דעה: ענת ברזילי והאנס המורשע חנן גולדבלט

"כל הזמן הוא רק דיבר לי בתוך האוזן ואמר שאין לי מה לדאוג, ששום דבר לא אמיתי והכל יהיה בסדר ושהוא לא מתכוון לחדור ולא מתכוון להיכנס ולא מתכוון לשכב איתי. והאמנתי לו..אמרתי וואי אני כל כך רוצה להיות שחקנית [...] הוא הוריד לי את הבגדים ונשארתי עם תחתונים ואז הוא התחיל להשתפשף עלי ממש ושם את איבר המין שלו בין החזה שלי וכבר הרגשתי לא נעים ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יפסיק כי כולי, כולי עצורה. הוא אמר לי שאני עדיין לא משוחררת מספיק והוא אמר לי כל הזמן: זה לסרט, זה לסצינה, אל תדאגי, הכל בסדר. זה לסצינה. זה לסרט. וכבר לא יכולתי יותר [...] אמרתי לו: די. [...] אני לא רוצה. והוא הוריד לי את התחתונים והוא התחיל לסובב אותי ואז הוא כבר הפך להיות בן-אדם אחר [...] תפס אותי חזק והוא לא שמע ולא ראה ולא היה אכפת לו מכלום. ואני אומרת לו: די. כאילו, לא. והוא תופס אותי בידיים והוא מסובב אותי והוא הפך אותי והוא הפך אותי לתנוחת "דוגי סטייל"".
.
במילים האלה של ק.צ., המתארות את האונס שביצע בה חנן גולדבלט בהיותה בת 16 וחצי, ראוי בעיניי לפתוח מעתה והלאה כל ידיעה העוסקת בַאנס. אם קצרו היריעה או זמן השידור, נסתפק בהצמדת המילים "האנס המורשע" לכל אזכור של שמו. שכן כך, ורק כך, ראוי להיזכר אדם אשר במשך קרוב לשני עשורים ניצל את פרסומו כשחקן ואת מרותו כמורה למשחק על מנת להטריד, לנצל ולאנוס, בשיטתיות זדונית, בין אם במרמה ובין אם בכפיה פיזית, בחורות צעירות להן הציע שיעורי משחק פרטיים בביתו. בל נשכח גם שמאחורי שש הנשים שבפגיעתן הורשע עומדות נשים נוספות שעל הפגיעה בהן חל חוק ההתיישנות, ו-וודאי גם נוספות שלא היה בכוחן להתלונן. בעיניי מדובר בפשע מתמשך שאין עליו מחילה.

עבור ענת ברזילי, מדובר, ככל הנראה, בקוריוז. פחות משבועיים חלפו מאז שוחרר האנס המורשע גולדבלט מבית הכלא, לאחר ריצוי בלתי מספק בעליל של ארבע שנים בלבד - אפילו לא שנה עבור כל אחת מן המתלוננות בתיק שאת חייה הרס – וכבר הציעה לו ברזילי תפקיד בסדרת האינטרנט החדשה שלה. לשאלה איזה תפקיד ניתן להציע למי שהורשע ברוטינה של אונס של תלמידותיו למשחק, ניתנת התשובה, שככל הנראה אמורה להתבקש מאליה: של מורה למשחק שתלמידתו המבוגרת מתאהבת בו ומגיעה לביתו לשיעורים פרטיים, כמובן. בקומדיה, לא פחות.

שאלה מתבקשת חשובה לא פחות היא, מי היא בכלל ענת ברזילי? מדובר בשחקנית עבר, אשר מנהלת כיום בית ספר למשחק המתהדר בעובדה שהינו בית הספר למשחק היחיד בארץ שאינו עורך אודישנים למועמדים. אין פלא, אם כן, כי דרכה לתודעת הקהל עוברת בגימיק נמוך כל כך. "אולי באיזשהו מקום ניצלנו אותו קצת", היא אומרת בראיון לערוץ 10, ומתכוונת לאנס המורשע גולדבלט. אולי. הניצול הבוטה של קרבנותיו, שמהווה תעלול היח"צנות העלוב שלה, אינו רלוונטי בעיניה. כלומר, הוא היה עשוי להיות רלוונטי אילו היא עצמה הייתה מותקפת: "אם הייתי מתלוננת בעצמי הייתי מאוד אגרסיבית כלפיו עד סוף ימיי, לא הייתי רוצה שהבן אדם הזה ינשום", היא מודה. אבל היות ומדובר בנשים אחרות, עלומות שם, שבשם ההגנה על שמן ועל הקרובים אליהן לעולם לא תפצינה פה בציבור, הרי היא פטורה מכל אחריות. מלבד זו כלפי הבנק שלה, כמובן.

.
מבט על השניות הספורות מתוך הפרק שהותרו לשידור בחדשות מוכיח המילים "טעם רע" הן מחמאה עבור התופעה (בהיעדר מילה אחרת) הזו, שהרי הן מרמזות על תום לב. דרוש אוצר מילים חדש לחלוטין על מנת לתאר את הסצינה שבה אישה מבוגרת בשמלת מיקרו-מיני מתחנחנת בפני האשמאי האנס המורשע גולדבלט ושואלת בפתיינות מוגזמת שמקומה בפרודיות על טלנבלות (אפילו בטלנובלות עצמן המשחק טוב יותר) האם עליה להתפשט עבור החזרות.

התסריט הנלוז לא זו בלבד ששם ללעג את האישומים החמורים בהם הורשע גולדבלט – הוא מבקש לשכתב את האמת. אליבא ד’אנס מורשע גולדבלט לא היה מדובר בקטינות תמימות, שנתנו את אמונן בשחקן מבוגר ומנוסה – היה מדובר בנשים צעירות שידעו בדיוק מה הן רוצות. הוא לא רימה אותן – הן פיתו אותו. הוא לא אנס אותן – הן רצו אותו. במחי יד הופכת ברזילי את גרסתו של האנס המורשע גולדבלט, פרי מוחו הקודם אותה כינה בית המשפט שוב ושוב "חמקמקה"ו-"מתחסדת", לגרסה לגיטימית של המציאות, לה עלינו לייחס משקל זהה לזה שייחסנו לדברי הקרבנות. במילותיו של הבמאי הדגול סטניסלבסקי: לא אמין.

אחד המונחים הקשים ביותר להבהרה, כשמבקשים להסביר דבר-בה במונחים פמיניסטיים, הוא "תרבות אונס". תרבות , טובה כרעה כנייטרלית, היא עניין חמקמק (פחות מאשר הגרסה של האנס המורשע גולדבלט לאירועים, אך בכל זאת). ניתן לרוב לאפיין אותה על ידי מרכיבים בודדים, המהווים דוגמא. אם הייתה אי פעם דוגמא זועקת יותר, הרי שאינה ידועה לי. תרבות שבה עבור פגיעה חוזרת ונשנית בשורה ארוכה של נשים מוטל על האנס מאסר בפועל של שבע שנים בלבד. תרבות שבה ניתן לנכות מגזר הדין העלוב ממילא שלו שליש על "התנהגות טובה". תרבות שבה הוא יכול לחזור לסדר היום הישן שלו עוד בטרם יבשה הדיו על מסמכי השחרור. תרבות שבה הוא יכול לחזור להיות איש ציבור. תרבות שבה אישה מזמינה אותו להופיע בסדרה שלה.תרבות שבה הוא יכול לשים ללעג את הקרבנות ואת הפשעים החמורים בהם הורשע בפריים טיים. תרבות שבה זה מצחיק. תרבות שבה זה יביא רייטינג.

משהביעו הגולשים את מחאת בפני חברת ההפקות של ברזילי, ובפני אתר "פליקס" של "תפוז" בו אמורה לעלות הסדרה, וגם לסרי הדעת הפך ברי כי התעלול שהיה אמור למשוך רייטינג פעל פעולה הפוכה לחלוטין, מיהרו בריזילי ופליקס לגנוז את הפרק בהשתתפות האנס. "מדובר בסדרה הומוריסטית", נכתבה בהודעה שנמסרה לעיתונות,  "ובפרק המדובר נעשה ניסיון על ידי היוצרת לתאר מציאות חברתית עגומה, חלילה לא לפגוע או להטיל ספק בחומרת העבירה בה הורשע גולדבלט. ברגע בו הובן שהידיעה על השתתפותו של גולדבלט יצרה פגיעה בציבור הגולשים של "פליקס" ותפוז, הוחלט, בשיתוף עם יוצרת הסדרה, לגנוז את הפרק המדובר". אופס, זילות של אונס זה לא מצחיק. סליחה.

.ברזילי, מצידה, לא הטריחה עצמה אפילו למס שפתיים של התנצלות. "עבדתי קשה על הסדרה בשיתוף הרבה חברים שבאו לשחק באהבה וללא תמורה, ואשמח אם קהל הגולשים הישראלי ישאב צחוק והנאה מהסדרה", הזכירה הנצלנית הצינית, בתקווה שגניזת הפרק תקנה לה מחילה. אך בל יעלה על דעתה כי הזכרון שלנו כה קצר. בל תחשוב כי כי הזלזול הבוטה שלה בפשעים חמורים והניצול הציני שביקשה להפיק מהם יישכחו. בל תדמיין כי ביכולתה לסמל עוד דבר מה מעבר לעידוד בוטה של תרבות אונס. גברת ברזילי, טוב תעשי אם תפרשי מעין הציבור כבר עתה. ממילא תרומתך לכישוריהם של דור השחקנים העתידיים מוטלת בספק, במקרה הטוב.

פורסם בסלונה, 05.12.2012

דעה: הדאחייה של רוני דניאל

אפתח בווידוי: חונכתי על ברכי העיתונות הקלאסית. בכל שנות לימודי העיתונות שלי, לימדו אותי (בין ניסיון הרתעה מן המקצוע אחד למשנהו) שעיתונות צריכה להיות נקייה עד למקסימום האפשרי מעמדותיו האישיות של העיתונאי – כמובן, כל זמן שלא מדובר בטור אישי או בביקורת. הריאליים שבינינו יכירו בכך שאף ידיעה עיתונאית בעולם אינה אובייקטיבית במאת האחוזים, שכן היא כפופה לבחירת טרמינולוגיה ולמסגור, ובאופן בלתי נמנע עלולה ליפול למלכוד 22 הקלאסי שבו היעדר הבעת עמדה מהווה הבעת עמדה בפני עצמה. אך עדיין, בתוך כל זה, על העיתונאי לעשות את מרב המאמצים כדי להישאר מרוחק ככל האפשר מן הנושא אותו הוא מסקר, להציג את כל הצדדים באופן ענייני, ובוודאי שאל לו לנדב את דעתו האישית. עם בואו של הניו-ג’ורנליזם היטשטשו הקווים, אך במרבית המקרים הנוסחה הקלאסית עודנה תקפה – בפרט ככל שהדבר נוגע לסיקור עניינים פוליטיים ומדיניים. כך, למשל, כתב המסקר מערכת בחירות לעולם לא יסגיר לאיזו מפלגה נתן את קולו.

לכן כשהאזנתי אמש לדברים של הפרשן הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל שהוגדרו, בהיעדר מילה אחרת, כ"פרשנות", זועזעתי עד לעמקי נשמתי. לא (רק) בשל תוכן הדברים, אלא בשל העובדה שהדובר נשא אותם כשהוא חובש את כובע העיתונאי האובייקטיבי. אילו היה דניאל אומר את מה שאמר במסגרת תוכנית אישית, טור או אפילו בדף הפייסבוק או הטוויטר הפרטי שלו – הייתי מסתפקת בהצבעה על האיוולת המיליטריסטית והפושעת של דבריו ותו לא. מאחר שהוא בחר להציג אותם כמילוי תפקידו העיתונאי, בעיצומו של שידור מתגלגל, הריני תובעת עלבון כפול: האחד, של אזרחי עזה בהם מבקש דניאל לחבוט "בפטיש כבד" (בדגש על "כבד"); והאחר, של המקצוע בו אני עוסקת.

בתחילת היום, כאשר רק קולו נשמע לצופי חדשות ערוץ 2, ניסה דניאל להסוות את עמדתו האישית כחוות דעת מקצועית תוך שהוא נמנע ממילים כמו "אני חושב"; זאת למרות שברי היה לכל בר דעת כי מדובר בפילוסופיה הפרטית שלו לגבי הדרך בה צריך להתנהל הצבא בלחימה, שאין בינה לבין החדשות השוטפות דבר. "הגיע הזמן להפסיק עם הפינצטה", קבע דניאל בקולו הרדיופוני שאין עליו עוררין, תוך שהוא מנסה "לחנך" את צה"ל לפעולה הנכונה לדידו. "הגיע הזמן להוציא את הפטיש הכבד. בשלב מסוים צריך לעבור למשהו יותר קשה ואלים".

קל לפספס בתוך זרם הברברת המגויסת לדגל, נטולת הביקורת, הממלאת את המסכים בימים האחרונים, את עוצמת הזעזוע שאמור לייצר משפט כזה. ודווקא משום כך, אסור בשום אופן להקל בו ראש. מצב שבו עיתונאי בכיר, שאמור להעניק לצופים מידע ופרספקטיבה, קורא באופן בלתי מוסווה לאלימות צבאית באוכלוסיה בלתי-לוחמת הוא מצב שאסור בשום אופן לעבור עליו לסדר היום. לו היה דניאל פרשן ערבי המדבר באל ג’זירה על הצורך למקסם את הפגיעה באזרחים בתוך גבולות ישראל, על מנת לעורר את הממשלה שלה, היה דניאל בעצמו הראשון לעמוד על רגליו ולקרוא לקמפיין שלו בשמו: ג’יהאד.
מעבר לעובדה שרמס ברגל גסה את עקרונות האתיקה, דניאל גם חצה קו אדום מוסרי כאשר הגיש את תאוות הדם הפרטית שלו כחלק לגיטימי לכאורה מפרשנותו. "אסור להסתפק באיזושהי נכונות להפסקת אש", קבע דניאל, וכשקרן מרציאנו ביקשה לוודא, בצדק, האם מדובר בעמדתו האישית או בדברים המגיעים מתוך צה"ל עצמו, הטיל ערפול על הבכיר הצה"לי ממנו שמע את הדברים, ומיהר להמשיך לשטוח את המניפסט הלוחמני שלו עצמו, בהקדמה האירונית "בכל הצניעות, גם אני חושב כך". "חסרה לי הדאחייה של ביירות גם בעזה", הטעים בטון בונאפארטי-משהו, כמו היה דמה של אוכלוסיה אזרחית מלח ששכחו להוסיף לו לסלט ב"כתית". רק תושייתה של מרציאנו הצילה אותו מהשמעת המשכו של המשפט בו החל לדרוש בפה מלא פגיעה באזרחים.

תגובתו של חבר הכנסת אחמד טיבי, שהתפרץ עליו, לקתה, ללא ספק, בביצועה. היה עליו להתאמץ ולשמור על אותו קור הרוח שבו הגיש דניאל את קריאותיו לטבח. כיוון שהניח לרגשותיו להשתלט עליו, הרי שקל מאוד להצביע עליו כעל הצד הטועה בסיפור – בעיקר כשזה משתלב כל כך יפה עם דימויים אוריינטליסטיים טיפוסיים. אך במבט על יום השידורים המייגע של אמש, שהציע את הגיוון המרהיב של גברים במדים, במיל’ ולפני מיל’, גברים בחולצות כחולות או לבנות וגברים בחליפות – כולם מדברים בטונים עניינים על הרג, מגרים את עצמם מנטלית שוב ושוב על ידי אותם שלושה פריימים של רכב בוער, רסיסים ברחוב ועדי ראייה, מחלקים שבחים לצה"ל ונמנעים באופן עקבי מלדבר על המתחולל בתוך עזה עצמה – היו הצעקות של טיבי הדבר הקרוב ביותר שראינו לביקורת אמיתית.

פורסם בסלונה, 19.11.2012 

דעה: מחאת הנשים הערביות

מַלאלה יוּסַפזאי הייתה בת 11 כאשר ב2009 העיירה בה התגוררה במחוז סוואט שבצפון-מערב פקיסטן, נכבשה על ידי הטאליבן. באמצע שנתה השביעית ללימודים נכנסה לתוקף גזירה האוסרת לימודים על נשים. 150 בתי ספר נסגרו, וחמישה נהרסו עד היסוד. במשך כשלושה חודשים, החל מפלישת הטאליבן ועד לביטול האיסור, תיעדה יוספזאי את חייה תחת המשטר ביומן עבור הבי.בי.סי., כשהיא מתארת את הקונפליקטים באזור ושוטחת את מחשבותיה. לאחר הטאליבן ביטל את האיסור על חינוך נשים, בתמורה לחיוב לבישת בורקה, והיומן הסתיים, תועדה יוספזאי בסרטו של כתב הניו-יורק טיימס אדם בי. אליק. בהליך התיעוד הכריזה יוספזאי כי שאיפתה להיות רופאה הומרה ברצון להיות פוליטיקאית, ולחולל שינוי בפקיסטן. באוקטובר 2011 הייתה מועמדת לפרס השלום הבינלאומי לילדים, ובדצמבר אותה שנה הוענק לה פרס השלום הלאומי הראשון של פקיסטן. יוספזאי הפכה לסמל בינלאומי של מאבק למען חינוך, בעיקר חינוך לנשים.



זה היה לפני שנה. לפני שבוע ניגשה חבורת חמושים טאליבנים לאוטובוס מלא בתלמידות, ביקשה לזהות את יוספזאי, כעת בת 14, וירתה. יוספזאי נורתה בראשה ובצווארה. בימים אלה היא עדיין מאושפזת כשהיא מחוסרת הכרה, למרות שהכדור הוצא מגופה.
הטאליבן ודאי ימצא נושאי שיחה משותפים רבים עם ראש ישיבת הר מור, הרב הדתי-לאומי צבי טאו, שהוציא לאחרונה חוברת העוסקת ב"מעמד האישה", בה הוא קובע כי פיתוח השכלה עמוקה אצל נשים "יפגע באיכות החיים של האומה". מיזוגניה פונדמנטליסטית רחוקה מלהיות נחלתה של דת אחת. למעשה, מצרך חיוני של פונדמנטליזם דתי באשר הוא, הוא שלילת זכויתיה של האישה על גופה ועל דעתה. אבל בעוד שבישראל מסתפקים בהזדעקויות נקודתיות בכל פעם ששונא נשים עטוי כסות דתית פוצה את פיו להשתיק ולהעלים, אומרות הנשים בעולם הערבי: די!

באפריל האחרון, יצאו הנשים של מצרים שלאחר האביב הערבי לרחובות, במחאה נגד חקיקה שהציעה להוריד את גיל הנישואין לנשים ל-14, ולאפשר לגבר לקיים יחסים עם גופת אשתו עד 6 שעות לאחר מותה. תוניס, שנחשבה למדינה מתקדמת בעולם הערבי, זועזעה בתחילת החודש כאשר שוטרים אנסו אישה בת 27 בנוכחות ארוסהּ, וכשזו הגיעה להגיש תלונה האשימו אותה ואת הארוס ב"התנהגות בלתי מוסרית", הנושאת עונש של עד שישה חודשי מאסר.

בתוך כך, נראה כי המאה ה-21 סיפקה לנשים הערביות כלי יעיל ביותר להתאחדות. שיטת ההעצמה האינטרנטית, המשתמשת בפורטרטים עם שלטים הצהרתיים ו/או מחאתיים (Project Unbreakable של גרייס בראון, קמפיין האהבה של ישראל ואיראן,  "אני זקוק/ה לפמיניזם, כי", ועוד רבים) תואמת את קמפיין הפייסבוק "התקוממות הנשים בעולם הערבי"  ("The uprising of women in the Arab world") כמו כפפה ליד. בחברה שבה מילות המפתח הן "בושה" ו"כבוד", מפסיקות הנשים להסתתר ובוחרות לצאת בגלוי עם הצהרות  – "אני תומך/ת בהתקוממות הנשים בעולם הערבי כי…". הקהילתיות הווירטואלית התגלתה ככלי היעיל ביותר לאיחוד בין אזרחי ארצות ערב לעוררות של דיון שהיה צריך להגיע עוד הרבה קודם לכן.



נשים מלבנון, ירדן, סוריה, ערב הסעודית, תימן, מצרים, תוניס, וכן נשים שאינן ערביות אך תומכות במאבק, העלו טקסטים שחלקם מהדהדים אצל נשים בכל רחבי העולם ("כי זכותי ללכת ברחוב מבלי שיטרידו אותי"), חלקם מתייחסים לתרבות הערבית באופן ספציפי ("הכבוד שלי והעקרונות שלי אינם בקרום הבתולין שלי!", כותבת פאטימה מלבנון), וחלקם מתייחסים ישירות לחקיקה בתוך הארצות הספציפיות שלהן. כך למשל, יכול גולש הפייסבוק הממוצע לגלות, בין היתר, כי בתימן מותר לבעל לחטוף את הילדים מאשתו, שכן שמורה לו זכות זכרותו; כי בסוריה קיימים סעיפים בחקיקה המתירים "פשעי כבוד"; כי במרוקו, בלבנון ובירדן אישה שנאנסה מחוייבת להינשא לאנס שלה; כי בלבנון האשמה בפדופיליה יכולה ליפול על הילדה בת השבע ש"פיתתה" את האנס; כי נשים בערב הסעודית מכונות "חוּרמה" (וכן, זה בדיוק מה שאתם חושבים שזה), וזקוקות לאפוטרופוס ממין זכר  – גם אם הן בריאות לחלוטין בנפשן ובגופן, גם אם האפוטרופוס הוא בנן הצעיר – שאישור בכתב ממנו הוא תנאי מקדים לכל יציאה שלהן מגבולות המדינה.



לא פחות מ-539 תמונות עלו לדף נכון לרגע כתיבת שורות אלה. החלק המפתיע והמבטיח מכל הוא שמתוכן, אם להעריך בהערכה גסה, לפחות חמישית הן תמונות של גברים ערבים. גברים שהעלו, וממשיכים להעלות את תמונותיהם לעמוד, תוך שהם מביעים סולידריות עם המאבק: "רפורמת החברה תלויה בכיבוד נשים והחופש שלהן" (פייסל, מרוקו), "זכויות הן לא נושא למשא ומתן" (ג’אסן, סוריה), "כרומוזום אחד לא מכתיב את כל הלך החיים" (פיראס, ירדן, מפגין בורות שובת לב בתחום הגנטיקה). הקריאה לשחרור האישה הערבית מרימה את קולה במקהלה, ובאופן מבטיח ניתן לזהות בה באופן ברור גם בריטונים ובסים.

כפי שטענו מאז ומתמיד פמיניסטיות הגל השלישי, שינוי אמיתי יבוא רק כאשר נצליח לשנות את אופן החשיבה של החברה ככלל – ונראה כי הגברים בעמוד כבר הבינו זאת. "האישה היא יצור מדהים, הגברים הם אלה שצריכים להשתנות", כותב מאען מבלגיה.  "העיכוב שלנו ביצירת שוויון הוא עיכוב ליצירת חברה אנושית, אמיתית וממשית", כותב באסם מלבנון. מבחינות רבות, ניתן אולי להניח שמדובר בהתחלה של תהליך שחרור שיקדים אפילו את המערב. הגברים של "התקוממות הנשים בעולם הערבי" נותנים לנו שיעור מרקסיסיטי למהדרין בפמיניזם: מהפכה אמיתית יכולה להגיע רק לאחר שהמדוכאים יעברו את הנקודה שמעבר אליה הם לא יכולים לשאת עוד, בריבית. האם זה טוב או רע? לימודי מדעי המדינה בעוד 80 שנה יגידו.

פורסם בסלונה, 15.10.2012

דעה: חיילות הקרקל ומיתוס החייל הגיבור

תמונות במדים על רקע ג’יפ צבאי, בפנים מטושטשות ובתנוחה סקסית, בתוספת רובה שלוף, המרמז על פאליות. כותרות על גבורה. ראיונות עם האָם. ציטוטים על שאיפה ל"מקסימום קרביוּת ותרומה למדינה". נשמע כמו התסריט הרגיל על חייל שמינימום הנחית מטוס חטוף. אלא שהפעם מדובר על לוחמת בגדוד קרקל, המתקראת ש’, שהייתה בין החיילים שחיסלו שלושה מחבלים בגבול המצרי. בגאווה גדולה מספרים בעיתונות כיצד פגעה במדוייק במחבל שנשא מטען נפץ על גופו, וכיצד "חלקים ממנו עפו לכל כיוון". באותה נשימה ממהרים לגנות ולהשמיץ חיילת אחרת שנכחה בחילופי האש, אך העדיפה להאזין ליצר ההישרדות ו"הסתתרה מאחורי שיח".

הבה נאמר זאת אחת ולתמיד, בקול רם: צבא הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות לאדם, גבר או אישה, אם לא הנורא שבהם – וזאת עוד לפני שדיברנו על מצבי לחימה ישירה, פציעות או מוות. הפירוק המנטלי שעוברים חיילים באימון צבאי, והתוצר הסופי שמייצא הצבא לאחר ההרכבה מחדש, אין לו קשר ולו מקרי לבריאות נפשית מלאה או להתנהגות נומטיבית. מחקרים ותחקירים חוזרים ונשנים מצביעים שוב ושוב כי גברים יוצאי צבא הם אלימים יותר, הן בתפיסות עולמם והן בהתנהגותם ,בין-חברתית ומינית כאחד. התעללויות בין חיילים הן כמעט מצרך חובה בכל צבא באשר הוא – מחזות (כן, זה היה מחזה לפני שזה היה סרט) כמו "בחורים טובים" ("A few good men") מציגים אולי הקצנה של הפרקטיקות האלה, אך ההקצנה הזו מעוגנת היטב בסיוט מציאותי לחלוטין. ניסוי הכלא של סטנפורד הוכיח כי מדים, נשק ועמדת כוח עשויים להפוך אפילו את הסטודנט התמים ביותר לבריון מתעלל – וזאת עוד לפני הליך האימונים, המעביר את המגוייסים שטיפת מוח שנועדה להפוך אותם למכונות הריגה צייתניות, המחלקות את העולם ל"אנחנו" מול ה"אויב", לחזקים מול חלשים, לשחור מול לבן, לצדק אבסולטי (קרא: פטריוטיזם עיוור) מול בגידה (קרא: מתיחת ביקורת וקריאת תיגר על הפרקטיקות המתוארות).

הגבריות, שבחברה מתוקנת נמדדת על פי טווח רחב של רגשות ויכולות, מצטצמת כולה לאלמנט אחד בלבד: כוח. חייל שאינו יכול לעמוד בדרישות הפיזיות של האימונים, או שאינו מסוגל או רוצה לשאת בנטל הרגשי הכבד שמועמס עליו, הופך להיות "נקבה". הוכחת גבריותו של החייל הופכת להיות תלויה אך ורק באיום (ולפי דרישה – בנזק) הפיזי והמנטלי שביכולתו לגרום, וביכולתו לבלוע כל רגש בלתי-אלים שעשוי להציף אותו ולתרגם אותו, במקום זאת, לתגובות כוחניות. אין פלא כי מחקרים רבים מצביעים על אלימות במשפחות בהן הגבר הוא יוצא צבא קרבי. אין פלא כי נתוני ההטרדות המיניות והאונס בישראל מרקיעים שחקים. גברים שלמדו כי די בהפגנת כוח אלימה על מנת לתבוע בעלות מעבירים את התפיסות האלה ישירות לתקשורת שלהם עם נשים. כי גבר-גבר הוא מי שיודע לקבל את מה שהוא רוצה באלימות, ואיזו אישה לא רוצה גבר-גבר? ואם היא לא רוצה – סימן שהיא "בוגדת".

כל זאת משתלב, כמובן, בפרקטיקה של האדרת דמות הלוחם, ההופכת את הקרבן השבור של המערכת הצבאית לגיבור שיש להעריץ. שירים, תמונות וכותרות בעיתונים המלוות על ידי דמויות מסוקסות עם דרגות, יוצרים אידיאליזציה של החייל/ת כפנטזיה האולטימטיבית. אלא שבישראל, המדינה היחידה בעולם בה חובת הגיוס חלה לא רק על הגברים אלא גם על הנשים, נוצרה חברה בה גם נשים עוברות אותה שטיפת מוח. הדבר בולט במיוחד במבט על נשים ביחידות קרביות.

על מנת להוכיח את כישוריהן, החיילות הקרביות הישראליות נדרשות להפוך לאותו גבר-גבר אלים. במקביל, כמובן, הן לומדות להעריץ את אותן תכונות בקרב גברים. אל תתבלבלו – אותו "גבר-גבר" מיליטריסטי רחוק מן הגברים האמיתיים בדיוק באותה מידה בה הוא רחוק מן הנשים. אבל גם הנשים בצבא לומדות, בדיוק כמו הגברים, שכל הפגנת רגש היא "נשית מדי" ושכוח הוא המטרה הנעלה מכל. ובגלל שישראל הפכה את הצבא לאלפא ולאומגה שלה, לאלמה מאטר, למקור שבו הכל מתחיל, אליו הכל מתנקז ובו הכל נגמר, הן מפנימות את זה. כי כישלון בצבא משמעו כישלון טוטאלי של כל האישיות. למרבה האירוניה, עבור הנשים, מדובר לעיתים קרובות – כמו במקרה של החיילות מקרקל -  אף בתחושה של כישלון פמיניסטי, וכל הפגנה מוצלחת של כוח נתפסת בעיניהן כהצלחה פמיניסטית (כאשר למעשה, ההיפך הוא הנכון – כל יכולת להפגין רגש בתנאים מיליטריסטיים מעידה על חוזק נפשי גדול פי כמה). לכן, כאשר אישה מצליחה "להתעלות על נשיותה" ולהפוך לגרסה האסטרוגנית של ה"גבר-גבר", כשהיא גורמת לחלקים של מחבל לעוף לכל עבר, היא הופכת לגיבורה ולסמל מין בו זמנית. כי אלימות ומיליטריזם זה סקסי. כמובן, כל עוד נזכיר שהיא בכתה. שהרי בכל זאת, היא נקבה.

פורסם בסלונה, 24.09.2012

דעה: פוסי ריוט

ב-21 בפברואר 2012 פרצו לקתדלת ישו המושיע במוסקבה, הכנסיה הגדולה ביותר ברוסיה, חמש נשים צעירות עטויות שמלות קצרות ומסכות סקי צבעוניות, חברות בלהקת פאנק פמיניסטית בשם "Pussy Riot" וערכו במקום, לנגד עיני באי הכנסיה המשתאים, "תפילת פאנק". תוך מה שניתן לכנותו ריקוד סוער (בשימוש גמיש מאוד של המונח "ריקוד"), פצחו החמש בשירה, המדמה תפילה אורתודוקסית, של טקסט המוחה נגד שלטונו של פוטין ונגד הקשרים בין הכנסיה הרוסית האורתודוקסית, בראשותו של הפטריארך הראשי לרוסיה קיריל, לבין השלטון. הטקסט (הנעדר, יש לציין, מעוף יצירתי יוצא דופן) כלל גסויות וקללות. אקט דומה ערכה הלהקה בקתדרלת יוֹלוֹחוֹבו.

משני האירועים הללו נערך הקליפ שהעלתה הלהקה ליוטיוב:

ב-26 בפברואר, בעקבות מחאה של אקטיביסטים אורתודוקסים, נפתח בנושא תיק על פי הדין הפלילי הרוסי, חוליגניות (אישום הדומה להפרעת הסדר הציבורי) על בסיס זריעת שנאה דתית, הנושא ענישה מקסימלית של שבע שנות מאסר. ב-3 במרץ נעצרו נדז’דה טולוֹקוֹניקוֹבה ומריה אליוֹחינה (אמהות לילדים בני 4 ו-5, בהתאמה), וב-16 נעצרה יקטרינה סמוּצביץ’.

זהותן של שתי הנשים הנותרות אינה ידועה. בתחילה הכחישו שלוש העצורות כל קשר ל"פוסי ריוט", ובהמשך טענו כי מחאתן הייתה פוליטית גרידא. לאחר משפט מתמשך, במהלכו עורר התיק רעש בינלאומי ומחאות גלובליות, נגזרו על כל אחת מן הנשים שנתיים מאסר בפועל.

רבות כבר נכתב על האופן שבו התנהל המשפט, ועל גזר הדין, המוגזם לכל הדעות. מי שירצה, ימצא בקלות די והותר מאמרים היוצאים נגד הכנסיה, נגד דת באשר היא ונגד השלטון ברוסיה. אין חולק כי הסעיף שבו הואשמו השלוש מופרך למדי. יש למתוח את המציאות עד דק על מנת למצוא בפעולות שלהן כוונות זדון פליליות. סביר הרבה יותר להניח שהפעולה שלהן נבעה פשוט מרצון לייצר פרובוקציה שתספק ל"פוסי ריוט" יחסי ציבור (ברכותיי, הצלחה מזהירה).

עם זאת, הקריאה לשחרורן בלא כל עונש, סביבה איחדו שורות סלבריטאים מרחבי הגלובוס, כולל אפילו מדונה (שספק רב אם צפו בקליפ עצמו לפני שיצאו בהצהרות), מופרכת לא פחות. העונש שהיה ראוי להשית עליהן הוא קנס כספי ועבודות ציבור, רצוי בכנסיה. בחוק הרוסי קיים סעיף שמאפשר פסיקת קנס בגובה של עד אלף רובל על פגיעה ברגשות מאמינים. בכך רוסיה אינה נבדלת ממרבית המדינות המערביות המתקדמות, ביניהן ארצות הברית ואנגליה, המשיתות קנסות ועבודות ציבוריות עבור חילול מקומות קדושה ופגיעה ברגשי דת. בגרמניה (המדינה השניה הידידותית ביותר לנשים) עונשי המאסר הפליליים שמורים לפושעים רצידיביסטים, שזו אינה העבירה הראשונה שלהם בתחום.

הפרובוקציה הזולה של פוסי ריוט היא מעשה בל ייעשה. די להתבונן בהבעות פניהן של הנשים המבוגרות ההמומות בקליפ, שכל פשען היה בכך שהגיעו למקום תפילה על מנת לבקש בקשות פרטיות וזכו בתמורה למטח גסויות. זאת במקום השני רק לבית מבחינת המקלט שהוא מעניק ליושביו. ספק רב אם "פוסי ריוט" היו זוכות לתמיכה לה זכו אילו הייתה ההופעה הקטנה שלהן נערכת במסגד או בבית כנסת.

האתאיסטים הם, כמובן, הראשונים לזעוק "שחררו את פוסי ריוט", כי הדת "פוגעת בהם בעצם קיומה" ועל כן רגשותיהם של המאמינים באל כזה  או אחר הם מטרד שניתן בקלות לבעוט בו הצידה בדרך אל "הצדק הגלובלי". בכך, כמובן, הם מוכיחים את צדקת העונש שהוטל על הנשים – שהרי זוהי זריעת שנאה דתית במיטבה.

אילו הייתה חבורת חב"דניקים פורצת אל תוך ביתם הפרטי בשירת "משכב זכר הוא תועבה/ קול באישה ערווה", בליווי ריקודי מעגל סוערים, ספק אם היו מתייחסים לכך בסלחנות המוחלטת אותה הם תובעים עבור "פוסי ריוט". משום מה, כאשר מדובר במקום המהווה מבצר נפשי עבור אנשים שאינם חולקים את השקפת עולמם, הסטנדרטים הם כפולים ומכופלים.

פורסם בסלונה, 19.08.2012

דעה: כן, אני פמיניסטית

כן, אני פמיניסטית.
אני פמיניסטית שאוהבת אופנה.
אני פמיניסטית שנועלת באופן כמעט בלעדי נעלי עקב.
אני פמיניסטית שמגלחת רגליים ובתי שחי.
אני פמיניסטית שאוהבת איפור.
אני פמיניסטית שמתעמלת ושומרת על המשקל.
אני פמיניסטית שמאמינה באלוהים.
אני פמיניסטית שמעריכה גברים שפותחים דלתות, קונים פרחים, ומתנהגים באופן כללי כמו ג’נטלמנים. נראה לי שברור ממילא שאני מסוגלת לפתוח לעצמי את הדלת או לקנות לעצמי פרחים.
אני פמיניסטית שאוהבת חתולים (כי יש סטריאוטיפים שכנראה אינם חסרי שחר).
אני פמיניסטית שמאמינה בלגיטימיות המוחלטת של כל אקט מיני המתבצע בהסכמה הדדית בין מבוגרים (בגידה היא נושא נפרד לדיון).
אני פמיניסטית שמאמינה כי לאף אחת/ד אין הזכות לשפוט או לערער על הלגיטימיות של הפנטזיות של אנשים אחרים, בלתי נתפסות ככל שהן ייראו לה/ו.
אני פמיניסטית שמאמינה בלגליזציה של זנות.
אני פמיניסטית שמאמינה כי בדסמ צריך להיות מוכר כנטייה מינית לכל דבר, באופן שווה לכל המגדרים – הן בפסיכולוגיה והן בחקיקה.
אני פמיניסטית שמאמינה כי קרבנות אונס ותקיפה מינית הרוויחו את הזכות לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופן/ם, בלי שיטיחו בהן/ם באופן קבוע את הטראומה שלהן/ם כהוכחה לכך שהן/ם פגומות/ים ולכך שהבחירות שלהן/ם טפשיות ו/או מזיקות.
אני פמיניסטית שחושבת שפינאפים הם סקסיים, ושקברט הוא, למרבה הצער, אמנות שהולכת ופגה מן העולם.
אני פמיניסטית שמאמינה כי אהבה וסקס בין שני אנשים הם רגשות שלא ניתן להכפיף לפוליטיקה, לא משנה עד כמה מנסים.
אני פמיניסטית, כי פמיניזם משמעו שנשים יכולות לבצע בחירות עצמאיות, לא את הבחירות שמישהי/ו רוצה שהן תבצענה.

פורסם בסלונה, 30.07.2012

טור דעה: YES, נמאס!

בשבועות האחרונים מרצדת על המסכים שלנו פרסומת לטלנובלה החדשה מבית היוצר של טמירה ירדני, "תיכון השיר שלנו" (כאילו לא היה די בזוועה המקורית). ייתכן שכבר יצא לכם להיתקל במורות הרציניות למראה המביעות את דעתן על הסדרה הרדודה והסקסיסטית (הגדרה של הפרסומת!) למנגינת "שיר הפרחה".

לא, לא התבלבלתם. הפרסומת, זו שתפקידה למשוך אל הסדרה צופים, "מוכרת" אותה לקהל היעד שלה – מתבגרים בני 13-17 – על ידי התפארות בשפה נמוכה ובתוכן נמוך עוד יותר. וכל זאת נעשה בערוץ הנצפה ביותר במדינה. 

אני בת 24. בימים טובים ובלי איפור אנשים נוטים להעריך שאני בת 16 לכל היותר. המילים "כשאני הייתי צעירה - זה לא היה ככה" נשמעות מעט מגוחכות כשהן מגיעות מ"מורדות" גילי - אני מודה! אבל באמת, כשאני הייתי קטנה זה לא היה ככה. אפילו "בוורלי הילס", ששודרה בערוץ הילדים, ניסתה להיות חינוכית במידה כלשהי, והתייחסה לנושאים רציניים יותר, כגון הריונות לא רצויים, אלכוהוליזם ואיידס. אולי אני מדמיינת, אבל לא זכורה לי אף סדרת ילדים ונוער ששודרה בארץ בשנות ה-90 שהייתה לחלוטין נטולת מסר ולא שירתה שום מטרה מלבד תיאור עלילות נפתלות של תככים אינסופיים. ואם היו תכניות כאלה, יש סיבה טובה לכך שאני לא מצליחה להיזכר בקיומן – הן לא התגאו בהיותן כאלה. 

אני אהיה בין הראשונים להודות בכך שגם אני בין מוקיעי "הנוער של היום". אבל דור שלם לא הופך לעילג ולשטחי בין לילה. היה כאן תהליך ארוך. והבעיה היא שהמוסדות שתפקידם לחנך, והטלוויזיה בכללם, מעלו בתפקיד הזה דווקא כשהצורך בו היה עז מכל, ועודם ממשיכים לעשות זאת. דווקא בעידן שבו מנחים בערוץ ילדים נראים כאילו הם כאן רק כהפסקה מקריירת הדוגמנות, בעידן בו כללי הדקדוק הבסיסי (כגון הבדלה בין גוף ראשון לגוף שלישי) הפכו לבּושה, בעידן שבו אנחנו כבר לא מזדעזעים מהריוניות בנות 12, היינו צריכים גיבורים שיזכירו לצופים הקטינים שסקס, בגידות ומזימות (כולם בעברית קלוקלת, כמובן) הם לא בהכרח חלק בלתי נפרד מהחיים. היינו צריכים שר הורוביץ, שמתנהגת לפעמים כמו ברבי מפונקת אבל בעלת אוצר מילים שלא היה מבייש אף מצטיין פסיכומטרי; היינו צריכים זאק מוריס, שלמרות כל התעלולים שלו נשאר תמיד ג'נטלמן מושלם; היינו צריכים דונה מרטין, שתוכיח שזה לא אסון לחכות עם אבדן הבתולין. 

במקום זה קיבלנו רצף של טלנובלות, שאין לי לב לשים את המילה "חינוך" באותו משפט עם שמן.

בשנה האחרונה שלי בתואר בתקשורת לקחתי קורס בשם "ילדים, נוער ותקשורת". אחד הפרויקטים שלנו היה סקר שערכנו בקרב ילדות בנות 12 על העונות המוקדמות של "השיר שלנו". אחת השאלות המכשילות בסקר הייתה "מה למדת מהסדרה?". היו שם 15 תשובות, אבל בזיכרון שלי חרוטות שתיים. האופטימית שבין השתיים, שנסכה בי גאווה כשקראתי אותה, הייתה: "כלום, זה לא חינוכי". התשובה השנייה הייתה "שבשביל אהבה צריך לשקר".

חבל שטמירה ירדני לא נחשפה לתוצאות הסקר. היא ודאי הייתה מכניסה את זה בשמחה לפרסומת הבאה שלה.

פורסם במגזין הסיום של ביה"ס לעיתונות "כותרת", יולי 2009. 

טור דעה: אוניברסיטה דתית - יש חיה כזו?

ב-17 במאי [2005] התקיים באוניברסיטה כנס בינלאומי תחת הכותרת "ייעודה של אוניברסיטה דתית". היה… איך להגיד את זה יפה? חסר פואנטה. ישבו להם אנשים מכובדים, דוקטורים ופרופסורים, מהארץ ומחו"ל, ודנו בשאלה מהי אוניברסיטה דתית והאם יש לה זכות קיום. ודנו. ודנו שוב. ואז דנו עוד קצת. ואז הייתי צריכה ללכת לכנס אחר, שניסה למצוא שימושים לתואר הבלתי שימושי בעליל במדעי המדינה שאני עושה, אבל אני מנחשת שהם דנו בזה גם אז. 

מאחר שאיש לא הצליח להגדיר בדיוק מהי אוניברסיטה דתית, לא אלאה אתכם בהתפלספויות על האוניברסיטה כמוסד המחויב לחופש מדעי ועל העובדה שחופש מדעי מעולם לא עמד בראש מעייניה של הדת. אולם נצא מנקודת ההנחה שבר אילן היא אכן כזו (מה שזה לא אומר). 

פרופסור יוסף ישורון (לא לבלבל עם יואל ישורון), רקטור האוניברסיטה, סיפר על מכתב שקיבל מפרופסור מחו"ל שביקר בקמפוסנו הקט, ובו קובל זה האחרון על מראן של בנות ישראל המסתובבות ברחבי הקמפוס בבגדים אשר אינם עולים בקנה אחד עם רוח ההלכה. "בצורתה הנוכחית", כותב המבקר, "בר אילן פשוט איננה נחוצה. חזונם ותקוותם של מייסדיה נבגדו". נשאלת השאלה – לו רציתם כי רק בנות ישראל צנועות וחסודות תהיינה בקמפוסכם, מדוע הכנסתם אותנו, את הסטודנטים – ובעיקר הסטודנטיות - החילונים אליה? תשובתו של פרופסור ישורון הייתה מכתב המפרט את הישגיהם האקדמיים, המדעיים והמקצועיים של בוגרי האוניברסיטה. 

בר אילן בחרה להיות אוניברסיטה. לא ישיבה, לא אולפנא – אוניברסיטה. בשנים הראשונות אולי ניתן היה לסנן את החילונים מבין הסטודנטים ואנשי הסגל באופן חופשי, אולם ב-1958 נכנס לתוקף חוק המועצה להשכלה גבוהה האוסר על אפליית דת, גזע ומין באוניברסיטאות. בר אילן הייתה 3 שנים אל תוך קיומה. לו רצו לשנות את סוג המוסד, בטוחני כי היו יכולים לעשות זאת אז. אולם האוניברסיטה נותרה אוניברסיטה, ומספר הסטודנטים החילונים בה לא רק נותר עומד בעינו – הוא הלך וצמח. צמח כה, עד כי כיום קיים בבר אילן אחוז שווה של סטודנטים דתיים וחילונים. מה עושים עם צרה זו? גם לזאת נמצא פתרון. וודאי לא ידעתם כי כאשר אתם, שלמדתם בעירוני א', באורט, או בגימנסיה הרצליה, מגישים את תעודת הבגרות המצוינת שלכם ואת ציוני הפסיכומטרי מרקיעי השחקים יחד עם סטודנטים עם ממוצע זהה המגיעים מישיבה תיכונית, מאולפנא או סתם מתיכון דתי, הסיכויים אינם כה דמוקרטיים. וודאי לא ידעתם כי לתוך שיקולי הקבלה נכנסות גם נקודות זכות על עצם הוצאת תעודת הבגרות במוסד דתי. לא בדקתי את הדבר לעומק, אך לא אופתע לגלות אם הצמיחה במספר הסטודנטים החילונים באוניברסיטה באה בד בבד עם צמיחת התופעה של יציאה בשאלה של בוגרי ישיבות ואולפנות. איך שלא יהיה, הסטודנטים החילונים כאן. 

אז נכון, נדרשנו לאישורו של רב הקמפוס לכל אירוע, הופעה ומסיבה. נכון, המחשבים סגורים בשבת. נכון, בצומות אין מבחנים (תודה. באמת.). אבל מה באמת עשיתם כדי לייחד את האוניברסיטה עד כדי כך? שלחתם אותנו לשבעה קורסים ביהדות, מתוך נקודת הנחה שלסטודנטים החילונים אין יד ורגל בנושא, קורסים אותם חלק גדול מהסטודנטים לומדים רק על מנת למלא מכסה, ודרשתם מאיתנו עבורם חולצות צנועות וכיפות שאנו ממילא מסירים לאחר השיעור. אגב, מדוע אין הסטודנטים הבאים מישיבות ומאולפנות מחויבים בתוספת קורסים כלליים, על פי אותו עקרון? אין ספק שהדבר חסר להם. אם מטרת האוניברסיטה היא מצוינות והקניית ידע וכלים לחיים, מדוע אין היא דואגת לאלה מקרב הסטודנטים הבאים ממסגרות סגורות בהן הלימודים הכלליים מצומצמים ו/או נלמדים ברמה נמוכה? 

בר אילן לא יכולה להוסיף ולהתקיים במבנה הנוכחי שלה, ודאי וודאי שהיא לא יכולה להתקיים כך ללא קונפליקטים. לא בגלל חצאיות קצרות או גופיות. אלא בגלל שהיא עצמה לא יודעת מה היא. אז רבותיי המתדיינים – כדאי שתחליטו מה אתם עושים הלאה. או שתהפכו למדרשה/ישיבה לכל דבר, או שתהיו אוניברסיטה חופשית לכל דבר, כדוגמת אוניברסיטת תל אביב או האוניברסיטה העברית. תודיעו לנו כשתהיו סגורים על עצמכם – אנחנו נהייה ממש כאן.

פורסם ב"ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, 2005.