תיירות: פראג בסתיו

פראג תמיד מרהיבה, אבל השם "פראג של זהב" לעולם אינו הולם אותה יותר מאשר בחודשי הסתיו, כשהיא ניצתת באש של אדום וכתום. לפני שהחורף עוטף אותה, הנה כמה הצעות לבילויים סתויים תחת השמש שעוד זורחת.

שלכת
עלוות הסתיו של אירופה היא חוויה שכל אדם חייב לעצמו ופראג, שאינה רק זהובה אלא גם ירוקה להפליא, נוסכת בה קסם אישי משלה. בפראג שני פארקים שכמו נוצרו למטרת התפלאות מחילופי העונות. הראשון הוא גבעת פטרין (פטרז'ין בצ'כית), הנמצאת לא הרחק מן המצודה. גובהה 327 מטר, וכמעט כולה מיוערת באופן צפוף. לאחר טיול רגלי קסום במעלותיה, תוכלו לטפס למגדל, עותק מוקטן של מגדל אייפל המתנשא לגובה של 60 מטרים נוספים מראש הגבעה, לקבלת נוף פנורמי מושלם על העיר. אל תשכחו לבקר גם במנזר סטראחוב, הנודע בספרייתו האדירה. אולם הבארוק המפואר מן המאה ה-18 מכיל בתוכו אוסף בלתי נתפס של כרכים נדירים, כאשר העתיק שבהם מתוארך למאה ה-9-10. חובבי הבירה ישמחו לשים פעמיהם לאחר מכן אל המבשלה של המקום.
 הפארק השני המספק מבט מקיף על סתיו בפראג הוא וישֶהְראד (Vysehrad, בתרגום: מצודה עילית), השוכן גם הוא על גבעה, הפעם על גדות הוולטאבה. טיפוס למעלה יזכה אתכם במפגן שלכת מרהיב, שיסתיים בנוף מרהיב עוד יותר על גדות הנהר המיוערות. בין מוקדי העניין ההיסטוריים של המקום תמצאו את כנסיית פיטר ופול הגותית, ואת בית הקברות של וישהראד, היוצר מפגש פסגה פוסט-מורטם של מיטב אנשי התרבות והאמנות הצ'כים: בין היתר קבורים כאן הסופרים קארל צ'אפק ויאן נרודה, המלחינים אנטונין דבורז'ק ובדריך סמטנה, הצייר אלפונס מוּכַה וזוכה פרס הנובל לכימיה יארוסלב היירובסקי.

U Kalicha
מזג האוויר האירופאי הקריר כמו נוצר עבור התנחלות במקום עם אווירה חמימה, ואין מקום טוב לעשות זאת בפראג מאשר במסעדה הקבועה של החייל האמיץ שווייק. ספרו הסאטירי הבלתי-גמור של יארוסלב האשק, העוסק בעלילותיו של יוזף שוויק, סוחר בכלבים גנובים, בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, נשען בחלקים רבים הן על חייו האישיים של הסופר והן על אנשים אמיתיים אחרים. כך, למשל, שואב שוויק את שמו מפוליטיקאי צ'כי שנודע בנטייתו ללכת אחר החלטות הקואליציה ובנאומיו חסרי השחר. את האופי של שוויק, מאידך, שאב האשק משני חיילים: רב סרן רודולף לוּקאש, והכפוף לו פראנטיקש סטראשליפקה.
אין זה מפתיע, אם כן, שגם הפאב אוּ קאליצ'ה ("אצל הגביע") בפראג הוא מקום אמיתי לחלוטין, וכי הבעלים פאלביץ' מבוסס על הבעלים דאז ואצלאב שמיד, שכמו בן דמותו הספרותית אכן כונה "גס הרוח", הודות לאופיו הבלתי מלבב (פאלביץ' האמיתי, מאידך, היה רק מלצר במקום). למרבה השמחה המסעדה, כיום בבעלות שני אחים, עדיין עומדת על תלה ומגישה ממיטב המטבח צ'כי. כיאה למקום שזוכר את מורשתו, את שולחנות העץ הכבדים, המוארים בתאורה חמה, סובבים כיום ציורי קיר מרהיבים בהשראת הספר הנודע. אפילו הסמל של המסעדה הוא האיור הקלאסי של שוויק מאת יוזף לאדה.

Black Light Theater
אמנות התיאטרון הצ'כית הזו פועלת על שני עקרונות מאוד פשוטים: חלל שחור, ותאורת אולטרה-סגול. וילונות ובגדים שחורים מאפשרים לשחקנים להיטמע ברקע על פי רצונם, וההנגדה לרקע על ידי בתאורת אולטרא סגול מייצרת אפקט פנטסטי של אשליה. תיאטרון בובות, מחול, פנטומימה, אנימציה ומשחק חי משתלבים כולם יחד ליצירת מופעים עוצרי נשימה. יתרונו המשמעותי של הז'אנר הזה עבור תיירים טמון בעובדה שבמרבית המקרים מדובר במופעים נטולי דיאלוג, הנסמכים על האפקט הוויזואלי בלבד, כך שגם מי שאינו דובר צ'כית יכול להגיע בשלווה. בפראג קיימים חמישה תיאטראות Black Light גדולים, ובין המופעים המציגים כעת תוכלו למצוא מחוות ספרותיות ("פאוסט", המציג עיבוד נאמן ליצירת המופת של גתה; "Apects of Alice", המחבר בין ספרו של לואיס קרול לבין מקומות נודעים בפראג) לצד מופעים מקוריים לחלוטין, העוסקים בנושאים כגון זמן ונפש האדם ("Wonderful Circus" הקברטי, "Life is Life" האינטראקטיבי), וגם כאלה המספקים בידור טהור ("Africania" הצבעוני). תהיינה דרישותיכם ממופע בימתי אשר תהיינה, היו סמוכים ובטוחים שתמצאו מענה לכל אחת מהן.

תיאטרון המריונטות
תיאטרון נוסף המייחד את צ'כיה, והנגיש באותה מידה לתיירים, הוא תיאטרון מריונטות. המריונטות הובאו לצ'כיה על ידי יוסף סקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ופיתחו מאז אופי מקומי ייחודי, רווי הומור ולירי בו זמנית. ביציריתן ניתנת תשומת לב אדירה לפרטים - החל בהבעות הפנים האנושיות וכלה בתלבושות המדוייקות. תיאטרון המריונטות הלאומי בפראג מעלה באורח קבע הפקות מרהיבות של אופרות נודעות ("דון ג'ובאני", "חליל הקסם"), בגרסאות מקוצרות של כשעתיים, המתאימות לטווח הסבלנות של ילדים (אם כי רוב ההורים יודו שהילדים הם רק תירוץ). אסור להחמיץ.

תערוכות מיוחדות 
עונת הסתיו בארמון הסחר ההוגן (Veletrzni palace), המכיל את אוסף האמנות המודרנית הגדול ביותר בפראג, כבר בעיצומה, אבל שתי התערוכות החשובות של העונה תצגנה שם עד החורף. "Ecce Homo", המציגה עד ל-6 בינואר 2013, היא הרטרוספקטיבה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה לאמן ולמעצב התלבושות תיאודור פּישְטק (Theodor Pistek). שוחרי קולנוע יזהו את פישטק מעיצובי התלבושות המרהיבים שלו, שזכו פעמים רבות להכרה בינלאומית. פישטק אחראי, בין היתר, לעיצוב התלבושות זוכה פרס האוסקר בסרטו של מילוש פורמן "אמדאוס", ולמדים שעוטה המשמר במצודת פראג (Prazsky hrad). התערוכה, הבוחנת את האדם ואת הציוויליזציה, מציגה אוסף ציי פוטו-ריאליזם והיפר-ריאליזם של האמן, וכן ארבע אינסטלציות אדירות, שהותאמו במיוחד לחלל התצוגה.
בקומה השלישית של הארמון, תתקיים עד ל-21 בפברואר 2013 התערוכה "There Is No Understanding without One's Own Experience" של האמן הצ'כי המוערך יאן טרמפוטה (Jan Trampota). טרמפוטה נודע בעיקר בנופים שלו, שהציגו את הכפר הצ'כי בצבעים כהים, עזים ובלתי מתחנפים, מבלי לגרוע מקסמו. התערוכה חושפת פן אחר של האמן, מתקופת יצירתו המוקדמת, ומציגה רישומים של דמויות, גיאומטריות על סף הקוביזם הלירי.

הקיר של ג'ון לנון
ב-8 בדצמבר הקרוב ימלאו 32 שנה להירצחו של ג'ון לנון. אם אתם מגיעים לפראג לקראת התאריך, אולי תרצו לחלוק כבוד לחיפושית על ידי ביקור במקדש הבלתי-רשמי שלו באירופה. בזמן הירצחו של לנון הייתה צ'כיה עדיין תחת השלטון הקומוניסטי, שפיקח על השמעת מוסיקה מבחוץ ביד (ואזיקי) ברזל. לאחר הרצח ב-1980 הופיעו על אחד הקירות בעיר כתובות פוליטיות וציטוטים משירי הביטלס לצד דיוקן של לנון עצמו. המשטרה הסודית מחקה. הכתובות והציורים הופיעו שוב. המשטרה מחקה שוב. הם הופיעו שוב. מהר מאוד הפך הקיר למוקד עלייה לרגל לנוער המודע פוליטית של פראג. לאחר נפילת הקומוניזם, מילאו תיירים – כהרגלם בקודש – את הקיר גם בקשקושים נוסח "קילרוי היה כאן" (רק הרבה פחות אמנותיים), שהתערבבו עם הגרפיטי הפוליטיים. בעלי הקיר ניסו לסייד אותו שוב ושוב, אך בסופו של דבר התייאשו. הקיר משתנה תדירות, ואתם מוזמנים להותיר בו גם את חותמכם שלכם.  

פורסם בעכבר עולם, 24.10.2012

תיירות: עמאן - חו"ל מעבר לפינה

ישראלים התרגלו כבר שחו"ל משמעו טיסה. מי שיצא לו לגור תקופה ממושכת במדינה אירופאית, מכיר את הקלות שבה אירופאים נוטים לקחת את יכולתם לעלות על רכבת למדינה זרה בכל רגע נתון כמובנת מאליה. בתוך כך, נוטים רובנו לשכוח כי גם לנו עצמנו קיימת פריווילגיה כזו, ואנחנו אפילו לא זקוקים לרכבת - די בנסיעת אוטובוס.
 כשסיפרתי לחברה מווילנא, שגרה בעבר בעמאן מספר חודשים לצורך מלגה, שאני נוסעת לשם, תגובתה הייתה מלאת קנאה. רבים מחבריי המקומיים, מאידך, הגיבו בתמיהה. בגלל הקרבה הגיאוגרפית והמנטלית, נתפסת נסיעה לירדן בעיני ישראלים רבים כמיותרת, במקרה הטוב - זאת למרות שמדובר באחת המדינות הערביות הבודדות איתה יש לישראל הסכם שלום, ושהכניסה אליה אפשרית עם דרכון ישראלי. עבור מי שמוכן לקבל את העובדה שיש חו"ל מרתק, אליו מרחיקים תיירים מיבשות אחרות, גם במרחק כמה מאות קילומטרים ספורים מכאן, מספר עצות והמלצות.

אין איך לברוח מזה - המרחב הציבורי בירדן שייך לגברים. זה מורגש בראש ובראשונה בקוד הלבוש. כתיירים, ובעיקר כתיירות, הסיכוי שלכם לשנות את זה בימים הספורים להימצאותכם במדינה בלתי קיים בעליל. לכן קחו בחשבון שמה שתקף לגבי מקומיים תקף גם לגבי מבקרים, ספציפית - דרישות הצניעות. חנויות רבות בעמאן מציגות לראווה שמלות קיציות בעלות מחשופים מרשימים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. בצאתה אל הרחוב הירדני, נדרשת האישה לעמוד בכל כללי הצניעות: המכנסיים והשרוולים חייבים להיות ארוכים, בגדים צמודים אינם רצויים, הכתפיים צריכות להיות מכוסות בכל מצב, מחשופים ודאי וודאי שאינם באים בחשבון. כאן זה לא המקום לערוך ניסויים אתגריים או לצאת בהצהרות אופנתיות ו/או פמיניסטיות. אתן לא קארי בראדשו, וגם הסרט ההוא כשל חרוצות (אם יש צדק בעולם, גברים מכל דת שהיא שמכריחים נשים להתכסות באמצע הקיץ, יבלו את הנצח בגיהנום כשהם לבושים בסוודר). מומלץ לארוז צעיפים דקים, היכולים גם לשמש כיסוי ראש לעת מצוא.

התנגשות ציוויליזציות בשוק בעמאן.
צילום: אילה בלופולסקי

דבר נוסף שיש להיות מוכנים אליו מבעוד מועד היא העובדה שמעברי הגבול יסחטו מכם כל אגורה אפשרית, החל מ-103 השקלים הראשונים שמהם תיאלצו להיפרד בצד הישראלי של מעבר הגבול. שם גם תוכלו להמיר שקלים לדינרים ירדניים. בהתחשב בכך שהדינר יקר אפילו יותר מיורו (5.5-6 שקלים לדינר), ובארץ לא יהססו למרוט מכם עמלה של 12% (כנראה בקטע של הרתעה), כדאי להחליף רק את המינימום הדרוש לכם עד להגעה לדוכן חילופי כספים בתוך העיר. והמינימום הוא, לצערכם, בסביבות ה-30 דינר - בצד הירדני יבקשו מכם 20 דינרים נוספים (שייחסכו לכם במידה ואתם מגיעים במסגרת קבוצה מאורגנת) עבור ויזה, אותם תחוייבו לשלם במזומן בלבד. אחרי שתיגררו דרך הדיוטי פרי (זה חו"ל, זוכרים? יש דיוטי פרי!) לאוטובוס מהמעבר לביקורת הגבולות, נסיעה שאורכת כדקה, תיאלצו להיפרד מדינר נוסף (כאן עדיין יש אפשרות לשלם ב-5 שקלים). הנחמה הגדולה היא שלמרות שהדינר הוא מטבע חזק, המחירים בתוך ירדן פשוט מגוחכים כשהם נמדדים בשקלים. לצורך העניין, מחיר פחית שתיה בקיוסק הוא חצי דינר. נסיעת מונית החוצה את העיר מקצה לקצה תעלה לכם בסביבות 3 דינרים, וזו תהייה אחת היקרות שבהן. בתוך העיר ניתן בקלות לגמוע מרחקים שבארץ נמדדים בעשרות שקלים תמורת כשני דינרים ופחות מכך.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כבר במעבר הגבול יקדם את פניכם המוטיב החוזר שילווה את הטיול שלכם - תמונה עצומת מימדים של המלך במדיו הצבאיים מצד אחד, וציור המתעד את שושלת המלוכה מצד שני. בכל מקום אליו תפנו בעיר תמצאו תזכורות למשפחת המלוכה - בין אם בדמות תמונות התלויות במקומות אקראיים (מעל קיוסק בסמטה), בשמות הרחובות (אחד הרחוב הראשיים קרוי על השם המלכה ראנייה) או בצורות שלא הייתם יכולים לדמיין (מלחיות בצורת ראשו של המלך בחנות שטויות במרכז השוק).

לובי מלון בעמאן. צילום: אילה בלופולסקי

עמאן, היושבת על שבע גבעות (ג'בל), היא אחת הערים העתיקות ביותר הקיימות כיום. ממצאים ארכיאולוגיים מן העידן הניאוליטי מעידים על יישוב במקום כבר בעידן האבן, בסביבות 6,500 לפנה"ס. באלף השני לפנה"ס העיר יושבה על ידי העמונים, ונקראה רבת עמון - כך היא גם מופיעה באזכוריה בתנ"ך. בהמשך שלטו בה האשורים, הבבלים והפרסים. במאה הרביעית לפנה"ס היא נכבשה על ידי המקדונים ושמה שונה לפילדלפיה (כן כן), על שם המלך המקדוני פילדלפוס. ב-63 לפנה"ס היא הפכה לחלק מן האימפריה הרומית, כשהרומאים בנו והרחיבו את העיר, והפכו אותה למוקד סחר משגשג. בתקופה הביזנטית שימשה העיר מקום מושב לבישופים נוצרים, שבנו בה שתי כנסיות. במאה השביעית לספירה חזרה העיר לידי שלטון ערבי, וקיבלה את השם עמאן.

שרידי הכנסיה הביזאנטית בג'בל אל-קאלעה.
צילום: אילה בלופולסקי

עמאן עדיין משמרת עדויות להיסטוריה העתיקה שלה, כאשר המרהיבה שבהן היא המצודה בג'בל אל-קאלעה, שם ישבה רבת עמון העתיקה. האתר הארכיאולוגי, היושב בנקודה הגבוהה ביותר בעמאן ומספק נוף עוצר נשימה (ללא מעקה בטיחות, כך שמומלץ להמנע מנעליים בעלות סוליות חלקות), משמר עדות מרהיבה לעיר שחוברה לה יחדיו משלל תרבויות. הריסות של כנסיה ביזנטית, של מקדש רומאי, ושל מסגד שלמרבה הפלא שימר את כיפתו ואת קירותיו - כולם במרחק של כפסע האחד מן השני. במוזיאון הארכיאולוגי תוכלו לחזות בפסלונים מן העידן הניאוליטי ובתצוגה של מגילות ים המלח.

לא הרחק מאחד השווקים המרכזייים בעיר נמצא האמפיתיאטרון הרומאי, שעמודי הענק שמחוצה לו הם שרידים אחרונים לפורום שהיה סביבו. התיאטרון עצמו משוקם וממש כמו הקולוסיאום מארח בדרך קבע הופעות ואירועים. במרחק הליכה משם נמצא גם הנימפאום - מזרקה רומאית מן המאה השניה לספירה, שעוטרה בפסלים של נימפות ובעמודי ענק. הנימפות כבר אינן, אבל המבנה העצום, השוכן  במרכזו של רחוב קניות הומה, עדיין מרשים בהחלט.

הנימפאום. צילום: אילה בלופולסקי

מסגדים
 קשה למצוא מסגד בעמאן שאינו פאר יצירה, ובחלקם אף מתאפשר ביקור תיירים. ביום שישי, יום השבוע הקדוש באסלאם, מתמלאים כל המסגדים עד אפס מקום במתפללים, כך שמומלץ לתכנן את הביקורים בהם ליום אחר. התפילות נערכות חמש פעמים ביום - בזריחה, בצהריים, אחר הצהריים, בערב ובשקיעה - אז תכננו את לוח הזמנים שלכם היטב.
בדומה לבתי כנסת, גם המסגדים מחולקים לאזורי תפילה נפרדים לנשים ולגברים, הנמצאים בחללים שונים. וכמו לכל בית תפילה, גם למסגד חוקי צניעות משלו: הנשים הנכנסות מתבקשות לכסות את שערן ולעטות עבאיה (גלימת צניעות בצבע שחור), אותה ניתן לשכור תמורת 4 דינרים במרכז התיירים. כל המגדרים מתבקשים לחלוץ נעליים בכניסה. אל חשש, הן יחכו לכם באותו מקום.

מתפלל רוחץ ידיו ורגליו בכניסה למסגד אל-חוסייני.
צילום: אילה בלופולסקי

המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בעיר הוא מסגד אל-חוסייני, שנבנה ב-1924 על ידי המלך עבדאללה הראשון, מעל גבי האתר שבו ישב ב-640 לספירה מסגד עומאר אבן אל-חטאב העתיק. הגדול ביותר, מאידך, הוא מסגד המלך חוסיין בין-טלאל (לא להתבלבל!), שיכול להכיל למעלה מ-5,000 מתפללים - ואכן עושה זאת בימי שישי. המסגד שוכן בראש גבעה מרוחקת למדי ממרכז העיר, קרוב אל מגוריו של המלך השולט, כך שתזדדקו לנסיעת מונית נפרדת על מנת לחזות בו. 
מסגד אבו-דרוויש, שנבנה ב-1961, בולט לא רק במימדיו אלא גם בעיצובו הייחודי בפסי שחור-לבן, המזכיר מונומנטים של ארכיטקטורה אירופאית. הכניסה ללא-מוסלמים אסורה, אבל כדאי להגיע על מנת לחזות במבנה החיצוני המפואר.
מסגד המלך עבדאללה שהוקם ב-1990 הוא מבנה קסום בלבן ותכלת המעוטר בעיטורי זהב, ואליו תוכלו להיכנס ללא בעיה. מרהיבה במיוחד התקרה עם השמש הזהובה על רקע תורכיז. שימו לב לדוגמא הגיאומטרית המעטרת את השטיח במסגד, הפונה כולה לנקודה אחת - מטרתה לכוון את המתפללים לעבר מכה.

לאכול, לשתות, להתערבב
בעבר כתבתי שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש מקום שהוא חנות ספרים, בית קפה וחוויה באחד.עמאן אינה יוצאת דופן. פינת החמד התורנית היא Books@cafe, מקום המפלט הקבוע של הסצינה הקווירית, ההיפסטרית והצעירה של העיר. ספרות ערבית מודרנית בקומה התחתונה, נוער ערבי מודרני בעליונה ובאמצע - ספות וטפטים בסגנון שנות ה-70. אזור המסעדה שוכן במרפסת המשקיפה על גבעות. במבט שני, קופסאות קרטון הקטנות הממלאות את הנוף מתגלות כבתים. בערב כל זה מתמלא אורות, והישיבה על הטרסה הופכת מנעימה לקסומה. בתפריט - אוכל משמין וטעים, אלכוהול זול ונרגילות.
מקום נוסף שהישיבה בו היא תענוג מיוחד הוא בר התה Turtle Green, החביב במיוחד על סטודנטים שפופי לפטופ. כאן האוכל עדיין מאוד טעים אבל כבר הרבה יותר בריא. את אחד מעשרות סוגי התה המובחרים שמציע המקום תוכלו ללגום מכוסות צבעוניות לצד סנדוויצ'ים על טהרת הלחם המלא, עם בשרים רזים, גבינות משובחות או באופציות צמחוניות, או לחלופין - עם מאפים בעבודת יד. לעקשנים, יש גם קפה מצויין (וגם חלב דל שומן). העיצוב המגניב הוא כולו תוצר של אמנים צעירים, הצוות לבבי והאווירה בינלאומית מבלי לאבד את המגע המקומי הייחודי. מקסים במיוחד הדיל של תה/קפה, סנדוויץ' ופרי טרי. כן כן - פרי.

Books@cafe. צילום: אילה בלופולסקי

בניגוד לסטריאוטיפ המקובל, המזון המהיר הנפוץ ביותר בעמאן הוא לא שווארמה, אלא פירות. דוכנים של סלטי פירות ומיצים מפוזרים ברחבי עמאן, בערך באותו אופן שבו מפוזרים בתי קפה בתל אביב. משמינים או בריאותיים, עם קצפת או עם חלב, בצורת שייק או עם גלידה, קצוצים או טחונים בבלנדר – לכל צורת הגשת פירות שאתם יכולים לדמיין יש כאן מענה. מי שבכל זאת מחפש אוכל מזרח-תיכוני מסורתי איכותי, מוזמן לשים פעמיו אל האַשֶם בדאון-טאון, שמגיש את החומוס הכי טוב בעיר לצד פיתות חמות, רוטב חריף, צ'יפס מטוגן היטב ותה משובח שיגרום לכם להושיט יד אל האינסולין. לחלופין, שווארמת רים, במעגל השני של העיר, המוגשת בפיתה דקיקה בעבודת יד, מהווה פתרון נהדר להתקפים של קרייבינג לפחמימות באמצע הלילה.

פורסם בעכבר עולם, 09.10.2012 

תיירות: חנויות הספרים הטובות באירופה

רכישת ספר היא חוויה שאינה נופלת מעצם הקריאה בו. החיפוש, תחושת ההתרגשות כאשר מצליחים לשים ידיים על כרך בו חשקנו זה מכבר, ניחוח הדפים – כולם מתמזגים לעולם שלם שרק מי שהיה בו יידע להעריך באמת. אין דבר מתסכל, מייאש ומדכא יותר עבור הביבליומַן מאשר רשתות ספרים גדולות וקרות, בהן מוכרים בני 16, שהספר האחרון שהחזיקו ביד שלא היה במיקוד לבגרות הוא "ג'ינג'י", מנסים לשכנע אותך לרכוש את הרב-מכר האחרון של דן בראון. למרבה המזל, עדיין נותרו בעולם הזה חנויות ספרים המנוהלות על ידי תולעי ספרים אמיתיות, שיודעות כי אווירת רכישת הספר חשובה לא פחות מן הרכישה עצמה - ופעמים רבות אף עולה עליה. חנויות ספרים עם כורסאות רכות, שתיה חמה ואופי ייחודי. חנויות ספרים שהן השתקפות של בעליהן. חנויות ספרים שהן היכלות ומקדשים למילה הכתובה. חנויות ספרים שהן יותר מאשר חנויות – הן עולמות קטנים.

קלן, גרמניה: English Books & Tea

English Books & Tea וסן מרטין
צילום: כריסטיאן פוטר

בתוך סמטא הצופה על כנסיית סנט מרטין, בעיר העתיקה של קלן, חבויה "English Books & Tea", אותה תזהו בקלות על פי ה"יוניון ג'קס" בכניסה. הבעלים כריס פוטר (נסו בדיחות ג'יי קיי רולינג ותחוו את נחת לשונו) מנהל כאן ביד רמה ממלכה קטנה ומאוחדת משלו, המוכרת ספרים באנגלית (חדשים ומיד שניה), די וי די (בעיקר של סדרות וסרטים בריטיים) ומשחקים מיוחדים (כמו משחק הקופסא המהודר המבוסס על ההוביט). השם לא משקר, ולאחר שתסיימו לשוטט בין המדפים העמוסים תוכלו להתרווח בכורסאות הקטנות מתחת לחלון הגבוה עם כוס של תה משובח (1.80 יורו לכוס) ועם ביסקוויטים בריטיים אמיתיים. פוטר, צלם בכובעו השני ובעל חוש הומור סרקסטי כמו שרק מי שהוא חציו בריטי וחציו גרמני יכול להנפיק, ישמח לשעשע אתכם בחנות אפילו יום שלם, בשיחה על ספרות (מתחו ביקורת מושכלת היטב על הסרט שר הטבעות וליבו הטולקינאי שייך לכם) או על צילום, או בזמירת שירי עם אנגלים ישנים (ולעיתים מגונים באופן מרנין) תוך נגינה על יוקליילי. באופן לא מפתיע, המקום מהווה נקודת מפגש לטיפוסים שונים ומשונים, תיירים ומקומיים כאחד, ואם תבלו שם מספיק זמן מובטחות לכם היכרויות מפתיעות. אם תהיו ממש נחמדים, אולי הוא אפילו ינציח אתכם בצילום למזכרת. למרבה הצער, המקום (כמו פינת חמד עצמאיות רבות בימים אלה) מצוי בקשיים כלכליים, ועלול לעמוד בפני סגירה. מהרו להגיע ולשלוח גם את חבריכם.  

סידני, אוסטרליה: Sappho Books, Cafe and Wine Bar
"סאפפו" בסידני היא לא רק חנות ספרים - היא חוויה אורבנית תרבותית מקיפה. העובדה שהיא בחרה להתנחל באזור הקניות העמוס של סידני לא מונעת ממנה להיות בועה אלטרנטיבית תוססת עם אופי משלה. הקומה התחתונה של החנות היא קודש לספרי יד-שניה, עם מדפים מקיר לקיר ולכל גובה הקיר, העמוסים במגוון רחב של כל ז'אנר שתוכלו להעלות על הדעת. בקומה העליונה, מאידך, שני חדרים המוקדשים לספרי תווים ומוסיקה. מי שרוצה לנצל את הרכישה החדשה שלו באופן מיידי, יכול לעשות את זה בסטודיו וחדר החזרות הצמוד, בו מועברים גם שיעורי נגינה, זמרה ופיתוח קול. החצר האחורית, המוקפת קירות עטורי גרפיטי, מתפקדת כבית קפה ביום ובר יין וטאפאס בלילה, ובכל מקרה מושכת קהל צעיר, אינטלקטואלי ומגניב בכל שעות היממה. לשימור אווירת המגניבות הכללית, מתקיימים ב"סאפפו" גם ערבי מוסיקה וקריאת שירה.   

וילנא, ליטא: Mint Vinetu
גם תיירים שאינם דוברי ליטאית ישמחו לגלות, מטרים ספורים משדרת חנויות המעצבים היקרות במרכז וילנא, את הכוך החמים שהוא "מינט וינטו" – חנות ספרי יד-שניה, הקרויה על שם גיבורו האינדיאני הנודע של קארל מאי (המתנוסס גם על הלוגו הירוק). מי שמחפש להתערבב בסצינת הסטודנטים המקומית, או לקבל מבט מחוץ על וילנא הצעירה, יוכל להזמין שתייה חמה ומאפה טרי, ולהתיישב על אחת הכורסאות עם ספר ביד. אל חשש – נוסף לכמות העצומה (והמתבקשת) של ספרים בליטאית, יש גם מבחר באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית. המחירים נוחים - הן יחסית ליד שניה, והן יחסית לשקל הישראלי - והמוכרים נוחים להתמקחות. מי שמחפש חלל עבודה מעורר השראה, ישמח ודאי להתנחל בין המדפים עם האינטרנט חופשי והגישה למדפסת, לסורק ולצורב (מה גם שזה הרבה פחות מסיח את הדעת כשהשיחות מסביב מתנהלות בשפה בלתי מובנת).

אמסטרדם, הולנד: The English Bookshop
המרכז העתיק ומוקף התעלות של אמסטרדם שופע חנויות ובתי קפה עצמאיים ושובי לב, וכלל שהדבר נוגע לספרים – בעיקר ככל שהדבר נוגע לספרים שאינם בהולנדית – אחד המקומות המשובחים ביותר הוא "English Bookshop", הממוקם בסמטא קטנה הפונה מאחת התעלות הראשיות והיפות ביותר של העיר. בפינת החנות, מוקף במדפים עמוסים, עומד שולחן מהגוני עתיק מן המאה ה-19, לצידו תוכלו להנות מקפה, תה ומאפים טריים (אותם תוכלו גם לקחת אתכם אם תרצו). בצידה השני, מוקפות בעוד מדפים עמוסים – כורסאות וספות. חובבי ספרות שמחים להתנחל כאן בכל שעות היום, ובמקום מתקיימים מפגשים של מועדון קריאה, סדנאות כתיבה, מסיבות תה הוליסטיות לנשים בהריון, וערבי משחק של טריוויה ספרותית וסקראבל (10 יורו לערב של מלחמת "מי קרא יותר ספרים בחייו", נשנושים, יין ובירה). 

פריז, צרפת: Shakespeare & Company
היא דורגה בין 20 חנויות הספרים היפות ביותר בעולם, הופיעה בסרטים כדוגמת "חצות בפריז" ו"אחרי השקיעה", ומהווה מקום עלייה לרגל לאוהבי ספרים ולחתולים. "שייקספיר אנד קומפאני" היא מסוג חנויות הספרים שכותבים עליהן ספרים. היא הוקמה לראשונה על ידי סילביה ביץ' ב-1916, במבנה שהיה בעבר חלק ממנזר, על גדת הנהר הפונה אל קתדרלת נוטרדאם. בשנות העשרים והשלושים משך אליו המקום שורה ארוכה של אנשי רוח אגדיים, ביניהם גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס, עזרא פאונד, ארנסט המינגוויי ופבלו פיקאסו, והיה מעוזה של הבוהמה דוברת האנגלית בפריז. עם פלישת המשטר הנאצי נסגר המקום. ב-1951 הגיע ג'ורג' וויטמן (שנפטר, למרבה הצער, בשנה שעברה, בגיל 98), נחוש בדעתו להשיב לחנות את את ימי הזוהר שלה ואת מקומה בסצינה הספרותית, ופתח במקום את "שייקספיר אנד קומפאני" המחודשת.
מאז היא משמשת מפלט לסופרים ולתולעי ספרים כאחד. מדפים עמוסים ממלאים את הקירות הגבוהים מן הרצפה ועד לתקרה – והספרים שלא הצליחו להידחק למדפים עומדים בערימות בפינות, ליד כורסאות קטיפה ויקטוריאניות שכמו נלקחו היישר מן הספריה של אדגר אלן פו. בינות למדפים מתחבאים כוכי שינה קטנים, ומספרים כי אם תסייעו לצוות לסדר את הספרים אחרי הסגירה הם גם יתירו לכם ללון במקום – פנטזיה שכל ביבליופיל חייב לעצמו. בקומה שניה מכונות כתיבה עתיקות, שאין לדעת אילו יצירות מופת נכתבו עליהן בעבר, העומדות לשירותו של כל מי ששורה עליו המוזה (ואיך אפשר שלא תשרה במקום כגון זה). לחלופין, אתם מוזמנים להאזין למי שמפליא באותו רגע את כישוריו על הפסנתר שליד, או לתת קונצרט קטן משלכם. ואל תשכחו להחתים את הספרים שרכשתם.

מוסקבה, רוסיה: Falanster 
במדינה שבה שיחה על פוליטיקה עדיין נחשבת לטאבו השקול לשיחת גסויות מול ילדים, "פאלנסטר" הוא תופעה ייחודית. פאלנסטר, על פי התיאורטיקן האוטופיסט הצרפתי שארל פורייה, הוא קואופרטיב בו בני אדם חיים, עובדים, יוצרים וצורכים יחד – ואין מושג טוב מזה לתיאור החנות המוסקבאית. המקום הוקם לראשונה בשנת 2002 בסמטאת בולשוי קוזינסקי על ידי ארבעה חברים, והוא פועל כארגון שיתופי לכל דבר, ללא מנהל וללא רבי מכר. ההיצע בחנות תואם את אופן ניהולה, ומתמקד בספרות סוציאליסטית, מרקסיסטית, אנרכיסטית, אנטי-קפיטליסטית ואנטי-גלובליסטית, לצד תמיכה בסופרים רוסים צעירים בתחילת דרכם. בנוסף נערכות במקום באורח קבע הרצאות ושיחות עם סופרים, משוררים, סוציולוגים ומומחים בתחומי הפוליטיקה והכלכלה - מרצי עבר כוללים את הסופר אדוראד לימונוב, את האקטיביסטית סוזן ג'ורג' ואת המשורר והמחזאי נַאוּם קורז'אבין. הקו של המקום שמאלי רדיקלי באופן מוצהר ובלתי-מתנצל, אבל גם תומכי ימין מגיעים לכאן מדי פעם. המשטר לא מחבב אותו בלשון המעטה – "פאלנסטר" ידע פשיטות משטריות, ואחד המקימים כמעט הואשם פעם בהפצת פורנוגרפיה (למרות שהספר המושמץ, "פרדוקסיה" של הזמרת לידיה לאנץ', נמכר באותה העת בכל רחבי מוסקבה). ב-2005 נשרף המקום בהצתה, אך נפתח מחדש מאוחר יותר באותה שנה, הפעם במיקומו הנוכחי במאליי גנזדניקובסקי. גם אם אתם לא קוראים ברוסית, וודאי תמצאו שם בני שיחה מרתקים לדיון על פוליטיקה, כלכלה ותרבות.  

סנט פטרסברג, רוסיה: Vse Svobodny
"ווסה סוובודני" ("כולם חופשיים") הוקמה על ידי ארטיום פאוסטוב וליובה בליאצקיה כ"פאלנסטר הפטרבורגי", אבל התפתחה מהר מאוד למשהו הרבה יותר עצמאי ומגניב. האידיאולוגיה שלהם: "חייה כרצונך, חשוב כרצונך, עשה כרצונך". החנות הקטנה, המוסתרת כה טוב על ידי הסמטאות הפטרבורגיות עד כי נדרש סרטון סטופ-מושן על מנת להבהיר כיצד מגיעים אליה, מלאה עד להתפקע בספרות אלטרנטיבית (אם כי פחות מוגדרת פוליטית), החל במדעי המדינה ופילוסופיה וכלה בקומיקסים ומגזינים עצמאיים. בכניסה מברכת את פני הבאים עמדת החלפת ספרים חינמית. בצמוד לחנות פועלים גלריית האמנות "קראסיבו" ובית (או יותר נכון, דירת) התה "בוּאנס יוֹז'יקאס" (בתרגום חופשי - בואנס קיפודוס), שם ניתן לשתות תה צמחים אמיתי בכלי חרס – מה שמאפשר התנחלות נוחה עוד יותר בכורסאות החנות מול הקמין. המחירים זולים מתוך עקרון, כאלטרנטיבה לרשתות הגדולות בעיר, והאווירה – כמו הקהל – צעירה, אינטליגנטית ומעודכנת.

לונדון, אנגליה: Cecil Court
הרחוב הלונדוני ססיל קורט, שנבנה במאה ה-17, מוקדש באופן כמעט בלעדי לחנויות ספרים ייחודיות, וכל ניסיון לבחור אחת בלבד עושה עוול לרובע כולו. ססיל קורט הוא החווייה הבוקיניסטית האולטימטיבית, וכדי להעריך אותה במלואה צריך לחוות אותה במלואה. אין בעולם יודע קרוא וכתוב שלא ימצא כאן לפחות דבר אחד העונה על צרכיו ותשוקותיו. Storey's Ltd., במספר 3-1, עוסקים במפות עתיקות ובהדפסי תחריטים. Unsworth's, במספר 7, מתמחה בספרי עיון נדירים. דייוויד דראמונד במספר 9 מחזיק גלויות נהדרות מן התקופה הוויקטוריאנית ומזכרות מאמנויות הבמה של המאות הקודמות. Motor Books, ב-15-13, עוסקים בכל מה שממונע. Marchpane, במספר 16, הוא גן עדן לחובבי ספרות ילדים קלאסית, עם אובססיה ספציפית למהדורות נדירות של לואיס קרול (ולמרבה הצער, הם יודעים בדיוק מה הערך של האוצרות הללו). "טראוויס ואמרי" במספר 17 מקדישים עצמם לתווים ומהווים מקום עליה לרגל עבור מוסיקאים.

וזהו חלק קטן בלבד.


פורסם בעכבר עולם, 10.08.2012 

תיירות: שופינג בפראג

צ'כיה היא עולם אגדות, והחנויות שלה מהלכות קסם על כל מי שמגיע אליה. יותר משהן מהוות מקום לשופינג, הן מהווות חוויה מענגת עבור כל חמשת החושים, ועבור עוד כמה חושים נוספים שטרם ניתנו להם שמות. יותר מכל, הן מוציאות מכל אחד את הילד הקטן שבו, ששמח לראות, להריח ולשחק בכל דבר שמושך את העין.

Moser
אחת הגאוות העיקריות של צ'כוסלובקיה, ומאוחר יותר צ'כיה, הייתה מאז ומעולם זכוכית הקריסטל העלית המיוצרת בה, והאמנים המקומיים המתיכים אותה ליצירות אמנות שבירות. מאות שנים לפני הולדתו של דניאל סברובסקי היו המילים "תוצרת בוהמיה" חותם האיכות האולטימטיבי לעבודה יוקרתית בזכוכית – והדבר לא השתנה עד עצם היום הזה. אחד מיצרני הקריסטל היוקרתיים ביותר בצ'כיה כיום הוא Moser, מותג הקיים כבר 155 שנה ומתהדר בעבודות יד (כן, עבודות יד) מדוייקות ואלגנטיות. כוסות שמפניה דקיקות, כדי פרחים מעוצבים וקערות מרהיבות הם רק ההתחלה. אמנם ניתן להשיג פריטים של מוזר ברחבי פראג, אבל על מנת לוודא שלא מרמים אתכם, וכדי לקבל מבט מקיף על המבחר המשובח, כדאי לפנות לאחת משתי חנויות הדגל בעיר.

Manufaktura
מאנופקטורה הם ככל הנראה מה שקורה כשלאוקסיטן פוגש את קו הצעצועים של סטימצקי. חנות הדגל שלהם בפראג היא עולם כפרי של מוצרי טיפוח טבעיים וצעצועי עץ צ'כיים. הצעצועים אמנם חמודים ביותר, אבל מומלץ לא לשכוח שמדובר בכל זאת בייצור מסחרי ולרכוש עבודות יד אמיתיות (המלצות בהמשך). מוצרי הטיפוח שלהם, לעומת זאת, ראויים לתשומת לב. קל ללכת לאיבוד בתוך שפע הקרמים, הריחות והסוגים, ולכן מומלץ להתמקד בקווים שלא תמצאו מחוץ לגבולות בוהמיה - הקו המבוסס על מסורת הבירה הצ'כית, זה המבוסס על מלחים ממעיינות קארלסבאד, וזה המבוסס על ענבי יין. 

Bric a Brac
בין מלכודות התיירים של עיר הישנה עומדת כבר קרוב ל-20 שנה חנות הווינטאג' והעתיקות של בני הזוג מילוש וסוניה גברילוביץ' - יקום כאוטי בעל סדר משלו. כמעט ואין מילימטר שאינו תפוס על ידי פריט ישן וייחודי כזה או אחר. מכונות כתיבה, גלויות, פסלונים, צעצועים, מנורות, בגדים, תכשיטים, כלי מטבח, ודברים שאין כל דרך לנחש את ייעודם ללא הסבר מפורט. לכל פריט אופי וסיפור משלו, שמילוש ישמח לחלוק איתכם. גם אם לא תקנו דבר, הפגישה עם החנות ועם בעליה המקסימים שווה כל רגע.

Prague Antiques
אספני העתיקות המקצוענים, המעדיפים תעודות על פני סיפורים ואולמות תצוגה על פני נבירה הרפתקנית, יעדיפו ככל הנראה לשים את פעמיהם לכיוון רחוב פוהורז'לץ'. החנות במספר 9 ניגשת, ממש כמו השם שלה, ישר לעניין. פרט לעבודות הפורצלן והשעונים, שהם נחלתה של כל חנות המתיימרת לעסוק בתחום, מציע המקום מספר התמחויות מאוד מעניינות. מי שמעוניין לצאת מעט מן הבועה התאיסטית הישראלית יביע עניין בתצוגת האיקונות – יצירות אמנות המציגות קדושים נוצרים. גם מי שאין לו כל כוונה להתפלל לדמותה של מריה או לזו  של גיאורגי הקדוש יעריך את מלאכת המחשבת שהושקעה בדימויים בני מאות השנים. מי שמעוניין באמנות בעלת פן חילוני יותר ישים פעמיו לגלריית הציורים במקום. עם זאת, מי שאינם מורשים בשום פנים ואופן לוותר על ביקור במקום הם אנשי מוסיקה - מחלקת כלי הנגינה העתיקים של המקום תרטיט את נפשו של כל מי שאי פעם ניסה להפיק צליל נקי מידיו או מגרונו.

Truhlar Marionety & Galerie Marionette
את המריונטות הביא לצ'כוסלובקיה יוסף סקוּפּה, שיצר אחרי מלחמת העולם הראשונה את תיאטרון הבובת הראשון במדינה. הדמויות העליזות שלו, האב ספֵּייבל ובנו הוּרבינֶק, היוו בין המלחמות כלי לסאטירה חדה שכוונה נגד הפלישה הגרמנית. פסל בדמותן עומד כיום בעיר פילזן, שם הוחזקו הבובות במלחמת העולם השנייה לאחר שהוחרמו על ידי הנאצים.
מאז סקופה הספיקה צ'כוסלובקיה לפתח אמנות מריונטות משגשגת וייחודית, רוויה באירוניה, השואבת אלמנטים מתוך אגדות העם והספרות של האזור. המריונטות הצ'כיות הן ברובן המכריע כעורות באופן שובה לב, בעלות מבט ממזרי ומהפנטות ילדים ומבוגרים כאחד. מכשפות, שדים, פיות, חיות, ליצנים, אנשי מקצוע רציניים עוטי חליפות ומדים – זהו רק חלק קטן מן היצורים הצבעוניים שיוצרים הצ'כים מעץ, שעווה, בד וחוט. חזרה מצ'כיה בלי לאמץ אחת מן הדמויות המקסימות הללו היא בבחינת פשע בל יימחל, ואחד המקומות המומלצים ביותר לרכישה מעין זו, קרוב לגשר קארל, הוא למעשה שניים במחיר אחד. "טרוּהלר מאריונטי" ו"גלרי מאריונט" שוכנות דלת לצד דלת, ומציגות עבודות מרהיבות של מיטב אמני המריונטות המקומיים. המחירים ב"טרוהלר" נגישים יותר לתייר הממוצע, בעוד ב"גלרי" (כראוי לשמה האליטיסטי מעט) תמצאו בובות יקרות ואקסקלוסיביות יותר. בכל מקרה מדובר בפינת חמד קסומה, שתמשוך אתכם בחוטים לתוך עולם אגדות מופלא שלא תרצו לעזוב.

U krale zeleznic
קרונות, מסילות, רציפים ופנסים. זו אינה הזמנה לתחנת Hlavni Nadrazi – למרות שמדובר במבנה ראוי לביקור בפני עצמו. "מלך הרכבות" היא חברה צ'כית קטנה ומקסימה המתמחית בדגמי רכבות - גן עדן עבור כל מי ששקשוק הגלגלים הקטנים מרטיט את ליבו, מבוגרים וילדים כאחד. בנוסף לדגמים המיוצרים על ידי "מלך הרכבות", להיצע נרחב של ייבוא מגרמניה (שם תחביב הרכבות מעוגן היטב – ואין הכוונה לימי מלחמה), ולצעצועי יד שניה שנבררו בקפידה, המקום גם מציע שירות תיקונים לצעצועים ישנים ואהובים.


פורסם בעכבר עולם, 08.08.2012

תיירות: חופי נודיסטים באירופה

הטמפרטורות של חודש יוני כבר הצליחו להכניס את רובנו לחרדת שרב. עוד שבוע שבועיים וכולנו נייחל לפשוט את העור על מנת להתקרר מעט. או, לפחות, להתפשט עד לעור. למרבה הצער, חוקי מדינת ישראל לא מאפשרים לנו לעשות זאת במרחב הציבורי, וניאלץ להסתפק בשהייה בחללים ממוזגים או להתבשל בשקט ברחובות הלוהטים. באירופה, מאידך, המחסור בימי שמש מעודד את האנשים לנצל כל הזדמנות פז כזו עד תום – והחקיקה לצידם.
לרגל הקיץ בחרנו עבורכם כמה מקומות מרחבי אירופה בהם עירום לא רק מותר, אלא אף רצוי ונדרש.

נקודת הבהרה לפני פתיחה: מטרת הנודיזם בכל המדינות שלהלן היא בלתי-מינית, וכל ניסיון מצד מבקרים לשנות את זה ייתפס בעין שלילית. לעיתים, פלילית. ולא לשכוח קרם הגנה.

האי Rügen, גרמניה
אי אפשר לדבר על נודיזם בלי לדבר על המדינה שטבעה את המונח FKK. "תרבות הגוף החופשי" התפשטה ברחבי אירופה בהצלחה כה רבה, עד כי רבים שוכחים כי מקור המונח עצמו בשפה הגרמנית. תיירות הנודיזם בגרמניה משגשגת, ואחד המוקדים העיקריים שלה הוא גם האי הגדול ביותר בשליטת המדינה. האי רוגן, חלק מהמדינה הפדרלית מקלנבורג-פורפומרן, הפך במדינת הקאריוורסט לשם נרדף לנודיזם - ולא בכדי. את 926 הקילומטרים של האי מקיפים לא פחות משמונה חופים נודיסטיים למהדרין, ושלושה חופים נוספים בהם הנודיזם מותר אך אופציונלי.
האי, שההיסטוריה שלו מגיעה עד למאה השביעית לפני הספירה, הוא אחד מאתרי הנופש הפופולריים ביותר לתיירות פנים גרמנית, לא רק בשל הנופים על חופיו אלא גם, ובכן, בשל הנופים על חופיו. האטרקציות התיירותיות הקובנציונליות כוללות את החוף הסלעי כאף ארקונה, שני פארקים לאומיים וארמון ציד מן המאה ה-19. דירות הנופש והצימרים ממתינים לכם.

Zandvoort, הולנד  
אמנם אי אפשר לקרוא למה שהולנד עשתה לשפה של גרמניה "שיפור", אבל ככל שהדבר נוגע לנודיזם - אין ספק כי יש הרבה מה ללמוד מאומה שפריט ההנעלה הלאומי שלה גורם לרובנו להעדיף ללכת יחפים. הולנד הסתכלה על חוקי הנודיזם של גרמניה, צחקקה מעט והחליטה שהגרמנים הם פשוט אומה של שמרנים. להזכירכם, מדובר באותה הולנד שהתירה יחסי מין בפארק עירוני שהוא שמורה לאומית. כך שאם נקלעתם לאמסטרדם בקיץ והשתגלות בשיחי הוונדלפארק לא סיפקה את צרכי האקסהיביציוניזם שלכם, תוכלו לפנות לחוף הנודיסטי הקרוב אליכם - זה ממוקם בעיירת הנופש זאדנוורט, המרוחקת כ-30 קילומטרים מן העיר. מתוך תשעת הקילומטרים של רצועת החוף, שלושה מוגדרים כאזור נוטוריסטי והם ממוקמים לדרום הרצועה. העיירה עצמה חביבה למדי, ומציעה מבחר של בתי קפה, מסעדות וספורט מים. אבל לא באמת הגעתם בשביל זה, נכון?

Donauinsel ו"הדנובה החדשה", וינה, אוסטריה 
ממש בתוך אחת מבירות התרבות האלגנטיות ביותר של אירופה תוכלו למצוא את אחד המקומות המשוחררים ביותר. במרכז וינה שוכן האי המלאכותי Donauinsel, הדנובה בצידו האחת ותעלה מלאכותית הנושאת את השם המתנשא-משהו "הדנובה החדשה" בצידו השני. בצפון התעלה ובדרומה ממוקמים שני אזורי נודיזם הכוללים את שתי גדותיה. תוכלו לבחור בין רחצה בתעלה (שהמים בה אמורים לעמוד בסטנדרטים גרמנו-אוסטריים של היגיינה) לבין קאנטרי קלאב עם סאונה (בעירום, כמובן). אם אתם נמצאים בחלק הדרומי של התעלה, תוכלו להשביע את רעבכם לאחר השחיה באחת מן המסעדות המתירות אכילה בעירום. עם זאת, קחו בחשבון כי גם נודיסטים אחרים מגיעים למקום, והמחזה אינו בהכרח מעורר תיאבון.

Agesta, שטוקהולם, שוודיה   
אמת, מזג האוויר בסקנדינביה הוא לא בדיוק שרבי גם בחודשי הקיץ, אבל אם מצאתם את עצמכם בשטוקהולם ביום מוצלח, אולי תשקלו לבחון את החוף הנודיסטי בעיר. בחוף אוגסטה תוכלו למצוא חול, שירותים ציבוריים, שולחנות פינקניק ואזורי משחק לילדים. תזכורת חוזרת לגברים שבקהל – מטרת הנודיזם בשוודיה היא בלתי-מינית בעליל.

Cap d'Agde, צרפת  
למרות הציפיות הגבוהות מן המדינות הגרמניות, מי שהלכה צעד נוסף קדימה היא דווקא צרפת. בעיירה Cap d'Agde העירום הוא חובה (כאשר תנאי מזג האוויר מתירים זאת, כמובן) - והכוונה היא בפירוש לא רק לחוף. הכניסה למקום היא לנודיסטים בלבד, וגם קניות בחנויות, ביקורים במאפיות וטיולים ברגל מצופים להיערך ללא כל כסות. עם זאת, מבקרים במקום מעידים כי האטיקט מאשר לבוש בארוחת הערב. הצילום מותר אך ורק לבני משפחה, ואיסור כבד מוטל על התנהגות גסה או טורדנית בשטח העיירה.

Playa de la Mar Bella, ברצלונה, ספרד 
מספר קילומטרים מן הכיכר המרכזית בברצלונה שוכן, ככל הנראה, חוף הנודיסטים האורבני ביותר בעולם. פלאיה דה לה מר בלה, השוכן בסמוך למרכז ספורט גדול, מופרד מן החופים הצנועים יותר בגדר במבוק, מונגש לנכים, ומצוייד בשירותים, מקלחות, מיטות שיזוף, מצילים וחניון צמוד. החוף תמיד הומה אדם, ומקורות טוענים כי הנודיסטים כבר מזמן אינם הרוב, אבל איש לא יביט בעין רעה אם תבחרו להישאר בכובע שלראשכם בלבד.

Bassona, איטליה  
לא ייאמן, אבל אפילו איטליה הקתולית הצליחה לפתח קהילת נודיסטים מרשימה למדי. דרומית לעיירה ראוונה, המהווה בית ללא פחות משמונה מונומנטים של הנצרות העתיקה מן המאה הרביעית והחמישית לספירה - כולם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו - תמצאו את באסוֹנה, חוף הנודיסטים הגדול ביותר של איטליה. קילומטר שלם מרצועת החוף של לידוֹ די דנטה הוא קודש לגוף העירום, ועל פי הרשויות המקומיות הדבר חוקי לחלוטין מאז 2002.  

Jerolim, האי Hvar, קרואטיה 
בתחילת 2012 פרסם CNN  את רשימת חמישה עשר האתרים הנודיסטיים הטובים ביותר בעולם. את המקום הראשון ברשימה תפס האי הקטן Jerolim, חלק מן האי Hvar שבקרואטיה. אל תהיו מופתעים - קרואטיה נודעת ברחבי אירופה והעולם בתרבות הנודיזם המתפותחת שלה, ו- Jerolim הוא הדובדבן שבקצפת. אזור הרחצה הנודיסטי מצוייד במקלחות ובמסעדות, והחוף הסלעי הטבעי באי מוקף במים צלולים. אם דרישותיכם מחוף הן יותר מאשר רק להשתזף ולשזוף עיניים במשתזפים/ות מן המין המועדף עליכם, אתם בהחלט במקום המושלם.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 08.06.2012

תיירות: נא להכיר - וילנא הצעירה

כשנסעתי בינואר האחרון לליטא, התגובה הראשונה של כל מי שסיפרתי לו על הנסיעה שלי הייתה: "למה?!". עבור רבים, כל אזכור של המדינה מעורר באופן אוטומטי אחת משלוש אסוציאציות נבחרות:  יהדות מזרח אירופה של המאה ה-19, השואה או ברית המועצות לשעבר (ולמהדרין - המדינה שייצאה אלינו את שאראס). אלא שלהפתעת המקטרגים על אחת המדינות המגניבות ביותר מזרחית לפולין, הספקנו מאז להתקדם אל המאה ה21. ליטא, מדינה עצמאית מאז 1991, היא - על שפתה הייחודית, תרבות המועדונים ובתי הקפה העשירה, והבוהמה המיתולוגית שלה - בית להיפסטרים, שוחרי אמנות וחובבי כל דבר מגניב באופן כללי. רק תזכרו שאני סיפרתי לכם עליה קודם.

למוקדים התיירותיים שמציעה ליטא מספר פנים. עיקר התיירות הליטאית היא דווקא בקיץ, כנראה בגלל שרק מטורפים כמוני מתנדבים לנסוע בחורף למדינה בה הטמפרוטורות יכולות להגיע למינוס 28 מעלות צלזיוס, והאטרקציות הן בהתאם. התיירים שמגיעים למדינה בחודשים החמים שמחים לעביר את זמנם בערי קיט לחופי הים הבלטי (כגון קלַייפֵּדה), להירגע בעיירות הדייגים הפסטורליות (כדוגמת נידה - כל קשר לתנ"ך מקרי בהחלט - בה התגורר במשך מספר שנים הסופר תומאס מאן, אשר מארחת מדי שנה פסטיבל ג'אז), או לשקוע במעיינות החמים הנודעים של ערי הספא (פַּלַנגה, דרוּסקינינקיי ובּירשטוֹנאס).

עבור חובבי הערים הגדולות כמו כותבת שורות אלה, המקומות הנכונים להגיע אליהם הם וילנא (Vilnius) וקוֹבְנה (Kaunas), לא משנה באיזו עונה. שתי הערים הגדולות ביותר בליטא נשמעות לכם אולי מוכרות מתוקף כיכובן בסיפורי רבנים מלפני 200 שנה, אבל מי שמגיע אליהן כיום ימצא חיים שוקקים ומודרניים לצד ארכיטקטורה עתיקה משומרת היטב. המיטב של אירופה, במחירים של דרום אמריקה. להלן אפריטיף של מה שיש לעיר הבירה הליטאית להציע.

רפובליקת אוז'ופיס (Uzupis)

הוראות שימוש. צילום: אילה בלופולסקי

רפובליקת אוז'ופיס היא הבוהמה בהתגלמותה. יש המשווים אותה למונמארטר הפריזאי, אבל האמת היא שהיא פשוט לא ברת השוואה לשום דבר שאתם מכירים. רובע אוז'ופיס ("מעבר לנהר" בתרגום חופשי), שמופרד מהעיר העתיקה על ידי נהר הווילניא, הוא בועה קטנה וצבעונית של אמנים, סופרים, משוררים, וטיפוסים מרתקים באופן כללי. למשל ניקדמוס - משורר מזוקן, נווד נצחי ואגדה מקומית, שהמוצ'ילה שהוא נושא איתו לכל מקום מכילה יותר דברים בלתי צפויים מאשר הכיס הבלתי-נראה של באגס באני. אם תראו אותו, מסרו דרישת שלום חמה מאלכס ודַייווה. האזור הקטן אך הצפוף מאוכלס במבחר של בתי קפה, גלריות וחנויות המציעות עבודות יד שלא תמצאו באף מקום אחר. מומלצת במיוחד גלריית "Galera" ליד הגשר, מול פסל בתולת הים. אל דאגה, אין סיכוי שתפספסו אותה.
ב-1 באפריל 1997 הכריז על עצמו הרובע, במהלך ספק אירוני ספק רציני, כעל רפובליקה עצמאית (למרות שממשלת ליטא לא מכירה במהלך), ואף הוציא חוקה משלו. את 41 העקרונות של החוקה תוכלו לקרוא על אחד הקירות ברובע במגוון שפות (כולל יידיש), והם כוללים הצהרות כגון "לאדם יש הזכות לא לדעת לעיתים, האם יש לו חובות", "לכלב יש הזכות להיות כלב", ו"לאדם יש הזכות לחגוג או לא לחגוג את יום הולדתו". אם לא הבנתם, לא נורא - "לאדם יש הזכות לא להבין דבר".

מי הזיז את הגבינה שלי?

צילום: אילה בלופולסקי

המטבח הליטאי לא שונה מהרבה מטבחים לאומיים אחרים של האזור, ומכיל בתוכו הרבה תפוחי אדמה והרבה בשר. הייחוד שלו הוא דווקא בגבינות, ויותר נכון בגבינה אחת ספציפית. דג'וּגאס (Dziugas), התשובה הליטאית לאמנטל. דג'וגאס היא גבינה צהובה מיושנת – שנה, שנתיים, שלוש או ארבע שנים, ככל שהיא ישנה יותר כך היא חריפה יותר. בגלל שמדובר בטריידמארק לאומי, יש גם רשת של בתי קפה של המותג שמוכרת את הגבינה המהוללת לצד גבינות בוטיק נוספות, יין, זיתים וכל דבר שהולך טוב עם גבינה. אם מתחשק לכם קינוח, יש גם עוגות. גבינה כמובן.
הסניף החביב ביותר של הרשת הזו נמצא על רחוב Pilies - השדרה המרכזית היפהפיה בעיר העתיקה, שזכתה לתואר אתר מורשת עולמית של אונסקו. רהיטי העץ הכבדים, סדרת הציורים מסאגת גיבורים ליטאית המעטרת את הקיר, והשירות הלבבי (לפחות מניסיוני האישי) יבטיחו לכם חוויה מענגת. אם אהבתם, תוכלו לקחת איתכם מארז (ארוז היטב) של 100 גרם גבינה, מהמסעדה או מהסופרמרקט הקרוב.

Zola
גבינות ויין, אמרנו? בר היין "זולא", הקרוי על שמו של הסופר הצרפתי אמיל, הוא אוצר של אווירה פרובנסאלית חמה המסתתר דווקא מחוץ לאזור חיי הלילה השוקק של וילנא. זהו ככל הנראה תוצר אופנה חולפת של ברי יין מעברה של וילנא לפני כמה שנים אבל למרבה המזל, דווקא פינת החמד הזו שרדה. מי שיתרחק מעט מהעיר העתיקה לטובת המקום הקטן ושובת הלב הזה, יגלה שולחנות קטנים, ספות נוחות, קירות בצבעי אדמה בגוונים מהוהים, תפריט יינות עשיר וטוסטים קטנים שנמסים בפה. בין אם אתם לבד, בדייט או עם חברים, הישיבה לאור נרות עם כוס יין משובח ביד ו-וינטאג' צרפתי מסביב היא פינוק שאתם חייבים לעצמכם.

הכנסיות של וילנא
ליטא של היום היא אמנם מדינה קתולית, אך כמה מן הכנסיות המרהיבות ביותר של וילנא הן דווקא אלה האורתודוקסיות, המשומרות היטב על ידי הקהילה הרוסית המקומית. מי שרגיל לתקרות הרמות של הכנסיות הקתוליות או לפשטות של אלה הפרוטסטנטיות יוכה בהלם. האווירה שמקדמת את פני המבקר בכנסיה אורתוקוסית, אותה תזהו לפי הכיפות המעוגלות ולפי הצלב בעל הקו הנטוי הנוסף, לא דומה לשום דבר אחר. ההבדל הראשון והעיקרי הוא היעדר הספסלים, הנובע מן העובדה שתפילות אורתודוקסיות מתנהלות בעמידה. ההבדל השני הוא אפקט ההפתעה - למרות מימדיהן, לכנסיות אורתודוקסיות במרבית המקרים תקרה נמוכה בהרבה מגובה צריחיה, העומדת בסתירה מוחלטת למימדיה של הכנסיה בהתבוננות מחוץ. אין איך לתאר זאת - הדיסוננס שנוצר בין כניסה לבניין הגבוה ביותר באזור לבין הגילוי שהתקרה שלו נמצאת במרחק מטרים ספורים מהראש שלכם דורש הכנה נפשית.
הכנסיה שבה הדיסוננס הזה הוא כנראה החזק ביותר היא כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר העתיקה, שהוקמה במאה ה-14. פאר היצירה המעוטר מבחוץ בגווני ורוד ואדום, שצריחיו מתנשאים למרחקים, מגלה חלל תפילה בגודל של כוך, המסתיים לאחר מטרים ספורים ושתקרתו נמוכה יותר אף מזו של בית קפה ממוצע. אבל הכנסיה האורתודוקסית החשובה ביותר בליטא היא כנסיית רוח הקודש, הממוקמת ליד שערי השחר. באופן חריג, הארכיטקטורה הפנימית של הכנסייה, שהוקמה בתקופת הבארוק, תואמת דווקא את הצלב הלטיני. היא ראויה לביקור בעיקר בזכות התורכיז העז - צבע נדיר בכנסיות מכל זרם שהוא, שבו צבוע המזבח העצום, החולש על החלל הצבעוני ממילא. שימו לב שבכנסיות אורתודוקסיות נשים מתבקשות לכסות את ראשן בכניסה ואילו גברים מתבקשים להסיר את כיסוי הראש שלהם. הכינו צעיף או כובע מראש.

Mint Vinetu
כל עיר גדולה הראויה לשמה מטפחת לפחות מקום אחד כזה: חנות ספרים קטנה בבעלות פרטית בה אפשר לשתות קפה או תה, לערוך ערבי שירה, לצפות בהקרנות של סרטים עצמאיים, או סתם לשבת ולפטפט עם הסטודנטים המקומיים המגניבים. "מינט וינֶטוּ", חנות ספרי יד שניה הממוקמת בסמטה קטנה במרכז העיר, היא בדיוק מקום כזה ואף יותר מכך. בנוסף לכל הנ"ל, המקום מציע עוגות ומאפים טריים, אינטרנט חינמי ושירותי הדפסה, סריקה וצריבה. גן עדן לפרילנסרים מכל סוג.
שם החנות, כמו גם הלוגו שלה, שאולים מהסופר הגרמני קארל מאי, שסדרת ספריו על הגיבור האינדיאני וינטוּ (Winnetou בגרמנית) הפכה הן את הגיבור והן את הסופר לשם דבר בגרמניה ומחוצה לה. הבעיה היחידה שאתם עשויים להיתקל בה כאן היא הליטאית. למרות שהצוות המקסים דובר גם אנגלית ורוסית, ההימצאות בתוך חלל העמוס בספרים שאין לכם סיכוי להבין עלולה להיות מתסכלת. השפות הבלטיות לא דומות לשום דבר שאתם מכירים, ולא מאפשרות למי שאינו דובר אותן אפילו ניחוש מושכל. אמנם "מינט וינטו" מחזיק גם מלאי של ספרים באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית, אבל אם אתם באים לאירוע, מומלץ להצטייד מראש בליווי של מי מהמקומיים.
 
Pasaka Cinemabotique
את קולנוע הבוטיק "פַּסאקה" ("אגדה") בעיר העתיקה תזהו לפי ציור הקיר בהשראת "עליסה בארץ הפלאות" המעטר את כניסתו. כמו למרבית האירופאים, לליטאים יש הרגל דיבוב מגונה בכל הנוגע לסרטים, אבל ב"פסאקה" תוכלו לתפוס אותם עם כתוביות. כיאה לתואר "בוטיק קולנוע", המקום מקרין מבחר סרטים עצמאיים מליטא ומהעולם, שלעיתים מלווים גם בכתוביות באנגלית או ברוסית. זה המקום לחזות בו בסרטים שלעולם לא הייתם מגלים בצורה אחרת, כמו למשל קומדיות פיניות הזויות.  

Studio 9
"סטודיו 9" הוא בר-מסעדה חדש יחסית הממוקם ממש במרכז העיר, על כיכר וינצוֹ קוּדירקוס. במבט ראשון נראה כי הוא הרוויח את שמו ביושר - החלל אכן נראה כאילו שימש בעבר כסטודיו לכל דבר. בשעות היום ה"סטודיו" הוא מסעדה בעלת גוון עסקי, המגישה תפריט שעיקרו אוכל איטלקי ובשרים, אבל לאחר רדת החשיכה המסעדה עוברת מטמורפוזה לבר אופנתי. הקהל: בני 25 ומעלה, שמעדיפים לשתות ממבחר אלכוהול הבית סביב השולחנות המרווחים, או לרקוד לצלילי מוסיקה אלקטרונית איכותית. בימים כתיקונם המקום פועל מ-11 בבוקר עד חצות, ובשישי ושבת עד 4 בבוקר. זהו מקום מושלם להפוך את ארוחת הערב לבילוי לילי.  

מנת האמנות הקבועה שלכם

גאווה לאומית. צילום: אילה בלופולסקי

ליטא מעולם לא נודעה כמדינה שחוללה מהפכה בעולם האמנות, ויש בכך מן העוול. מ.ק. צ'יוּרליוֹניס, מלחין וצייר גאוני שצייר בצבעי פנדה (!) מחמת עוניו המרוד, הוציא מתחת ידיו סימבוליקה מפעמת, נופים אווריריים שכמו נלקחו היישר מעולם הפיות, ו-ויזואלזציות מרהיבות של מוסיקה קלאסית. במרכז העיר, באחת הסמטאות לא הרחק מבית העירייה, תמצאו את הבית הזעיר שבו התגורר הגאון הדלפון מווילנא. כיום הבית נמצא בידיים פרטיות, והאיש נעים הסבר, שהכיר את בני משפחתו של האמן, ישמח לתת לכם תדריך קצר (תלוי בזרימת השיחה) על האיש, חייו ותרומתו לאמנות. הוא אף יציג בפניכם צילומים מהאוסף הפרטי של משפחת צ'יורליוניס.

על מנת לחזות באוסף העיקרי של עבודות האמן תאילצו לנסוע למוזיאון צ'יורליוניס בקובנה, שהוקם בתקופה שבה וילנא הייתה שייכת לפולין. אבל לפני שאתם אורזים את הלסת בתיק נפרד, כי אתם לא רוצים לשכוח אותה על רצפת המוזיאון - לכו לגלריה הלאומית. היא אמנם מכילה רק שני ציורים של צ'יורליוניס, אבל האטרקציה העיקרית שלה היא ללא ספק אוסף הדפסי התחריט, העובר כחוט השני בכל חדרי התצוגה. בעוד שהציור והפיסול בליטא התעוררו באמת רק במאה ה-20, האוצר הלאומי האמיתי שלה הוא האמנות הגרפית. אם הזמן שלכם קצוב, אתרו את צ'יורליוניס והתעלמו משאר הקירות בגלריה. מקדו את תשומת ליבכם במרכזו של כל חדר, שם תמצאו ליטוגרפיות ולינוגרפיות עוצרות נשימה של אמנים כדוגמת ויטַאוּטאס קַלינַאוּסקאס וסטאסיס קרַסַאוּסקאס (אל בהלה, כל השמות הגבריים בליטא מסתיימים ב"אַס").

פורסם בעכבר עולם, 13.03.2012

כתבה: מלקת הלילה - ראיון עם מלכת סאדו מקצועית

המועדון האפלולי מלא באנשים. מחוכים, בגדי עור או ויניל ומגפי עקב הם הבחירה המועדפת - על גברים ונשים כאחד. על הבמה בחור צנום, עטוי מסכה ומחוך אדום, איבריו האינטימיים - הגלויים לעיני כל - קשורים לכדי צרור לא ברור, והוא מלקק את סוליית המגף של בחורה המחזיקה בידיה שוט זנבות ארוך. במרכז רחבת הריקודים גבר רחב כתפיים, לבוש חצאית, כבול באזיקי ברזל המשתלשלים מן התקרה. זוג בחורות, גם הן אוחזות בשוטים, מצליפות בגבו ובישבנו זו אחר זו.

צילום אילוסטרציה: גל גרופר

ברוכים הבאים למציאות של מועדוני הבדס"מ (קשירה, משמעת, שליטה, כניעה, סאדיזם ומזוכיזם) בארץ. עבור מאיה (שם בדוי), אשת הייטק מצליחה בשנות העשרים לחייה, הייתה המציאות הזו מקור פרנסה במשך קרוב לשנתיים. לראיון היא מגיעה בג'ינס פשוט ובחולצת עטלף שחורה, ללא איפור. מי שהיה פוגש אותה ברחוב מעולם לא היה מנחש שהבחורה השקולה והאלגנטית יכולה להפוך לגבירה אכזרית תוך דקות ספורות.

"הגעתי לזה כשהייתי חיילת", היא מספרת בשלווה על כוס קפה ומאפה. "הייתי במסלול צבאי שלא היה לי טוב בו. לא הסתדרתי עם האנשים. הייתה שם מישהי שנורא הציקה לי ומיררה לי את החיים באופן אקטיבי. זה הכניס אותי למשבר מאוד קשה. לא אגיד שהייתי בדיכאון קליני, אבל זה היה מאוד מדכא. זו הייתה תקופה שחיפשתי צרות. ניסיתי בכוונה להתמכר לסיגריות, מה שלא עבד לי. אפשר להגיד שחיפשתי כל מיני הרפתקאות".

לא בטוח שהמילה "הרפתקאות" היא המילה הנכונה, אבל אין ספק שחייה של מאיה הפכו למשעממים הרבה פחות לאחר שנתקלה, במהלך גלישה אקראית באינטרנט, במודעת דרושים של "הדאנג'ן". מועדון הבדס"מ הראשון בארץ חיפש מלכות ושפחות להופעות. "אמרתי לעצמי 'או, הנה משהו שיכול לעשות נזק'", מתארת מאיה בחיוך.

היא יצרה קשר עם עמוס לוי, מי שהיה הבעלים של "הדאנג'ן", וכבר בערב הראשון בו שוחחו הוא אסף אותה לביקור במקום. המפגש הראשון עם עולם הסאדו-מזוכיזם היה חוויה מטלטלת עבור החיילת הצעירה, אך עם ההלם התעוררה בה גם הסקרנות. "זה היה מאוד מפחיד ומלהיב כאחד. בתור מישהי שנוקטת בגישת "על החיים ועל המוות", אפילו הופעתי כבר באותו ערב בתור נשלטת. הייתי בהלם כל כך גדול שלא הרגשתי שום דבר, אבל זה היה נחמד. מאוד מעניין ומרגש", היא מספרת.

מאיה, שהגיעה ל"דאנג'ן" ללא ניסיון מקדים באמנות הכאב, זכתה להכשרה מתאימה מטעם המועדון, בעזרתם של אנשי קהילה ותיקים. "מצחיק להגיד, אבל היו לנו ממש קורסים", מתארת מאיה. "קורס הצלפות, קורס קשירות, קורס תיאטרליות על הבמה".

ואכן, מנקודת מבטה של המלכה המקצועית בהווה, החודשים הראשונים של הוונילית הצעירה במעוז הבדס"מ אכן מצטיירים כקומיים-משהו. "כשהגעתי לשם, לא יכולתי לדמיין את עצמי אפילו מחזיקה שוט. זה נראה לי נורא מוזר", היא צוחקת. "אני? שאני אכאיב למישהו? למה שאני אעשה את זה? מה הוא עשה לי?".

* * *
“Shiny, shiny, shiny boots of leather
Whiplash girlchild in the dark...”
(Velvet Underground, “Venus in Furs”) 

במהלך עבודתה ב"דאנג'ן", נתקלה מאיה בבחורות שניצלו את כישורי השליטה שלהן מעבר למופעים התיאטרליים על במת המועדון, והרחיבו את עיסוקן בסאדיזם לשירותים הפרטיים יותר של מלכות בתשלום.
"בהתחלה ראיתי את זה בעין מאוד שלילית", אומרת מאיה. "בעיניי, הבחורות האלה היו בעצם זונות. ואז חברה שלי התחילה לעבוד במקום שנקרא "הסטודיו". שמעתי ממנה שהמקום סטרילי, שאין בו סקס, שאין בעצם מגע גופני משום סוג בבחורה, לא חשיפת חזה, לא הצצות מתחת לחצאית, שום דבר. אך ורק פעילות בדס"מית בתשלום באופן פרטי. זה מאוד סיקרן אותי, מהיותי חובבת הרפתקאות, והחלטתי שאני רוצה לנסות בעצמי לפני שאני פוסלת בצורה גורפת את כל התחום הזה."

יש שיטענו כי גם למרות היעדר המגע הפיזי הישיר, שירותי המלכות בתשלום אינם נבדלים רבות משירותיהן של נערות הליווי, ואפילו בתוך קהילת הבדס"מ הם נתפסים כחריגים ומחוץ לקונצנזוס. מחיר של סשן עם אחת המלכות ב"סטודיו" נע לרוב בין 350 ל-550 שקלים (לא כולל טיפים ותוספות מחיר על בקשות מיוחדות). 150 שקלים מהסכום מועברים לכיסו של בעל המקום.

"המקום סיפק שירותים של קשירות, הצלפות, השפלות - כל מיני דברים שהופכים להיות תפריט כשמדברים עליהם ככה בטלפון עם המון אנשים שלא מכירים", מספרת מאיה. "מישהו היה מתקשר ושואל 'אז איזה מלכות יש לכם היום?', והייתי מספרת לו את התפריט: 'יש לנו היום בלונדינית גבוהה וחטובה עם עיניים ירוקות, יש לנו בחורה נמוכה עם שיער שטני וחזה גדול, ויש לנו את בחורה ג', ששוקלת מעל מאה ק"ג ועושה היאבקות'. ואז היה מגיע התפריט המשני - 'באילו אלמנטים בדס"מיים אתה מעוניין?'. הבחור היה אומר, למשל, 'אני מעוניין בסשן של השפלות, יריקות, ביזאר קל והצלפות'; והייתי עונה 'כן, אבל מלכה איקס לא עושה ביזאר קל; והוא אומר 'אולי בכל זאת?'; ואני אומרת 'לא, חמודי'. זה הפך להיות מעין מנטרה כזאת, של 'כן, זאת עושה את א', ב', ג', ואם אתה רוצה, אז ד' זה בתוספת תשלום'. כאילו שמדובר בארוחה עסקית."

"הסטודיו" היה, ללא ספק, מקור לשפע של ביזאר. "היה לנו פתק הקבוע על הקיר, שהציע לכל המעוניינת למכור "יציאה" כלשהי בקופסא. היה בחור אחד שהיה מוכן לבוא לאסוף את זה תמורת 200 שקל. אני לא רוצה לחשוב מה הוא היה עושה עם זה, אבל אני לא זוכרת פעם אחת שמישהי הייתה מוכנה לעשות את זה. הוא תמיד התקשר והציק, אבל רוב הבנות הרגישו מאוד לא בנוח עם הדבר הזה. אגב, אם מישהי הייתה מוכנה לעשות את זה על הבן-אדם זה תוספת של 400-500 שקלים למחיר הסשן."

כנראה שב"סטודיו" הכירו את הקהל, כי בדיוק למטרה זו עמדה במקום אסלה מיוחדת שלא הובילה לשום מקום. לדברי מאיה, האסלה המדוברת הייתה מחוברת לקובייה מוגבהת, לתוכה יכול היה הלקוח להכניס את ראשו בשעה שהמלכה יושבת על האסלה ועושה את מה שעושים בדרך כלל על מושב מסוג זה. "למען האמת, אני לא חושבת שראיתי את האסלה הזו אי פעם בשימוש", מספרת מאיה. "הבעיה הייתה שהאסלה עם החור הייתה יותר קרובה לדלת מאשר האסלה האמיתית, והרבה פעמים מישהו נכנס בזריזות לשירותים לפני סשן ואז בילה את חמש הדקות הבאות בלנגב את השתן שלו מהרצפה כשהתברר שהוא השתין בטעות לאסלה הלא אמיתית."

את "הסטודיו" עזבה מאיה לאחר חודש אחד בלבד. בניגוד להופעות התיאטרליות ב"דאנג'ן", את הריאליזם הקשה של "הסטודיו" היא לא יכלה לשאת. "זה מקום מאוד אינטנסיבי פסיכולוגית למי שמעורב בו", היא אומרת בפנים רציניות. "בגלל שיש את אלמנט התשלום, ואת האלמנט שבו הגבר מרגיש כאילו הוא באמת בא לקבל את הפנטזיה שלו, נחשפים לחומרים מאוד... לא קלים. אני זוכרת מקרה שבו גבר חביב ומוצלח למראה הגיע וביקש ממני במשך שעה וחצי להשפיל אותו מילולית עד עפר. אמנם מעולם לא ידעתי שאני כל כך עשירה ורבלית בהקנטות", היא מעלה צחקוק לרגע קל בלבד, "אבל זה בהחלט היה מלחיץ, וכשהוא הלך אני לא יכולה להגיד שהרגשתי מאה אחוז עם עצמי."

* * *
“I have found you can find happiness in slavery…”
(Nine Inch Nails, “Happiness in Slavery”)

העניין של מאיה בתחום הבדס"מ מעולם לא היה מקצועי גרידא. חודשים ספורים לאחר שהגיעה ל"דאנג'ן", גלשה העבודה לתוך חייה הפרטיים. "בדיעבד, אני מניחה שעצם העובדה שהלכתי למועדון כזה והתחלתי לעבוד שם הייתה סממן מאוד ברור. בשלב שבו הפסקתי להיות מאוימת ממה שהלך במועדון והבנתי שזה מעניין אותי, זה בא לידי ביטוי גם במערכות היחסים שלי". באופן אירוני, מי שצברה ניסיון מקצועי לא מבוטל כשולטת, מעדיפה במקרים רבים להיות דווקא בצד השני של השוט. "זה לא תמיד קל לקבל את העובדה שאת רוצה שישלטו בך", היא מודה. "בהתחלה אולי הייתי נשלטת מתוך איזשהו חוסר ברירה, כי לא ידעתי שום דבר אחר, אבל ברגע שאת מגלה שיש לך את האופציה השנייה, זה כבר הופך להיות יותר קשה לקבל את זה. הרי אני יכולה להיות חזקה, למה אני צריכה להיות חלשה? אבל באיזשהו מקום את מבינה שזה עושה לך טוב.

"היום, במבט לאחור, אני יכולה להגיד שהקַבלה של תחום הבדס"מ היא משהו שנבנה עם הזמן. כשהגעתי למועדון הייתי כולי המומה. אני זוכרת שהייתי בהלם מלראות שוט או מחט. ולאט-לאט אתה מפתח איזושהי סבילות. אתה רואה מישהו קשור לרצפה כשהוא לבוש בחצאית בלרינה וזה נראה לך הכי נורמאלי בעולם."

המקרה שנחרת בזכרונה של מאיה יותר מכל התרחש בימי עבודתה ב"דאנג'ן", כשנה לאחר שהתחילה לעבוד במקום. בעודה יושבת בבר עם כוס יין, הגיעו למקום גבר הידוע בניסיונו בתחום המדיקל (ראו מילון מונחים למטה) ובת זוגו. בו במקום פרשו השניים בד, חיטאו את השטח ופתחו בסשן. "ישבתי, שתיתי כוס יין ובהיתי בבחור הזה נועץ בבחורה איזה 60-70 מחטים. וזה נראה לי נורמלי לחלוטין. אפילו נהניתי מהסשן", נזכרת מאיה, "ופתאום קלטתי. זה היה מן רגע כזה של 'וואט דה פאק? מה, לעזאזל, הולך פה, ולמה, לעזאזל, אני נהנית מזה?'. התחושה הזו הפתיעה אותי, התחושה של לאיזו רמה של...לא הייתי קוראת לזה אדישות – לאיזו רמה של קבלה הגעתי. וזו לא הייתה תחושה שלילית. אני חושבת שיש בזה משהו יפה, שבן אדם מסוגל לפתח תחושה שזה לגיטימי להיות שונה ולמצות את ההנאה ממה שאתה אוהב. לא בהכרח הייתי רוצה להתנסות בדברים האלה, אבל אני מוכנה לקבל שיש אנשים שרוצים בזה, ושזה טוב להם. שיבושם להם. למה לא?".

מילון מונחים
BDSM (בדס"מ) - ידוע בציבור הרחב כ"כסאדו-מזוכיזם", אך מכיל בעצם שישה מרכיבים, שהם שלושה זוגות משלימים:

• Bondage - קשירה. כל מה שנוגע להגבלת התנועה ו/או החושים.
• Discipline - משמעת פסיכולוגית ו/או פיזית.
• Domination - שליטה. קבלת כוח פסיכולוגי.
• Submission: כניעה. מסירת כוח פסיכולוגי.
• Sadism - סאדיזם, גרימת כאב.
• Masochism - מזוכיזם, קבלת כאב.

* מלכה, גבירה (mistress) / דומית, דומינה (dominatrix) / אלילה (goddess) – אישה שולטת.
* אדון, מאסטר (master) / דום (dom, dominant) / דומינייטור (dominator) – גבר שולט.
* שפחה (slave) / סאבית (submissive) – אישה נשלטת.
* עבד (slave) / סאב (submissive)  – גבר נשלט.
* סוויץ' / סוויצ'רית  (switch)/ מתחלף/ת – גבר/אישה שיכול/ה לבחור להיות גם שולט/ת וגם נשלט/ת.
* וניל/ים (vanilla) – אנשים שאין להם כל היכרות/עניין בתחום הבדס"מ. פעמים רבות משמש גם ככינוי גנאי לשוחרי מין נטול הרפתקנות.
* מדיקל   (medical)– משחקים פַרַה-רפואיים. לרוב מערבים ציוד רפואי כגון מחטים, חוסמי עורקים, מזרקים, חוקַנים וכיו"ב.

פורסם לראשונה במגזין הסיום של בית הספר לעיתונות "כותרת", יולי 2009
הועלה לבלוג "נערה במשקפיים" ב-24.02.2012

כתבה: החיים כבובת פלסטיק

בחור רזה, רגיל למראה, לבוש תחתונים, נכנס לפריים המצלמה. הוא מושך על עצמו סקיני ג'ינס בצבע תכלת זרחני וחולצה שחורה בעלת מחשוף גב מרשים. נכנס לתוך מגפי פלטפורמה ורודים. מתאפר. חובש פאה ורודה. דופק פוזה. ואז לפריים נכנסת החברה שלו.

 

הדירה הוורודה. צילום: דור גרבש

זה הסרטון שהציג לגולשי אתר zroob.com את אבי לוי (19) ויסמין פרהדיאן (20) – זוג אמיתי החי יחד בדירה ורודה להחריד בחולון. הפינה שלהם באתר – ספק מדור אופנה, ספק בלוג - מכונה "סטרייט אדג'", ולא בכדי. מספיק מבט אחד על בני זוג כדי להבין שמדובר בקצה המוחלט של הסטרייטיות. זאת אומרת, אחרי שעברתם את המבט הראשון שבו נדמה לכם שמדובר בבחור הומוסקסואל ובידידה שלו, ואת המבט השני, שאחריו אתם מרימים את הלסת מהרצפה, שבו הם מתנשקים. הם אחד הזוגות הכי מאוהבים שאולי יצא לכם לראות, וכנראה הזוג הסטרייטי היחיד שתכירו בחייכם שחולק ארון. ובבקשה, בלי בדיחות על יציאה מתוכו – היו להם מספיק כאלה. "אני נדהמת לראות איך אנשים מעיזים לפעמים לדבר אל ובעיקר על אבי, בפניו", מספרת יסמין בזעזוע. "לא חסרים מקרים שאנשים הרשו לעצמם לשאול אותי מה אני עושה איתו, להודיע לי שאני צריכה 'לפקוח את העיניים' או שאני 'טובה מדי בשבילו'. אני אוהבת לענות לחוצפנים בחוצפה, ולהודיע בקול רם כמה שיותר על הסיבות שהופכות את אבי לבן הזוג הכי טוב שיש, דברים שרוב האנשים שמעירים לא יגיעו אליהם לעולם. מצד שני, יש המון אנשים שמאוד מתחברים אלינו כזוג, מוצאים בנו עניין ורוצים להכיר אותנו".

יסמין – בראץ בשר ודם

המראה הרגיל של יסמין - כשהיא לא עוטה את מדי צה"ל, בהם היא מבלה חלק ניכר מזמנה בימים אלה - כולל חצאית קצרצרה, גרבונים צבעוניים, פלטפורמות עצומות מימדים (המגפיים הורודים עליהם דובר קודם שייכים לה, ומוסיפים לנועל/ת אותם לא פחות מ-15 ס"מ) ואקססוריז בולטים בכל צבעי הקשת. "ההגדרה האופנתית שלי נעה בין סגנון הדקורה היפני לסגנון פטישיסטי", היא מבהירה. "אני אוהבת לשחק עם אלמנטים ילדותיים, כמו צבעים, פלסטיק, ואביזרים מוגזמים ומוקצנים, ולשלב אותם עם אלמנטים סקסיים – עקבים, חצאיות מיני, ביריות. אחותי הקטנה אומרת שאני מזכירה לה בובת בראץ".

אולם מראה עיניים עלול להטעות. בגיל 20 יסמין הספיקה לעשות יותר מה שרובנו מספיקים עד גיל 30. היא אובחנה כמחוננת בגיל צעיר, סיימה תיכון בגיל 15, ותואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן בגיל 18. בין לבין היא הספיקה לנהל במשך שנתיים את פורום "אופנה אלטרנטיבית" בתפוז, למכור בגדים שתפרה במו ידיה, לכתוב מאמרים בנושא אתיאיזם וחופש מדת באתר "חופש", ובעיקר להפוך את עצמה לשם דבר בקרב הקהילות האלטרנטיביות. 

"אל תסתכל בקנקן" - יסמין. צילום: דור גרבש.

את לא חוששת שאנשים יחשבו שאת לא חכמה בגלל הלבוש שלך?

"זו שאלה שמעסיקה אותי כל הזמן, מה אני בעצם מפסידה בגלל איך שאני בוחרת להציג את עצמי ועד איזה גבול זה שווה את זה. בסך הכל, אני חושבת שזה בסדר להסתכל על העולם דרך תבניות מוכרות ולהדביק תווית עקב רושם ראשוני, אבל חשוב להחליף אותה בהמשך. אני יודעת שרוב האנשים שרואים אותי בפעם הראשונה לא חושבים לעצמם 'וואו, היא בטח אינטליגנטית!'. אני חושבת שרוב האנשים שניהלו איתי שיחה של עשר דקות יכולים להיות בטוחים שאני כן."

איך ומתי הבנת שאת לא רוצה להיות כמו כולם?

"להגדיר את השונות שלי כמשהו שרציתי או לא רציתי בו, יחטא לאמת. המציאות היא שתמיד התבלטתי, פשוט לאו דווקא מבחינת לבוש והופעה. מצד אחד, העובדה שאובחנתי כמחוננת התבטאה אצלי בציונים מעולים ובתחומי עניין שלא תמיד תאמו את הגיל הפיזי שלי. מצד שני, זה יצר המון בעיות שנבעו מחשיבה של 'אם אני חכמה יותר מרוב המבוגרים סביבי, אין סיבה שהם יגידו לי מה לעשות'. אני זוכרת את עצמי בגיל מאוד צעיר מנהלת ויכוחים אינסופיים עם דמויות סמכותיות סביבי, לא מוכנה לבצע שום הוראה בלי להבין ולהסכים להגיון שמאחוריה, ובעיקר אוחזת בדעות מוצקות ומנומקות על כל נושא שבעולם. היה לי מאוד ברור ש'כולם עושים את זה' זה לא טיעון שמצדיק משהו.

"המראה והבחירות האופנתיות הגיעו מאוחר יותר ולא תפסו מקום כל כך גדול בתפיסה שלי. להיפך, בכל פעם שההורים שלי או המורים הביעו ביקורת הקפדתי להסביר שגם אם הקליפה שלי לא מוצאת חן בעיניהם, הם לא יכולים להכחיש שבחשבון הכולל אני עושה בחירות נכונות ומצליחה במה שחשוב. לא חיפשתי להצדיק את המראה שלי, לא ניהלתי עליו ויכוחים, היה לי חשוב להסביר שהוא פשוט לא כל כך משמעותי ולא עניינו של אף אחד."

עם זאת, קשה להסביר למשפחה כמו זו של יסמין שהלבוש של הבת שלהם הוא לא עניינם. כבת הבכורה למשפחה פרסית שמרנית, מלחמות היו מנת חלקה הקבועה. "הלבוש שלי הלך ונעשה מוקצן: החצאיות התקצרו, הפלטפורמות הוגבהו", היא מעידה. "הויכוחים שלי עם ההורים הלכו והחריפו. הרגשתי שמבחינתם ההישגים שלי מתגמדים למול השאלה על מה אני לובשת ומה יחשבו. עברו עלינו כמה שנים לא קלות עד שעזבתי את הבית ועברתי לגור לבד לפני עשרה חודשים. 

"יש משפט מאתר הקומיקס XKCD: 'אנחנו מבוגרים, עכשיו תורנו להחליט מה זה אומר'. יכולתי להגיד לעצמי 'אנשים מצפים ממך להיראות ולהתנהג בצורה מסוימת, תפעלי לפיה ויהיה לך קל יותר. לא תצטרכי לעבור את משוכת הרושם הראשוני'. אבל תחשבי רגע, אם כולנו נתעלם מאיך שדברים אמורים להתנהל, ונחיה את החיים שלנו כמו שאנחנו מרגישים שנכון לנו לחיות אותם, האקסיומות האלה יתמוססו. אולי זה נשמע מטופש, לייחס כל כך הרבה משמעות ללבישת בגד מסוים - אבל האם זה לא מטופש באותה מידה להתייחס לאדם לפי הבגדים שהוא לובש?"

 

The Barbie Boyאבי -

יכול להיות שזו העובדה שאבי גדל בניו-יורק שאיפשרה לו לפתח את הסגנון שלו ואת ההשקפה על גבולות המיניות – או יותר נכון על היעדרם."ישראל הרבה יותר סגורה בכל מה שנוגע לקבלת הקונספט של מיניות ומגדר מאשר ארצות הברית", הוא מעיד. "'בנים יהיו בנים ובנות יהיו בנות?'. לא. כל אחד יהיה מי שהוא רוצה להיות. תראו אותי מוכיח את זה". 

מאתגרים את גבולות המגדר. צילום: דור גרבש

ואין ספק שהוא מוכיח את הנקודה שלו היטב. כגבר סטרייט לחלוטין בנטייתו, שהמראה ה"סטרייטי" רחוק ממנו כרחוק ניו-יורק מחולון, הוא הופך את ההגדרות המוכרות לנו זה מכבר על פיהן. "הנקודה העיקרית של הסגנון שלי היא להראות שאין שום קשר בין מגדר לצבעים", הוא מסביר. "אין כל קשר בין נטייה מינית לבין בגדי נשים. אני רוצה לגרום לגבר גברי מאוד, שיראה אותי הולך ברחוב עם החברה המהממת שלי, ללכת הביתה ולמדוד את השמלה של אשתו, או את נעלי העקב שלה, או לנסות את האיפור שלה. זה לא יגרע מהגבריות שלו אם הוא ייצא מהבית ככה. זה רק יצביע על אומץ, ולצאת ככה זה מה שבאמת יעשה אותו גבר. אני מניח שאני מנסה לשנות את עיני החברה."

אבל עיני החברה הן לא משהו שמשתנה בקלות. בעיקר לא בישראל, בה דימוי המאצ'ו חולש על דעת הקהל הרווחת, אפילו בעידן המטרוסקסואלים. הדבר נכון בעיקר כשמדובר על פלח האוכלוסייה המכונה בפי העם "ערסים". לאבי שני תיקים על אלימות במשטרה, שניהם מקטטות עם נציגי המגזר הספציפי הזה. קטטה אחת חמורה במיוחד, במהלכה הותקף על ידי ארבעה מהם, הובילה לאישור מהעירייה לנשיאת אגרופן. אם כי גם הוא לא תמיד מועיל. "אני מפסיד ביותר מחצי מהקטטות", הוא מספר. "זה לא קל ללכת מכות על עקבים. אבל הם לעולם לא ישנו אותי. הם רק מעודדים אותי."

מאיפה התחיל הרצון להתלבש כך?

"בהתחלה הסגנון שלי התפתח כמרד נגד קוד הלבוש בבית הספר הנוצרי שבו למדתי. ניסיתי סוגים שונים של איפור שהיה שייך לאמא שלי ולאחותי. התבוננתי בראי ובאמת לקחתי את זה ברצינות. לא עשיתי את זה בשביל הצחוק, זה גרם לי להרגיש הרבה יותר סקסי. הרגשתי יותר כאישיות מובחנת. בסופו של דבר מצאתי מְסיבות נטולות דעות קדומות, שאליהן יכולתי לבוא במראה הזה בלי שאף אחד יחשוב שזה מוזר או מטריד. משם זה המשיך - מניסויים באיפור לקניית איפור משלי, למדידת פאה, לקניית פאות משלי, וכך הלאה."

בזמנו החופשי אבי הוא די-ג'יי ודוגמן אלטרנטיבי, הידוע תחת השם "בארבי בוי". מה שהתחיל ככינוי חיבה בקרב חברים, אומץ על ידו בשמחה. "אם היית צריכה לדמיין את בארבי כגבר, זה אני. אין ספק", הוא קובע באופן שקשה לחלוק עליו. "והיא אולי עשויה מפלסטיק, אבל, לעזאזל, אין ספק שהיא נהנית מהחיים". 

נכתב עבור קורס כתיבה מגזינית בביה"ס לעיתונות "כותרת", יוני 2009. מפורסם כאן לראשונה.