‏הצגת רשומות עם תוויות עיתונות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עיתונות. הצג את כל הרשומות

דעה: הדאחייה של רוני דניאל

אפתח בווידוי: חונכתי על ברכי העיתונות הקלאסית. בכל שנות לימודי העיתונות שלי, לימדו אותי (בין ניסיון הרתעה מן המקצוע אחד למשנהו) שעיתונות צריכה להיות נקייה עד למקסימום האפשרי מעמדותיו האישיות של העיתונאי – כמובן, כל זמן שלא מדובר בטור אישי או בביקורת. הריאליים שבינינו יכירו בכך שאף ידיעה עיתונאית בעולם אינה אובייקטיבית במאת האחוזים, שכן היא כפופה לבחירת טרמינולוגיה ולמסגור, ובאופן בלתי נמנע עלולה ליפול למלכוד 22 הקלאסי שבו היעדר הבעת עמדה מהווה הבעת עמדה בפני עצמה. אך עדיין, בתוך כל זה, על העיתונאי לעשות את מרב המאמצים כדי להישאר מרוחק ככל האפשר מן הנושא אותו הוא מסקר, להציג את כל הצדדים באופן ענייני, ובוודאי שאל לו לנדב את דעתו האישית. עם בואו של הניו-ג’ורנליזם היטשטשו הקווים, אך במרבית המקרים הנוסחה הקלאסית עודנה תקפה – בפרט ככל שהדבר נוגע לסיקור עניינים פוליטיים ומדיניים. כך, למשל, כתב המסקר מערכת בחירות לעולם לא יסגיר לאיזו מפלגה נתן את קולו.

לכן כשהאזנתי אמש לדברים של הפרשן הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל שהוגדרו, בהיעדר מילה אחרת, כ"פרשנות", זועזעתי עד לעמקי נשמתי. לא (רק) בשל תוכן הדברים, אלא בשל העובדה שהדובר נשא אותם כשהוא חובש את כובע העיתונאי האובייקטיבי. אילו היה דניאל אומר את מה שאמר במסגרת תוכנית אישית, טור או אפילו בדף הפייסבוק או הטוויטר הפרטי שלו – הייתי מסתפקת בהצבעה על האיוולת המיליטריסטית והפושעת של דבריו ותו לא. מאחר שהוא בחר להציג אותם כמילוי תפקידו העיתונאי, בעיצומו של שידור מתגלגל, הריני תובעת עלבון כפול: האחד, של אזרחי עזה בהם מבקש דניאל לחבוט "בפטיש כבד" (בדגש על "כבד"); והאחר, של המקצוע בו אני עוסקת.



בתחילת היום, כאשר רק קולו נשמע לצופי חדשות ערוץ 2, ניסה דניאל להסוות את עמדתו האישית כחוות דעת מקצועית תוך שהוא נמנע ממילים כמו "אני חושב"; זאת למרות שברי היה לכל בר דעת כי מדובר בפילוסופיה הפרטית שלו לגבי הדרך בה צריך להתנהל הצבא בלחימה, שאין בינה לבין החדשות השוטפות דבר. "הגיע הזמן להפסיק עם הפינצטה", קבע דניאל בקולו הרדיופוני שאין עליו עוררין, תוך שהוא מנסה "לחנך" את צה"ל לפעולה הנכונה לדידו. "הגיע הזמן להוציא את הפטיש הכבד. בשלב מסוים צריך לעבור למשהו יותר קשה ואלים".

קל לפספס בתוך זרם הברברת המגויסת לדגל, נטולת הביקורת, הממלאת את המסכים בימים האחרונים, את עוצמת הזעזוע שאמור לייצר משפט כזה. ודווקא משום כך, אסור בשום אופן להקל בו ראש. מצב שבו עיתונאי בכיר, שאמור להעניק לצופים מידע ופרספקטיבה, קורא באופן בלתי מוסווה לאלימות צבאית באוכלוסיה בלתי-לוחמת הוא מצב שאסור בשום אופן לעבור עליו לסדר היום. לו היה דניאל פרשן ערבי המדבר באל ג’זירה על הצורך למקסם את הפגיעה באזרחים בתוך גבולות ישראל, על מנת לעורר את הממשלה שלה, היה דניאל בעצמו הראשון לעמוד על רגליו ולקרוא לקמפיין שלו בשמו: ג’יהאד.
מעבר לעובדה שרמס ברגל גסה את עקרונות האתיקה, דניאל גם חצה קו אדום מוסרי כאשר הגיש את תאוות הדם הפרטית שלו כחלק לגיטימי לכאורה מפרשנותו. "אסור להסתפק באיזושהי נכונות להפסקת אש", קבע דניאל, וכשקרן מרציאנו ביקשה לוודא, בצדק, האם מדובר בעמדתו האישית או בדברים המגיעים מתוך צה"ל עצמו, הטיל ערפול על הבכיר הצה"לי ממנו שמע את הדברים, ומיהר להמשיך לשטוח את המניפסט הלוחמני שלו עצמו, בהקדמה האירונית "בכל הצניעות, גם אני חושב כך". "חסרה לי הדאחייה של ביירות גם בעזה", הטעים בטון בונאפארטי-משהו, כמו היה דמה של אוכלוסיה אזרחית מלח ששכחו להוסיף לו לסלט ב"כתית". רק תושייתה של מרציאנו הצילה אותו מהשמעת המשכו של המשפט בו החל לדרוש בפה מלא פגיעה באזרחים.



תגובתו של חבר הכנסת אחמד טיבי, שהתפרץ עליו, לקתה, ללא ספק, בביצועה. היה עליו להתאמץ ולשמור על אותו קור הרוח שבו הגיש דניאל את קריאותיו לטבח. כיוון שהניח לרגשותיו להשתלט עליו, הרי שקל מאוד להצביע עליו כעל הצד הטועה בסיפור – בעיקר כשזה משתלב כל כך יפה עם דימויים אוריינטליסטיים טיפוסיים. אך במבט על יום השידורים המייגע של אמש, שהציע את הגיוון המרהיב של גברים במדים, במיל’ ולפני מיל’, גברים בחולצות כחולות או לבנות וגברים בחליפות – כולם מדברים בטונים עניינים על הרג, מגרים את עצמם מנטלית שוב ושוב על ידי אותם שלושה פריימים של רכב בוער, רסיסים ברחוב ועדי ראייה, מחלקים שבחים לצה"ל ונמנעים באופן עקבי מלדבר על המתחולל בתוך עזה עצמה – היו הצעקות של טיבי הדבר הקרוב ביותר שראינו לביקורת אמיתית.

פורסם בסלונה, 19.11.2012 

ביקורת תערוכה: צילומי עיתונות 2011 במוזיאון א"י

מהשרפה בכרמל ועד התפרצות הר געש באינדונזיה - היום (רביעי) נפתחת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב תערוכה כפולה הכוללת את מיטב הצילום העיתונאי מהארץ ומהעולם. World Press Photo, תחרות הצילום העיתונאי הבינלאומית, נערכת השנה בפעם ה-54, ומציגה תיעוד של רגעים נדירים מכל רחבי העולם. "עדות מקומית", הנערכת זו הפעם התשיעית, עושה את אותו הדבר ברמה המקומית. הבחירה להציג את שתי התערוכות באותו חלל באה להדגיש את הקשר ביניהן, אך באותה נשימה היא גם מדגישה את הפערים.

ביבי עיישה, World Press Photo 2011.
צילום: ג'ודי ביבר
 "תמונת השנה" של World Press Photo הוא דיוקן שצילמה הצלמת הדרום-אפריקאית ג'ודי ביבר, בו הנציחה את ביבי עיישה - צעירה אפגאנית בת 18 שנמלטה מבעלה המתעלל, שאוזניה ואפה נכרתו כעונש על הבושה שהטילה על בעלה. עיישה מתבוננת בצופה במבט חודר שאין להימלט ממנו, כל יישותה מקרינה עוצמה. השיער השחור העשיר, המכוסה למחצה בצעיף דק, תווי הפנים הרכים והדיאלוג שמנהלת עיישה, דרך ביבר, עם המתבונן, משרטטים תמונה של אישה יפהפיה, שאפילו ההשחתה הנוראה שעברה לא נטלה ממנה את כוחה.

המאזן הזה של יופי ואימה עובר כחוט השני בתערוכה. סדרת "שמן על מים" של בנג'מין לוֹאי האמריקאי, המתעדת את אסון נזילת הנפט במפרץ מקסיקו בצילומי תקריב מרהיבים, נראית כמו ציור מופשט; המפרץ המזוהם הופך תחת ידיו של לוֹאי ליצירת אמנות, לקנבס של צבע מתפרץ. הגופות מכוסות האפר שצילם קֶמאל ג'וּפרי האינדונזי ב"זעמו של הר האש", תיעוד של התפרצות הר הגעש מֶראפּי, מוטלות בקומפוזיציה שקשה להתעלם מנוכחותה. כתמי הצבע בדמות בגדיהם של החיים על רקע האפר שכיסה את האזור מושכים את העין באופן שאף תמרון של תכנת עריכה לא יכול לזייף. הצילום העילי של אוּוֶה וובר הגרמני מאסון "מצעד האהבה" בדוּיסבוּרג, בו נרמסו למוות 21 בני אדם ו - 500 נוספים נפצעו, נראה במבט ראשון כמו עוד תמונת מסיבה – עד שהעין המיומנת מבחינה בכפות רגליים מתעופפות, בהבעות הפנים המיוסרות, ובבחור אחד בתחתית התמונה שכנראה כבר לא ייצא משם לעולם.

מאזן האימה נשמר גם בצד הישראלי. הצילום זוכה "בחירת האוצרת" של רינה קסטלנובו המנציח את מנוחת הכבאים בעת השריפה המשתוללת בכרמל, הוא אי של רוגע, שרק הזוהר הכתום ברקע מעיד על הסיוט שיצר את הפריים. הצילום של אוריאל סיני מאותה שריפה, השלד שנותר מאוטובוס צוערי השב"ס על רקע השקיעה, הוא כמעט רומנטי במהותו. צילומי ה"בודי סספנשן" של דימה וזינוביץ', המוקפים אפלולית מזמינה, מעוררים בצופה המרותק קבס וסקרנות בו זמנית. השיא הוא בסדרת הצילומים של כפיר סיוון, זוכת המקום הראשון (המוצדק) בקטגוריית "החדשות". פלג גופו העליון העירום של הגבר הסודני מואר באור חם, שפתיו פשוקות, פניו הנאים קפואים בארשת של פליאה. מבט ארוך יותר מגלה פצע שותת דם ברקתו. במבט בשאר התמונות בסדרה לא מותיר עוד כל ספק. מדובר בקרבן נוסף של משמרי הגבול – פליט סודני שכשל בניסיון לעשות את דרכו למקום מבטחים. האם זהו גם הגורל הצפוי לפליטים מסומליה אותם תיעד אד או הקנדי בדרכם אל תימן, המונצחים בפינתו האחרת של החלל?

עדות מקומית 2011. צילום: איליה יפימוביץ'.
תמונת השנה של "עדות מקומית" היא הכשל הגדול ביותר שלה. אירוע יידוי האבנים בסילוואן אמנם תופס את הרגע המדויק בו דורס דוד בארי את שני הילדים הפלסטינים, אך הוא נעדר עומק ואינו מציע דבר פרט לערך החדשותי שלו. ספק רב ביותר אם צילום כזה היה זוכה להערכה בתחרות שאינה ישראלית – זאת בניגוד לפרויקט "אלטנוילנד" של עמית שעל, זוכה "עדות מקומית" הקודם וזוכה פרס שלישי בקטגוריית האמנות והבידור של World Press Photo הנוכחי. בשנה שבה התחוללה המחאה הגדולה ביותר שראתה ישראל מזה שנים; בשנה שבה התחוללה השריפה הגדולה ביותר שראתה ישראל אי פעם; בשנה שבה מבחר צילומי החברה והדת הציע עושר אינסופי של דימויים הנחרתים בזיכרון – בחרו האוצרים באחת התמונות הכי פחות מרשימות מן התערוכה כולה. בתוך כך נעלם מעין הקהל הצילום המרהיב של קובי גדעון משבוע הפסחא, שמשחקי האור והצל שלו מזכירים ציור של רמברנדט ויוצרים עומק השואב את המתבונן אל תוך כנסיית הקבר. נבלעה גם סדרת הצילומים של תומר יפרח מכלא הנשים נווה תרצה, המהדהדת אחר צילומיו של פרננדו מוֹלָרָס הספרדי ממתקן הכליאה לנערים בסיירה-לאון. עומעמה הנערה החרדית אדומת השיער והפלאית שנתפסה בעין העדשה של גיל כהן מגן כשהיא נושאת ערימת כלים מבית התמחוי בו היא מתנדבת.

אחת התמונות המושכות ביותר ב- World Press Photo היא זו של אנדרו מקוֹנל האירי, שזכתה בצדק במקום הראשון בקטגוריית התרבות והבידור. בקונגו, המוכרת לעולם המערבי בעיקר ב"זכות" מלחמותיה העקובות מדם, יושבת על כסא ירוק-עז, מופרדת מן הרחוב הסואן ומוכה העוני בגדר בעלת אותו הצבע, צ'לנית של התזמורת הסימפונית של קונגו. ומנגנת. אצילות קלאסית בתוך חוסר ההיגיון. חבל ש"עדות מקומית" לא השכילו להעריך דווקא את האווירה הזו.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 14.12.2011

כתבה: עבודה שחורה - סטאז' ביחידה לעיתונאות ותקשורת

על פי הדרישות ביחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת, בשנת הלימודים השנייה ביחידה (רצוי במהלך הסמסטר השני) על הסטודנט לעבור סטאז' (או בעברית צחה – התמחות). ההנחה היא שהסטודנט נחשף לעבודה בשטח באחד ממקצועות התקשורת.
התשלום עבור הסטאז' מתבצע כתשלום עבור קורס רגיל ביחידה שמחירו כ-870 שקלים. בעצם, כשלושה קורסים רגילים. בחשבון מהיר, התוצאה מסתכמת בלמעלה מאלפיים וחמש מאות שקלים – לא בדיוק דמי כיס ממוצעים של סטודנט לתואר ראשון. הדבר מעניין במיוחד לאור העובדה כי לא מתבצעים במהלך הסטאז' שום לימודים לשמם. השיעור היחיד בו הוא מפגש אחד ויחיד בתחילת שנת הלימודים הכולל הסברה על תהליך הסטאז'. על מה, אם כן, אנו משלמים ממיטב כספנו? לא הצלחתי לקבל כל תשובה נאותה. דבר אחד ברור – לא על מה שחשבנו.

מר אריאל שושן, מרכז הסטאז' ביחידה, אומר כי היחידה דואגת למקומות סטאז' לסטודנטים, וכי הסטודנט מקבל הכוונה למקום מוגדר, אולם מתוך תשאול קצר של מספר סטודנטים עולה כי היחידה כלל אינה מחויבת למצוא מקום התמחות וכי האחריות כולה מוטלת על כתפי העיתונאי המתחיל, העושה זה עתה צעדים ראשונים ומהוססים בעולם התקשורת.

כמו כן, מסתבר כי סטאז'רים לא מעטים נתקעים בעבודות משרד משמימות, שאין בינן לבין ניסיון עבודה ממשי ולו דמיון קל. הסטודנטים מתקבלים לעבודה כמתנדבים – וככאלה, המעבידים רואים בהם כוח עבודה זול. כן, כן – מתנדבים. אל תטעו, הכסף היחיד העובר בין ידי הסטודנטים במהלך הסטאז' הוא הכסף אותו הם משלמים ליחידה. חלקם אפילו אינם זוכים להחזר דמי נסיעות. למעשה, המעבידים מצאו להם סוסי עבודה בדמות בני 23 החרדים לקריירה העתידית שלהם עד כדי כך כי יבצעו כל מטלה שחורה שתוטל עליהם.

וזו רחוקה מלהיות הבעיה היחידה. אחד הסטודנטים מספר כי נאלץ להחליף מקום התמחות בשל בירוקרטיה לקויה של היחידה. "במקום הסטאז' רצו טפסים כלשהם, מסוימים מאוד – לצערי איני זוכר מה בדיוק הייתה הבעיה, מאחר וזה קרה לפני זמן מה. הייתה בעיה, הטפסים עברו ליחידת המשפטים של היחידה ונתקעו שם. בסופו של דבר החלטתי לא לחכות לבירוקרטיה שתזוז ומצאתי מקום אחר".

בסיומו של הסטאז' על הסטודנטים להגיש עבודה המתארת את פעילותם במהלכו, הכוללת המחשות של כתבות שכתבו או פרויקטים בהם לקחו חלק וניתוח ביקורתי. הציון על העבודה אינו ציון כלל, אלא הערכה כללית ביותר של "עובר" או "לא עובר". מר שושן מסביר: "בעבר ניתן על העבודה ציון רגיל, אולם סטודנטים התלוננו כי ההרגשה היא שהם מקבלים ציון על איכות הכתיבה שלהם ולא על העבודה אותה ביצעו בפועל". אולם ניתן לתמוה – האם יעלה על הדעת כי לאחר שנה שלמה של עבודה מאומצת, כל שהסטאז'רים מתוגמלים בו הוא הערכה כללית כל כך? אין ספק כי מספר הנכשלים בשיטת הערכה זו הוא זעום ביותר, אם אכן הוא כלל קיים, אולם לאיזו תמורה יכולים לצפות הסטודנטים המצטיינים? למדבקת "הצטיינת"?! שיטה זו מוציאה כל חשק להשקעה ממשית – הן מבחינת מאמצים והן מבחינה כספית, ואין לה כל מקום באוניברסיטה.

אין ספק כי לא רק שהסטודנטים אינם מקבלים תמורה לכספם בסטאז', הם אף אינם מקבלים את ההערכה הראויה על עבודתם. תפקיד היחידה הוא לא לזרוק את הסטודנטים למים הקרים שורצי הכרישים של עולם התקשורת – תפקידה הוא להכין אותנו, נפשית ועסקית, לעשיית צעדינו הראשונים, ולגבות אותנו. והיא כושלת בתפקיד זה באופן אשר, בלשון המעטה, אינו מוסיף כבוד לא לסטודנטים, לא ליחידה ולא לאוניברסיטת בר-אילן.  

פורסם לראשונה ב"ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, 2005