"הקהל רוצה להתבדר בתיאטרון", אומר יורם לוינשטיין,
מנהל הסטודיו למשחק. ומה שהקהל רוצה - הקהל מקבל. במדינה בה התושבים
מאיימים להתכלות בכל רגע, בין אם בהצתה עצמית ובין אם באמצעות איום חיצוני,
האסקפיזם היה ונשאר תפקידו העיקרי של התיאטרון. האפשרות להתלבש יפה,
להתגנדר, לשים את הילדים אצל בייביסיטר, להיכנס לאולם חשוך, ולמשך שעה וחצי
לשכוח את כל צרות העולם החיצוני הייתה מאז ומתמיד המשיכה העיקרית של הבמה.
ובכל זאת, אם מנסים לסכם את השנה החולפת, אפשר לזהות שהתיאטרון שיחק עוד
כמה תפקידים בחייהם של קהל הצופים.
ביקורת לייט
"פתאום יש מקום להפקות שמתמודדות לעומק עם נושאים יותר רציניים", מעיד תומר (תומש) שרון, ששיחק השנה בין היתר בהצגות "הסוחר מוונציה" ו"כמעט נורמלי" בהבימה. השחקן שטבע את המושג "הצגות ערוץ 2" מסכים שעדיין יש מחזות "שמתחפשים למחזות עמוקים ובעצם הם אותו דבר בדיוק", אך מוסיף שמדובר גם בז'אנר הולך ודועך. "יש שובע אצל הקהל מהדברים האלה", הוא מסביר. "הרייטינג של הריאליטי יורד. יש הרבה יותר אנשים שבכלל לא רואים טלוויזיה ממה שחושבים".
"יש בהחלט מגמה של עיסוק בתכנים ביקורתיים, בחלקם הגדול מה שנקרא 'ביקורתיים לייט'", מסביר פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "מדובר במחזות ביקורתיים, אבל שאינם ביקורת נוקבת". דוגמה מובהקת ל"ביקורתיות לייט" כזו היא "שרי המלחמה" בבימוי מוטי קירשנבאום, ובכיכובו של אלי יצפאן שעלתה בהבימה. העלילה מציגה התכנסות של "מטבחון שוטים" בתוך בונקר, המורכב מראש ממשלה, שר ביטחון, שרת חוץ, איש צבא בדימוס נכה והמטפל האתיופי שלו ועיתונאית, בשעה שבחוץ ישראל מותקפת מכל החזיתות ונשיא ארצות הברית שקוע בשינת האנגאובר. ההצגה עלתה באביב האחרון לקול תרועות בוז של המבקרים, שהכתירו אותה כרדודה, נמוכה ובלתי מצחיקה. היא אולי רחוקה מלהיות מקור לגאווה, אך ניתן בהחלט להתייחס אליה כאל מדגם מייצג לקו ששואף התיאטרון הישראלי בכלל, וזה המסחרי בפרט, להציג: חתרני אך רווחי, פוליטי אך נגיש, קשה אך מהנה.
מחזמר כבד
גם במחזות הזמר שהוצגו השנה, לא הקלו ראש התיאטראות והלכו לכיוון הביקורתיות על פני הבידור. "קברט" בכיכובו של איתי טיראן, שמציג את עליית הנאצים לשלטון דרך חיי מועדון ברלינאי בשנות ה-30, וקטף שמונה פרסי תיאטרון, הוא דוגמה בעלת הצלחה מסחררת לנוסחה. גם הבימה, בית ליסין והסטודיו של יורם לוינשטיין מספקות דוגמאות טובות. בראשון הועלה המחזמר "כמעט נורמלי", העוסק בהתפוררות משפחה על רקע הפרעה דו-קוטבית של האם, בשני הועלה "אחים בדם", שעוסק בהבדלי מעמדות דרך סיפורם של תאומים שגדלים בקצוות שונים של הסולם החברתי, ובשלישי עלה "המצעד", שמבוסס על לינץ' שהתרחש בדרום ארצות הברית.
כל אלה מראים ש"נתתי לה חיי", המחזמר על פי שיריו של דני סנדרסון, הוא, למרות הנוסחה המוכרת של מחזמר הבנוי על שירים נודעים, יותר מכל חריגה בנוף. "עשו המון הצגות שנתפרו לפי הנוסחה של 'מרי לו' שלא הצליחו – 'לילה לא שקט', 'נתתי לה חיי' ", מסביר שרון. "לפעמים ללכת לפי הנוסחה זה לא מסחרי. אז אולי אמרו 'יאללה, אם ניתן צ'אנס למשהו לא מסחרי זה ייצא מסחרי'. כי אנשים רוצים שיפתיעו אותם".
ויוה לה קומדיה
במציאות בה רק עמדה פוליטית אחת נתפסת כלגיטימית, וסאטירה פוליטית ישירה מהווה סיכון כלכלי, חוזרים התיאטראות להיעזר במה שעבד עבור האיטלקים והצרפתים לפני 400 שנה. קשה למצוא תיאטרון שלא העלה השנה הפקה אחת לפחות של קומדיה מהמאה ה-17 או ה-18, לעיתים אפילו יותר מאחת. הקומדיה דל'ארטה וממשיכי דרכה התקבעו בבטחה על במות ישראל. הז'אנר העממי, שגיבוריו הראשים הם בדרך כלל משרתים של גבירים וגבירות רמי מעלה, התבסס על מסכות של דמויות סטריאוטיפיות, על סיפורי אהבה ועל קומדיית מצבים, ויצר אמירה חתרנית לזמנו על המעמדות בחברה.
בהינתן הגישה הבימתית הנכונה, מייצרים מחזות אלה גם בימינו אמירה רלוונטית. "בית ספר לנשים" של מולייר, למשל, שהוצג השנה בקאמרי ובתיאטרון חיפה, מספק אמירה פמיניסטית. בצעד מהפכני לזמנו, יצר מולייר ביקורת חריפה על היחס לאישה בחברה תוך שהוא מגלם אותה בעלילותיו של ארנולף, שרוכש מאיכרה ענייה את בתה בת הארבע, אנייס. במשך שנים מחזיק ארנולף את אנייס כשהיא כלואה בבידוד מהעולם החיצון, במטרה לשמר את בורותה וכניעותה עד אשר יישא אותה לאשה. כנהוג בקומדיות מסוג זה, מתהפכת תכניתו הזדונית על פיה כאשר אנייס מתאהבת בבחור צעיר בהיעדרו של ארנולף – הוראס, בנו של ידידו, שמבלי דעת חולק את ייסורי האהבה שלו עם ארנולף. היות ומדובר במולייר, בסופו של דבר הזוג הצעיר מתאחד וארנולף לומד את לקחו.
תחיית הקלאסיקה המודרנית
הפקות הדרמה סיפקו השנה שפע של מחזאות בעלת אמירה עכשווית - בראש ובראשונה בזו המקומית. "יוליסס על בקבוקים" של תיאטרון חיפה זכתה בפרס התיאטרון למחזה המקורי, ועלילתה סובבת סביב מורה לספרות המפליג לעזה על רפסודת בקבוקים במטרה ללמד את תושביה ספרות, אך מושם במעצר. זוהי דוגמה מושלמת להיפרדות מהדרמות (ויש שיאמרו, המלודרמות) המשפחתיות שרווחו בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות (כמו "משפחה חמה" של עדנה מזי"א). היא גם מסמנת את החזרה למה שהיה מאז ומתמיד לב ליבו של התיאטרון: שיקוף המציאות הפוליטית והחברתית, דיון מאתגר ומעורר מחשבה בסוגיות אקטואליות, והצגת נושאים שאינם תמיד קלים לעיכול עם קפה ועוגה במזנון.
לצד זאת, זכינו גם לכמות בלתי מבוטלת של מחזות קלאסיים או של עיבודים בימתיים לטקסטים ספרותיים נודעים, תוך התמקדות דווקא במחזאות קלאסית מודרנית, ובנכסי צאן ברזל תרבותיים ידועים פחות – כגון "משחק של אהבה ומזל" של מאריבו בחאן, או "הטייפ האחרון של קראפ" של בקט באנסמבל עתים. לדברי ד"ר קינן, הדבר נובע הן מניסיון של התיאטראות הגדולים להתחרות בפרינג', והן בעובדה שתיאטראות מתמלאים אט-אט ביוצרים צעירים, שזוכים למרווח פעולה רחב יותר. "במידה רבה זה בזכות היכולת של הבמאי לנווט את הרפרטואר שלו", מסביר קינן. "בעבר במאים ושחקנים פחות או יותר קיבלו עליהם את דין התיאטרון, ועשו איזו עבודה שנתנו להם. ניתן לראות התהפכות מסוימת במגמה הזו. נותנים לאנשים צעירים להכתיב את הטון".
בתוך העניין המחודש בקלאסיקה המודרנית, בולטים באופן ספציפי חנוך לוין ("אורזי המזוודות", "איש עומד מאחורי אישה יושבת", "מלאכת החיים", "מוריס שימל") וברטולד ברכט ("גלילאו", ערב משיריו). "מבלי לפגוע בחנוך לוין שהוא באמת אחד היוצרים הגאוניים ביותר שהיו כאן", מותח קינן ביקורת, "הבעיה היא שזה בא קצת על חשבון מחזאות ישראלית קלאסית אחרת, כגון ניסים אלוני או יוסף מונדי". יורם לוינשטיין דווקא לוקח את הצד הנגדי לקינן. "צריך לשבח את כל מי שעושה קלאסיקות כיום, עם כל המסחריות של הטלוויזיה ושל התיאטראות הרפרטואריים", הוא מסביר. "נכון שהקלאסיקות הן מעבר לזמנים, אבל בעידן שלנו יש תחושה שהן פאסה". עם זאת, כדאי להפריד בין הפקות שמפיחות חיים חדשים בטקסטים מוכרים כמו "פרוייקט ריצ'ארד" של הקאמרי או "הארווי" של תיאטרון גשר, לבין הפקות שנשענות בעיקר על שמות גדולים ואינן מעניקות לצופה ערך מוסף או תמורה לכספו. בקטגוריה השנייה אפשר למצוא את "ביקור הגברת הזקנה" של הבימה או "קומדיה של טעויות" של הקאמרי, שנקטלו על ידי המבקרים כהצגות הממלאות נישת מנויים ומועלות באופן שמבזה את המקור.
מינימום מאמץ, מקסימום יוקרה
למרות שהמצב הפוליטי בארץ ממשיך להעיב על קשרים עם תיאטראות בחו"ל – כפי שנוכחנו לדעת לאחרונה במקרה פיטר ברוק שביטל בגלל לחצים של ארגונים פרו פלסטניים – יש לציין כי השנה החולפת הביאה עמה שורה ארוכה של אנשי תיאטרון מחו"ל שהציגו את עבודתם בארץ. אולימפיה דוקאקיס, דיאה לוהר והדיוטשה תיאטר, מיכאיל ברישניקוב, רוברט סטורואה ולהקת Et Cetera, אורליה טרי, האחים פורמן, סילביה חוטניק ותיאטר דרמטיצ'ני – בעונת התיאטרון האחרונה כל אלה, ורבים נוספים, עשו דרכם אל הערים הגדולות בישראל על מנת להביא לקהל המקומי את המיטב של התיאטרון הבינלאומי. אחוז לא מבוטל של ההפקות הללו, אשר רובן זכו לשבחי המבקרים, היה תוצר של שיתופי פעולה עם יוצרי תיאטרון מקומיים – עדות לעניין שמעורר התיאטרון הישראלי בחו"ל (רק השבוע הוזמנו עמרי ניצן ואיתי טיראן להרצות על "המלט" במילאנו).
"רמת הכתיבה של המחזאות הישראלית עלתה מאוד בשנים האחרונות", אומר קינן. "תופעה חדשה נוספת, שהיא מבורכת בעיניי, היא טיפוח הדרמטורגיה – אותם אנשים שנמצאים, כמו עורכי ספרים, עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, שהמיומנות שלהם היא לגלות טקסטים חדשים, לעזור למחזאים לעבד אותם ולשמש כעין שלישית לבמאי. מאידך גיסא, אני מצר שבגלל, להערכתי, קשיים כלכליים, רמת העיצוב הכללית של הצגות בתיאטרון הישראלי מצטמצמת. המקום שנותנים לעיצוב, התקציבים שנותנים למעצב, היד החופשית שנותנים לו לממש את החזון שלו, זה לא מה שהיה פעם. וזה חבל". כנראה שבגלל זה יותר קל ליח"צן הצגות מחו"ל, מאשר להשקיע בהצגות מבית.
פורסם בעכבר העיר, 16.09.2012
ביקורת לייט
"פתאום יש מקום להפקות שמתמודדות לעומק עם נושאים יותר רציניים", מעיד תומר (תומש) שרון, ששיחק השנה בין היתר בהצגות "הסוחר מוונציה" ו"כמעט נורמלי" בהבימה. השחקן שטבע את המושג "הצגות ערוץ 2" מסכים שעדיין יש מחזות "שמתחפשים למחזות עמוקים ובעצם הם אותו דבר בדיוק", אך מוסיף שמדובר גם בז'אנר הולך ודועך. "יש שובע אצל הקהל מהדברים האלה", הוא מסביר. "הרייטינג של הריאליטי יורד. יש הרבה יותר אנשים שבכלל לא רואים טלוויזיה ממה שחושבים".
"יש בהחלט מגמה של עיסוק בתכנים ביקורתיים, בחלקם הגדול מה שנקרא 'ביקורתיים לייט'", מסביר פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "מדובר במחזות ביקורתיים, אבל שאינם ביקורת נוקבת". דוגמה מובהקת ל"ביקורתיות לייט" כזו היא "שרי המלחמה" בבימוי מוטי קירשנבאום, ובכיכובו של אלי יצפאן שעלתה בהבימה. העלילה מציגה התכנסות של "מטבחון שוטים" בתוך בונקר, המורכב מראש ממשלה, שר ביטחון, שרת חוץ, איש צבא בדימוס נכה והמטפל האתיופי שלו ועיתונאית, בשעה שבחוץ ישראל מותקפת מכל החזיתות ונשיא ארצות הברית שקוע בשינת האנגאובר. ההצגה עלתה באביב האחרון לקול תרועות בוז של המבקרים, שהכתירו אותה כרדודה, נמוכה ובלתי מצחיקה. היא אולי רחוקה מלהיות מקור לגאווה, אך ניתן בהחלט להתייחס אליה כאל מדגם מייצג לקו ששואף התיאטרון הישראלי בכלל, וזה המסחרי בפרט, להציג: חתרני אך רווחי, פוליטי אך נגיש, קשה אך מהנה.
מחזמר כבד
גם במחזות הזמר שהוצגו השנה, לא הקלו ראש התיאטראות והלכו לכיוון הביקורתיות על פני הבידור. "קברט" בכיכובו של איתי טיראן, שמציג את עליית הנאצים לשלטון דרך חיי מועדון ברלינאי בשנות ה-30, וקטף שמונה פרסי תיאטרון, הוא דוגמה בעלת הצלחה מסחררת לנוסחה. גם הבימה, בית ליסין והסטודיו של יורם לוינשטיין מספקות דוגמאות טובות. בראשון הועלה המחזמר "כמעט נורמלי", העוסק בהתפוררות משפחה על רקע הפרעה דו-קוטבית של האם, בשני הועלה "אחים בדם", שעוסק בהבדלי מעמדות דרך סיפורם של תאומים שגדלים בקצוות שונים של הסולם החברתי, ובשלישי עלה "המצעד", שמבוסס על לינץ' שהתרחש בדרום ארצות הברית.
כל אלה מראים ש"נתתי לה חיי", המחזמר על פי שיריו של דני סנדרסון, הוא, למרות הנוסחה המוכרת של מחזמר הבנוי על שירים נודעים, יותר מכל חריגה בנוף. "עשו המון הצגות שנתפרו לפי הנוסחה של 'מרי לו' שלא הצליחו – 'לילה לא שקט', 'נתתי לה חיי' ", מסביר שרון. "לפעמים ללכת לפי הנוסחה זה לא מסחרי. אז אולי אמרו 'יאללה, אם ניתן צ'אנס למשהו לא מסחרי זה ייצא מסחרי'. כי אנשים רוצים שיפתיעו אותם".
ויוה לה קומדיה
במציאות בה רק עמדה פוליטית אחת נתפסת כלגיטימית, וסאטירה פוליטית ישירה מהווה סיכון כלכלי, חוזרים התיאטראות להיעזר במה שעבד עבור האיטלקים והצרפתים לפני 400 שנה. קשה למצוא תיאטרון שלא העלה השנה הפקה אחת לפחות של קומדיה מהמאה ה-17 או ה-18, לעיתים אפילו יותר מאחת. הקומדיה דל'ארטה וממשיכי דרכה התקבעו בבטחה על במות ישראל. הז'אנר העממי, שגיבוריו הראשים הם בדרך כלל משרתים של גבירים וגבירות רמי מעלה, התבסס על מסכות של דמויות סטריאוטיפיות, על סיפורי אהבה ועל קומדיית מצבים, ויצר אמירה חתרנית לזמנו על המעמדות בחברה.
בהינתן הגישה הבימתית הנכונה, מייצרים מחזות אלה גם בימינו אמירה רלוונטית. "בית ספר לנשים" של מולייר, למשל, שהוצג השנה בקאמרי ובתיאטרון חיפה, מספק אמירה פמיניסטית. בצעד מהפכני לזמנו, יצר מולייר ביקורת חריפה על היחס לאישה בחברה תוך שהוא מגלם אותה בעלילותיו של ארנולף, שרוכש מאיכרה ענייה את בתה בת הארבע, אנייס. במשך שנים מחזיק ארנולף את אנייס כשהיא כלואה בבידוד מהעולם החיצון, במטרה לשמר את בורותה וכניעותה עד אשר יישא אותה לאשה. כנהוג בקומדיות מסוג זה, מתהפכת תכניתו הזדונית על פיה כאשר אנייס מתאהבת בבחור צעיר בהיעדרו של ארנולף – הוראס, בנו של ידידו, שמבלי דעת חולק את ייסורי האהבה שלו עם ארנולף. היות ומדובר במולייר, בסופו של דבר הזוג הצעיר מתאחד וארנולף לומד את לקחו.
תחיית הקלאסיקה המודרנית
הפקות הדרמה סיפקו השנה שפע של מחזאות בעלת אמירה עכשווית - בראש ובראשונה בזו המקומית. "יוליסס על בקבוקים" של תיאטרון חיפה זכתה בפרס התיאטרון למחזה המקורי, ועלילתה סובבת סביב מורה לספרות המפליג לעזה על רפסודת בקבוקים במטרה ללמד את תושביה ספרות, אך מושם במעצר. זוהי דוגמה מושלמת להיפרדות מהדרמות (ויש שיאמרו, המלודרמות) המשפחתיות שרווחו בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות (כמו "משפחה חמה" של עדנה מזי"א). היא גם מסמנת את החזרה למה שהיה מאז ומתמיד לב ליבו של התיאטרון: שיקוף המציאות הפוליטית והחברתית, דיון מאתגר ומעורר מחשבה בסוגיות אקטואליות, והצגת נושאים שאינם תמיד קלים לעיכול עם קפה ועוגה במזנון.
לצד זאת, זכינו גם לכמות בלתי מבוטלת של מחזות קלאסיים או של עיבודים בימתיים לטקסטים ספרותיים נודעים, תוך התמקדות דווקא במחזאות קלאסית מודרנית, ובנכסי צאן ברזל תרבותיים ידועים פחות – כגון "משחק של אהבה ומזל" של מאריבו בחאן, או "הטייפ האחרון של קראפ" של בקט באנסמבל עתים. לדברי ד"ר קינן, הדבר נובע הן מניסיון של התיאטראות הגדולים להתחרות בפרינג', והן בעובדה שתיאטראות מתמלאים אט-אט ביוצרים צעירים, שזוכים למרווח פעולה רחב יותר. "במידה רבה זה בזכות היכולת של הבמאי לנווט את הרפרטואר שלו", מסביר קינן. "בעבר במאים ושחקנים פחות או יותר קיבלו עליהם את דין התיאטרון, ועשו איזו עבודה שנתנו להם. ניתן לראות התהפכות מסוימת במגמה הזו. נותנים לאנשים צעירים להכתיב את הטון".
בתוך העניין המחודש בקלאסיקה המודרנית, בולטים באופן ספציפי חנוך לוין ("אורזי המזוודות", "איש עומד מאחורי אישה יושבת", "מלאכת החיים", "מוריס שימל") וברטולד ברכט ("גלילאו", ערב משיריו). "מבלי לפגוע בחנוך לוין שהוא באמת אחד היוצרים הגאוניים ביותר שהיו כאן", מותח קינן ביקורת, "הבעיה היא שזה בא קצת על חשבון מחזאות ישראלית קלאסית אחרת, כגון ניסים אלוני או יוסף מונדי". יורם לוינשטיין דווקא לוקח את הצד הנגדי לקינן. "צריך לשבח את כל מי שעושה קלאסיקות כיום, עם כל המסחריות של הטלוויזיה ושל התיאטראות הרפרטואריים", הוא מסביר. "נכון שהקלאסיקות הן מעבר לזמנים, אבל בעידן שלנו יש תחושה שהן פאסה". עם זאת, כדאי להפריד בין הפקות שמפיחות חיים חדשים בטקסטים מוכרים כמו "פרוייקט ריצ'ארד" של הקאמרי או "הארווי" של תיאטרון גשר, לבין הפקות שנשענות בעיקר על שמות גדולים ואינן מעניקות לצופה ערך מוסף או תמורה לכספו. בקטגוריה השנייה אפשר למצוא את "ביקור הגברת הזקנה" של הבימה או "קומדיה של טעויות" של הקאמרי, שנקטלו על ידי המבקרים כהצגות הממלאות נישת מנויים ומועלות באופן שמבזה את המקור.
מינימום מאמץ, מקסימום יוקרה
למרות שהמצב הפוליטי בארץ ממשיך להעיב על קשרים עם תיאטראות בחו"ל – כפי שנוכחנו לדעת לאחרונה במקרה פיטר ברוק שביטל בגלל לחצים של ארגונים פרו פלסטניים – יש לציין כי השנה החולפת הביאה עמה שורה ארוכה של אנשי תיאטרון מחו"ל שהציגו את עבודתם בארץ. אולימפיה דוקאקיס, דיאה לוהר והדיוטשה תיאטר, מיכאיל ברישניקוב, רוברט סטורואה ולהקת Et Cetera, אורליה טרי, האחים פורמן, סילביה חוטניק ותיאטר דרמטיצ'ני – בעונת התיאטרון האחרונה כל אלה, ורבים נוספים, עשו דרכם אל הערים הגדולות בישראל על מנת להביא לקהל המקומי את המיטב של התיאטרון הבינלאומי. אחוז לא מבוטל של ההפקות הללו, אשר רובן זכו לשבחי המבקרים, היה תוצר של שיתופי פעולה עם יוצרי תיאטרון מקומיים – עדות לעניין שמעורר התיאטרון הישראלי בחו"ל (רק השבוע הוזמנו עמרי ניצן ואיתי טיראן להרצות על "המלט" במילאנו).
"רמת הכתיבה של המחזאות הישראלית עלתה מאוד בשנים האחרונות", אומר קינן. "תופעה חדשה נוספת, שהיא מבורכת בעיניי, היא טיפוח הדרמטורגיה – אותם אנשים שנמצאים, כמו עורכי ספרים, עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, שהמיומנות שלהם היא לגלות טקסטים חדשים, לעזור למחזאים לעבד אותם ולשמש כעין שלישית לבמאי. מאידך גיסא, אני מצר שבגלל, להערכתי, קשיים כלכליים, רמת העיצוב הכללית של הצגות בתיאטרון הישראלי מצטמצמת. המקום שנותנים לעיצוב, התקציבים שנותנים למעצב, היד החופשית שנותנים לו לממש את החזון שלו, זה לא מה שהיה פעם. וזה חבל". כנראה שבגלל זה יותר קל ליח"צן הצגות מחו"ל, מאשר להשקיע בהצגות מבית.
פורסם בעכבר העיר, 16.09.2012
