ביקורת תיאטרון: "גנבים" ("Diebe") מאת דיאה לוהר בקאמרי

גארי תומאסון היה שחקן בייסבול אמריקאי, שנרכש בתחילת שנות ה-80 על ידי ה"יוֹמיאוּרי ג'יאנטס" בחוזה הגדול ביותר שנראה אי פעם בליגה היפנית. במהלך השנתיים שבהן שיחק ביפן לא הביא תומאסון לקבוצה שתלתה בו את ציפיותיה ולו נקודה אחת, ופרש בשיאו המפוקפק כאשר פציעת ברך סיימה את מה שהיה אמור להיות הקריירה שלו. הסופר והאמן היפני אקאסגאווה בחר בשם המשפחה של הספורטאי האומלל כדי לטבוע מושג המציין אובייקטים חסרי משמעות שמייצרים אשליה של חשיבות אמנותית.

לא בכדי בחרה דיאה לוהר, המחזאית החשובה ביותר בגרמניה כיום, בשם המשפחה תומאסון עבור שתי משפחות שונות ברשת המפותלת של עלילת "גנבים". ההצגה, בהפקת הדויטשה תיאטר, מתארחת ליומיים בלבד בקאמרי. כמעט כל הדמויות במחזה הן, על פי הגדרתה של לוהר עצמה, סוג של "תומאסון". הפונקציה החברתית שלהן נסתרת מעיניהן, תפקידן בעולם זה עלום, ומשמעות עצם קיומן מאיימת להתפוגג.

המעיינות החמים של לינדה תומאסון עומדים על סף פשיטת רגל. אבל לינדה ראתה זאב, ואולי עתה תוכל להפוך את המקום לשמורת טבע משגשגת. אולי גם אז יהיה לה סוף סוף בעל לא-דמיוני בשם ריינר, וילד לא-דמיוני. סוכן הביטוח פין תומאסון, אחיה של לינדה, לוחץ שוב ושוב על כפתור ה"נודניק" של השעון המעורר, כשהוא יודע שלעולם לא יקום יותר. הוא אדיש. הוא מתפורר אט אט, כאשר היחידים שמצלצלים בדלתו הם נציגים של חברת החשמל. אבל מי באמת ישבור את הדלת אם הוא ייעלם? את קירות דירתו הוא ממלא ברשימות אינסופיות – מספרי פוליסת ביטוח, מספרי טלפון, חברים שהתפוגגו ונשים שעזבו. את הכסף ההמעט שברשותו, שיספיק לרכישת מצרכים ליומיים, אולי שלושה, הוא חוסך בתוך גופו שלו, אט-אט, בשלווה מחושבת.

ארווין תומאסון, אבי השניים, זקוק לניתוח קטרקט, וחושב שהביקורים של לינדה - מדי יום ראשון הרביעי בחודש - הם חסרי טעם כמו גזר מרוסק. בכל פעם שהיא מגיעה הוא הופך לכמעט דכאוני, ומתפלל שבנו יגיע ויוציא אותו מבית האבות שבו יש מחלות לארוחת בוקר, ניתוחי מעקפים לארוחת צהריים ושיקום לקינוח.

מוניקה היא ממשפחת תומאסון אחרת לחלוטין. הבוס בסופרמקט שבו היא עובדת מחק את כולם פרט לה מהרשימה לקידום, והיא מועמדת לניהול סניף בהולנד – אם רק תצליח ללמוד את השפה ההולנדית, שנשמעת כמו דיאלקט גרמני נמוך. אבל העבודה גונבת את נישואיה לשוטר תומס, שרושם עדויות מפי אירה וגבי, נשים שהגברים בחייהן מותירים אותן אבודות ומבולבלות. ריינר מחצ'ק, בן זוגה של גבי, גונב ממנה 3,000 אירו – ואולי גם 10,000 מפין. בעלה של אירה גנב את חייה – או שמא היה זה הפחד שלה מן החיים שעשה זאת?

מירה האלבֶּה, שמשמעות שם משפחתה היא "חצי", היא צעירה שנכנסה להריון בלתי רצוי ממאהבה המבוגר יוזף אֶרבַּרמֶן, שמשמעות שם משפחתו היא "חמלה", שדווקא רוצה לגדל את הילד. מירה, שנולדה מ"שפיכת-תרומה", רוצה קודם להכיר את אביה שלה, ויוזף יוצא לעקוב אחר גרהארד שמיט ואשתו אידה, שבטוחים שמה שיש להם בגינה זו חיה, שלמרבה ההפתעה גם מעשנת – עד שלבסוף מבצעים את הגניבה החמורה מכל.

לוהר, שנודעה בכתיבה אפלה וטרגית, יצרה מחזה חריג בכל קנה מידה אפשרי - הן מבחינתה האישית והן מבחינת מחזאות מודרנית ככלל. "חשבתי שיהיה מאתגר עבורי לנסות להציג מצב הווה, שבו לא מתרחש הרבה", אומרת לוהר, שהגתה את ההצגה בהשראת המחזאוּת אקזיסטנציאליסטית של צ'כוב. הווייתן הסטטית של הדמויות הופכת, על רקע שירים רומנטיים משנות ה-50 וה-60, לקומדיה שחורה, רווית ריקודים, משחקי מילים ושעשועים. במהלך מבריק בחר הבמאי אנדראס קריגנבר, העובד עם לוהר זו הפעם ה-12, לעצב את הבמה ככנפיים של טחנת רוח המביאות את הדמויות הקיחוֹטיוֹת אל הצופה והאוספות אותן חזרה ממנו. תנועה אינסופית, שרק מדגישה את הסטטיות חסרת המוצא של חייהן.

אלמנט נוסף המייחד את לוהר, הוא העובדה שהיא לא כותבת מחזות עם הוראות במה. התוצאה היא סצינות בפורמט רגיל לצד כאלה בהן מקריינות הדמויות את המתרחש בחייהן ובנבכי נפשן בגוף שלישי; מתארות את המתרחש כאילו היו כותבות דו"ח על מישהו אחר; מדובבות את הוראות הבמה במקום להציג אותן - "שתיקה", "משיכת כתפיים", "הנהון". הגדיל לעשות קריגנברג כאשר נתן בידי הדמויות גיר שחור, בו הן כותבות את הרקע למתרחש על הרקע הלבן של טחנת הרוח. "נוף". "סופרמרקט". "אושר". "משפחה". "נפילה". "אחו". "מוות". הגלגל חוזר וסובב, והמילים נמחקות, וחדשות נכתבות במקומן, והגיבורים ממשיכים להתגנב דרך חייהם, כאילו לא היו חיים כלל. והקהל קם מכורסת האולם, ואינו שם לב כי שלוש וחצי שעות מזמנו נגנבו ללא שוב.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 18.03.2012

ראיון: תומר שרון מדבר על תיאטרון ושות'

"זו בעצם הצגה נורא דרמטית וקשה – ששרים אותה" - כך מגדיר תומר שרון, או בשמו המלא - תומש, את ההצגה "כמעט נורמלי", שעלתה לבמת הבימה ממש לפני שבוע. המחזמר הבלתי שגרתי בתיאטרון הלאומי עוסק במשפחה המתפוררת סביב מחלתה של האם, שלוקה במאניה-דיפרסיה. "יש לי הרבה מחשבות על ענייני טיפול, גם על טיפולים שעברתי ולא הצליחו", מבהיר השחקן, שמלחמתו הארוכה בדיכאון היא לא ממש סוד. את ההיסטוריה הכאובה הזו הוא מתעל לתפקיד טיפולי כפול - הן את זה של הפסיכיאטר והן את זה של הפסיכולוג. "זה פחות דמויות ממה שאני מרגיש בדרך כלל. בדרך כלל אני מרגיש שישה-שבעה אנשים במקביל", הוא מסביר, ומבהיר שמדובר ב"פחות פיצול אישיות, יותר פיצוץ אישיות".

פיצוץ האישיות הזה בא לידי ביטוי גם בחייו המקצועיים. "כדי להיות בתוך משהו פול טיים צריך להיות רק בו", הוא אומר, "ולי קשה להתעסק בדבר אחד". שרון (41) סוגר השנה שני עשורים של עשייה תרבותית מאז הופיע לראשונה ב"עניין של זמן" ב-1992. את הפריצה הגדולה לתודעת הקהל הוא עשה בתכנית המערכונים ההזויה "פלטפוס". גיחותיו לתחום ההומור מאז היו בעיקר בתכניות אלתורים - העיקרית שבהם הייתה "של מי השורה הזו?" בהנחיית שלמה בראבא. זוהי אדפטציה מקומית ומוצלחת לתכנית האלתורים הבריטית "Whose line is it anyway?", ובה השתתפו גם אלון פרידמן ודרור קרן. תכנית דומה מאוד, ששרדה זמן קצוב למדי, הייתה "טוב שבאת", בהנחיית מוני מושונוב. בין לבין לקח שרון חלק גם בתכנית הסאטירה "משחק מכור". 

"הנונסנס והפלטפוסיה היו שבע שנים אינטנסיביות", הוא מסביר. "באופן טבעי, אחרי זה רציתי לחתוך מזה. זו לא תמיד בחירה מודעת. אני צף עם הזרם, אני לא תמיד לוקח בחירות מושכלות". לאורך השנים התרחק שרון מההומור הפרוע לטובת תפקידים מובְנים יותר בתיאטרון, בטלוויזיה ובקלונוע. בין סרטי הקולנוע בהם הופיע שרון בשני העשורים האחרונים ניתן למנות את "מר באום", "צומת וולקן" ו"מרס תורכי".

את המפגש הראשון שלו עם במת התיאטרון, עוד לפני שהגיע ל"פלטפוס", חווה שרון בגיל 13 בהצגה "קוויאר ועדשים", בה גילם את בנו של ששון גבאי. "זו הייתה חוויית חיים", הוא מספר. "הסתכלתי בעיניים קרועות על כל מה שקורה סביבי, דברים שהבנתי רק אחרי עשור. ראיתי בפעם הראשונה שחקנית בוכה כי פיטרו אותה. ראיתי שחקנים רבים על פוקוס, וחשבתי 'מה אכפת להם? אז יראו את זה יותר או את זה יותר'".

והיום, בעיניים מפוקחות, מה דעתך על תחום התיאטרון בארץ? 
"הרבה הצגות שמוצגות בארץ משעממות אותי. אני קורא להן 'הצגות ערוץ 2'", הוא מגדיר. "אני יושב בקהל ויודע בדיוק לאן העלילה הולכת ומה הקלוז'ר האמריקאי שיהיה בסוף. עוד משפחה ישראלית יושבת בליל הסדר, ההוא עיוור, ההיא נדפקה בתחת מהדוד שלה כשהייתה ילדה ואנחנו נדע את זה בעוד שש דקות בדיוק. יהיו חמישה-שישה שיאים רגשיים, ובסוף תהיה תקווה מהולה בעצב. אין לי כוח לזה! לא נעים לי אחרי זה לבוא לשחקנים. אני בקושי רואה טלוויזיה, למה אני צריך לראות את זה גם בתיאטרון? אני מעדיף לראות הצגה שמנסה לעשות משהו יוצא דופן ונכשלת, מאשר כזו שאפילו לא מנסה ומצליחה".

אז מה נחשב הצלחה בעיניך?
"אני צריך לשבת על קצה הכסא, להיקסם, להיפעם שיקרה משהו. שתהיה שם תחושת פלא", קובע השחקן. "כיום כולם רוצים מושג אמורפי שנקרא 'הצלחה' בלי לחשוב מה יוצא מזה. כל הריאליטי, והדוגמגישות – הכל זה תוצאה של מגה קפיטליזם שיצא מדעתו. אנחנו בבור תרבותי".

כמי שעומד מאחורי מילותיו, בוחר שרון באופן עקבי בתפקידים שהההגדרה הטובה ביותר עבורם היא "מעניינים", במובן הטוב ביותר של המילה, כאשר "כמעט נורמלי" זו רק הדוגמה הטריה ביותר. בין הפרוייקטים הבימתיים בהם נטל חלק בשנים האחרונות ניתן למצוא את "נפגעי חרדה" - מופע סאטירה מאת יוצרי "ניקוי ראש" אפרים סידון, ב. מיכאל ומוטי קירשנבאום; את "מוריס שימל" של חנוך לוין; ואת "פוסט טראומה" - הפקה משותפת של הבימה ושל תיאטרון ה"שאושפילהאוס" בדיסלדורף, שהציגה ארבעה סיפורי טראומה קולקטיבית של גרמנים וישראלים מהדור השלישי לשואה.

בנוסף לעיסוקו הנודע כשחקן, אוחז שרון במספר כובעים נוספים, ביניהם הוא מחליף ללא הרף. מעטים מודעים לעובדה שמאחוריו רשימה ארוכה של דמויות מדובבות בסדרות וסרטי ילדים שונים. הוא עומד מאחורי תוצרי קאלט כמו "החתולים הסמוראים", "ספייס ג'אם", "מפלצות בע"מ", "מולאן", ו"החבובות: הסרט". "אני אוהב לשחק בלי שרואים אותי", הוא מדובב את הדיבוב. "זה שימוש טוטאלי בקול, ואני גם יכול לשחק תפקידים שאני לא יכול לשחק בתיאטרון. אני מאוד אוהב אנימציה, ונורא כיף להרגיש שאני חתול בר, עגבניה או צב. פעם שיחקתי עגבניה תימנייה. אני לא זוכר מה היה הסיפור שלה, אבל אני החלטתי שהיא תהיה תימנייה".

גם מוזיקה תופסת חלק גדול מהזמן שלך.
"למוזיקה יש מקום אחר בחיי", הוא אומר. "דווקא ההלחנה, שזה דבר חדש בחיים שלי, פתחה אצלי משהו שונה מכל השאר". אחרי אלבום הבכורה "בלוזר", שיצא ב-2004, יצא במהלך החודשים אלבום חדש, שיכיל שירים שהלחין שרון בעצמו, ויעסוק ביחסים עם נשים "וקצת על העולם שמחוץ לנשים". האלבום זכה לשם "שירים לבלאנש" ויוקדש לחתולה שלו - שלמרבה ההפתעה, כל קשר בינה לבין טנסי וויליאמס מקרי בהחלט. "קראתי לה על שם קייט בלאנשט, שחקנית שאני מעריץ כבר שנים", מסביר שרון. "אני וקייט נולדנו באותו יום - 14.05.1970. אחרי שנים של אהבה אליה פתאום ראיתי את זה באחד ממדורי ה'נולדו היום'". וכמו "בלוזר", גם "שירים לבלאנש" יאוייר על ידי שרון עצמו, שבזמן החופשי שנותר לו (ונשאלת השאלה – היכן?) גם טובל בציור. "כבר לא נשאר לי כסף לגרפיקה, אז יכול להיות שאני פשוט אעטוף את הדיסק עם דף 4A", הוא צוחק.

יש גם זמן פנוי לתחביבים?
"אני קצת בענן חצי מהזמן", אומר תומש, ומצהיר שהוא גם כותב מחזות כשהוא לא נמצא בשאר עבודותיו. אחד ספציפי, עליו חזר לעבוד לאחרונה, הוא עיבוד לנובלה "ברטלבי" מאת הרמן מלוויל, העוסקת בפקיד שמגיע לעבוד במשרד ולאט לאט מכריז, על אפו וחמתו של המנהל, על רשימה ארוכה של דברים שאותם "היה מעדיף שלא לעשות". "בעיניי זו הנובלה הכי טובה שקראתי אי פעם", אומר שרון. "מלוויל מגדיר אותה כמהתלה. זה סיפור שמתחיל קומי ונגמר מאיים ומפחיד. כתבתי לזה כמה גרסאות – אחת כביכול ישראלית, שממקמת את הסיפור בארץ, ואחת יותר קרובה למקור, עם השמות האמריקאיים. הייתי רוצה לשחק את הפקיד, והייתי מת שמוני מושונוב ישחק את המנהל". במקביל עובד שרון כעת על כתיבת סדרה שתתבסס על חוויות אמיתיות שעבר. "הגעתי למסקנה שהחיים שלי זה הדבר הכי מצחיק שאני יכול לכתוב", הוא אומר.

לשאלת מקור ההשראה ליצירה פורה כל כך ולא פוסקת, שרון נותן תשובה כמעט צפויה. "ביום שבו אני קם טוב – כל דבר. החל מהחרקים שזוחלים אצלי בגינה ועד ליופי השמים והכוכבים. ביום פחות טוב – בעיקר נשים. רוב הנשים".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 18.03.2012

תיירות: נא להכיר - וילנא הצעירה

כשנסעתי בינואר האחרון לליטא, התגובה הראשונה של כל מי שסיפרתי לו על הנסיעה שלי הייתה: "למה?!". עבור רבים, כל אזכור של המדינה מעורר באופן אוטומטי אחת משלוש אסוציאציות נבחרות:  יהדות מזרח אירופה של המאה ה-19, השואה או ברית המועצות לשעבר (ולמהדרין - המדינה שייצאה אלינו את שאראס). אלא שלהפתעת המקטרגים על אחת המדינות המגניבות ביותר מזרחית לפולין, הספקנו מאז להתקדם אל המאה ה21. ליטא, מדינה עצמאית מאז 1991, היא - על שפתה הייחודית, תרבות המועדונים ובתי הקפה העשירה, והבוהמה המיתולוגית שלה - בית להיפסטרים, שוחרי אמנות וחובבי כל דבר מגניב באופן כללי. רק תזכרו שאני סיפרתי לכם עליה קודם.

למוקדים התיירותיים שמציעה ליטא מספר פנים. עיקר התיירות הליטאית היא דווקא בקיץ, כנראה בגלל שרק מטורפים כמוני מתנדבים לנסוע בחורף למדינה בה הטמפרוטורות יכולות להגיע למינוס 28 מעלות צלזיוס, והאטרקציות הן בהתאם. התיירים שמגיעים למדינה בחודשים החמים שמחים לעביר את זמנם בערי קיט לחופי הים הבלטי (כגון קלַייפֵּדה), להירגע בעיירות הדייגים הפסטורליות (כדוגמת נידה - כל קשר לתנ"ך מקרי בהחלט - בה התגורר במשך מספר שנים הסופר תומאס מאן, אשר מארחת מדי שנה פסטיבל ג'אז), או לשקוע במעיינות החמים הנודעים של ערי הספא (פַּלַנגה, דרוּסקינינקיי ובּירשטוֹנאס).

עבור חובבי הערים הגדולות כמו כותבת שורות אלה, המקומות הנכונים להגיע אליהם הם וילנא (Vilnius) וקוֹבְנה (Kaunas), לא משנה באיזו עונה. שתי הערים הגדולות ביותר בליטא נשמעות לכם אולי מוכרות מתוקף כיכובן בסיפורי רבנים מלפני 200 שנה, אבל מי שמגיע אליהן כיום ימצא חיים שוקקים ומודרניים לצד ארכיטקטורה עתיקה משומרת היטב. המיטב של אירופה, במחירים של דרום אמריקה. להלן אפריטיף של מה שיש לעיר הבירה הליטאית להציע.

רפובליקת אוז'ופיס (Uzupis)
הוראות שימוש. צילום: אילה בלופולסקי
רפובליקת אוז'ופיס היא הבוהמה בהתגלמותה. יש המשווים אותה למונמארטר הפריזאי, אבל האמת היא שהיא פשוט לא ברת השוואה לשום דבר שאתם מכירים. רובע אוז'ופיס ("מעבר לנהר" בתרגום חופשי), שמופרד מהעיר העתיקה על ידי נהר הווילניא, הוא בועה קטנה וצבעונית של אמנים, סופרים, משוררים, וטיפוסים מרתקים באופן כללי. למשל ניקדמוס - משורר מזוקן, נווד נצחי ואגדה מקומית, שהמוצ'ילה שהוא נושא איתו לכל מקום מכילה יותר דברים בלתי צפויים מאשר הכיס הבלתי-נראה של באגס באני. אם תראו אותו, מסרו דרישת שלום חמה מאלכס ודַייווה. האזור הקטן אך הצפוף מאוכלס במבחר של בתי קפה, גלריות וחנויות המציעות עבודות יד שלא תמצאו באף מקום אחר. מומלצת במיוחד גלריית "Galera" ליד הגשר, מול פסל בתולת הים. אל דאגה, אין סיכוי שתפספסו אותה.
ב-1 באפריל 1997 הכריז על עצמו הרובע, במהלך ספק אירוני ספק רציני, כעל רפובליקה עצמאית (למרות שממשלת ליטא לא מכירה במהלך), ואף הוציא חוקה משלו. את 41 העקרונות של החוקה תוכלו לקרוא על אחד הקירות ברובע במגוון שפות (כולל יידיש), והם כוללים הצהרות כגון "לאדם יש הזכות לא לדעת לעיתים, האם יש לו חובות", "לכלב יש הזכות להיות כלב", ו"לאדם יש הזכות לחגוג או לא לחגוג את יום הולדתו". אם לא הבנתם, לא נורא - "לאדם יש הזכות לא להבין דבר".

מי הזיז את הגבינה שלי?
צילום: אילה בלופולסקי
המטבח הליטאי לא שונה מהרבה מטבחים לאומיים אחרים של האזור, ומכיל בתוכו הרבה תפוחי אדמה והרבה בשר. הייחוד שלו הוא דווקא בגבינות, ויותר נכון בגבינה אחת ספציפית. דג'וּגאס (Dziugas), התשובה הליטאית לאמנטל. דג'וגאס היא גבינה צהובה מיושנת – שנה, שנתיים, שלוש או ארבע שנים, ככל שהיא ישנה יותר כך היא חריפה יותר. בגלל שמדובר בטריידמארק לאומי, יש גם רשת של בתי קפה של המותג שמוכרת את הגבינה המהוללת לצד גבינות בוטיק נוספות, יין, זיתים וכל דבר שהולך טוב עם גבינה. אם מתחשק לכם קינוח, יש גם עוגות. גבינה כמובן.
הסניף החביב ביותר של הרשת הזו נמצא על רחוב Pilies - השדרה המרכזית היפהפיה בעיר העתיקה, שזכתה לתואר אתר מורשת עולמית של אונסקו. רהיטי העץ הכבדים, סדרת הציורים מסאגת גיבורים ליטאית המעטרת את הקיר, והשירות הלבבי (לפחות מניסיוני האישי) יבטיחו לכם חוויה מענגת. אם אהבתם, תוכלו לקחת איתכם מארז (ארוז היטב) של 100 גרם גבינה, מהמסעדה או מהסופרמרקט הקרוב.

Zola
גבינות ויין, אמרנו? בר היין "זולא", הקרוי על שמו של הסופר הצרפתי אמיל, הוא אוצר של אווירה פרובנסאלית חמה המסתתר דווקא מחוץ לאזור חיי הלילה השוקק של וילנא. זהו ככל הנראה תוצר אופנה חולפת של ברי יין מעברה של וילנא לפני כמה שנים אבל למרבה המזל, דווקא פינת החמד הזו שרדה. מי שיתרחק מעט מהעיר העתיקה לטובת המקום הקטן ושובת הלב הזה, יגלה שולחנות קטנים, ספות נוחות, קירות בצבעי אדמה בגוונים מהוהים, תפריט יינות עשיר וטוסטים קטנים שנמסים בפה. בין אם אתם לבד, בדייט או עם חברים, הישיבה לאור נרות עם כוס יין משובח ביד ו-וינטאג' צרפתי מסביב היא פינוק שאתם חייבים לעצמכם.

הכנסיות של וילנא
ליטא של היום היא אמנם מדינה קתולית, אך כמה מן הכנסיות המרהיבות ביותר של וילנא הן דווקא אלה האורתודוקסיות, המשומרות היטב על ידי הקהילה הרוסית המקומית. מי שרגיל לתקרות הרמות של הכנסיות הקתוליות או לפשטות של אלה הפרוטסטנטיות יוכה בהלם. האווירה שמקדמת את פני המבקר בכנסיה אורתוקוסית, אותה תזהו לפי הכיפות המעוגלות ולפי הצלב בעל הקו הנטוי הנוסף, לא דומה לשום דבר אחר. ההבדל הראשון והעיקרי הוא היעדר הספסלים, הנובע מן העובדה שתפילות אורתודוקסיות מתנהלות בעמידה. ההבדל השני הוא אפקט ההפתעה - למרות מימדיהן, לכנסיות אורתודוקסיות במרבית המקרים תקרה נמוכה בהרבה מגובה צריחיה, העומדת בסתירה מוחלטת למימדיה של הכנסיה בהתבוננות מחוץ. אין איך לתאר זאת - הדיסוננס שנוצר בין כניסה לבניין הגבוה ביותר באזור לבין הגילוי שהתקרה שלו נמצאת במרחק מטרים ספורים מהראש שלכם דורש הכנה נפשית.
הכנסיה שבה הדיסוננס הזה הוא כנראה החזק ביותר היא כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר העתיקה, שהוקמה במאה ה-14. פאר היצירה המעוטר מבחוץ בגווני ורוד ואדום, שצריחיו מתנשאים למרחקים, מגלה חלל תפילה בגודל של כוך, המסתיים לאחר מטרים ספורים ושתקרתו נמוכה יותר אף מזו של בית קפה ממוצע. אבל הכנסיה האורתודוקסית החשובה ביותר בליטא היא כנסיית רוח הקודש, הממוקמת ליד שערי השחר. באופן חריג, הארכיטקטורה הפנימית של הכנסייה, שהוקמה בתקופת הבארוק, תואמת דווקא את הצלב הלטיני. היא ראויה לביקור בעיקר בזכות התורכיז העז - צבע נדיר בכנסיות מכל זרם שהוא, שבו צבוע המזבח העצום, החולש על החלל הצבעוני ממילא. שימו לב שבכנסיות אורתודוקסיות נשים מתבקשות לכסות את ראשן בכניסה ואילו גברים מתבקשים להסיר את כיסוי הראש שלהם. הכינו צעיף או כובע מראש.

Mint Vinetu
כל עיר גדולה הראויה לשמה מטפחת לפחות מקום אחד כזה: חנות ספרים קטנה בבעלות פרטית בה אפשר לשתות קפה או תה, לערוך ערבי שירה, לצפות בהקרנות של סרטים עצמאיים, או סתם לשבת ולפטפט עם הסטודנטים המקומיים המגניבים. "מינט וינֶטוּ", חנות ספרי יד שניה הממוקמת בסמטה קטנה במרכז העיר, היא בדיוק מקום כזה ואף יותר מכך. בנוסף לכל הנ"ל, המקום מציע עוגות ומאפים טריים, אינטרנט חינמי ושירותי הדפסה, סריקה וצריבה. גן עדן לפרילנסרים מכל סוג.
שם החנות, כמו גם הלוגו שלה, שאולים מהסופר הגרמני קארל מאי, שסדרת ספריו על הגיבור האינדיאני וינטוּ (Winnetou בגרמנית) הפכה הן את הגיבור והן את הסופר לשם דבר בגרמניה ומחוצה לה. הבעיה היחידה שאתם עשויים להיתקל בה כאן היא הליטאית. למרות שהצוות המקסים דובר גם אנגלית ורוסית, ההימצאות בתוך חלל העמוס בספרים שאין לכם סיכוי להבין עלולה להיות מתסכלת. השפות הבלטיות לא דומות לשום דבר שאתם מכירים, ולא מאפשרות למי שאינו דובר אותן אפילו ניחוש מושכל. אמנם "מינט וינטו" מחזיק גם מלאי של ספרים באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית, אבל אם אתם באים לאירוע, מומלץ להצטייד מראש בליווי של מי מהמקומיים.
 
Pasaka Cinemabotique
את קולנוע הבוטיק "פַּסאקה" ("אגדה") בעיר העתיקה תזהו לפי ציור הקיר בהשראת "עליסה בארץ הפלאות" המעטר את כניסתו. כמו למרבית האירופאים, לליטאים יש הרגל דיבוב מגונה בכל הנוגע לסרטים, אבל ב"פסאקה" תוכלו לתפוס אותם עם כתוביות. כיאה לתואר "בוטיק קולנוע", המקום מקרין מבחר סרטים עצמאיים מליטא ומהעולם, שלעיתים מלווים גם בכתוביות באנגלית או ברוסית. זה המקום לחזות בו בסרטים שלעולם לא הייתם מגלים בצורה אחרת, כמו למשל קומדיות פיניות הזויות.  

Studio 9
"סטודיו 9" הוא בר-מסעדה חדש יחסית הממוקם ממש במרכז העיר, על כיכר וינצוֹ קוּדירקוס. במבט ראשון נראה כי הוא הרוויח את שמו ביושר - החלל אכן נראה כאילו שימש בעבר כסטודיו לכל דבר. בשעות היום ה"סטודיו" הוא מסעדה בעלת גוון עסקי, המגישה תפריט שעיקרו אוכל איטלקי ובשרים, אבל לאחר רדת החשיכה המסעדה עוברת מטמורפוזה לבר אופנתי. הקהל: בני 25 ומעלה, שמעדיפים לשתות ממבחר אלכוהול הבית סביב השולחנות המרווחים, או לרקוד לצלילי מוסיקה אלקטרונית איכותית. בימים כתיקונם המקום פועל מ-11 בבוקר עד חצות, ובשישי ושבת עד 4 בבוקר. זהו מקום מושלם להפוך את ארוחת הערב לבילוי לילי.  

מנת האמנות הקבועה שלכם
גאווה לאומית. צילום: אילה בלופולסקי
ליטא מעולם לא נודעה כמדינה שחוללה מהפכה בעולם האמנות, ויש בכך מן העוול. מ.ק. צ'יוּרליוֹניס, מלחין וצייר גאוני שצייר בצבעי פנדה (!) מחמת עוניו המרוד, הוציא מתחת ידיו סימבוליקה מפעמת, נופים אווריריים שכמו נלקחו היישר מעולם הפיות, ו-ויזואלזציות מרהיבות של מוסיקה קלאסית. במרכז העיר, באחת הסמטאות לא הרחק מבית העירייה, תמצאו את הבית הזעיר שבו התגורר הגאון הדלפון מווילנא. כיום הבית נמצא בידיים פרטיות, והאיש נעים הסבר, שהכיר את בני משפחתו של האמן, ישמח לתת לכם תדריך קצר (תלוי בזרימת השיחה) על האיש, חייו ותרומתו לאמנות. הוא אף יציג בפניכם צילומים מהאוסף הפרטי של משפחת צ'יורליוניס.

על מנת לחזות באוסף העיקרי של עבודות האמן תאילצו לנסוע למוזיאון צ'יורליוניס בקובנה, שהוקם בתקופה שבה וילנא הייתה שייכת לפולין. אבל לפני שאתם אורזים את הלסת בתיק נפרד, כי אתם לא רוצים לשכוח אותה על רצפת המוזיאון - לכו לגלריה הלאומית. היא אמנם מכילה רק שני ציורים של צ'יורליוניס, אבל האטרקציה העיקרית שלה היא ללא ספק אוסף הדפסי התחריט, העובר כחוט השני בכל חדרי התצוגה. בעוד שהציור והפיסול בליטא התעוררו באמת רק במאה ה-20, האוצר הלאומי האמיתי שלה הוא האמנות הגרפית. אם הזמן שלכם קצוב, אתרו את צ'יורליוניס והתעלמו משאר הקירות בגלריה. מקדו את תשומת ליבכם במרכזו של כל חדר, שם תמצאו ליטוגרפיות ולינוגרפיות עוצרות נשימה של אמנים כדוגמת ויטַאוּטאס קַלינַאוּסקאס וסטאסיס קרַסַאוּסקאס (אל בהלה, כל השמות הגבריים בליטא מסתיימים ב"אַס").

פורסם בעכבר עולם, 13.03.2012

כתבה: פורים, 08.03.2012 - יום הקומיקאית הבינלאומי

"אני מרגישה שמתעסקים המון בעובדה שאני אישה. לא נותנים לזה שקט", מלינה עדי אשכנזי, אולי הסטנדאפיסטית המצליחה ביותר כיום בארץ. "מתעסקים בכך שאני כותבת את התכנית עם שני גברים. אבל כל העשייה שלי היא בהכרח כתיבה נשית. גבר יכול לכתוב כתיבה נשית, ולהיפך". בין אם מסכימים עם הטענה של אשכנזי ובין אם לאו, אי אפשר להתווכח עם התוצאות. מופע הסטנדאפ שלה רץ על הבמות כבר שנים, תוכנית הטלוויזיה שלה "מה זה השטויות האלה?" בערוץ 2 זכתה לרייטינג נאה, וגם חופשת הלידה לא עצרה אותה. אבל כמו עדי אשכנזי אין הרבה. גם היום, ב-2012, נמצאות המצחיקניות במיעוט מספרי בולט.

בניגוד לאשכנזי, הקומיקאית והסטנדאפיסטית דינה אור דווקא סבורה שיש הרבה מכשולים עבור אישה במקצוע הנתפס כגברי. "כשגבר על הבמה, מסתכלים אם הוא מצחיק. על אישה מסתכלים קודם כל איך היא נראית, ורק אחר כך – אם היא מצחיקה", היא טוענת. "המצב בארץ מאוד עגום. החברה כאן מאוד שוביניסטית. לצערי, אין בארץ הרבה סטנדאפיסטיות שמביאות את החיים שלהן וקורעות איתם את הקהל. השוק הישראלי נכבש על ידי גברים".

למרות ואולי בגלל החופש שבו היא מדברת על מין ועל מיניות, מסרבת חנה לסלאו להתייחס להיותה אישה כאל גורם בקריירה שלה. "לא תפסתי את עצמי אף פעם כאישה או כגבר. אני אדם", היא קובעת. "כשאת עולה לסטנדאפ, אל תהיי סקסית. אל תבליטי את היותך אישה. זה סתם, זה מיותר. שישימו לב למה שאת מדברת, לא לאיך שאת נראית. אני לא רוצה שיסתכלו על הרגליים שלי, אני רוצה שיקשיבו למילים שלי. שייתייחסו למוח שלי, לשנינות שלי".

לאחר שנה וחצי של עבודה מול קהל העלתה אודיה קורן את "סליחה שאני נושמת", מופע סטנדאפ מצליח שרץ על הבמות תשע שנים. כעת, כשהיא נמצאת בתקופה חדשה בחייה, יוצאת קורן במופע חדש. "סגורה לרגל שיפוצים" עוסק בכל מה שמטריד אותה ונשים רבות בגילה – הבעל, הילדים, השיפוצים בבית והמייקאובר שהגוף מעביר את עצמו. "חיכיתי שיהיה לי עוד פעם משהו להגיד, ומצאתי את זה", היא מסבירה. "המופע התחיל מזה שאמרתי שאני רוצה לדבר על הבגידה הזו של הגוף. זה זוועה, אבל אני מעדיפה לצחוק על זה ולא לבכות. ועוד משלמים לי על זה".

בדיחות על נשים אפשר למצוא בלי סוף בערבי הסטנדאפ, אבל בדיחות של נשים זה כבר סיפור קצת יותר מורכב. "רוב הסטנדאפיסטים יורדים על נשים", מסכימה אור, שמקדישה לענייני מגדר כמה שורות מחץ במופע שלה "זה יגמר בצחוק גדול". "אני להיפך, יורדת על גברים. אצלי הנשים תמיד יוצאות גדולות, המנצחות באינטראקציה – בזוגיות, מול שוטר, מול הבנקים. את יודעת למה גברים אוהבים נשים חכמות? כי הפכים נמשכים".

הסטנדאפיסטית הדתייה הדר גלרון נדרשה לתחכום מיוחד כדי לסדוק את תקרת הזכוכית. למרות שהתחילה את דרכה בדואט הקומי "הומור כהלכה" עם נויה מנדל, הפריצה הגדולה שלה בקרב הקהל חילוני הגיעה מאוחר יותר, במופע היחיד שלה "פולסא ד-נורית" -  שבו פתחה את קופת השרצים של ההלכות השוביניסטיות ביהדות. "תמיד אמרו לי 'את מתעצבנת כי את לא מבינה. חמש יחידות תושב"ע זה לא מספיק'", היא מספרת. "אז למדתי. וככל שלמדתי יותר, התעצבנתי יותר. ואז הבנתי שזה החומר שלי. לקחתי את כל הטאבואים – 'קול באישה ערווה', 'כל המרבה שיחה עם אישה סופו יורש גיהנום'. חששתי כשעליתי עם זה, כי הרגשתי שאני חוצה גבולות. היו הרבה קבוצות שהחרימו אותי. לקח כמה שנים עד שזה נטמע".

מי שחושב שאיסורים ונורמות חברתיות נוקשות הם נחלתה של הדת בלבד, טועה בגדול. בכל הקשור להומור, הגבלות על נשים הן עניין חוצה מגזרים. מתברר שעל כל בדיחה שאישה מספרת, יש עשר בדיחות שמוטב לה שלא תספר. "כל הדיבור על סקס שנתפס היום כרגיל, כשעשיתי אותו אז אמרו שאני וולגרית ובוטה",  אומרת לסלאו, שעלתה על הבמה בשנות ה-80 עם "החיים על פי לסלאו", ובמידה רבה סללה את הדרך לסטנדאפיסטיות רבות שהגיעו אחריה. "שילמתי על זה מחיר די כבד, כי פתאום הייתה ירידה חדה בהזמנות לחלטורות, בוועדי עובדים וכדומה. או שהיו מתנים בחוזה לא לדבר גסויות".

בין המונולוגים השנויים במחלוקת של לסלאו באותם ימים ניתן היה למצוא את האישה ששוכרת, לראשונה בחייה, סרט פורנו, כדי לרענן את חיי הנישואין שלה, וגם מונולוג של איבר מין גברי, אותו ביצעה כשהיא חבושה בכובע ים ורוד. את שניהם נאלצה להוציא מן המופע עקב דרישת הקהל. "אני לא חושבת שסקס זו פרה קדושה, עדיין קיימת איזו צביעות והתחסדות בעניין הזה, שלגבר מותר לספר בדיחה גסה ולאישה לא". עם זאת, מה שחורה לה באמת הם המונולוגים שנאלצה להוריד מהבמה לא בגלל גסות יתר אלא בגלל חדוּת יתר. כמו זה שנכתב בעקבות גירושיה, בו היא משחקת ילד הממתין לשווא לאבא שיגיע לבקר ("אם ישלם את הדמי-זונות") וחולק את כל מה שיש לו לומר בנושא גירושי ההורים עם הדובי שלו. או זה השייך לאישה שהושמה בבית אבות. "מתפקידו של אמן להעלות דברים כאלה", היא אומרת. "זה היה קומי וטרגי ואמיתי, ואת זה הקהל לא רצה לשמוע".

"אני מרגישה שיש גבול לכמה אפשר למתוח ביקורת על גברים", מסבירה עדי אשכנזי. "לקהל הגברי יש גבול כמה הוא יכול להכיל ביקורת של אישה על המין הגברי, לעומת ירידות על נשים, או ירידות על גברים מפי גברים. נשים הן הרבה יותר גמישות, יותר מודעות לעצמן, אין להן פרנויות מלשמוע בדיחות על עצמן". הדר גלרון מצידה יצאה לדרך עם אקסטרה פחדים. "מצד אחד היה המון פחד מצד המשפחה מה יגידו – 'איך היא מעזה לירוק לבאר שממנה היא שותה', ומצד שני התברר שזה יצר גלי הזדהות מאוד גדולים בקרב הציבור. היו לי אינסוף הצעות שידוכים".

לאור כל הקשיים והמכשולים, ההחלטה להיות אישה שמתפרנסת מלהצחיק אנשים היא לא כזו שמקבלים בקלות. בניגוד לקומיקאיות רבות שהגיעו לסטנדאפ היישר מעולם המשחק, לדינה אור, כיום בת 52, לקח למעלה מ-30 שנה כדי להפוך את התחביב למקצוע. את הקריירה היא התחילה כמורה לאנגלית, אחר כך הפכה למטפלת זוגית. "מגיל ארבע אני זוכרת את עצמי כמי שצריכה להיות במרכז", היא מספרת. "הייתי מושיבה את ילדי השכונה והגן ופשוט ממציאה דברים ומצחיקה אותם. אחד התענוגות הגדולים היה לראות אותם משפריצים מצחוק. זה היה הפוך למשפחה שלי, שהייתה כל הזמן נאנחת. עם השנים שמעתי יותר ויותר 'את מצחיקה', וכשלקחתי על זה מספיק בעלוּת כדי להפוך את זה למקצוע, ראיתי גם שהכסף בא ביתר קלות".

גם אודיה קורן התחילה מאוחר, ולמרות שסיימה לימודי משחק בבית צבי, את מופע הסטנדאפ הראשון שלה היא העלתה רק כשהייתה בסוף שנות ה-30 לחייה. "כשלמדתי משחק, היה די ברור שהפורטה שלי בתפקידים הקומיים", היא אומרת. "כשהגעתי לגיל 36 רציתי לעזוב את המקצוע. הרגשתי שאני הופכת להיות מתוסכלת, ולא רציתי להיות שחקנית מרירה בת 50. הלכתי לראיון במשרד פרסום לתפקיד קופירייטרית. הבחור אמר לי 'את יכולה להתחיל, אבל קחי את סוף השבוע ודמייני שהסוכנת שלך מציעה לך תפקיד, ואת אומרת לה שאת כבר לא שחקנית. אם את עומדת בזה, תחזרי.' חשבתי על זה, ואז אמרתי – אני אעשה מופע משלי".

הרומן של עדי אשכנזי עם סטנדאפ התחיל באופן ספונטני למדי, בערב "קריוקי סטנדאפ" בקאמל קומדי קלאב של שמואל וילוז'ני. "לקחו מתנדב מכל שולחן לעשות קטע של שתי דקות", היא מספרת. "הקהל התלהב, ולמרגלות הבמה הציעו לי חוזה". למרות שכמו כל רומן גדול, ההתחלה נחתה כהפתעה, מצאה אשכנזי את דרכה בתחום בקלות יחסית. "מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות שחקנית וקומיקאית. היו הרבה שנים של ניסיון למצוא כיוון", מעידה על עצמה הסטנדאפיסטית בת ה-36, שסולקה מלימודי המשחק בבית צבי. "אז חשבתי שעדיין לא גילו אותי, אבל בדיעבד הייתי צריכה עוד זמן כדי להבשיל".

למי שמעיזה לעלות על הבמה, מאפשרים הסטנדאפ וההומור הרבה שחרור ותחושת סיפוק. "סטנדאפ צריך לבוא ממקום בוהמי, זרוק. הרגשה של לעלות מהרחוב לבמה, לאלתר את עצמך", מסבירה קורן. המופע החדש של הדר גלרון, "חוזרת בתשוקה", עוסק בנשים שגאלו את ישראל, בין היתר אסתר המלכה, תמר אשת יהודה ורחב הזונה. "למה, לעזאזל, לימדו אותנו שרחב הייתה מוכרת מזונות?", תוהה גלרון על קנקנה של מריה מגדלנה העברית. "הרי זה כמו לשאול 'מה המקצוע של בוב הבנאי?'. מתברר שאחרי שהיא עזרה לבני ישראל לכבוש את הארץ היא התחתנה עם יהושע ונולדו להם סלבריטאים תנ"כיים. ואז היה צריך למצוא איזה סיפור כיסוי, כי פאדיחה. נולדו לבני ישראל תשעה נביאים בני זונה".


ואילו חנה לסלאו, שתחגוג בקיץ יום הולדת 59, מגדירה את עצמה כמי שנמצאת "בגיל התבונה", ומברכת על החופש שמביא איתו הגיל. "קברתי את הוריי, תודה לאל, שיהיו לי בריאים", היא מתבדחת-למחצה, "הילדים יצאו מהבית, נפטרתי מכל הבעלים שלי, המחזור לא מנהל אותי יותר. אני אחראית אך ורק לעצמי. באמת כיף לי פה. אין לנו בחיים הרבה פסקי זמן שבהם יש לנו את החיים לעצמנו". את החופש והעצמאות האלה היא מביאה לתוך המופע עליו היא עובדת בימים אלה, הנושא את השם הזמני "לס-לא פוליטיקלי קורקט". "הלוואי ואפשר היה להקפיא את זה כאן, כי מכאן זה רק יתדרדר".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 08.03.2012

סקירה: בתי הספר למשחק - תתחילו לשלם בזיעה

כשהגשמים מתמעטים ומזג האוויר מתחמם אפשר כבר לדעת שמתחילה עונה חדשה – עונת האודישנים לבתי הספר למשחק. אם גם אתם חולמים על אורות הבמה, אבל לא מוכנים להתפתות לאור הזרקורים של הריאליטי, סביר להניח שתמצאו את עצמכם בימים אלה משננים מונולוגים במרץ. אבל לפני שתתנפלו על כל אודישן אפשרי, עדיף לקחת צעד אחורה, ולסקור האופציות העומדות לרשותכם.  אל תטעו – כל תכניות הלימודים קשות ומפרכות, התחרות מבית מאיימת על השפיות, ובאף מקום לא יהססו לסלק אתכם באמצע הלימודים אם יחליטו שאתם לא מתאימים.

בית צבי
מאחורי הקלעים: בית הספר למשחק הוותיק ביותר בישראל הוקם ב-1960 על ידי ד"ר חיים גמזו. ב-1981, אחרי סדרה של מנהלים (ואפילו יורם קניוק אחד), עברו המושכות לידיו של גרי בילו ז"ל. מ-2009 מנהל אותו מיכה לבינסון.
בחזית הבמה: מי שחולם על שואו הגיע למקום הנכון. מחול, שירה וקרבות במה הם חלק בלתי נפרד מבית הספר, שעשה לעצמו שם כחממה של כוכבי מחזות זמר. הדגש בלימודים מושם על עבודת אנסמבל, וכבר משנה א' התלמידים מתנסים בהפקת הצגות והעלאתן.
מבחני קבלה: נא להכיר, הנוסחה שכל נבחן ילמד לשנוא: מונולוג קומי, מונולוג דרמטי ושיר. בבית צבי הבוחנים דורשים את המונולוגים, כשלכל אחד מהם מוקצות עד שלוש דקות, מתוך מחזות מוכרים שהוצגו בתיאטראות בארץ. שימו לב - לפחות מונולוג אחד חייב להיות מהרפרטואר העולמי וחלילה לא שניים מהישראלי. בנוסף, רצוי שמונולוג אחד יהיה לקוח מתוך מחזה קלאסי והשני מתוך מחזה מודרני. פרינג' מקומי – לא בבית ספרנו.
האודישנים לבית הספר מתקיימים במהלך כל השנה, כאשר ההרשמה לאודישנים לשנת הלימודים הבאה נפתחת בדצמבר (כלומר, הבחינות עכשיו הן לשנת הלימודים 2013-2012). תאריכי האודישן לבית הספר נקבעים מראש, ומפורסמים בעמוד הראשי של אתר האינטרנט. יום הבחינות הבא הוא ב-22 במרץ.
כסף מסובב ת'עולם: 200 שקלים דמי הרשמה ו-300 שקלים דמי בחינה.
דבר הבוגרים: "ארוך" – כך מסכמת שרית וינו אלעד את האודישן שלה. "התחלתי עם שיר; ואז ביקשו ממני לשיר שיר אחר; ואז ביקשו ממני לשיר שיר שהוא לא של יהודית רביץ", היא צוחקת, וממהרת למסור מניסיונה שלל כללי 'אל תעשה' במהלך האודישן. "עשיתי את מירב הטעויות האפשריות. התווכחתי עם הבוחן! הייתי בת 18, ושאלו אותי למה אני לא הולכת לצבא. שאלתי את הבוחן 'אתה הלכת לצבא?'. ענה לי 'כן'. אמרתי לו – 'למה הלכת?'. למעט המונולוגים שלמדתי לא קראתי מחזה מימיי – אורי פסטר נתן לי שני מונולוגים, למדתי אותם והלכתי". ואם אתם חושבים ברגע זה "אבל עובדה שהיא עברה!" – היא שרית וינו אלעד, ואתם עדיין לא בסרט.
אחרים ששרדו כדי לספר: זאב רווח, יוסף שילוח, יוסי פולק, ענת וקסמן, ריטה, דב נבון, דפנה רכטר, אלונה קמחי, אלון אופיר, ליליאן ברטו, מיכל ינאי, רמה מסינגר, יורם חטב, שרה פון שוורצה, ליאור אשכנזי, מיה דגן, יוסי מרשק, אולה שור סלקטר, איתי טיראן.
לפרטים נוספים: בטלפון 03-6161122, שלוחה 315, או במייל school@beit-zvi.com. ניתן להוריד את טופס ההרשמה באתר בית הספר.

הסטודיו למשחק של ניסן נתיב
מאחורי הקלעים: אמנם האיש והאגדה שהקים את בית הספר ב-1963 נפטר לפני כארבע שנים, אבל בית הספר למשחק של ניסן נתיב ממשיך גם אחרי מותו. בימים אלה הוא נמצא במאבק איסוף כספים כדי לממן לעצמו משכן קבע. בית הספר, המחזיק בסניפים בתל אביב ובירושלים, דוגל בכיתות קטנות של 17 תלמידים בלבד – והתחרות על המקומות היא בהתאם.
בחזית הבמה: תהליך ופיתוח אישי. הכיתות הקטנות מאפשרות לכל תלמיד לקבל את תשומת הלב הראויה, והדגש הוא על מכלול התכונות והכישורים של כל אחד מהתלמידים. מי ששמע את המשפט "יש לך כל כך הרבה פוטנציאל" יותר מדי פעמים, ירגיש כאן כמו בבית.
מבחני קבלה: נמשכים עד אמצע חודש אפריל בשני סניפי הסטודיו.
» ראיון אישי, שיבדוק את דרישות הסף: שטרם מלאו לנבחן 25 ושהוא סיים 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה ואחרי שירות צבאי או לאומי. אם אתם חורגים באחד מהתנאים (למשל, אם יצאתם בשאלה אחרי חינוך חרדי), התקשרו לבירורים לפני שאתם משקיעים זמן וכסף בהליך ההרשמה.
» בחינה אישית, כשבועיים מיום ההרשמה. שני קטעי משחק מתוך מחזות בעלי אופי שונה, באורך של 1.5-2 דקות כל אחד. יש לקבוע מועד לאודישן בטלפון. את התשובה לגבי המעבר לשלב הבא מקבלים בתום האודישן, בו במקום.
» סדנה בת יומיים לצולחי השלב הראשון. לאורך 20 שעות, המתפרשות על פני יומיים, תעבדו עם מורים שונים על טכניקות שונות. גם כאן את התשובה מקבלים מיד עם תום הסדנה.
» קונקורס, או בתרגום – מבחן הפגנת עליונות כישורי המשחק שלכם תוך תקיעת סכינים בגב המתחרים. כל הנערים והנערות ששרדו עד כה נדרשים לשחק לפני המורים, הן לבד והן בקבוצות, וזה השלב שבו הקרב על המקומות המועטים בבית הספר הופך למשחק כסאות מוזיקליים רצחני. זה הזמן למשוך את תשומת ליבם של הבוחנים. תשובות בסופו של יום מפרך.
כסף מסובב ת'עולם: דמי ההרשמה והבחינה עומדים על 350 שקלים לחיילים ועל 400 שקלים לכל השאר.
דבר הבוגרים: "הרגשתי כל כך רע אחרי שעשיתי את המונולוג הראשון", מספרת לירון בן שלוש, "שאמרתי לעצמי - בטוח לא עברתי, לפחות עכשיו איהנה מהשיעור עם ניסן. וזה מאוד שחרר אותי, כי הבנתי שאני לא צריכה להוכיח שום דבר. האמת היא שגם בסדנה הצלחתי ליהנות. אלמנט התחרותיות דווקא הפעיל אותי לטובה, חיזק לי את הביטחון. בקונקורס היה מאוד קשה ומתוח – באחד המונולוגים פתאום הפה שלי התייבש לחלוטין, כמו בסיפורים. פתאום הבנתי מה זה. בסוף שנה ג' ראינו שוב את האודישנים שלנו, כחלק מהמסורת בבית הספר, ופתאום ראיתי שזה בכלל לא היה כל כך נורא כמו שחשבתי אז".
אחרים ששרדו כדי לספר: משה איבגי, לוסי דובינצ'יק, אורנה בנאי, שולי רנד, רמי הויברגר, קרן מור, נטע גרטי, שילה פרבר, שירה גפן, אמנון וולף, יובל שרף.
לפרטים נוספים: סטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, טלפון 02-6733414
סטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב, טלפון 03-5182410


הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין 
מאחורי הקלעים: הוקם ב-1988 ושוכן בלב שכונת התקווה. אם לא אכפת לכם לעבוד אל תוך הלילה באזור – זכיתם.
בחזית הבמה: ההצגות שמעלים תלמידי שנה ג' של הסטודיו הן רבות, מגוונות, וזוכות פעמים רבות לביקורות מהללות. במקביל, הסטודיו דואג לפתח את תחושת האחריות הקהילתית של התלמידים, והחל משנה ב' הם עובדים בשכונה עם ילדי עובדים זרים, נוער בסיכון, קשישים, ילדי עולים במצוקה, ילדים בעלי הפרעות תקשורת וקבוצות ילדים ונוער משכונת התקווה.
מבחני קבלה:
» בשלב הראשון
נבחנים מול האיש בכבודו ובעצמו, עם שני מונולוגים מתוך מחזות שעלו בארץ - אחד קומי ואחד דרמטי. תלמידי המכינה והסדנאות פטורים מהשלב הזה.
» בשלב השני נדרשים להציג מונולוג קומי, מונולוג דרמטי ושיר בעברית, הפעם מול פאנל של מורים.
» השלב השלישי כולל סדנת אימפרוביזציות ותנועה עם מורי הסטודיו – ועם כל המתחרים שלכם, כמובן.
כסף מסובב ת'עולם: עלות כל הבחינות וההרשמה  - 450 שקלים.
דבר הבוגרים: "השלב הראשון היה זוועה", מספר אסף שגב, שחקן בתיאטרון הבימה. "נורא הכעיס את יורם שאני לא מגיב להוראות. אני מבחינתי באתי עם מונולוג מוכן מהבית, ולא הבנתי מה הוא מבקש ממני. הוא נלחם בי. עברתי כי הצחקתי אותו. בשלב השני נתתי לעצמי סתירת לחי ואמרתי לעצמי –אני שוכח את כל מה שהכנתי בבית ועושה מה שמבקשים ממני בלבד. כל המורים בפאנל היו נורא מחויכים, ויצאתי בתחושה שכבר התקבלתי, שהשלב השלישי הוא רק פורמאלי. בשלב השלישי, בסדנאות, עשיתי הכל הכי גדול והכי חזק שאני יכול, כדי שישימו לב אליי. לא הסכמתי להיבלע בתוך 90 האנשים, וזה מה שקיבל אותי לבית הספר".
אחרים ששרדו כדי לספר: איילת זורר, אקי אבני, מיכל זוארץ, יעל הדר, אסי לוי, אריק ליבנת, קארין אופיר, אפרת רייטן, יובל סגל, יעל שרוני, טלי שרון, ורד פלדמן, שני כהן.
לפרטים נוספים: מזכירות הסטודיו, ימים א'- ה' בין השעות 09:00-15:00. טלפון: 03-6886514, שלוחה 0. ניתן להוריד את טופס ההרשמה באתר.


גודמן, בית הספר למשחק בנגב
מאחורי הקלעים: למרות שהוקם רק ב-2005, עושה רושם שגודמן - המנוהל על ידי מנכ"ל תיאטרון באר שבע, שמוליק יפרח, והמנהל האמנותי שלו, רפי ניב - כבר בונה לעצמו שם מכובד. מתוך ארבעת המחזורים שחינך בית הספר עד כה, 17 בוגרים כבר השתלבו בתיאטרון באר שבע. מי אמר קשרים ולא קיבל? גם כאן הכיתות קטנות ומובחרות - 20 תלמידים בלבד, וכל הסופרלטיבים על ניסן נתיב רלוונטיים גם כאן. אולי אף יותר, בגלל הריחוק מהמרכז.
בחזית הבמה: האנטיתזה של בית צבי. גודמן, המתפאר במבנה חדיש ומאובזר היטב (צוגים, דימרים, אולם של 320 מקומות), עושה רושם של בית לשחקנים אידיאליסטים, שלא מחפשים שואו ראוותני ולא רוצים להתקבע במיינסטרים. תיאטרון הפרינג' באר שבע, הוקם על ידי בוגרי גודמן, גם שתי קבוצות אימפרו צמחו משם, ובוגרת נוספת (חנית כהן) הצטרפה לאחרונה למעבדת התרבות של אוהד קנולר בדימונה.
מבחני קבלה: ההרשמה לבית הספר נמשכת מאפריל עד סוף יולי, והאודישנים נערכים בשני שלבים:
» ראיון אישי ובחינה מעשית. יש להכין – ניחשתם נכון – מונולוג קומי ומונולוג דרמטי, עד 3 דקות לקטע, ושיר בעברית. תשובה לגבי השלב הבא מקבלים למחרת האודישן.
» סדנה בת יום שלם לשורדי השלב הראשון. רק בגלל שזה לא המיינסטרים, זה לא אומר שאפשר להינצל מהציפורניים. בסדנה תתנסו בשיעורי משחק, תנועה וקול בהנחיית מורי בית הספר. למחרת מקבלים תשובה האם התקבלתם.
כסף מסובב ת'עולם: דמי הרשמה ובחינה – 400 שקלים. יתרון שלא קיים במקומות אחרים - לדברי בית הספר, כ-80% מהתלמידים זוכים למלגה מלאה או חלקית של שכר הלימוד.
דבר הבוגרים: "זה היה סוג של הימור", מעיד בוגר המחזור הראשון אורן כהן, שחקן בתיאטרון באר שבע וזוכה בפרס התיאטרון לשחקן המבטיח של 2010, "ואני חושב שהימרתי נכון. יש אווירה מאוד משפחתית בבית הספר". כהן לא מכחיש את קיומה של התחרותיות הטבעית למקצוע, אבל קובע כי "יש משהו מאוד חם ותומך שמושרש מההנהלה. אבל זה לא שכל הזמן מלטפים אותך, נכנסים בך כשצריך".
אחרים ששרדו כדי לספר: כנרת קדוש, טל שלאכטמן, מיטל ילינק, שחר זכאי, אלעד כהן.
לפרטים נוספים: מזכירות בית הספר, ימים א'-ה' בין השעות 08:00-17:00. טלפון: 08-6464940, שלוחה 2. ניתן להוריד את טופס ההרשמה באתר.

בית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ'  
מאחורי הקלעים: מה שהתחיל ב-1999 בכיתת חזרות ברחוב ברנר בתל אביב הוא כיום מבנה של כ-800 מ"ר השוכן בתחנה המרכזית החדשה.
בחזית הבמה: למוסקוביץ' שיטה משלה, אותה היא מכנה ביו-קינטיקה, ששורשיה בשיטת הביו-מכניקה של גאון התיאטרון הרוסי וסֶווֹלוֹד מאירהוֹלד. את הביו-מכניקה, שמתמקדת בעבודה עם הגוף ומתוכו, משלבת מוסקוביץ' עם תפיסות של זרם התודעה. התפיסה שלה היא ש"אמנות המשחק הינה אמנות פלסטית - חזותית המתקיימת במרחב ומחייבת שימוש נכון ומדויק בגוף ובקול של שחקן כאמצעי הבעה מרכזי של אמנות התיאטרון". סטינסלבסקי, הזדהות ותיאוריה – לא בבית ספרנו. מאידך, יש גם תוספת ייחודית  - קורס קואצ'ינג וסדנת ניהול קריירה, שיווק ומיתוג עצמי.
מבחני קבלה: ההרשמה כבר התחילה. למסלול רשאים להגיש את מועמדותם בני 18 עד 28 בעלי השכלה תיכונית. גם כאן מתקבלים מדי שנה רק 20 תלמידים, וההליך, אליו נדרש להגיע בלבוש נוח בצבע שחור ובשיער אסוף, הוא רב שלבים:
סדנאות מעשיות בנות ארבע שעות כל אחת. ההליך כבר מוכר: מועמדים, קבוצה, ציפורניים. במסגרת הסדנאות יגיע גם המבחן האישי הנודע לשמצה, הכולל את השלושה המוכרים - מונולוג קומי, מונולוג דרמטי ושיר. המבחן האישי לא יעלה על 45 דקות. סדנאות נוספות, אליהן תגיעו אם תעברו את שני השלבים הקודמים, יתרגלו משחק, תנועה ואימפרוביזציה.
אם התקבלתם, מחובתכם לממש את זכות ההרשמה בתוך שבועיים ממועד מתן ההודעה. לא מימשתם – ראו ויתרתם על מקומכם.
כסף מסובב ת'עולם: 200 שקלים דמי הרשמה, 300 שקלים דמי בחינות.
דבר הבוגרים: "סופי לימדה אותי בתיכון אוסטרובסקי ברעננה", מספרת שחקנית אנסמבל עיתים ירדן גלבוע. "באתי לאודישן אצלה עם מונולוג, והיא הוציאה ממני ניצוצות שלא האמנתי שקיימים. יותר משזה היה אודישן, זו הייתה חוויה. יש אצלה משהו מאוד אישי, את מרגישה שרואים אותך. לדעתי מדד של אודישן, לא משנה אם עברת או לא, זה אם נהנית. כל עוד אתה בתהליך, אם כיף לך – זה אודישן טוב".
אחרים ששרדו כדי לספר: ציון אשכנזי, מירי מסיקה, קרן פלס, אורי חיזקאל, גזית קולטון, רז וינר, עומרי טסלר.
לפרטים נוספים: מזכירות בית הספר, בטלפון 03-5372525, או במייל artact@netvision.net.il . ניתן מענה גם ברוסית. ניתן להוריד את טופס ההרשמה באתר.

בית הספר למשחק ובידור בהנהלת ענת ברזילי 
מאחורי הקלעים: נוסד ב-1999 על ידי השחקנית ענת ברזילי. שוכן בדרך בגין (פתח תקווה) 98, פינת רחוב המסגר, תל אביב.
בחזית הבמה: מקום האומנה לכל אותם אנשים ששאר בתי הספר לא זיהו בהם פוטנציאל.
מבחני קבלה: אין. מונולוגים, שירים, סדנאות? קבלו פטור רשמי. מה יש? שיחת טלפון, שאלון, ראיון ושיעור ניסיון. אם לא התקבלתם, סימן שפשוט שידרתם שאתם לא רוצים את זה מספיק, רוצים מהסיבות הלא-נכונות, או שיצרתם רושם של ביקורתיות יתר, אנטיפטיות, ציניות ואלימות (גם מילולית). בקיצור, חשבו על זה כעל ראיון עבודה לכל דבר.
כסף מסובב ת'עולם: מחיר קורס שנה א'  - 8700 שקלים. מחיר קורס שנה ב' - 7000 שקלים. מחיר קורס שנה ב' מחזמר - 7500 שקלים. מחיר קורס שנה ג' - 5900 שקלים.
דבר הבוגרים: "אני באופן אישי לא כל כך בעד השיטה הזו", מודה יורן דוידי ("תירס סקסואל"), "כי אז אתה מכניס לבית הספר אנשים שזה לאו דווקא הקטע שלהם, וקשה להם להתייחס לעניין ברצינות. מצד שני, זה נותן לאנשים שבבתי ספר למשחק רגילים לא היו מקבלים את ההזדמנות לזכות לחוויה הזו". דוידי עשה שנה של מכינה אצל יורם לוינשטיין ופרש לאחר שמסלול הלימודים התובעני הקשה עליו להחזיק במשרה שתכסה הן את שכר הלימוד והן את שכר הדירה. הוא ממליץ על התכנית של ברזילי, המאפשרת לימודים על בסיס של פעם בשבוע, "למי שיש לו שגרת חיים תובענית ורוצה לחוות את החוויה בצורה עדינה".
אחרים ששרדו כדי לספר: עופר אלוני, שירי זלמן, שחף עבאדי.
לפרטים נוספים: 03-5251064

בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים
מאחורי הקלעים: בית הספר חוגג השנה, תחת ראשותו של איציק ויינגרטן, 40 שנה להיווסדו.
בחזית הבמה: יצירה ומוּדעוּת חברתית-פוליטית. בית הספר מעודד מעורבות של התלמידים במתרחש סביבם, מתוקף תפיסת השחקן כאמן יוצר בעל אחריות ולא רק ככלי קיבול. התפיסה נובעת, בחלקה הניכר, מהיות המסלול חלק ממכללה לחינוך בעלת אג'נדה דמוקרטית ברורה. המסלול מעודד את התלמידים ליצור הפקות משל עצמם, אותם הן כותבים, מביימים, מעצבים ומשחקים במו ידיהם. בסוף שנה ג' מועלות שש הצגות סיום, כשכל תלמיד משתתף בארבע או חמש מתוכן. רבות מהיצירות של תלמידי בית הספר זוכות להיות מוצגות על בימות התיאטראות בארץ.
בנוסף, ישנו מסלול לבימוי בן ארבע שנים, שבו לומדים משחק, בימוי, כתיבה ועוד. זהו תואר אקדמאי שמזכה את הלומדים בתואר בחינוך ותעודת הוראה. בפרויקט הגמר של שנה ג' התלמידים מביימים הצגה באורך מלא בה משחקים התלמידים ממסלול המשחק.
מבחני קבלה: אודישן, ראיון אישי וסדנה. לאודישן יש להכין – היכונו להלם חייכם – מונולוג דרמטי, מונולוג קומי ושיר.
כסף מסובב ת'עולם: עלות הרשמה פלוס אודישן – 530 שקלים. בנוסף, בית הספר מקיים חמישה ערבי תחרות של מונולוגים, שירה וסצינות בהם זוכים התלמידים במלגות.
דבר הבוגרים: "לא קיבלו אותי לשני בתי ספר", מספר הבמאי מאור זגורי, שגם מלמד כיום בסמינר הקיבוצים. "לניסן נתיב לא התקבלתי וביורם לוינשטיין הייתי בסטנד-ביי. האודישן שלי בסמינר היה האחרון שהלכתי אליו, ואני שמח שהתקבלתי דווקא אליו. זה בית ספר שמקבל אותך, עובד איתך על הדברים שאתה טוב בהם ועל להחצין דווקא אותם".
אחרים ששרדו כדי לספר: דניאל סבג, עמוס תמם, ריקי בליך, עדי לב, יעל רונן, דורון עמית, לאה גלפנשטיין, יולי סקר.
לפרטים נוספים: רוחל'ה קמחי, ימים א'-ה' בין השעות 09:00-17:00. בטלפון 03-6902311, בפקס 03-6901237, או במייל rachel_kim@smkb.ac.il.

 עשה ואל תעשה
אחרי שעשיתם תחקיר, בחרתם את בתי הספר אליהם אתם רוצים להגיש מועמדות, והגעתם לשלב פיק הברכיים מהאודישן, זה בדיוק הזמן לקבל כמה טיפים מהמומחים שכבר היו שם:
» דעו ליישם הנחיות. "כשיורם לוינשטיין בוחן אנשים הוא לא מצפה מהם כבר להיות שחקנים" אומר אסף שגב "לא מעניינות אותו הבחירות שלהם. מה שמעניין אותו הם שני דברים – שהמשחק יהיה אמין, ושתדעו ליישם באופן מיידי את הנתונים".
» התלבשו פשוט. "אחד הדברים שאני הכי שונא באודישנים זה אנשים שבאים כאילו הם יוצאים למועדון" מוסר יורן דוידי "הדבר הכי חשוב זה להיות אתם, לבוא כמו שאתם ביום יום".
» אל תקצינו. "לא כדאי לעשות דמויות קיצוניות" מציעה לירון בן שלוש, "כי מה שבעצם רוצים לראות זה מי אתה. לא לבחור דמות מאוד זקנה או של ילד קטן, אלא משהו שנמצא בטווח שהגיוני שתשחק".
» היו חכמים בבחירת המונולוג. אורן כהן, מדגיש: "לא לבחור מונולוג כי שמעת שמישהו אחר התקבל איתו. לבחור משהו שאתה מתחבר אליו ממקום אמיתי, ולהפוך אותו לשלך". לירון בן שלוש ממליצה גם להיזהר ממונולוגים הפופולריים באודישנים, למשל של חנוך לוין. "זה יכול להיות יתרון אם אתה מאוד טוב, אבל יכול להיות שהבוחנים כבר עייפים מזה, או שמישהו כבר עשה את זה בצורה מעניינת לפניך".
» למדו את הדמות. אורן כהן מוסיף כי חובה לקרוא את כל המחזה וללמוד את הדמות על בוריה. "אם, למשל, לא אומרים מה הדמות חושבת על אלוהים - אז לקבל החלטה לגבי זה. רק אחר כך אפשר להתחיל ללמוד את הטקסט דרך פעולות. ולקינוח, פשוט ליהנות. גם אם המונולוג הוא על התאבדות – להתאבד מכל הלב. לאהוב את מה שאתה עושה".
» אל תקחו קשה. "לא לדאוג מתשובות שליליות" מסכם מאור זגורי "סביר להניח שאם אתה טוב, יראו את זה. אם אתה לא מספיק טוב – כדאי לחזור בשנה שאחרי כן, כי זה גם עניין של בגרות. לא הייתי ממליץ למי שרק השתחרר מהצבא ללכת ללמוד משחק, כי זה עניין של ניסיון חיים".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 24.02.2012

כתבת וידאו: השקת אלבום ל"בלקן ביט בוקס"

רגע לפני ההשקה הרשמית של האלבום החדש שלהם, Give, חגגו הבלקן ביט בוקס ביום שישי שעבר (10.02.2012), את הבייבי החדש במסיבה של "גולדסטאר סאונדסיסטם" ב"אברקסס", תל אביב. החלל הקטן התמלא במוזיקאים, עיתונאים וחברים שהגיעו על מנת לקבל טעימה ממה שמבטיח להיות האלבום השונה והמתקדם ביותר מכל מה שייצרה הלהקה עד כה, הן מבחינה מוזיקלית, והן מבחינה טקסטואלית.

"Nobody owns no land/ we're all just grains of sand", שרים חברי הלהקה, ומקדישים גם שיר לדיילת האמריקאית שהורידה אותם מהמטוס אחרי שחשדה בהם שהם אוספים מידע עבור ארגון טרור. "עברנו שינוי מאוד גדול בשנים האחרונות, תוך כדי עשיית התקליט הזה", אומר תמיר מוסקט. "אנחנו מרגישים שיש שינוי די רדיקלי. אבל מצד שני, גם הרוח של הלהקה שם. זו אבולוציה".מן הפן המוזיקלי, הביט בוקס מפתיעים בצליל אלקטרוני מן הרגיל, רווי ביטים של דאבסטפ. "אני קורא לצליל הזה יותר ארט-פופי", מאבחן אורי קפלן. "אני חושב שבזה שאנחנו עושים לעצמנו טובה ומרעננים את ההופעה שלנו, אנחנו עושים טובה לקהל", אומר תומר יוסף.

הופעות ההשקה הרשמיות לקהל הרחב, תיערכנה ב-22 וב-23 בפברואר, באולם "שבע", ברחוב הצפירה 19 בתל אביב. משם ימשיכו הביט בוקס לסיבוב הופעות עולמי שייפתח ב-8 במרץ בבלטימור, ויכלול את ארצות הברית, אוסטריה, איטליה ואנגליה.


צילום ועריכה: בן חכים

הופיע בעכבר העיר אונליין, 19.02.2012

ראיון: לירון זהבי, רגע לפני הכניסה לבית "האח הגדול"

הכירו את לירון זהבי, בת 32 מחולון. דוגמנית לשעבר בסוכנות "לוק", כיום עוזרת אישית של עורך דין שעוסק בתחום הנדל"ן, גרושה ואם חד-הורית לילדה בת שמונה. רגע אחרי שנשלפה מחיי היום יום שלה, ורגע לפני כניסתה לבית "האח הגדול", פגשתי אותה לשיחת היכרות.

"עברתי תשע שנים מאוד מיוחדות", היא מספרת. "אבא שלי נפטר, התחתנתי, ילדתי, התגרשתי – ובמהלך כל תשע השנים בניתי לעצמי ארבע חומות. אין יוצא ואין נכנס. בניתי לעצמי קוביה, עם שגרה, עם חיים מאוד קפדניים. בעצם, כמו רובוט. אני חיה על אוטומט". נראה שזו הסיבה בגללה בחרה זהבי להכניס את כל המדינה לחיים הפרטיים שלה וללכת  אל הלא-נודע בפריים-טיים, יחד עם עוד מספר אסור לפרסום של דיירים חדשים -  ניסיון למוטט מעט את חומות השגרה, ולצאת מעט מתוך אזור נוחות הנמדד במטרים מרובעים. זהבי הופכת להיות דיירת מן המניין בולנטיינ'ס דיי, אבל מסתמן שנכון לרגע זה היא לא בחיפוש אחר זוגיות, קל וחומר שלא בבית "האח הגדול". "למצוא אהבה זה תכנית נפרדת", היא מסבירה, "אליה אני אלך אחר כך, אם אני אחליט שאני מחפשת".

אז מה את יודעת על העונה עד כה?
 "לא הרבה", צוחקת זהבי אחרי שתיקה ארוכה. בטלוויזיה אין לה זמן לצפות, וגם הדיירים שממתינים לה בווילה לא מדאיגים אותה במיוחד. "בגלל שלא צפיתי אין לי שנאה לאף אחד, ואין לי אמפתיה לאף אחד. אני נקיה מכל תחושה או רגש כלשהו", היא מסבירה. "רק ראיתי שהם טועמים מהסירים עם הכף ומחזירים אותה מהפה שלהם לסיר."

באזני אדם אחר הדבר עשוי להישמע קטנוני, אבל זהבי מעידה על עצמה כמי שנושא זה טורד את מנוחתה באופן אקטיבי. "יש לי המון קבעונות, כמו סדר וניקיון", היא מודה. "דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם. כל מיני הפרעות." לשאלה כיצד תתמודדד עם מצבים כמו סיר הלחץ שלעיל היא עונה בחדות:  "אני לא. ואם אני לא אוֹכל, אף אחד לא יאכל. הסיר יישפך לפח", היא אומרת בטון מבודח-למחצה – אך למחצה בלבד. "או שאני אוכל קורנפלקס עם חלב כל היום, זו גם אופציה".

את מוכנה לחבורת אנשים שהם--
"לא הכי סטריליים? כן, זה החלק ששמתי לב אליו", היא צוחקת. "אפילו הבת שלי אמרה 'אמא, הבית מזעזע! את ממש חייבת להגיע לשם ולנקות אותו'. אמרתי לה – 'חמודה, אנחנו נתקשר למנקה שלנו, היא תבוא תטפל בכל'. אני לא הולכת לנקות. אני בחופש."

על בתה, שחוגגת היום (רביעי) יום הולדת ראשון בלי אמא, זהבי מגוננת, והמבט שלה כבה כשאני שואלת על התאריך. "אנחנו חגגנו ביום שישי. אני אקום ביום רביעי בבוקר במקום אחר, ונראה מה יהיה." עם זאת, העיניים שלה חוזרות לחיים ברגע שואלת מה אומרת הבת על כניסתה לתכנית. "'אמא שלי תהיה מפורסמת!!'", צוחקת זהבי בקול, ומספרת שהבת מראה לכולם תמונות שלה מימי הדוגמנות. עם זאת, היא ממהרת להדגיש שהילדה לא צופה בתכנית בדרך כלל. " אצלי היא לא ראתה את זה. אני מאוד שומרת עליה. אבל עכשיו אין מה לעשות, היא תראה את זה. תראה את אמא שלה. אבא שלה הזמין את הערוץ, ביקשתי ממנו רק שישים את זה על "השתק". מה שבטוח, בטוח. אמרתי לו  - 'רק כשתראה אותי מדברת תגביר'. אבל גם, לא תמיד. לא כל מה שאני אגיד היא צריכה לשמוע".

יש בך פחד שהיא תראה בתכנית משהו שיהרוס לה את הדימוי של אמא?
 "לא. אני מי שאני, גם לידה. אנחנו מדברים פתוח על הכל. בארוחות שישי יש שיחות על סקס, נגיד, סך הכל אנחנו יושבים כל המשפחה. היא כבר יודעת הכל, לצורך העניין – מאיפה היא יצאה, איך היא נכנסה... אנחנו מכוסים בנושא הזה. ואני לא אעשה שום דבר שיביך לא אותי, לפני הכל, ובטח לא את הבת שלי. ומי שאני זה לא בנאדם שמביך את הסביבה שלו."

דווקא השאלה מה בה יתפוס את הקהל, מוציאה מזהבי את הצד האקטיבסטי – או אולי את ההיפך ממנו. "אולי עוד גרושות יכולות לקחת דוגמה שאפשר גם אחרת, במקום לשבת ולהתבכיין ולחתום אבטלה", היא אומרת, ומודה שכעסה על מחאת צדק חברתי. "כשהמנקה שלי לא יכלה לעבוד חיפשתי מנקה אחרת. באה מישהי, אמא לחמישה ילדים, ואמרה לי שקשה לה לעבוד. אמרתי לה – 'כפרה עלייך, יש אנשים שלא צריכים לעבוד, שיהיה לך לבריאות'. אני, בתור אם חד-הורית, יודעת שאני אעשה הכל, גם אנקה בתי שימוש אם לא תהיה אופציה, בשביל לממן את הבת שלי ובשביל לא ליפול לתוך האומללות והמסכנות הזו. והרבה אנשים לא עושים את זה, וזה מעצבן אותי. אני לא יצאתי להפגין ברחובות, ואני גם לא אצא. רוב אלה שיצאו, לצורך העניין, אלה ילדי העשירים; לא אנשים כמוני, שבאמת זקוקים לעזרה. בתור גרושה המדינה לא נותנת שום דבר, ואני אומרת רק דבר אחד – שלא יתנו לי, אבל שגם לא ייקחו ממני."

את מביאה לבית משהו מן הגישה של משרד עריכת דין?
 "את הפוליטיקלי קורקט."

לא יוציאו את זה ממך?

"יש מצב סביר שכן", היא מודה בקול צחוק גדול. "תלוי כמה ידחקו בי."

לפני שאני עוזבת את זהבי לרגעי השקט המעטים שנותרו לה, לבדה עם כוס קפה, אני מנסה בכל זאת לדלות ממנה מעט מחשבות על דרי המצלמות. כשאני שואלת על ערן טרטקובסקי וסער סקלי אני מוצאת את עצמי מקדימה הסברים.
"אה, ערן ימני וסער שמאלני? אפילו לא ידעתי. טוב. שיריבו מכות, שיהרגו את אחד את השני. אני לא שם ולא שם. אני לא מתערבת. לא בפוליטיקה עסקינן. בשביל זה יש גברים. אני אישה, יצאו לי קמטים", היא מתבדחת.

מסר לאומה?

לא. אין לי מסרים. אני נטולה.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 15.02.2012