טור אישי: נשים נגד כפיה ומיזוגניה בדת

"צוואר מותר לגלות אך לא גוף. לכן יש לכסות את הצוואר: א. בצדדים עד מקום שמגיע שיפוע הגוף. ב. אחורה עד החולייה הראשונה. ג. קדימה עד בליטת העצמות. ודאי יש לסגור כפתור עליון. ומה טוב ומה נעים צווארון מוגבה… [על השרוול לכסות] עד למטה מן המרפק בכל מצב… מה טוב ומה נעים לכסות עד כף היד… שסע מתחת לברכיים אסור כי מושך עין, לכן יש לסוגרו בבד בצבע זהה לחצאית או שאינו בולט… אין ללבוש חצאית סגורה בכפתורים בגלל בעיות שונות (נפילת כפתור, פתיחת כפתור, חשיפת מרווחים) אלא ברוכסן. גם בחולצה, יש להיזהר ממרווחים גדולים מדי בין הכפתורים… צמה מה טוב ומה נעים…."

קרוב ל-70 איש אישרו נכון לרגע זה נטילת חלק בקמפיין "באהבה ובאמונה עצמית: נשים נגד כפיה ומיזוגניה בדת", אותו החלטתי לפתוח בעקבות  תקנות הצניעות החדשות שפרסם הרב אבינר. לילדות בגילאי 7-3.

חדשות לבקרים יוצאים רבנים שונים בתקנות צניעות והפרדה שונות ומשונות. אלא שבמרבית המקרים מדובר על נשים בוגרות. יתרה מכך, אין צורך לשמור שבת כדי להכיר אך מקרוב מדי את הדרישה להתכסות בל יקרה אסון, כאשר לכל חברה סטנדרטים משלה ל"כיסוי". אך המילה היחידה שאני מצליחה למצוא לתיאור תקנות הצניעות החדשות של הרב אבינר היא: פדופיליה. אין דרך אחרת לתאר מצב בו ילדות בגילאי טרום גן חובה מתבקשות להימנע משיער פזור או מחולצות מכופתרות מפאת החשש לגרות את הגברים המתבוננים.

לא האמנתי שזה יתפוס מישהו. הנהגת מחאות לא באה לי באופן טבעי. הופתעתי לטובה. תחילה הצטרפו חברותיי ,הפמיניסטיות משכבר הימים. ואז התחילו לעלות תמונות. מכרים גברים הפתיעו בבקשה להצטרף למחאה, והטקסט, שעסק תחילה רק בנקודת מבט נשית, עודכן בהתאם. קראתי לגברים ונשים דתיים להעלות לעמוד תמונות בהן הם מופיעים כלבושים באופן שאינו הולם את התקנות המחמירות – כאשר עבור אישה דתיה זה יכול להיות, אליבא דרב אבינר, עניין פעוט כמו חצאית שהולמת בדיוק את מידתה או חולצה שאורך שרוולה מכסה רק 3/4 מאורך היד. הזמנתי הורים לבנות להעלות תמונות של בנותיהן כשהן לבושות כיאה לילדות בנות גילן. בתוך כמה שעות הופץ הדף ללמעלה מ-1400 אנשים, שאת רובם איני מכירה כלל.

 פתחתי את הדף כי הרגשתי שהגיעה סוף סוף שעתן של הנשים, בעיקר של הנשים המאמינות, להרים את קולן. בינתיים עיקר התגובות הגיעו דווקא מחילוניות ששמחו להעלות  את תמנותיהן בבגדים קצרים וצבעוניים, הן משנותיהן כבוגרות והן כפעוטות. מימס העלתה תמונה צבעונית במיוחד -  "נגד כפיה, בעד נצנצים!". ריקי, קולגה מהסלונה, התנצלה על חוסר היכולת להעלות תמונה של ילדיה. מאיה העלתה סט תמונות מקסים של עצמה – הן כבוגרת והן בגיל 3, והוסיפה בחיוך "אהה. אז אני הייתי פרוצה כבר בגיל שלוש, ועוד בירושלים.. ". יעל הידרה וצירפה לתמונה בה היא נראית לבושה בשמלה אדומה לא רק את לוגו הקמפיין אלא גם את הטקסט "איזה צבע השמלה שלי? זה לא עניינך, אבל אני בטוח נהניתי ללבוש אותה!". הילה, קולגה נוספת, העלתה תמונה חושפנית במיוחד – של המרפק שלה!

בתוך הרצף מחמם הלב הזה, עובדה אחת תפסה אותי לא מוכנה: מעין תהייה מתנצלת שצירפו חלק מן הנשים לתמונותיהן. "אני מקווה שזה טוב מספיק". כאילו יש איזו חותמת אישור שהן צריכות לעמוד בה, כאשר כל מטרת הקמפיין היא להשמיד חותמות מעין אלה. בד בבד עלו, למרבה הצער, קולות שתקפו את הדת ככלל ואת הדתיים באשר הם. זאת, כמובן, תוך החמצה של אחד הגורם העיקריים לכישלון של מחאות חילוניות נגד כפיה דתית אלימה: היחס כלפי מאמינים כאל טיפשים שזקוקים להצלה, במקום ראיה שלה כשותפים מלאים למאבק ליצירת זירה אמונית פתוחה ומקבלת.

אני מאמינה באלוהים. אולי בגלל זה כשאני רואה תקנות של פוסקים מסוגו של הרב אבינר, המזכירות לי אך טוב מדי את הפסיקות הקטנוניות שבגללן נפערה התהום ביני לבין היהדות, זה חורה לי פי כמה. כי אני יודעת, כלל שניתן לדעת ברמת האמונה העקרונית ביותר, שזו לא האמונה אליה התכוון האל. זו אינה היהדות בה הוא חפץ. זו אינה דת מאחוריה אני מוכנה לעמוד בגאווה. זהו תירוץ עלוב עבור גברים לוקים בנפשם שאינם יכולים לשלוט ביצרם האלים. תירוץ שהופך אותם לנבלים ברשות התורה, ואת פוסקי הפסיקות הללו, שכפסע בינן לבין סקילת קרבנות אונס בסומליה, למחללי השם לכל דבר ועניין. כאשר קטינות שהיו קרבן להתעללות מינית הופכות לחוטאות פתייניות (שהרי עם הלכות כגון אלה, תמיד יימצא טעם לפגם במעשיה או בלבושה של הקרבן ש"גרם" לאירוע), זה הזמן להרים את הקול ולהגיד – לא עוד! זו אינה הדת שלי! זו אינה היהדות שלי!

המהפכה הפרוטסטנטית הייתה צריכה את האינדולגנציות כדי להתנתק מן הכנסיה הדכאנית. אלמלא הרפורמה של מרטין לותר, ייתכן והנצרות כולה הייתה קורסת תחת עול הכמרים הנצלנים אל תהום הנשיה. אולי השנה ישכיל הציבור היהודי לומר סוף כל סוף די ולנתק את עצמו מרבנים פנאטים המשניאים את הדת גם על מאמיניה הנאמנים ביותר. ויש לנו יתרון ברור אחד על לותר: בעוד שהוא נאלץ לכתת רגליו אל הכנסיה ולמסמר את התזות שלו אל דלתה, אנחנו יכולים למחות מתוך סלון ביתינו אנו. קמפיינים אינטרנטיים נתפסים אולי כפתרון לעצלנים, אך בואו נודה בכך – הדור כולו עצל, וממילא את רוב המידע שלנו אנו שואבים בימים אלה מן הרשת. כדאי, אם כך, שלפחות נשכיל להפוך אותה לכלי שימושי, ונציף את הנושאים הבוערים בעצמותינו, עד כי לא ניתן יהיה עוד להתעלם מהם. בעידן הטוויטר והפייסבוק, שואבת התקשורת המרכזית חלק ניכר ממקורותיה מתוך האינטרנט (בתוך יום מעליית העמוד התבקשתי להגיב עליו עבור אייטם בעיתון מרכזי), וטוב נעשה אם נזעק את עוולותינו במלוא גרון מכל במה שניתנת לנו. רק כך מובילים שינוי.

פורסם בסלונה, 03.01.2013

כתבה: פסטיבל זכויות אדם בתיאטרון קרוב

ב-10 בדצמבר יציינו ברחבי העולם וגם בישראל את יום זכויות האדם והאזרח הבינלאומי. עולם התיאטרון, שעמד מאז ומתמיד בחזית המאבק על זכויות אלה, אינו שוקט על שמריו. אחד האירועים הבולטים בנושא הוא "האזרח כאן", פסטיבל בן שלושה ימים שייערך ב-7-5 בדצמבר בתיאטרון קרוב, השוכן בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. "המיקום שלנו הוא סוג של אמירה שהיא לעתים מאוד מורכבת", מסבירה דורית ניתאי-נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, "אבל היא גם מאוד מרגשת, כי היא מאפשרת לבאי התיאטרון לראות את מצבי הקיצון ולהבין". ההחלטה של קרוב להתמקם דווקא בתוך אחד האזורים הקשים ביותר בעיר נבעה מלכתחילה מבחירה מודעת, ונועדה הן לייצר אמירה והן לקרב אליו את אוכלוסיית האזור.

עם זאת, השנה נושא הפסטיבל מטען כבד מן הרגיל. כזכור, בחודש מאי התחוללו בדרום תל אביב מהומות שפרצו בעקבות הפגנה של תושבי השכונות, בה נאמו חברי הכנסת דני דנון ומירי רגב, נגד אחוז הפליטים הגבוה באזור. ההפגנה התדרדרה במהירות לכדי תקיפת פעילי זכויות אדם וזרים שנקלעו במקום, בהם בחור יהודי ממוצא אתיופי שהותקף כיוון שנחשב לסודני בגלל צבע עורו. בנוסף, הוצתו בדרום תל אביב דירות מגורים וגן ילדים של פליטים.

זו השנה השנייה ברציפות בה בוחר תיאטרון קרוב בנושא זכויות האדם לפסטיבל, וההצגות טעונות במיוחד. אחת הדוגמאות הבולטות היא "הוצאה לפועל", בבימויו של רועי מלכה. העלילה מציגה עימות הולך ומתפתח בין בני הזוג אבי ויהודית, עולה אתיופי וצברית לבנת-עור, לבין שני מוציאים לפועל המתדפקים על דלתם באישון לילה וטוענים כי בידם הוכחות כלשהן כנגד אבי. המחבר הוא עורך הדין אסף דרעי, סטודנט לתואר שני בספרות בכובעו השני, שזהו לו מחזה בכורה.

מנין שאבת את ההשראה?
"אני מטפל באנשים שסובלים מההוצאה לפועל כבר 12 שנה, ושמתי לב שזה מקביל להרבה פעולות מופרזות אחרות של המדינה. יש קו מאוד ברור שמחבר בין פעולות המדינה כשהיא נכנסת אליך הביתה - בין אם כדי לגבות כסף עבור ההוצאה לפועל, כדי לחפש גראס או כדי לעצור אותך כפליט. בדרך כלל המצבים לא קיצוניים כמו בהצגה, אבל בהחלט אפשר לראות איך המערכת מובנית באופן שבו אנשים מקבוצות אתניות מוחלשות, כגון ערבים, רוסים ואתיופים, סובלים מנחת זרועה באופן סיסטמטי, פשוט מכיוון שהיא לא טורחת להתאים את עצמה לטפל בהם. אפילו בדברים מינימליים כמו תרגום מסמכים או תרגום דיונים בפני שופטים בהוצאה לפועל. הם נאלצים לספוג שוב ושוב הליכים קשים מאוד, שהיו נמנעים כנגד ישראלי שדובר היטב עברית. כשאנשים שלא קוראים טוב עברית רואים שכתוב 'הוצאה לפועל', הם חושבים שאין להם זכות להתגונן. אז הם לא מתגוננים, גם אם יש להן טיעונים טובים נגד התביעה".

כדוגמה נוספת מביא דרעי את יכולתן של חברות סלולר לפתוח תיק כנגד לקוח בעיר הרחוקה ממקום מגוריו, כאשר הנפגעים העיקריים מכך הם, כאמור, חברי אוכלוסיות מוחלשות: "או כי הם עובדים או מטפלים בילדים, או כי הם פשוט עניים מכדי לנסוע כל כך רחוק. הם לא מצליחים להתמודד עם התיק שנפתח, בלי שום הצדקה, במרחק רב מהבית שלהם. ברור שהחברות עושות את זה כדי למנוע מהם נגישות לזכויות שלהם".

ההצגה מעלה שאלות מאוד קשות על גזענות ועל היחס לאחר באשר הוא, שנוגעות באופן ישיר לאירועי השנה האחרונה בדרום תל אביב. יש משהו מאוד טעון בבחירה להעלות אותה דווקא כאן.
"אני מת על זה. זה דבר מאוד נפיץ, הכנסת ההצגה הזו דווקא לתיאטרון שיושב באזור הזה, ואני אוהב דברים נפיצים. שינויים חברתיים ודברים טובים קורים רק כשאתה משחק בחומר נפץ, והכנסת 'הוצאה לפועל' לתיאטרון קרוב היא בפירוש משחק בחומר נפץ".

אחד הנושאים הכאובים בהם נוגעת עלילת המחזה הוא הבלבול של ישראלים לבנים רבים, בין אם מתוך גזענות ובין אם מתוך בורות, בין אזרחים ממוצא אתיופי לבין מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. "אני חי את זה יום יום", אומר בכאב השחקן טמזגאן סנבטו, המגלם את אבי. "כשהייתי בשנה השנייה בלימודי המשחק היינו צריכים ללכת לנווה שאנן לחפש דמויות, והסטודנטים שבאו איתי הרגישו הכי בטוחים בעולם, כי הם ראו אותי כמי שיודע את השפה של האנשים שחיים שם. ולי זה מוזר. בסדר, אני נראה כמוהם, אבל מי אמר שיש לי תקשורת איתם?". לדבריו, האפקט הזה נמשך גם ביחסים עם הרשויות. "אני יכול ללכת לתומי ופתאום יעצור אותי שוטר: 'מי אתה? מה אתה? תביא תעודות'. כשאני שואל האם אני נראה חשוד, האם יש לו הסבר, הוא אומר 'לא'. הוא לא ייתן תשובה מספקת למה עוצרים אותי. אנשים שממלאים תפקיד ממסדי מפעילים את הכוח שניתן להם הרבה מעבר למה שמותר להם. זה לא סתם סיפור תלוש, אלה דברים שקורים. אני יכול לראות את הגזענות בדברים הכי קטנים שבעולם. גם בכיתה, כולם יכולים להתייפייף ולהגיד 'מה פתאום', אבל כשמגיעים לנקודה כשצריכים לבחור (עם מי לעבוד א"ב), הם יעדיפו מישהו אחר במקומי".

מאידך, מדבר סנבטו גם על הקשיים של מבקשי המקלט. "לא הלכתי וחקרתי את מצבם, אבל כשאני עובר באוטובוס ורואה אותם שרועים בגינת לווינסקי עולות לי כל מיני מחשבות", הוא מספר. "בן אדם ברח מהמדינה שלו בתקווה שיגיע לאנשהו, שיעשה משהו עם עצמו. כמה הוא יכול להיות במצב שבו הוא לא עובד ואין לו כסף? או שהוא תולה את עצמו, או שהוא שודד כדי לשרוד. כואב לראות את זה, ועוד במדינה שמתיימרת להיות מפותחת".

כמו סנבטו, גם שחקני ההצגה "במקום של האחר", בבימויה של נולה צ'ילטון, עברו תהליך חיפוש עצמי ארוך על מנת להביא את הדמויות שלהם לבמה. ההצגה, שבאופן חריג להצגות ישראליות נמשכו החזרות אליה שנה שלמה, מתבססת על ספריו של דוד גרוסמן: "הזמן הצהוב" (1987) ו"נוכחים נפקדים" (1992). הספרים הם תוצר של ראיונות שערך גרוסמן במשך תקופה ארוכה עם פלסטינים תושבי השטחים, פלסטינים ישראלים, מתנחלים ואנשי צבא, ועוררו סערה עם יציאתם. תחת הנחייתה של צ'ילטון, מדברים השחקנים הצעירים בהצגה בשמן של הדמויות - שכולן (היו או עודן) בנות בשר ודם - ללא מבטאים מעושים וללא תחפושות. "נולה רצתה שנביא לבמה את האמת שלנו", מסבירה השחקנית יעל הוד, המגלמת את וואדחה איסמעיל ואת סאווה עוּתמן, שתיהן ערביות ישראליות.

היכן מצאת את האמת שלך?
"לפני כמה חודשים הייתה מסיבה של עובדי מלון ממילא, בו עבדתי אז, באומן 17 בירושלים. אחד החברים שלי, ערבי-ישראלי, ליווה חברה שיכורה שלנו הביתה, כדי שהיא לא תצטרך לחזור לבד. פתאום חבורה של ילדים ישראלים קלטה שהוא ערבי, ופשוט עשתה לו לינץ'. באותו רגע היכה בי שוק – זה לא רק דיבורים, אלה דברים שמגיעים אלי הביתה, לחברים שלי! זה מה שמדרבן אותי להביא את הדמויות האלה. אנחנו חיים במדינה מלאת שנאת חינם. לא רואים את האנשים כאנשים, רואים רק דת, לאום או מוצא. ובגלל זה חשוב לי להביא את הטקסט הזה לבמה. אני עדיין מנסה לברר את ההשקפות הפוליטיות שלי עד הסוף, אבל העבודה על ההצגה נתנה לי אור שונה וידע שלא היה לי קודם. וידע זה כוח".

עבור השחקן קובי יצחק, המגלם בהצגה את עזמי בשארה, היה מדובר באתגר מיוחד. "היה לי מאוד קשה, כי אני לא מתחבר לדמות מבחינה פוליטית", אומר יצחק, המגדיר את עצמו כבלתי מזוהה פוליטית או מפלגתית, "אבל הדברים שהוא אומר שם מאוד חשובים. כשיש מחזה כתוב מראש זה יותר קל. כאן הייתי צריך לתת לו קול ובמה. הייתי צריך להגיע לסולידריות איתו".

איך עשית זאת?
"גם בבית שלי אני לפעמים מרגיש כמיעוט. ברגע שאני יוצא מהקונטקסט של ערבי, אני יכול לקחת אחריות על הדברים שלו. הוא לא היה קיצוני, הוא כנראה הפך לקיצוני בגלל הדברים שעשו לו. הוא יורה מהבמה את כל הדברים הכי קשים, ויש בכל השיגעון הזה איזו אמת מסוימת. באתי בגישה שאני הולך ללמוד על הבנאדם, לא משנה מה אני חושב, וללמוד יותר טוב על עצמי דרכו. אפילו קהל ימני בדעותיו התחבר, כי קודם כל קיימת הרמה האנושית של השיח. דוד גרוסמן עצמו לא רצה שנעשה את זה, כי הוא הרגיש שהסיפורים האלה הם כבר פאסה, ויש דברים הרבה יותר גרועים שנעשים עכשיו; שזה רק קצה הקרחון. אבל כשהוא הגיע לחזרות הוא מאוד התרגש לראות את הדמויות שלו". 

"בחרנו ללכת לכיוון של נושאים שמאוד בוערים לאנשים", מסביר מנהל תיאטרון קרוב ניקו ניתאי את הבחירות של הפסטיבל. "לשאול מה המקום שלנו פה, מהי מידת החופש שיש לנו, מהי מידת הזכויות. אלה שאלות שמעוררות אסוציאציות שונות אצל כל אחד על חייו כאזרח".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 05.12.2012

דעה: ענת ברזילי והאנס המורשע חנן גולדבלט

"כל הזמן הוא רק דיבר לי בתוך האוזן ואמר שאין לי מה לדאוג, ששום דבר לא אמיתי והכל יהיה בסדר ושהוא לא מתכוון לחדור ולא מתכוון להיכנס ולא מתכוון לשכב איתי. והאמנתי לו..אמרתי וואי אני כל כך רוצה להיות שחקנית [...] הוא הוריד לי את הבגדים ונשארתי עם תחתונים ואז הוא התחיל להשתפשף עלי ממש ושם את איבר המין שלו בין החזה שלי וכבר הרגשתי לא נעים ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יפסיק כי כולי, כולי עצורה. הוא אמר לי שאני עדיין לא משוחררת מספיק והוא אמר לי כל הזמן: זה לסרט, זה לסצינה, אל תדאגי, הכל בסדר. זה לסצינה. זה לסרט. וכבר לא יכולתי יותר [...] אמרתי לו: די. [...] אני לא רוצה. והוא הוריד לי את התחתונים והוא התחיל לסובב אותי ואז הוא כבר הפך להיות בן-אדם אחר [...] תפס אותי חזק והוא לא שמע ולא ראה ולא היה אכפת לו מכלום. ואני אומרת לו: די. כאילו, לא. והוא תופס אותי בידיים והוא מסובב אותי והוא הפך אותי והוא הפך אותי לתנוחת "דוגי סטייל"".
.
במילים האלה של ק.צ., המתארות את האונס שביצע בה חנן גולדבלט בהיותה בת 16 וחצי, ראוי בעיניי לפתוח מעתה והלאה כל ידיעה העוסקת בַאנס. אם קצרו היריעה או זמן השידור, נסתפק בהצמדת המילים "האנס המורשע" לכל אזכור של שמו. שכן כך, ורק כך, ראוי להיזכר אדם אשר במשך קרוב לשני עשורים ניצל את פרסומו כשחקן ואת מרותו כמורה למשחק על מנת להטריד, לנצל ולאנוס, בשיטתיות זדונית, בין אם במרמה ובין אם בכפיה פיזית, בחורות צעירות להן הציע שיעורי משחק פרטיים בביתו. בל נשכח גם שמאחורי שש הנשים שבפגיעתן הורשע עומדות נשים נוספות שעל הפגיעה בהן חל חוק ההתיישנות, ו-וודאי גם נוספות שלא היה בכוחן להתלונן. בעיניי מדובר בפשע מתמשך שאין עליו מחילה.

עבור ענת ברזילי, מדובר, ככל הנראה, בקוריוז. פחות משבועיים חלפו מאז שוחרר האנס המורשע גולדבלט מבית הכלא, לאחר ריצוי בלתי מספק בעליל של ארבע שנים בלבד - אפילו לא שנה עבור כל אחת מן המתלוננות בתיק שאת חייה הרס – וכבר הציעה לו ברזילי תפקיד בסדרת האינטרנט החדשה שלה. לשאלה איזה תפקיד ניתן להציע למי שהורשע ברוטינה של אונס של תלמידותיו למשחק, ניתנת התשובה, שככל הנראה אמורה להתבקש מאליה: של מורה למשחק שתלמידתו המבוגרת מתאהבת בו ומגיעה לביתו לשיעורים פרטיים, כמובן. בקומדיה, לא פחות.

שאלה מתבקשת חשובה לא פחות היא, מי היא בכלל ענת ברזילי? מדובר בשחקנית עבר, אשר מנהלת כיום בית ספר למשחק המתהדר בעובדה שהינו בית הספר למשחק היחיד בארץ שאינו עורך אודישנים למועמדים. אין פלא, אם כן, כי דרכה לתודעת הקהל עוברת בגימיק נמוך כל כך. "אולי באיזשהו מקום ניצלנו אותו קצת", היא אומרת בראיון לערוץ 10, ומתכוונת לאנס המורשע גולדבלט. אולי. הניצול הבוטה של קרבנותיו, שמהווה תעלול היח"צנות העלוב שלה, אינו רלוונטי בעיניה. כלומר, הוא היה עשוי להיות רלוונטי אילו היא עצמה הייתה מותקפת: "אם הייתי מתלוננת בעצמי הייתי מאוד אגרסיבית כלפיו עד סוף ימיי, לא הייתי רוצה שהבן אדם הזה ינשום", היא מודה. אבל היות ומדובר בנשים אחרות, עלומות שם, שבשם ההגנה על שמן ועל הקרובים אליהן לעולם לא תפצינה פה בציבור, הרי היא פטורה מכל אחריות. מלבד זו כלפי הבנק שלה, כמובן.

.
מבט על השניות הספורות מתוך הפרק שהותרו לשידור בחדשות מוכיח המילים "טעם רע" הן מחמאה עבור התופעה (בהיעדר מילה אחרת) הזו, שהרי הן מרמזות על תום לב. דרוש אוצר מילים חדש לחלוטין על מנת לתאר את הסצינה שבה אישה מבוגרת בשמלת מיקרו-מיני מתחנחנת בפני האשמאי האנס המורשע גולדבלט ושואלת בפתיינות מוגזמת שמקומה בפרודיות על טלנבלות (אפילו בטלנובלות עצמן המשחק טוב יותר) האם עליה להתפשט עבור החזרות.

התסריט הנלוז לא זו בלבד ששם ללעג את האישומים החמורים בהם הורשע גולדבלט – הוא מבקש לשכתב את האמת. אליבא ד’אנס מורשע גולדבלט לא היה מדובר בקטינות תמימות, שנתנו את אמונן בשחקן מבוגר ומנוסה – היה מדובר בנשים צעירות שידעו בדיוק מה הן רוצות. הוא לא רימה אותן – הן פיתו אותו. הוא לא אנס אותן – הן רצו אותו. במחי יד הופכת ברזילי את גרסתו של האנס המורשע גולדבלט, פרי מוחו הקודם אותה כינה בית המשפט שוב ושוב "חמקמקה"ו-"מתחסדת", לגרסה לגיטימית של המציאות, לה עלינו לייחס משקל זהה לזה שייחסנו לדברי הקרבנות. במילותיו של הבמאי הדגול סטניסלבסקי: לא אמין.

אחד המונחים הקשים ביותר להבהרה, כשמבקשים להסביר דבר-בה במונחים פמיניסטיים, הוא "תרבות אונס". תרבות , טובה כרעה כנייטרלית, היא עניין חמקמק (פחות מאשר הגרסה של האנס המורשע גולדבלט לאירועים, אך בכל זאת). ניתן לרוב לאפיין אותה על ידי מרכיבים בודדים, המהווים דוגמא. אם הייתה אי פעם דוגמא זועקת יותר, הרי שאינה ידועה לי. תרבות שבה עבור פגיעה חוזרת ונשנית בשורה ארוכה של נשים מוטל על האנס מאסר בפועל של שבע שנים בלבד. תרבות שבה ניתן לנכות מגזר הדין העלוב ממילא שלו שליש על "התנהגות טובה". תרבות שבה הוא יכול לחזור לסדר היום הישן שלו עוד בטרם יבשה הדיו על מסמכי השחרור. תרבות שבה הוא יכול לחזור להיות איש ציבור. תרבות שבה אישה מזמינה אותו להופיע בסדרה שלה.תרבות שבה הוא יכול לשים ללעג את הקרבנות ואת הפשעים החמורים בהם הורשע בפריים טיים. תרבות שבה זה מצחיק. תרבות שבה זה יביא רייטינג.

משהביעו הגולשים את מחאת בפני חברת ההפקות של ברזילי, ובפני אתר "פליקס" של "תפוז" בו אמורה לעלות הסדרה, וגם לסרי הדעת הפך ברי כי התעלול שהיה אמור למשוך רייטינג פעל פעולה הפוכה לחלוטין, מיהרו בריזילי ופליקס לגנוז את הפרק בהשתתפות האנס. "מדובר בסדרה הומוריסטית", נכתבה בהודעה שנמסרה לעיתונות,  "ובפרק המדובר נעשה ניסיון על ידי היוצרת לתאר מציאות חברתית עגומה, חלילה לא לפגוע או להטיל ספק בחומרת העבירה בה הורשע גולדבלט. ברגע בו הובן שהידיעה על השתתפותו של גולדבלט יצרה פגיעה בציבור הגולשים של "פליקס" ותפוז, הוחלט, בשיתוף עם יוצרת הסדרה, לגנוז את הפרק המדובר". אופס, זילות של אונס זה לא מצחיק. סליחה.

.ברזילי, מצידה, לא הטריחה עצמה אפילו למס שפתיים של התנצלות. "עבדתי קשה על הסדרה בשיתוף הרבה חברים שבאו לשחק באהבה וללא תמורה, ואשמח אם קהל הגולשים הישראלי ישאב צחוק והנאה מהסדרה", הזכירה הנצלנית הצינית, בתקווה שגניזת הפרק תקנה לה מחילה. אך בל יעלה על דעתה כי הזכרון שלנו כה קצר. בל תחשוב כי כי הזלזול הבוטה שלה בפשעים חמורים והניצול הציני שביקשה להפיק מהם יישכחו. בל תדמיין כי ביכולתה לסמל עוד דבר מה מעבר לעידוד בוטה של תרבות אונס. גברת ברזילי, טוב תעשי אם תפרשי מעין הציבור כבר עתה. ממילא תרומתך לכישוריהם של דור השחקנים העתידיים מוטלת בספק, במקרה הטוב.

פורסם בסלונה, 05.12.2012

טור אישי: תקיפה מינית

עד לפני כחודש, הפעם האחרונה בה לבשתי שורטס מחוץ למסיבת תחפושות הייתה אי שם בגיל 18, באילת. לא כהצהרה אופנתית, ולא כי הרגשתינהדר לגבי הרגליים שלי, אלא פשוט כי אפילו חוסר הביטחון של טינאייג’רית שמנמנה ולא חטובה נמס בחום האילתי. השנה, כשקילוגרמים של שומן ושל חוסר ביטחון כבר מזמן הושלו מעליי, העזתי לראשונה בחיי להיכנס לרשת גדולה ולרכוש שורטס שחורים קצרצרים, הפעם במידה קטנה בהרבה, שיועדו ללבישה יומיומית. סגנון הרחוב האירופאי, אותו ספגתי במשך תקופה ארוכה, השפיע רבות על המלתחה שלי, וחיכיתי די והותר זמן על מנת להרשות לעצמי למשש פנטזיה אופנתית – מכנסונים בשילוב עם גרביונים. כמובן, כפי שיודעת כל חובבת אופנה מתחילה, אי אפשר לחשוף חלק עליון ותחתון יחד (ולמען האמת, גם קר מדי בשביל זה), אז אני מאזנת באמצעות חלק עליון סגור.

חנכתי את המראה הזה בניו יורק לפני כשלושה שבועות. הרגשתי רגועה ובטוחה בעצמי, והתגובה היחידה שקיבלתי הייתה המחמאה הלא-סקסיסיטית הראשונה שזכיתי לשמוע ברחוב מזה שנים: גבר מבוגר בכסא גלגלים, שעבר לידי בשעה שעצרתי לצלם בניין, סקר אותי בחיוך ואמר בלי שמץ של כוונת זדון "אני חי בניו יורק כבר 65 שנים, ואני רק רוצה להגיד שיש לך רגליים נהדרות". מיותר להגיד שהוא עשה לי את היום.
.
את המראה הזה החלטתי לשחזר אמש לכבוד ההופעה של שנטל – אמן שחיכיתי קרוב לשלוש שנים כדי לחזות בו מעל במה. בחרתי בגרביונים מדוגמים, שקופים למחצה, ואיזנתי את המראה באמצעות חולצה מכופתרת סגורה, כשמעליה סוודר דק וג’קט דמוי עור. נעלתי מגפוני אוקספורד על עקב גבוה ורחב, הוספתי שרשרת מעניינת, והשלמתי את המראה בעזרת כובע ברט סרוג. זאת אחרי שהחלפתי שתי שמלות וחצאית, ואף אחת מהן לא ישבה עליי באותו רגע באופן שהניח את דעתי. בשלב הזה הקוראים וודאי תוהים האם הגיעו בטעות לבלוג אופנה. אבל הסיבה לכך שאני מתעכבת כה רבות על הלבוש שלי, היא שהוא הגורם העיקרי לכך שלא הלכתי למשטרה כאשר הותקפתי בדרך אל ההופעה.

השורטס המדוברים

אני לא מרוויחה הרבה. אני עיתונאית פרילנסרית, עם כל המשתמע מכך, ואני משתדלת להימנע  מהוצאות מיותרות על מוניות. אני אוהבת ללכת ברגל. אני חיה על עקבים, כך שהם אינם גורם מונע. הליכה של כמה בלוקים היא עבורי דבר של מה בכך. מעולם לא הרגשתי חוסר ביטחון באזורים שנחשבים ל"מועדים לפורענות", ומעולם לא חששתי ללכת לבד באף מקום בעיר (למען האמת, אזורים כפריים מלחיצים אותי הרבה יותר בזמן חשיכה). אני יודעת עובדתית שתרחיש "הזר בסמטה" אינו מגובה סטטיסטית, וכי למעלה מ80% (ויש הטוענים אף 90%) מן התקיפות מתבצעות על ידי אדם מוכר. מעולם לא הייתי פחדנית, ומעולם לא נתתי לאחרים לקבוע את צעדיי. ואין בכוונתי להתחיל לעשות זאת אפילו עתה.

ירדתי מהאוטובוס ברחוב סלמה והתחלתי לפסוע בביטחון לכיוון מועדון הבארבי ברחוב קיבוץ גלויות. בדרך נאלצתי לסלק מעליי מטרידנים כל שלושה צעדים – וזו הפעם הראשונה שבה אני מתכוונת לכך באופן מילולי. לא היה זכר אחד שחלפתי על פניו, בין אם עומד, יושב או חולף על פניי ברכב, שלא הרגיש צורך להביע את דעתו עליי. כאילו התלבשתי בשבילו וכל נוכחותי במקום היא אך ורק על מנת לספק אותו. כשהגעתי לרחוב הרצל שמתי לב לגבר מבוגר, רזה ובעל חזות מזרחית, לבוש ג’ינס בהיר וסווטשירט בהיר עם ברדס משוך על ראשו, שעוקב אחריי על גבי אופניים. נשארתי רגועה לחלוטין – אין זו הפעם הראשונה, ו-וודאי אין זו גם האחרונה, בה זה קורה לי בתל אביב. עצרתי.

"סע, סע", אמרתי לו בטון תקיף, וחציתי את הכביש, שם נשארתי לעמוד כשידיי שלובות על חזי וכל חזותי משדרת מודעות. בתגובה הוא חצה את הכביש בסיבוב פרסה והחל לנסוע לכיווני. חציתי שוב, חזרה לאותו מקום בו הייתי קודם, והוא בלם צמוד אליי, נדחף לספייס שלי. הרחוב היה ריק לחלוטין. "יש לך שלוש שניות להזדיין מפה לפני שאני מתקשרת למשטרה", אמרתי ללא היסוס, ושלפתי את הנייד. הוא נשאר לעמוד צמוד אליי כל משך הזמן בו חייגתי את מספר החירום, הסברתי בקול רגוע את המצב לנציג בצד השני ומסרתי את מיקומי המדוייק, חוסם את דרכי. "אתה רוצה להגיד שלום לשוטרים?", שאלתי בחצי חיוך, מסובבת את השפופרת אליו ומחכה מספר שניות, נותנת לו הזדמנות להוציא משהו מהפה. חזרתי לשיחה. זה היה הרגע שבו הוא החליט לשלוח את ידו לעבר החזה שלי ולמחוץ את שדי השמאלי באלימות. הכיתי אותו – ה"flght or flight" שלי נכנס למצב בריחה לעתים נדירות – אבל בתוך שניה הוא התחמק ורכב משם במהירות. הנציג הסביר לי שאני יכולה ללכת לתחנת המשטרה הקרובה, ברחוב סלמה, ולהגיש תלונה. שזו זכותי המלאה. הודיתי לו וניתקתי.

המחשבה הראשונה שלי הייתה באמת להתלונן. התחלתי ללכת לכיוון התחנה, כשפתאום נזכרתי מה אני לובשת. הבנתי שאת כל מה שכתבתי כאן איאלץ להסביר במשך לילה שלם לשוטרים שיאשימו אותי על הבחירות האופנתיות שלי, על המצב הכלכלי שלי, ובעיקר – על ההתעקשות הדבילית שלי לדרוש ביטחון גם כשאני הולכת לבד בלילה. ובסוף עוד יסגרו את התיק מחוסר עניין לציבור. הרי עד שהם יסכימו להקשיב לי, ממילא כבר לא ניתן יהיה לאתר את התוקף, בעיקר בהתחשב בקצב שבו הוא פידל משם. פרט לכך, כשאפילו מפקד מחוז במשטרה נאשם בביצוע מעשים מגונים, איזה ביטחון כבר אפשר לדרוש?  מאידך, גם להופעה כבר לא היה לי שמץ של חשק. לקחתי מונית לדירה של חברים.

פורסם בסלונה, 29.11.2012

דעה: הדאחייה של רוני דניאל

אפתח בווידוי: חונכתי על ברכי העיתונות הקלאסית. בכל שנות לימודי העיתונות שלי, לימדו אותי (בין ניסיון הרתעה מן המקצוע אחד למשנהו) שעיתונות צריכה להיות נקייה עד למקסימום האפשרי מעמדותיו האישיות של העיתונאי – כמובן, כל זמן שלא מדובר בטור אישי או בביקורת. הריאליים שבינינו יכירו בכך שאף ידיעה עיתונאית בעולם אינה אובייקטיבית במאת האחוזים, שכן היא כפופה לבחירת טרמינולוגיה ולמסגור, ובאופן בלתי נמנע עלולה ליפול למלכוד 22 הקלאסי שבו היעדר הבעת עמדה מהווה הבעת עמדה בפני עצמה. אך עדיין, בתוך כל זה, על העיתונאי לעשות את מרב המאמצים כדי להישאר מרוחק ככל האפשר מן הנושא אותו הוא מסקר, להציג את כל הצדדים באופן ענייני, ובוודאי שאל לו לנדב את דעתו האישית. עם בואו של הניו-ג’ורנליזם היטשטשו הקווים, אך במרבית המקרים הנוסחה הקלאסית עודנה תקפה – בפרט ככל שהדבר נוגע לסיקור עניינים פוליטיים ומדיניים. כך, למשל, כתב המסקר מערכת בחירות לעולם לא יסגיר לאיזו מפלגה נתן את קולו.

לכן כשהאזנתי אמש לדברים של הפרשן הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל שהוגדרו, בהיעדר מילה אחרת, כ"פרשנות", זועזעתי עד לעמקי נשמתי. לא (רק) בשל תוכן הדברים, אלא בשל העובדה שהדובר נשא אותם כשהוא חובש את כובע העיתונאי האובייקטיבי. אילו היה דניאל אומר את מה שאמר במסגרת תוכנית אישית, טור או אפילו בדף הפייסבוק או הטוויטר הפרטי שלו – הייתי מסתפקת בהצבעה על האיוולת המיליטריסטית והפושעת של דבריו ותו לא. מאחר שהוא בחר להציג אותם כמילוי תפקידו העיתונאי, בעיצומו של שידור מתגלגל, הריני תובעת עלבון כפול: האחד, של אזרחי עזה בהם מבקש דניאל לחבוט "בפטיש כבד" (בדגש על "כבד"); והאחר, של המקצוע בו אני עוסקת.

בתחילת היום, כאשר רק קולו נשמע לצופי חדשות ערוץ 2, ניסה דניאל להסוות את עמדתו האישית כחוות דעת מקצועית תוך שהוא נמנע ממילים כמו "אני חושב"; זאת למרות שברי היה לכל בר דעת כי מדובר בפילוסופיה הפרטית שלו לגבי הדרך בה צריך להתנהל הצבא בלחימה, שאין בינה לבין החדשות השוטפות דבר. "הגיע הזמן להפסיק עם הפינצטה", קבע דניאל בקולו הרדיופוני שאין עליו עוררין, תוך שהוא מנסה "לחנך" את צה"ל לפעולה הנכונה לדידו. "הגיע הזמן להוציא את הפטיש הכבד. בשלב מסוים צריך לעבור למשהו יותר קשה ואלים".

קל לפספס בתוך זרם הברברת המגויסת לדגל, נטולת הביקורת, הממלאת את המסכים בימים האחרונים, את עוצמת הזעזוע שאמור לייצר משפט כזה. ודווקא משום כך, אסור בשום אופן להקל בו ראש. מצב שבו עיתונאי בכיר, שאמור להעניק לצופים מידע ופרספקטיבה, קורא באופן בלתי מוסווה לאלימות צבאית באוכלוסיה בלתי-לוחמת הוא מצב שאסור בשום אופן לעבור עליו לסדר היום. לו היה דניאל פרשן ערבי המדבר באל ג’זירה על הצורך למקסם את הפגיעה באזרחים בתוך גבולות ישראל, על מנת לעורר את הממשלה שלה, היה דניאל בעצמו הראשון לעמוד על רגליו ולקרוא לקמפיין שלו בשמו: ג’יהאד.
מעבר לעובדה שרמס ברגל גסה את עקרונות האתיקה, דניאל גם חצה קו אדום מוסרי כאשר הגיש את תאוות הדם הפרטית שלו כחלק לגיטימי לכאורה מפרשנותו. "אסור להסתפק באיזושהי נכונות להפסקת אש", קבע דניאל, וכשקרן מרציאנו ביקשה לוודא, בצדק, האם מדובר בעמדתו האישית או בדברים המגיעים מתוך צה"ל עצמו, הטיל ערפול על הבכיר הצה"לי ממנו שמע את הדברים, ומיהר להמשיך לשטוח את המניפסט הלוחמני שלו עצמו, בהקדמה האירונית "בכל הצניעות, גם אני חושב כך". "חסרה לי הדאחייה של ביירות גם בעזה", הטעים בטון בונאפארטי-משהו, כמו היה דמה של אוכלוסיה אזרחית מלח ששכחו להוסיף לו לסלט ב"כתית". רק תושייתה של מרציאנו הצילה אותו מהשמעת המשכו של המשפט בו החל לדרוש בפה מלא פגיעה באזרחים.

תגובתו של חבר הכנסת אחמד טיבי, שהתפרץ עליו, לקתה, ללא ספק, בביצועה. היה עליו להתאמץ ולשמור על אותו קור הרוח שבו הגיש דניאל את קריאותיו לטבח. כיוון שהניח לרגשותיו להשתלט עליו, הרי שקל מאוד להצביע עליו כעל הצד הטועה בסיפור – בעיקר כשזה משתלב כל כך יפה עם דימויים אוריינטליסטיים טיפוסיים. אך במבט על יום השידורים המייגע של אמש, שהציע את הגיוון המרהיב של גברים במדים, במיל’ ולפני מיל’, גברים בחולצות כחולות או לבנות וגברים בחליפות – כולם מדברים בטונים עניינים על הרג, מגרים את עצמם מנטלית שוב ושוב על ידי אותם שלושה פריימים של רכב בוער, רסיסים ברחוב ועדי ראייה, מחלקים שבחים לצה"ל ונמנעים באופן עקבי מלדבר על המתחולל בתוך עזה עצמה – היו הצעקות של טיבי הדבר הקרוב ביותר שראינו לביקורת אמיתית.

פורסם בסלונה, 19.11.2012 

תיירות: פראג בסתיו

פראג תמיד מרהיבה, אבל השם "פראג של זהב" לעולם אינו הולם אותה יותר מאשר בחודשי הסתיו, כשהיא ניצתת באש של אדום וכתום. לפני שהחורף עוטף אותה, הנה כמה הצעות לבילויים סתויים תחת השמש שעוד זורחת.

שלכת
עלוות הסתיו של אירופה היא חוויה שכל אדם חייב לעצמו ופראג, שאינה רק זהובה אלא גם ירוקה להפליא, נוסכת בה קסם אישי משלה. בפראג שני פארקים שכמו נוצרו למטרת התפלאות מחילופי העונות. הראשון הוא גבעת פטרין (פטרז'ין בצ'כית), הנמצאת לא הרחק מן המצודה. גובהה 327 מטר, וכמעט כולה מיוערת באופן צפוף. לאחר טיול רגלי קסום במעלותיה, תוכלו לטפס למגדל, עותק מוקטן של מגדל אייפל המתנשא לגובה של 60 מטרים נוספים מראש הגבעה, לקבלת נוף פנורמי מושלם על העיר. אל תשכחו לבקר גם במנזר סטראחוב, הנודע בספרייתו האדירה. אולם הבארוק המפואר מן המאה ה-18 מכיל בתוכו אוסף בלתי נתפס של כרכים נדירים, כאשר העתיק שבהם מתוארך למאה ה-9-10. חובבי הבירה ישמחו לשים פעמיהם לאחר מכן אל המבשלה של המקום.
 הפארק השני המספק מבט מקיף על סתיו בפראג הוא וישֶהְראד (Vysehrad, בתרגום: מצודה עילית), השוכן גם הוא על גבעה, הפעם על גדות הוולטאבה. טיפוס למעלה יזכה אתכם במפגן שלכת מרהיב, שיסתיים בנוף מרהיב עוד יותר על גדות הנהר המיוערות. בין מוקדי העניין ההיסטוריים של המקום תמצאו את כנסיית פיטר ופול הגותית, ואת בית הקברות של וישהראד, היוצר מפגש פסגה פוסט-מורטם של מיטב אנשי התרבות והאמנות הצ'כים: בין היתר קבורים כאן הסופרים קארל צ'אפק ויאן נרודה, המלחינים אנטונין דבורז'ק ובדריך סמטנה, הצייר אלפונס מוּכַה וזוכה פרס הנובל לכימיה יארוסלב היירובסקי.

U Kalicha
מזג האוויר האירופאי הקריר כמו נוצר עבור התנחלות במקום עם אווירה חמימה, ואין מקום טוב לעשות זאת בפראג מאשר במסעדה הקבועה של החייל האמיץ שווייק. ספרו הסאטירי הבלתי-גמור של יארוסלב האשק, העוסק בעלילותיו של יוזף שוויק, סוחר בכלבים גנובים, בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, נשען בחלקים רבים הן על חייו האישיים של הסופר והן על אנשים אמיתיים אחרים. כך, למשל, שואב שוויק את שמו מפוליטיקאי צ'כי שנודע בנטייתו ללכת אחר החלטות הקואליציה ובנאומיו חסרי השחר. את האופי של שוויק, מאידך, שאב האשק משני חיילים: רב סרן רודולף לוּקאש, והכפוף לו פראנטיקש סטראשליפקה.
אין זה מפתיע, אם כן, שגם הפאב אוּ קאליצ'ה ("אצל הגביע") בפראג הוא מקום אמיתי לחלוטין, וכי הבעלים פאלביץ' מבוסס על הבעלים דאז ואצלאב שמיד, שכמו בן דמותו הספרותית אכן כונה "גס הרוח", הודות לאופיו הבלתי מלבב (פאלביץ' האמיתי, מאידך, היה רק מלצר במקום). למרבה השמחה המסעדה, כיום בבעלות שני אחים, עדיין עומדת על תלה ומגישה ממיטב המטבח צ'כי. כיאה למקום שזוכר את מורשתו, את שולחנות העץ הכבדים, המוארים בתאורה חמה, סובבים כיום ציורי קיר מרהיבים בהשראת הספר הנודע. אפילו הסמל של המסעדה הוא האיור הקלאסי של שוויק מאת יוזף לאדה.

Black Light Theater
אמנות התיאטרון הצ'כית הזו פועלת על שני עקרונות מאוד פשוטים: חלל שחור, ותאורת אולטרה-סגול. וילונות ובגדים שחורים מאפשרים לשחקנים להיטמע ברקע על פי רצונם, וההנגדה לרקע על ידי בתאורת אולטרא סגול מייצרת אפקט פנטסטי של אשליה. תיאטרון בובות, מחול, פנטומימה, אנימציה ומשחק חי משתלבים כולם יחד ליצירת מופעים עוצרי נשימה. יתרונו המשמעותי של הז'אנר הזה עבור תיירים טמון בעובדה שבמרבית המקרים מדובר במופעים נטולי דיאלוג, הנסמכים על האפקט הוויזואלי בלבד, כך שגם מי שאינו דובר צ'כית יכול להגיע בשלווה. בפראג קיימים חמישה תיאטראות Black Light גדולים, ובין המופעים המציגים כעת תוכלו למצוא מחוות ספרותיות ("פאוסט", המציג עיבוד נאמן ליצירת המופת של גתה; "Apects of Alice", המחבר בין ספרו של לואיס קרול לבין מקומות נודעים בפראג) לצד מופעים מקוריים לחלוטין, העוסקים בנושאים כגון זמן ונפש האדם ("Wonderful Circus" הקברטי, "Life is Life" האינטראקטיבי), וגם כאלה המספקים בידור טהור ("Africania" הצבעוני). תהיינה דרישותיכם ממופע בימתי אשר תהיינה, היו סמוכים ובטוחים שתמצאו מענה לכל אחת מהן.

תיאטרון המריונטות
תיאטרון נוסף המייחד את צ'כיה, והנגיש באותה מידה לתיירים, הוא תיאטרון מריונטות. המריונטות הובאו לצ'כיה על ידי יוסף סקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ופיתחו מאז אופי מקומי ייחודי, רווי הומור ולירי בו זמנית. ביציריתן ניתנת תשומת לב אדירה לפרטים - החל בהבעות הפנים האנושיות וכלה בתלבושות המדוייקות. תיאטרון המריונטות הלאומי בפראג מעלה באורח קבע הפקות מרהיבות של אופרות נודעות ("דון ג'ובאני", "חליל הקסם"), בגרסאות מקוצרות של כשעתיים, המתאימות לטווח הסבלנות של ילדים (אם כי רוב ההורים יודו שהילדים הם רק תירוץ). אסור להחמיץ.

תערוכות מיוחדות 
עונת הסתיו בארמון הסחר ההוגן (Veletrzni palace), המכיל את אוסף האמנות המודרנית הגדול ביותר בפראג, כבר בעיצומה, אבל שתי התערוכות החשובות של העונה תצגנה שם עד החורף. "Ecce Homo", המציגה עד ל-6 בינואר 2013, היא הרטרוספקטיבה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה לאמן ולמעצב התלבושות תיאודור פּישְטק (Theodor Pistek). שוחרי קולנוע יזהו את פישטק מעיצובי התלבושות המרהיבים שלו, שזכו פעמים רבות להכרה בינלאומית. פישטק אחראי, בין היתר, לעיצוב התלבושות זוכה פרס האוסקר בסרטו של מילוש פורמן "אמדאוס", ולמדים שעוטה המשמר במצודת פראג (Prazsky hrad). התערוכה, הבוחנת את האדם ואת הציוויליזציה, מציגה אוסף ציי פוטו-ריאליזם והיפר-ריאליזם של האמן, וכן ארבע אינסטלציות אדירות, שהותאמו במיוחד לחלל התצוגה.
בקומה השלישית של הארמון, תתקיים עד ל-21 בפברואר 2013 התערוכה "There Is No Understanding without One's Own Experience" של האמן הצ'כי המוערך יאן טרמפוטה (Jan Trampota). טרמפוטה נודע בעיקר בנופים שלו, שהציגו את הכפר הצ'כי בצבעים כהים, עזים ובלתי מתחנפים, מבלי לגרוע מקסמו. התערוכה חושפת פן אחר של האמן, מתקופת יצירתו המוקדמת, ומציגה רישומים של דמויות, גיאומטריות על סף הקוביזם הלירי.

הקיר של ג'ון לנון
ב-8 בדצמבר הקרוב ימלאו 32 שנה להירצחו של ג'ון לנון. אם אתם מגיעים לפראג לקראת התאריך, אולי תרצו לחלוק כבוד לחיפושית על ידי ביקור במקדש הבלתי-רשמי שלו באירופה. בזמן הירצחו של לנון הייתה צ'כיה עדיין תחת השלטון הקומוניסטי, שפיקח על השמעת מוסיקה מבחוץ ביד (ואזיקי) ברזל. לאחר הרצח ב-1980 הופיעו על אחד הקירות בעיר כתובות פוליטיות וציטוטים משירי הביטלס לצד דיוקן של לנון עצמו. המשטרה הסודית מחקה. הכתובות והציורים הופיעו שוב. המשטרה מחקה שוב. הם הופיעו שוב. מהר מאוד הפך הקיר למוקד עלייה לרגל לנוער המודע פוליטית של פראג. לאחר נפילת הקומוניזם, מילאו תיירים – כהרגלם בקודש – את הקיר גם בקשקושים נוסח "קילרוי היה כאן" (רק הרבה פחות אמנותיים), שהתערבבו עם הגרפיטי הפוליטיים. בעלי הקיר ניסו לסייד אותו שוב ושוב, אך בסופו של דבר התייאשו. הקיר משתנה תדירות, ואתם מוזמנים להותיר בו גם את חותמכם שלכם.  

פורסם בעכבר עולם, 24.10.2012

הצצה לפסטיבל smallבמה

מי שרוצה תיאטרון שמציב מראה בפני החברה, יתכבד וישים פעמיו אל פסטיבל smallבמה באוניברסיטת ת"א. הפסטיבל, הנערך זו השנה האחת עשרה, מעלה 6 הצגות מקוריות, לצד מופעי מחול ומוסיקה, ומוכיח שמופע טוב וחזק יכול להיות קצר, דל תקציב ונטול כוכבים גדולים. לעיתים קרובות, זה מה שהופך למוצלח פי כמה ממרבית ההפקות בתיאטראות הממוסדים. שני המופעים בהם צפיתי אמש מהווים הוכחה בלתי מעורערת.

"יותר משחור-לבן" הוא מופע תיאטרון מחול קצר אך מדוייק מאת קלי איאש, שיצרה אותו יחד עם שותפותיה למופע, רוני זביב וטל ייגר. איאש, סטודנטית בת 25 למחול ודתיה, תרגמה לבמה את הקרע הפנימי שלה בין שתי תשוקותיה הגדולות. למרות שהמופע מייצר בסופו של דבר אמירה אופטימית על חיבור, הוא מהווה דווקא תזכורת לשלשלאות בהן כובלת הדת היהודית יצירה נשית מחד, ולחוסר הסובלנות מצד עולם המחול החילוני מאידך.

"אני חושבת שהיהדות וההלכה זה מקום של גברים, וזה לא צריך להיות ככה", מסבירה איאש, "אין לי בעיה להופיע עם גברים, אבל בגדול זה לא מתאפשר. אז החלטתי שאולי אני רוצה ליצור את שלי, ודווקא בנושא הזה. לא חיפשתי קיצוניות. כן רציתי להעביר את הצד המתוק שיש גם במסגרת הדתית". איאש, בוגרת בית הספר למחול של שולמית סקיבא וסטודנטית לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, מופיעה בימים אלה במופע המחול לילדים "פרח לב הזהב" – המקום היחיד נכון לרגע זה בו תורתה אינה מתנגשת עם אמנותה. "זה צנוע, זה נושאים של ילדים וזה לא בשבת", היא מסבירה. "אני מכירה מישהי דתיה שהופיעה בבת שבע. היא הייתה, כמובן, הדתיה היחידה שם, והיא חוותה דברים מאוד קשים, גם בהתמודדות וגם ביחס. למשל, הם טסו כולם לחו"ל בשבת והיא הייתה צריכה לטוס יום קודם. לא היה שם איפה לאכול כשר, והיא באה עם מזוודות של אוכל".
.
זביב וייגר, השותפות למופע, קשורות לדת כל אחת בדרכן. זביב, המגדירה את עצמה בצחוק כ"רבע דוסה", שומרת על חלק מן המצוות ולומדת תורת חשיבה הכרתית בשיטת ימימה. "אני די שלמה עם המקום שבו אני נמצאת כיום", היא עונה על התהייה לגבי מגבלות על מחול. "אני לא רואה את עצמי עושה בזמן הקרוב צעדים דרסטיים מבחינת התקרבות שתמנע ממני לרקוד. אני לא אהיה בעירום מלא על הבמה, אבל זה לאו דווקא קשור לדת, זה פשוט מי שאני". ייגר, שעבדה בשליחות במחנה קיץ בארצות הברית חמש שנים ברציפות, עסקה רבות בפעילות במשמעות של יהדות וישראליות בארץ ובחו"ל. "אני רואה את עצמי כיהודיה בפן התרבותי", היא מסבירה, ומתעקשת: "חשוב לי שיהיה כתוב שקלי השרתה אווירה של סקרנות, חיפוש ושיתוף".

"הוצאה לפועל" היא הצגה קאמרית בת חצי שעה מאת עורך הדין והפעיל החברתי אסף דרעי, בבימויו של רועי מלכה. אבי ויודית עבדיאל (טמאזגן סנבטו ודור פלורנטין) חיים את חייהם בשלווה – ככל שזוג המורכב מגבר אתיופי ומאישה לבנה יכול לחיות בשלווה בישראל. לילה אחד דופקת על דלתם מדינת ישראל, בדמות שני מוציאים-לפועל (גיא רובין ואלון גאווי). למרות שבני הזוג מתעקשים כי אין להם שום חוב, מתפרצים שני לובשי המדים אל דירתם ואל חייהם, ומתעקשים כי אבי יודה באשמה כלשהי, תוך ציטוט של חוק ההסתננות. השחקנים הצעירים חיים את המתרחש על הבמה הקטנה, באופן משכנע יותר מבעלי שם רבים העולים מדי ערב באולמות מהודרים מול מאות אנשים.

פלורנטין מצליחה לייצר רגש אמיתי מבלי לגלוש להגזמה, למרות שתפקידים מסוג זה כבר הפילו בפח שחקניות מנוסות הרבה יותר, ומשחק "השוטר הטוב, השוטר הרע" הופך בידיהם של רובין וגאווי ליצירת מופת קטנה, הראויה לפרסים. המאבק של סנבטו עם סערת הרגשות הפנימית של הדמות מזכיר לעיתים כי מדובר בכל זאת בהפקת סטונדטים, אך אין בכך כדי לגרוע יותר מדי מן האמינות של המתרחש. הבחירה של דרעי לשבור את הקיר הרביעי ולגרום למוציאים לפועל לפנות אל הקהל, בעיקר בפתיחת ההצגה, היא בחירה שנויה במחלוקת. שורות כגון "אתם תתרווחו כאן בנוחות בזמן שאנחנו נעשה את העבודה המלוכלכת. שלכם" פוגעות (למרות המשחק הנהדר של רובין) באמירה שלה יותר מאשר מועילות. הן נשמעות מאולצות מדי, מכוונות בסיכול ממוקד מדי למיתרי הרגש, מסבירות מדי את המובן מאליו. וחבל, כי התרחשות העלילה אינה זקוקה להסברים נוספים. קשה לדבר על "הוצאה לפועל" בלי לתת ספויילרים לטוויסטים שעוברת ההצגה בפרק הזמן הקצוב שלה, אך די באמירה כי מדובר באחת ההפקות המטלטלות ביותר שתראו בתיאטרון השנה, שתרדוף אתכם עוד זמן רב לאחר שיידלקו האורות. אמירה נוקבת על גזענות, אלימות ושנאה, שתשאיר אתכם עם חור פעור בבטן.

רפרוף על הצגות נוספות בפסטיבל  – "לפקח ולהעניש", "ילדות טובות", "האופניים של אֶליק" – מוכיח כי בשעה שהתיאטראות הגדולים עדיין מעדיפים ביקורת לייט במקרה הטוב, נוגעים הסטודנטים הצעירים היישר בלב הבעיות החברתיות והפוליטיות הבוערות. כן יירבו.

פורסם בסלונה, 23.10.2012