תיירות: לונדון בעקבות כוכבי הרוק

היא קראה לקלאש, לא חיכתה לחווה אלברשטיין, והגדירה מחדש את הבדידות עבור ראלף מק'טל ושינייד או'קונור. כמעט ואין פינה בלונדון שלא נושמת את רוח הרוקנ'רול או שאינה רדופה ברוחותיו. אין פלא אפוא כי בירתה של המדינה שבזכותה הומצא הרוק מחדש היא בירת הז'אנר בעצמה. עבור מי שמחפש לספוג לתוכו את ערפילי הדיסטורשן, מוזמן לשקול בכובד ראש מספר מקומות המחזירים את המבקרים לימים עליזים יותר, בהם סקס, סמים ורוק'נרול היו יותר מאשר סיסמא ריקה מתוכן של היפסטרים העובדים בהייטק למחייתם.

 The 100 Club
אחרי סגירת המועדון Marquee, שהוקם ב-1958, פעל 4 עשורים ואירח בערך כל אמן חשוב שהיה לרוק ולפופ בשנים האלה כמו הסטונז, בואי, זפלין, קינג קרימזון, ג'נסיס, הנדריקס, היארדבירדז ועוד - The 100 Club הוא כנראה אחת הבמות ההיסטוריות ביותר בתולדות הרוק והפאנק הבריטיים שעדיין פעילות כיום. המועדון הוקם ב-1942, באותו מקום ממש בו הוא שוכן כיום, כמועדון ג'אז. לאחר שני עשורים של חילופי שמות וייעודים, הפך המקום בשנות ה-60 לקלחת לוהטת של בלוז, ביט ואר'נ'בי, עם הופעות של שמות אגדיים כגון מאדי ווטרס, בו דידלי ופרדי קינג. בי בי קינג בכבודו ובעצמו עלה ערב אחד על הבמה לג'אם סשן ספונטני עם רוסקו גורדון. וגם איזו להקה עלומה בשם The Who הייתה שם באחד מן הימים.
ב-1976 התקיים במקום פסטיבל הפאנק הראשון אי פעם, שנמשך יומיים, במהלכו הופיעו הסקס פיסטולז, The Damned, סוזי והבאנשיז, הבאזקוקס, ועוד שמות נרדפים לז'אנר. פול וולר הופיע ב"100" עם הג'אם כשהפאנק היה בשיאו, ומאז חוזר להופיע שם באופן עקבי.
בשנות ה-80 פתח המקום את שעריו גם לג'אז אפריקאי, ואירח אמנים כדוגמא פלה קוטי. ב-1992 הופיעו על בימת ה"100" סוויד - ואז הגיעו אואזיס, קטטוניה, ועוד אמנים שהגדירו את הבריט-פופ והאינדי דאז. מאז הספיק המקום לארח, בין היתר, גם את סמיסוניק, מיוז, ג'ו סטראמר - אתם כבר קולטים את התמונה (וזה בלי שהזכרנו את ההופעות הסודיות של הסטונז ושל מטאליקה).

זיגי סטארדסט והעכבישים מליברפול
אפשר לכלות יום שלם במניית האלבומים שעטיפותיהם צולמו ברחבי העיר עוטת הערפילים, אך מעטות הן איקוניות כמו זו של "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של דיוויד בואי. רחוב Heddon מוקף הלבנים מן התמונה מוקף בימים אלה במסעדות ובעציצי ענק, כך שראו את סיכוייכם לדגמן נונשלטיות עם רגל אחת שעונה על בניין אדום וגיטרה תלויה על כתפכם מסוכלים מראש. מעריצים של בואי יוכלו לעמוד שם בדקת דומיה ולהרהר בקדמה ובאובדן הנוסטלגיה.  
אם אתם בכל זאת רוצים להרגיש כמו כוכבי רוק בשביל תמונת הפרופיל בפייסבוק, תוכלו לשים פעמיכם אל מעבר החצייה האגדי מול אולפני אבי רוד, שהפך למפורסם בזכות כך שהביטלס דרכו עליו בעטיפת האלבום הנושא את שם האולפנים. האולפנים עצמם סגורים לתיירים, אבל תמיד אפשר לעטות חליפה ולחלוץ נעליים על הכביש מחוצה להם. רק לא לשכוח להיזהר מן התנועה. 

Sticky Fingers
יש מסעדה אחת בעיר שאף אוהב רוק אמיתי אינו מורשה לפספס - והיא לא הארד רוק קפה. מדובר ב"Sticky Fingers", הדיינר של בסיסט הרולינז סטונז, ביל וויימן - אורגזמה קולינרית ומוסיקלית גם יחד. בניגוד למסעדות סלבס רבות שקמות על שם מותג ונופלות תוך חודשים ספורים, המקום הקרוי על שם האלבום שהיה אבן דרך בקריירה של הסטונז, כבש את לב מבקרי המסעדות באשר הם. ונדמה כי בצדק. בתוך מקדש לרוקנ'רול של שנות ה-60, העמוס בתמונות של הלהקה, גיטרות חתומות ודפים של תווי מוסיקה כתובים ביד, תוכלו לנגוס בהמבורגר שזכה לתואר "הטוב ביותר בלונדון". אולי אפילו תפגשו בבעלים האגדי בכבודו ובעצמו כשהוא מתענג על משקה בשולחן שלידכם.

זה היה ביתי
את הבתים בהם שכנו אגדות המוסיקה הבריטיות תוכלו לראות בימים אלה מבחוץ בלבד: האחוזה של פרדי מרקורי בקנסינגטון, הדירה של ג'ימי הנדריקס במייפייר, הבית בצ'לסי בו התגורר דיוויד בואי בשנות ה-70 - בכולם תוכלו לחזות מבחוץ בלבד. אמנם במקרה של מרקורי תפוצו בכמויות הגרפיטי האדירות שמותירים במקום באופן עקבי המעריצים, ואף להוסיף כמה מילים משלכם לזכרו של אחד הקולות האדירים ביותר שידע הרוק, אבל אם חשבתם לסייר בחדרים בהם ישנו, אכלו וחיברו מוסיקה אלילי המוסיקה שלכם צפויה לכם אכזבה.
מאידך, אם תסתובבו במקומות הנכונים, אולי תצליחו להיתקל בכמה אלילים חיים שעדיין מתגוררים בעיר – פול מקרטני, רינגו סטאר, מיק ג'אג'ר, פיט טאונסנד, ועוד מספר לא מבוטל של אגדות עדיין מתגוררים בתחומי לונדון. אבל גם לתוך הבתים שלהם אתם לא יכולים להיכנס.

אתר הזיכרון למארק בולן
ב-16 בספטמבר 1977 נהרג מארק בולן, סולן להקת טי-רקס ומאבות הגלאם רוק, כאשר מכוניתו התנגשה בעץ בצידי הדרך. מאז הפך העץ המקולל לאתר הנצחה. ב-1998 איימו הרשויות לכרות את העץ, בטענה כי הוא מהווה סכנת קריסה. קבוצת מעריצי טי-רקס אנרגטית ומסורה במיוחד, שקראה לעצמה T-Rex Action Group (TAG) תבעה בעלות וחסות על העץ - וקיבלה. ב-2002 הוצבה במקום יציקת ראשו של בולן, ועם פטירתם של חברים נוספים של הלהקה נוספו גם שמותיהם לאתר הזיכרון. ב-2007 הכירה מועצת התיירות הבריטית באתר כאחד מאתרי הרוקנ'רול החשובים באנגליה. אם אתם מגיעים, הביאו זר פרחים ל"ילד המאה ה-20". 


פורסם בעכבר עולם, 24.06.2012

תיירות: נא להכיר - וילנא הצעירה

כשנסעתי בינואר האחרון לליטא, התגובה הראשונה של כל מי שסיפרתי לו על הנסיעה שלי הייתה: "למה?!". עבור רבים, כל אזכור של המדינה מעורר באופן אוטומטי אחת משלוש אסוציאציות נבחרות:  יהדות מזרח אירופה של המאה ה-19, השואה או ברית המועצות לשעבר (ולמהדרין - המדינה שייצאה אלינו את שאראס). אלא שלהפתעת המקטרגים על אחת המדינות המגניבות ביותר מזרחית לפולין, הספקנו מאז להתקדם אל המאה ה21. ליטא, מדינה עצמאית מאז 1991, היא - על שפתה הייחודית, תרבות המועדונים ובתי הקפה העשירה, והבוהמה המיתולוגית שלה - בית להיפסטרים, שוחרי אמנות וחובבי כל דבר מגניב באופן כללי. רק תזכרו שאני סיפרתי לכם עליה קודם.

למוקדים התיירותיים שמציעה ליטא מספר פנים. עיקר התיירות הליטאית היא דווקא בקיץ, כנראה בגלל שרק מטורפים כמוני מתנדבים לנסוע בחורף למדינה בה הטמפרוטורות יכולות להגיע למינוס 28 מעלות צלזיוס, והאטרקציות הן בהתאם. התיירים שמגיעים למדינה בחודשים החמים שמחים לעביר את זמנם בערי קיט לחופי הים הבלטי (כגון קלַייפֵּדה), להירגע בעיירות הדייגים הפסטורליות (כדוגמת נידה - כל קשר לתנ"ך מקרי בהחלט - בה התגורר במשך מספר שנים הסופר תומאס מאן, אשר מארחת מדי שנה פסטיבל ג'אז), או לשקוע במעיינות החמים הנודעים של ערי הספא (פַּלַנגה, דרוּסקינינקיי ובּירשטוֹנאס).

עבור חובבי הערים הגדולות כמו כותבת שורות אלה, המקומות הנכונים להגיע אליהם הם וילנא (Vilnius) וקוֹבְנה (Kaunas), לא משנה באיזו עונה. שתי הערים הגדולות ביותר בליטא נשמעות לכם אולי מוכרות מתוקף כיכובן בסיפורי רבנים מלפני 200 שנה, אבל מי שמגיע אליהן כיום ימצא חיים שוקקים ומודרניים לצד ארכיטקטורה עתיקה משומרת היטב. המיטב של אירופה, במחירים של דרום אמריקה. להלן אפריטיף של מה שיש לעיר הבירה הליטאית להציע.

רפובליקת אוז'ופיס (Uzupis)

הוראות שימוש. צילום: אילה בלופולסקי

רפובליקת אוז'ופיס היא הבוהמה בהתגלמותה. יש המשווים אותה למונמארטר הפריזאי, אבל האמת היא שהיא פשוט לא ברת השוואה לשום דבר שאתם מכירים. רובע אוז'ופיס ("מעבר לנהר" בתרגום חופשי), שמופרד מהעיר העתיקה על ידי נהר הווילניא, הוא בועה קטנה וצבעונית של אמנים, סופרים, משוררים, וטיפוסים מרתקים באופן כללי. למשל ניקדמוס - משורר מזוקן, נווד נצחי ואגדה מקומית, שהמוצ'ילה שהוא נושא איתו לכל מקום מכילה יותר דברים בלתי צפויים מאשר הכיס הבלתי-נראה של באגס באני. אם תראו אותו, מסרו דרישת שלום חמה מאלכס ודַייווה. האזור הקטן אך הצפוף מאוכלס במבחר של בתי קפה, גלריות וחנויות המציעות עבודות יד שלא תמצאו באף מקום אחר. מומלצת במיוחד גלריית "Galera" ליד הגשר, מול פסל בתולת הים. אל דאגה, אין סיכוי שתפספסו אותה.
ב-1 באפריל 1997 הכריז על עצמו הרובע, במהלך ספק אירוני ספק רציני, כעל רפובליקה עצמאית (למרות שממשלת ליטא לא מכירה במהלך), ואף הוציא חוקה משלו. את 41 העקרונות של החוקה תוכלו לקרוא על אחד הקירות ברובע במגוון שפות (כולל יידיש), והם כוללים הצהרות כגון "לאדם יש הזכות לא לדעת לעיתים, האם יש לו חובות", "לכלב יש הזכות להיות כלב", ו"לאדם יש הזכות לחגוג או לא לחגוג את יום הולדתו". אם לא הבנתם, לא נורא - "לאדם יש הזכות לא להבין דבר".

מי הזיז את הגבינה שלי?

צילום: אילה בלופולסקי

המטבח הליטאי לא שונה מהרבה מטבחים לאומיים אחרים של האזור, ומכיל בתוכו הרבה תפוחי אדמה והרבה בשר. הייחוד שלו הוא דווקא בגבינות, ויותר נכון בגבינה אחת ספציפית. דג'וּגאס (Dziugas), התשובה הליטאית לאמנטל. דג'וגאס היא גבינה צהובה מיושנת – שנה, שנתיים, שלוש או ארבע שנים, ככל שהיא ישנה יותר כך היא חריפה יותר. בגלל שמדובר בטריידמארק לאומי, יש גם רשת של בתי קפה של המותג שמוכרת את הגבינה המהוללת לצד גבינות בוטיק נוספות, יין, זיתים וכל דבר שהולך טוב עם גבינה. אם מתחשק לכם קינוח, יש גם עוגות. גבינה כמובן.
הסניף החביב ביותר של הרשת הזו נמצא על רחוב Pilies - השדרה המרכזית היפהפיה בעיר העתיקה, שזכתה לתואר אתר מורשת עולמית של אונסקו. רהיטי העץ הכבדים, סדרת הציורים מסאגת גיבורים ליטאית המעטרת את הקיר, והשירות הלבבי (לפחות מניסיוני האישי) יבטיחו לכם חוויה מענגת. אם אהבתם, תוכלו לקחת איתכם מארז (ארוז היטב) של 100 גרם גבינה, מהמסעדה או מהסופרמרקט הקרוב.

Zola
גבינות ויין, אמרנו? בר היין "זולא", הקרוי על שמו של הסופר הצרפתי אמיל, הוא אוצר של אווירה פרובנסאלית חמה המסתתר דווקא מחוץ לאזור חיי הלילה השוקק של וילנא. זהו ככל הנראה תוצר אופנה חולפת של ברי יין מעברה של וילנא לפני כמה שנים אבל למרבה המזל, דווקא פינת החמד הזו שרדה. מי שיתרחק מעט מהעיר העתיקה לטובת המקום הקטן ושובת הלב הזה, יגלה שולחנות קטנים, ספות נוחות, קירות בצבעי אדמה בגוונים מהוהים, תפריט יינות עשיר וטוסטים קטנים שנמסים בפה. בין אם אתם לבד, בדייט או עם חברים, הישיבה לאור נרות עם כוס יין משובח ביד ו-וינטאג' צרפתי מסביב היא פינוק שאתם חייבים לעצמכם.

הכנסיות של וילנא
ליטא של היום היא אמנם מדינה קתולית, אך כמה מן הכנסיות המרהיבות ביותר של וילנא הן דווקא אלה האורתודוקסיות, המשומרות היטב על ידי הקהילה הרוסית המקומית. מי שרגיל לתקרות הרמות של הכנסיות הקתוליות או לפשטות של אלה הפרוטסטנטיות יוכה בהלם. האווירה שמקדמת את פני המבקר בכנסיה אורתוקוסית, אותה תזהו לפי הכיפות המעוגלות ולפי הצלב בעל הקו הנטוי הנוסף, לא דומה לשום דבר אחר. ההבדל הראשון והעיקרי הוא היעדר הספסלים, הנובע מן העובדה שתפילות אורתודוקסיות מתנהלות בעמידה. ההבדל השני הוא אפקט ההפתעה - למרות מימדיהן, לכנסיות אורתודוקסיות במרבית המקרים תקרה נמוכה בהרבה מגובה צריחיה, העומדת בסתירה מוחלטת למימדיה של הכנסיה בהתבוננות מחוץ. אין איך לתאר זאת - הדיסוננס שנוצר בין כניסה לבניין הגבוה ביותר באזור לבין הגילוי שהתקרה שלו נמצאת במרחק מטרים ספורים מהראש שלכם דורש הכנה נפשית.
הכנסיה שבה הדיסוננס הזה הוא כנראה החזק ביותר היא כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר העתיקה, שהוקמה במאה ה-14. פאר היצירה המעוטר מבחוץ בגווני ורוד ואדום, שצריחיו מתנשאים למרחקים, מגלה חלל תפילה בגודל של כוך, המסתיים לאחר מטרים ספורים ושתקרתו נמוכה יותר אף מזו של בית קפה ממוצע. אבל הכנסיה האורתודוקסית החשובה ביותר בליטא היא כנסיית רוח הקודש, הממוקמת ליד שערי השחר. באופן חריג, הארכיטקטורה הפנימית של הכנסייה, שהוקמה בתקופת הבארוק, תואמת דווקא את הצלב הלטיני. היא ראויה לביקור בעיקר בזכות התורכיז העז - צבע נדיר בכנסיות מכל זרם שהוא, שבו צבוע המזבח העצום, החולש על החלל הצבעוני ממילא. שימו לב שבכנסיות אורתודוקסיות נשים מתבקשות לכסות את ראשן בכניסה ואילו גברים מתבקשים להסיר את כיסוי הראש שלהם. הכינו צעיף או כובע מראש.

Mint Vinetu
כל עיר גדולה הראויה לשמה מטפחת לפחות מקום אחד כזה: חנות ספרים קטנה בבעלות פרטית בה אפשר לשתות קפה או תה, לערוך ערבי שירה, לצפות בהקרנות של סרטים עצמאיים, או סתם לשבת ולפטפט עם הסטודנטים המקומיים המגניבים. "מינט וינֶטוּ", חנות ספרי יד שניה הממוקמת בסמטה קטנה במרכז העיר, היא בדיוק מקום כזה ואף יותר מכך. בנוסף לכל הנ"ל, המקום מציע עוגות ומאפים טריים, אינטרנט חינמי ושירותי הדפסה, סריקה וצריבה. גן עדן לפרילנסרים מכל סוג.
שם החנות, כמו גם הלוגו שלה, שאולים מהסופר הגרמני קארל מאי, שסדרת ספריו על הגיבור האינדיאני וינטוּ (Winnetou בגרמנית) הפכה הן את הגיבור והן את הסופר לשם דבר בגרמניה ומחוצה לה. הבעיה היחידה שאתם עשויים להיתקל בה כאן היא הליטאית. למרות שהצוות המקסים דובר גם אנגלית ורוסית, ההימצאות בתוך חלל העמוס בספרים שאין לכם סיכוי להבין עלולה להיות מתסכלת. השפות הבלטיות לא דומות לשום דבר שאתם מכירים, ולא מאפשרות למי שאינו דובר אותן אפילו ניחוש מושכל. אמנם "מינט וינטו" מחזיק גם מלאי של ספרים באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית, אבל אם אתם באים לאירוע, מומלץ להצטייד מראש בליווי של מי מהמקומיים.
 
Pasaka Cinemabotique
את קולנוע הבוטיק "פַּסאקה" ("אגדה") בעיר העתיקה תזהו לפי ציור הקיר בהשראת "עליסה בארץ הפלאות" המעטר את כניסתו. כמו למרבית האירופאים, לליטאים יש הרגל דיבוב מגונה בכל הנוגע לסרטים, אבל ב"פסאקה" תוכלו לתפוס אותם עם כתוביות. כיאה לתואר "בוטיק קולנוע", המקום מקרין מבחר סרטים עצמאיים מליטא ומהעולם, שלעיתים מלווים גם בכתוביות באנגלית או ברוסית. זה המקום לחזות בו בסרטים שלעולם לא הייתם מגלים בצורה אחרת, כמו למשל קומדיות פיניות הזויות.  

Studio 9
"סטודיו 9" הוא בר-מסעדה חדש יחסית הממוקם ממש במרכז העיר, על כיכר וינצוֹ קוּדירקוס. במבט ראשון נראה כי הוא הרוויח את שמו ביושר - החלל אכן נראה כאילו שימש בעבר כסטודיו לכל דבר. בשעות היום ה"סטודיו" הוא מסעדה בעלת גוון עסקי, המגישה תפריט שעיקרו אוכל איטלקי ובשרים, אבל לאחר רדת החשיכה המסעדה עוברת מטמורפוזה לבר אופנתי. הקהל: בני 25 ומעלה, שמעדיפים לשתות ממבחר אלכוהול הבית סביב השולחנות המרווחים, או לרקוד לצלילי מוסיקה אלקטרונית איכותית. בימים כתיקונם המקום פועל מ-11 בבוקר עד חצות, ובשישי ושבת עד 4 בבוקר. זהו מקום מושלם להפוך את ארוחת הערב לבילוי לילי.  

מנת האמנות הקבועה שלכם

גאווה לאומית. צילום: אילה בלופולסקי

ליטא מעולם לא נודעה כמדינה שחוללה מהפכה בעולם האמנות, ויש בכך מן העוול. מ.ק. צ'יוּרליוֹניס, מלחין וצייר גאוני שצייר בצבעי פנדה (!) מחמת עוניו המרוד, הוציא מתחת ידיו סימבוליקה מפעמת, נופים אווריריים שכמו נלקחו היישר מעולם הפיות, ו-ויזואלזציות מרהיבות של מוסיקה קלאסית. במרכז העיר, באחת הסמטאות לא הרחק מבית העירייה, תמצאו את הבית הזעיר שבו התגורר הגאון הדלפון מווילנא. כיום הבית נמצא בידיים פרטיות, והאיש נעים הסבר, שהכיר את בני משפחתו של האמן, ישמח לתת לכם תדריך קצר (תלוי בזרימת השיחה) על האיש, חייו ותרומתו לאמנות. הוא אף יציג בפניכם צילומים מהאוסף הפרטי של משפחת צ'יורליוניס.

על מנת לחזות באוסף העיקרי של עבודות האמן תאילצו לנסוע למוזיאון צ'יורליוניס בקובנה, שהוקם בתקופה שבה וילנא הייתה שייכת לפולין. אבל לפני שאתם אורזים את הלסת בתיק נפרד, כי אתם לא רוצים לשכוח אותה על רצפת המוזיאון - לכו לגלריה הלאומית. היא אמנם מכילה רק שני ציורים של צ'יורליוניס, אבל האטרקציה העיקרית שלה היא ללא ספק אוסף הדפסי התחריט, העובר כחוט השני בכל חדרי התצוגה. בעוד שהציור והפיסול בליטא התעוררו באמת רק במאה ה-20, האוצר הלאומי האמיתי שלה הוא האמנות הגרפית. אם הזמן שלכם קצוב, אתרו את צ'יורליוניס והתעלמו משאר הקירות בגלריה. מקדו את תשומת ליבכם במרכזו של כל חדר, שם תמצאו ליטוגרפיות ולינוגרפיות עוצרות נשימה של אמנים כדוגמת ויטַאוּטאס קַלינַאוּסקאס וסטאסיס קרַסַאוּסקאס (אל בהלה, כל השמות הגבריים בליטא מסתיימים ב"אַס").

פורסם בעכבר עולם, 13.03.2012

תיירות: היכן להתחמם בחורף בברלין

ימים קרים באים על אירופה, יחד עם המוני התיירים שפוקדים את היבשת למרות הטמפרטורות הנמוכות. אבל בלי תירוצים - גם מי שמצא את עצמו בברלין ביום גשום או מושלג במיוחד, אין לו שום סיבה להתכרבל במיטה. העיר מציעה די והותר אפשרויות בילוי שלא כוללות בתוכן כפפות ומעילים. להלן מספר הצעות.

אי המוזיאונים
כל אחד מנציגי אי המוזיאונים באזור ה-Mitte יכול בקלות למלא יום שלם של מזג אוויר בלתי ידידותי. המוזיאון הישן (Altes Museum) , שעוצב על ידי "אדריכל הבית" של ברלין, קארל פרידריך שינקל, מוקדש לרומי ויוון העתיקות. המוזיאון החדש (Neues Museum) מכיל מוצגים מתקופות האבן, הברונזה והברזל, אבל מוערך בעיקר בזכות "המוזיאון המצרי" שלו, המכיל אוסף כתבי פפירוס עתיקים – כולל "ספר מתים", מדריך שנקבר עם הנפטר ונועד לסייע לנשמתו לצלוח את המכשולים אל גן העדן – ואת פיסול ראשה של המלכה נפרטיטי הנודע. ה-Alte Nationalgalerie מוקדשת לאמנות המאה ה-19, ובה תוכלו להשוות את הנופים הרומנטיים של קאספר דויד פרידריך לאלה האימפרסיוניסטיים של רנואר. מוזיאון בוֹדֶה, שאירח לאחרונה את התערוכה המרהיבה "פני הרנסנס", מכיל אוסף מרשים של פסלים. 

עם זאת, הנודע והמושך מבין חמשת המוזיאונים של האי הוא, ללא תחרות, מוזיאון הפֶּרגמוֹן. המבנה האדיר הוקם בתחילת המאה הקודמת על ידי לודוויג הופמן, על פי רישומים של אלפרד מֶסֶל, והוא מהווה משכן למבנים אדירים לא פחות. תתקשו לאתר בפרגמון אולם שאינו מוקדש למונומנט כזה או אחר של תרבות עתיקה. את שמו נטל המוזיאון ממזבח פרגמון - שריד של האקרופוליס העתיקה פרגמון, ברוחב של מעל ל-35 מטרים, הממלא את אולם הכניסה. האפריז בבסיס המזבח מנציח את הקרב בין האלים היוונים לטיטאנים, ואילו זה ששוחזר לאורך קירות האולם העצום מתעד את חייו של טלפוס, מייסד העיר פרגמון. טפסו על המדרגות העצומות בזהירות יתרה.

שער אישתאר במוזיאון הפרגמון.
צילום: אילה בלופולסקי

שער השוק של העיר היוונית העתיקה מילֶטוּס, משנת 120 לפנה"ס לערך, ממלא אולם עצום נוסף. אולם אחר מוקדש לשרידי הפסאדה של מְשאטה - ארמון ירדני מן המאה השמינית לספירה, ממנו נותרו רק כמה עשרות מטרים של חומה מעוררת יראה, מעוטרת בפרחי אבן. עם זאת, ההלם הגדול ביותר מצפה לקרניות שלכם מול שער אישתאר. מה שהיה בעבר אחד משערי העיר בבל, וקירות הדרך המובילה אליו (ששוחזרו במסדרון הסמוך), מעוררים יראת כבוד בצבע הכחול המחשמל, שעזותו לא הועמה על ידי אלפי השנים שחלפו, ובעיטורי הפרחים והחיות. הלם צבע נוסף ממתין לכם במוזיאון לאמנות איסלאמית של הפרגמון. חדר אלֶפוֹ הוא שחזור של חדר מסוריה של התקופה העות'מאנית. גם שעה לא תספיק על מנת לבחון את כל האלמנטים של הקירות האדומים, המעוטרים במה שנדמה כעושר אינסופי של קליגרפיה ערבית וציורים קטנים אך מוקפדים.

Kaffee Burger
 קפה בורגר, על טורשטראסה 60 בפרנצלאואר-ברג, מציע מוסיקה לוהטת ללילות קרים. פרט למבחר מתחלף ומגוון, החל ברוק ואינדי, עבור בבלקני ועולם, וכלה במוסיקה שחורה, מדובר במפקדת הבית של הרוּסֶנדיסקו (Russendisko). על הליין הדו-שבועי הזה של מוסיקה רוסית ואוקראינית – החל בצלילים מסורתיים, עבור בשאנסון המחתרתי של ימי בריה"מ, וכלה בסרדיוּצ'קה ורוּסלנה – מופקדים די-ג'יי יוּרי גוּרז'י (שאת להקת הפאנק הרוסי-הונגרי-יהודי שלו, Rotfront, תוכלו לתפוס בהופעות ברחבי גרמניה ואירופה) והסופר ולדימיר קאמינר, שקנה את תהילתו עם הספר הנושא את שם הליין, ומאז משחק לפני הגרמנים בסיפורים סאטיריים על יוצאי רוסיה בארץ הקאריוורסט.

פרט לקהל דובר הרוסית, הליין נפקד על ידי תיירים ומקומיים כאחד, כך שגם אם אינכם דוברים אף לשון סלאבית לא תתקשו להשתלב. אם אתם מחפשים חוויה ברלינאית ייחודית, ה"בורגר" הוא לא מקום שתרצו לפספס. להנאה מלאה, התלבשו בשכבות שתוכלו להסיר עם התחממות האווירה. מומלץ לבוא בגדים לא צרים מדי - מיטב מחלצותיכם רק יקשו על הריקודים הסוערים המתחוללים דרך קבע על הרחבה הקטנה.
 
Kauf dich Glücklich
אין כמו קפה ומתוקים על מנת לחמם את הלב - ואת שאר האיברים - ביום קר. אם זממתם על שוק הפשפשים במַאוּארפארק והקור תפס אתכם בהפתעה, או בגלל כל תירוץ אחר, המקום המושלם לברוח אליו ממזג האוויר הוא Kauf dich Glücklich. פינת החמד הזו על אוֹדרברגרשטראסה מגישה את הוופל הבלגי הטוב ביותר בעיר - שאמנם לא מהווה תחרות לבפלה האגדית של "מקס ברנר", אבל עדיין טעים להפליא בכל קנה מידה. מבחר הרטבים והגלידות רחב, ואווירת הווינטאג' החבוט המקסימה מספקת את הרומנטיקה הברלינאית הטיפוסית שהפכה את בתי הקפה של העיר לאטרקציה עולמית.
היכנסו בדלת המובילה אל הבר, הזמינו (מומלץ במיוחד לשלב את גלידת השוקולד עם רוטב הדובדבנים החם) ומהרו לתפוס מקום באחת הכורסאות. מומלץ לא לשבת ליד הדלת – בימים כגון זה אתם תתחרטו במהרה על ההחלטה (ההמלצה הזו תקפה לכל מסעדה בעיר). לאחרונה התרחב Kauf dich Glücklich לסניף נוסף על קאסטַניין-אַלֶה, שם גם תוכלו למצוא את ליין הבגדים הצעיר והשיקי של מותג הבית.

Volksbühne im Prater
ואם כבר קאסטַניין-אַלֶה, על שדרה הכי מגניבה של פרנצלאואר-ברג תמצאו את Volksbühne im Prater - סניף של תיאטרון הפוֹלקסבוּהנֶה הנודע ברוזה-לוקסמבורג-פלאץ. רוב ההצגות אמנם בגרמנית, אך כמו בכל תיאטרון ניסיוני, מדי פעם עולות על במתו גם כאלה שאינן מצריכות שפה. בנוסף, מהווה המקום מדי פעם חלל הופעות ללהקות מקומיות מעניינות. 

שוק חג המולד באלכסנדר פלאץ
אם נמאס לכם לברוח מהשלג, ואתם מעדיפים להתמודד איתו פנים אל פנים, יש גם דרכים אחרות להתחמם.  באלכסנדרפלאץ מוקמת מדי שנה רחבת החלקה על הקרח, שם תוכלו, תמורת יורו ספורים, לעסוק בספורט הכי כיפי בעולם, שלשמו נוצר החורף. אם טרם למדתם להחליק – זה הזמן ללמוד. ואם זה לא יצלח – תמיד תוכלו להתחמם אחרי כן ביין תבלינים מאחד הביתנים בשוק שבכיכר. איך שלא יהיה – אל תשכחו להצטייד בכפפות מרופדות היטב ובגרביים עבות. יש דברים בהם אף מדריך בעולם לא יוכל לסייע לכם.  


פורסם בעכבר עולם, 10.01.2012

תיירות: היכן להתחמם בחורף באמסטרדם

נכון, אמסטרדם הרומנטית פשוט מתחננת שיטיילו בה לאורך התעלות הקסומות ועל הגשרים הישנים שלה. אבל כשהטמפרטורות צונחות והרוח עולה, אין דבר שתרצו יותר מאשר לברוח אל פינה חמה כלשהי. לנוכח החקיקה החדשה, נראה שהקופי שופס כבר לא מהווים מקלט הולם – וזה בדיוק הזמן לגלות את המקומות שעשן הג'וינטים הסתיר מעיניכם.

Jazz Cafe Alto
בליבה של מלכודת המסעדות לתיירים, בקרבת אזור השופינג ההומה של ליידספליין, מתחבא אחד ממועדוני הג'אז הוותיקים והנודעים ביותר באמסטרדם. "ג'אז קפה אלטוֹ" הוא כל מה שעולה בדמיון כאשר חושבים על מועדון ג'אז, ויותר מזה. רהיטי עץ כהים ממלאים את החלל הקטן, שעל קירותיו תלויים צילומים של מוזיקאים נודעים, והאפלולית האינטימית, שכמו יובאה אל 2011 היישר משנות ה-30, מזמינה האזנה למיטב האמנים של הולנד.
המועדון פותח את דלתותיו בכל יום בשעה תשע בערב. ההופעות אמנם מתחילות רק שעה מאוחר יותר, אבל אם רוצים לתפוס מקום טוב באחד השולחות המעטים כדאי להגיע עם הפתיחה. בזמן ההמתנה אפשר להזמין משקה ולספוג אווירה חמה שכמוה כבר כמעט ואין למצוא כיום.

בית הקולנוע Tuschinski
אחד היתרונות הנפלאים שיש להולנד על פני ארצות אירופאיות רבות אחרות הוא העובדה שבהולנד - כמו בישראל – הסרטים אינם מדובבים, אלא מוקרנים בתוספת כתוביות (הסרטים המעטים שמדובבים מסומנים בנפרד NL). אבל גם אילו לא היה הדבר כך – בית הקולנוע האגדי טוּשינסקי, שנבנה ב-1921 במפגן נפלא של ארט-דקוֹ, היה הופך אפילו צפייה בוודי אלן מדובב להולנדית לחוויה שאין שנייה לה (ולא בגלל ההולנדית). אל תתבלבלו כאשר תגלו כי פאר היצירה, הנראה במבט ראשון כמחווה לסגנון הגותי, הוא אכן מה שחיפשתם.
טושינסקי לא דומה לאף בית קולנוע שראיתם מימיכם, לא מבחוץ ולא מבפנים. אחרי שתסיימו להתרשם מהפסאדה, יקדמו את פניכם שטיחים מפוארים וארכיטקטורה מרשימה, כולם בצבעים חמים ועשירים, שמזכירים יותר בית אופרה מאשר בית קולנוע המקרין את המבחר הטרי ביותר של הוליווד. והדמיון לא עוצר כאן. אל תהססו לרכוש כרטיסי VIP - מלבד ההינצלות מהדוחק לפופקורן והעונג המתפנק שבמשקה אישי בחברה מצומצמת, הדבר יפתח בפניכם את הקומה העליונה, על ציורי הקיר המרהיבים שלה. החוויה תגיע לשיאה כאשר תבינו שאתם יושבים ביציע. לעולם לא תרצו לחוות את הקולנוע באף דרך אחרת.

The Pancake Bakery
אם התייאשתם מהתור למוזיאון אנה פרנק, כנראה שזה המקום הראשון אליו תפנו. אבל גם אתם נמצאים בקצה השני של העיר, ה"פנקייק בייקרי" על פרינסֶנחְרַאחְט, אחת התעלות הרבות המקיפות את העיר, היא אחת המסעדות ששווה ללכת רחוק עבורן. המרתף בעל תקרת העץ, קירות האבן והתאורה החמה מרשימים, אבל לא כמו תפריט שלם של וריאציות על הפנקייקס והפוֹפֶרטייֶז (מעין לביבות קטנות ועבות) ההולנדיים הנודעים - החל במלוחים ובבשרים, וכלה בקינוחים עמוסי ריבה, גלידה וקצפת.
ה"בייקרי" היא אחד המקומות המבוקשים בעיר, ואם הגעתם בשעת שיא תיאלצו להמתין לשולחן (אל דאגה, אפשר להמתין בפנים). אל תתנו לזה להרתיע אתכם - כל ביס וביס שווה את כל ההמתנה שבעולם. מומלץ לחלוק תחילה פנקייק בשרי, ואז לעבור לאחד מקינוחי הספיישל, רצוי ל-Winter Pofferjes. אל תזלזלו בכוחם של ההולנדים להעמיס על הצלחת - אם קיבולת הקיבה שלכם אינה גדולה באופן מיוחד, לכו ישר על הקינוח.

Patisserie Pompadour
Huidenstraat 12
מי שלא שבע ממתוק - המקום הקטן והקסום הזה, לא הרחק מאחד הגשרים הקטנים והקסומים לא פחות, מגיש כנראה את השוקו הכי טעים בעיר, אותו מכינים מתערוכת של חלב חם ושוקולד מריר איכותי. את המשקה החורפי המושלם אפשר ללגום מכוסות קטנות לצד אחת מן המגוון הרחב של עוגות נהדרות, בתוך אינטרייר מלכותי מן המאה ה18 שיובא במיוחד מאנטוורפן. לאחר שתמצו את השוקו, המאפים והאווירה עד למקסימום, והקור בדלת יכה אתכם בהלם, תוכלו לברוח לכל אחת מן החנויות המגניבות להחריד הממלאות את הרחוב הצר.
טיפ הגשה ליום רומנטי, טעים ועמוס קלוריות להחריד: ארוחת בוקר ב"פאטיסרי פומפדור" וארוחת ערב ב"פנקייק בייקרי". סניף נוסף של "פאטיסרי פומפדור" נפתח לאחרונה על Kerkstraat, אבל כותבת שורות אלה תמיד הייתה מאוהבי גרסת המקור.

מוזיאון הסקס
טוויסט אחר לטיול הרומנטי שלכם, שכולל גם מקום להתחמם בו במינימום כסף - ארבעה יורו ושעתיים פנויות יספיקו בשביל מוזיאון הסקס. התצוגה במקום אמנם לא אינטראקטיבית כמו זו של מוזיאון הסקס בברלין, ודרך התצוגה מיושנת מעט, אבל המוצגים בהחלט מעניינים. החל באמנות יפנית אירוטית, עבור בצילומים משנות ה-20 (לא תאמינו שפעם קראו לזה "פורנו") וכלה בפסלים... מרשימים במיוחד. למרבה העונג, מותר לצלם ולהצטלם בכל חדרי המוזיאון (רצוי, לטובתכם, לא להעלות את תוצרים לפייסבוק). בקיצור, השעשוע מובטח.
טיפ קטן - שימו לב גם לשמו של כל חדר.

Oude Kerk
אם יש לכם זמן לכנסייה אחת בלבד, כדאי שזו תהיה האוֹודֶה קרק, "הכנסייה הישנה". פאר היצירה הזה - אכן הכנסייה העתיקה ביותר בעיר - הוקם בתחילת המאה ה-14, והוא כנראה המבנה הדתי היחיד בעולם המתפאר בשכנות צמודה לפסל המנציח נערת ליווי. פסל הברונזה BELLE בחזית המבנה, הנושא את הכיתוב "כבדו את עובדי תעשיית המין באשר הם", הוקם ב-2007 על ידי אֶלס ריירזה, בעקבות יוזמה של מאריסקה מאיור, עובדת מין לשעבר ומקימת "מרכז המידע לזנות".
אחרי שמסיימים לדון בנושא לגליזציית המקצוע הוותיק בעולם, כדאי להיזכר שמאחורי הפסל נמצאת הכנסיה שבה נישאו רמברנדט וסאסקיה. הכניסה היא בתשלום סמלי, אבל אל תתנו לזה לעצור בעדכם מלעבור את הדלתות האדומות. בפנים אפשר להתרשם מתקרת העץ, מאורגן מן המאה ה-17 ומחלונות הוויטראז' המרהיבים. מומלץ להגיע לכנסיה בסוף השבוע, שכן אז אפשר (תמורת תשלום נוסף) לעלות למגדל המציע תצפית מרהיבה על העיר.

פורסם בעכבר עולם, 07.12.2011

סקירה: מה צפוי באירועי "חמשושלים 2011"?

סיורי אהבה, אוכל במוזיאון והופעות צהריים - בסוף שבוע הבא פסטיבל "חמשושלים" יוצא לדרך בפעם חמישית - והמבחר השנה נראה מבטיח במיוחד. לארוך כל חודש דצמבר תפתח ירושלים את שעריה לאירועי תרבות ותיירות הכוללים מגוון הופעות מוזיקה, אמנות, אוכל ועוד. הכל בתשלום מוזל או לגמרי בחינם. "אי אפשר היה לעשות את הפסטיבל הזה במתכונת זו במקום אחר", אומר ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ששם לו למטרה להפוך את העיר למוקד עלייה לרגל. "חל שינוי באווירה בירושלים", הוא טוען, ולא מתכוון דווקא לגל ההתחרדות. "הצעירים הרבה יותר אוהבים להגיע לירושלים היום". בין אם אמת בדבר ובין אם לאו - "חמשושלים" מבטיח למשוך אל העיר הקדושה קהל גדול ומגוון, מכל טווח הגילאים.

Dead Sea 2005, עבודה של סיגלית לנדאו במוזיאון ישראל.
צילום: אלדד רפאלי

אז מה בתוכנית? קצרו הפיקסלים מלמנות הכל, אבל ההצצה הראשונה בהחלט עושה טעם של עוד. מוזיאון ישראל מציע, בנוסף לתערוכות הרגילות (שללא ספק - שוות ביקור נפרד), סיורים מיוחדים בנושא אוכל. האירוע יכלול סקירה של שלל אגפי החלל, תוך התמקדות במוצגים העוסקים במזון על שלל צורותיו – החל ימי שבט המאיה, דרך הציור ההולנדי והפלמי של המאה השבע-עשרה ועד הפופ-ארט האמריקאי של שנות השישים. תמורת תשלום סמלי, תוכלו ליהנות בצד הסיור ממרקים (כשרים) שהוכנו בהשראת מרכיבים המככבים ביצירות התלויות במוזיאון. שימו לב כי מוזיאון ישראל, כמו גם מוזיאונים ומקומות תרבות רבים אחרים בעיר, סגור בדרך כלל בשישי בערב – והדבר לא ישתנה גם בחמשושלים. וודאו מראש לפני שאתם מכתתים את רגליכם לחינם. עוד בתחום הקולינארי, שווה לדעת שמספר נרחב של מסעדות בעיר יכינו תפריטים מיוחדים עבור הפסטיבל, שמחירם ינוע בין 78 ל-118 שקלים לארוחה, כולל מסעדות יוקרה בהן מחיר ממוצע לסועד עומד על 120 שקלים או יותר. בנוסף יכינו המסעדות המשתתפות מנות חורפיות ירושלמיות מיוחדות, שמחירן יעמוד על 25 שקלים. רשימת המסעדות המשתתפות תפורסם בהמשך.

מוזיאון לאמנות האיסלאם יציג במקביל לתערוכת הקבע שלו, סדרת הופעות מיוחדות בימי חמישי בערב. ב-1.12 יופיע נגן העוּד והכנר הבינלאומי - יאיר דלאל, עם מוסיקה הנעה בין בבל, הודו ועַרַב. ב-8.12 תופיע להקת "שהריאר" עם מוסיקה ערבית קלאסית של יוצרים כדוגמת אום כולתום ופריד אל אטרש. ב.-15.12 תופיע להקת המטאל "אורפנד לנד", המשלבת אלמנטים של מוסיקה ערבית ופיוטים יהודיים בריף הגיטרות הכבד שלה. בשונה לגמרי, מוזיאון המדע יציע לאורך כל החודש כניסה חינם בימי חמישי והשתתפות בתכנית מיוחדת שתעסוק בנשים במדע. האירוע כולל שיחה וירטואלית עם Twisty, בובה שנונה שהגיעה לארץ מאיטליה במסגרת הפרויקט הבינלאומי TWIST, המעודד נשים לבחור בקריירה מדעית. בנוסף תתקיים גם עמדת צפייה שתכלול ראיונות עם 42 מדעניות מרחבי העולם, סדרת מפגשים תחת השם "Speed Dating" (המזכיר שתקרת הזכוכית נפרשת על עולם המדע גם כשהוא מנסה לפתוח את אופקי הציבור), שכוללת שיחה של חמש דקות עם מדעניות וחוקרות צעירות, ועמדה לבחינת אסוציאציות חבויות, או בתרגום חופשי – סטריאוטיפים.

YMCA. צילום: אילה בלופולסקי

בניין ימק"א (YMCA) במערב ירושלים, שתוכנן על ידי האדריכל ארתור לומיס הרמון (אותו אולי תזהו מבניין אחר שיצר - האמפייר סטייט בילדינג) משקם כעת את 35 הפעמונים שלו, ובמסגרת האירועים יקיים שלושה
קונצרטי פעמונים. שווה לבקר גם בבניין עצמו, שלמרות היותו שייך לארגון נוצרי מובהק - מחבק את כל שלוש הדתות העיקריות. תוכלו לראות זאת, בין היתר, בשלושת כיתובי הכרזת האמונה ("ה' אלוקינו ה' אחד" בעברית, "אין אלוהים מלבד אללה" בערבית ו"אני הדרך" באנגלית) על המגדל ועל הבניינים הצדדיים.

בנוסף מציע הפסטיבל סיורים היסטוריים מעניינים ברחובות ירושלים. מאוד מומלץ להירשם ל -"סיורי חטאים בעיר הקדושה" הכוללים סיור בעקבות סיפורי אהבה ירושלמיים בשם "עד שמצאתי את שאהבה נפשי" (בין האוהבים – רחל המשוררת ושלמה המלך ומלכת שבא) ו"לילות בעתיקות", שמאיר את תולדות עיר מגדל דוד לאור ירח. כמו כן כולל הפסטיבל הופעות ובילויים עד השעות הקטנות של הלילה. בעוד חלק מהאירועים נסגרים בשישי בערב, מועדני ההופעות של העיר יפעלו כרגיל בליל שישי. הצוללת הצהובה תארח ב-16.12 את "פסטיכסאח" - פסטיבל המטאל השנתי, ומועדון הזאפה יגיש הופעות אקוסטיות של אסף אבידן, משינה והיהודים לצד הופעות צהרים של רמי פורטיס ומוש בן-ארי.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 23.11.2011

תיירות: 24 שעות בברלין

ברלין היא מסוג הערים שגם 24 שנים לא יספיקו על מנת לגלות את כל מה שיש ברשותה להציע. לכן מי שברשותו 24 שעות בלבד, כדאי שיהיה מוכן מראש לעובדה שמה שיספיק לראות הוא קצה הקרחון בלבד. אבל זו בשום פנים ואופן אינה סיבה לוותר מראש על אחת הבירות השוקקות ביותר באירופה.

השעון העולמי על אלכס. צילום: אילה בלופולסקי

התחילו את הבוקר שלכם באלכסנדר פלאץ. הכיכר המודרנית, המכונה בפי התושבים אלכס, משל הייתה חבר קרוב, מרכזת כמה מן הסמלים החשובים בעיר. העיקרי שבהם הוא מגדל הטלוויזיה, ש-368 המטרים שלו מתנשאים מעל ברלין באופן המאפשר לחזות בו כמעט מכל נקודה בעיר. אל תבזבזו זמן יקר בניסיון לעלות לראשו. זמני ההמתנה עשויים לעלות על שעה - וזה לא כולל את התור המשתרך לקופה. על אלכס תמצאו גם את השעון העולמי (חפשו עליו את תל אביב) ואת בית העירייה האדום, שהוקם בשנות ה-60 של המאה ה-19. בית העירייה עדיין פעיל, לכן וודאו קודם לכן אם כניסת התיירים מותרת.

אם טרם אכלתם ולא מתחשק לכם מזון מהיר או גרמני, "אלכס", המסעדה למרגלות המגדל בעלת השם המקורי, מציעה ארוחת בוקר טעימה ולא יקרה (אם כי השירות הידידותי איטי). ראוי לציין שבגרמניה משלמים את הטיפ ביחד עם החשבון (טיפים בשיטה הישראלית נתפסים כגסות רוח), לכן אל תשכחו לציין כמה אתם רוצים שייקחו מכם בסך הכל. לא להעלב כשהמלצר ישאל אם אתם משלמים ביחד או בנפרד - הדבר היחיד המובן מאליו בגרמניה הוא הנימוס. מהו נימוס בעיני הגרמנים? זה כבר נושא לכתבה נפרדת.

צאו מן המסעדה לכיוון בית העירייה הממוקם במרחק של כמה מטרים ימינה מן הכיכר, שם תוכלו להתרשם ממזרקת נפטון, המציגה האנשה של ארבעה נהרות חשובים בגרמניה: הריין, הווייכסל, האוֹדר והאלבה. מבט מסביב לא יאפשר לפספס את הצריח של המאריינקירחה, המהווה ניגוד חד למגדל המודרני שמאחוריו (אתם לא הראשונים ואפילו לא האלף במספר שבחרו להנציח את השילוב המוזר בצילום על רקע שמים כחולים). הכנסייה העתיקה עברה לאחרונה עבודות שיפוץ, וכעת מנסה לשקם את "ריקוד המתים" - פסיפס מן המאה החמש-עשרה באורך של למעלה מ-22 מטר. אם אין במקום תפילה, העיפו מבט מהיר בבנייה הגותית (הצבועה כעת, למרבה הצער, בצבע לבן-סיד) ובעבודה שנעשתה על הפסיפס עד כה. אם ברצונכם לסייע לאוצר התרבות העולמי, קופת התרומות לשיקום הפסיפס נמצאת ממש לידו.

מגדל הטלוויזיה ומאריינקירחה - פריים חובה.
צילום: אילה בלופולסקי

המשיכו מעלה עם הפארק, ועצרו לומר שלום לפסל של מארקס ואנגלס - מזכרת לימים בהם ברית המועצות שלטה על רבע מגרמניה ומברלין. לא הרחק משם, ליד ה"הומבולדט בוקס" (המבנה הכחול הכעור, ולמרבה המזל, הזמני, המזדקר מבין המבנים הישנים באזור) עמד בימי הרפובליקה הגרמנית ארמון הרפובליקה. ב-2002 נהרס המבנה עלפי החלטת הבונדסטאג, והיום מתעתדים לשחזר במקום את ארמון ברלין, ששלט על השטח עד שנחרב במלחמת העולם השנייה. מידע נוסף על הפרוייקט תוכלו לקבל באתר האינטרנט של ה"בוקס" (אם יש דבר שהוא בזבוז זמן לשמו, הרי זה ביקור בתערוכת ההסבר של הקופסה).

כאשר תסיימו להצטלם על ברכי אבות הקומוניזם, תגלו ממש מולכם במרחק כמה מטרים את הדוֹם הברלינאי - קתדרלה פרוטסטנטית פעילה ואחד המבנים החשובים ביותר בברלין. מאחורי הדום נמצא אי המוזיאונים, אבל גם כאן מדובר בהשקעת זמן שאינכם יכולים להרשות לעצמכם - כל אחד מן המוזיאונים שבאי יכול בקלות לכלות יום שלם. המשיכו עם הגשר שמאלה, לכיוון שדרת אונטר-דן-לינדן, השדרה המרכזית והמתויירת של ברלין שמובילה מאלכסנדרפלאץ לשער ברדנבורג. והקדישו שימת לב מיוחדת למדשאות משני הצדדים. זו למרגלות הקתדרלה מכונה "גן התשוקה", וגם זו בצדה של הקופסה טומנת בחובה הפתעה רומנטית.

"הספריה הריקה". צילום: אילה בלופולסקי

המשיכו כמה מאות מטרים על השדרה עד שתגלו משמאלכם את בבלפלאץ (בימים אלה תוכלו לזהות את הכיכר על פי הפיגומים המובילים אליה, תופעת לוואי של שיפוץ בית האופרה שליד). במרכז הכיכר (בימים אלה המרכז קרוב לפיגומים) התבוננו היטב ברצפה. מתחת לרגליכם תמצאו את "הספריה הריקה" שעיצב מיכה אולמן - יד הזיכרון לשריפת הספרים שהתחוללה במקום ב-1933. מול הכיכר שוכנת אוניברסיטת הומבולדט, פרי הקמתו של ווילהלם פון הומבולדט (בלשן נודע ואחיו של החוקר אלכסנדר פון הומבולדט). זוהי האוניברסיטה העתיקה ביותר בברלין ואחת הגדולות ביותר בה. אם אתם בקיאים בשפה הגרמנית, הקדישו כמה דקות לדוכני הספרים מיד שניה בכניסה לקמפוס, המציעים ספרות קלאסית במחירים מצחיקים – כולל ספרים חדשים שעולים יותר אצל דמויי ה"סטימצקי" המקומיים. רוב המוכרים נוחים להתמקחות אם אתם רוכשים יותר מספר אחד, ובתוך זמן קצרצר תוכלו להעשיר את הספריה הגרמנית שלכם באוצרות של ממש. 

מבבלפלאץ המשיכו דרך פראנצוזישה-שטראסה עד לז'נדארמנמארקט - הכיכר היפה ביותר בברלין, בעיקר בזכות השילוש הקדוש שסביבה: בית הקונצרטים בעיצוב האדריכל קארל פרידריך שינקל, הקתדרלה הצרפתית והקתדרלה הגרמנית. הפסל של פרידריך שילר במרכז מוסיף לאלגנטיות. המחירים סביב הכיכר יוקרתיים בהתאם, ומומלץ להימנע מן המסעדות שם - פרט לאחת.

פסל שילר בז'נדרארמנמארקט. צילום: אילה בלופולסקי

בפינת שארלוטנשטראסה, ממש ליד הכניסה לרכבת התחתית, נמצא גן העדן של אוהבי השוקולד אניני הטעם. "Fassbender & Rausch", שוקולטרייה הקיימת מאז 1863, מושכת אליה מבקרים (כולל היצורים המשונים שאינם אוהבים שוקולד) בזכות פסלי השוקולד המרהיבים שלה, אבל האטרקציה האמיתית הם הפרלינים בעבודת יד, עליהם תחלמו עוד שנים ארוכות לאחר שתעזבו את המקום. מומלצים בעיקר אלה עם האלכוהול לסוגיו.

אל תתפתו לפלסטיק הניאוני של בית "Ritter Sport", השוקולד-בטעמים הפופולרי ביותר בגרמניה, שמצא את משכנו בקרבת מקום. התערוכה הקטנטנה שלהם אינה ראויה לאזכור, ואת השוקולדים שלהם תוכלו לרכוש בכל סופרמארקט מקומי. יש לכם זמן לבית שוקולד אחד בלבד, אז למה לבחור בלחם פרוס כשיש טארט?


שתי דקות הליכה ימינה מן השוקולטרייה על רחוב מוֹהרנשטראסה ואתם בפינת רחוב פרידריכשטראסה, אחת משדרות הקניות העיקריות של העיר. הטווח כאן רחב – החל בגאלרי לאפייט, המכילה את מיטב מעצבי העל (כגון ויויאן ווסטווד, שאנל ומייקל קורס), וכלה ב-H&M.

שער ברנדנבורג בפסטיבל האורות השנתי.
צילום: אילה בלופולסקי

המשיכו היישר אל הקניון היוקרתי פרידריכשטאדט פסאז'ן (קווארטייר 206), שיתגלה מולכם כעבור מספר דקות. פרט לעיצוב הפנים הגיאומטרי המרהיב, המבנה הקר מסתיר בקומתו התחתונה את אחת משתי הגלריות הברלינאיות של בית הממכר לאמנות מנסינג. מנסינג בוררים את האמנים שבעבודותיהם הם סוחרים בקפידה יתרה, ובכניסה חינמית לחלוטין תוכלו לחזות, בחלל קטן יחסית, ביצירות של וורהול ופיקאסו לצד אלה של בריטה ופאצינו. זו בתוך הפסאז'ן גלריית מנסינג השניה בעיר נמצאת מרחק כמה מטרים נוספים משם, על פינת אונטר-דן-לינדן. אם הזמן עדיין בידכם, בקרו גם בה. אל תרפרפו על אף יצירה, של אף אחת מן השתיים – אתם עלולים להחמיץ את תגלית חייכם.

בשלב זה האורות על העצים כבר ודאי יעירו את הלילה הברלינאי ויאירו את אונטר-דן-לינדן ברומנטיקה אירופאית. פנו שמאלה מפרידריכשטראסה וטיילו ישר לאורך שדרת אונטר-דר-לינדן עד לשער ברנדנבורג – המבנה העצום בו ודאי תבחינו עוד מן השדרה. הסמל של ברלין, שהוקם במאה ה18 על ידי קארל גוטפריד לאנגהאנס ושוקם לפני כעשור, מרשים גם ביום, אך כאשר הוא בוהק מתוך האפלה הלילית הוא נוסך בפאריזר פלאץ קסם מיוחד. התעלמו מן התיירים הממלאים את הכיכר והניחו לעצמכם לנשום את אוויר הלילה. אחר כך עברו את השער.

כמאתיים מטרים שמאלה מהשער תמצאו את אנדרטת הזיכרון ליהודי השואה, שתכוננה על ידי האדריכל פיטר אייזנמן ושוכנת במקום בו עמדו בימי הרייך השלישי משרדי הקאנצלר של היטלר. מרכז המבקרים של המקום כבר ודאי סגור, אך האווירה הלילית באנדרטה דמויית בית העלמין יעילה יותר מכל תערוכה. אם הגעתם לעיר בתקופה מושלגת, הימנעו בכל מחיר מכניסה אל תוך המבוך - אלא אם ברצונכם שהאדמה הקפואה והחלקה בין המונוליטים תגבה קרבן נוסף של ההיסטוריה.

מלאכים בשמי ברלין. צילום: אילה בלופולסקי

לאחר הביקור באנדרטה חזרו אחורה והפעם לכו ימינה מן השער. במרחק קצרצר משם עומד הרייכסטאג, בניין הפרלמנט הגרמני, גם הוא מואר ומזדקר אל תוך הלילה. המבנה, שהוקם במאה 19 לאחר איחוד הנסיכויות, ניזוק בשריפה ב1933 ושוקם בשנות ה90. הכיתוב בראשו, "עבור העם הגרמני", נחקק ב-1916.
אם לרשותכם הלילה, חזרו אל השער ולכו ישר, עד שתגלו את עמוד הניצחון הנושא את אלזה הזהובה. מסרו דרישת שלום לדמיאל.





 פורסם בעכבר עולם, 15.11.2011

ביקורת מסעדה: "פסטה מיה" ברמת החייל

בתור תל אביבית גאה שמתי לי למטרה למצוא בעיר הגדולה את כל אותן פינות קטנות וחמות, המחזיקות בכל היתרונות של העיר הגדולה מבלי ללקות בקרירות ההיי-טקית הפושה בכֹה רבים מבתי הקפה החדשים. מאחר ואיתרע מזלי לצאת עם בחור שהחליט להפוך לצמחוני אי שם באמצע מערכת היחסים שלנו, החיפוש הפך לקשה פי כמה – אך לא לבלתי אפשרי. הגילוי המוצלח הראשון שברצוני לחלוק עמכם הוא סניף רמת החייל של מסעדת "פסטה מיה", המתהדר בתפריט חלבי למהדרין (לדתיים שביניכם – צר לי, המקום פתוח בשבת).

אל תתנו למיקומה של המסעדה בתוך פסאז' קטן של בניין משרדים חדיש להטעות אתכם; מרגע הכניסה אתם טובלים ברהיטי עץ כהים, מראות גדולות במסגרות עתיקות וארונות יין, עד כי בצאתכם מן המקום אתם מופתעים לגלות כי לא סעדתם בסמטאותיה מרוצפות האבנים של פירנצה ככלות הכל. 

מחירי הפסטות גבוהים למדי ונעים בין 40 ל-60 שקלים למנה, מה שלא מאפשר לבעלי משכורת של סטודנטים להפוך ללקוחות קבועים במקום, אולם אם ברצונכם לחגוג תאריך חשוב באווירה אינטימית בניחוח רנסנס עם אוכל טעים ויין, "פסטה מיה" היא בחירה המושלמת. 

התפריט מציע לסועדים 32 צורות שונות של פסטה, המלוות ברטבים משלושה סוגים: רטבים על בסיס פומודורו (עגבניות בשבילכם), רטבים על בסיס שמנת ורטבים על בסיס אליו, אוליו ופפרונצ'ינו (שום, שמן זית ופלפל חריף). עבור שומרי המשקל קיימים בתפריט סלטים שונים, מצע אניפסטי של ירקות ופסטה מלאה שטעמה לא נופל מטעמן של הפסטות הרגילות, ואף עולה עליהן.  

אם אינכם אלרגיים עד מוות (כמוני), אולי תעדיפו את הסניף ברחוב יהודה הלוי פינת נחמני, המציע גם תפריט על בסיס פירות ים. לא טעמתי (מסיבות ברורות), אולם אני מניחה שזה אכן טוב כמו שזה נשמע.

מומלץ בחום להגיע למסעדה בערב, בשעה שהחושך כבר נפל על המשרדים של צפון תל אביב והמקום טובל בתאורה חמימה אפלולית-למחצה. תוכלו לבחור לכם שולחן קטן בפינה, שם האור הזהוב יותיר אתכם בהרגשה כי אתם לבד בעולם – המלצרים מסבירי הפנים ונטולי ההצקות ירשו לכם.

מכל מקום כדאי להזמין מקום מראש – אין דבר יותר מאכזב מהצצה רגעית אל החום הטוסקאני רק כדי לצאת שוב אל השדרה הקרה של רחוב הברזל.

פורסם ב"ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, 2007.