ביום הראשון של שנת 2005 נמצא ד"ר דיוויד וינר, סגן ראש הסנגוריה הציבורית ומרצה למשפטים בבר-אילן בביתו לאחר שירה בעצמו. ד"ר וינר עסק בהגשת בקשה למשפט חוזר עבור לקוחו, יצחק זוזיאשווילי, בתמורה למידע הנוגע לרצח השופט עדי אזר. לאחר שנודע לו כי לקוחו הוא זה שהזמין את הרצח, ירה ד"ר וינר בעצמו. כעבור שלושה ימים, נפטר.
דיוויד וינר הרוויח את התואר "דוקטור" בפקולטה פילוסופיה. בהיותו כבר אדם בוגר ובעל תואר מכובד ראה את ייעודו במערכת המשפט ופנה לקריירה של עורך דין. ד"ר וינר החל את הקריירה המשפטית שלו בפרקליטות, וכבר שם התבלט בחוש הצדק המולד שלו. כבר אז ניכר בו כי מדובר בעורך דין יחיד במינו. בתיק מרמה מסוים, בו היה תובע בבית משפט השלום, הגיע ד"ר וינר לישיבת הסיכומים ופתח אותה באופן הבא: "הסיכומים שלי יהיו מאוד קצרים. לא ישנתי כל הלילה, ואני מבקש לזכות את הנאשם, מאחר ולדעתי התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר". ד"ר וינר מעולם לא חש נוח בנעלי התובע, בעיקר כשהדבר הגיע לטיעון עונשים גבוהים לנאשמים. "כל שנה אני מרגיש שתלמידי הקליניקה הולכים ומזדהים יותר ויותר עם הצד הלא נכון - עם התביעה", אמר ד"ר וינר באחד מן השיעורים שלו. מבחינתו, הצד המגן היה תמיד הצד הנכון.
בשנת 1997 קרא לו פרופסור קנת מן, מרצו לקליניקה הפלילית באוניברסיטה, להצטרף לסנגוריה הציבורית שהוקמה על ידיו שנה קודם לכן, במטרה לספק ייצוג והגנה משפטית לנאשמים שידם אינה משגת לשלם לעורך דין פרטי. באותה תקופה היו בה כעשרה עורכי דין בלבד, אך ד"ר וינר לא היסס - המעבר לפרקליטות היה לו אך טבעי. הוא האמין בכל לבו כי עבודת הסנגור היא עבודת קודש שאף אחד אחר לא יכול לעשות - והוא נתן את כולו לכל תיק שעבר תחת ידיו.
מטרת העל של ד"ר וינר הייתה לשנות את המציאות המשפטית הגורמת להרשעת חפים מפשע. הוא היה מעורב בתהליכי החקיקה בנושאים של חקירה משטרתית, מפגש העצור עם סנגורו בשלבי המעצר הראשוניים וסוגיות גנטיות. הוא היה הסמכות הבלתי מעורערת לענייני אתיקה בסנגוריה הציבורית ובמשפט הישראלי בכלל. עורכי דין מכל הארץ היו נועצים בו בסוגיות אתיות שונות, והוא לא סירב לאיש. הטלפון הנייד שלו היה זמין 24 שעות ביממה עבור כל מי שהיה זקוק לו.
תרומתו של ד"ר וינר לפרקליטות בפרט ולמשפט הישראלי בכלל לא תסולא בפז. תרומה זו בלטה בעיקר במשפטו של עמוס ברנס. ב-1976 הורשע ברנס ברצח בכוונה תחילה בבית המשפט המחוזי בחיפה ונידון למאסר עולם, על אף טענותיו החוזרות ונשנות כי הוא חף מפשע. ב-1983 הוקל ענשו לשתים עשרה שנות מאסר. שליש מהתקופה נוכה לו, והוא שוחרר לאחר שמונה שנות מאסר. אך אף לאחר ששוחרר, לא פסק ברנס מלטעון את חפותו, וביקש משפט חוזר - דבר שלא נראה קודם לכן במערכת המשפטית הישראלית דאז. ד"ר וינר לקח על עצמו את התיק בלהיטות ואדיקות שנדיר לראות כמותן אצל עורכי דין. הוא צפה שוב ושוב בקלטות של שחזור הרצח, ויש האומרים כי הוא בכה כשראה את הקלטות, כשהבין את העוול שנעשה לאיש. בשנת 2002 זכה ברנס למשפט החוזר לו ייחל, וזוכה – לאחר שקרא את חפותו מן הגגות במשך 27 שנים. המשפט יצר תקדים במשפט הישראלי, וסלל, בין היתר, את הדרך להקמת המחלקה למשפטים חוזרים בתוך מחלקת תיקי בית המשפט העליון בסנגוריה, עליה היה ממונה ד"ר וינר. למחלקת תיקי בית המשפט העליון מעמד מיוחד בפני עצמו. זוהי המילה האחרונה הנאמרת בתיקו של כל אדם – התיקים מתקבלים מבית המשפט המחוזי, בקשת הערעור שלהם נשקלת, ונקבע מי ייתן את הייצוג בתיק; האם ימונה עורך דין מהמחלקה או שמא התיק יופנה לעורך דין חיצוני. אך מעבר לחשיבות הפרטנית שיש למחלקה, באשר לקביעת גורלו של כל תיק ותיק, יש לתיקים הללו גם חשיבות נרחבת גדולה. ההלכות היוצאות מבית המשפט העליון מחייבות את הערכאות הנמוכות ממנו ומשפיעות על המשפט בכללותו. "תפקיד המחלקה לתיקי בית המשפט העליון הוא לא רק להגן ולהציג עמדה של המערערים בתיקים ספציפיים. אלא גם להעלות טענות עקרוניות ולשנות הלכות כלליות במשפט הפלילי דרך אותם תיקים ספציפיים", אומר ד"ר יואב ספיר, מחליפו של ד"ר וינר בתפקיד סגן הסנגוריה וממלא מקומו לשנה הבאה בקליניקה הפלילית בה הרצה ד"ר וינר בבר אילן.
בנוסף לקליניקה הפלילית, הרצה ד"ר וינר בבר אילן גם בקורסים לסדר דין פלילי ואתיקה מקצועית. "לד"ר וינר היה מעמד ייחודי בפקולטה. למעשה, הוא היה מרצה חוץ, אך הוא לימד בהיקף שעות של מרצה פנים, יותר מכל מרצה חוץ אחר. הרגשנו שהוא חבר הסגל", אומר ד"ר אריה רייך, סגן דיקן הפקולטה למשפטים. ד"ר וינר היה מגיע מעבר לשעות שלו, פשוט מתוך הרצון ללמד. הוא האמין בהנחלת ערכים לסנגורים העתידיים שבכיתתו – והוא צלח במשימה מעל ומעבר.הוא היווה מקור להערצה ולהשראה; הוא גרם לסטודנטים לרצות להיות עורכי דין כמוהו. הוא הזכיר להם למה הם נמצאים שם – לא עבור המשכורות הגדולות, לא עבור המכוניות המפוארות, לא עבור הכבוד - עבור הצדק, עבור יצירת השינוי, עבור הלקוחות. "הרשעת חף מפשע משולה בעיני להתרסקות מטוס", לימד ד"ר וינר את הסטודנטים שלו. הוא האמין בכך בכל לבו – ובעקבותיו גם הסטודנטים. הוא סחף אותם אחריו את בכריזמה שלו, בתשוקה שלו למקצועו, במוסריות האתית שלו, באידיאליזם שלו. הוא מעולם לא איבד את האמונה בכוחו של עורך הדין לשנות, להשפיע ולהפוך את העולם למקום טוב יותר – עד לנקודת השבירה. "תפקיד הסנגור הוא מוסרי", אמר וינר, וחובתו, כפי שראה אותה, הייתה לגרום לסטודנטים שבאו ללמוד משפטים, אפילו מהסיבות הציניות ביותר, להבין זאת.
באחד השיעורים פצח ד"ר וינר בתיאור מרגש של משחק בייסבול, בהיותו, כמו כל אמריקאי טוב, חובב נלהב של הספורט הזה. הוא סיפר בלהט על הזריקות, התפיסות והריצות, והכיתה ישבה כמהופנטת. הקבוצה ניצחה! אולם המחבט בעזרתו ניצחה לא עמד בתקנים. עתה הציב ד"ר וינר בפני עורכי הדין העתידיים דילמה מוסרית קשה – האם לפסול את המשחק? התשובה הראשונית של הסטודנטים, שנכנסו ללהט הספורטיבי, הייתה – מה פתאום?! "תחשבו על זה עד השיעור הבא", אמר ד"ר וינר בחיוך...
ד"ר וינר נתן את לבו לסטודנטים. הוא האמין שעבודתו מול הכיתה חשובה לא פחות מעבודתו מול חבר שופטים. הן זו והן זו היו עבורו שליחות. הוא היה מסוגל לעמוד אחרי השיעור ולהסביר לסטודנט שלא הבין משהו את הכול מן ההתחלה – לפרוש מחדש את כל המסמכים, לאחר שכבר ארז אותם אל תוך תיקו, בלי לחוס על זמנו, ולעבור על כל הנושא מחדש, עד שהסטודנט יבין. הוא היה מסוגל להתנצל שוב ושוב, במשך רבע שעה, מחשש שפגע במי מהסטודנטים, למרות שאיש לא חש נפגע.
ד"ר וינר לא היה רק מרצה. הוא היה בן אדם. מחנך. מורה לחיים. דנה, סטודנטית שנה ב', מספרת: "כשהגענו לכיתה של סדר דין פלילי יום רביעי אחד קצת לפני חמש, ראינו אותו שם, נערך למערך השיעור, ופורס את כל ספריו השונים על השולחן. ואז, כשהוא סיים, הוא ירד מהבמה והתחיל לאסוף את כל הלכלוך שהיה על הרצפה, כי הוא לא רצה ללמד בכיתה מטונפת". נדיר הדבר שסטודנט נתקל במרצה שאינו חושש להיראות כעושה דבר מה מתחת לכבודו, כמו איסוף לכלוך.
ד"ר וינר הצליח להפוך את סדר הדין הפלילי, מקצוע יבש למדי, העוסק כולו בתהליכים ובזמני מעצר, למרתק. הוא הציג את הכללים כשהוא יוצא מנקודת המוצא שהם הדבר החשוב ביותר, שכן הם אלו שמקנים לאנשים הליך הוגן – ומבחינתו של ד"ר וינר עיוות של הליך הוגן היה עיוות דין, שאינו עומד לפני האמת עצמה. ההליך ההוגן היה ערך עליון עבורו, ללא כל קשר לפשע בו נאשם האדם, והוא תמיד הדגיש את חשיבותם של הדברים הקטנים, שהם אלו היוצרים את אותו הליך הוגן; כמה יש להיזהר, בעיקר כשמדובר בדיני נפשות. הוא מעולם לא שכח כי מאחורי כל תיק ממוספר עומד אדם, בעל משפחה; שגם הוא, ממש כמו עורך הדין שלו, רק רוצה לחזור אל משפחתו בסוף כל ההליכים המתישים. הוא תמיד ראה את הפנים שמאחורי הנתונים היבשים.
פעם בשבוע היה ד"ר וינר בוחר שניים-שלושה סטודנטים ודן איתם בתיקים שלהם. בהנחייתו, אפילו התיקים המשעממים, הטריוויאליים ביותר, היו הופכים למסכת מרתקת של סיפורים אנושיים. הוא גרם לסטודנטים להבין, שאין דבר כזה תיקים קטנים - יש רק עורכי דין קטנים.
יום לפני הירייה הגורלית, התקשר אל ד"ר וינר ד"ר רייך על מנת לדון בתכנית הלימודים לשנה הבאה. ד"ר וינר נשמע כרגיל, ודיבר על הצעה ללמד בארצות הברית. הוא אמר לד"ר רייך לרשום אותו כרגיל לשנה הבאה. למחרת ירה בעצמו.
ביום הלווייתו של ד"ר וינר יצא מן האוניברסיטה אוטובוס מאורגן. הדיקנט, המרצים וסטודנטים מכל השנים באו לחלוק לו כבוד – נראה כי עובדה זו, יותר מכל דבר אחר, מעידה על גדולתו כאדם.
בימים אלה מועבר משפטו של יצחק זוזיאשווילי מבית המשפט המחוזי של תל אביב לירושלים.
פורסם לראשונה ב"ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, 2005.
מופיע כאן לראשונה בגרסתו הבלתי-ערוכה.
