הבה נודה באמת - הסיבה העיקרית שבגללה הרייטינג של טלנובלות מרקיע שחקים הן הנשים שממלאות את המשבצת המכונה "הביץ' התורנית". הרי הן הן הגנרטור הראשי שמפריח את בועות הסבון של העלילה. פמיניסטיות ואוהדי בית"ר נצמדים יחד למסך על מנת לראות איזה טריק חדש תשלוף משרוול הסטן שלה האישה היפה, החכמה, המצליחה והרקובה עד עמקי נשמתה. ואם יש לה איזה סיפור רקע קורע לב המשמש כתירוץ לגיהנום שהיא עושה לגיבורים היפים והנכונים – מה טוב. אין פלא ש"תנוחי", הטלנובלה - סליחה, דרמה קומית יומית - החדשה של הוט, החליטה ללכת על כל הקופה ולאגד לא פחות מארבע כלבתות מיתולגיות למועדון הקרב הטלוויזיוני האולטימטיבי (אם אתם חושבים שלנשים קל יותר - נסו פעם ללכת מכות על עקבי סטילטו). מיהן אותן כלבות הצמרת של הטלנובלה הישראלית שהותירו את חותמן, ולמה יש כאלה שלא חזרו לסיבוב שני?
הביץ' הישראלית הראשונה, שהגיחה אל חיינו לפני - לא ייאמן - 17 שנה, במסגרת אופרת הסבון הישראלית הראשונה, הייתה עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'". אשתו השניה של מייק לינוביץ' והבעלים-במשותף של חברת האופנה "אופל", בגילומה של גילת אנקורי, הגדירה את המושג עבור כל דורות הטלנובלות העתידים לבוא בארצנו הקטנטונת. הבלונדינית דקת הגזרה (אלוהים אדירים, כמה דקת גזרה!), טופפה בחצאיות מיני הורסות מלוות בג'קטים עם כתפיות אימתניות, ופיזרה הבטחות על כך שתגרום לאנשים לקלל את היום שבו נכנסו לחייה. והם קיללו.
הסצינה שבה היא סוטרת לבתה שרון (יעל בר זוהר, עדיין קטינה ובעלת שיער שטני) בתגובה על סירובה להיפרד מהחבר שלה הייתה ועודנה פאר של משחק מוגזם, אלימות משפחתית ופרסומת לשמפו, ומייק עד היום לא מבין למה "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו". ההתעמרות שלה בכל הסובבים אותה, בבית ובחברה שניהלה כאחד, אפילו הקימה לה כלבה מתחרה בדמות המעצבת דפנה מאור (נועה תשבי), שניהלה רומן עם מייק, סחטה אותה, וכמעט התחתנה עם אחיה. עידית התעללה בה, פיטרה אותה, החזירה אותה, ואפילו הכניסה אותה ללילה במעצר בכלא שהוביל לדיאלוג האלמותי: "אני ביליתי את הלילה במעצר עם זונות מתל ברוך" - "נו, אז פגשת אנשים מהסוג שלך, מה רע?".
לאור ההסכמה הגורפת שבלונדיניות רזות ויפות הן כלבות, קיבלנו בשנה שלאחר מכן את תמר רוטנברג (גלית גיאת) ב"כסף קטלני", וב-2001 את אירית סופר (נטע הבר) ב"לגעת באושר". אירית הייתה נשואה לנדב העשיר והחתיך, אבל הנישואים שלהם היו בהתדרדרות מתמדת על רקע העקרות שלה. מה שהיה אמור לשכנע את הקהל בכלבתיותה היא העובדה שהעקרות הייתה תוצאה מהפלה יזומה שעברה, לאחר שהרתה מנדב והחליטה שתינוק יפריד ביניהם. הפתרון שלה לבעיה שנוצרה - הפריה מלאכותית עם עפרה אברהם (שרון דואני) בתור האם הפונדקאית, תמורת מימון ניתוח לאמה של עפרה. זה כמובן התפוצץ לה בפנים כשעפרה התחילה לנהל רומן עם גבר נשוי, בלי לדעת שמדובר באותו נדב. בסוף הוא גם התגרש מאירית והתחתן איתה. האמת? לא ברור איך יצא שאירית היא הכלבה בסיפור הזה.
ב-2002 הצטרפה ישראל לשאר העולם, והתחילה להפוך את הכלבות הראשיות לברונטיות, במסורת הסטריאוטיפ הנצחי " שיער בהיר - טוב, שיער שחור – רעעע", והביצ'יות שלהן הפכה להיות אפלה יותר בהתאמה. "לחיי האהבה" הביאה לנו את סמדר קדמי, בגילום יעל הדר. בדומה לעידית, סמדר הייתה אשתו השניה של הגבר הנאה והעשיר (דורון) – בהבדל הקטן שסמדר עזרה לקודמתה בתפקיד לצנוח אל מותה מגג היקב שבבעלותה. זה כמובן לא הפריע לה לבגוד בדורון עם גיסה. עם הגיעה של רונה מאירי (סופי צדקה) ליקב, ניסתה סמדר להיפטר ממנה על ידי הפללתה בפריצה.
אבל אפילו העבר והווה הפליליים של סמדר מחווירים לצד תאונת הרכבת שהיא טליה בורשטיין של "טלנובלה בע"מ", בגילומה של שרון מלכי-שמש (תגידו את זה עשר פעמים רצוף). טליה הייתה ספר פסיכיאטריה מהלך - בעלת הפרעת אישיות גבולית, קלפטומנית, נרקיסיסטית ונוטה להתקפי זעם אלימים. הקרבן העיקרי של התסכולים שלה הייתה רננה לוסטיג (טלי שרון), שהייתה תלמידה שלה והחליפה אותה בתפקיד תסריטאית הטלנובלה. הווה אומר - גנבה לה את התפקיד. התקף ההיסטריה בו היכתה את רננה, ניסתה להשליך את הלפטופ שלה מהחלון ואז התפרקה בבכי אצלה במטבח היה רק הקדמה. היא חברה לדוגמנית דנה בלום (יעל בר זוהר, שהוכיחה ששרון לינוביץ' גדלה יפה), שנטרה לרננה על אי הרצון ללהק אותה לסדרה, והעבירה לה שיעורים בתככים שכללו פנינים כגון "הצליחה לך מזימה שעבדת עליה הרבה זמן! מזל טוב!". אמנם דנה זממה שכפיר יפתה את רננה, יגרום לה להתאהב בו ואז יזרוק אותה, אבל לפחות היא לא מעולם לא עשתה שום דבר פלילי - ובסופו של דבר הקארמה שבלהיות משת"פית של טליה השיגה גם אותה. טליה, מאידך, אנְסה את השחקן ההומוסקסואל שון לב (רון שחר) כאשר סיממה אותו במטרה להרות ממנו, ניסתה לשרוף את האולפנים לאחר שפוטרה בפעם השניה, שפכה חומצה על דנה ובסוף גם הזמינה את חיסולה. מכירים את הקו שבין ביצ'יות קרה ומחושבת לבין חוסר שפיות? גם טליה לא.
גרסה שפויה יותר (שפיות זה עניין יחסי, כן?) של רוע קיבלנו באותה שנה ב"פיק אפ". הטלנובלה אמנם לא המריאה, אבל טיסת המבחן הספיקה כדי להכניס את ברוריה פסקל, בגילום אוולין הגואל, לפנתאון כלבתות הכבוד. המשפט המיתולוגי "אני לא רעה, אני פשוט רעבה" הוא כנראה תמצית מהותן של כלבות רזות באשר הן. אין אישה שלא יכולה להזדהות עם העצבים שמביא חוסר היכולת להינות מאוכל, והארסיות של ברוריה, למרות הרודנות שלה כלפי נוסעים ודיילים כאחד, גרמה לכולנו לרצות לשבת איתה על כוס קפה דל שומן.
לנעמי שחר (חנה לסלאו) מ"השיר שלנו", לעומת זאת, לא היה את התירוץ הזה. מצד שני, גם לא היו לה גבולות. שחר עשתה כל דבר מנוול, חוקי ובלתי חוקי גם יחד, כדי לקדם את קריירת הסולו של בתה, כוכבת הילדים נועה שחר (אפרת בוימולד), וכדי לחסל את נינט לוי (נינט טייב) – וכל זאת בתלבושות צבעוניות, חושפות רגליים ודרמטיות בדיוק כמוה. כראוי לאגו הדיווה שלה, שחר דאגה לטפח פה ג'ורה דל-אינטלקט (זה לא באמת מנחם להגיד לבת שבורת הלב שלך "אני אמרתי לך שאת לא שווה יריקה שלו"), משרת אישי בלתי חוקי ומסוקס (שעשה עבורה הכל - החל בבישולים וכלה בשעווה ומסאז'ים) ואופי פולני לעילא שהיה מבייש גם את אחרונת האמהות של תחרויות היופי לתינוקות. בעונה השניה היא מצאה את עצמה בכלא, אחרי שגנבה מנינט שיר שהיא כתבה (וכנראה שגם עניין העובד הזר והקשר המפוקפק שלה לנבל הפסיכופת גבעון כספי סייעו) – אבל גם שם היא לא סגרה את הפה.
מרב בן-בסט (צופית גרנט), עורכת מהדורת החדשות של "חשופים" היא האנטיתזה של נעמי שחר - ובעצם של כל ביצ' טלנובלית שקדמה לה. בניגוד לדרמטיות היתר המופרכת שאיפיינה את כלבתות הסבון לדורותיהן, בן-בסט היא דמות שלכל אחד יצא לעבוד איתה לפחות פעם אחת. מבחינה מקצועית היא כל מה שבתי ספר לתקשורת ברחבי העולם מקווים לייצר. מכורת אקטואליה, ציידת סקופים מקצועית, בעלת אינסטינקטים חדים כתער, שיורדת לפרטים הקטנים - וגם יודעת לייצר מכל זה רייטינג. במילים שלה - "אני החוקר, ואני השופט, ואם צריך אז אני גם התליין". מאידך, ההצלחה היא תוצר של וורקוהוליות מכלת-כל. המערכת היא עבור בן-בסט בית ראשון, עיקרי ויחיד - עד כדי כך שלפעמים היא אפילו לא טורחת לישון במקום שעליו שילמה משכנתא. עבודתה היא חייה, ואת כל המרירות, הבדידות וחוסר הבטחון העצמי שנובעים מכך היא מוציאה על שאר אנשי המערכת. כנראה שהסיבה שאנחנו כל כך אוהבים ושונאים אותה היא שאנחנו מכירים אותה באמת.
גלגולים רבים עברו על הביצ' הסבונית שיובאה אלינו ממחוזות דוברי אנגלית וספרדית, בטרם עברה גיור מוצלח לכלבתא משכנעת. הסטואיות המוקפדת של עידית לינוביץ' אולי היתה הפתעה מרעננת עם הופעתה הראשונה, אבל מהר מאוד היוצרים המקומיים הבינו שהקרחון הזה לא שורד הרבה זמן בהר הגעש של המזג הים-תיכוני. גם הניסיון ללכת לקיצוניות המופרעת ההפוכה עם דמויות כמו טליה בורשטיין לא צלח, שהרי כל קסמה של הביצ' הוא ביכולת שלה לעורר בצופה את השילוב הקטלני של אמפתיה וזעזוע. סוג של "תפוז מכני", אבל עם פחות לכלוך ויותר סקס אפיל. ובשנים האחרונות נראה שהכותבים השכילו לפתח מספר אבות-טיפוס של כלבתות מקומיות, במינונים משתנים של ערסיות ואליטיזם – בהתאם לקהל היעד. ארבע הדמויות שזכו להישלף מתהום הנשיה הטלוויזיוני ב"תנוחי" הן, אם כן, ארבעת האמהות של ביצ'יות באשר היא: מלכת הקרח הקלאסית (לינוביץ'), הדרמה קווין (שחר), הדורכת על גוויות (בן-בסט) וזו שהיא בעצם אנחנו – או מי שהיינו רוצות בסתר ליבנו להיות (פסקל).
פורסם בעכבר העיר אונליין, 10.04.2012
הביץ' הישראלית הראשונה, שהגיחה אל חיינו לפני - לא ייאמן - 17 שנה, במסגרת אופרת הסבון הישראלית הראשונה, הייתה עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'". אשתו השניה של מייק לינוביץ' והבעלים-במשותף של חברת האופנה "אופל", בגילומה של גילת אנקורי, הגדירה את המושג עבור כל דורות הטלנובלות העתידים לבוא בארצנו הקטנטונת. הבלונדינית דקת הגזרה (אלוהים אדירים, כמה דקת גזרה!), טופפה בחצאיות מיני הורסות מלוות בג'קטים עם כתפיות אימתניות, ופיזרה הבטחות על כך שתגרום לאנשים לקלל את היום שבו נכנסו לחייה. והם קיללו.
הסצינה שבה היא סוטרת לבתה שרון (יעל בר זוהר, עדיין קטינה ובעלת שיער שטני) בתגובה על סירובה להיפרד מהחבר שלה הייתה ועודנה פאר של משחק מוגזם, אלימות משפחתית ופרסומת לשמפו, ומייק עד היום לא מבין למה "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו". ההתעמרות שלה בכל הסובבים אותה, בבית ובחברה שניהלה כאחד, אפילו הקימה לה כלבה מתחרה בדמות המעצבת דפנה מאור (נועה תשבי), שניהלה רומן עם מייק, סחטה אותה, וכמעט התחתנה עם אחיה. עידית התעללה בה, פיטרה אותה, החזירה אותה, ואפילו הכניסה אותה ללילה במעצר בכלא שהוביל לדיאלוג האלמותי: "אני ביליתי את הלילה במעצר עם זונות מתל ברוך" - "נו, אז פגשת אנשים מהסוג שלך, מה רע?".
לאור ההסכמה הגורפת שבלונדיניות רזות ויפות הן כלבות, קיבלנו בשנה שלאחר מכן את תמר רוטנברג (גלית גיאת) ב"כסף קטלני", וב-2001 את אירית סופר (נטע הבר) ב"לגעת באושר". אירית הייתה נשואה לנדב העשיר והחתיך, אבל הנישואים שלהם היו בהתדרדרות מתמדת על רקע העקרות שלה. מה שהיה אמור לשכנע את הקהל בכלבתיותה היא העובדה שהעקרות הייתה תוצאה מהפלה יזומה שעברה, לאחר שהרתה מנדב והחליטה שתינוק יפריד ביניהם. הפתרון שלה לבעיה שנוצרה - הפריה מלאכותית עם עפרה אברהם (שרון דואני) בתור האם הפונדקאית, תמורת מימון ניתוח לאמה של עפרה. זה כמובן התפוצץ לה בפנים כשעפרה התחילה לנהל רומן עם גבר נשוי, בלי לדעת שמדובר באותו נדב. בסוף הוא גם התגרש מאירית והתחתן איתה. האמת? לא ברור איך יצא שאירית היא הכלבה בסיפור הזה.
ב-2002 הצטרפה ישראל לשאר העולם, והתחילה להפוך את הכלבות הראשיות לברונטיות, במסורת הסטריאוטיפ הנצחי " שיער בהיר - טוב, שיער שחור – רעעע", והביצ'יות שלהן הפכה להיות אפלה יותר בהתאמה. "לחיי האהבה" הביאה לנו את סמדר קדמי, בגילום יעל הדר. בדומה לעידית, סמדר הייתה אשתו השניה של הגבר הנאה והעשיר (דורון) – בהבדל הקטן שסמדר עזרה לקודמתה בתפקיד לצנוח אל מותה מגג היקב שבבעלותה. זה כמובן לא הפריע לה לבגוד בדורון עם גיסה. עם הגיעה של רונה מאירי (סופי צדקה) ליקב, ניסתה סמדר להיפטר ממנה על ידי הפללתה בפריצה.
אבל אפילו העבר והווה הפליליים של סמדר מחווירים לצד תאונת הרכבת שהיא טליה בורשטיין של "טלנובלה בע"מ", בגילומה של שרון מלכי-שמש (תגידו את זה עשר פעמים רצוף). טליה הייתה ספר פסיכיאטריה מהלך - בעלת הפרעת אישיות גבולית, קלפטומנית, נרקיסיסטית ונוטה להתקפי זעם אלימים. הקרבן העיקרי של התסכולים שלה הייתה רננה לוסטיג (טלי שרון), שהייתה תלמידה שלה והחליפה אותה בתפקיד תסריטאית הטלנובלה. הווה אומר - גנבה לה את התפקיד. התקף ההיסטריה בו היכתה את רננה, ניסתה להשליך את הלפטופ שלה מהחלון ואז התפרקה בבכי אצלה במטבח היה רק הקדמה. היא חברה לדוגמנית דנה בלום (יעל בר זוהר, שהוכיחה ששרון לינוביץ' גדלה יפה), שנטרה לרננה על אי הרצון ללהק אותה לסדרה, והעבירה לה שיעורים בתככים שכללו פנינים כגון "הצליחה לך מזימה שעבדת עליה הרבה זמן! מזל טוב!". אמנם דנה זממה שכפיר יפתה את רננה, יגרום לה להתאהב בו ואז יזרוק אותה, אבל לפחות היא לא מעולם לא עשתה שום דבר פלילי - ובסופו של דבר הקארמה שבלהיות משת"פית של טליה השיגה גם אותה. טליה, מאידך, אנְסה את השחקן ההומוסקסואל שון לב (רון שחר) כאשר סיממה אותו במטרה להרות ממנו, ניסתה לשרוף את האולפנים לאחר שפוטרה בפעם השניה, שפכה חומצה על דנה ובסוף גם הזמינה את חיסולה. מכירים את הקו שבין ביצ'יות קרה ומחושבת לבין חוסר שפיות? גם טליה לא.
גרסה שפויה יותר (שפיות זה עניין יחסי, כן?) של רוע קיבלנו באותה שנה ב"פיק אפ". הטלנובלה אמנם לא המריאה, אבל טיסת המבחן הספיקה כדי להכניס את ברוריה פסקל, בגילום אוולין הגואל, לפנתאון כלבתות הכבוד. המשפט המיתולוגי "אני לא רעה, אני פשוט רעבה" הוא כנראה תמצית מהותן של כלבות רזות באשר הן. אין אישה שלא יכולה להזדהות עם העצבים שמביא חוסר היכולת להינות מאוכל, והארסיות של ברוריה, למרות הרודנות שלה כלפי נוסעים ודיילים כאחד, גרמה לכולנו לרצות לשבת איתה על כוס קפה דל שומן.
לנעמי שחר (חנה לסלאו) מ"השיר שלנו", לעומת זאת, לא היה את התירוץ הזה. מצד שני, גם לא היו לה גבולות. שחר עשתה כל דבר מנוול, חוקי ובלתי חוקי גם יחד, כדי לקדם את קריירת הסולו של בתה, כוכבת הילדים נועה שחר (אפרת בוימולד), וכדי לחסל את נינט לוי (נינט טייב) – וכל זאת בתלבושות צבעוניות, חושפות רגליים ודרמטיות בדיוק כמוה. כראוי לאגו הדיווה שלה, שחר דאגה לטפח פה ג'ורה דל-אינטלקט (זה לא באמת מנחם להגיד לבת שבורת הלב שלך "אני אמרתי לך שאת לא שווה יריקה שלו"), משרת אישי בלתי חוקי ומסוקס (שעשה עבורה הכל - החל בבישולים וכלה בשעווה ומסאז'ים) ואופי פולני לעילא שהיה מבייש גם את אחרונת האמהות של תחרויות היופי לתינוקות. בעונה השניה היא מצאה את עצמה בכלא, אחרי שגנבה מנינט שיר שהיא כתבה (וכנראה שגם עניין העובד הזר והקשר המפוקפק שלה לנבל הפסיכופת גבעון כספי סייעו) – אבל גם שם היא לא סגרה את הפה.
מרב בן-בסט (צופית גרנט), עורכת מהדורת החדשות של "חשופים" היא האנטיתזה של נעמי שחר - ובעצם של כל ביצ' טלנובלית שקדמה לה. בניגוד לדרמטיות היתר המופרכת שאיפיינה את כלבתות הסבון לדורותיהן, בן-בסט היא דמות שלכל אחד יצא לעבוד איתה לפחות פעם אחת. מבחינה מקצועית היא כל מה שבתי ספר לתקשורת ברחבי העולם מקווים לייצר. מכורת אקטואליה, ציידת סקופים מקצועית, בעלת אינסטינקטים חדים כתער, שיורדת לפרטים הקטנים - וגם יודעת לייצר מכל זה רייטינג. במילים שלה - "אני החוקר, ואני השופט, ואם צריך אז אני גם התליין". מאידך, ההצלחה היא תוצר של וורקוהוליות מכלת-כל. המערכת היא עבור בן-בסט בית ראשון, עיקרי ויחיד - עד כדי כך שלפעמים היא אפילו לא טורחת לישון במקום שעליו שילמה משכנתא. עבודתה היא חייה, ואת כל המרירות, הבדידות וחוסר הבטחון העצמי שנובעים מכך היא מוציאה על שאר אנשי המערכת. כנראה שהסיבה שאנחנו כל כך אוהבים ושונאים אותה היא שאנחנו מכירים אותה באמת.
גלגולים רבים עברו על הביצ' הסבונית שיובאה אלינו ממחוזות דוברי אנגלית וספרדית, בטרם עברה גיור מוצלח לכלבתא משכנעת. הסטואיות המוקפדת של עידית לינוביץ' אולי היתה הפתעה מרעננת עם הופעתה הראשונה, אבל מהר מאוד היוצרים המקומיים הבינו שהקרחון הזה לא שורד הרבה זמן בהר הגעש של המזג הים-תיכוני. גם הניסיון ללכת לקיצוניות המופרעת ההפוכה עם דמויות כמו טליה בורשטיין לא צלח, שהרי כל קסמה של הביצ' הוא ביכולת שלה לעורר בצופה את השילוב הקטלני של אמפתיה וזעזוע. סוג של "תפוז מכני", אבל עם פחות לכלוך ויותר סקס אפיל. ובשנים האחרונות נראה שהכותבים השכילו לפתח מספר אבות-טיפוס של כלבתות מקומיות, במינונים משתנים של ערסיות ואליטיזם – בהתאם לקהל היעד. ארבע הדמויות שזכו להישלף מתהום הנשיה הטלוויזיוני ב"תנוחי" הן, אם כן, ארבעת האמהות של ביצ'יות באשר היא: מלכת הקרח הקלאסית (לינוביץ'), הדרמה קווין (שחר), הדורכת על גוויות (בן-בסט) וזו שהיא בעצם אנחנו – או מי שהיינו רוצות בסתר ליבנו להיות (פסקל).
פורסם בעכבר העיר אונליין, 10.04.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה