תיירות: מוזיאונים ברומא

אמנם איטליה הייתה מאז ומתמיד ערש של תרבות, אבל מרכזה, אופן מפתיע, מעולם לא היה ברומא. אך למרות שפירנצה, ונציה ומילאנו הן הערים הראשונות העולות בראשו של חובב מוזיאונים כשהוא חושב על אמנות, גם לעיר הבירה האיטלקית יש מה להגיד- ובעיקר, מה להראות - בנושא.

גלריה בורגזה
במרכזו של אחד הפארק הציבוריים הגדולים ביותר ברומא, שוכנת הווילה שעל שמה הוא קרוי – וילה בורגזה. מבין שלושת המוזיאונים שמאכלסת הווילה רחבת הידיים, הגדול והחשוב שבהם הוא גלריה בורגזה. הקומה התחתונה של גלריה בורגזה, המהווה את אחד המוזיאונים החשובים ברומא בכלל, מוקדשת לאמנות הפיסול, וחובה בתוכה אוסף מפואר של ברניני, הכולל יצירות כדוגמת "דוד", "חטיפת פרוסרפינה" ו"אפולו ודפנה". הקומה העליונה מוקדשת לציור, ומכילה עבודות של רפאל, דה וינצ'י, טיציאן ("אהבה שמיימית ואהבת בשרים") ורובנס, וכן כמה מיצירותיו הנהדרות ביותר של קאראוואג'ו ("באכחוס החולה", "נער עם סל פירות", "ג'ירולמו הקדוש", "דוד עם ראשו של גולית", "מדונה וילד עם סנט אנה").
למבט נוסף בווילה ניתן לפנות לגלריה הלאומית לאמנות מודרנית (גאלריה נאציונאלי די ארטה מודרנה), המציגה עבודות של אמנים איטלקים מן המאות ה-19 וה-20, ולמוזיאוֹ נאציונאלה אטרוּסקוֹ, המציג ממצאים ארכיאולוגיים מן התקופה הטרום-רומאית.

MAXXI, המוזיאון הלאומי לאמנויות המאה ה-21 
מוזיאון MAXXI הוקם על ידי ארגון שמטרתו לקדם יצירה איטלקית מודרנית, והבניין העצום שלו – יצירת מופת של ארכיטקטורה מודרנית במפני עצמה - מאכלס בפועל שני מוזיאונים שונים. "MAXXI אמנות" מציג אוסף קבוע של יצירות בנות זמננו, תוך שימת דגש על ההקשר האיטלקי ועל אמנות צעירה, וכן מבחר יצירות מארבעת העשורים האחרונים של המאה ה-20, מעשה ידי אמנים מאיטליה ורחבי העולם. בנוסף, משמש "MAXXI אמנות" כחלל ניסיוני ליצירות אינטרדיסציפלינריות, וכן כבמה עבור אמני תיאטרון, מחול, מוסיקה, אופנה, קולנוע ופרסום.
מי שמחפש הפוגה מן המבנים הרומאיים העתיקים, מוזמן לשים פעמיו אל "MAXXI ארכיטקטורה". החלק הזה של המוזיאון מוקדש לאריכטקטורה איטלקית של המאות ה-20 וה-21, והוא מכיל למעלה מ-25 אלף צילומים, של 60 צלמים שונים, כ-50 אלף ציורים וסקיצות, וכן מבחר של מודלים, ספרים, מכתבים ומסמכים בנושא.

מוזיאוני קפיטולינה
קפיטולנה הוא למעשה שם הגג של שני ארמונות שונים, שעוצבו על ידי מיכאלאנג'לו בכבודו ובעצמו. הראשון הוא פלאצו נואובו (הארמון החדש), המוקדש בעיקר לפיסול יווני ורומאי מן העת העתיקה, וב"אולם הפילוסופים" שלו תוכלו לחזות בתווי פניהם המאובנים של פוליטיקאים, מדענים ומשוררים מן הימים בהם דמוקרטיה הייתה עניין של השכבות העשירות בלבד וספרטה סיפקה את החינוך הכי טוב באזור.
את פלאצו דֶאי קונסרבטוֹרי, שהיה בימי הביניים מקום מושבו של השלטון העירוני, תזהו לפי הפסל הנודע של הזאבה עם רמוס ורומולוס, השומר על הכניסה. הארמון מהווה בימים אלה בית למבחר של יצירות מופת איטלקיות, ביניהן פסל ראשה של מדוזה מאת ברניני, וציורים של קראוואג'יו, וֶרוֹנזה, ואן-דייק וטינטורטי.
עד ל-9 בספטמבר תוכלו לחזות בקפיטולינה בתערוכה "Lux in arcana", המעניקה הצצה נדירה של לארכיוני הוותיקן, וחושפת לראשונה מסמכים היסטוריים המקיפים קרוב ל-1,200 שנות היסטוריה קתולית.  פרטים נוספים על התערוכה באתרהּ הרשמי: www.luxinarcana.org.

המוזיאון הלאומי של רומא
כמו במקרה של הקפיטולינה, גם כאן מדובר בשם גג, הפעם לארבעה אתרים שונים. מרחצאות דיוקלטיאנוס (כתובת: Via del Viminale 3), האולם המתומן (כתובת: Viale Enrico De Nicola 79), פלאצו מאיסמוס (כתובת: Largo di Villa Peretti 1) ופלאצו אלטמפ (כתובת: Via di Sant'Apollinare 44) יוצרים יחד את אחד מן האוספים הארכיאולוגיים החשובים בעולם. המרחצאות, הקרויים על שם הקיסר הרומי ששלט מסוף המאה השלישית עד תחילת המאה הרביעית לפנה"ס, עברו שחזור, ומאכסנים בתוכם אוסף של פריטי קבורה שונים, וכן תערוכות מתחלפות. האולם המתומן, הצמוד למרחצאות, מכיל אוסף של פסלים נדירים - כולם מקורם במרחצאות.
פלאצו מאסימו, שנבנה במאה ה-19 כחיקוי לבתי אצולה מתקופת הבארוק הרומאית, הוא ארבע קומות של מיצגים נדירים. בקומת הכניסה ניתן לראות עבודות שייצגו את משנתו הפוליטית והאידיאולוגית של הקיסר אוגוסטוס, הקומה הראשונה מכילה ממצאים מן התקופה הפלאבית עד לימיה המאוחרים של האימפריה, הקומה השניה עוסקת בפסיפסים, ואילו קומת המרתף מוקדשת למטבעות ולתכשיטים. פלאצו אלטמפ, שהוקם במאה ה-15, מכיל מספר מיצגים נדירים, כולל הפסל "הגאלי ההורג את עצמו ואת אשתו" מן המאה השלישית לפנה"ס, "ארֶס" של לודוביסי, ופסיפס קאסטלפורציאנו מן המאה השניה, המהווה את האחד הפסיפסים הרומאים החשובים ביותר בכל הזמנים.

הארמון האפוסטולי בוותיקן
המדינה הקתולית במרכזה של רומא הייתה ועודנה מולדת לכמה מאוצרות האמנות החשובים ביותר של האנושות. הראשון שבהם הוא הקפלה הסיסטינית בארמון האפיפיור. רוב הסיכויים שאם טרם ביקרתם במקום אינכם מודעים לעובדה כי ציור התקרה האגדי של מיכאלאנג'לו, המציג סצינות מתוך ספר בראשית (המפורסמת שבהם היא זו המתארת את בריאת האדם), הוא רק דוגמא אחת מבין רבות ליצירות המופת המעטרות את הקפלה. את הקיר הדרומי מעטר רצף של ציורי פרסקו המתאר סצנות מחייו של משה, והקיר הצפוני מוקדש לחייו של ישו. שישה ציורים לכל קיר. האמנים? בין היתר - בוטיצ'לי (לא פחות משלושה פרסקו), רוסלי ופרוג'ינו. הדעות חלוקות לגבי חלק מן הציורים, ויש אף המשייכים אחד מהם לסיניורלי. גם מיכאלאנג'לו עצמו לא הסתפק בתקרה בלבד, והוסיף ועיטר גם את המזבח, בסצנה המתארת את יום הדין.
בקומה השניה של הארמון האפוסטולי תמצאו ארבעה חדרים שעוטרו בפרסקו מרהיבים על ידי רפאל בכבודו ובעצמו, עובדה שהעניקה להם את השם המפתיע "חדרי רפאל". סצינות מתוך ההיסטוריה, המיתולוגיה והברית החדשה ממלאות את הקירות באופן הגורם למתבונן לאבד את ידיו ורגליו בתוך פאר היצירה. כאן גם תמצאו את אחת העבודות הנודעות ביותר של האמן, "אסכולת אתונה".

מוזיאון הפסטה הלאומי
מוזיאונים המוקדשים לגאוות קולינריות לאומיות הפכו בשנים האחרונות לדבר שבשגרה, ומוזיאון הפסטה האיטלקית טוען לכתר הבכורה של הטרנד. לא פחות מאחד עשר חדרי תצוגה מקיפים את שמונה מאות שנות קיומה של אחת הפחמימות האהובות ביותר בעולם. המבקרים מוזמנים לגלות כיצד יוצרה פסטה בימיה הראשונים, לעקוב אחר המודרניזציה של התהליך, וכמובן – לטעום. למרבה הצער, בימים אלה המוזיאון סגור לשיפוצים עד להודעה חדשה, כך שתיאלצו לקבל את מנת הפסטה שלכם מן המסעדות הרומאיות. 


פורבם בעכבר עולם, 05.07.2012

תיירות: נא להכיר - וילנא הצעירה

כשנסעתי בינואר האחרון לליטא, התגובה הראשונה של כל מי שסיפרתי לו על הנסיעה שלי הייתה: "למה?!". עבור רבים, כל אזכור של המדינה מעורר באופן אוטומטי אחת משלוש אסוציאציות נבחרות:  יהדות מזרח אירופה של המאה ה-19, השואה או ברית המועצות לשעבר (ולמהדרין - המדינה שייצאה אלינו את שאראס). אלא שלהפתעת המקטרגים על אחת המדינות המגניבות ביותר מזרחית לפולין, הספקנו מאז להתקדם אל המאה ה21. ליטא, מדינה עצמאית מאז 1991, היא - על שפתה הייחודית, תרבות המועדונים ובתי הקפה העשירה, והבוהמה המיתולוגית שלה - בית להיפסטרים, שוחרי אמנות וחובבי כל דבר מגניב באופן כללי. רק תזכרו שאני סיפרתי לכם עליה קודם.

למוקדים התיירותיים שמציעה ליטא מספר פנים. עיקר התיירות הליטאית היא דווקא בקיץ, כנראה בגלל שרק מטורפים כמוני מתנדבים לנסוע בחורף למדינה בה הטמפרוטורות יכולות להגיע למינוס 28 מעלות צלזיוס, והאטרקציות הן בהתאם. התיירים שמגיעים למדינה בחודשים החמים שמחים לעביר את זמנם בערי קיט לחופי הים הבלטי (כגון קלַייפֵּדה), להירגע בעיירות הדייגים הפסטורליות (כדוגמת נידה - כל קשר לתנ"ך מקרי בהחלט - בה התגורר במשך מספר שנים הסופר תומאס מאן, אשר מארחת מדי שנה פסטיבל ג'אז), או לשקוע במעיינות החמים הנודעים של ערי הספא (פַּלַנגה, דרוּסקינינקיי ובּירשטוֹנאס).

עבור חובבי הערים הגדולות כמו כותבת שורות אלה, המקומות הנכונים להגיע אליהם הם וילנא (Vilnius) וקוֹבְנה (Kaunas), לא משנה באיזו עונה. שתי הערים הגדולות ביותר בליטא נשמעות לכם אולי מוכרות מתוקף כיכובן בסיפורי רבנים מלפני 200 שנה, אבל מי שמגיע אליהן כיום ימצא חיים שוקקים ומודרניים לצד ארכיטקטורה עתיקה משומרת היטב. המיטב של אירופה, במחירים של דרום אמריקה. להלן אפריטיף של מה שיש לעיר הבירה הליטאית להציע.

רפובליקת אוז'ופיס (Uzupis)

הוראות שימוש. צילום: אילה בלופולסקי

רפובליקת אוז'ופיס היא הבוהמה בהתגלמותה. יש המשווים אותה למונמארטר הפריזאי, אבל האמת היא שהיא פשוט לא ברת השוואה לשום דבר שאתם מכירים. רובע אוז'ופיס ("מעבר לנהר" בתרגום חופשי), שמופרד מהעיר העתיקה על ידי נהר הווילניא, הוא בועה קטנה וצבעונית של אמנים, סופרים, משוררים, וטיפוסים מרתקים באופן כללי. למשל ניקדמוס - משורר מזוקן, נווד נצחי ואגדה מקומית, שהמוצ'ילה שהוא נושא איתו לכל מקום מכילה יותר דברים בלתי צפויים מאשר הכיס הבלתי-נראה של באגס באני. אם תראו אותו, מסרו דרישת שלום חמה מאלכס ודַייווה. האזור הקטן אך הצפוף מאוכלס במבחר של בתי קפה, גלריות וחנויות המציעות עבודות יד שלא תמצאו באף מקום אחר. מומלצת במיוחד גלריית "Galera" ליד הגשר, מול פסל בתולת הים. אל דאגה, אין סיכוי שתפספסו אותה.
ב-1 באפריל 1997 הכריז על עצמו הרובע, במהלך ספק אירוני ספק רציני, כעל רפובליקה עצמאית (למרות שממשלת ליטא לא מכירה במהלך), ואף הוציא חוקה משלו. את 41 העקרונות של החוקה תוכלו לקרוא על אחד הקירות ברובע במגוון שפות (כולל יידיש), והם כוללים הצהרות כגון "לאדם יש הזכות לא לדעת לעיתים, האם יש לו חובות", "לכלב יש הזכות להיות כלב", ו"לאדם יש הזכות לחגוג או לא לחגוג את יום הולדתו". אם לא הבנתם, לא נורא - "לאדם יש הזכות לא להבין דבר".

מי הזיז את הגבינה שלי?

צילום: אילה בלופולסקי

המטבח הליטאי לא שונה מהרבה מטבחים לאומיים אחרים של האזור, ומכיל בתוכו הרבה תפוחי אדמה והרבה בשר. הייחוד שלו הוא דווקא בגבינות, ויותר נכון בגבינה אחת ספציפית. דג'וּגאס (Dziugas), התשובה הליטאית לאמנטל. דג'וגאס היא גבינה צהובה מיושנת – שנה, שנתיים, שלוש או ארבע שנים, ככל שהיא ישנה יותר כך היא חריפה יותר. בגלל שמדובר בטריידמארק לאומי, יש גם רשת של בתי קפה של המותג שמוכרת את הגבינה המהוללת לצד גבינות בוטיק נוספות, יין, זיתים וכל דבר שהולך טוב עם גבינה. אם מתחשק לכם קינוח, יש גם עוגות. גבינה כמובן.
הסניף החביב ביותר של הרשת הזו נמצא על רחוב Pilies - השדרה המרכזית היפהפיה בעיר העתיקה, שזכתה לתואר אתר מורשת עולמית של אונסקו. רהיטי העץ הכבדים, סדרת הציורים מסאגת גיבורים ליטאית המעטרת את הקיר, והשירות הלבבי (לפחות מניסיוני האישי) יבטיחו לכם חוויה מענגת. אם אהבתם, תוכלו לקחת איתכם מארז (ארוז היטב) של 100 גרם גבינה, מהמסעדה או מהסופרמרקט הקרוב.

Zola
גבינות ויין, אמרנו? בר היין "זולא", הקרוי על שמו של הסופר הצרפתי אמיל, הוא אוצר של אווירה פרובנסאלית חמה המסתתר דווקא מחוץ לאזור חיי הלילה השוקק של וילנא. זהו ככל הנראה תוצר אופנה חולפת של ברי יין מעברה של וילנא לפני כמה שנים אבל למרבה המזל, דווקא פינת החמד הזו שרדה. מי שיתרחק מעט מהעיר העתיקה לטובת המקום הקטן ושובת הלב הזה, יגלה שולחנות קטנים, ספות נוחות, קירות בצבעי אדמה בגוונים מהוהים, תפריט יינות עשיר וטוסטים קטנים שנמסים בפה. בין אם אתם לבד, בדייט או עם חברים, הישיבה לאור נרות עם כוס יין משובח ביד ו-וינטאג' צרפתי מסביב היא פינוק שאתם חייבים לעצמכם.

הכנסיות של וילנא
ליטא של היום היא אמנם מדינה קתולית, אך כמה מן הכנסיות המרהיבות ביותר של וילנא הן דווקא אלה האורתודוקסיות, המשומרות היטב על ידי הקהילה הרוסית המקומית. מי שרגיל לתקרות הרמות של הכנסיות הקתוליות או לפשטות של אלה הפרוטסטנטיות יוכה בהלם. האווירה שמקדמת את פני המבקר בכנסיה אורתוקוסית, אותה תזהו לפי הכיפות המעוגלות ולפי הצלב בעל הקו הנטוי הנוסף, לא דומה לשום דבר אחר. ההבדל הראשון והעיקרי הוא היעדר הספסלים, הנובע מן העובדה שתפילות אורתודוקסיות מתנהלות בעמידה. ההבדל השני הוא אפקט ההפתעה - למרות מימדיהן, לכנסיות אורתודוקסיות במרבית המקרים תקרה נמוכה בהרבה מגובה צריחיה, העומדת בסתירה מוחלטת למימדיה של הכנסיה בהתבוננות מחוץ. אין איך לתאר זאת - הדיסוננס שנוצר בין כניסה לבניין הגבוה ביותר באזור לבין הגילוי שהתקרה שלו נמצאת במרחק מטרים ספורים מהראש שלכם דורש הכנה נפשית.
הכנסיה שבה הדיסוננס הזה הוא כנראה החזק ביותר היא כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר העתיקה, שהוקמה במאה ה-14. פאר היצירה המעוטר מבחוץ בגווני ורוד ואדום, שצריחיו מתנשאים למרחקים, מגלה חלל תפילה בגודל של כוך, המסתיים לאחר מטרים ספורים ושתקרתו נמוכה יותר אף מזו של בית קפה ממוצע. אבל הכנסיה האורתודוקסית החשובה ביותר בליטא היא כנסיית רוח הקודש, הממוקמת ליד שערי השחר. באופן חריג, הארכיטקטורה הפנימית של הכנסייה, שהוקמה בתקופת הבארוק, תואמת דווקא את הצלב הלטיני. היא ראויה לביקור בעיקר בזכות התורכיז העז - צבע נדיר בכנסיות מכל זרם שהוא, שבו צבוע המזבח העצום, החולש על החלל הצבעוני ממילא. שימו לב שבכנסיות אורתודוקסיות נשים מתבקשות לכסות את ראשן בכניסה ואילו גברים מתבקשים להסיר את כיסוי הראש שלהם. הכינו צעיף או כובע מראש.

Mint Vinetu
כל עיר גדולה הראויה לשמה מטפחת לפחות מקום אחד כזה: חנות ספרים קטנה בבעלות פרטית בה אפשר לשתות קפה או תה, לערוך ערבי שירה, לצפות בהקרנות של סרטים עצמאיים, או סתם לשבת ולפטפט עם הסטודנטים המקומיים המגניבים. "מינט וינֶטוּ", חנות ספרי יד שניה הממוקמת בסמטה קטנה במרכז העיר, היא בדיוק מקום כזה ואף יותר מכך. בנוסף לכל הנ"ל, המקום מציע עוגות ומאפים טריים, אינטרנט חינמי ושירותי הדפסה, סריקה וצריבה. גן עדן לפרילנסרים מכל סוג.
שם החנות, כמו גם הלוגו שלה, שאולים מהסופר הגרמני קארל מאי, שסדרת ספריו על הגיבור האינדיאני וינטוּ (Winnetou בגרמנית) הפכה הן את הגיבור והן את הסופר לשם דבר בגרמניה ומחוצה לה. הבעיה היחידה שאתם עשויים להיתקל בה כאן היא הליטאית. למרות שהצוות המקסים דובר גם אנגלית ורוסית, ההימצאות בתוך חלל העמוס בספרים שאין לכם סיכוי להבין עלולה להיות מתסכלת. השפות הבלטיות לא דומות לשום דבר שאתם מכירים, ולא מאפשרות למי שאינו דובר אותן אפילו ניחוש מושכל. אמנם "מינט וינטו" מחזיק גם מלאי של ספרים באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית, אבל אם אתם באים לאירוע, מומלץ להצטייד מראש בליווי של מי מהמקומיים.
 
Pasaka Cinemabotique
את קולנוע הבוטיק "פַּסאקה" ("אגדה") בעיר העתיקה תזהו לפי ציור הקיר בהשראת "עליסה בארץ הפלאות" המעטר את כניסתו. כמו למרבית האירופאים, לליטאים יש הרגל דיבוב מגונה בכל הנוגע לסרטים, אבל ב"פסאקה" תוכלו לתפוס אותם עם כתוביות. כיאה לתואר "בוטיק קולנוע", המקום מקרין מבחר סרטים עצמאיים מליטא ומהעולם, שלעיתים מלווים גם בכתוביות באנגלית או ברוסית. זה המקום לחזות בו בסרטים שלעולם לא הייתם מגלים בצורה אחרת, כמו למשל קומדיות פיניות הזויות.  

Studio 9
"סטודיו 9" הוא בר-מסעדה חדש יחסית הממוקם ממש במרכז העיר, על כיכר וינצוֹ קוּדירקוס. במבט ראשון נראה כי הוא הרוויח את שמו ביושר - החלל אכן נראה כאילו שימש בעבר כסטודיו לכל דבר. בשעות היום ה"סטודיו" הוא מסעדה בעלת גוון עסקי, המגישה תפריט שעיקרו אוכל איטלקי ובשרים, אבל לאחר רדת החשיכה המסעדה עוברת מטמורפוזה לבר אופנתי. הקהל: בני 25 ומעלה, שמעדיפים לשתות ממבחר אלכוהול הבית סביב השולחנות המרווחים, או לרקוד לצלילי מוסיקה אלקטרונית איכותית. בימים כתיקונם המקום פועל מ-11 בבוקר עד חצות, ובשישי ושבת עד 4 בבוקר. זהו מקום מושלם להפוך את ארוחת הערב לבילוי לילי.  

מנת האמנות הקבועה שלכם

גאווה לאומית. צילום: אילה בלופולסקי

ליטא מעולם לא נודעה כמדינה שחוללה מהפכה בעולם האמנות, ויש בכך מן העוול. מ.ק. צ'יוּרליוֹניס, מלחין וצייר גאוני שצייר בצבעי פנדה (!) מחמת עוניו המרוד, הוציא מתחת ידיו סימבוליקה מפעמת, נופים אווריריים שכמו נלקחו היישר מעולם הפיות, ו-ויזואלזציות מרהיבות של מוסיקה קלאסית. במרכז העיר, באחת הסמטאות לא הרחק מבית העירייה, תמצאו את הבית הזעיר שבו התגורר הגאון הדלפון מווילנא. כיום הבית נמצא בידיים פרטיות, והאיש נעים הסבר, שהכיר את בני משפחתו של האמן, ישמח לתת לכם תדריך קצר (תלוי בזרימת השיחה) על האיש, חייו ותרומתו לאמנות. הוא אף יציג בפניכם צילומים מהאוסף הפרטי של משפחת צ'יורליוניס.

על מנת לחזות באוסף העיקרי של עבודות האמן תאילצו לנסוע למוזיאון צ'יורליוניס בקובנה, שהוקם בתקופה שבה וילנא הייתה שייכת לפולין. אבל לפני שאתם אורזים את הלסת בתיק נפרד, כי אתם לא רוצים לשכוח אותה על רצפת המוזיאון - לכו לגלריה הלאומית. היא אמנם מכילה רק שני ציורים של צ'יורליוניס, אבל האטרקציה העיקרית שלה היא ללא ספק אוסף הדפסי התחריט, העובר כחוט השני בכל חדרי התצוגה. בעוד שהציור והפיסול בליטא התעוררו באמת רק במאה ה-20, האוצר הלאומי האמיתי שלה הוא האמנות הגרפית. אם הזמן שלכם קצוב, אתרו את צ'יורליוניס והתעלמו משאר הקירות בגלריה. מקדו את תשומת ליבכם במרכזו של כל חדר, שם תמצאו ליטוגרפיות ולינוגרפיות עוצרות נשימה של אמנים כדוגמת ויטַאוּטאס קַלינַאוּסקאס וסטאסיס קרַסַאוּסקאס (אל בהלה, כל השמות הגבריים בליטא מסתיימים ב"אַס").

פורסם בעכבר עולם, 13.03.2012

תיירות: מוזיאונים בפראג

יפהפיה, זו המילה הראשונה שעולה בראשו של כל מי שביקר אי פעם בפראג. הצריחים, הרחובות מרוצפי האבן, הגשרים, הכנסיות העתיקות, הבתים המשומרים היטב מן המאות הקודמות - העיר על הוולטאבה היא כולה עיר של זהב, נחושת ואור, שכל אחד היה שמח להיות כינור לסימפוניות שלה. אפילו מוצרט הקדיש לה אחת.

למרות כל היופי הזה, הטמפרטורות של החורף האירופאי מאיימות להפוך אפילו את היפהפיה הצ'כית למלכת קרח. אלא שדווקא אותו חורף הגשום מעניק הזדמנות מושלמת לבדוק את המוזיאונים שלה מבפנים.

המוזיאון הלאומי

אי אפשר לפספס את המבנה האדיר של המוזיאון הלאומי של פראג, המכתר בכל הדרו את כיכר ונצ'סלאס. למרות הציפייה שנוטים לפתח תיירים שכבר חזו במוזיאונים בעלי סדר גודל דומה בגרמניה או איטליה, כאן לא מוצאים ציורים של ורמיר או פסלים של מיכאלאנג'לו. המוזיאון, שנוסד ב-1818 כאוצר תרבות, מתמקד בעיקר בתחומי המדעים, ומציג אוסף רחב מימדים של מינרלים, פוחלצים (בין היתר, של חיות שכבר הוכחדו בהצלחה רבה על ידי האדם), שלדי דינוזאורים, ממצאים פלאונטולוגיים וארכיאולוגיים, כלים עתיקים וכלי נשק.

כדאי לדעת: רוב המוזיאון נסגר לשיפוצים ביולי האחרון, וייפתח מחדש ביוני 2015. אבל אל חשש - אם הגעתם לכאן בחיפוש אחר אמנות קלאסית, כנראה שהתבלבלתם עם הגלריה הלאומית.

הגלריה הלאומית

למרות הרושם המטעה, "הגלריה הלאומית" הוא בעצם שם גג לאוסף האמנות הלאומי, המפוזר על פני שישה מוקדים ברחבי העיר. ארמון סטרנברג (Sternbersky palac) מהווה את האטרקציה העיקרית מבין השישה. הוא זה שמאכסן, בנוסף לאמנות צ'כית מן המאות ה-18-14, את אוסף המאסטרים, המכיל יצירות של דירר, ברויגל, רובנס, ואן גוך, פיקאסו, והרשימה עוד ארוכה.

מנזר גיאורג (ז'ירי) הקדוש (Klaster sv. Jiri) מציג ציור ופיסול בוהמייניים, מימי הביניים עד 1800. מנזר אגנס (אגניישקה) הקדושה מבוהמיה (Klaster sv. Anezky Ceske) מחזיק באוסף אמנות צ'כית מן המאה ה-19, בעיקר בסגנון ניאו-גותי. המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית - שהוקם ב-1928, נשרף ב-1974 ושופץ ב-1995 - מציג (באופן מפתיע בעליל, כמובן) אמנות צ'כית מן המאה ה-20, וכן מבחר יצירות מרהיבות מרחבי אירופה מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בטירת זבראסלאב (Zamek Zbraslav) אפשר לחזות באמנות שמקורה מחוץ לגבולות אירופה, וארמון קינסקי (Palac Kinskych) מכיל את אוסף הרישומים וההדפסים.

מוזיאון הקומוניזם

ההומור השחור והמודע לעצמו של הצ'כים זועק ממוזיאון הקומוניזם עוד לפני שעוברים את הדלת. המיקום האירוני בין מק'דונלדס (המהווה גם את הנוף מחלון המוזיאון) לבין קזינו אומר כנראה את כל מה שהיה למקימי הפינה ההיסטורית הזו להגיד בנושא. עם זאת, זהו לא תירוץ לוותר על תערוכת הקבע הנפלאה, הכוללת, ככל הנראה, את אוסף פסלי לנין הגדול ביותר שתראו אי פעם במקום אחד, כמו גם פוסטרים מהתקופה, דגלים וציורים מקוריים של "ריאליזם סובייטי" (ז'אנר קצר-ימים של קיטש לאומי מפעם). במקום אפשר למצוא גם שחזור של חדרים שלמים המציגים את החיים תחת הקומוניזם - החל מכיתה בבית הספר, עבור בחדר עבודה וכלה בחדר חקירות. כל זה, כמובן, לצד הסברים היסטוריים, סרטי תעודה וצילומים. הרושם שמתקבל הוא מבט מקיף וחי על חיי היומיום, התרבות, הכלכלה והפוליטיקה של הקומוניזם. דוברי הרוסית ייהנו מן הערך המוסף שבין הקרבה הלשונית בין הרוסית לצ'כית, וגם מן הנוכחות הבלתי מבוטלת של הרוסית עצמה בתערוכה.

כדאי במיוחד: המהדרין מוזמנים לרכוש רפרודוקציה של אחד הפוסטרים במוזיאון, או פריט לבוש עטור כוכב אדום מחנות המוזיאון.

מוזיאון העינויים

אם אתם היסטוריונים, חובבי קינק לסוגיו, או סתם בעלי סקרנות מורבידית – הגעתם למקום הנכון. חגורות צניעות, "בתולות ברזל", סַדים, ושלל כלים נוספים לשחרור הלשון ו/או הנפש הכופרת מוצגים לראווה במוזיאון הקטן הזה, שסביר להניח שייחרט בזיכרונכם עד יומכם האחרון (ותגידו תודה שזה רק בזיכרונכם). אם אי פעם עברה במוחכם המחשבה שהייתם צריכים להיוולד במאה מוקדמת יותר, התצוגה החביבה הזו תוציא לכם אותה מהראש אחת ולתמיד.

מה באיזור: אם זה לא מספיק לכם, כדאי לבקר גם בצינוק המאובזר היטב של טירת פראג (Prazsky hrad), על מדרגותיו המתפתלות, רצפתו המוצעת בקש וחלונותיו הקטנים.

מוזיאון קפקא

אי אפשר לדבר על פראג בלי לדבר על הייצוא הספרותי העיקרי שלה – הגאון מפראג פרנץ קפקא, שבילה חלק ניכר מחייו בעיר הולדתו, למרות שכתב בגרמנית. המוזיאון המוקדש למי שהיה אחד הסופרים המשונים והמבריקים ביותר של המאה הקודמת, מחולק לשני חלקים. הראשון עוסק בקשר בין קפקא לפראג, ובאופן שבו השפיעה היפהפיה הקרה הזו על כתיבתו, והשני הוא טופוגרפיה דמיונית של העיר על פי כתביו. כל זאת בינות לכתבי יד מקוריים, מהדורות ראשונות, צילומים, מכתבים, מיצגים תלת-ממדיים ואפקטים אור-קוליים. ביקור חובה עבור כל מעריץ של האיש שעל שמו קרוי סגנון שלם של תרבות.

מה באיזור: מי שיצא מהמוזיאון וירצה להמשיך לטייל בעקבותיו של קפקא מוזמן לבקר בגלריית קפקא ובסמוך לה - קפה מילֶנָה, על שם אהובתו, מילנה יסנסקה.

מוזיאון מוּכַה

אם נימפות סלאביות עטורות פיתולים, קשתות ופרחים מעוררות את דמיונכם, אתם תשתגעו על אלפונס מוּכַה, הגאווה הצ'כית בתחום הארט-נוּבו – ובצדק. ציורים, צילומים, רישומי פחם וליתוגרפיות של האמן הנודע, שפרץ לתודעה בזכות הציור המנציח את השחקנית האגדית שרה ברנהרד בדמות ג'יזלדה, ממלאים את המוזיאון - וגם את חנות המזכרות שלו, שם תוכלו לאמץ נימפה אל ליבכם ואל הקיר הקרוב אליכם בבית.

מה בסביבה: בעיקר שופינג. נה פריקופה (Na Prikope) הוא רחוב קניות במרכז פראג המקשר בין כיכר ואצלב לכיכר הרפובליקה. הוא נחשב לאחד מרחובות הקניות היקרים בעולם עם חנויות יוקרה הפזורות לכל אורכו.

מוזיאון ארטבנקה לאמנות צעירה 

ממש השנה הוקם במרכז העיר המוזיאון המגניב הזה, שמציג עבודות של אמנים צ'כיים ובינלאומיים מתחילים. AMoYA, ארגון ללא מטרות רווח, לקח ארמון בן תקופת הבארוק שנחרב בתקופת הקומוניזם, והפך את 4000 המטרים המרובעים שלו לחלל תצוגה מודרני ובועט. אינסטלציות של אקדחים ובונדאג', בשילוב עם האינטרייר הרומנטי, יוצרות חוויה מקורית בכל קנה מידה אפשרי. לא לפספס.

מוזיאון הצעצועים 

אין כמו המראה של העיר העתיקה של פראג כדי לגרום לכל אחד להתחבר מחדש לילד שבו ולרצות לרוץ ברחובות עם חישוק. זה בדיוק הזמן לפנק את הילד הזה בביקור המוזיאון הצעצועים השני בגודלו בעולם. שבעה חדרי תצוגה של בובות, מכוניות, רכבות, מטוסים וצעצועים מסורתיים ומסורתיים פחות משלל סוגים מרחבי צ'כיה ובוהמיה יגרמו לכם להסתובב בפה פתוח ולרצות להוציא את הג'נגה מהבוידעם ברגע שתגיעו הביתה.

 

 פורסם בעכבר עולם, 31.01.2012

תיירות: היכן להתחמם בחורף בברלין

ימים קרים באים על אירופה, יחד עם המוני התיירים שפוקדים את היבשת למרות הטמפרטורות הנמוכות. אבל בלי תירוצים - גם מי שמצא את עצמו בברלין ביום גשום או מושלג במיוחד, אין לו שום סיבה להתכרבל במיטה. העיר מציעה די והותר אפשרויות בילוי שלא כוללות בתוכן כפפות ומעילים. להלן מספר הצעות.

אי המוזיאונים
כל אחד מנציגי אי המוזיאונים באזור ה-Mitte יכול בקלות למלא יום שלם של מזג אוויר בלתי ידידותי. המוזיאון הישן (Altes Museum) , שעוצב על ידי "אדריכל הבית" של ברלין, קארל פרידריך שינקל, מוקדש לרומי ויוון העתיקות. המוזיאון החדש (Neues Museum) מכיל מוצגים מתקופות האבן, הברונזה והברזל, אבל מוערך בעיקר בזכות "המוזיאון המצרי" שלו, המכיל אוסף כתבי פפירוס עתיקים – כולל "ספר מתים", מדריך שנקבר עם הנפטר ונועד לסייע לנשמתו לצלוח את המכשולים אל גן העדן – ואת פיסול ראשה של המלכה נפרטיטי הנודע. ה-Alte Nationalgalerie מוקדשת לאמנות המאה ה-19, ובה תוכלו להשוות את הנופים הרומנטיים של קאספר דויד פרידריך לאלה האימפרסיוניסטיים של רנואר. מוזיאון בוֹדֶה, שאירח לאחרונה את התערוכה המרהיבה "פני הרנסנס", מכיל אוסף מרשים של פסלים. 

עם זאת, הנודע והמושך מבין חמשת המוזיאונים של האי הוא, ללא תחרות, מוזיאון הפֶּרגמוֹן. המבנה האדיר הוקם בתחילת המאה הקודמת על ידי לודוויג הופמן, על פי רישומים של אלפרד מֶסֶל, והוא מהווה משכן למבנים אדירים לא פחות. תתקשו לאתר בפרגמון אולם שאינו מוקדש למונומנט כזה או אחר של תרבות עתיקה. את שמו נטל המוזיאון ממזבח פרגמון - שריד של האקרופוליס העתיקה פרגמון, ברוחב של מעל ל-35 מטרים, הממלא את אולם הכניסה. האפריז בבסיס המזבח מנציח את הקרב בין האלים היוונים לטיטאנים, ואילו זה ששוחזר לאורך קירות האולם העצום מתעד את חייו של טלפוס, מייסד העיר פרגמון. טפסו על המדרגות העצומות בזהירות יתרה.

שער אישתאר במוזיאון הפרגמון.
צילום: אילה בלופולסקי

שער השוק של העיר היוונית העתיקה מילֶטוּס, משנת 120 לפנה"ס לערך, ממלא אולם עצום נוסף. אולם אחר מוקדש לשרידי הפסאדה של מְשאטה - ארמון ירדני מן המאה השמינית לספירה, ממנו נותרו רק כמה עשרות מטרים של חומה מעוררת יראה, מעוטרת בפרחי אבן. עם זאת, ההלם הגדול ביותר מצפה לקרניות שלכם מול שער אישתאר. מה שהיה בעבר אחד משערי העיר בבל, וקירות הדרך המובילה אליו (ששוחזרו במסדרון הסמוך), מעוררים יראת כבוד בצבע הכחול המחשמל, שעזותו לא הועמה על ידי אלפי השנים שחלפו, ובעיטורי הפרחים והחיות. הלם צבע נוסף ממתין לכם במוזיאון לאמנות איסלאמית של הפרגמון. חדר אלֶפוֹ הוא שחזור של חדר מסוריה של התקופה העות'מאנית. גם שעה לא תספיק על מנת לבחון את כל האלמנטים של הקירות האדומים, המעוטרים במה שנדמה כעושר אינסופי של קליגרפיה ערבית וציורים קטנים אך מוקפדים.

Kaffee Burger
 קפה בורגר, על טורשטראסה 60 בפרנצלאואר-ברג, מציע מוסיקה לוהטת ללילות קרים. פרט למבחר מתחלף ומגוון, החל ברוק ואינדי, עבור בבלקני ועולם, וכלה במוסיקה שחורה, מדובר במפקדת הבית של הרוּסֶנדיסקו (Russendisko). על הליין הדו-שבועי הזה של מוסיקה רוסית ואוקראינית – החל בצלילים מסורתיים, עבור בשאנסון המחתרתי של ימי בריה"מ, וכלה בסרדיוּצ'קה ורוּסלנה – מופקדים די-ג'יי יוּרי גוּרז'י (שאת להקת הפאנק הרוסי-הונגרי-יהודי שלו, Rotfront, תוכלו לתפוס בהופעות ברחבי גרמניה ואירופה) והסופר ולדימיר קאמינר, שקנה את תהילתו עם הספר הנושא את שם הליין, ומאז משחק לפני הגרמנים בסיפורים סאטיריים על יוצאי רוסיה בארץ הקאריוורסט.

פרט לקהל דובר הרוסית, הליין נפקד על ידי תיירים ומקומיים כאחד, כך שגם אם אינכם דוברים אף לשון סלאבית לא תתקשו להשתלב. אם אתם מחפשים חוויה ברלינאית ייחודית, ה"בורגר" הוא לא מקום שתרצו לפספס. להנאה מלאה, התלבשו בשכבות שתוכלו להסיר עם התחממות האווירה. מומלץ לבוא בגדים לא צרים מדי - מיטב מחלצותיכם רק יקשו על הריקודים הסוערים המתחוללים דרך קבע על הרחבה הקטנה.
 
Kauf dich Glücklich
אין כמו קפה ומתוקים על מנת לחמם את הלב - ואת שאר האיברים - ביום קר. אם זממתם על שוק הפשפשים במַאוּארפארק והקור תפס אתכם בהפתעה, או בגלל כל תירוץ אחר, המקום המושלם לברוח אליו ממזג האוויר הוא Kauf dich Glücklich. פינת החמד הזו על אוֹדרברגרשטראסה מגישה את הוופל הבלגי הטוב ביותר בעיר - שאמנם לא מהווה תחרות לבפלה האגדית של "מקס ברנר", אבל עדיין טעים להפליא בכל קנה מידה. מבחר הרטבים והגלידות רחב, ואווירת הווינטאג' החבוט המקסימה מספקת את הרומנטיקה הברלינאית הטיפוסית שהפכה את בתי הקפה של העיר לאטרקציה עולמית.
היכנסו בדלת המובילה אל הבר, הזמינו (מומלץ במיוחד לשלב את גלידת השוקולד עם רוטב הדובדבנים החם) ומהרו לתפוס מקום באחת הכורסאות. מומלץ לא לשבת ליד הדלת – בימים כגון זה אתם תתחרטו במהרה על ההחלטה (ההמלצה הזו תקפה לכל מסעדה בעיר). לאחרונה התרחב Kauf dich Glücklich לסניף נוסף על קאסטַניין-אַלֶה, שם גם תוכלו למצוא את ליין הבגדים הצעיר והשיקי של מותג הבית.

Volksbühne im Prater
ואם כבר קאסטַניין-אַלֶה, על שדרה הכי מגניבה של פרנצלאואר-ברג תמצאו את Volksbühne im Prater - סניף של תיאטרון הפוֹלקסבוּהנֶה הנודע ברוזה-לוקסמבורג-פלאץ. רוב ההצגות אמנם בגרמנית, אך כמו בכל תיאטרון ניסיוני, מדי פעם עולות על במתו גם כאלה שאינן מצריכות שפה. בנוסף, מהווה המקום מדי פעם חלל הופעות ללהקות מקומיות מעניינות. 

שוק חג המולד באלכסנדר פלאץ
אם נמאס לכם לברוח מהשלג, ואתם מעדיפים להתמודד איתו פנים אל פנים, יש גם דרכים אחרות להתחמם.  באלכסנדרפלאץ מוקמת מדי שנה רחבת החלקה על הקרח, שם תוכלו, תמורת יורו ספורים, לעסוק בספורט הכי כיפי בעולם, שלשמו נוצר החורף. אם טרם למדתם להחליק – זה הזמן ללמוד. ואם זה לא יצלח – תמיד תוכלו להתחמם אחרי כן ביין תבלינים מאחד הביתנים בשוק שבכיכר. איך שלא יהיה – אל תשכחו להצטייד בכפפות מרופדות היטב ובגרביים עבות. יש דברים בהם אף מדריך בעולם לא יוכל לסייע לכם.  


פורסם בעכבר עולם, 10.01.2012

כתבה: אמנים ישראלים בחו"ל מסכמים שנה

ניר הוד כותב שירה, גדעון רובין סובל מקנאת סופרים ומרים כבסה מתכננת יצירה מרהיבה המשלבת ציור וריקוד. חמישה אמנים ישראלים שעושים חיל בחו"ל מספרים על השנה שלהם: על מה עבדו? איפה הם הציגו? ואיזה תערוכות הרשימו אותם במיוחד?

ניר הוד, ניו יורק

בשנה החולפת: "השנה האחרונה הייתה מבחינתי שנה מאוד חשובה בקריירה", אומר הוד – ובצדק. זו הייתה השנה בה חתם על חוזה עם גלריית פוֹל קזמין בניו-יורק, והציג את תערוכת היחיד Genius. זו הייתה גם השנה שבה השתתף ביריד האמנות הבינלאומי השנתי Frieze בלונדון, תפס את תשומת ליבם – ואת עמודי השער - של מגזינים נחשבים ברחבי העולם (כגון "וול סטריט ג'ורנל") ועיצב את הקמפיין של וודקה אבסולוט. "תמיד רציתי לעשות שלט חוצות", הוא מודה. "זה משהו שנמצא בין תרבות הפופ לתרבות גבוהה, ויש לו אימפקט מאוד חזק על אנשים".

ניר הוד (צילום: דניאל צ'צ'יק) ועבודה מתוך Genius

בשנה הבאה: את הפרטים המדויקים של הפרויקט הבא, שייקרא Mother, מעדיף הוד לשמור בסוד. המעט שהוא מוכן לגלות הוא שמדובר באינסטלציה שתורכב מעשרה ציורים ותיגע בנושא מאוד טעון. "זה ייראה כמו חנות של פנדי או ג'וצי, או כמו איזה תחילת מופע של פינק פלויד, אבל יהיה שם מוטיב מאוד חזק של מוות", הוא רומז ומסרב להרחיב בנושא. על הפרויקט המתנהל במקביל הוא דווקא לא חוסך מילים. מדובר בספר שיכיל תשעה שירים באנגלית פרי עטו של הוד (שראו לראשונה אור ב-1997 בספרו Forever) ורפרודוקציות של עבודותיו מתוך Genius. "האמנות שלי היא לאנשים שקוראים אותה נכון", הוא מאבחן. "העבודות הן תרגום של השירים. השירים הם מבחינתי הנשמה, ה - "מאחורי הקלעים" של העבודות שלי, והעבודות עצמן הן הפרונט".

תערוכה מומלצת בחו"ל: גלריית Gagosian בניו יורק, שהציגה השנה תערוכה של פיקאסו ומארי-תרז וולטר. "זה היה פשוט מדהים - התשוקה, ההצבה. זה מראה שאמנות טובה יכולה לייצר להיטים שמוכיחים שאפשר לגעת בקהל גדול ולייצר חוויה דומה למוסיקה או לקולנוע. כמו התערוכה של אלכסנדר מקווין במטרופוליטן, שבה אנשים עמדו בתור שלוש שעות כדי להיכנס. לא משנה מה המדיום, יש דברים שהופכים לאמנות".

תערוכה מומלצת בארץ: "הייתי בארץ פעמיים השנה, אבל הייתי נורא עסוק", מודה הוד ומתקשה לספר על תערוכה בארץ בה נכח בעת ביקוריו. מהתרשמויות דרך צילומים ואתרי אינטרנט, הוא מביע עניין באגף החדש של מוזיאון תל אביב. "תערוכת האמנות הישראלית נראית מאוד רעננה וטובה", הוא אומר. "חשוב שיהיה בארץ מוזיאון שעומד בשורה אחת עם מוזיאונים אחרים בעולם מבחינת הרמה והתוכן".

דברים שרואים משם: "הפרשנות שלנו כישראלים הרבה יותר מצומצמת, פחות מושפעת מבחינת הספקטרום", מתייחס הוד לקהל הישראלי. "זה קשור גם לשפה תרבותית. בארץ, בניגוד לניו יורק, אין מעצבי אופנה שיכולים להשפיע על עולם האמנות". הוד לא חוסך גם מילים על היחס הממסדי: "בישראל לצערי עדיין יש דברים שיותר חשובים מאמנות. אנחנו עדיין כבולים בנושא הפוליטיקה, וגם האמנות היא נורא פוליטית. אמנות לדעתי צריכה להיות הרבה יותר נקייה ונועזת מבחינה רגשית ופחות מבחינה פוליטית. ולא שבארצות הברית אין בעיות, אבל עדיין יש שם משהו יותר שפוי ויותר פתוח" .

גדעון רובין, לונדון 

בשנה החולפת: ממש כמו עבור הוד, גם עבור רובין הייתה זו שנה עמוסה מוזיאלית ומסחרית. הוא הציג שתי תערוכות יחיד – Shallow Waters בגלריית הוֹספֶלט בניו יורק ו-LAVAN בגלריית אלון שגב בתל אביב. לאחר שהשתתף ביריד האמנות הבינלאומי "ארט באזל" בפלורידה, הוזמן ליצור תשעה-עשר פורטרטים לחברת השמפניה Ruinart, שהוצגו בתחילת חודש זה. בין כל זאת הספיק לקחת חלק בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל וברויאל אקדמי בלונדון, ונכון לרגע זה הוא גם מציג ציורים על קרטון בתערוכה הקבוצתית On Paper III בגלריית Karsten Greve בפריז.

בשנה הבאה: צפויות להיפתח שתי תערוכות יחיד נוספות - הראשונה בגלריית Karsten Greve בקלן, והשניה בגלריית Rokeby בלונדון.

תערוכה מומלצת בחו"ל: ווילהלם סַסנאל בגלריית ווייטצ'אפל בלונדון. "ססנאל גורם לדברים להיראות קלים, למרות שהם לא", מעיד רובין בקנאת סופרים. הוא מזכיר גם את האמנית נטלי דיוּרברג, היוצרת עבודות וידיאו בהן מככבות בובות מעשה-ידיה. "היא עוד אחת מהאמנים האלה שאתה רוצה להרוג כשאתה רואה את התערוכות שלהם", הוא מחמיא בנדיבות.

תערוכה מומלצת בארץ: התערוכה "חדר מגורים" של מאיה ז"ק, שהתקיימה בגלריית אלון שגב ב-2010.

דברים שרואים משם: במקרה של נכדו האמן של ראובן רובין, אין ספק שמדובר בשחרור מצל המעיב על הקריירה שלו. "אני גאה בזה שאני הנכד של סבא שלי", אומר רובין, "אבל בארץ אני קשור לזה. בניו יורק ובלונדון זה פשוט לא מעניין אף אחד. שם נותנים לך להיות אתה עצמך, לא בודקים לך בציציות".  

מרים כבסה, ניו יורק

 בשנה החולפת: לצבוע קנבס עצום מימדים במשך שעה ארוכה. למחוק הכל. לצבוע שוב. להוסיף עוד ועוד שכבות צבע. למחוק שוב. לצייר. למחוק. לצייר. למחוק. כך נראות עבודות המיצג של מרים כבסה, אותן הציגה השנה במשך שעות ארוכות בתערוכות ב-New Museum בניו-יורק ובגלריית ג'ולי מ. לאמנות בת-זמננו בטורונוטו.

בשנה הבאה: אמנם התכנון עדיין בשלביו הראשונים, אבל גלגלי המחשבה שמסתובבים בראשה של כבסה מניעים חזון המשלב את אמנות המיצג עם מחול מקצועי. "אני רוצה לעבוד בשיתוף עם כוריאוגרף ולגייס רקדנים לתוך העבודה שלי", אומרת כבסה, שכבר נמצאת במגעים עם מספר קבוצות מחול. "הרעיון הוא ליצור משהו יותר מורכב ומפואר. ללמד את הרקדנים את השפה הציורית שלי". בנוסף היא מתכננת תערוכת ציור בגלריית סקוט ווייט בסן-דייגו, מנהלת מגעים עם מספר גלריות בניו יורק ומקווה גם לתכנן תערוכה בארץ. "זו שנה מאוד מאוד עמוסה בשבילי", היא מעידה.

תערוכה מומלצת בחו"ל: כבסה בוחרת לפרגן לקולגה, אמנית המיצג מרינה אברמוביץ', וגם ל"השעון" - עבודת הווידיאו בת 24 השעות של כריסטיאן מרקליי, שהוצגה הקיץ בביאנלה בוונציה וגם במוזיאון ישראל. "הקולאז' הזה של זמן בזמן-אמת – זו עבודה מהממת", היא מחמיאה.

תערוכה מומלצת בארץ: "לאגף החדש של מוזיאון תל אביב יש אוסף מאוד יפה ומרגש של אמנות ישראלית - למרות שאני לא תלויה שם", היא מוסיפה בקריצה. "אפשר לראות שם את השפה של המקום. לראות תערוכות היסטוריות זה כמו לעלעל באלבום משפחתי, זה מרגש באופן נוסטלגי. חלק מהאמנים שם מורים שלי ואת רוב האמנים אני מכירה באופן אישי, כך שאני מרגישה מאוד קרובה שם".

דברים שרואים משם: "הקהל הישראלי מאוד חם וחם-מזג", אומרת כבסה. "יש משהו מאוד חי ומחובר באנשים בישראל. הניו-יורקרים נורא דומים לישראלים בעיניי במעשיוּת שלהם, בחום שלהם, בקשר המיידי. יש להם קודים התנהגותיים מנומסים יותר, אבל יש גם יופי בישירוּת. אני לא עסוקה בהשוואות. בשבילי ניו יורק זה הבית שלי. אני גרה שם כבר 12 שנה, ובתל-אביב חייתי לא יותר מ-11. אלה שני מקומות שחייתי בהם ושבהם אני מנהלת את הקריירה שלי".   

אלינור קרוצ'י, ניו יורק

בשנה החולפת: במקביל לשפע של עבודה מסחרית - צילומים למגזינים (ה"ניו-יורק טיימס" ביניהם) ועבודה כמרצה לתואר שני בביה"ס לאמנות חזותית בניו-יורק, הספיקה אלינור קרוצ'י לערוך שלוש תערוכות יחיד, כל אחת ביבשת אחרת – בגלריית סשה וולף בניו-יורק, בגלריית טבי בנווה צדק ורטרוספקטיבה קטנה במוזיאון
הצילום באנטוורפן. "אני רק בת ארבעים, בשביל אמן זה גיל צעיר", היא אומרת.

צילום: אלינור קרוצ'י

בשנה הבאה: התערוכות השנה היו טעימה ראשונה מהפרויקט הגדול ביותר של קרוצ'י, עליו היא עובדת בשנים האחרונות. התערוכה בסשה וולף הייתה פרק ראשון מספר הצילום שאמור לצאת בעוד כשלוש שנים ויתעד את ההיריון של קרוצ'י, לידת התאומים (בן ובת, בני שבע נכון לרגע זה) ואת העשור הראשון לחייהם. "אני רוצה לדבר על הילדוּת שלהם, ולסיים את הפרויקט כשהם יסיימו את השלב הראשון של החיים המוקדמים", היא אומרת.

תערוכה מומלצת בחו"ל: התערוכה New Photography 2011 במוזיאון MoMA בניו יורק. "בשנים האחרונות התערוכה הזו הפכה להיות יותר ויותר קונספטואלית למרבה הצער, אבל דווקא השנה יש צלמים של ממש, וזה מאוד מעניין לראות מה הם עושים".

תערוכה מומלצת בארץ: התרשמותה של קרוצ'י שמורה למוזיאון ישראל בירושלים. "זה אחד המוזיאונים הכי יפים שראיתי", היא אומרת.

דברים שרואים משם: "טעם האמנות בארץ הוא באופן מפתיע יותר קר", מאבחנת קרוצ'י. "העבודות שמודגשות יותר בשנים האחרונות הן יותר קונספטואליות ופחות רגשיות. אפשר לראות יותר עבודות שהעיקר שלהן הוא הרעיון".  

תום פניני, ניו יורק

בשנה החולפת: כבר שמונה חודשים שתום פניני עסוק בעבודה על סרט חדש, שמצולם בחברת רכבות בקונטיקט. הסרט מצולם בשיטת סטריאוסקופ (שכבות של תמונה היוצרות אשליה של תלת-מימד) שרווח בתחילת המאה הקודמת, ומצולם ארבע פעמים באופן זהה, בכל פעם בעונה אחרת, באופן שייצור חילופי עונות על רקע ההתרחשות המרכזית.

בשנה הבאה: צילומי הסרט צפויים להסתיים בתחילת השנה, ובאפריל יציג אותו פניני במוזיאון הצילום בפריז. עד אז יש להניח שהוא יהיה עסוק בפרויקט הטרי ביותר שלו – ההריון של אשתו, המצוי נכון לעתה בחודש השישי. "אני מקווה לסיים את הסרט לפני הלידה", הוא אומר. "נראה לי שהיא בדיוק נופלת על תקופה של הרבה עבודה".

תערוכה מומלצת בחו"ל: הרטרוספקטיבה של מאוריציו קטלאן בגוגנהיים בניו יורק, שבמקום להציג את העבודות על קירות המוזיאון, בחרו לתלות אותן – ציורים ופסלים כאחד – מן התקרה, במעין מובייל מפלצתי ומוזר. "זאת תערוכה חכמה, מרגשת, מצחיקה, וכל כך מתאימה לדרך שבה קטלאן חושב ועובד", אומר פניני. "היא בעצם מתחמקת מהדרך הרגילה והכרונולוגית שבה רטרוספקטיבה מתמקדת בעבודות".

תערוכה מומלצת בארץ: יואב אפרתי בגלריה ברבור בירושלים. "יצא לי גם לראות את הימים האחרונים של התערוכה שלו במוזיאון תל אביב", אומר פניני וחושף את עצמו כמעריץ. "בדירה שלי בניו יורק תלוי אחד ההדפסים שלו".

דברים שרואים משם: "הקהל התל אביב קצת יותר חם ומוכַּר. אני מאוד מתגעגע לשיח בארץ, לחברים ולאמנים בארץ".   

פורסם בעכבר העיר אונליין,  18.12.2011

ביקורת תערוכה: "inSALAAM inSHALLOM" בבית העיר בת"א

בית העיר, בניין העירייה הישן בתל אביב, שנודע בעיקר כמוזיאון היסטורי של העיר העברית הראשונה, ממציא את עצמו מחדש כ"מרכז מוזיאלי לתרבות אורבנית" ופותח שנה של אופנה אמנותית ואמנות אופנתית, תחת הכותרת "?F". במהלך 13 החודשים הקרובים יארח בית העיר 11 פרוייקטים ממדינות שונות בחו"ל של מעצבי אופנה ואמנים.

צילום: אילה בלופולסקי

כל פרוייקט כזה, שנוצר במיוחד עבור בית העיר, יהווה בכל פעם גולת כותרת של תערוכה אשר תיגע בתחום התוכן ובשפת העיצוב של הפרוייקט המרכזי, ותורכב על ידי אמנים מהארץ ומחו"ל. לדברי איילת ביתן שלונסקי, האוצרת הראשית והמנהלת של מתחם ביאליק בתל אביב, בית העיר "פועל בין אמנות לחיים. ומה כמו אופנה נמצא בדיוק במקום שבין אמנות לחיים?".

"רצינו ליצור חשיפה רחבה של התרבות המקומית והבינלאומית", מבהירה ביתן שלונסקי, "לדבר על האופנה כתרבות, האופנה כזהות, האופנה כאמנות". מעצבת האופנה קלודט זורע, אשר בכובעה השני משמשת גם כמרצה בבצלאל, נבחרה לתפקיד המנהלת האמנותית של "?F". "חיפשתי את הפנינות בכל מדינה שיוצרות בשקט וברעש, בקלות ובקושי", היא אומרת. "בחרתי מעצבים שמאמינים במה שהם עושים, שיכולים אפילו לתקן את מצבם הכלכלי." ואכן, למרות גודלו והיקפו של הפרוייקט, לא תמצאו בו מותגים עולמיים כדוגמת דולצ'ה וגבאנה או ויוויאן ווסטווד - זאת על מנת לעודד את היוצרים הצעירים המתקשים להתפרנסם מאמנותם (כן, כן - גם בחו"ל).

"כל האמנים שבחרנו להציג כאן, הבנילאומיים והישראליים, הם אמנים שיכולים להגיד 'מסחר זה לא בגבולות שלנו, זה לא מעניין אותנו'", אומרת ביתן שלונסקי. "נכון שתמיד אפנה איכשהו מתחברת גם למסחר - תלוי מי מתעסק בזה. אבל מה שמעניין אותנו זה נקודת הממשק החזקה בין עיצוב אופנה לאמנות. מה שמעניין אותנו זה לפתוח את הגבולות שמקובלים עד היום כחוצצים בין אופנה לאמנות, לחבר אותם ובאמת לדבר עם אותם מעצבים שהם בדרך כלל פורצי דרך, כי הם-הם אמנים. הם-הם המקומות המכוננים שבעצם יוצרים דבר שאחרי זה אחרים מחקים והופכים למסחר".

בין השמות שיעצבו את חללי בית העיר בשנה הקרובה תוכלו למצוא את דניאל פאלילו, מעצב אופנה פיני המשתמש בגזרות רחבות על מנת ליצור שילוב חתרני בין אלמנטים של תרבות הפופ למוטיבים של סצינת המוסיקה הגותית; אנדריאה ת'אווס, מעצבת תיקים ונעליים ברזילאית, היוצרת פריטים שמתכתבים עם אדריכלות מודרנית; Boudicca של זואי ברוץ' האנגלייה, ועוד רבים.

"בחרנו מעצבים ואמנים שמשלבים הרבה דיסציפלינות בו זמנית", מבהירה זורע. "אהבתי לחפש ולבחור מעצבים שמסתכנים, שהולכים לכיוונים שלא ברורים מאליהם - בחיפוש הצורני, בנטייה ללכת לקצוות בקנה המידה, בצבעוניות... כל זה מבטא מבחינתי את חווייתם את המציאות, ואהבתי לראות דרך היצירות שלהם קריאה חדשה ומאוד עכשווית שלה".

אלמנט בלתי-מבוטל של הפרוייקט הם המפגשים וכיתות האמן שייערכו המעצבים האורחים לתלמידי מצטיינים של בתי הספר לעיצוב בארץ (לא רק בצלאל). " אנחנו מאוד מקווים שהמפגשים הבלתי-אמצעיים האלה יסללו להם דרך בעתיד", אומרת ביתן שלונסקי. "כל מעצב שיגיע יודע שהוא בא לעבוד קשה, הוא לא בא לבלות".

צילום: אילה בלופולסקי

את יריית הפתיחה של השנה נותנת התערוכה inSALAAM inSHALLOM, בליבה עומדת קולקציית האופנה של שלישיית היוצרים הניו-יורקית threeASFOUR. עדי גיל (ילידת הארץ), גבי עספור (פלסטיני יליד ביירות) ואנג'לה דונהאוזר (ילידת טאדג'יקיסטן שגדלה בגרמניה) הציגו, בערב הפתיחה שנערך ביום ראשון (27.11), קולקציה המשלבת אסתטיקה יהודית וערבית לקו קוהרנטי המוצא את שורשיו בטליתות ובכאפיות, והמשלב חמסות ומגיני דוד ליצירת מראות שהם בו-בזמן מזרחיים ומודרניים. מראה המזכיר בגד חסידי הוצג לצד רעלה, שמלה המשלבת מסכה של נערת הרמון מצאה את מקומה לצד חליפה - כאשר המוטיב שמאחד את פריטי הלבוש בינם ולבין עצמם ובינם לבין החלל הוא ההדפס הייחודי של הבד, שכיסה גם את קירות ורצפת בית העיר.

התערוכה המלווה את הקולקצייה מגוונת, אך המיצג המושך ביותר שלה הוא תוצר הלואי המופלא Headpieces for peace של ג'סיקה סופיה מיטרני. משאריות הבד של threeASFOUR יצרה מיטרני סדרה של כובעים וכיסויי ראש, המתכתבים עם הציוויים הדתיים של היהדות והאיסלאם, וכן עם מלבושיהן של הנזירות הנוצריות. "שיער שלי תמיד היה חלק מהזהות שלי", אומרת מיטרני, "אז רציתי ליצור משהו עם חוש הומור שיתקשר לזה. שיער בעיניי הוא כלי חתרני. הדבר הראשון שעשו ההיפים בשנות ה-60 כדי להביע את המרד שלהם היה לגדל שיער".

מול מיצג הכובעים תוכלו לראות את הסרטון שנוצר בעקבות הכובעים, המציג ארגון לא היררכי (דמיוני) של נשים המטיילות ברחבי העולם על אופניים לצלילי Bicycle Race של להקת קווין ומקדמות את אידיאולוגיית ה"שונוּת". בין הדמויות המשונות תמצאו, בין היתר, את השֶמית הקירחת שסבלה כל חייה ואת הדיילת הגלקטית, שבחרה בתחום על מנת לפתור את דילמת "מה ללבוש?" הנצחית. הנשים בסרטון, כמו בובות התצוגה של הקולקציה, עוטות על פניהם את אותו בד מודפס, ומתמזגות עם הכובעים ועם הרקע. "רציתי ליצור נשים בלי פנים", אומרת מיטרני. "תמיד כשהמצב הפוליטי בעולם הופך להיות קשה, זכויות הנשים מדוכאות יותר".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 29.11.2011

סקירה: מה צפוי באירועי "חמשושלים 2011"?

סיורי אהבה, אוכל במוזיאון והופעות צהריים - בסוף שבוע הבא פסטיבל "חמשושלים" יוצא לדרך בפעם חמישית - והמבחר השנה נראה מבטיח במיוחד. לארוך כל חודש דצמבר תפתח ירושלים את שעריה לאירועי תרבות ותיירות הכוללים מגוון הופעות מוזיקה, אמנות, אוכל ועוד. הכל בתשלום מוזל או לגמרי בחינם. "אי אפשר היה לעשות את הפסטיבל הזה במתכונת זו במקום אחר", אומר ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ששם לו למטרה להפוך את העיר למוקד עלייה לרגל. "חל שינוי באווירה בירושלים", הוא טוען, ולא מתכוון דווקא לגל ההתחרדות. "הצעירים הרבה יותר אוהבים להגיע לירושלים היום". בין אם אמת בדבר ובין אם לאו - "חמשושלים" מבטיח למשוך אל העיר הקדושה קהל גדול ומגוון, מכל טווח הגילאים.

Dead Sea 2005, עבודה של סיגלית לנדאו במוזיאון ישראל.
צילום: אלדד רפאלי

אז מה בתוכנית? קצרו הפיקסלים מלמנות הכל, אבל ההצצה הראשונה בהחלט עושה טעם של עוד. מוזיאון ישראל מציע, בנוסף לתערוכות הרגילות (שללא ספק - שוות ביקור נפרד), סיורים מיוחדים בנושא אוכל. האירוע יכלול סקירה של שלל אגפי החלל, תוך התמקדות במוצגים העוסקים במזון על שלל צורותיו – החל ימי שבט המאיה, דרך הציור ההולנדי והפלמי של המאה השבע-עשרה ועד הפופ-ארט האמריקאי של שנות השישים. תמורת תשלום סמלי, תוכלו ליהנות בצד הסיור ממרקים (כשרים) שהוכנו בהשראת מרכיבים המככבים ביצירות התלויות במוזיאון. שימו לב כי מוזיאון ישראל, כמו גם מוזיאונים ומקומות תרבות רבים אחרים בעיר, סגור בדרך כלל בשישי בערב – והדבר לא ישתנה גם בחמשושלים. וודאו מראש לפני שאתם מכתתים את רגליכם לחינם. עוד בתחום הקולינארי, שווה לדעת שמספר נרחב של מסעדות בעיר יכינו תפריטים מיוחדים עבור הפסטיבל, שמחירם ינוע בין 78 ל-118 שקלים לארוחה, כולל מסעדות יוקרה בהן מחיר ממוצע לסועד עומד על 120 שקלים או יותר. בנוסף יכינו המסעדות המשתתפות מנות חורפיות ירושלמיות מיוחדות, שמחירן יעמוד על 25 שקלים. רשימת המסעדות המשתתפות תפורסם בהמשך.

מוזיאון לאמנות האיסלאם יציג במקביל לתערוכת הקבע שלו, סדרת הופעות מיוחדות בימי חמישי בערב. ב-1.12 יופיע נגן העוּד והכנר הבינלאומי - יאיר דלאל, עם מוסיקה הנעה בין בבל, הודו ועַרַב. ב-8.12 תופיע להקת "שהריאר" עם מוסיקה ערבית קלאסית של יוצרים כדוגמת אום כולתום ופריד אל אטרש. ב.-15.12 תופיע להקת המטאל "אורפנד לנד", המשלבת אלמנטים של מוסיקה ערבית ופיוטים יהודיים בריף הגיטרות הכבד שלה. בשונה לגמרי, מוזיאון המדע יציע לאורך כל החודש כניסה חינם בימי חמישי והשתתפות בתכנית מיוחדת שתעסוק בנשים במדע. האירוע כולל שיחה וירטואלית עם Twisty, בובה שנונה שהגיעה לארץ מאיטליה במסגרת הפרויקט הבינלאומי TWIST, המעודד נשים לבחור בקריירה מדעית. בנוסף תתקיים גם עמדת צפייה שתכלול ראיונות עם 42 מדעניות מרחבי העולם, סדרת מפגשים תחת השם "Speed Dating" (המזכיר שתקרת הזכוכית נפרשת על עולם המדע גם כשהוא מנסה לפתוח את אופקי הציבור), שכוללת שיחה של חמש דקות עם מדעניות וחוקרות צעירות, ועמדה לבחינת אסוציאציות חבויות, או בתרגום חופשי – סטריאוטיפים.

YMCA. צילום: אילה בלופולסקי

בניין ימק"א (YMCA) במערב ירושלים, שתוכנן על ידי האדריכל ארתור לומיס הרמון (אותו אולי תזהו מבניין אחר שיצר - האמפייר סטייט בילדינג) משקם כעת את 35 הפעמונים שלו, ובמסגרת האירועים יקיים שלושה
קונצרטי פעמונים. שווה לבקר גם בבניין עצמו, שלמרות היותו שייך לארגון נוצרי מובהק - מחבק את כל שלוש הדתות העיקריות. תוכלו לראות זאת, בין היתר, בשלושת כיתובי הכרזת האמונה ("ה' אלוקינו ה' אחד" בעברית, "אין אלוהים מלבד אללה" בערבית ו"אני הדרך" באנגלית) על המגדל ועל הבניינים הצדדיים.

בנוסף מציע הפסטיבל סיורים היסטוריים מעניינים ברחובות ירושלים. מאוד מומלץ להירשם ל -"סיורי חטאים בעיר הקדושה" הכוללים סיור בעקבות סיפורי אהבה ירושלמיים בשם "עד שמצאתי את שאהבה נפשי" (בין האוהבים – רחל המשוררת ושלמה המלך ומלכת שבא) ו"לילות בעתיקות", שמאיר את תולדות עיר מגדל דוד לאור ירח. כמו כן כולל הפסטיבל הופעות ובילויים עד השעות הקטנות של הלילה. בעוד חלק מהאירועים נסגרים בשישי בערב, מועדני ההופעות של העיר יפעלו כרגיל בליל שישי. הצוללת הצהובה תארח ב-16.12 את "פסטיכסאח" - פסטיבל המטאל השנתי, ומועדון הזאפה יגיש הופעות אקוסטיות של אסף אבידן, משינה והיהודים לצד הופעות צהרים של רמי פורטיס ומוש בן-ארי.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 23.11.2011

תיירות: 24 שעות בברלין

ברלין היא מסוג הערים שגם 24 שנים לא יספיקו על מנת לגלות את כל מה שיש ברשותה להציע. לכן מי שברשותו 24 שעות בלבד, כדאי שיהיה מוכן מראש לעובדה שמה שיספיק לראות הוא קצה הקרחון בלבד. אבל זו בשום פנים ואופן אינה סיבה לוותר מראש על אחת הבירות השוקקות ביותר באירופה.

השעון העולמי על אלכס. צילום: אילה בלופולסקי

התחילו את הבוקר שלכם באלכסנדר פלאץ. הכיכר המודרנית, המכונה בפי התושבים אלכס, משל הייתה חבר קרוב, מרכזת כמה מן הסמלים החשובים בעיר. העיקרי שבהם הוא מגדל הטלוויזיה, ש-368 המטרים שלו מתנשאים מעל ברלין באופן המאפשר לחזות בו כמעט מכל נקודה בעיר. אל תבזבזו זמן יקר בניסיון לעלות לראשו. זמני ההמתנה עשויים לעלות על שעה - וזה לא כולל את התור המשתרך לקופה. על אלכס תמצאו גם את השעון העולמי (חפשו עליו את תל אביב) ואת בית העירייה האדום, שהוקם בשנות ה-60 של המאה ה-19. בית העירייה עדיין פעיל, לכן וודאו קודם לכן אם כניסת התיירים מותרת.

אם טרם אכלתם ולא מתחשק לכם מזון מהיר או גרמני, "אלכס", המסעדה למרגלות המגדל בעלת השם המקורי, מציעה ארוחת בוקר טעימה ולא יקרה (אם כי השירות הידידותי איטי). ראוי לציין שבגרמניה משלמים את הטיפ ביחד עם החשבון (טיפים בשיטה הישראלית נתפסים כגסות רוח), לכן אל תשכחו לציין כמה אתם רוצים שייקחו מכם בסך הכל. לא להעלב כשהמלצר ישאל אם אתם משלמים ביחד או בנפרד - הדבר היחיד המובן מאליו בגרמניה הוא הנימוס. מהו נימוס בעיני הגרמנים? זה כבר נושא לכתבה נפרדת.

צאו מן המסעדה לכיוון בית העירייה הממוקם במרחק של כמה מטרים ימינה מן הכיכר, שם תוכלו להתרשם ממזרקת נפטון, המציגה האנשה של ארבעה נהרות חשובים בגרמניה: הריין, הווייכסל, האוֹדר והאלבה. מבט מסביב לא יאפשר לפספס את הצריח של המאריינקירחה, המהווה ניגוד חד למגדל המודרני שמאחוריו (אתם לא הראשונים ואפילו לא האלף במספר שבחרו להנציח את השילוב המוזר בצילום על רקע שמים כחולים). הכנסייה העתיקה עברה לאחרונה עבודות שיפוץ, וכעת מנסה לשקם את "ריקוד המתים" - פסיפס מן המאה החמש-עשרה באורך של למעלה מ-22 מטר. אם אין במקום תפילה, העיפו מבט מהיר בבנייה הגותית (הצבועה כעת, למרבה הצער, בצבע לבן-סיד) ובעבודה שנעשתה על הפסיפס עד כה. אם ברצונכם לסייע לאוצר התרבות העולמי, קופת התרומות לשיקום הפסיפס נמצאת ממש לידו.

מגדל הטלוויזיה ומאריינקירחה - פריים חובה.
צילום: אילה בלופולסקי

המשיכו מעלה עם הפארק, ועצרו לומר שלום לפסל של מארקס ואנגלס - מזכרת לימים בהם ברית המועצות שלטה על רבע מגרמניה ומברלין. לא הרחק משם, ליד ה"הומבולדט בוקס" (המבנה הכחול הכעור, ולמרבה המזל, הזמני, המזדקר מבין המבנים הישנים באזור) עמד בימי הרפובליקה הגרמנית ארמון הרפובליקה. ב-2002 נהרס המבנה עלפי החלטת הבונדסטאג, והיום מתעתדים לשחזר במקום את ארמון ברלין, ששלט על השטח עד שנחרב במלחמת העולם השנייה. מידע נוסף על הפרוייקט תוכלו לקבל באתר האינטרנט של ה"בוקס" (אם יש דבר שהוא בזבוז זמן לשמו, הרי זה ביקור בתערוכת ההסבר של הקופסה).

כאשר תסיימו להצטלם על ברכי אבות הקומוניזם, תגלו ממש מולכם במרחק כמה מטרים את הדוֹם הברלינאי - קתדרלה פרוטסטנטית פעילה ואחד המבנים החשובים ביותר בברלין. מאחורי הדום נמצא אי המוזיאונים, אבל גם כאן מדובר בהשקעת זמן שאינכם יכולים להרשות לעצמכם - כל אחד מן המוזיאונים שבאי יכול בקלות לכלות יום שלם. המשיכו עם הגשר שמאלה, לכיוון שדרת אונטר-דן-לינדן, השדרה המרכזית והמתויירת של ברלין שמובילה מאלכסנדרפלאץ לשער ברדנבורג. והקדישו שימת לב מיוחדת למדשאות משני הצדדים. זו למרגלות הקתדרלה מכונה "גן התשוקה", וגם זו בצדה של הקופסה טומנת בחובה הפתעה רומנטית.

"הספריה הריקה". צילום: אילה בלופולסקי

המשיכו כמה מאות מטרים על השדרה עד שתגלו משמאלכם את בבלפלאץ (בימים אלה תוכלו לזהות את הכיכר על פי הפיגומים המובילים אליה, תופעת לוואי של שיפוץ בית האופרה שליד). במרכז הכיכר (בימים אלה המרכז קרוב לפיגומים) התבוננו היטב ברצפה. מתחת לרגליכם תמצאו את "הספריה הריקה" שעיצב מיכה אולמן - יד הזיכרון לשריפת הספרים שהתחוללה במקום ב-1933. מול הכיכר שוכנת אוניברסיטת הומבולדט, פרי הקמתו של ווילהלם פון הומבולדט (בלשן נודע ואחיו של החוקר אלכסנדר פון הומבולדט). זוהי האוניברסיטה העתיקה ביותר בברלין ואחת הגדולות ביותר בה. אם אתם בקיאים בשפה הגרמנית, הקדישו כמה דקות לדוכני הספרים מיד שניה בכניסה לקמפוס, המציעים ספרות קלאסית במחירים מצחיקים – כולל ספרים חדשים שעולים יותר אצל דמויי ה"סטימצקי" המקומיים. רוב המוכרים נוחים להתמקחות אם אתם רוכשים יותר מספר אחד, ובתוך זמן קצרצר תוכלו להעשיר את הספריה הגרמנית שלכם באוצרות של ממש. 

מבבלפלאץ המשיכו דרך פראנצוזישה-שטראסה עד לז'נדארמנמארקט - הכיכר היפה ביותר בברלין, בעיקר בזכות השילוש הקדוש שסביבה: בית הקונצרטים בעיצוב האדריכל קארל פרידריך שינקל, הקתדרלה הצרפתית והקתדרלה הגרמנית. הפסל של פרידריך שילר במרכז מוסיף לאלגנטיות. המחירים סביב הכיכר יוקרתיים בהתאם, ומומלץ להימנע מן המסעדות שם - פרט לאחת.

פסל שילר בז'נדרארמנמארקט. צילום: אילה בלופולסקי

בפינת שארלוטנשטראסה, ממש ליד הכניסה לרכבת התחתית, נמצא גן העדן של אוהבי השוקולד אניני הטעם. "Fassbender & Rausch", שוקולטרייה הקיימת מאז 1863, מושכת אליה מבקרים (כולל היצורים המשונים שאינם אוהבים שוקולד) בזכות פסלי השוקולד המרהיבים שלה, אבל האטרקציה האמיתית הם הפרלינים בעבודת יד, עליהם תחלמו עוד שנים ארוכות לאחר שתעזבו את המקום. מומלצים בעיקר אלה עם האלכוהול לסוגיו.

אל תתפתו לפלסטיק הניאוני של בית "Ritter Sport", השוקולד-בטעמים הפופולרי ביותר בגרמניה, שמצא את משכנו בקרבת מקום. התערוכה הקטנטנה שלהם אינה ראויה לאזכור, ואת השוקולדים שלהם תוכלו לרכוש בכל סופרמארקט מקומי. יש לכם זמן לבית שוקולד אחד בלבד, אז למה לבחור בלחם פרוס כשיש טארט?


שתי דקות הליכה ימינה מן השוקולטרייה על רחוב מוֹהרנשטראסה ואתם בפינת רחוב פרידריכשטראסה, אחת משדרות הקניות העיקריות של העיר. הטווח כאן רחב – החל בגאלרי לאפייט, המכילה את מיטב מעצבי העל (כגון ויויאן ווסטווד, שאנל ומייקל קורס), וכלה ב-H&M.

שער ברנדנבורג בפסטיבל האורות השנתי.
צילום: אילה בלופולסקי

המשיכו היישר אל הקניון היוקרתי פרידריכשטאדט פסאז'ן (קווארטייר 206), שיתגלה מולכם כעבור מספר דקות. פרט לעיצוב הפנים הגיאומטרי המרהיב, המבנה הקר מסתיר בקומתו התחתונה את אחת משתי הגלריות הברלינאיות של בית הממכר לאמנות מנסינג. מנסינג בוררים את האמנים שבעבודותיהם הם סוחרים בקפידה יתרה, ובכניסה חינמית לחלוטין תוכלו לחזות, בחלל קטן יחסית, ביצירות של וורהול ופיקאסו לצד אלה של בריטה ופאצינו. זו בתוך הפסאז'ן גלריית מנסינג השניה בעיר נמצאת מרחק כמה מטרים נוספים משם, על פינת אונטר-דן-לינדן. אם הזמן עדיין בידכם, בקרו גם בה. אל תרפרפו על אף יצירה, של אף אחת מן השתיים – אתם עלולים להחמיץ את תגלית חייכם.

בשלב זה האורות על העצים כבר ודאי יעירו את הלילה הברלינאי ויאירו את אונטר-דן-לינדן ברומנטיקה אירופאית. פנו שמאלה מפרידריכשטראסה וטיילו ישר לאורך שדרת אונטר-דר-לינדן עד לשער ברנדנבורג – המבנה העצום בו ודאי תבחינו עוד מן השדרה. הסמל של ברלין, שהוקם במאה ה18 על ידי קארל גוטפריד לאנגהאנס ושוקם לפני כעשור, מרשים גם ביום, אך כאשר הוא בוהק מתוך האפלה הלילית הוא נוסך בפאריזר פלאץ קסם מיוחד. התעלמו מן התיירים הממלאים את הכיכר והניחו לעצמכם לנשום את אוויר הלילה. אחר כך עברו את השער.

כמאתיים מטרים שמאלה מהשער תמצאו את אנדרטת הזיכרון ליהודי השואה, שתכוננה על ידי האדריכל פיטר אייזנמן ושוכנת במקום בו עמדו בימי הרייך השלישי משרדי הקאנצלר של היטלר. מרכז המבקרים של המקום כבר ודאי סגור, אך האווירה הלילית באנדרטה דמויית בית העלמין יעילה יותר מכל תערוכה. אם הגעתם לעיר בתקופה מושלגת, הימנעו בכל מחיר מכניסה אל תוך המבוך - אלא אם ברצונכם שהאדמה הקפואה והחלקה בין המונוליטים תגבה קרבן נוסף של ההיסטוריה.

מלאכים בשמי ברלין. צילום: אילה בלופולסקי

לאחר הביקור באנדרטה חזרו אחורה והפעם לכו ימינה מן השער. במרחק קצרצר משם עומד הרייכסטאג, בניין הפרלמנט הגרמני, גם הוא מואר ומזדקר אל תוך הלילה. המבנה, שהוקם במאה 19 לאחר איחוד הנסיכויות, ניזוק בשריפה ב1933 ושוקם בשנות ה90. הכיתוב בראשו, "עבור העם הגרמני", נחקק ב-1916.
אם לרשותכם הלילה, חזרו אל השער ולכו ישר, עד שתגלו את עמוד הניצחון הנושא את אלזה הזהובה. מסרו דרישת שלום לדמיאל.





 פורסם בעכבר עולם, 15.11.2011

ביקורת: פצ'ה קוצ'ה 12 - אמנות אמיתית לא שוקטת ולא נחה

ההאנגר 11 בנמל תל אביב רגיל לארח אירועים גדולים. לרוב זה מסיבות גדולות או הופעות רוק צפופות שכוללות קהל להוט ודחוס, שמזיע כמו חזיר ומקלל כמו נהג אוטובוס. הפצ'ה קוצ'ה 12, שהשתלט אמש על החלל לשני סבבים של מיצגי אמנות  - היה ההפך הגמור. הקהל שהתנפל בשבוע שעבר על עמדות מכירת הכרטיסים, התקהל בסבלנות סביב הבר ועמדת הנקניקיות, ומורן אביב ("תאונת שרשרת") ודיג'יי מוחמד ג'באלי חיממו צופים ספורים בלבד באולם הקפוא. ולמרות התנועה האיטית, בשעה שבע וחצי בדיוק כבו האורות וההאנגר 11 כבר היה בתפוסה מלאה.

שש דקות ו-40 שניות יש לכל אחד מן המציגים, תשעה במספר - זהו הקונספט של הפצ'ה קוצ'ה. הגו אותו לפני כשבע שנים שני אדריכלים - אסטריד קליין ומארק דיתהם בשביל למשוך קהל לחלל האירועים שלהם בטוקיו. מאז התפשטו ערבי הפצ'ה קוצ'ה בכל רחבי העולם, כשהמצטרפת הטרייה ביותר היא קאבול, אפגניסטן. האירוע מתקיים השנה בתל אביב בפעם ה-12 בחסות ארגון פאזה ובאדיבותה של ענת ספרן, שגם הנחתה לצד איתי מאוטנר את הערב. בזמן הקצר שהאירוע קיים הוא הפך להיות אחד מאירועי האמנות החמים ביותר בעיר, ואכן -  תשעת הנבחרים של ליל אמש בהחלט חיממו את הלב.

הערב התחיל עם ד"ר גיא הופמן, מומחה לרובוטיקה, שהחליט להחיות את מנורות השולחן המיתולוגיות של פיקסאר. "רובוט צריך לרגש לא במראה שלו, אלא בהתנהגות שלו", פסק הדוקטור מהבמה, ופנה להציג יצורים שהיו גורמים לWALL-E לשכוח את איב בו במקום. הרובוט הראשון שיצר אכן דומה בצורתו לאותה מנורה מקפצת, מניע את ראשו וממצמץ לסירוגין את פנס אישונו הבודד, לפעמים מתחנף ולפעמים מאיים. הרובוטים האחרים, המאוחרים יותר שיצר המדען, מעדיפים מוסיקה על פני אימפרוביזציה, וכך קסילופון אחד מנגן על עצמו יחד עם להקה ואחר דווקא מעדיף מוזיקה שחורה. בעשור הקרוב אולי תוכלו לאמץ אחד בסניף "צער בעלי תוכנות" הקרוב לביתכם. מיצג מדעי מקסים נוסף היה שייך למהנדס יריב בש. בסיפור חוויתי מלא בקסם אישי, תיאר בש איך הוא ועוד זוג חברים החליטו להתרומם מעבר לסטרטוספרה ולהנחית חללית ישראלית בלתי-מאוישת ראשונה על הירח. הכל התחיל ממרוץ לחלל בחסות גוגל, המבטיחה לזוכה 20 מיליון דולר, עליהם הבטיח בש שהם יתרמו לפיתוח וחינוך למדע בישראל. בשונה מהשפה המקצועית בה הציג ד"ר הופמן דגמים שובי לב, הצליח בש להפוך את פרויקט SPACE IL, שהיה עלול להפוך לנקודת השעמום של הערב - למופע סטנד-אפ מלא הומור עצמי. 

עם זאת מה שפרט על מיתרי הלב הייתה דווקא החזרה לימי טרום הטכנולוגיה. העיתונאי אסי חיים הציג את פרויקט הצילום "המורדים", אותו הוא מתעד בבלוג שלו. מסעדות, מכולות, חנויות אלקטרוניקה וספרים – קטנים, עצמאיים, נשכחים. בתי עסק קטנים שמנוהלים על ידי אנשי הדור הישן, מיושנים בעצמם, אך מסרבים להיכנע לקדמה ולקפיטליזם. אותן פינות קטנות עם השלטים הדהויים, העמוסות לעייפה בכלי מטבח מאובקים; המגישות אוכל ביתי; המציעות שירותי תיקון למוצרים שהקהל מזמן מעדיף לקנות אחד אחר מתוצרת סין. בצילומיו מתאר חיים את הפינות הקטנות בתחנה המרכזית הישנה, בפלורנטין, בצומת כרכור וברחוב העלייה בתל אביב. ישר אחריו עלה הטיפוגרף יאנק יונטף ומאותה נקודה בדרום העיר תיאר פרויקט חיים של תיעוד ושימור צורות כתב ישנות.

המאיירת גבריאלה ברוך, תגלית של המחזור האחרון של האקדמיה לאמנות "בצלאל", הגיעה מפריז על מנת להציג את העבודות הקסומות שלה. עם מכחול דיו וצבעי מים פסטליים העניקה ברוך לחמשירים של אדוארד ליר - אבי הנונסנס הבריטי, אווריריות ותחושת שלווה בלתי יציבה. האיורים שלה לשירי להקת פורקיופיין טרי, שנולדו מרצף אסוציאציות של דימויים, טורדים את המנוחה באופן מובהק. הם כבדים יותר, כהים יותר, חודרים עמוק אל התת-מודע – של האמנית ושל המתבונן כאחד. האירוע אירח גם את במאי האנימציה תומר אשד, ובשונה לגמרי מברוך, הציג את סרטו החדש והצבעוני, "Flamingo Pride". הסרטון עוקב בהומור אחר גורלו האכזר של הפלמינגו היחיד בלהק שאינו גיי וזכה בקרב הקהל לקבלת פנים חמימה למדי. עם זאת יש מקום לתהייה האם הקהילה ההומו-לסבית תקבל את הסרטון באותה צורה, לאחר שהוא מציג שם את הקהילה כמצעד אהבה אחד גדול.
 
אחד מהרגעים היפים של הערב הגיעו לקראת הסוף. אמן האוריגמי אילן גריבי עלה לבמה והציג עבודת מרהיבות שנוצרו מדף נייר בודד אחד. לאחר מכן החליט לגרום לכולם להרגיש יצירתיים והפך את האולם לשיעור יצירה אחד גדול. דפי נייר צבעוניים חולקו לכל התלמידים ותחת ניצוחו של המורה למלאכה מר גריבי, הפכו גם בעלי שתי הידיים שמאליות, כולל כותבת כתבה זו, למקפלי נייר מקצועיים. התוצר הסופי  - גלגל צבעוני שנלקח הביתה למזכרת. גם כי זה יפה ובעיקר כדי שאיתי מאוטנר לא יפסיד את 6.40 שקלים עליהם התערב עם ההפקה שהאולם יישאר נקי.

אחרי השיעור, הגיע הזמן לצאת להפסקה מוסיקלית. פילהרמונית נגני הרחוב ZE.ZE גילתה לקהל הישראלי את מה שבפריז יודעים זה מכבר - נגינה מול עוברים ושבים היא זכות ולא בושה. בעוד שבעיר האורות עורכת וועדה מיוחדת אודישנים לאמנים ולהרכבים המבקשים להשמיע את המוסיקה שלהם במטרו, בישראל עדיין מסתכלים על נגני הרחוב בעין הרואה בהם חסרי בית. לפחות ארבע אלף איש למדו אתמול בערב כי האנשים שמנגנים בפינות הרחובות מוצאם עם מיטב התזמורות בארץ הולדתם, והם מופיעים על המדרכות כמו על במה פרטית מבחירה. וכך למשך דקות ספורות ומתוזמנות היטב חזר ההאנגר 11 למלא את ייעודו כבית להופעות. "שיר השיירה" בביצוע פילהרמונית הרחוב מילא את האולם בצלילים בלקניים-כלייזמריים, שהזכיר לקהל כי אמנות אמיתית לא שוקטת ולא נחה. גם אם אין לה חלל משלה.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 09.11.2011

ראיון: אקולטורה - שיחה עם שי זכאי

כולנו יודעים כי מצבה של האמנות בארץ רחוק מלהיות אידיאלי. האמנים נאבקים עם חוסר תקצוב וחוסר השקעה בתרבות ואמנות מצד המדינה. אולם לא רבים יודעים כי אם מצב האמנות הכללית הוא לא קל, הרי שלאמנות האקולוגית, אותו ז'אנר אנרכיסטי משהו, המצוי בשולי עולם האמנות, קשה פי כמה. פגשתי את שי זכאי, מייסדת ומנכ"ל הפורום לאמנות אקולוגית ואמנית בפני עצמה, לשיחה על אמנות, אקולוגיה ומה שביניהם.

למרות שזכאי בחרה לגור ביישוב ליאון שריגים הקטן, שזר יתקשה למצוא בו את ידיו ורגליו, לא ניתן לטעות בביתה: בשער הבית מתנוסס דגל בטון, עדות לשדרת דגלי הבטון מתוך פרויקט "נחל בטון 1999-2000", במסגרתו שיפצה זכאי חלק מנחל עצמונה המזוהם, כיצירה אמנותית ואמירה סביבתית.

זכאי, מחלוצי האמנות האקולוגית בארץ, החלה את דרכה כצלמת. התואר הראשון שמופיע על תעודתה מן האוניברסיטה העברית תחת הכותרת "אומנות ומדיניות סביבתית", הוא תואר ראשון מסוגו בארץ אותו בנתה בתכנית אישית על ידי שילוב בין החוג ללימודי סביבה וגיאוגרפיה ובין החוג לתולדות האמנות. זכאי היא אמנית המוכרת ברחבי העולם ומנכ"לית הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית, המאחד אמנים אקולוגיים וסביבתיים ופועל למען שיתופם בפרויקטים סביבתיים, העלאת המודעות בארץ לסוגיות סביבתיות וליצירת מסגרת מאחדת לדיאלוגים בין האמנים לבין עצמם, ובינם לבין דיסציפלינות וגופים אחרים.

מה זו בעצם אמנות אקולוגית?
"אמנות אקולוגית זו אמנות שחוקרת ומגיבה לסוגיות סביבתיות. היופי והכוח של האמנות האקולוגית הוא שאמן יכול לבוא ממנעד מאוד רחב של דיסציפלינות - ציור, פיסול, צילום, שירה, ובלבד שהאמן הזה עובד כמו מדען. אנחנו מבצעים את פעולות הניטור, ממפים את הבעיה, עושים את כל תהליך הלימוד מה הבעיה, ובסופו של דבר, כמו המדען שיוצא במאמר, אנחנו יוצאים ביצירה. אמן אקולוגי לא מתחיל ליצור את היצירה אלא כאשר יש איזושהי סוגיה לחקור, ואז הוא מגיב אליה. הוא לא עושה יצירה לשם היצירה.
"האמנות האקולוגית היא ענף מאוד ערכי בתוך האמנות. זו אמנות בעלת שליחות חברתית וסביבתית. זו אינה אמנות מסחרית, ברוב המקרים לא ניתן למכור אותה כמו שמוכרים מוצר שעובר לסוחר. רוב האמנות הזו היא גם מאוד צנועה, היא מתכלה ונעלמת. ככל שאנחנו נהיה מומחים יותר, אנחנו נסייע למעמד האמן האקולוגי בתחום הסביבתי".

מה מטרתך העיקרית בעבודותייך?
"אני לא רוצה ליצור תערוכות מגויסות או דידקטיות, אני רוצה להשאיר לציבור פתח לפענוח היצירות. אני מאמינה שאם לא מלעיטים את הציבור, בין אם זה באיום או בתוכחה כמה שאנחנו לא בסדר, ובין אם זה בהצגת הדברים כפי שהם כמו שעושים בביה"ס, אלא יוצרים איזשהו אלמנט של הפתעה או של סקרנות, אז נוצר החיבור שאני מחפשת בין העין של הצופה למוח שלי. אני מובילה את הקהל באיזשהו מסלול שבסופו של דבר יהפוך אותו ליותר מודע".

האמן הסביבתי אמיליו מוגילנר טען בראיון כי אמנות אקולוגית היא "פנטזיה עולמית", ושמדובר בסה"כ ב"אמנות סביבתית-חברתית."

"ראשית, לעשות פסל זה לא להיות אמן אקולוגי. שנית, אמנות אקולוגית היא מקצוע בעולם, כך שזה שאדם יכול להגיד שאין- אז אפשר להגיד גם שלא הייתה שואה. השאלה היא אם אפשר להתייחס לזה בכלל. בעיניי זו אמירה זניחה". 

את זוכה להצלחה רבה בזירת האומנות האקולוגית העולמית. מדוע זה לא קורה בארץ?
"קודם כל, בחלוציות כמו בחלוציות. בתור המובילה של הנושא בארץ אני משלמת מחיר על כך שאני כל הזמן עוסקת בפתיחת דלתות לאנשים שמעולם לא שמעו על כך. שנית, בעיה מאוד רצינית היא תקציבי המדינה. אמנות בכלל, ואמנות אקולוגית בפרט, צריכה להיות נתמכת על ידי חברות מסחריות. למדען יש מאחוריו משרד, מוסד, אוניברסיטה או רשות, שיממנו את העבודה שלו כשהוא מבצע מחקר, או שהוא מגייס מקרנות מחקר. אין כאן קרנות למחקר באמנות אקולוגית".

באופן מפתיע, לדעת זכאי הארגונים הסביבתיים בארץ אשמים לא פחות מן הממשלה האדישה וההפכפכה. "ארגונים סביבתיים, בבואם לעשות את הקמפיין הבא שלהם צריכים להזמין את האמנים האקולוגיים לבצע עבודה בתוך הפרויקט. פעמים רבות כשהארגונים מגיעים אליי זה כבר אחרי ששילמו בקמפיין לכל העולם ואז רוצים קצת "ועדת קישוט". מתייחסים אלינו כאל עוד מתנדבים, במקום להזמין אותנו כמו שמזמינים אקולוג שייתן ייעוץ מקצועי. אמן אקולוגי יכול להביא תרומה שאף דיסציפלינה אחרת לא נותנת.

"אני ממציאה את הגלגל בכיוונים רבים: לאתגר אמנים שיחשבו סביבה בעבודתם הבאה; להעלות את המודעות של הארגונים הסביבתיים לכך שיש לנו מה לתת ושכדאי להם להשתמש בנו ולתקצב אותנו; להשפיע על מדענים שבבואם לחקור או לנטר מקום פגוע יכניסו את ההיבט של אמן אקולוגי בבקשה למענק המחקר שלהם; להשפיע על משרדי הממשלה שישקיעו באמנות הזו".

מדוע לא רואים מספיק תערוכות של אמנות אקולוגית במוזיאונים?
"מאחר שאין באמנות האקולוגית את הכסף המסחרי של אספני אמנות, היא לעולם לא תהיה מיינסטרים, ואני מאוד אוהבת את הצד החתרני הזה, כמו אותם נופי שוליים שמרתקים אותי- להיות ערוץ חתרני בתוך הדיסציפלינות המקובלות. אני ערוץ חתרני באקולוגיה ואני ערוץ חתרני באמנות. אני לא בטוחה שהאינטרס הראשון במעלה שלי הוא להגיע לחללים המקובלים של האמנות. זה בסדר אם זה קורה, אבל זה לא ה-דבר".
זכאי עומדת מאחורי דבריה. את אירוע הסיום של "נחל בטון", שיכול היה באותה מידה להיערך בתוך חלל מוזיאון, היא בחרה לערוך בנחל עצמו."אחד הדברים שמעניינים אותי זה למתוח את גבולות האמנות לשיח שהוא חוץ אמנותי. יותר מרתק אותי לדבר על אמנות בקרב אנשי סביבה מאשר לדבר על סביבה בקרב אנשי אמנות", היא אומרת, ומדברת בהתרגשות על המפגש שנוצר באותו פרויקט בין אנשי האמנות, המומחים הסביבתיים והפועלים.

אלת העמק
צילום: אילה בלופולסקי

בנוסף להיותה אמנית אקולוגית אקטיביסטית, זכאי עוסקת רבות בנושאים פמיניסטים בעבודותיה ובתוכם הקשר בין האישה לטבע. בגלריה הקטנה בסטודיו שלה ניתן למצוא עבודות רבות בתחום, ביניהן גולת הכותרת של התערוכה "שריונות", הפסל "אלת העמק". הפסל מסמל את האלה המגנה על עמק האלה בו חיה זכאי, הוא עשוי כולו מצמחיה יבשה, והאור במרכזו מסמל את המרכז האנרגטי הנשי, ה"קונדליני", ממנו נובעים כוחות הריפוי וההולדה. בפינה אחרת של הסטודיו ניתן למצוא תמונה משונה למדי, המזכירה בתחילה הירוגליפים מצריים עתיקים, אולם בהתבוננות מעמיקה יותר ניתן לראות כי מדובר בצללית אישה ההולכת ומתמוססת מווריאציה לווריאציה, עד לווריאציית הצללית האחרונה היוצרת עץ.

כבר שנים רבות עובדת זכאי, בין השאר, על סדרת צילומים לספר המוציא לאור זהות נשית בטבע, שיכלול גם מאמרים על הקשר בין נשים לטבע. "אם בשנות השישים והשבעים אמניות שרצו לדבר על הקשר בין נשים לטבע עשו מיצבים, אמנות גוף, השקיעו את גופן בטבע וצילמו את הריטואל הזה, אני, בשנות האלפיים, באה אומרת שלא צריך לבצע פעולות כדי להנכיח את עצמנו בטבע, כי אנחנו קיימות שם. אני מוציאה לאור צורות נשיות המצויות בטבע, שאנחנו יכולים לעבור על ידן אלפי פעמים ולא לראות אותן; למשל, רוח גדולה שהביאה ענפי אורנים ופתאום יצרה דמות נשית שוכבת בטבע שנראית כאילו מישהי עיצב אותה. למעשה הטבע הוא שעשה את זה, ועוד רגע תבוא עוד רוח גדולה והיא כבר לא תהיה".

את רואה את עצמך קודם כל כאמנית אקולוגית או כאמנית פמיניסטית?
"זה הכל ביחד. אני לא כ"כ אוהבת הגדרות. אני קודם כל בן אדם".

האתר של שי זכאי:www.eco-art.co.il
 

 פורסם לראשונה ב"ירוק ברשת", המגזין המקוון של ארגון "מגמה ירוקה", אוגוסט 2007

פורסם שנית ב-NRG, ב-14.09.2007