנעליים. הנעליים של יונייטד ניוד לא עושות הופעה – הן גונבות אותה. בארץ ניתן למצוא דגמים בודדים של המותג בחנויות אלמביקה, אבל על מנת להעריך באמת את העקבים שקוראים תיגר על כוח המשיכה, את הקונסטרוקציות הארכיטיקטוניות המורכבות ואת הצבעים המטורפים -  וכמובן, כדי לשים יד ושתי רגליים על דגמים שאין בישראל - צריך לעלות לרגל לחנות הדגל.  יש גם מחלקת גברים. 

Blue Blood
שמו של מותג הג'ינסים ההולנדי Blue Blood הוא תיאור מושלם של כל מה שסובב אותו – החל בפריטים עצמם וכלה בלקוחות. התפירה העלית המסוגננת מקבלת את ביטוייה במחירים שכנראה רק בעלי דם כחול באמת יכולים להרשות לעצמם להשקיע בג'קט או במכנסי ג'ינס. מי שבכל זאת מוכן לשים הון קטן על פריטים בעלי אופי קלאסי נצחי, יכול לעשות את זה באחת מארבע החנויות של הלייבל.

פורסם בעכבר עולם, 25.07.2012

תיירות: מוזיאונים ברומא

אמנם איטליה הייתה מאז ומתמיד ערש של תרבות, אבל מרכזה, אופן מפתיע, מעולם לא היה ברומא. אך למרות שפירנצה, ונציה ומילאנו הן הערים הראשונות העולות בראשו של חובב מוזיאונים כשהוא חושב על אמנות, גם לעיר הבירה האיטלקית יש מה להגיד- ובעיקר, מה להראות - בנושא.

גלריה בורגזה
במרכזו של אחד הפארק הציבוריים הגדולים ביותר ברומא, שוכנת הווילה שעל שמה הוא קרוי – וילה בורגזה. מבין שלושת המוזיאונים שמאכלסת הווילה רחבת הידיים, הגדול והחשוב שבהם הוא גלריה בורגזה. הקומה התחתונה של גלריה בורגזה, המהווה את אחד המוזיאונים החשובים ברומא בכלל, מוקדשת לאמנות הפיסול, וחובה בתוכה אוסף מפואר של ברניני, הכולל יצירות כדוגמת "דוד", "חטיפת פרוסרפינה" ו"אפולו ודפנה". הקומה העליונה מוקדשת לציור, ומכילה עבודות של רפאל, דה וינצ'י, טיציאן ("אהבה שמיימית ואהבת בשרים") ורובנס, וכן כמה מיצירותיו הנהדרות ביותר של קאראוואג'ו ("באכחוס החולה", "נער עם סל פירות", "ג'ירולמו הקדוש", "דוד עם ראשו של גולית", "מדונה וילד עם סנט אנה").
למבט נוסף בווילה ניתן לפנות לגלריה הלאומית לאמנות מודרנית (גאלריה נאציונאלי די ארטה מודרנה), המציגה עבודות של אמנים איטלקים מן המאות ה-19 וה-20, ולמוזיאוֹ נאציונאלה אטרוּסקוֹ, המציג ממצאים ארכיאולוגיים מן התקופה הטרום-רומאית.

MAXXI, המוזיאון הלאומי לאמנויות המאה ה-21 
מוזיאון MAXXI הוקם על ידי ארגון שמטרתו לקדם יצירה איטלקית מודרנית, והבניין העצום שלו – יצירת מופת של ארכיטקטורה מודרנית במפני עצמה - מאכלס בפועל שני מוזיאונים שונים. "MAXXI אמנות" מציג אוסף קבוע של יצירות בנות זמננו, תוך שימת דגש על ההקשר האיטלקי ועל אמנות צעירה, וכן מבחר יצירות מארבעת העשורים האחרונים של המאה ה-20, מעשה ידי אמנים מאיטליה ורחבי העולם. בנוסף, משמש "MAXXI אמנות" כחלל ניסיוני ליצירות אינטרדיסציפלינריות, וכן כבמה עבור אמני תיאטרון, מחול, מוסיקה, אופנה, קולנוע ופרסום.
מי שמחפש הפוגה מן המבנים הרומאיים העתיקים, מוזמן לשים פעמיו אל "MAXXI ארכיטקטורה". החלק הזה של המוזיאון מוקדש לאריכטקטורה איטלקית של המאות ה-20 וה-21, והוא מכיל למעלה מ-25 אלף צילומים, של 60 צלמים שונים, כ-50 אלף ציורים וסקיצות, וכן מבחר של מודלים, ספרים, מכתבים ומסמכים בנושא.

מוזיאוני קפיטולינה
קפיטולנה הוא למעשה שם הגג של שני ארמונות שונים, שעוצבו על ידי מיכאלאנג'לו בכבודו ובעצמו. הראשון הוא פלאצו נואובו (הארמון החדש), המוקדש בעיקר לפיסול יווני ורומאי מן העת העתיקה, וב"אולם הפילוסופים" שלו תוכלו לחזות בתווי פניהם המאובנים של פוליטיקאים, מדענים ומשוררים מן הימים בהם דמוקרטיה הייתה עניין של השכבות העשירות בלבד וספרטה סיפקה את החינוך הכי טוב באזור.
את פלאצו דֶאי קונסרבטוֹרי, שהיה בימי הביניים מקום מושבו של השלטון העירוני, תזהו לפי הפסל הנודע של הזאבה עם רמוס ורומולוס, השומר על הכניסה. הארמון מהווה בימים אלה בית למבחר של יצירות מופת איטלקיות, ביניהן פסל ראשה של מדוזה מאת ברניני, וציורים של קראוואג'יו, וֶרוֹנזה, ואן-דייק וטינטורטי.
עד ל-9 בספטמבר תוכלו לחזות בקפיטולינה בתערוכה "Lux in arcana", המעניקה הצצה נדירה של לארכיוני הוותיקן, וחושפת לראשונה מסמכים היסטוריים המקיפים קרוב ל-1,200 שנות היסטוריה קתולית.  פרטים נוספים על התערוכה באתרהּ הרשמי: www.luxinarcana.org.

המוזיאון הלאומי של רומא
כמו במקרה של הקפיטולינה, גם כאן מדובר בשם גג, הפעם לארבעה אתרים שונים. מרחצאות דיוקלטיאנוס (כתובת: Via del Viminale 3), האולם המתומן (כתובת: Viale Enrico De Nicola 79), פלאצו מאיסמוס (כתובת: Largo di Villa Peretti 1) ופלאצו אלטמפ (כתובת: Via di Sant'Apollinare 44) יוצרים יחד את אחד מן האוספים הארכיאולוגיים החשובים בעולם. המרחצאות, הקרויים על שם הקיסר הרומי ששלט מסוף המאה השלישית עד תחילת המאה הרביעית לפנה"ס, עברו שחזור, ומאכסנים בתוכם אוסף של פריטי קבורה שונים, וכן תערוכות מתחלפות. האולם המתומן, הצמוד למרחצאות, מכיל אוסף של פסלים נדירים - כולם מקורם במרחצאות.
פלאצו מאסימו, שנבנה במאה ה-19 כחיקוי לבתי אצולה מתקופת הבארוק הרומאית, הוא ארבע קומות של מיצגים נדירים. בקומת הכניסה ניתן לראות עבודות שייצגו את משנתו הפוליטית והאידיאולוגית של הקיסר אוגוסטוס, הקומה הראשונה מכילה ממצאים מן התקופה הפלאבית עד לימיה המאוחרים של האימפריה, הקומה השניה עוסקת בפסיפסים, ואילו קומת המרתף מוקדשת למטבעות ולתכשיטים. פלאצו אלטמפ, שהוקם במאה ה-15, מכיל מספר מיצגים נדירים, כולל הפסל "הגאלי ההורג את עצמו ואת אשתו" מן המאה השלישית לפנה"ס, "ארֶס" של לודוביסי, ופסיפס קאסטלפורציאנו מן המאה השניה, המהווה את האחד הפסיפסים הרומאים החשובים ביותר בכל הזמנים.

הארמון האפוסטולי בוותיקן
המדינה הקתולית במרכזה של רומא הייתה ועודנה מולדת לכמה מאוצרות האמנות החשובים ביותר של האנושות. הראשון שבהם הוא הקפלה הסיסטינית בארמון האפיפיור. רוב הסיכויים שאם טרם ביקרתם במקום אינכם מודעים לעובדה כי ציור התקרה האגדי של מיכאלאנג'לו, המציג סצינות מתוך ספר בראשית (המפורסמת שבהם היא זו המתארת את בריאת האדם), הוא רק דוגמא אחת מבין רבות ליצירות המופת המעטרות את הקפלה. את הקיר הדרומי מעטר רצף של ציורי פרסקו המתאר סצנות מחייו של משה, והקיר הצפוני מוקדש לחייו של ישו. שישה ציורים לכל קיר. האמנים? בין היתר - בוטיצ'לי (לא פחות משלושה פרסקו), רוסלי ופרוג'ינו. הדעות חלוקות לגבי חלק מן הציורים, ויש אף המשייכים אחד מהם לסיניורלי. גם מיכאלאנג'לו עצמו לא הסתפק בתקרה בלבד, והוסיף ועיטר גם את המזבח, בסצנה המתארת את יום הדין.
בקומה השניה של הארמון האפוסטולי תמצאו ארבעה חדרים שעוטרו בפרסקו מרהיבים על ידי רפאל בכבודו ובעצמו, עובדה שהעניקה להם את השם המפתיע "חדרי רפאל". סצינות מתוך ההיסטוריה, המיתולוגיה והברית החדשה ממלאות את הקירות באופן הגורם למתבונן לאבד את ידיו ורגליו בתוך פאר היצירה. כאן גם תמצאו את אחת העבודות הנודעות ביותר של האמן, "אסכולת אתונה".

מוזיאון הפסטה הלאומי
מוזיאונים המוקדשים לגאוות קולינריות לאומיות הפכו בשנים האחרונות לדבר שבשגרה, ומוזיאון הפסטה האיטלקית טוען לכתר הבכורה של הטרנד. לא פחות מאחד עשר חדרי תצוגה מקיפים את שמונה מאות שנות קיומה של אחת הפחמימות האהובות ביותר בעולם. המבקרים מוזמנים לגלות כיצד יוצרה פסטה בימיה הראשונים, לעקוב אחר המודרניזציה של התהליך, וכמובן – לטעום. למרבה הצער, בימים אלה המוזיאון סגור לשיפוצים עד להודעה חדשה, כך שתיאלצו לקבל את מנת הפסטה שלכם מן המסעדות הרומאיות. 


פורבם בעכבר עולם, 05.07.2012

תיירות: לונדון בעקבות כוכבי הרוק

היא קראה לקלאש, לא חיכתה לחווה אלברשטיין, והגדירה מחדש את הבדידות עבור ראלף מק'טל ושינייד או'קונור. כמעט ואין פינה בלונדון שלא נושמת את רוח הרוקנ'רול או שאינה רדופה ברוחותיו. אין פלא אפוא כי בירתה של המדינה שבזכותה הומצא הרוק מחדש היא בירת הז'אנר בעצמה. עבור מי שמחפש לספוג לתוכו את ערפילי הדיסטורשן, מוזמן לשקול בכובד ראש מספר מקומות המחזירים את המבקרים לימים עליזים יותר, בהם סקס, סמים ורוק'נרול היו יותר מאשר סיסמא ריקה מתוכן של היפסטרים העובדים בהייטק למחייתם.

 The 100 Club
אחרי סגירת המועדון Marquee, שהוקם ב-1958, פעל 4 עשורים ואירח בערך כל אמן חשוב שהיה לרוק ולפופ בשנים האלה כמו הסטונז, בואי, זפלין, קינג קרימזון, ג'נסיס, הנדריקס, היארדבירדז ועוד - The 100 Club הוא כנראה אחת הבמות ההיסטוריות ביותר בתולדות הרוק והפאנק הבריטיים שעדיין פעילות כיום. המועדון הוקם ב-1942, באותו מקום ממש בו הוא שוכן כיום, כמועדון ג'אז. לאחר שני עשורים של חילופי שמות וייעודים, הפך המקום בשנות ה-60 לקלחת לוהטת של בלוז, ביט ואר'נ'בי, עם הופעות של שמות אגדיים כגון מאדי ווטרס, בו דידלי ופרדי קינג. בי בי קינג בכבודו ובעצמו עלה ערב אחד על הבמה לג'אם סשן ספונטני עם רוסקו גורדון. וגם איזו להקה עלומה בשם The Who הייתה שם באחד מן הימים.
ב-1976 התקיים במקום פסטיבל הפאנק הראשון אי פעם, שנמשך יומיים, במהלכו הופיעו הסקס פיסטולז, The Damned, סוזי והבאנשיז, הבאזקוקס, ועוד שמות נרדפים לז'אנר. פול וולר הופיע ב"100" עם הג'אם כשהפאנק היה בשיאו, ומאז חוזר להופיע שם באופן עקבי.
בשנות ה-80 פתח המקום את שעריו גם לג'אז אפריקאי, ואירח אמנים כדוגמא פלה קוטי. ב-1992 הופיעו על בימת ה"100" סוויד - ואז הגיעו אואזיס, קטטוניה, ועוד אמנים שהגדירו את הבריט-פופ והאינדי דאז. מאז הספיק המקום לארח, בין היתר, גם את סמיסוניק, מיוז, ג'ו סטראמר - אתם כבר קולטים את התמונה (וזה בלי שהזכרנו את ההופעות הסודיות של הסטונז ושל מטאליקה).

זיגי סטארדסט והעכבישים מליברפול
אפשר לכלות יום שלם במניית האלבומים שעטיפותיהם צולמו ברחבי העיר עוטת הערפילים, אך מעטות הן איקוניות כמו זו של "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של דיוויד בואי. רחוב Heddon מוקף הלבנים מן התמונה מוקף בימים אלה במסעדות ובעציצי ענק, כך שראו את סיכוייכם לדגמן נונשלטיות עם רגל אחת שעונה על בניין אדום וגיטרה תלויה על כתפכם מסוכלים מראש. מעריצים של בואי יוכלו לעמוד שם בדקת דומיה ולהרהר בקדמה ובאובדן הנוסטלגיה.  
אם אתם בכל זאת רוצים להרגיש כמו כוכבי רוק בשביל תמונת הפרופיל בפייסבוק, תוכלו לשים פעמיכם אל מעבר החצייה האגדי מול אולפני אבי רוד, שהפך למפורסם בזכות כך שהביטלס דרכו עליו בעטיפת האלבום הנושא את שם האולפנים. האולפנים עצמם סגורים לתיירים, אבל תמיד אפשר לעטות חליפה ולחלוץ נעליים על הכביש מחוצה להם. רק לא לשכוח להיזהר מן התנועה. 

Sticky Fingers
יש מסעדה אחת בעיר שאף אוהב רוק אמיתי אינו מורשה לפספס - והיא לא הארד רוק קפה. מדובר ב"Sticky Fingers", הדיינר של בסיסט הרולינז סטונז, ביל וויימן - אורגזמה קולינרית ומוסיקלית גם יחד. בניגוד למסעדות סלבס רבות שקמות על שם מותג ונופלות תוך חודשים ספורים, המקום הקרוי על שם האלבום שהיה אבן דרך בקריירה של הסטונז, כבש את לב מבקרי המסעדות באשר הם. ונדמה כי בצדק. בתוך מקדש לרוקנ'רול של שנות ה-60, העמוס בתמונות של הלהקה, גיטרות חתומות ודפים של תווי מוסיקה כתובים ביד, תוכלו לנגוס בהמבורגר שזכה לתואר "הטוב ביותר בלונדון". אולי אפילו תפגשו בבעלים האגדי בכבודו ובעצמו כשהוא מתענג על משקה בשולחן שלידכם.

זה היה ביתי
את הבתים בהם שכנו אגדות המוסיקה הבריטיות תוכלו לראות בימים אלה מבחוץ בלבד: האחוזה של פרדי מרקורי בקנסינגטון, הדירה של ג'ימי הנדריקס במייפייר, הבית בצ'לסי בו התגורר דיוויד בואי בשנות ה-70 - בכולם תוכלו לחזות מבחוץ בלבד. אמנם במקרה של מרקורי תפוצו בכמויות הגרפיטי האדירות שמותירים במקום באופן עקבי המעריצים, ואף להוסיף כמה מילים משלכם לזכרו של אחד הקולות האדירים ביותר שידע הרוק, אבל אם חשבתם לסייר בחדרים בהם ישנו, אכלו וחיברו מוסיקה אלילי המוסיקה שלכם צפויה לכם אכזבה.
מאידך, אם תסתובבו במקומות הנכונים, אולי תצליחו להיתקל בכמה אלילים חיים שעדיין מתגוררים בעיר – פול מקרטני, רינגו סטאר, מיק ג'אג'ר, פיט טאונסנד, ועוד מספר לא מבוטל של אגדות עדיין מתגוררים בתחומי לונדון. אבל גם לתוך הבתים שלהם אתם לא יכולים להיכנס.

אתר הזיכרון למארק בולן
ב-16 בספטמבר 1977 נהרג מארק בולן, סולן להקת טי-רקס ומאבות הגלאם רוק, כאשר מכוניתו התנגשה בעץ בצידי הדרך. מאז הפך העץ המקולל לאתר הנצחה. ב-1998 איימו הרשויות לכרות את העץ, בטענה כי הוא מהווה סכנת קריסה. קבוצת מעריצי טי-רקס אנרגטית ומסורה במיוחד, שקראה לעצמה T-Rex Action Group (TAG) תבעה בעלות וחסות על העץ - וקיבלה. ב-2002 הוצבה במקום יציקת ראשו של בולן, ועם פטירתם של חברים נוספים של הלהקה נוספו גם שמותיהם לאתר הזיכרון. ב-2007 הכירה מועצת התיירות הבריטית באתר כאחד מאתרי הרוקנ'רול החשובים באנגליה. אם אתם מגיעים, הביאו זר פרחים ל"ילד המאה ה-20". 


פורסם בעכבר עולם, 24.06.2012

תיירות: חופי נודיסטים באירופה

הטמפרטורות של חודש יוני כבר הצליחו להכניס את רובנו לחרדת שרב. עוד שבוע שבועיים וכולנו נייחל לפשוט את העור על מנת להתקרר מעט. או, לפחות, להתפשט עד לעור. למרבה הצער, חוקי מדינת ישראל לא מאפשרים לנו לעשות זאת במרחב הציבורי, וניאלץ להסתפק בשהייה בחללים ממוזגים או להתבשל בשקט ברחובות הלוהטים. באירופה, מאידך, המחסור בימי שמש מעודד את האנשים לנצל כל הזדמנות פז כזו עד תום – והחקיקה לצידם.
לרגל הקיץ בחרנו עבורכם כמה מקומות מרחבי אירופה בהם עירום לא רק מותר, אלא אף רצוי ונדרש.

נקודת הבהרה לפני פתיחה: מטרת הנודיזם בכל המדינות שלהלן היא בלתי-מינית, וכל ניסיון מצד מבקרים לשנות את זה ייתפס בעין שלילית. לעיתים, פלילית. ולא לשכוח קרם הגנה.

האי Rügen, גרמניה
אי אפשר לדבר על נודיזם בלי לדבר על המדינה שטבעה את המונח FKK. "תרבות הגוף החופשי" התפשטה ברחבי אירופה בהצלחה כה רבה, עד כי רבים שוכחים כי מקור המונח עצמו בשפה הגרמנית. תיירות הנודיזם בגרמניה משגשגת, ואחד המוקדים העיקריים שלה הוא גם האי הגדול ביותר בשליטת המדינה. האי רוגן, חלק מהמדינה הפדרלית מקלנבורג-פורפומרן, הפך במדינת הקאריוורסט לשם נרדף לנודיזם - ולא בכדי. את 926 הקילומטרים של האי מקיפים לא פחות משמונה חופים נודיסטיים למהדרין, ושלושה חופים נוספים בהם הנודיזם מותר אך אופציונלי.
האי, שההיסטוריה שלו מגיעה עד למאה השביעית לפני הספירה, הוא אחד מאתרי הנופש הפופולריים ביותר לתיירות פנים גרמנית, לא רק בשל הנופים על חופיו אלא גם, ובכן, בשל הנופים על חופיו. האטרקציות התיירותיות הקובנציונליות כוללות את החוף הסלעי כאף ארקונה, שני פארקים לאומיים וארמון ציד מן המאה ה-19. דירות הנופש והצימרים ממתינים לכם.

Zandvoort, הולנד  
אמנם אי אפשר לקרוא למה שהולנד עשתה לשפה של גרמניה "שיפור", אבל ככל שהדבר נוגע לנודיזם - אין ספק כי יש הרבה מה ללמוד מאומה שפריט ההנעלה הלאומי שלה גורם לרובנו להעדיף ללכת יחפים. הולנד הסתכלה על חוקי הנודיזם של גרמניה, צחקקה מעט והחליטה שהגרמנים הם פשוט אומה של שמרנים. להזכירכם, מדובר באותה הולנד שהתירה יחסי מין בפארק עירוני שהוא שמורה לאומית. כך שאם נקלעתם לאמסטרדם בקיץ והשתגלות בשיחי הוונדלפארק לא סיפקה את צרכי האקסהיביציוניזם שלכם, תוכלו לפנות לחוף הנודיסטי הקרוב אליכם - זה ממוקם בעיירת הנופש זאדנוורט, המרוחקת כ-30 קילומטרים מן העיר. מתוך תשעת הקילומטרים של רצועת החוף, שלושה מוגדרים כאזור נוטוריסטי והם ממוקמים לדרום הרצועה. העיירה עצמה חביבה למדי, ומציעה מבחר של בתי קפה, מסעדות וספורט מים. אבל לא באמת הגעתם בשביל זה, נכון?

Donauinsel ו"הדנובה החדשה", וינה, אוסטריה 
ממש בתוך אחת מבירות התרבות האלגנטיות ביותר של אירופה תוכלו למצוא את אחד המקומות המשוחררים ביותר. במרכז וינה שוכן האי המלאכותי Donauinsel, הדנובה בצידו האחת ותעלה מלאכותית הנושאת את השם המתנשא-משהו "הדנובה החדשה" בצידו השני. בצפון התעלה ובדרומה ממוקמים שני אזורי נודיזם הכוללים את שתי גדותיה. תוכלו לבחור בין רחצה בתעלה (שהמים בה אמורים לעמוד בסטנדרטים גרמנו-אוסטריים של היגיינה) לבין קאנטרי קלאב עם סאונה (בעירום, כמובן). אם אתם נמצאים בחלק הדרומי של התעלה, תוכלו להשביע את רעבכם לאחר השחיה באחת מן המסעדות המתירות אכילה בעירום. עם זאת, קחו בחשבון כי גם נודיסטים אחרים מגיעים למקום, והמחזה אינו בהכרח מעורר תיאבון.

Agesta, שטוקהולם, שוודיה   
אמת, מזג האוויר בסקנדינביה הוא לא בדיוק שרבי גם בחודשי הקיץ, אבל אם מצאתם את עצמכם בשטוקהולם ביום מוצלח, אולי תשקלו לבחון את החוף הנודיסטי בעיר. בחוף אוגסטה תוכלו למצוא חול, שירותים ציבוריים, שולחנות פינקניק ואזורי משחק לילדים. תזכורת חוזרת לגברים שבקהל – מטרת הנודיזם בשוודיה היא בלתי-מינית בעליל.

Cap d'Agde, צרפת  
למרות הציפיות הגבוהות מן המדינות הגרמניות, מי שהלכה צעד נוסף קדימה היא דווקא צרפת. בעיירה Cap d'Agde העירום הוא חובה (כאשר תנאי מזג האוויר מתירים זאת, כמובן) - והכוונה היא בפירוש לא רק לחוף. הכניסה למקום היא לנודיסטים בלבד, וגם קניות בחנויות, ביקורים במאפיות וטיולים ברגל מצופים להיערך ללא כל כסות. עם זאת, מבקרים במקום מעידים כי האטיקט מאשר לבוש בארוחת הערב. הצילום מותר אך ורק לבני משפחה, ואיסור כבד מוטל על התנהגות גסה או טורדנית בשטח העיירה.

Playa de la Mar Bella, ברצלונה, ספרד 
מספר קילומטרים מן הכיכר המרכזית בברצלונה שוכן, ככל הנראה, חוף הנודיסטים האורבני ביותר בעולם. פלאיה דה לה מר בלה, השוכן בסמוך למרכז ספורט גדול, מופרד מן החופים הצנועים יותר בגדר במבוק, מונגש לנכים, ומצוייד בשירותים, מקלחות, מיטות שיזוף, מצילים וחניון צמוד. החוף תמיד הומה אדם, ומקורות טוענים כי הנודיסטים כבר מזמן אינם הרוב, אבל איש לא יביט בעין רעה אם תבחרו להישאר בכובע שלראשכם בלבד.

Bassona, איטליה  
לא ייאמן, אבל אפילו איטליה הקתולית הצליחה לפתח קהילת נודיסטים מרשימה למדי. דרומית לעיירה ראוונה, המהווה בית ללא פחות משמונה מונומנטים של הנצרות העתיקה מן המאה הרביעית והחמישית לספירה - כולם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו - תמצאו את באסוֹנה, חוף הנודיסטים הגדול ביותר של איטליה. קילומטר שלם מרצועת החוף של לידוֹ די דנטה הוא קודש לגוף העירום, ועל פי הרשויות המקומיות הדבר חוקי לחלוטין מאז 2002.  

Jerolim, האי Hvar, קרואטיה 
בתחילת 2012 פרסם CNN  את רשימת חמישה עשר האתרים הנודיסטיים הטובים ביותר בעולם. את המקום הראשון ברשימה תפס האי הקטן Jerolim, חלק מן האי Hvar שבקרואטיה. אל תהיו מופתעים - קרואטיה נודעת ברחבי אירופה והעולם בתרבות הנודיזם המתפותחת שלה, ו- Jerolim הוא הדובדבן שבקצפת. אזור הרחצה הנודיסטי מצוייד במקלחות ובמסעדות, והחוף הסלעי הטבעי באי מוקף במים צלולים. אם דרישותיכם מחוף הן יותר מאשר רק להשתזף ולשזוף עיניים במשתזפים/ות מן המין המועדף עליכם, אתם בהחלט במקום המושלם.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 08.06.2012

תיירות: מדריך חוקי אירופה לתייר הישראלי ההמום

חקיקה היא עניין של תרבות. כשמדברים על הבדלי תרבות בין ישראל לבין אירופה, הדוגמא הטובה ביותר לעניין היא מבחר החוקים האירופאיים שגורמים לרוב הישראלים לפתוח עיניים בגודל צלוחית. בין אם מדובר בהיתרים מרגשים או בהגבלות משונות, אין ספק שלאירופאים יש הרבה מה ללמד אותנו – לטוב ולרע. להלן מורה תיירים נבוכים במספר מדינות נבחרות.

נודיזם והתערטלות בפומבי
מיעוט ימי השמש, החופש הדתי והגישה הליברלית למיניות הפכו את העירום לאלמנט טבעי של אירופה, כמעט כמו עצי האלון. במרבית המחוזות בגרמניה אין חקיקה רשמית האוסרת על עירום במרחב הציבורי. בוואריה, למשל, היא יוצאת דופן, אם כי תוקפו של החוק הזה עומד לפוג בשנת 2013. בהיעדר חקיקה אזורית, עירום בחוף מותר בפסיקה של בית משפט, וקהילת הנודיסטים הגרמנית (FKK, ראשי תיבות של "תרבות הגוף החופשי") משגשגת. רוב הזמן, כולם יוצאים מורווחים מהסיפור הזה, כולל ממשלת גרמניה - שוק החופשות הנודיסטיות מוערך בכעשרה מיליון תיירים.

עם זאת, מי שאין בכוונתו לסיים את החופשה בתא כלא או עם חור משמעותי בתקציב, עדיין מחוייב מבחינה משפטית להתחשב ברגשות הציבור ולשמור את העירום למקומות הספציפיים בהם הוא מותר. הגבול בין נודיזם לאקסהביציוניזם הוא מטושטש, ואף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד הרע של החקיקה.
בשוויץ ובאנגליה המצב המשפטי דומה - השוויצרים נלהבים מעט פחות לנצל אותו בחוץ, ושומרים אותו בעיקר לתעשיית הסאונות בעירום. גם בשוויץ חקיקה אזורית משחקת תפקיד, והקאנטון אפֶּנצֶל אינֶרהוֹדן (שמורה נודיסטית ידועה) אסרה לאחרונה על טיולי מסלול בעירום - פרקטיקה החביבה גם על הגרמנים והמוטלת בגרמניה במחלוקת קשה.

כדי להיעצר על אקסהיביציוניזם בשוויץ צריך להוכיח גם כוונה מינית, ובאנגליה - פגיעה מכוונת ברגשות הציבור, אבל עדיין לא מומלץ לחשוף את האיברים המוצנעים סתם כך לאור יום, ורצוי מאוד לבדוק מראש את מידת הלגיטימיות של החשיפה במקום מסויים לפני שממהרים להוריד את המכנסיים. בכל מקרה, אם שוטר או פקח שעובר לידכם אומר לכם להתכסות - אל תתווכחו. אפילו ספרד, המתפארת בקהילת נודיסטים המונה שני מיליון, אסרה לאחרונה על התהלכות ברחובות בעירום או בבגד ים בלבד, והקנס נע בין 300 ל-500 יורו - 2,500 - 1,500 שקלים.

הולנד לקחה את עניין החשיפה צעד אחד קדימה, ומאז 2008 קיים חוק המתיר קיום יחסי מין בווֹנדלפארק, הפארק השני בגדלו באמסטרדם, ואפילו שמורה המוגנת בחוק. על פי החוק, על האקט להתבצע לאחר רדת החשיכה ובמקום מוצנע. בתרגום חופשי: אל תנסו את זה באמצע השביל, לכו לשיחים (וגם אז, יש סכנה ששוטר מקומי ינסה בכל זאת להיטפל אליכם בתירוץ כזה או אחר). יש הטוענים כי קיימים פארקים ויערות בגרמניה שאימצו גם הם את החקיקה, והגרמנים אפילו המציאו להם מילה - vögelpark (פארק זיונים, על משקל vogelpark – פארק ציפורים). הכלל הגורף הוא "קודם לבדוק, אחר כך לדפוק".

סמים קלים מאוד
 אם כבר מדברים על הולנד, אי אפשר שלא לציין את האכזבה הגורפת שנרשמה בקרב סטלנים ברחבי העולם כאשר מדינת הקופי שופס הכריזה כי לא תמכור יותר סמים קלים לתיירים. עם היכנסו של החוק החדש לתוקף, ניתן להתנחם בכמה שכנות של ארץ ערדלי העץ, כאשר הקרובה ביותר היא גרמניה. אחזקה לשימוש אישי אמנם אסורה בחוק - זו עדיין לא אמסטרדם - אבל לכל מדינה פדרלית כמות סף שעד אליה היא יכולה להחליט לבטל את האישומים (וברוב המקרים זה גם אכן מה שקורה). נורדיין ווסטפליה, לדוגמא, קיצצה אותו ב-2007 מ-10 גרם ל-6, אבל אחת הנוחות ביותר היא, למרבה המזל (צירוף מקרים?), גם הפופולרית ביותר.

בברלין אפשר להחזיק בשמחה עד 10 גרם לשימוש אישי, ואם לא צורכים את החומר המדובר ליד מקום ריכוז של ילדים ונוער (גן, בית ספר, מגרש משחקים, וכדומה), ולא מנסים לפתות ילדים ונוער לצריכה ("זה ממש מגניב!") - רוב הסיכויים הם שאף אחד לא יציק לכם, מחוסר עניין הציבור. במילים אחרות, עדיף לעשות את זה בבית. מה שכן אפשר לעשות בפומבי זה ללכת לאחד ממאות ה"שישה בר" (בר נרגילה) שממלאים את העיר, ומנוהלים לרוב על ידי טורקים חביבים. שם אפשר להימרח על ספה בחדרון אפוף עשן חשיש בחוסר דאגה מוחלט. לא ברור עד כמה זה חוקי, אבל טרם נשמע על פשיטה משטרתית על בר כזה.

בצ'כיה, כמו בגרמניה, סמים קלים הם מחוץ לחוק באופן רשמי, אבל עוברים די בשלום מתחת לאפן של הרשויות. ברוב הברים והפאבים הלא-תיירותיים בפראג מחוץ למרכז העיר אפשר לעשן בשלווה - רק לא לנסות את זה במועדון. הסף בצ'כיה הוא הסף שממנו האחזקה הופכת מחטא קל לעבירה פלילית, ויש לציין שהוא די מרשים - בצ'כיה אפשר להחזיק באופן "חוקי" עד 15 גרם גראס – או, לחלופין, 5 עציצים, 40 פטריות בודדות ו-5 גרם חשיש. הסף על סמים קשים יותר נראה כבר כמו משהו מתוך "עליסה בארץ הפלאות" -  5 דפים של LSD, גרם וחצי של הרואין, גרם אחד של קוקאין ושני גרם של מטא-אמפטמינים הם עבירה קלה בלבד. כדאי לקחת בחשבון שאם בכל זאת מחליטים להעמיד מישהו לדין, הוא ייאלץ לשלם קנס של 15,000 קרונות - כ-3,000 שקלים.

אם זה נשמע הרבה, נסו להשוות את צ'כיה לאוקראינה, שם יצפו לכם 3 שנים בכלא על אחזקה, בכל כמות שהיא. גם צרפת לא מבחינה בין סמים קלים לקשים, וכל שימוש שהוא בכל כמות שהיא עלול להוביל לשנה בכלא וקנס של עד 3,750 יורו -  18,800 שקלים. אם נתפסים בפריז מציעים סמים לאדם אחר (דהיינו, מעבירים ג'וינט), מדובר כבר על 5 שנים בכלא ועל קנס של 75 אלף יורו -  במילותיה של אדית פיאף: Rien! (כותבת שורות אלה תומכת בגישה זו בחום).

צער בעלי יצירה
ישראלים בדרך כלל מתקשים להבין שיש מדינות שלוקחות את עניין זכויות היוצרים ברצינות. לכן הם נוטים להיות מופתעים כאשר, למשל, נהגי מונית פינים מסרבים להדליק את הרדיו. למרות שיש להם סיבה טובה. בדצמבר 2002 בית משפט בפינלנד קבע שנהגי מוניות המשמיעים מוסיקה במונית בנוכחות נוסעים צריכים לשלם תמלוגים במשך שנתיים. מאז כולם משלמים מחירים מופקעים על נסיעה בדממת אלחוט. אמנם הסכום הוא רק 22 יורו (110 שקלים), אבל הנהגים הפינים מעדיפים פשוט לסבול בשקט.

ועדיין, אלה הן זוטות בהשוואה לחוקים הדרקוניים של גרמניה בנושא. כל מי שאי פעם ניסה לגלוש ביו-טיוב מתוך גבולות הבונדסרפובליק יידע לספר על החוויה המרנינה שרובה המכריע הסתכם בבהייה חוזרת ונשנית בשקופית של GEMA (אקו"ם הגרמני) המודיעה כי צר לה, אבל אין מצב שהיא מרשה לצפות בקליפ הרשמי של ריהאנה או בסצינה הספציפית ההיא מתוך "ספרות זולה". וזה לא נגמר שם. מי שינסה לראות כתבה או סרט תעודה בסטרימינג מהאתר הרשמי של ערוץ טלוויזיה גרמני כזה או אחר, רוב הסיכויים שייתקל בדקות ארוכות של מסך שחור. הסיבה - תמונות או סרטוני אילוסטרציה שהזכויות אליהם נרכשו עבור השידור הטלוויזיוני אך לא עבור השידור האינטרנטי. זו לא בדיחה.

מי שחשב להינצל מכל הבלאגן הזה על ידי הטורנט החביב עליו - טעות בידו. גרמניה היא אחת המדינות הידועות ביותר באכיפה מסיבית של חוקי הפיראטיות, ואפילו פרק אחד של דם אמיתי או שיר אחד של ליידי גאגא יכולים לסבך אתכם בקלות עם הרשויות הפדרליות. כן - הם עוקבים אחרי כתובות IP. האינטרנט הגרמני מוצף בפורומים של גולשים נואשים המחפשים אתרים ש-GEMA עדיין לא הספיקה לשים על הרדאר שלה. בקיצור, עדיף להביא הארד דיסק נייד מלא מהבית. אה - ואל תשירו בציבור. ביצוע פומבי ללא אישור של יצירה המוגנת בזכויות יוצרים (מועדוני קריוקי והבחור הבריטי המגניב במאוארפארק לא נחשבים) יסבך אתכם שוב עם הרשויות. לא חבל?

בשוויץ, לעומת זאת, הורדת קבצים היא חוקית לחלוטין. מה שאסור זה שיתוף קבצים. והפרעת השקט בדרכים שלא הייתם יכולים לדמיין - השווייצרים לוקחים את המנוחה שלהם ברצינות תהומית, והחוקים שלהם על שמירת השלווה של יום ראשון, יום המנוחה הרשמי באירופה, לא היו מביישים גם את בני ברק. אי עשייתן של כמה מלאכות שונות ביום ראשון מעוגנת בחוק השווייצרי, כאשר ההגיונית שבהן היא כיסוח דשא. בין המפתיעות יותר אפשר למצוא את שטיפת הרכב הפרטי ותליית כביסה - גם אם עושים את זה בלי להוציא קול.

המדריך לטרמפיסט הלחוץ
ואם כבר ברכבים פרטיים עסקינן. בגרמניה קיימת חקיקה ברורה נגד עצירה בצד הכביש המהיר - ואין תירוצים. לא בחילות, לא צורך דחוף בפינוי שלפוחית ולא העובדה שנגמר הדלק. החוק אינו מבחין בין מגוון הסיבות העשויות לגרום לעצירה, והקמצנות על דלק עלולה לעלות ביוקר. מאידך, יש להם סיבה טובה להילחץ - על האוטובאהן (הכביש המהיר) בדרך כלל אין מגבלת מהירות, ומחקר בטיחות מצא כי אורך החיים המצופה של אדם שרוצה לבלות את זמנו בשוליו הוא כ-20 דקות. וזה בלי להחשיב את הנהגים שעלולים היכנס ברכב במהירות של 150 קמ"ש. הגרמנים פשוט הבינו שהאדם הממוצע מעוניין לשמור על ארנקו יותר מאשר על חייו. אם כי ההגיון הזה קצת מסתבך בתוך עצמו לאור העובדה שגם לעמוד או ללכת על השוליים - גם בחיפוש אחר דלק לרכב תקוע - אסור.

באנגליה המצב עשוי להיות לוחץ לא פחות. החוק האנגלי אוסר באופן גורף על השתנה במרחב הציבורי. הדרך היחידה של גבר שחש צורך להטיל את מימיו בפומבי לעשות זאת, היא  - ללא צחוק - להתפנות כאשר יד ימינו נוגעת ברכב לאורך כל משך הפעולה (מקווים שאתם שמאליים), ולכוון את הזרם לגלגל האחורי. כל עוד הוא נמצא על שטח פרטי, כמובן. שום דבר לא יעזור לכם אם נתקעתם בשולי הכביש עם שלפוחית מלאה.

פורסם בעכבר עולם, 25.04.2012

תיירות: נא להכיר - וילנא הצעירה

כשנסעתי בינואר האחרון לליטא, התגובה הראשונה של כל מי שסיפרתי לו על הנסיעה שלי הייתה: "למה?!". עבור רבים, כל אזכור של המדינה מעורר באופן אוטומטי אחת משלוש אסוציאציות נבחרות:  יהדות מזרח אירופה של המאה ה-19, השואה או ברית המועצות לשעבר (ולמהדרין - המדינה שייצאה אלינו את שאראס). אלא שלהפתעת המקטרגים על אחת המדינות המגניבות ביותר מזרחית לפולין, הספקנו מאז להתקדם אל המאה ה21. ליטא, מדינה עצמאית מאז 1991, היא - על שפתה הייחודית, תרבות המועדונים ובתי הקפה העשירה, והבוהמה המיתולוגית שלה - בית להיפסטרים, שוחרי אמנות וחובבי כל דבר מגניב באופן כללי. רק תזכרו שאני סיפרתי לכם עליה קודם.

למוקדים התיירותיים שמציעה ליטא מספר פנים. עיקר התיירות הליטאית היא דווקא בקיץ, כנראה בגלל שרק מטורפים כמוני מתנדבים לנסוע בחורף למדינה בה הטמפרוטורות יכולות להגיע למינוס 28 מעלות צלזיוס, והאטרקציות הן בהתאם. התיירים שמגיעים למדינה בחודשים החמים שמחים לעביר את זמנם בערי קיט לחופי הים הבלטי (כגון קלַייפֵּדה), להירגע בעיירות הדייגים הפסטורליות (כדוגמת נידה - כל קשר לתנ"ך מקרי בהחלט - בה התגורר במשך מספר שנים הסופר תומאס מאן, אשר מארחת מדי שנה פסטיבל ג'אז), או לשקוע במעיינות החמים הנודעים של ערי הספא (פַּלַנגה, דרוּסקינינקיי ובּירשטוֹנאס).

עבור חובבי הערים הגדולות כמו כותבת שורות אלה, המקומות הנכונים להגיע אליהם הם וילנא (Vilnius) וקוֹבְנה (Kaunas), לא משנה באיזו עונה. שתי הערים הגדולות ביותר בליטא נשמעות לכם אולי מוכרות מתוקף כיכובן בסיפורי רבנים מלפני 200 שנה, אבל מי שמגיע אליהן כיום ימצא חיים שוקקים ומודרניים לצד ארכיטקטורה עתיקה משומרת היטב. המיטב של אירופה, במחירים של דרום אמריקה. להלן אפריטיף של מה שיש לעיר הבירה הליטאית להציע.

רפובליקת אוז'ופיס (Uzupis)

הוראות שימוש. צילום: אילה בלופולסקי

רפובליקת אוז'ופיס היא הבוהמה בהתגלמותה. יש המשווים אותה למונמארטר הפריזאי, אבל האמת היא שהיא פשוט לא ברת השוואה לשום דבר שאתם מכירים. רובע אוז'ופיס ("מעבר לנהר" בתרגום חופשי), שמופרד מהעיר העתיקה על ידי נהר הווילניא, הוא בועה קטנה וצבעונית של אמנים, סופרים, משוררים, וטיפוסים מרתקים באופן כללי. למשל ניקדמוס - משורר מזוקן, נווד נצחי ואגדה מקומית, שהמוצ'ילה שהוא נושא איתו לכל מקום מכילה יותר דברים בלתי צפויים מאשר הכיס הבלתי-נראה של באגס באני. אם תראו אותו, מסרו דרישת שלום חמה מאלכס ודַייווה. האזור הקטן אך הצפוף מאוכלס במבחר של בתי קפה, גלריות וחנויות המציעות עבודות יד שלא תמצאו באף מקום אחר. מומלצת במיוחד גלריית "Galera" ליד הגשר, מול פסל בתולת הים. אל דאגה, אין סיכוי שתפספסו אותה.
ב-1 באפריל 1997 הכריז על עצמו הרובע, במהלך ספק אירוני ספק רציני, כעל רפובליקה עצמאית (למרות שממשלת ליטא לא מכירה במהלך), ואף הוציא חוקה משלו. את 41 העקרונות של החוקה תוכלו לקרוא על אחד הקירות ברובע במגוון שפות (כולל יידיש), והם כוללים הצהרות כגון "לאדם יש הזכות לא לדעת לעיתים, האם יש לו חובות", "לכלב יש הזכות להיות כלב", ו"לאדם יש הזכות לחגוג או לא לחגוג את יום הולדתו". אם לא הבנתם, לא נורא - "לאדם יש הזכות לא להבין דבר".

מי הזיז את הגבינה שלי?

צילום: אילה בלופולסקי

המטבח הליטאי לא שונה מהרבה מטבחים לאומיים אחרים של האזור, ומכיל בתוכו הרבה תפוחי אדמה והרבה בשר. הייחוד שלו הוא דווקא בגבינות, ויותר נכון בגבינה אחת ספציפית. דג'וּגאס (Dziugas), התשובה הליטאית לאמנטל. דג'וגאס היא גבינה צהובה מיושנת – שנה, שנתיים, שלוש או ארבע שנים, ככל שהיא ישנה יותר כך היא חריפה יותר. בגלל שמדובר בטריידמארק לאומי, יש גם רשת של בתי קפה של המותג שמוכרת את הגבינה המהוללת לצד גבינות בוטיק נוספות, יין, זיתים וכל דבר שהולך טוב עם גבינה. אם מתחשק לכם קינוח, יש גם עוגות. גבינה כמובן.
הסניף החביב ביותר של הרשת הזו נמצא על רחוב Pilies - השדרה המרכזית היפהפיה בעיר העתיקה, שזכתה לתואר אתר מורשת עולמית של אונסקו. רהיטי העץ הכבדים, סדרת הציורים מסאגת גיבורים ליטאית המעטרת את הקיר, והשירות הלבבי (לפחות מניסיוני האישי) יבטיחו לכם חוויה מענגת. אם אהבתם, תוכלו לקחת איתכם מארז (ארוז היטב) של 100 גרם גבינה, מהמסעדה או מהסופרמרקט הקרוב.

Zola
גבינות ויין, אמרנו? בר היין "זולא", הקרוי על שמו של הסופר הצרפתי אמיל, הוא אוצר של אווירה פרובנסאלית חמה המסתתר דווקא מחוץ לאזור חיי הלילה השוקק של וילנא. זהו ככל הנראה תוצר אופנה חולפת של ברי יין מעברה של וילנא לפני כמה שנים אבל למרבה המזל, דווקא פינת החמד הזו שרדה. מי שיתרחק מעט מהעיר העתיקה לטובת המקום הקטן ושובת הלב הזה, יגלה שולחנות קטנים, ספות נוחות, קירות בצבעי אדמה בגוונים מהוהים, תפריט יינות עשיר וטוסטים קטנים שנמסים בפה. בין אם אתם לבד, בדייט או עם חברים, הישיבה לאור נרות עם כוס יין משובח ביד ו-וינטאג' צרפתי מסביב היא פינוק שאתם חייבים לעצמכם.

הכנסיות של וילנא
ליטא של היום היא אמנם מדינה קתולית, אך כמה מן הכנסיות המרהיבות ביותר של וילנא הן דווקא אלה האורתודוקסיות, המשומרות היטב על ידי הקהילה הרוסית המקומית. מי שרגיל לתקרות הרמות של הכנסיות הקתוליות או לפשטות של אלה הפרוטסטנטיות יוכה בהלם. האווירה שמקדמת את פני המבקר בכנסיה אורתוקוסית, אותה תזהו לפי הכיפות המעוגלות ולפי הצלב בעל הקו הנטוי הנוסף, לא דומה לשום דבר אחר. ההבדל הראשון והעיקרי הוא היעדר הספסלים, הנובע מן העובדה שתפילות אורתודוקסיות מתנהלות בעמידה. ההבדל השני הוא אפקט ההפתעה - למרות מימדיהן, לכנסיות אורתודוקסיות במרבית המקרים תקרה נמוכה בהרבה מגובה צריחיה, העומדת בסתירה מוחלטת למימדיה של הכנסיה בהתבוננות מחוץ. אין איך לתאר זאת - הדיסוננס שנוצר בין כניסה לבניין הגבוה ביותר באזור לבין הגילוי שהתקרה שלו נמצאת במרחק מטרים ספורים מהראש שלכם דורש הכנה נפשית.
הכנסיה שבה הדיסוננס הזה הוא כנראה החזק ביותר היא כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר העתיקה, שהוקמה במאה ה-14. פאר היצירה המעוטר מבחוץ בגווני ורוד ואדום, שצריחיו מתנשאים למרחקים, מגלה חלל תפילה בגודל של כוך, המסתיים לאחר מטרים ספורים ושתקרתו נמוכה יותר אף מזו של בית קפה ממוצע. אבל הכנסיה האורתודוקסית החשובה ביותר בליטא היא כנסיית רוח הקודש, הממוקמת ליד שערי השחר. באופן חריג, הארכיטקטורה הפנימית של הכנסייה, שהוקמה בתקופת הבארוק, תואמת דווקא את הצלב הלטיני. היא ראויה לביקור בעיקר בזכות התורכיז העז - צבע נדיר בכנסיות מכל זרם שהוא, שבו צבוע המזבח העצום, החולש על החלל הצבעוני ממילא. שימו לב שבכנסיות אורתודוקסיות נשים מתבקשות לכסות את ראשן בכניסה ואילו גברים מתבקשים להסיר את כיסוי הראש שלהם. הכינו צעיף או כובע מראש.

Mint Vinetu
כל עיר גדולה הראויה לשמה מטפחת לפחות מקום אחד כזה: חנות ספרים קטנה בבעלות פרטית בה אפשר לשתות קפה או תה, לערוך ערבי שירה, לצפות בהקרנות של סרטים עצמאיים, או סתם לשבת ולפטפט עם הסטודנטים המקומיים המגניבים. "מינט וינֶטוּ", חנות ספרי יד שניה הממוקמת בסמטה קטנה במרכז העיר, היא בדיוק מקום כזה ואף יותר מכך. בנוסף לכל הנ"ל, המקום מציע עוגות ומאפים טריים, אינטרנט חינמי ושירותי הדפסה, סריקה וצריבה. גן עדן לפרילנסרים מכל סוג.
שם החנות, כמו גם הלוגו שלה, שאולים מהסופר הגרמני קארל מאי, שסדרת ספריו על הגיבור האינדיאני וינטוּ (Winnetou בגרמנית) הפכה הן את הגיבור והן את הסופר לשם דבר בגרמניה ומחוצה לה. הבעיה היחידה שאתם עשויים להיתקל בה כאן היא הליטאית. למרות שהצוות המקסים דובר גם אנגלית ורוסית, ההימצאות בתוך חלל העמוס בספרים שאין לכם סיכוי להבין עלולה להיות מתסכלת. השפות הבלטיות לא דומות לשום דבר שאתם מכירים, ולא מאפשרות למי שאינו דובר אותן אפילו ניחוש מושכל. אמנם "מינט וינטו" מחזיק גם מלאי של ספרים באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית, אבל אם אתם באים לאירוע, מומלץ להצטייד מראש בליווי של מי מהמקומיים.
 
Pasaka Cinemabotique
את קולנוע הבוטיק "פַּסאקה" ("אגדה") בעיר העתיקה תזהו לפי ציור הקיר בהשראת "עליסה בארץ הפלאות" המעטר את כניסתו. כמו למרבית האירופאים, לליטאים יש הרגל דיבוב מגונה בכל הנוגע לסרטים, אבל ב"פסאקה" תוכלו לתפוס אותם עם כתוביות. כיאה לתואר "בוטיק קולנוע", המקום מקרין מבחר סרטים עצמאיים מליטא ומהעולם, שלעיתים מלווים גם בכתוביות באנגלית או ברוסית. זה המקום לחזות בו בסרטים שלעולם לא הייתם מגלים בצורה אחרת, כמו למשל קומדיות פיניות הזויות.  

Studio 9
"סטודיו 9" הוא בר-מסעדה חדש יחסית הממוקם ממש במרכז העיר, על כיכר וינצוֹ קוּדירקוס. במבט ראשון נראה כי הוא הרוויח את שמו ביושר - החלל אכן נראה כאילו שימש בעבר כסטודיו לכל דבר. בשעות היום ה"סטודיו" הוא מסעדה בעלת גוון עסקי, המגישה תפריט שעיקרו אוכל איטלקי ובשרים, אבל לאחר רדת החשיכה המסעדה עוברת מטמורפוזה לבר אופנתי. הקהל: בני 25 ומעלה, שמעדיפים לשתות ממבחר אלכוהול הבית סביב השולחנות המרווחים, או לרקוד לצלילי מוסיקה אלקטרונית איכותית. בימים כתיקונם המקום פועל מ-11 בבוקר עד חצות, ובשישי ושבת עד 4 בבוקר. זהו מקום מושלם להפוך את ארוחת הערב לבילוי לילי.  

מנת האמנות הקבועה שלכם

גאווה לאומית. צילום: אילה בלופולסקי

ליטא מעולם לא נודעה כמדינה שחוללה מהפכה בעולם האמנות, ויש בכך מן העוול. מ.ק. צ'יוּרליוֹניס, מלחין וצייר גאוני שצייר בצבעי פנדה (!) מחמת עוניו המרוד, הוציא מתחת ידיו סימבוליקה מפעמת, נופים אווריריים שכמו נלקחו היישר מעולם הפיות, ו-ויזואלזציות מרהיבות של מוסיקה קלאסית. במרכז העיר, באחת הסמטאות לא הרחק מבית העירייה, תמצאו את הבית הזעיר שבו התגורר הגאון הדלפון מווילנא. כיום הבית נמצא בידיים פרטיות, והאיש נעים הסבר, שהכיר את בני משפחתו של האמן, ישמח לתת לכם תדריך קצר (תלוי בזרימת השיחה) על האיש, חייו ותרומתו לאמנות. הוא אף יציג בפניכם צילומים מהאוסף הפרטי של משפחת צ'יורליוניס.

על מנת לחזות באוסף העיקרי של עבודות האמן תאילצו לנסוע למוזיאון צ'יורליוניס בקובנה, שהוקם בתקופה שבה וילנא הייתה שייכת לפולין. אבל לפני שאתם אורזים את הלסת בתיק נפרד, כי אתם לא רוצים לשכוח אותה על רצפת המוזיאון - לכו לגלריה הלאומית. היא אמנם מכילה רק שני ציורים של צ'יורליוניס, אבל האטרקציה העיקרית שלה היא ללא ספק אוסף הדפסי התחריט, העובר כחוט השני בכל חדרי התצוגה. בעוד שהציור והפיסול בליטא התעוררו באמת רק במאה ה-20, האוצר הלאומי האמיתי שלה הוא האמנות הגרפית. אם הזמן שלכם קצוב, אתרו את צ'יורליוניס והתעלמו משאר הקירות בגלריה. מקדו את תשומת ליבכם במרכזו של כל חדר, שם תמצאו ליטוגרפיות ולינוגרפיות עוצרות נשימה של אמנים כדוגמת ויטַאוּטאס קַלינַאוּסקאס וסטאסיס קרַסַאוּסקאס (אל בהלה, כל השמות הגבריים בליטא מסתיימים ב"אַס").

פורסם בעכבר עולם, 13.03.2012

תיירות: טיבולי, איטליה

אז נחתתם ברומא. טיילתם ברחובות העיר, מיציתם את הכיכרות, הכנסיות, החנויות והאמנויות. יש לכם זמן, אבל לא באמת מתחשק לכם לבלות אותו בעוד כוס קפה ארוכה על הפיאצה. זה הזמן המושלם לקחת חופשה קצרה מרומא - חצי שעה של נסיעת רכבת תביא אתכם למרחק של 30 קילומטרים צפונית-מזרחית, היישר אל טיבולי, אחת הערים העתיקות ביותר של איטליה. וכשאומרים עתיקה - מתכוונים עתיקה.

על פי הממצאים ההיסטוריים, ניתן לתארך את הקמתה של טיבולי למאה ה-13 לפני הספירה. על פי הגרסה הרווחת, מי שייסד אותה היה בכלל יווני - קאטיליו מארקדיה, בנו של אחד משבעת אנשי תבי. קאטיליו ושלושת בניו - טיבוּרטוֹ, קוֹראצ'ה וקאטיליוֹ (ג'וניור) - כבשו את השטח, גירשו משם את הסיציליאנים שאכלסו את האזור, וחנכו שם את העיר טיבּוּר. עם השנים השם עבר אבולוציה לטיבּוּרי, טיבּוֹרי וטיבּוֹלי, עד שהגיע לבסוף לטיבולי (ב-ב' רפה) שאנו מכירים כיום. זו, אגב, הסיבה שתושבי המקום מתקראים "טיבּוּרטיני" ולא, כפי שהיה מצופה, "טיבוֹלֶזי".
כנראה בזכות מיקומה של העיר - בשפך נהר, על גבעה, מוקפת ירוק - היא הפכה להיות מקום משכן אהוב עבור כל מי שרק החזיק בכסף הנכון, והסיבה העיקרית לבקר אותה היום מסתכמת במילה "וילה": וילה ד'אסטה, וילה אדריאנה ו-וילה גרגוראינה.

 וילה ד'אסטה
הווילה המפורסמת ביותר של העיר, אתר מורשת עולמית של אונסקו, היא מופת של ארכיטקטורה בת תקופת הרנסנס. מי שהגה והקים אותה, בין השנים 1550-1572, היה הקרדינל איפּוֹליטוֹ השני ד'אסטה, בנם של לוקרציה בורג'יה ואלפונסו הראשון ד'אסטה. במיטב המסורת שבה הוקמה טיבולי, הקרדינל השקיע עשר שנים ברכישת שטחים והריסת הבתים שעמדו עליהם עד היסוד לצורך בניית הווילה וגניה.
כנראה המורשת של בורג'ה, בשילוב הראוותנות הקתולית הנודעת לשמצה, עלתה לאיפוליטו לראש והתוצאה היא מבנה עטור פרסקות, המהווה רק תוספת למנה העיקרית - הגנים רחבי הידיים. מן הטרסה של הווילה אפשר לקבל תצפית מושלמת על מבוך הצמחייה, הזרוע עצי אלון חסונים, מפלים ופסלי חיות ואלים, הסובב וחודר אל תוך השבילים המתפתלים.

Le cento fontane. צילום: רעות גרין

כאשר יורדים למטה במדרגות המלכותיות, מבינים שהמבוך הזה הופך את חוויית הטיול במקום למשהו הלקוח
מספרי מיתולוגיה עתיקה. וזה עוד כלום לעומת המזרקות אדירות המימדים, שכל אחת מהן היא יצירת אמנות לשמה. למשל, שדרת "מאה המזרקות" (Le cento fontane, שצידה קיר של צמחיה ממנו בוקעים ראשי אבן יורקי מים של אריות ושל חיות משונות אחרות שדרוש אומץ לא מבוטל על מנת לנסות ולנחש את מוצאן). או "מזרקת הינשוף" עמוסת הפרטים, אותה תזהו על פי עיטורי הגפן המתפתלים, ועל פי המגן של איפוליטו השני בראשה, המוחזק על ידי זוג מלאכים. או האופוס מגנום "מזרקת האורגן" – אנדרטה לתקופת הבארוק עמוסת פסלים, עיטורים, פיתולים ומפלסים, החורגת מהגנים הרנסנסיים הן בסגנונה והן במימדיה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שהיא הוקמה מאוחר יותר, בין השנים 1611-1568, על ידי הקרדינל אלסנדרו ד'אסטה. הסוד של הקונסטרוקציה המרשימה הזו טמון בנישה המרכזית שלה, שם הוצב אורגן הידרולי, שהופעל על ידי המים הזורמים וגרם למזרקה לנגן. 
כמו שאומר כל מי שאי פעם היה באיטליה – אם יש רק דבר אחד שצריך לראות בטיבולי, אלה הם הגנים של וילה ד'אסטה. אבל אם ברשותכם מעט יותר זמן, אולי כדי להתפנות גם לווילה ממנה שאב ד'אסטה השראה – וגם חלק נכבד מן הפסלים המעטרים את הווילה שלו כיום.

וילה אדריאנה
הווילה הגדולה ביותר שבה החזיק קיסר רומאי כלשהו, המתפרשת על פני 120 הקטרים, הוקמה עבור אדריאנוס במאה השניה לספירה. היא מכילה למעלה מ-30 מבנים, שרובם טרם נחשפו לאחר מאות של שנות הזנחה. זו לא הגזמה – לאחר 900 שנה בהן עמדו חורבות הווילה וצימחו עצי זית וטחב, החל הליך גילויה מחדש רק במאה החמש-עשרה, תחת ניצוחו של האפיפיור אלכסנדר השישי. וכשאומרים 'גילויה מחדש' מתכוונים בעצם לבזיזת כל מה שרק היה ניתן לבזיזה.
כיום הווילה מצויה במצב דומה לזה של הפורום ברומא, אבל עדיין ניתן לזהות בה עדויות ברורות לחיים הקיסריים דאז. למשל, בבתי המרחץ; או בעמודים המפוארים של התיאטרון, שהיה ממוקם על אי מלאכותי קטן וחובר לשאר השטח על ידי זוג גשרים מסתובבים; או ב"חצר הזהב", שם עמד בעבר נימפאוּם אלגנטי, לקח מט ליפול על שימור מבנים עתיקים. גם הוא אתר מורשת עולמית של אונסקו, אגב.

וילה גרגוריאנה
הווילה האחרונה ברשימה היא למעשה פארק. ב-1826 הוצפה טיבולי לאחר שהנהר עלה גדותיו. בציווי האפיפיור גרגורי ה-16, כעשור מאוחר יותר, הוסט זרם הנהר ויצר מפל מרהיב ביופיו, הממוקם בליבו של יער עבות. הטרסה היחידה שנמצאת כאן חצובה בסלע ומובילה אל תהום. מאידך, אם עזבתם את רומא על מנת לחוות את חיק הטבע, הגעתם למקום הנכון. קחו נעליים הולמות וסל פיקניק ושימו פעמיכם לכיוון גרגוריאנה. אם בכל זאת חשקה נפשכם במעט ארכיטקטורה, תוכלו לגלות את המעברים התת-קרקעיים בראש ההר, וכמובן, את מצרכי החובה בדמות עמודים ופסלים, מן האקרופוליס הסמוך.  

טירת רוקה פיו - הווילה של האפיפיור
אם יש עיירה באיטליה שזכתה לעדנה גורפת מכלל האליטה האיטלקית, מדינית ודתית כאחד, הרי זו טיבולי. כמאה שנה לפני שהקרדינל ד'אסטה הקים בה את הגנים שהפכו אותה לאתר עלייה לרגל לתיירים, גילה אותה האפיפיור פאיוס השני, והקים בה את טירת רוקה פיו (Rocca Pio), כסמל לכוחו. ארבעת המגדלים האדירים של הטירה, המחוברים ביניהם על ידי חומה נישאה, מייצגים את הארכיטקטורה של ימי הביניים במיטבה. שער הכניסה לטירה, הנפתח באמצעות גשר מורם שיגרום לכם להרגיש כמו רובין הוד, נושא את הכיתוב הלטיני המתפרש, לערך: "אני כאן עבורך, הו טיבולי, האהובה על ידי האנשים הטובים, שנואה על ידי הרעים, אויבתן של היהירים: פיוס השני חפץ בזאת".
כנראה שטירות מימי הביניים מעוררות אסוציאציות מאוד ספציפיות, כי אחרי שהאפיפיור פרש לעולם שכולו טוב נוצרה כמעט מיד אחידות דעים לאורך הדורות לגבי השימוש הראוי ברוקה פיו. במהלך המאה ה18 השתמשו בה הצרפתים והאוסטרים כבכלא לשעת מצוא. נפוליאון הפך אותה לכלא באופן סופי, וגם הוסיף לה מפעל, ליד השיר הצפוני. משם הדרך הייתה סלולה, ורוקה פיו קובעה בתפקידה החדש עד ל-1960.

פורסם בעכבר עולם, 08.02.2012