ידיעה: במאי התיאטרון פיטר ברוק ביטל הגעתו לישראל

במאי התיאטרון הנודע פיטר ברוק, שלהקתו Bouffes Du Nord הייתה אמורה להופיע בדצמבר הקרוב בפסטיבל הבינלאומי של תיאטרון הקאמרי  עם ההצגה "החליפה", הודיע היום באופן פתאומי על ביטול הגעתו. ההחלטה הגיעה לאחר לחצים שהופעלו על ברוק מצד גורמים פרו-פלסטיניים לבטל את השתתפותו כאות מחאה כנגד הכיבוש. "בחודש האחרון עברנו תהליך עמוק חקירה", כתבו ברוק ולהקתו לקאמרי. "העובדה כי תיאטרון הקאמרי בחר לתמוך באקט הקולוניזציה הברוטלי על ידי הצגה באריאל האיר את עינינו לכך כי הגעתנו לתיאטרון שלכם תיראה כתמיכה בפעולה הברוטלית הזו". את המכתב חתמו במילים "אנחנו יודעים כי רבים מביניכם ומתושבי מדינתכם חולקים את השקפתנו, ואנו מבקשים לתמוך בהם כמו גם באנשי פלסטין".

אחד האנשים ששלחו לברוק מכתבים בבקשה למשוך את ההשתתפותו בפסטיבל היא ד"ר ענת מטר, מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. במכתבה הזכירה מטר את החרם האקדמי על ישראל, והדגישה את הזדהותה עם "אנשים שאינם ששים לאמץ [את החרם על ישראל] בכללותו. אני מאמינה כי החלטות בנוגעות לחרם אקדמי ותרבותי חייבות להישקל בכובד ראש ולא להתקבל בעיוורון", כותבת מטר. "העניין עם תיאטרון הקאמרי הוא שהחלטתו... לתמוך בדיכוי הפלסטינים על ידי הצגה על אדמתם הכבושה, באריאל, עיר שנבנתה אך ורק על מנת למנוע הסכמי שלום עתידיים, היא בעייני, שערורייתית מדי. על ידי הגעה לכאן והופעה עם תיאטרון הקאמרי תתמוך, למעשה, בהחלטה הפחדנית של הנהלת התיאטרון. חוששתני כי כל רטוריקה הנוגעת לקידום שלום באזור תישמע חלולה לאחר מכן". 

"מבחינתנו זה הישג מאוד חשוב", אומר עופר ניימן, פעיל בתנועת "יש גבול", אשר נמנה גם הוא על הפעילים שניהלו מגעים עם ברוק וצוותו ועודדו את הפעלת הלחצים. "הקאמרי, הבימה ובית לסין הם מוסדות שמופיעים בהתנחלויות בשטחים הכבושים, ששותפים באופן ישיר בהפרת החוק הבינלאומי, באפרטהייד הישראלי, וזה בלתי נסבל שמוסדות כאלה יקבלו כל מיני צ'ופרים בדמות שיתופי פעולה עם במאים דגולים כמו פיטר ברוק. חשוב לציין שלא מדובר בהתנגדות אוטומטית לכל ביקור של ברוק בארץ. הוא יכול לבוא ולהציג את ההצגה הזו במסגרת אחרת, לא בשיתוף פעולה עם תיאטרון פורע חוק. ישראלים שוחרי שלום מוזמנים לבוא להפגין סולידריות עם הפלסטינים שחיים תחת כיבוש ולראות את פיטר ברוק באל חכוואתי במזרח ירושלים או בתיאטרון ברמאללה".

הביטול הגיע לאחר שהלהקה כבר אישרה את הגעתה ומכירת הכרטיסים כבר החלה. הוועד המנהל של התיאטרון הקאמרי ערך אחר הצהריים ישיבת חירום, בה הוחלט כי התיאטרון יפעיל מאמצים על מנת לשכנע את ברוק להגיע כפי שהוסכם, אך במידה ויסרב יגיש הקאמרי תביעה משפטית על הנזקים שנגרמו לו, אשר תנוהל בפריז, מקום מושבה של הלהקה. "יש בידינו מסמכים בהם ברוק ולהקתו מאשרים לנו להתחיל במכירת הכרטיסים", מסר לעכבר העיר מנכ"ל התיאטרון, נעם סמל. "יש בינינו הסכם". במענה למשפט במכתב הביטול של הלהקה, בו כותבים חבריה כי הם "נאלצים לדחות את ההזמנה להופיע בתיאטרון", טוען סמל כי מדובר בנוסח מתחכם ומתחמק, שאינו משקף את ההליך האמיתי שהתנהל בין שני התיאטראות, שנמצא כבר בעיצומו. "אנחנו לא גוף פוליטי, אנחנו גוף אמנותי", משיב סמל על ההאשמות בנוגע לאריאל. "אנחנו מופיעים באריאל, אבל מצד שני אנחנו מפיקים הצגות כמו "השיבה לחיפה", שעוסקות בדו-קיום. אנחנו מציגים את כל פסיפס החברה הישראלית". סמל ממשיך ומזכיר כי "אנחנו כפופים לחוקי מדינת ישראל ולהנחיות משרד התרבות. אנחנו לא נמצאים בחלל ריק, אנחנו לא אמן בודד ועצמאי".

פיטר ברוק הינו במאי תיאטרון בריטי מוערך, הפועל מזה 40 שנה בצרפת. לצד שורה ארוכה של עבודות תיאטרון, בהן הפקות רבות של שייקספיר, ביים ברוק גם מספר סרטים, בהם עיבוד לספרו הקלאסי של וויליאם גולדינג "בעל זבוב". בשנת 2005 הוענק לברוק פרס דן דוד, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. ב-2008 עיטר התיאטרון הנורווגי הלאומי את ברוק בפרס איבסן.  

פורסם בעכבר העיר, 04.09.2012

טור דעה: אוניברסיטה דתית - יש חיה כזו?

ב-17 במאי [2005] התקיים באוניברסיטה כנס בינלאומי תחת הכותרת "ייעודה של אוניברסיטה דתית". היה… איך להגיד את זה יפה? חסר פואנטה. ישבו להם אנשים מכובדים, דוקטורים ופרופסורים, מהארץ ומחו"ל, ודנו בשאלה מהי אוניברסיטה דתית והאם יש לה זכות קיום. ודנו. ודנו שוב. ואז דנו עוד קצת. ואז הייתי צריכה ללכת לכנס אחר, שניסה למצוא שימושים לתואר הבלתי שימושי בעליל במדעי המדינה שאני עושה, אבל אני מנחשת שהם דנו בזה גם אז. 

מאחר שאיש לא הצליח להגדיר בדיוק מהי אוניברסיטה דתית, לא אלאה אתכם בהתפלספויות על האוניברסיטה כמוסד המחויב לחופש מדעי ועל העובדה שחופש מדעי מעולם לא עמד בראש מעייניה של הדת. אולם נצא מנקודת ההנחה שבר אילן היא אכן כזו (מה שזה לא אומר). 

פרופסור יוסף ישורון (לא לבלבל עם יואל ישורון), רקטור האוניברסיטה, סיפר על מכתב שקיבל מפרופסור מחו"ל שביקר בקמפוסנו הקט, ובו קובל זה האחרון על מראן של בנות ישראל המסתובבות ברחבי הקמפוס בבגדים אשר אינם עולים בקנה אחד עם רוח ההלכה. "בצורתה הנוכחית", כותב המבקר, "בר אילן פשוט איננה נחוצה. חזונם ותקוותם של מייסדיה נבגדו". נשאלת השאלה – לו רציתם כי רק בנות ישראל צנועות וחסודות תהיינה בקמפוסכם, מדוע הכנסתם אותנו, את הסטודנטים – ובעיקר הסטודנטיות - החילונים אליה? תשובתו של פרופסור ישורון הייתה מכתב המפרט את הישגיהם האקדמיים, המדעיים והמקצועיים של בוגרי האוניברסיטה. 

בר אילן בחרה להיות אוניברסיטה. לא ישיבה, לא אולפנא – אוניברסיטה. בשנים הראשונות אולי ניתן היה לסנן את החילונים מבין הסטודנטים ואנשי הסגל באופן חופשי, אולם ב-1958 נכנס לתוקף חוק המועצה להשכלה גבוהה האוסר על אפליית דת, גזע ומין באוניברסיטאות. בר אילן הייתה 3 שנים אל תוך קיומה. לו רצו לשנות את סוג המוסד, בטוחני כי היו יכולים לעשות זאת אז. אולם האוניברסיטה נותרה אוניברסיטה, ומספר הסטודנטים החילונים בה לא רק נותר עומד בעינו – הוא הלך וצמח. צמח כה, עד כי כיום קיים בבר אילן אחוז שווה של סטודנטים דתיים וחילונים. מה עושים עם צרה זו? גם לזאת נמצא פתרון. וודאי לא ידעתם כי כאשר אתם, שלמדתם בעירוני א', באורט, או בגימנסיה הרצליה, מגישים את תעודת הבגרות המצוינת שלכם ואת ציוני הפסיכומטרי מרקיעי השחקים יחד עם סטודנטים עם ממוצע זהה המגיעים מישיבה תיכונית, מאולפנא או סתם מתיכון דתי, הסיכויים אינם כה דמוקרטיים. וודאי לא ידעתם כי לתוך שיקולי הקבלה נכנסות גם נקודות זכות על עצם הוצאת תעודת הבגרות במוסד דתי. לא בדקתי את הדבר לעומק, אך לא אופתע לגלות אם הצמיחה במספר הסטודנטים החילונים באוניברסיטה באה בד בבד עם צמיחת התופעה של יציאה בשאלה של בוגרי ישיבות ואולפנות. איך שלא יהיה, הסטודנטים החילונים כאן. 

אז נכון, נדרשנו לאישורו של רב הקמפוס לכל אירוע, הופעה ומסיבה. נכון, המחשבים סגורים בשבת. נכון, בצומות אין מבחנים (תודה. באמת.). אבל מה באמת עשיתם כדי לייחד את האוניברסיטה עד כדי כך? שלחתם אותנו לשבעה קורסים ביהדות, מתוך נקודת הנחה שלסטודנטים החילונים אין יד ורגל בנושא, קורסים אותם חלק גדול מהסטודנטים לומדים רק על מנת למלא מכסה, ודרשתם מאיתנו עבורם חולצות צנועות וכיפות שאנו ממילא מסירים לאחר השיעור. אגב, מדוע אין הסטודנטים הבאים מישיבות ומאולפנות מחויבים בתוספת קורסים כלליים, על פי אותו עקרון? אין ספק שהדבר חסר להם. אם מטרת האוניברסיטה היא מצוינות והקניית ידע וכלים לחיים, מדוע אין היא דואגת לאלה מקרב הסטודנטים הבאים ממסגרות סגורות בהן הלימודים הכלליים מצומצמים ו/או נלמדים ברמה נמוכה? 

בר אילן לא יכולה להוסיף ולהתקיים במבנה הנוכחי שלה, ודאי וודאי שהיא לא יכולה להתקיים כך ללא קונפליקטים. לא בגלל חצאיות קצרות או גופיות. אלא בגלל שהיא עצמה לא יודעת מה היא. אז רבותיי המתדיינים – כדאי שתחליטו מה אתם עושים הלאה. או שתהפכו למדרשה/ישיבה לכל דבר, או שתהיו אוניברסיטה חופשית לכל דבר, כדוגמת אוניברסיטת תל אביב או האוניברסיטה העברית. תודיעו לנו כשתהיו סגורים על עצמכם – אנחנו נהייה ממש כאן.

פורסם ב"ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, 2005.                                      

כתבת חבצלת: ד"ר דיוויד וינר - מורה לחיים

ביום הראשון של שנת 2005 נמצא ד"ר דיוויד וינר, סגן ראש הסנגוריה הציבורית ומרצה למשפטים בבר-אילן בביתו לאחר שירה בעצמו. ד"ר וינר עסק בהגשת בקשה למשפט חוזר עבור לקוחו, יצחק זוזיאשווילי, בתמורה למידע הנוגע לרצח השופט עדי אזר. לאחר שנודע לו כי לקוחו הוא זה שהזמין את הרצח, ירה ד"ר וינר בעצמו. כעבור שלושה ימים, נפטר.

דיוויד וינר הרוויח את התואר "דוקטור" בפקולטה פילוסופיה. בהיותו כבר אדם בוגר ובעל תואר מכובד ראה את ייעודו במערכת המשפט ופנה לקריירה של עורך דין. ד"ר וינר החל את הקריירה המשפטית שלו בפרקליטות, וכבר שם התבלט בחוש הצדק המולד שלו. כבר אז ניכר בו כי מדובר בעורך דין יחיד במינו. בתיק מרמה מסוים, בו היה תובע בבית משפט השלום, הגיע ד"ר וינר לישיבת הסיכומים ופתח אותה באופן הבא: "הסיכומים שלי יהיו מאוד קצרים. לא ישנתי כל הלילה, ואני מבקש לזכות את הנאשם, מאחר ולדעתי התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר". ד"ר וינר מעולם לא חש נוח בנעלי התובע, בעיקר כשהדבר הגיע לטיעון עונשים גבוהים לנאשמים. "כל שנה אני מרגיש שתלמידי הקליניקה הולכים ומזדהים יותר ויותר עם הצד הלא נכון - עם התביעה", אמר ד"ר וינר באחד מן השיעורים שלו. מבחינתו, הצד המגן היה תמיד הצד הנכון.  

בשנת 1997 קרא לו פרופסור קנת מן, מרצו לקליניקה הפלילית באוניברסיטה, להצטרף לסנגוריה הציבורית שהוקמה על ידיו שנה קודם לכן, במטרה לספק ייצוג והגנה משפטית לנאשמים שידם אינה משגת לשלם לעורך דין פרטי. באותה תקופה היו בה כעשרה עורכי דין בלבד, אך ד"ר וינר לא היסס - המעבר לפרקליטות היה לו אך טבעי. הוא האמין בכל לבו כי עבודת הסנגור היא עבודת קודש שאף אחד אחר לא יכול לעשות - והוא נתן את כולו לכל תיק שעבר תחת ידיו. 

מטרת העל של ד"ר וינר הייתה לשנות את המציאות המשפטית הגורמת להרשעת חפים מפשע. הוא היה מעורב בתהליכי החקיקה בנושאים של חקירה משטרתית, מפגש העצור עם סנגורו בשלבי המעצר הראשוניים וסוגיות גנטיות. הוא היה הסמכות הבלתי מעורערת לענייני אתיקה בסנגוריה הציבורית ובמשפט הישראלי בכלל. עורכי דין מכל הארץ היו נועצים בו בסוגיות אתיות שונות, והוא לא סירב לאיש. הטלפון הנייד שלו היה זמין 24 שעות ביממה עבור כל מי שהיה זקוק לו. 

תרומתו של ד"ר וינר לפרקליטות בפרט ולמשפט הישראלי בכלל לא תסולא בפז. תרומה זו בלטה בעיקר במשפטו של עמוס ברנס. ב-1976 הורשע ברנס ברצח בכוונה תחילה בבית המשפט המחוזי בחיפה ונידון למאסר עולם, על אף טענותיו החוזרות ונשנות כי הוא חף מפשע. ב-1983 הוקל ענשו לשתים עשרה שנות מאסר. שליש מהתקופה נוכה לו, והוא שוחרר לאחר שמונה שנות מאסר. אך אף לאחר ששוחרר, לא פסק ברנס מלטעון את חפותו, וביקש משפט חוזר - דבר שלא נראה קודם לכן במערכת המשפטית הישראלית דאז. ד"ר וינר לקח על עצמו את התיק בלהיטות ואדיקות שנדיר לראות כמותן אצל עורכי דין. הוא צפה שוב ושוב בקלטות של שחזור הרצח, ויש האומרים כי הוא בכה כשראה את הקלטות, כשהבין את העוול שנעשה לאיש. בשנת 2002 זכה ברנס למשפט החוזר לו ייחל, וזוכה – לאחר שקרא את חפותו מן הגגות במשך 27 שנים. המשפט יצר תקדים במשפט הישראלי, וסלל, בין היתר, את הדרך להקמת המחלקה למשפטים חוזרים בתוך מחלקת תיקי בית המשפט העליון בסנגוריה, עליה היה ממונה ד"ר וינר. למחלקת תיקי בית המשפט העליון מעמד מיוחד בפני עצמו. זוהי המילה האחרונה הנאמרת בתיקו של כל אדם – התיקים מתקבלים מבית המשפט המחוזי, בקשת הערעור שלהם נשקלת, ונקבע מי ייתן את הייצוג בתיק; האם ימונה עורך דין מהמחלקה או שמא התיק יופנה לעורך דין חיצוני. אך מעבר לחשיבות הפרטנית שיש למחלקה, באשר לקביעת גורלו של כל תיק ותיק, יש לתיקים הללו גם חשיבות נרחבת גדולה. ההלכות היוצאות מבית המשפט העליון מחייבות את הערכאות הנמוכות ממנו ומשפיעות על המשפט בכללותו. "תפקיד המחלקה לתיקי בית המשפט העליון הוא לא רק להגן ולהציג עמדה של המערערים בתיקים ספציפיים. אלא גם להעלות טענות עקרוניות ולשנות הלכות כלליות במשפט הפלילי דרך אותם תיקים ספציפיים", אומר ד"ר יואב ספיר, מחליפו של ד"ר וינר בתפקיד סגן הסנגוריה וממלא מקומו לשנה הבאה בקליניקה הפלילית בה הרצה ד"ר וינר בבר אילן. 

בנוסף לקליניקה הפלילית, הרצה ד"ר וינר בבר אילן גם בקורסים לסדר דין פלילי ואתיקה מקצועית. "לד"ר וינר היה מעמד ייחודי בפקולטה. למעשה, הוא היה מרצה חוץ, אך הוא לימד בהיקף שעות של מרצה פנים, יותר מכל מרצה חוץ אחר. הרגשנו שהוא חבר הסגל", אומר ד"ר אריה רייך, סגן דיקן הפקולטה למשפטים. ד"ר וינר היה מגיע מעבר לשעות שלו, פשוט מתוך הרצון ללמד. הוא האמין בהנחלת ערכים לסנגורים העתידיים שבכיתתו – והוא צלח במשימה מעל ומעבר.הוא היווה מקור להערצה ולהשראה; הוא גרם לסטודנטים לרצות להיות עורכי דין כמוהו. הוא הזכיר להם למה הם נמצאים שם – לא עבור המשכורות הגדולות, לא עבור המכוניות המפוארות, לא עבור הכבוד - עבור הצדק, עבור יצירת השינוי, עבור הלקוחות. "הרשעת חף מפשע משולה בעיני להתרסקות מטוס", לימד ד"ר וינר את הסטודנטים שלו. הוא האמין בכך בכל לבו – ובעקבותיו גם הסטודנטים. הוא סחף אותם אחריו את בכריזמה שלו, בתשוקה שלו למקצועו, במוסריות האתית שלו, באידיאליזם שלו. הוא מעולם לא איבד את האמונה בכוחו של עורך הדין לשנות, להשפיע ולהפוך את העולם למקום טוב יותר – עד לנקודת השבירה. "תפקיד הסנגור הוא מוסרי", אמר וינר, וחובתו, כפי שראה אותה, הייתה לגרום לסטודנטים שבאו ללמוד משפטים, אפילו מהסיבות הציניות ביותר, להבין זאת. 

באחד השיעורים פצח ד"ר וינר בתיאור מרגש של משחק בייסבול, בהיותו, כמו כל אמריקאי טוב, חובב נלהב של הספורט הזה. הוא סיפר בלהט על הזריקות, התפיסות והריצות, והכיתה ישבה כמהופנטת. הקבוצה ניצחה! אולם המחבט בעזרתו ניצחה לא עמד בתקנים. עתה הציב ד"ר וינר בפני עורכי הדין העתידיים דילמה מוסרית קשה – האם לפסול את המשחק? התשובה הראשונית של הסטודנטים, שנכנסו ללהט הספורטיבי, הייתה – מה פתאום?! "תחשבו על זה עד השיעור הבא", אמר ד"ר וינר בחיוך... 

ד"ר וינר נתן את לבו לסטודנטים. הוא האמין שעבודתו מול הכיתה חשובה לא פחות מעבודתו מול חבר שופטים. הן זו והן זו היו עבורו שליחות. הוא היה מסוגל לעמוד אחרי השיעור ולהסביר לסטודנט שלא הבין משהו את הכול מן ההתחלה – לפרוש מחדש את כל המסמכים, לאחר שכבר ארז אותם אל תוך תיקו, בלי לחוס על זמנו,  ולעבור על כל הנושא מחדש, עד שהסטודנט יבין. הוא היה מסוגל להתנצל שוב ושוב, במשך רבע שעה, מחשש שפגע במי מהסטודנטים, למרות שאיש לא חש נפגע. 

ד"ר וינר לא היה רק מרצה. הוא היה בן אדם. מחנך. מורה לחיים. דנה, סטודנטית שנה ב', מספרת: "כשהגענו לכיתה של סדר דין פלילי יום רביעי אחד קצת לפני חמש, ראינו אותו שם, נערך למערך השיעור, ופורס את כל ספריו השונים על השולחן. ואז, כשהוא סיים, הוא ירד מהבמה והתחיל לאסוף את כל הלכלוך שהיה על הרצפה, כי הוא לא רצה ללמד בכיתה מטונפת". נדיר הדבר שסטודנט נתקל במרצה שאינו חושש להיראות כעושה דבר מה מתחת לכבודו, כמו איסוף לכלוך. 

ד"ר וינר הצליח להפוך את סדר הדין הפלילי, מקצוע יבש למדי, העוסק כולו בתהליכים ובזמני מעצר, למרתק. הוא הציג את הכללים כשהוא יוצא מנקודת המוצא שהם הדבר החשוב ביותר, שכן הם אלו שמקנים לאנשים הליך הוגן – ומבחינתו של ד"ר וינר עיוות של הליך הוגן היה עיוות דין, שאינו עומד לפני האמת עצמה. ההליך ההוגן היה ערך עליון עבורו, ללא כל קשר לפשע בו נאשם האדם, והוא תמיד הדגיש את חשיבותם של הדברים הקטנים, שהם אלו היוצרים את אותו הליך הוגן; כמה יש להיזהר, בעיקר כשמדובר בדיני נפשות. הוא מעולם לא שכח כי מאחורי כל תיק ממוספר עומד אדם, בעל משפחה; שגם הוא, ממש כמו עורך הדין שלו, רק רוצה לחזור אל משפחתו בסוף כל ההליכים המתישים. הוא תמיד ראה את הפנים שמאחורי הנתונים היבשים. 

פעם בשבוע היה ד"ר וינר בוחר שניים-שלושה סטודנטים ודן איתם בתיקים שלהם. בהנחייתו, אפילו התיקים המשעממים, הטריוויאליים ביותר, היו הופכים למסכת מרתקת של סיפורים אנושיים. הוא גרם לסטודנטים להבין, שאין דבר כזה תיקים קטנים - יש רק עורכי דין קטנים. 

יום לפני הירייה הגורלית, התקשר אל ד"ר וינר ד"ר רייך על מנת לדון בתכנית הלימודים לשנה הבאה. ד"ר וינר נשמע כרגיל, ודיבר על הצעה ללמד בארצות הברית. הוא אמר לד"ר רייך לרשום אותו כרגיל לשנה הבאה. למחרת ירה בעצמו.

ביום הלווייתו של ד"ר וינר יצא מן האוניברסיטה אוטובוס מאורגן. הדיקנט, המרצים וסטודנטים מכל השנים באו לחלוק לו כבוד – נראה כי עובדה זו, יותר מכל דבר אחר, מעידה על גדולתו כאדם.

בימים אלה מועבר משפטו של יצחק זוזיאשווילי מבית המשפט המחוזי של תל אביב לירושלים.

פורסם לראשונה ב"ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, 2005.
מופיע כאן לראשונה בגרסתו הבלתי-ערוכה.