כתבת וידיאו: על סט הצילומים של "חטופים 2"

אני מרגיש עכשיו שכל העונה הראשונה הייתה סוג של עבודת תחקיר לקראת העונה השניה", אומר יורם טולדנו בראיון לעכבר העיר לקראת עליית העונה השניה של "חטופים" הערב (שני) בקשת. כזכור, הסדרה עוסקת בסיפורם של שלושה חיילים ישראלים: נמרוד קליין (טולדנו), אורי זך (ישי גולן) ועמיאל בן-חורין (אסי כהן), שנפלו בשבי הסורי. לאחר 17 שנה שבים שניים מהם, קליין וזך, אל בתיהם. בן-חורין נחשב למת, כשקליין מאמין כי הוא זה שהרג אותו בזמן שהותם בשבי, לפני שנים רבות. לאחר שובם, מגלה קליין כי 17 השנה שחלפו הפכו אותו לזר לאשתו טליה (יעל אבקסיס) ולשני ילדיו, ואילו זך מוצא את אהבת חייו, נורית (מילי אביטל), נשואה לאחיו. אחותו של בן-חורין, יעל (עדי עזרוני), מתקשה להתגבר על אבדן אחיה ומנהלת שיחות ארוכות עם רוחו. בסיום העונה הראשונה מתברר כי בן-חורין עודנו בחיים, וכל הסימנים מעידים על כך שהוא התאסלם ועבר לצד הסורי.

בעונה הזו מצטרפים לקאסט, בין היתר, יוסף סוויד ("האלופה", "עבודה ערבית"), מכרם ח'ורי ("הכלה הסורית", "אזור חופשי"), הגר בן אשר ("הנותנת"), הדר רצון, שמעון מימרן ויונתן עוזיאל. בהתאם להתרחבות הצוות, מבטיח במאי ותסריטאי הסדרה, גידי רף, כי העונה החדשה תהיה רחבת יריעה ומורכבת בהרבה מן הקודמת.

בנוסף למורכבות הפוליטית, מהווים יחסי החטופים השבים עם משפחותיהם נושא כאוב בפני עצמו. זך, שעבורו עזבה נורית את בעלה, אחיו, בסוף העונה הקודמת, מתמודד עם ההשלכות על המשפחה, בעוד הטראומה שעבר קליין הופכת אותו לנוטה לפרצי אלימות המרחיקים ממנו את משפחתו. "גם ככה יחסים זה דבר לא פשוט", מעיד ישי גולן, "גם אם לא היית בשבי 17 שנה".

כאשר העונה השניה הייתה בשלב הצילומים, הייתה "הומלנד" האמריקאית עוד בחיתוליה. איש לא חלם אז שהיא תגרוף ארבעה פרסי אמי, כפי שעשתה בטקס האחרון. "האמריקאים התחילו להתעניין בזה עוד בשלב התסריט, לפני שהתחלנו לצלם", אומר רף על ניהול המגעים עם היוצרים הווארד גורדון ואלכס גנזה, שהיו אחראים על סדרת הלהיט 24. "הם בדיוק חיפשו פרויקט אחרי '24' והם החליטו ללכת על 'חטופים'. ישי גולן הוסיף וצחק: "אם הם ירצו שאני אתארח שם, אז אני אצטרך לחשוב על זה".

צילום ועריכה: מאיה בן-ניסן

פורסם בעכבר העיר אונליין, 15.10.2009

ביקורת טלוויזיה: אלנבי

"המועדון שלי זה לא לקוראים של העיתון שלכם", אומר בתחילת הסדרה החדשה של ערוץ 10, "אלנבי", ארז (אביב אלוש), לעיתונאי (נדב נייטס). "אלנבי זה אוטונומיה". העולם של "אלנבי" הוא קטן, מלוכלך, שולי, גזעני ונשלט על ידי גברים כוחניים החושבים עצמם לאֵלים. ודווקא בשל כך אסור בשום אופן לפטור אותו – אנחנו כבר יודעים לאן מתדרדרים מגזרים בישראל שזוכים לאוטונומיה נטולת פיקוח. צפייה בפרק הראשון של הסדרה חושפת אותה כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית מדוייק יותר משהיו אי פעם "פלורנטין", "עניין של זמן", או כל ניסיון שהיה כאן ליצור קאנון של טלוויזיה שהיא ישראלית במהותה. והדיוק הוא בראש ובראשונה בחולַיים.

כל הדמויות בסדרה רחוקות מלהיות מיצג של שלמות מוסרית, אבל גם בתוך כך אלה המופרעות יותר הן גם אלה החריגות יותר. המאבטחים של מועדון החשפנות "אלנבי דאנס בר" (או בשמו האמיתי, "אלנבי 40″), הם בלא יוצא מן הכלל רוסים. מתוכם מסתמן המאבטח דימה (סרגיי בוכמן) כבלתי יציב ואלים. אחרי שחברתו מיקה (מורן אטיאס) מותקפת במועדון, הנקמה של דימה היא מהירה, עקובה מדם ורחוקה כחוט השערה מלהפוך לרצח. הטעימה מן הפרק הבא, בה צועק דימה "את הלב שלי, מיקה! את לא תברחי ממני! גם בקבר את לא תברחי ממני!", מאפשרת קביעה בטוחה למדי לגבי אופי היחסים האלים שלו עם בת זוגו. מי שתקף אותה, אגב, לא עונה על סטנדרט הבליין הישראלי הממוצע – הזקן והכיפה שעל ראשו מסמנים אותו כשייך לקבוצה לה הורגלנו זה מכבר לשייך אלימות כלפי נשים, בין אם פיזית ובין אם נפשית. עם זאת, הסצינה שבה צופים ארז והמאבטח אלכס (מיקי ליאון) בתקיפה שנקלטתה במצלמות מביאה אמירה מדוייקת על היחס לנשים בחברה החילונית דווקא. "מי מרביץ ככה לבחורה, אתה יכול להסביר לי?", שואל ארז. "כלב", עונה אלכס בכעס. "למה?", ממשיך ונוקב ארז. "למה? היא לא רצתה אותו", קובע אלכס, ומעורר טריגר בקרב כל מי שאי פעם נאלצה לסלק מעל עצמה מטרידנים. אין אישה בישראל, מכל דת, גזע או מעמד כלכלי, שהתסריט הזה זר לה: הוא מטריד אותך, את מסרבת באיפוק, הוא ממשיך להטריד, את מפסיקה להיות נחמדה, הוא הופך להיות אלים מילולית ו/או פיזית. זו לא נחלת הסלאמז בלבד.

היוצרים מנסים לרמוז לצופים כי הדמות כלפיה הם אמורים לגלות חיבה ואמפתיה היא זו של עדו (גיא אריאלי), חברו של ארז מן המועדון. לכאורה עדו הוא ערס בעל נפש רכה ועדינה אבל מבט בוחן יותר על דמותו מגלה כי הסכנה שהוא טומן בחובו גדולה יותר מזו של הגברים האחרים. אחרת איך אפשר להסביר סצנה שבה הוא מוזג אלכוהול לבחורה במצב נפשי מעורער, במטרה לשכב איתה? בשפה המשפטית קוראים לזה אונס.

הדמות הנשית  היחידה שיש לגביה בינתיים התחלה של בהירות היא זו של החשפנית נוקי (רומי אבולעפיה). תמיד מרגש לגלות דמויות נשיות חזקות ודעתניות, ומרגש כפליים לגלות אותן כאן. סצינת הסטוץ שלה היא אולי אחת הסצינות המין החזקות ביותר שנראו על המסך הישראלי. נוקי לא משלמת מס שפתיים, לא במילים ולא במעשים. היא יודעת בדיוק מה שניהם רוצים האחד מהשני – זיון מהיר נטול מחוייבות – ואת זה בדיוק היא עושה, כמעט למורת רוחו של הבחור. למעשה, הוא כל כך מופתע שהוא מציע לה לשלם על האקט, כמרמז שנשים שאינן עוסקות במתן שירותי מין למחייתן אינן מסוגלות – בניגוד לגברים, כמובן -  לקיים מין נטול רגשות. בחברה בה זנות היא עדיין בלתי חוקית וההאשמה בעיסוק בתחום עדיין נתפסת בקרב אנשים רבים כעלבון, זוהי דרך נוספת לסמן את האישה העצמאית כבעלת מוסר מפוקפק וכבלתי ראויה לתשומת לב רצינית. אות קין נוסף מגיע עם חשיפת החבר בו נוקי בוגדת. העצמאות שלה עדיין מאיימת מדי עבור הצופה הישראלי, הזקוק לאישוש כי נשים לא באמת מתנהלות בעולם תוך בעלוּת על המיניות שלהן.

שהרי האינדוקטרינציה לנשיות כנועה מתחילה כבר בגיל הרך – כפי שניתן לראות בסצינת הפתיחה, בה ארז משכיב את בתו הקטנה לישון. לפני השינה הוא שר יחד איתה את הבית הראשון של "בני ילד רע", שיר שהמשכו זכור לכולנו במבט המתיילד שלו על התעללות. הסצינה הזו מתכתבת עם מערכת היחסים האלימה בין דימה לבין מיקה, שבהמשך נחשף עיסוקה כחשפנית, עם התוקף הדתי, ועם האמירה של כריס רוק שאחד השוטרים מצטט לארז: "מאז שנולדה לי בת אני חושב רק על דבר אחד  - איך להרחיק אותה מהעמוד". היוצרים שזרו כאן בצורה די מיומנת את מוטיב "החטא ועונשו", המקשר בין מיניות נשית לבין האלימות המגיעה בעקבותיה -  קישור שחונכנו זה מכבר לעשות.

קל מאוד לפטור את "אלנבי" כמייצגת של תרבות שוליים או כפנטזיה. אתגר גדול הרבה יותר הוא להבין שמדובר באחת המראות הברורות ביותר שהוצבו מול צופה הטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון, ואולי אי פעם. מראה המשקפת את כל המיזוגניה, הגזענות והרוע שהקהל של הטלוויזיה בארץ כל כך אוהב להכחיש.

פורסם בסלונה, 22.07.2012

כתבה: מאחורי הקלעים של "נשואים פלוס"

הוא שקוע במרכז הספה הזולה, יד אחת מחזיקה בשלט, השנייה תקועה בתוך חגורת המכנסיים, מבטו הכבוי בוהה במרקע. היא מתרוצצת סביבו במכנסיים צמודים עד מחנק, שהדבר היחיד שעשוי אולי להסיח מהם את הדעת הוא רעמת השיער האדומה שעל ראשה, מנסה לשווא לדלות טיפת תשומת לב. אם חשבתם שאתם יודעים בדיוק במי מדובר – חשבו שוב. הגרסה הישראלית של נשואים פלוס, בבימויו של עופר ויצמן, שתעלה על המרקע הערב (7 במאי), שמה לעצמה למטרה לשחזר את דמויות הקאלט של משפחת באנדי המופרעת ושכניה המופרעים לא פחות, הפעם בקונסטלציה ישראלית למהדרין.

"נשואים, פלוס" (או, בשמה המקורי, Married... with Children) עלתה לראשונה על המסך האמריקאי באפריל 1987. הסדרה, אחת המושמצות והאהובות ביותר בטלוויזיה בו זמנית, הציגה משפחה בלתי-מתפקדת למופת, שהיוותה אנטי-תזה מושלמת לחלום הפרברים האמריקאי. אל באנדי (אד או'ניל), מוכר נעליים מרוד, ממורמר ומיזוֹגן, אשתו העצלנית, הנצלנית והמשועממת פגי (קייטי סגל), בתו הבימבו הבלונדינית קלי (כריסטינה אפלגייט) ובנו החנון החלקלק והחרמן באד (דייוויד פאוסטינו) היו כל מה שהצופים אהבו לשנוא. בשנים בהן המרקע האמריקאי נשלט על ידי מיצגים של משפחתיות מופתית מתקתקה כגון זו של "משפחת קוסבי" ו"צער גידול בנות", ההומור הפרוע ונטול התקינות הפוליטית של הבאנדים הביא לפריים-טיים את המשפחה האמריקאית הלא מתפקדת, ובצורה גרוטסקית. הקהל כבר שבע משפע המשפחות המאושרות באותו האופן בדיוק, והמרירות של הבאנדים הביאה עמה משב רוח רענן, אם גם מסריח מגרביים משומשות. הכוכב היה איש קטן אחד, שקריירת הספורט שהובטחה לו בתיכון נקטעה, והותירה אותו תקוע עם ג'וב עלוב, אישה וילדים שהוא בקושי מצליח לפרנס, ותסכול אחד גדול על החלום האמריקאי שחמק.

את התסכול הזה מבקשת קשת לתרגם לעברית. העלילה אמנם עברה משיקגו של שנות ה-80 המאוחרות-ושנות ה-90 המוקדמות לקרית-אתא של 2012, והרפרנסים התרבותיים עברו לוקליזציה, אבל הבסיס נותר ללא שינוי – אפילו ברמת התפאורה. בכניסה לאולפן נדמה שאמנדה ברס ודייוויד גאירסון יעברו פתאום(מארסי וסטיב רודס). מבט שני מגלה שבניגוד לבאנדים, דבר אחד לא חסר למי שעיצב את הדירה של משפחת אברהמי – כסף. הרהיטים החבוטים והאפרוריים שהיו סימן ההיכר של מעמד ה"ווייט טראש" אליו השתייכו הבאנדים הומרו בצבעים בוהקים ובעיצוב חלקלק, שכמו נלקח מתוך קטלוג של איקאה.

את הנעליים מדיפות הניחוחות של אל ואת נעלי העקב המצועצעות של פגי נבחרו למלא בהתאמה ליאור אשכנזי ודורית בר-אור, כשוקי ומלי אברהמי. למרות שנחתו לסיטואציה ידועה מראש, נראה כי הם מצליחים בכל זאת למצוא את הגישה האישית לדמויות הקאלט. "זה אתגר אותי לשחק את זה", אומר אשכנזי כשהוא מרוח לצד בר-אור על הספה של האברהמים. "זה תמיד יהיה אני. הטקסטים עוברים דרך הפילטרים שלי, של ליאור".

עבור בר-אור, שבאמתחתה דמויות כגון סיוון מ"שמש", זו אינה הפעם הראשונה בה היא מלוהקת לתפקיד הג'ינג'ית שממררת את החיים עבור הגברים הסובבים אותה. "ראית מה זה? לא מוציאים אותי מזה", היא צוחקת, "'איך שאומרים 'ג'ינג'ית, ממררת את החיים' – חושבים עליי. אבל בבית אני נשמה טהורה", היא ממהרת להבהיר. "הכי נשמה שאת יכולה לחשוב, באמת. אני כל דבר ההיפך ממה שאת מדמיינת." עם זאת, נראה כי בר-אור דווקא נהנית מן הטייפקאסט שנפל בחלקה. "זה הכי כיף לשחק דמויות כאלה", היא מצהירה ומתייחסת בעיקר לפגי-מלי. "זה כיף לשחק מישהי עם ג'ינס צמוד, שלא עושה כלום, מתעללת בבעלה – נחמד! בבית אני עם טרנינג, עושה ספונג'ה כל היום".

גם נועה וולמן הבלונדינית, הזכורה אולי מסדרות כדוגמת "תיכון השיר שלנו" ורימייק ישראלי של סדרה דוברת אנגלית אחרת, המשרד, חוזרת ב"נשואים פלוס" לטייפקאסט שיועד לה זה מכבר. עם זאת, נראה שהפחד שמיטל אברהמי, התשובה הישראלית לקלי באנדי, תקַבּע אותה באופן סופי בתוך הסטריאוטיפ, זר לה. "נראה לי שדברים שאתה מפחד מהם, אתה מפחד וזהו". היא פוסקת. "נגיד, אם את מפחדת מגזר. את מפחדת מזה. אם לא, כאילו מה הסיכוי שתתחילי? אלא אם כן יתקוף אותך הגזר. זה יכול להיות לא נעים. בעיקר אם זה גזר גמדי, כי את ממש לא מצפה".

הגרסה הישראלית פוגשת את סדרת המקור בצומת משונה למדי. כש"נשואים, פלוס" החלה את שידוריה גילם דיוויד פאוסטינו, אז כבן 13, ילד שטרם הנצו בו ניצני גיל ההתבגרות. אושר אבהרמי, מאידך, נכתב במחשבה על באד באנדי הבוגר יותר, מן העונות המאוחרות, ואלון סנדלר בן ה-18 יגלם תלמיד חטיבה בן 14. "אני מקווה כמה שיותר למשוך את הילד ואז לשחק דמויות של מבוגרים", אומר סנדלר, שהצלחתו הקודמת הייתה בסדרה "אליפים", שגם בה גילם תלמיד תיכון הצעיר מכפי גילו האמיתי." זה יתרון מטורף מבחינתי. בינתיים אני סוג של פיטר פן".

השכנים המעיקים, בני הזוג אפרת וערן קלדרון, בגילום תמר קינן ושלומי קוריאט, הם גרסה לוקלית של מארסי ושל בעלה הראשון סטיב רודס. יחסי הכוחות בין בני הזוג לבין משפחת האלפא בסדרה, אברהמי, ובין בני הזוג לבין עצמם - גם הם שחזור של המקור. אפרת, בת דמותה של מארסי, היא אשת קריירה פמיניסטית וצינית, שלא מפספסת אף הזדמנות לתת מבט קשוח, ואילו ערן מזגזג בין תמיכה כנועה באשתו, לבין תמיכה כנועה במזימות הזימתיות של שוקי. כמו בסדרת המקור, גם כאן יחסי הכוחות של הקלדרונים מחוץ למיטה מוצאים את ביטויים בתוכה בסטריאוטיפ קלאסי של שולטת ועבד. "לאורך כל מערכת היחסים יש להם יחסים קינקיים", אומר קוריאט. למרות שאפרת, כמו מארסי, היא פמיניסטית קש המשמשת כאתנחתא קומית וכהרמה להנחתות השוביניסטיות של שוקי, הבעיות שהיא מעלה - גם אם בטון מריר ומתמרמר - נותרו אמיתיות.

פוליטיקלי-קורקטיות מעולם לא עמדה בראש מעייניה של "נשואים, פלוס". "שוביניזם של האייטיז, כבר לא נשמע כזה שוביניסטי", מנסה להבהיר אשכנזי תוך שהוא מאיר באופן אירוני את הקושי המיוחד איתו תיאלץ להתמודד הסדרה בגרסתה המעוברתת והמחודשת. ההשתלחות הפרועה של "נשואים, פלוס" לפני 25 שנה היוותה תגובה בזמן אמת למהפכה הפמיניסטית; במובן זה ניתן לראות בה מעין מסמך אנתרופולוגי של ארצות הברית. של חברה שבה נשים שחונכו כל חייהן לתפקיד מסויים גילו פתאום שאפשר אחרת, וערערו את יסודות התא המשפחתי הסטפפורדי. ב- 2012, בעידן שלאחר שחרור האישה ופירוק המשפחה הגרעינית הנורמטיבית היא נזקקת לסט חדש ומשוכלל של צידוקים לנוכחותה על מסך הפריים טיים.

"היא לא פוליטיקלי קורקט, זה נכון", אומר אשכנזי. "מצד שני, זה הומור. מי שלא מבין את זה, יש לו בעיה". אסתי זקהיים, שתגלם בסדרה את אחד המוקדים של בדיחותיו של שוקי על חשבון נשים שמנות, תומכת גם היא בראייה ההומוריסטית, באופן מנומק מעט יותר. "אני לא מרגישה רוע בתוך הדבר הזה. וגם ככה זה משפחות. ככה זה אנשים. כל המילים המכובסות האלה והעמדות הפנים לא עובדות באמת. כל הפוליטיקלי-קורקט הזה, ולהקפיד על איזה מילה את אומרת ואיזה לא, לא עובד בקומדיות. אחד הדברים שמרגשים אותי ומפתיעים אותי זה שזה עובד גם היום, כי זה מדבר על משהו אוניברסלי. ברגע שאתה מדבר על הפרט, אתה מדבר על האוניברסלי - ומשפחות זה משפחות זה משפחות". "זה לא שיש פה גברים נורא מוצלחים ונשים לא מוצלחות", צוחקת קינן. "מדובר בגברים מאוד לא מוצלחים ובנשים מאוד לא מוצלחות. חוסר המוצלחוּת של הדמויות פה הוא באמת מאוד שיוויוני".

פורסם בעכבר העיר ובעכבר העיר אונליין, 07.05.2012

סקירה: גלגולה של כלבתא

הבה נודה באמת - הסיבה העיקרית שבגללה הרייטינג של טלנובלות מרקיע שחקים הן הנשים שממלאות את המשבצת המכונה "הביץ' התורנית". הרי הן הן הגנרטור הראשי שמפריח את בועות הסבון של העלילה. פמיניסטיות ואוהדי בית"ר נצמדים יחד למסך על מנת לראות איזה טריק חדש תשלוף משרוול הסטן שלה האישה היפה, החכמה, המצליחה והרקובה עד עמקי נשמתה. ואם יש לה איזה סיפור רקע קורע לב המשמש כתירוץ לגיהנום שהיא עושה לגיבורים היפים והנכונים – מה טוב. אין פלא ש"תנוחי", הטלנובלה - סליחה, דרמה קומית יומית - החדשה של הוט, החליטה ללכת על כל הקופה ולאגד לא פחות מארבע כלבתות מיתולגיות למועדון הקרב הטלוויזיוני האולטימטיבי (אם אתם חושבים שלנשים קל יותר - נסו פעם ללכת מכות על עקבי סטילטו). מיהן אותן כלבות הצמרת של הטלנובלה הישראלית שהותירו את חותמן, ולמה יש כאלה שלא חזרו לסיבוב שני?

הביץ' הישראלית הראשונה, שהגיחה אל חיינו לפני - לא ייאמן - 17 שנה, במסגרת אופרת הסבון הישראלית הראשונה, הייתה עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'". אשתו השניה של מייק לינוביץ' והבעלים-במשותף של חברת האופנה "אופל", בגילומה של גילת אנקורי, הגדירה את המושג עבור כל דורות הטלנובלות העתידים לבוא בארצנו הקטנטונת. הבלונדינית דקת הגזרה (אלוהים אדירים, כמה דקת גזרה!), טופפה בחצאיות מיני הורסות מלוות בג'קטים עם כתפיות אימתניות, ופיזרה הבטחות על כך שתגרום לאנשים לקלל את היום שבו נכנסו לחייה. והם קיללו.

הסצינה שבה היא סוטרת לבתה שרון (יעל בר זוהר, עדיין קטינה ובעלת שיער שטני) בתגובה על סירובה להיפרד מהחבר שלה הייתה ועודנה פאר של משחק מוגזם, אלימות משפחתית ופרסומת לשמפו, ומייק עד היום לא מבין למה "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו". ההתעמרות שלה בכל הסובבים אותה, בבית ובחברה שניהלה כאחד, אפילו הקימה לה כלבה מתחרה בדמות המעצבת דפנה מאור (נועה תשבי), שניהלה רומן עם מייק, סחטה אותה, וכמעט התחתנה עם אחיה. עידית התעללה בה, פיטרה אותה, החזירה אותה, ואפילו הכניסה אותה ללילה במעצר בכלא שהוביל לדיאלוג האלמותי: "אני ביליתי את הלילה במעצר עם זונות מתל ברוך" - "נו, אז פגשת אנשים מהסוג שלך, מה רע?".

לאור ההסכמה הגורפת שבלונדיניות רזות ויפות הן כלבות, קיבלנו בשנה שלאחר מכן את תמר רוטנברג (גלית גיאת) ב"כסף קטלני", וב-2001 את אירית סופר (נטע הבר) ב"לגעת באושר". אירית הייתה נשואה לנדב העשיר והחתיך, אבל הנישואים שלהם היו בהתדרדרות מתמדת על רקע העקרות שלה. מה שהיה אמור לשכנע את הקהל בכלבתיותה היא העובדה שהעקרות הייתה תוצאה מהפלה יזומה שעברה, לאחר שהרתה מנדב והחליטה שתינוק יפריד ביניהם. הפתרון שלה לבעיה שנוצרה - הפריה מלאכותית עם עפרה אברהם (שרון דואני) בתור האם הפונדקאית, תמורת מימון ניתוח לאמה של עפרה. זה כמובן התפוצץ לה בפנים כשעפרה התחילה לנהל רומן עם גבר נשוי, בלי לדעת שמדובר באותו נדב. בסוף הוא גם התגרש מאירית והתחתן איתה. האמת? לא ברור איך יצא שאירית היא הכלבה בסיפור הזה. 

ב-2002 הצטרפה ישראל לשאר העולם, והתחילה להפוך את הכלבות הראשיות לברונטיות, במסורת הסטריאוטיפ הנצחי " שיער בהיר - טוב, שיער שחור – רעעע", והביצ'יות שלהן הפכה להיות אפלה יותר בהתאמה. "לחיי האהבה" הביאה לנו את סמדר קדמי, בגילום יעל הדר. בדומה לעידית, סמדר הייתה אשתו השניה של הגבר הנאה והעשיר (דורון) – בהבדל הקטן שסמדר עזרה לקודמתה בתפקיד לצנוח אל מותה מגג היקב שבבעלותה. זה כמובן לא הפריע לה לבגוד בדורון עם גיסה. עם הגיעה של רונה מאירי (סופי צדקה) ליקב, ניסתה סמדר להיפטר ממנה על ידי הפללתה בפריצה.

אבל אפילו העבר והווה הפליליים של סמדר מחווירים לצד תאונת הרכבת שהיא טליה בורשטיין של "טלנובלה בע"מ", בגילומה של שרון מלכי-שמש (תגידו את זה עשר פעמים רצוף). טליה הייתה ספר פסיכיאטריה מהלך - בעלת הפרעת אישיות גבולית, קלפטומנית, נרקיסיסטית ונוטה להתקפי זעם אלימים. הקרבן העיקרי של התסכולים שלה הייתה רננה לוסטיג (טלי שרון), שהייתה תלמידה שלה והחליפה אותה בתפקיד תסריטאית הטלנובלה. הווה אומר - גנבה לה את התפקיד. התקף ההיסטריה בו היכתה את רננה, ניסתה להשליך את הלפטופ שלה מהחלון ואז התפרקה בבכי אצלה במטבח היה רק הקדמה. היא חברה לדוגמנית דנה בלום (יעל בר זוהר, שהוכיחה ששרון לינוביץ' גדלה יפה), שנטרה לרננה על אי הרצון ללהק אותה לסדרה, והעבירה לה שיעורים בתככים שכללו פנינים כגון "הצליחה לך מזימה שעבדת עליה הרבה זמן! מזל טוב!". אמנם דנה זממה שכפיר יפתה את רננה, יגרום לה להתאהב בו ואז יזרוק אותה, אבל לפחות היא לא מעולם לא עשתה שום דבר פלילי - ובסופו של דבר הקארמה שבלהיות משת"פית של טליה השיגה גם אותה. טליה, מאידך, אנְסה את השחקן ההומוסקסואל שון לב (רון שחר) כאשר סיממה אותו במטרה להרות ממנו, ניסתה לשרוף את האולפנים לאחר שפוטרה בפעם השניה, שפכה חומצה על דנה ובסוף גם הזמינה את חיסולה. מכירים את הקו שבין ביצ'יות קרה ומחושבת לבין חוסר שפיות? גם טליה לא. 

גרסה שפויה יותר (שפיות זה עניין יחסי, כן?) של רוע קיבלנו באותה שנה ב"פיק אפ". הטלנובלה אמנם לא המריאה, אבל טיסת המבחן הספיקה כדי להכניס את ברוריה פסקל, בגילום אוולין הגואל, לפנתאון כלבתות הכבוד. המשפט המיתולוגי "אני לא רעה, אני פשוט רעבה" הוא כנראה תמצית מהותן של כלבות רזות באשר הן. אין אישה שלא יכולה להזדהות עם העצבים שמביא חוסר היכולת להינות מאוכל, והארסיות של ברוריה, למרות הרודנות שלה כלפי נוסעים ודיילים כאחד, גרמה לכולנו לרצות לשבת איתה על כוס קפה דל שומן.

לנעמי שחר (חנה לסלאו) מ"השיר שלנו", לעומת זאת, לא היה את התירוץ הזה. מצד שני, גם לא היו לה גבולות. שחר עשתה כל דבר מנוול, חוקי ובלתי חוקי גם יחד, כדי  לקדם את קריירת הסולו של בתה, כוכבת הילדים נועה שחר (אפרת בוימולד), וכדי לחסל את נינט לוי (נינט טייב) – וכל זאת בתלבושות צבעוניות, חושפות רגליים ודרמטיות בדיוק כמוה. כראוי לאגו הדיווה שלה, שחר דאגה לטפח פה ג'ורה דל-אינטלקט (זה לא באמת מנחם להגיד לבת שבורת הלב שלך "אני אמרתי לך שאת לא שווה יריקה שלו"), משרת אישי בלתי חוקי ומסוקס (שעשה עבורה הכל - החל בבישולים וכלה בשעווה ומסאז'ים) ואופי פולני לעילא שהיה מבייש גם את אחרונת האמהות של תחרויות היופי לתינוקות. בעונה השניה היא מצאה את עצמה בכלא, אחרי שגנבה מנינט שיר שהיא כתבה (וכנראה שגם עניין העובד הזר והקשר המפוקפק שלה לנבל הפסיכופת גבעון כספי סייעו) – אבל גם שם היא לא סגרה את הפה.

מרב בן-בסט (צופית גרנט), עורכת מהדורת החדשות  של "חשופים" היא האנטיתזה של נעמי שחר - ובעצם של כל ביצ' טלנובלית שקדמה לה. בניגוד לדרמטיות היתר המופרכת שאיפיינה את כלבתות הסבון לדורותיהן, בן-בסט היא דמות שלכל אחד יצא לעבוד איתה לפחות פעם אחת. מבחינה מקצועית היא כל מה שבתי ספר לתקשורת ברחבי העולם מקווים לייצר. מכורת אקטואליה, ציידת סקופים מקצועית, בעלת אינסטינקטים חדים כתער, שיורדת לפרטים הקטנים - וגם יודעת לייצר מכל זה רייטינג. במילים שלה - "אני החוקר, ואני השופט, ואם צריך אז אני גם התליין". מאידך, ההצלחה היא תוצר של וורקוהוליות מכלת-כל. המערכת היא עבור בן-בסט בית ראשון, עיקרי ויחיד - עד כדי כך שלפעמים היא אפילו לא טורחת לישון במקום שעליו שילמה משכנתא. עבודתה היא חייה, ואת כל המרירות, הבדידות וחוסר הבטחון העצמי שנובעים מכך היא מוציאה על שאר אנשי המערכת. כנראה שהסיבה שאנחנו כל כך אוהבים ושונאים אותה היא שאנחנו מכירים אותה באמת.

גלגולים רבים עברו על הביצ' הסבונית שיובאה אלינו ממחוזות דוברי אנגלית וספרדית, בטרם עברה גיור מוצלח לכלבתא משכנעת. הסטואיות המוקפדת של עידית לינוביץ' אולי היתה הפתעה מרעננת עם הופעתה הראשונה, אבל מהר מאוד היוצרים המקומיים הבינו שהקרחון הזה לא שורד הרבה זמן בהר הגעש של המזג הים-תיכוני. גם הניסיון ללכת לקיצוניות המופרעת ההפוכה עם דמויות כמו טליה בורשטיין לא צלח, שהרי כל קסמה של הביצ' הוא ביכולת שלה לעורר  בצופה את השילוב הקטלני של אמפתיה וזעזוע. סוג של "תפוז מכני", אבל עם פחות לכלוך ויותר סקס אפיל. ובשנים האחרונות נראה שהכותבים השכילו לפתח מספר אבות-טיפוס של כלבתות מקומיות, במינונים משתנים של ערסיות ואליטיזם – בהתאם לקהל היעד.  ארבע הדמויות שזכו להישלף מתהום הנשיה הטלוויזיוני ב"תנוחי" הן, אם כן, ארבעת האמהות של ביצ'יות באשר היא: מלכת הקרח הקלאסית (לינוביץ'), הדרמה קווין (שחר), הדורכת על גוויות (בן-בסט) וזו שהיא בעצם אנחנו – או מי שהיינו רוצות בסתר ליבנו להיות (פסקל).  

פורסם בעכבר העיר אונליין, 10.04.2012

ראיון: לירון זהבי, רגע לפני הכניסה לבית "האח הגדול"

הכירו את לירון זהבי, בת 32 מחולון. דוגמנית לשעבר בסוכנות "לוק", כיום עוזרת אישית של עורך דין שעוסק בתחום הנדל"ן, גרושה ואם חד-הורית לילדה בת שמונה. רגע אחרי שנשלפה מחיי היום יום שלה, ורגע לפני כניסתה לבית "האח הגדול", פגשתי אותה לשיחת היכרות.

"עברתי תשע שנים מאוד מיוחדות", היא מספרת. "אבא שלי נפטר, התחתנתי, ילדתי, התגרשתי – ובמהלך כל תשע השנים בניתי לעצמי ארבע חומות. אין יוצא ואין נכנס. בניתי לעצמי קוביה, עם שגרה, עם חיים מאוד קפדניים. בעצם, כמו רובוט. אני חיה על אוטומט". נראה שזו הסיבה בגללה בחרה זהבי להכניס את כל המדינה לחיים הפרטיים שלה וללכת  אל הלא-נודע בפריים-טיים, יחד עם עוד מספר אסור לפרסום של דיירים חדשים -  ניסיון למוטט מעט את חומות השגרה, ולצאת מעט מתוך אזור נוחות הנמדד במטרים מרובעים. זהבי הופכת להיות דיירת מן המניין בולנטיינ'ס דיי, אבל מסתמן שנכון לרגע זה היא לא בחיפוש אחר זוגיות, קל וחומר שלא בבית "האח הגדול". "למצוא אהבה זה תכנית נפרדת", היא מסבירה, "אליה אני אלך אחר כך, אם אני אחליט שאני מחפשת".

אז מה את יודעת על העונה עד כה?
 "לא הרבה", צוחקת זהבי אחרי שתיקה ארוכה. בטלוויזיה אין לה זמן לצפות, וגם הדיירים שממתינים לה בווילה לא מדאיגים אותה במיוחד. "בגלל שלא צפיתי אין לי שנאה לאף אחד, ואין לי אמפתיה לאף אחד. אני נקיה מכל תחושה או רגש כלשהו", היא מסבירה. "רק ראיתי שהם טועמים מהסירים עם הכף ומחזירים אותה מהפה שלהם לסיר."

באזני אדם אחר הדבר עשוי להישמע קטנוני, אבל זהבי מעידה על עצמה כמי שנושא זה טורד את מנוחתה באופן אקטיבי. "יש לי המון קבעונות, כמו סדר וניקיון", היא מודה. "דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם. כל מיני הפרעות." לשאלה כיצד תתמודדד עם מצבים כמו סיר הלחץ שלעיל היא עונה בחדות:  "אני לא. ואם אני לא אוֹכל, אף אחד לא יאכל. הסיר יישפך לפח", היא אומרת בטון מבודח-למחצה – אך למחצה בלבד. "או שאני אוכל קורנפלקס עם חלב כל היום, זו גם אופציה".

את מוכנה לחבורת אנשים שהם--
"לא הכי סטריליים? כן, זה החלק ששמתי לב אליו", היא צוחקת. "אפילו הבת שלי אמרה 'אמא, הבית מזעזע! את ממש חייבת להגיע לשם ולנקות אותו'. אמרתי לה – 'חמודה, אנחנו נתקשר למנקה שלנו, היא תבוא תטפל בכל'. אני לא הולכת לנקות. אני בחופש."

על בתה, שחוגגת היום (רביעי) יום הולדת ראשון בלי אמא, זהבי מגוננת, והמבט שלה כבה כשאני שואלת על התאריך. "אנחנו חגגנו ביום שישי. אני אקום ביום רביעי בבוקר במקום אחר, ונראה מה יהיה." עם זאת, העיניים שלה חוזרות לחיים ברגע שואלת מה אומרת הבת על כניסתה לתכנית. "'אמא שלי תהיה מפורסמת!!'", צוחקת זהבי בקול, ומספרת שהבת מראה לכולם תמונות שלה מימי הדוגמנות. עם זאת, היא ממהרת להדגיש שהילדה לא צופה בתכנית בדרך כלל. " אצלי היא לא ראתה את זה. אני מאוד שומרת עליה. אבל עכשיו אין מה לעשות, היא תראה את זה. תראה את אמא שלה. אבא שלה הזמין את הערוץ, ביקשתי ממנו רק שישים את זה על "השתק". מה שבטוח, בטוח. אמרתי לו  - 'רק כשתראה אותי מדברת תגביר'. אבל גם, לא תמיד. לא כל מה שאני אגיד היא צריכה לשמוע".

יש בך פחד שהיא תראה בתכנית משהו שיהרוס לה את הדימוי של אמא?
 "לא. אני מי שאני, גם לידה. אנחנו מדברים פתוח על הכל. בארוחות שישי יש שיחות על סקס, נגיד, סך הכל אנחנו יושבים כל המשפחה. היא כבר יודעת הכל, לצורך העניין – מאיפה היא יצאה, איך היא נכנסה... אנחנו מכוסים בנושא הזה. ואני לא אעשה שום דבר שיביך לא אותי, לפני הכל, ובטח לא את הבת שלי. ומי שאני זה לא בנאדם שמביך את הסביבה שלו."

דווקא השאלה מה בה יתפוס את הקהל, מוציאה מזהבי את הצד האקטיבסטי – או אולי את ההיפך ממנו. "אולי עוד גרושות יכולות לקחת דוגמה שאפשר גם אחרת, במקום לשבת ולהתבכיין ולחתום אבטלה", היא אומרת, ומודה שכעסה על מחאת צדק חברתי. "כשהמנקה שלי לא יכלה לעבוד חיפשתי מנקה אחרת. באה מישהי, אמא לחמישה ילדים, ואמרה לי שקשה לה לעבוד. אמרתי לה – 'כפרה עלייך, יש אנשים שלא צריכים לעבוד, שיהיה לך לבריאות'. אני, בתור אם חד-הורית, יודעת שאני אעשה הכל, גם אנקה בתי שימוש אם לא תהיה אופציה, בשביל לממן את הבת שלי ובשביל לא ליפול לתוך האומללות והמסכנות הזו. והרבה אנשים לא עושים את זה, וזה מעצבן אותי. אני לא יצאתי להפגין ברחובות, ואני גם לא אצא. רוב אלה שיצאו, לצורך העניין, אלה ילדי העשירים; לא אנשים כמוני, שבאמת זקוקים לעזרה. בתור גרושה המדינה לא נותנת שום דבר, ואני אומרת רק דבר אחד – שלא יתנו לי, אבל שגם לא ייקחו ממני."

את מביאה לבית משהו מן הגישה של משרד עריכת דין?
 "את הפוליטיקלי קורקט."

לא יוציאו את זה ממך?
"יש מצב סביר שכן", היא מודה בקול צחוק גדול. "תלוי כמה ידחקו בי."

לפני שאני עוזבת את זהבי לרגעי השקט המעטים שנותרו לה, לבדה עם כוס קפה, אני מנסה בכל זאת לדלות ממנה מעט מחשבות על דרי המצלמות. כשאני שואלת על ערן טרטקובסקי וסער סקלי אני מוצאת את עצמי מקדימה הסברים.
"אה, ערן ימני וסער שמאלני? אפילו לא ידעתי. טוב. שיריבו מכות, שיהרגו את אחד את השני. אני לא שם ולא שם. אני לא מתערבת. לא בפוליטיקה עסקינן. בשביל זה יש גברים. אני אישה, יצאו לי קמטים", היא מתבדחת.

מסר לאומה?
לא. אין לי מסרים. אני נטולה.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 15.02.2012

כתבה: "האלבומים" - שיר אהבה לרוק הישראלי

סצנות של ברי סחרוף ומאור כהן מתנסים בסרטים עצמאיים קטנים; הגילוי ש"רעש לבן" של סחרוף נקרא בגלגולו הראשון "שבר ענן", לפני שהתברר כי קיים שיר של יצחק קלפטר באותו שם; ההקלטות המוזרות של "המוות אינו מחוסר עבודה", בהן לקח שעה ארוכה להבין שהרעש שמפריע לגיטרה הוא בעצם קול הנחירות של פורטיס, שנרדם ליד הפסנתר. את כל האנקדוטות האלו ועוד אפשר יהיה לראות בסדרה "האלבומים" שתשודר החל מסוף שבוע הבא בערוץ 8.

מאז "סוף עונת התפוזים", שצולמה ב-1998, לא נראתה על המסך הישראלי סדרת תעודה שנתנה מבט עומק אל עולם המוזיקה המקומי. תחת ניצוחם של המפיקים אסף אמיר ותמי כהן, יצאו העורך הראשי יואב קוטנר, עורך המשנה דרור נחום, הבמאי אבידע לבני והתחקירן יונתן אברהמי למסע אחרי גיבורי הרוק הישראלי. "בחרנו אלבומים שעשו שינוי, או באמן עצמו או במוזיקה הישראלית", אומר קוטנר. "אלבומים שכשהם יצאו נחשבו לשוליים או לקיצוניים במידה מסוימת. בפירוש לא הלכנו על האלבומים הכי גדולים או הכי טובים. לכן גם קראנו לזה רק 'האלבומים' - הכי פתוח".

הזוכים המאושרים בתיעוד ההיסטורי הם "פלונטר" של רמי פורטיס, אלבום הבכורה של אביתר בנאי, הבכורה של זקני צפת עם ההרכב המיתולוגי שכלל את מאור כהן, אורן לוטנברג, רע מוכיח ויוני בן טובים, "זמן סוכר" של איפה הילד, ו"סימנים של חולשה" של ברי סחרוף – שלמרות היותו השני בכרונולוגיה הדיסקוגרפית, נחשב לסולו הראשון שלו, ללא צילו של פורטיס. "הלכנו על אלבומים ראשונים כי סיפור טוב מספרים מההתחלה", אומר לבני. והסיפור הוא אכן במרכז. כמעט ולא תראו כאן טכנאים מזיזים ערוצים בחדר העריכה, כמו למשל בסדרת "האלבומים הקלאסיים" של VH1. "יש הרבה אנשים שהטכנולוגיה של המוזיקה משעממת אותם", מסביר לבני. ובאמת, למה לשמוע פירוט טכני ארוך ומסובך על ערוצי ההקלטות בהם השתמשו "זקני צפת", כשאפשר להראות כמעט שתי דקות של רע מוכיח ואורן לוטנברג מתפרעים על התופים והגיטרה באולפן?"כל מי שראה את זה במהלך העריכה אמר 'מה קרה לך? תקצר!'", צוחק לבני. "ובכל פעם שאמרו לנו לקצר - הוספנו עוד 10 שניות. זה הרים את כל הפרק".

את הבחירה מתוך רשימה ארוכה של תקליטים אגדיים עשו העוסקים במלאכה יחד, שלב אחר שלב. "לא ניגשנו לעבוד על אלבום שלא הייתה בו תחושה שכולם, כולל הצלם דוד זריף, אוהבים את המוזיקה", אומר אברהמי. "לקחנו אלבומים שהקשבנו להם בבית וחשבנו 'וואו, איזה כיף יהיה לעבוד על זה!'". אבל מדובר בכל זאת בסדרה טלוויזיונית, ובטלוויזיה אין די בשירים בלבד, טובים ככל שיהיו, על מנת להחזיק 50 דקות של זמן מסך. ראיונות, תמונות והקלטות וידיאו הם מצרכי חובה בכל סרט תעודה היסטורי שמכבד את עצמו, ואלבומים שלא סיפקו את הסחורה ירדו מהפרק. "יש הרבה אלבומים קלאסיים משנות ה-70 שכמעט אין עליהם חומרים", מלין קוטנר. "יש תיעוד רק בערוץ הראשון, וקשה ליצור תכנית שלמה רק על הארכיון של ערוץ אחד. מה גם שצריך לשלם להם אלפי שקלים לדקה". למרבה המזל, הרבה מהחומרים הסתמכו על חומרים ארכיוניים פרטיים שנחשפים לראשונה. "בתיכון למדתי במגמת צילום, והייתי מצלם הופעות רוק ב'רוקסן'", מספר נחום. "בפרק של 'איפה הילד' לדוגמה, יש חומרים שאני צילמתי". בזכות צילומים אלו הוידוי בו חמי רודנר חושף את הקנאה שלו בלהקת "גן חיות", מקבל גיבוי ויזואלי נדיר.

עבור צוות ההפקה, העבודה עם ענקי הרוק הישראלי היא בבחינת עונג צרוף."הייתי עושה את זה גם חינם", אומר אברהמי, בעברו סולן להקת "מצויירים בסלון", בהתרגשות של ילד. "לא האמנתי שמשלמים לי בשביל להתעסק עם גיבורי הילדות שלי. בשביל לשבת ולדבר עם ג'וני שועלי על החוויות שלו מ'סימנים של חולשה'." עבור קוטנר, שחווה את יציאת האלבומים ומאבקי הפריצה של האמנים המדוברים בזמן אמת, מדובר, מאידך, בנוסטלגיה מסוג אחר לחלוטין. "אחד הדברים שקורים לי בסדרה ומאוד מרגשים אותי, זה שזה מזכיר לי אותי", הוא אומר, תוך שהוא מעיד על עצמו כי היה היחיד שנתן ל"פלונטר" ביקורת חיובית בזמן אמת, ומספר על הקסטות ש"זקני צפת" היו שולחים אליו כשחברי הלהקה עוד למדו בתיכון. "זה גם מסע אישי לאהבות שלי, לדברים שאני עשיתי. כשפורטיס מדבר על בית לסין – אני זוכר את ההופעות האלה. אני זוכר שראיתי אותו שם וחשבתי שהוא מדהים. לכל אחד מהמשתתפים יש לי קשר אישי, כל אחד מהם זה מישהו שאני אוהב ומלווה מתחילת הדרך. אני מרגיש שהם כמו קרובי משפחה שלי."

כמו בכל משפחה, גם כאן צפים פתאום רגשות מודחקים על פני השטח. למשל, בלדת עזיבת קיבוץ גבעת ברנר של חמי רודנר ואסף שריג מאיפה הילד. "ידעתי שהם באו מהקיבוץ, אבל רק עכשיו גיליתי איזה מהלך קשה וקיצוני זה היה מבחינתם לעזוב, להגיע לתל אביב ולנסות להצליח פה עם הלהקה", מודה קוטנר. "תמיד חשבתי 'טוב, אז הם היו חוזרים', זה היה נראה לי הכי טבעי. ואז בראיון חמי רודנר אומר "בשבילי לחזור לקיבוץ זה להתאבד". בכלל, גיליתי את הצדדים היותר אנושיים של כל סיפור".

ומה לגבי ההמשך? "יש מספיק אלבומים שאנחנו רוצים לעשות עליהם סרטים, לכמה וכמה עונות", אומר מפיק הסדרה אסף אמיר, ונחום מוסיף: "אנחנו בדיונים סוערים לגבי הפרקים הבאים. צריך לתת קרדיט לנגה הפקות ולערוץ 8 על הסדרה, שבעולם מתוקן יותר ערוץ 24 היה צריך לעשות, אבל מעדיף במקום זה לעשות ריאליטי מגוחך עם אייל גולן ולא להשקיע ביצירה ישראלית".

פורסם בעכבר העיר אונליין,  06.01.2012

ראיון: קים רטוש, רגע לפני הכניסה לבית "אח הגדול"

הפתיח של הכתבה הזו נכתב לפני חשיפת כל המתמודדים הטריים של בית האח הגדול 4. הכוונה היתה לכתוב שהצופים כבר מוכנים לשכוח את פרעות בית שמש, ואת "תג מחיר" לטובת תככים, בגידות ומפגנים של המכנה המשותף הנמוך ביותר בשידור חי. אבל אם יש משהו שאפשר היה להסיק מרשימת דיירי הבית החדשים ומ-45% הרייטינג שתוכנית הפתיחה השיגה, הרי הוא שהעונה הרביעית של "האח הגדול" תהיה הכל, רק לא בריחה מהמציאות. תוצרי הליהוק של אמש נראים כאילו ההפקה לקחה רשימה של הנושאים הכי בוערים במדינה, וליהקה לכל אחד מהם צמד הפכים קיצוניים שיריבו מול המצלמות (רצוי פיזית). מהכיבוש בשטחים, דרך מעמד האישה בעולם הדתי והחילוני כאחד, ועד פערי המעמדות הכלכליים. קריקטורות קצה של כולם נזרקו לתוך הקלחת הלוהטת של הפריים טיים, כאשר ההפקה עומדת בצד עם קלשון ובוחשת.

בתוך סיר ההיתוך והקרקס האנושי הזה, מי שמסתמן נכון לרגע זה כאחד המתמודדים המחוברים למציאות, והמעניינים לא פחות הוא קים רטוש, משפטן בן 32 מהקריות, שהקפיא את לימודי התואר השני שלו לצורך השתתפות בתוכנית. רגע לפני הכניסה לכלא הטלוויזיוני, ניסינו להבין יחד איתו מה מניע אנשים שפויים לכאורה לעשות את זה לעצמם.

"באמת שאין לי שום עניין לוגי, רציונלי, הגיוני לעשות את זה – ובכל זאת, אני פה. אני חושב שאת צריכה לחפש הסבר אצל הפסיכולוגית", צוחק רטוש. "אני מודה ומתוודה שעם כל הסקרנות, התוכנית הזו גם מביאה איתה הרבה גועל. הרבה פעמים אני יושב מול התכנית וחושב 'למה, לעזאזל, הם צריכים את זה?'. ההתערטלות הזו, והמדמנה הזו. אני יודע לאן אני הולך, ואני הולך לשם בעיניים פקוחות." 

גם לחברים שידעו על כניסתו לתכנית היה מה להגיד, כאן ולכאן. "התייעצתי והתלבטתי לא מעט", הוא מודה. "אפילו מספר פעמים אמרתי לאו מוחלט. ובסופו של יום אני כאן. אני לא רוצה להשתמש בביטוי הפוסט-מודרני המפחיד הזה 'חוויה', אבל זו באמת תהיה סוג של חוויה".

הוא לא מדבר על זכיה, אבל דבר אחד הוא יכול להבטיח: להיות שנוי במחלוקת. "אני יכול לראות את עצמי יושב על דימוי הגדול עם הפה הגדול, הלשון המשתרבבת ועם הציניות שלי. אני רוצה להאמין שיש בי יותר מזה. אמא אומרת שיש בי יותר מזה", הוא שוב צוחק. "אם מסתכלים על השנים הקודמות, אז ההיסטוריה של התכנית לימדה אותנו שזוכים טייפקאסטים שונים בתכלית השינוי ממני. מי שזכה היה סוג של עממיקו - אנשים שקל להתאהב בהם, שלא היו להם יותר מדי אמירות שפגעו באוכלוסיות רחבות בעם. האנשים עם הלב הטוב, שלא היה להם יותר מדי מה לומר. אני לא חושב שאני שם." והוא בהחלט לא שם. אם יש אדם שיש לו הרבה מה לומר, הרי זה רטוש, שאומר בפה מלא כי הגיע לתכנית על מנת לתת במה לנושאים שבוערים בנפשו.

הוא מדבר ארוכות על התמסמסות מחאת הצדק החברתי, ועל הממשלה בראשות בנימין נתניהו ("הייתה איזושהי מחאה בקיץ, ובעקבותיה קיבלנו בעבור כך פטיש חמש קילו לראש. באו ביבי וחבר מרעיו והכניסו את השינויים בבית המשפט העליון ואת שלילת המימון הזר, כשהמטרה של כולם ברורה"), וסביר להניח שעוד נשמע על כך ממנו. אחד הנושאים הכאובים ביותר עבורו הוא תחלואת הסרטן בקריות. "כל בית שני אצלנו חולים בסרטן ובמחלות לב-ריאה", מעיד רטוש, חולה אסתמה בעצמו, ומנחית נתונים סטטיסטיים. "יש 22% יותר תחלואת סרטן מבשאר הארץ, 17% יותר תמותה מסרטן, 27% יותר תמותה סרטן הריאות ומסרטן שלפוחית השתן. אנשים אצלנו מתים כמו זבובים. שישה-שבעה חברים של אמי מתו בשנתיים האחרונות."

גם בעניין הדתי נדמה כי רטוש עתיד לעורר מחלוקת – בעיקר בקרב הנשים הדתיות המככבות בעונה זו. "אני לא רוצה להישמע בומבסטי, אבל אני חושב שאני מביא איתי איזושהי הצעה ליהודי חדש", מפגיז רטוש, שמגדיר את עצמו כיהודי אתאיסט. "יהודי שהיהדות היא עבורו עניין של זהות, תרבות, מורשת ישראל, מקורות - כשמוציאים ממנה את היסוד האלוהי."

על זכייה בתכנית רטוש אפילו לא חושב. "סיכויי הזכייה שלי, לדעתי, לא קיימים. אני אראה בזה הישג גדול מאוד אם לא יזרקו אותי בחודש הראשון. אני גם לא שולל מצב שאחרי שלושה שבועות-חודש אני אגיד 'די, מיציתי. כל מה שאני חושב שיכלתי לומר פה כבר אמרתי', או לחלופין, שאני לא אוהַב את מה שיוצא ממני בבית, שמכפיל פי כמה כל תחושה וכל התרחשות, ושאני אצא בעצמי."

אם להאמין לדבריו, את רטוש הזכייה לא באמת מעניינת, לפחות לא מנקודת מבט קרייריסטית. "אותי לא יראו בפתיחות בתל אביב, כי זה לא מעניין אותי וזה לא אני. אני קימי פרום דה בלוק. באתי מן הקריות, ואני אחזור לקריות, ואני אעבוד בחיפה. אם מסתכלים על ההיסטוריה של התכנית, מרביתם של מי שיצאו החוצה נשכחו בתהומות הנשייה, וטוב שכך."

פורסם בעכבר העיר אונליין, 03.01.2012

טור דעה: YES, נמאס!

בשבועות האחרונים מרצדת על המסכים שלנו פרסומת לטלנובלה החדשה מבית היוצר של טמירה ירדני, "תיכון השיר שלנו" (כאילו לא היה די בזוועה המקורית). ייתכן שכבר יצא לכם להיתקל במורות הרציניות למראה המביעות את דעתן על הסדרה הרדודה והסקסיסטית (הגדרה של הפרסומת!) למנגינת "שיר הפרחה".

לא, לא התבלבלתם. הפרסומת, זו שתפקידה למשוך אל הסדרה צופים, "מוכרת" אותה לקהל היעד שלה – מתבגרים בני 13-17 – על ידי התפארות בשפה נמוכה ובתוכן נמוך עוד יותר. וכל זאת נעשה בערוץ הנצפה ביותר במדינה. 

אני בת 24. בימים טובים ובלי איפור אנשים נוטים להעריך שאני בת 16 לכל היותר. המילים "כשאני הייתי צעירה - זה לא היה ככה" נשמעות מעט מגוחכות כשהן מגיעות מ"מורדות" גילי - אני מודה! אבל באמת, כשאני הייתי קטנה זה לא היה ככה. אפילו "בוורלי הילס", ששודרה בערוץ הילדים, ניסתה להיות חינוכית במידה כלשהי, והתייחסה לנושאים רציניים יותר, כגון הריונות לא רצויים, אלכוהוליזם ואיידס. אולי אני מדמיינת, אבל לא זכורה לי אף סדרת ילדים ונוער ששודרה בארץ בשנות ה-90 שהייתה לחלוטין נטולת מסר ולא שירתה שום מטרה מלבד תיאור עלילות נפתלות של תככים אינסופיים. ואם היו תכניות כאלה, יש סיבה טובה לכך שאני לא מצליחה להיזכר בקיומן – הן לא התגאו בהיותן כאלה. 

אני אהיה בין הראשונים להודות בכך שגם אני בין מוקיעי "הנוער של היום". אבל דור שלם לא הופך לעילג ולשטחי בין לילה. היה כאן תהליך ארוך. והבעיה היא שהמוסדות שתפקידם לחנך, והטלוויזיה בכללם, מעלו בתפקיד הזה דווקא כשהצורך בו היה עז מכל, ועודם ממשיכים לעשות זאת. דווקא בעידן שבו מנחים בערוץ ילדים נראים כאילו הם כאן רק כהפסקה מקריירת הדוגמנות, בעידן בו כללי הדקדוק הבסיסי (כגון הבדלה בין גוף ראשון לגוף שלישי) הפכו לבּושה, בעידן שבו אנחנו כבר לא מזדעזעים מהריוניות בנות 12, היינו צריכים גיבורים שיזכירו לצופים הקטינים שסקס, בגידות ומזימות (כולם בעברית קלוקלת, כמובן) הם לא בהכרח חלק בלתי נפרד מהחיים. היינו צריכים שר הורוביץ, שמתנהגת לפעמים כמו ברבי מפונקת אבל בעלת אוצר מילים שלא היה מבייש אף מצטיין פסיכומטרי; היינו צריכים זאק מוריס, שלמרות כל התעלולים שלו נשאר תמיד ג'נטלמן מושלם; היינו צריכים דונה מרטין, שתוכיח שזה לא אסון לחכות עם אבדן הבתולין. 

במקום זה קיבלנו רצף של טלנובלות, שאין לי לב לשים את המילה "חינוך" באותו משפט עם שמן.

בשנה האחרונה שלי בתואר בתקשורת לקחתי קורס בשם "ילדים, נוער ותקשורת". אחד הפרויקטים שלנו היה סקר שערכנו בקרב ילדות בנות 12 על העונות המוקדמות של "השיר שלנו". אחת השאלות המכשילות בסקר הייתה "מה למדת מהסדרה?". היו שם 15 תשובות, אבל בזיכרון שלי חרוטות שתיים. האופטימית שבין השתיים, שנסכה בי גאווה כשקראתי אותה, הייתה: "כלום, זה לא חינוכי". התשובה השנייה הייתה "שבשביל אהבה צריך לשקר".

חבל שטמירה ירדני לא נחשפה לתוצאות הסקר. היא ודאי הייתה מכניסה את זה בשמחה לפרסומת הבאה שלה.

פורסם במגזין הסיום של ביה"ס לעיתונות "כותרת", יולי 2009.