אפתח בווידוי: חונכתי על ברכי העיתונות הקלאסית. בכל שנות לימודי העיתונות
שלי, לימדו אותי (בין ניסיון הרתעה מן המקצוע אחד למשנהו) שעיתונות צריכה
להיות נקייה עד למקסימום האפשרי מעמדותיו האישיות של העיתונאי – כמובן, כל
זמן שלא מדובר בטור אישי או בביקורת. הריאליים שבינינו יכירו בכך שאף ידיעה
עיתונאית בעולם אינה אובייקטיבית במאת האחוזים, שכן היא כפופה לבחירת
טרמינולוגיה ולמסגור, ובאופן בלתי נמנע עלולה ליפול למלכוד 22 הקלאסי שבו
היעדר הבעת עמדה מהווה הבעת עמדה בפני עצמה. אך עדיין, בתוך כל זה, על
העיתונאי לעשות את מרב המאמצים כדי להישאר מרוחק ככל האפשר מן הנושא אותו
הוא מסקר, להציג את כל הצדדים באופן ענייני, ובוודאי שאל לו לנדב את דעתו
האישית. עם בואו של הניו-ג’ורנליזם היטשטשו הקווים, אך במרבית המקרים
הנוסחה הקלאסית עודנה תקפה – בפרט ככל שהדבר נוגע לסיקור עניינים פוליטיים
ומדיניים. כך, למשל, כתב המסקר מערכת בחירות לעולם לא יסגיר לאיזו מפלגה
נתן את קולו.
לכן כשהאזנתי אמש לדברים של הפרשן הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל שהוגדרו, בהיעדר מילה אחרת, כ"פרשנות", זועזעתי עד לעמקי נשמתי. לא (רק) בשל תוכן הדברים, אלא בשל העובדה שהדובר נשא אותם כשהוא חובש את כובע העיתונאי האובייקטיבי. אילו היה דניאל אומר את מה שאמר במסגרת תוכנית אישית, טור או אפילו בדף הפייסבוק או הטוויטר הפרטי שלו – הייתי מסתפקת בהצבעה על האיוולת המיליטריסטית והפושעת של דבריו ותו לא. מאחר שהוא בחר להציג אותם כמילוי תפקידו העיתונאי, בעיצומו של שידור מתגלגל, הריני תובעת עלבון כפול: האחד, של אזרחי עזה בהם מבקש דניאל לחבוט "בפטיש כבד" (בדגש על "כבד"); והאחר, של המקצוע בו אני עוסקת.
בתחילת היום, כאשר רק קולו נשמע לצופי חדשות ערוץ 2, ניסה דניאל להסוות את עמדתו האישית כחוות דעת מקצועית תוך שהוא נמנע ממילים כמו "אני חושב"; זאת למרות שברי היה לכל בר דעת כי מדובר בפילוסופיה הפרטית שלו לגבי הדרך בה צריך להתנהל הצבא בלחימה, שאין בינה לבין החדשות השוטפות דבר. "הגיע הזמן להפסיק עם הפינצטה", קבע דניאל בקולו הרדיופוני שאין עליו עוררין, תוך שהוא מנסה "לחנך" את צה"ל לפעולה הנכונה לדידו. "הגיע הזמן להוציא את הפטיש הכבד. בשלב מסוים צריך לעבור למשהו יותר קשה ואלים".
קל לפספס בתוך זרם הברברת המגויסת לדגל, נטולת הביקורת, הממלאת את המסכים בימים האחרונים, את עוצמת הזעזוע שאמור לייצר משפט כזה. ודווקא משום כך, אסור בשום אופן להקל בו ראש. מצב שבו עיתונאי בכיר, שאמור להעניק לצופים מידע ופרספקטיבה, קורא באופן בלתי מוסווה לאלימות צבאית באוכלוסיה בלתי-לוחמת הוא מצב שאסור בשום אופן לעבור עליו לסדר היום. לו היה דניאל פרשן ערבי המדבר באל ג’זירה על הצורך למקסם את הפגיעה באזרחים בתוך גבולות ישראל, על מנת לעורר את הממשלה שלה, היה דניאל בעצמו הראשון לעמוד על רגליו ולקרוא לקמפיין שלו בשמו: ג’יהאד.
מעבר לעובדה שרמס ברגל גסה את עקרונות האתיקה, דניאל גם חצה קו אדום מוסרי כאשר הגיש את תאוות הדם הפרטית שלו כחלק לגיטימי לכאורה מפרשנותו. "אסור להסתפק באיזושהי נכונות להפסקת אש", קבע דניאל, וכשקרן מרציאנו ביקשה לוודא, בצדק, האם מדובר בעמדתו האישית או בדברים המגיעים מתוך צה"ל עצמו, הטיל ערפול על הבכיר הצה"לי ממנו שמע את הדברים, ומיהר להמשיך לשטוח את המניפסט הלוחמני שלו עצמו, בהקדמה האירונית "בכל הצניעות, גם אני חושב כך". "חסרה לי הדאחייה של ביירות גם בעזה", הטעים בטון בונאפארטי-משהו, כמו היה דמה של אוכלוסיה אזרחית מלח ששכחו להוסיף לו לסלט ב"כתית". רק תושייתה של מרציאנו הצילה אותו מהשמעת המשכו של המשפט בו החל לדרוש בפה מלא פגיעה באזרחים.
תגובתו של חבר הכנסת אחמד טיבי, שהתפרץ עליו, לקתה, ללא ספק, בביצועה. היה עליו להתאמץ ולשמור על אותו קור הרוח שבו הגיש דניאל את קריאותיו לטבח. כיוון שהניח לרגשותיו להשתלט עליו, הרי שקל מאוד להצביע עליו כעל הצד הטועה בסיפור – בעיקר כשזה משתלב כל כך יפה עם דימויים אוריינטליסטיים טיפוסיים. אך במבט על יום השידורים המייגע של אמש, שהציע את הגיוון המרהיב של גברים במדים, במיל’ ולפני מיל’, גברים בחולצות כחולות או לבנות וגברים בחליפות – כולם מדברים בטונים עניינים על הרג, מגרים את עצמם מנטלית שוב ושוב על ידי אותם שלושה פריימים של רכב בוער, רסיסים ברחוב ועדי ראייה, מחלקים שבחים לצה"ל ונמנעים באופן עקבי מלדבר על המתחולל בתוך עזה עצמה – היו הצעקות של טיבי הדבר הקרוב ביותר שראינו לביקורת אמיתית.
פורסם בסלונה, 19.11.2012
לכן כשהאזנתי אמש לדברים של הפרשן הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל שהוגדרו, בהיעדר מילה אחרת, כ"פרשנות", זועזעתי עד לעמקי נשמתי. לא (רק) בשל תוכן הדברים, אלא בשל העובדה שהדובר נשא אותם כשהוא חובש את כובע העיתונאי האובייקטיבי. אילו היה דניאל אומר את מה שאמר במסגרת תוכנית אישית, טור או אפילו בדף הפייסבוק או הטוויטר הפרטי שלו – הייתי מסתפקת בהצבעה על האיוולת המיליטריסטית והפושעת של דבריו ותו לא. מאחר שהוא בחר להציג אותם כמילוי תפקידו העיתונאי, בעיצומו של שידור מתגלגל, הריני תובעת עלבון כפול: האחד, של אזרחי עזה בהם מבקש דניאל לחבוט "בפטיש כבד" (בדגש על "כבד"); והאחר, של המקצוע בו אני עוסקת.
בתחילת היום, כאשר רק קולו נשמע לצופי חדשות ערוץ 2, ניסה דניאל להסוות את עמדתו האישית כחוות דעת מקצועית תוך שהוא נמנע ממילים כמו "אני חושב"; זאת למרות שברי היה לכל בר דעת כי מדובר בפילוסופיה הפרטית שלו לגבי הדרך בה צריך להתנהל הצבא בלחימה, שאין בינה לבין החדשות השוטפות דבר. "הגיע הזמן להפסיק עם הפינצטה", קבע דניאל בקולו הרדיופוני שאין עליו עוררין, תוך שהוא מנסה "לחנך" את צה"ל לפעולה הנכונה לדידו. "הגיע הזמן להוציא את הפטיש הכבד. בשלב מסוים צריך לעבור למשהו יותר קשה ואלים".
קל לפספס בתוך זרם הברברת המגויסת לדגל, נטולת הביקורת, הממלאת את המסכים בימים האחרונים, את עוצמת הזעזוע שאמור לייצר משפט כזה. ודווקא משום כך, אסור בשום אופן להקל בו ראש. מצב שבו עיתונאי בכיר, שאמור להעניק לצופים מידע ופרספקטיבה, קורא באופן בלתי מוסווה לאלימות צבאית באוכלוסיה בלתי-לוחמת הוא מצב שאסור בשום אופן לעבור עליו לסדר היום. לו היה דניאל פרשן ערבי המדבר באל ג’זירה על הצורך למקסם את הפגיעה באזרחים בתוך גבולות ישראל, על מנת לעורר את הממשלה שלה, היה דניאל בעצמו הראשון לעמוד על רגליו ולקרוא לקמפיין שלו בשמו: ג’יהאד.
מעבר לעובדה שרמס ברגל גסה את עקרונות האתיקה, דניאל גם חצה קו אדום מוסרי כאשר הגיש את תאוות הדם הפרטית שלו כחלק לגיטימי לכאורה מפרשנותו. "אסור להסתפק באיזושהי נכונות להפסקת אש", קבע דניאל, וכשקרן מרציאנו ביקשה לוודא, בצדק, האם מדובר בעמדתו האישית או בדברים המגיעים מתוך צה"ל עצמו, הטיל ערפול על הבכיר הצה"לי ממנו שמע את הדברים, ומיהר להמשיך לשטוח את המניפסט הלוחמני שלו עצמו, בהקדמה האירונית "בכל הצניעות, גם אני חושב כך". "חסרה לי הדאחייה של ביירות גם בעזה", הטעים בטון בונאפארטי-משהו, כמו היה דמה של אוכלוסיה אזרחית מלח ששכחו להוסיף לו לסלט ב"כתית". רק תושייתה של מרציאנו הצילה אותו מהשמעת המשכו של המשפט בו החל לדרוש בפה מלא פגיעה באזרחים.
תגובתו של חבר הכנסת אחמד טיבי, שהתפרץ עליו, לקתה, ללא ספק, בביצועה. היה עליו להתאמץ ולשמור על אותו קור הרוח שבו הגיש דניאל את קריאותיו לטבח. כיוון שהניח לרגשותיו להשתלט עליו, הרי שקל מאוד להצביע עליו כעל הצד הטועה בסיפור – בעיקר כשזה משתלב כל כך יפה עם דימויים אוריינטליסטיים טיפוסיים. אך במבט על יום השידורים המייגע של אמש, שהציע את הגיוון המרהיב של גברים במדים, במיל’ ולפני מיל’, גברים בחולצות כחולות או לבנות וגברים בחליפות – כולם מדברים בטונים עניינים על הרג, מגרים את עצמם מנטלית שוב ושוב על ידי אותם שלושה פריימים של רכב בוער, רסיסים ברחוב ועדי ראייה, מחלקים שבחים לצה"ל ונמנעים באופן עקבי מלדבר על המתחולל בתוך עזה עצמה – היו הצעקות של טיבי הדבר הקרוב ביותר שראינו לביקורת אמיתית.
פורסם בסלונה, 19.11.2012
