תיירות: מדריך חוקי אירופה לתייר הישראלי ההמום

חקיקה היא עניין של תרבות. כשמדברים על הבדלי תרבות בין ישראל לבין אירופה, הדוגמא הטובה ביותר לעניין היא מבחר החוקים האירופאיים שגורמים לרוב הישראלים לפתוח עיניים בגודל צלוחית. בין אם מדובר בהיתרים מרגשים או בהגבלות משונות, אין ספק שלאירופאים יש הרבה מה ללמד אותנו – לטוב ולרע. להלן מורה תיירים נבוכים במספר מדינות נבחרות.

נודיזם והתערטלות בפומבי
מיעוט ימי השמש, החופש הדתי והגישה הליברלית למיניות הפכו את העירום לאלמנט טבעי של אירופה, כמעט כמו עצי האלון. במרבית המחוזות בגרמניה אין חקיקה רשמית האוסרת על עירום במרחב הציבורי. בוואריה, למשל, היא יוצאת דופן, אם כי תוקפו של החוק הזה עומד לפוג בשנת 2013. בהיעדר חקיקה אזורית, עירום בחוף מותר בפסיקה של בית משפט, וקהילת הנודיסטים הגרמנית (FKK, ראשי תיבות של "תרבות הגוף החופשי") משגשגת. רוב הזמן, כולם יוצאים מורווחים מהסיפור הזה, כולל ממשלת גרמניה - שוק החופשות הנודיסטיות מוערך בכעשרה מיליון תיירים.

עם זאת, מי שאין בכוונתו לסיים את החופשה בתא כלא או עם חור משמעותי בתקציב, עדיין מחוייב מבחינה משפטית להתחשב ברגשות הציבור ולשמור את העירום למקומות הספציפיים בהם הוא מותר. הגבול בין נודיזם לאקסהביציוניזם הוא מטושטש, ואף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד הרע של החקיקה.
בשוויץ ובאנגליה המצב המשפטי דומה - השוויצרים נלהבים מעט פחות לנצל אותו בחוץ, ושומרים אותו בעיקר לתעשיית הסאונות בעירום. גם בשוויץ חקיקה אזורית משחקת תפקיד, והקאנטון אפֶּנצֶל אינֶרהוֹדן (שמורה נודיסטית ידועה) אסרה לאחרונה על טיולי מסלול בעירום - פרקטיקה החביבה גם על הגרמנים והמוטלת בגרמניה במחלוקת קשה.

כדי להיעצר על אקסהיביציוניזם בשוויץ צריך להוכיח גם כוונה מינית, ובאנגליה - פגיעה מכוונת ברגשות הציבור, אבל עדיין לא מומלץ לחשוף את האיברים המוצנעים סתם כך לאור יום, ורצוי מאוד לבדוק מראש את מידת הלגיטימיות של החשיפה במקום מסויים לפני שממהרים להוריד את המכנסיים. בכל מקרה, אם שוטר או פקח שעובר לידכם אומר לכם להתכסות - אל תתווכחו. אפילו ספרד, המתפארת בקהילת נודיסטים המונה שני מיליון, אסרה לאחרונה על התהלכות ברחובות בעירום או בבגד ים בלבד, והקנס נע בין 300 ל-500 יורו - 2,500 - 1,500 שקלים.

הולנד לקחה את עניין החשיפה צעד אחד קדימה, ומאז 2008 קיים חוק המתיר קיום יחסי מין בווֹנדלפארק, הפארק השני בגדלו באמסטרדם, ואפילו שמורה המוגנת בחוק. על פי החוק, על האקט להתבצע לאחר רדת החשיכה ובמקום מוצנע. בתרגום חופשי: אל תנסו את זה באמצע השביל, לכו לשיחים (וגם אז, יש סכנה ששוטר מקומי ינסה בכל זאת להיטפל אליכם בתירוץ כזה או אחר). יש הטוענים כי קיימים פארקים ויערות בגרמניה שאימצו גם הם את החקיקה, והגרמנים אפילו המציאו להם מילה - vögelpark (פארק זיונים, על משקל vogelpark – פארק ציפורים). הכלל הגורף הוא "קודם לבדוק, אחר כך לדפוק".

סמים קלים מאוד
 אם כבר מדברים על הולנד, אי אפשר שלא לציין את האכזבה הגורפת שנרשמה בקרב סטלנים ברחבי העולם כאשר מדינת הקופי שופס הכריזה כי לא תמכור יותר סמים קלים לתיירים. עם היכנסו של החוק החדש לתוקף, ניתן להתנחם בכמה שכנות של ארץ ערדלי העץ, כאשר הקרובה ביותר היא גרמניה. אחזקה לשימוש אישי אמנם אסורה בחוק - זו עדיין לא אמסטרדם - אבל לכל מדינה פדרלית כמות סף שעד אליה היא יכולה להחליט לבטל את האישומים (וברוב המקרים זה גם אכן מה שקורה). נורדיין ווסטפליה, לדוגמא, קיצצה אותו ב-2007 מ-10 גרם ל-6, אבל אחת הנוחות ביותר היא, למרבה המזל (צירוף מקרים?), גם הפופולרית ביותר.

בברלין אפשר להחזיק בשמחה עד 10 גרם לשימוש אישי, ואם לא צורכים את החומר המדובר ליד מקום ריכוז של ילדים ונוער (גן, בית ספר, מגרש משחקים, וכדומה), ולא מנסים לפתות ילדים ונוער לצריכה ("זה ממש מגניב!") - רוב הסיכויים הם שאף אחד לא יציק לכם, מחוסר עניין הציבור. במילים אחרות, עדיף לעשות את זה בבית. מה שכן אפשר לעשות בפומבי זה ללכת לאחד ממאות ה"שישה בר" (בר נרגילה) שממלאים את העיר, ומנוהלים לרוב על ידי טורקים חביבים. שם אפשר להימרח על ספה בחדרון אפוף עשן חשיש בחוסר דאגה מוחלט. לא ברור עד כמה זה חוקי, אבל טרם נשמע על פשיטה משטרתית על בר כזה.

בצ'כיה, כמו בגרמניה, סמים קלים הם מחוץ לחוק באופן רשמי, אבל עוברים די בשלום מתחת לאפן של הרשויות. ברוב הברים והפאבים הלא-תיירותיים בפראג מחוץ למרכז העיר אפשר לעשן בשלווה - רק לא לנסות את זה במועדון. הסף בצ'כיה הוא הסף שממנו האחזקה הופכת מחטא קל לעבירה פלילית, ויש לציין שהוא די מרשים - בצ'כיה אפשר להחזיק באופן "חוקי" עד 15 גרם גראס – או, לחלופין, 5 עציצים, 40 פטריות בודדות ו-5 גרם חשיש. הסף על סמים קשים יותר נראה כבר כמו משהו מתוך "עליסה בארץ הפלאות" -  5 דפים של LSD, גרם וחצי של הרואין, גרם אחד של קוקאין ושני גרם של מטא-אמפטמינים הם עבירה קלה בלבד. כדאי לקחת בחשבון שאם בכל זאת מחליטים להעמיד מישהו לדין, הוא ייאלץ לשלם קנס של 15,000 קרונות - כ-3,000 שקלים.

אם זה נשמע הרבה, נסו להשוות את צ'כיה לאוקראינה, שם יצפו לכם 3 שנים בכלא על אחזקה, בכל כמות שהיא. גם צרפת לא מבחינה בין סמים קלים לקשים, וכל שימוש שהוא בכל כמות שהיא עלול להוביל לשנה בכלא וקנס של עד 3,750 יורו -  18,800 שקלים. אם נתפסים בפריז מציעים סמים לאדם אחר (דהיינו, מעבירים ג'וינט), מדובר כבר על 5 שנים בכלא ועל קנס של 75 אלף יורו -  במילותיה של אדית פיאף: Rien! (כותבת שורות אלה תומכת בגישה זו בחום).

צער בעלי יצירה
ישראלים בדרך כלל מתקשים להבין שיש מדינות שלוקחות את עניין זכויות היוצרים ברצינות. לכן הם נוטים להיות מופתעים כאשר, למשל, נהגי מונית פינים מסרבים להדליק את הרדיו. למרות שיש להם סיבה טובה. בדצמבר 2002 בית משפט בפינלנד קבע שנהגי מוניות המשמיעים מוסיקה במונית בנוכחות נוסעים צריכים לשלם תמלוגים במשך שנתיים. מאז כולם משלמים מחירים מופקעים על נסיעה בדממת אלחוט. אמנם הסכום הוא רק 22 יורו (110 שקלים), אבל הנהגים הפינים מעדיפים פשוט לסבול בשקט.

ועדיין, אלה הן זוטות בהשוואה לחוקים הדרקוניים של גרמניה בנושא. כל מי שאי פעם ניסה לגלוש ביו-טיוב מתוך גבולות הבונדסרפובליק יידע לספר על החוויה המרנינה שרובה המכריע הסתכם בבהייה חוזרת ונשנית בשקופית של GEMA (אקו"ם הגרמני) המודיעה כי צר לה, אבל אין מצב שהיא מרשה לצפות בקליפ הרשמי של ריהאנה או בסצינה הספציפית ההיא מתוך "ספרות זולה". וזה לא נגמר שם. מי שינסה לראות כתבה או סרט תעודה בסטרימינג מהאתר הרשמי של ערוץ טלוויזיה גרמני כזה או אחר, רוב הסיכויים שייתקל בדקות ארוכות של מסך שחור. הסיבה - תמונות או סרטוני אילוסטרציה שהזכויות אליהם נרכשו עבור השידור הטלוויזיוני אך לא עבור השידור האינטרנטי. זו לא בדיחה.

מי שחשב להינצל מכל הבלאגן הזה על ידי הטורנט החביב עליו - טעות בידו. גרמניה היא אחת המדינות הידועות ביותר באכיפה מסיבית של חוקי הפיראטיות, ואפילו פרק אחד של דם אמיתי או שיר אחד של ליידי גאגא יכולים לסבך אתכם בקלות עם הרשויות הפדרליות. כן - הם עוקבים אחרי כתובות IP. האינטרנט הגרמני מוצף בפורומים של גולשים נואשים המחפשים אתרים ש-GEMA עדיין לא הספיקה לשים על הרדאר שלה. בקיצור, עדיף להביא הארד דיסק נייד מלא מהבית. אה - ואל תשירו בציבור. ביצוע פומבי ללא אישור של יצירה המוגנת בזכויות יוצרים (מועדוני קריוקי והבחור הבריטי המגניב במאוארפארק לא נחשבים) יסבך אתכם שוב עם הרשויות. לא חבל?

בשוויץ, לעומת זאת, הורדת קבצים היא חוקית לחלוטין. מה שאסור זה שיתוף קבצים. והפרעת השקט בדרכים שלא הייתם יכולים לדמיין - השווייצרים לוקחים את המנוחה שלהם ברצינות תהומית, והחוקים שלהם על שמירת השלווה של יום ראשון, יום המנוחה הרשמי באירופה, לא היו מביישים גם את בני ברק. אי עשייתן של כמה מלאכות שונות ביום ראשון מעוגנת בחוק השווייצרי, כאשר ההגיונית שבהן היא כיסוח דשא. בין המפתיעות יותר אפשר למצוא את שטיפת הרכב הפרטי ותליית כביסה - גם אם עושים את זה בלי להוציא קול.

המדריך לטרמפיסט הלחוץ
ואם כבר ברכבים פרטיים עסקינן. בגרמניה קיימת חקיקה ברורה נגד עצירה בצד הכביש המהיר - ואין תירוצים. לא בחילות, לא צורך דחוף בפינוי שלפוחית ולא העובדה שנגמר הדלק. החוק אינו מבחין בין מגוון הסיבות העשויות לגרום לעצירה, והקמצנות על דלק עלולה לעלות ביוקר. מאידך, יש להם סיבה טובה להילחץ - על האוטובאהן (הכביש המהיר) בדרך כלל אין מגבלת מהירות, ומחקר בטיחות מצא כי אורך החיים המצופה של אדם שרוצה לבלות את זמנו בשוליו הוא כ-20 דקות. וזה בלי להחשיב את הנהגים שעלולים היכנס ברכב במהירות של 150 קמ"ש. הגרמנים פשוט הבינו שהאדם הממוצע מעוניין לשמור על ארנקו יותר מאשר על חייו. אם כי ההגיון הזה קצת מסתבך בתוך עצמו לאור העובדה שגם לעמוד או ללכת על השוליים - גם בחיפוש אחר דלק לרכב תקוע - אסור.

באנגליה המצב עשוי להיות לוחץ לא פחות. החוק האנגלי אוסר באופן גורף על השתנה במרחב הציבורי. הדרך היחידה של גבר שחש צורך להטיל את מימיו בפומבי לעשות זאת, היא  - ללא צחוק - להתפנות כאשר יד ימינו נוגעת ברכב לאורך כל משך הפעולה (מקווים שאתם שמאליים), ולכוון את הזרם לגלגל האחורי. כל עוד הוא נמצא על שטח פרטי, כמובן. שום דבר לא יעזור לכם אם נתקעתם בשולי הכביש עם שלפוחית מלאה.

פורסם בעכבר עולם, 25.04.2012

סקירה: גלגולה של כלבתא

הבה נודה באמת - הסיבה העיקרית שבגללה הרייטינג של טלנובלות מרקיע שחקים הן הנשים שממלאות את המשבצת המכונה "הביץ' התורנית". הרי הן הן הגנרטור הראשי שמפריח את בועות הסבון של העלילה. פמיניסטיות ואוהדי בית"ר נצמדים יחד למסך על מנת לראות איזה טריק חדש תשלוף משרוול הסטן שלה האישה היפה, החכמה, המצליחה והרקובה עד עמקי נשמתה. ואם יש לה איזה סיפור רקע קורע לב המשמש כתירוץ לגיהנום שהיא עושה לגיבורים היפים והנכונים – מה טוב. אין פלא ש"תנוחי", הטלנובלה - סליחה, דרמה קומית יומית - החדשה של הוט, החליטה ללכת על כל הקופה ולאגד לא פחות מארבע כלבתות מיתולגיות למועדון הקרב הטלוויזיוני האולטימטיבי (אם אתם חושבים שלנשים קל יותר - נסו פעם ללכת מכות על עקבי סטילטו). מיהן אותן כלבות הצמרת של הטלנובלה הישראלית שהותירו את חותמן, ולמה יש כאלה שלא חזרו לסיבוב שני?

הביץ' הישראלית הראשונה, שהגיחה אל חיינו לפני - לא ייאמן - 17 שנה, במסגרת אופרת הסבון הישראלית הראשונה, הייתה עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'". אשתו השניה של מייק לינוביץ' והבעלים-במשותף של חברת האופנה "אופל", בגילומה של גילת אנקורי, הגדירה את המושג עבור כל דורות הטלנובלות העתידים לבוא בארצנו הקטנטונת. הבלונדינית דקת הגזרה (אלוהים אדירים, כמה דקת גזרה!), טופפה בחצאיות מיני הורסות מלוות בג'קטים עם כתפיות אימתניות, ופיזרה הבטחות על כך שתגרום לאנשים לקלל את היום שבו נכנסו לחייה. והם קיללו.

הסצינה שבה היא סוטרת לבתה שרון (יעל בר זוהר, עדיין קטינה ובעלת שיער שטני) בתגובה על סירובה להיפרד מהחבר שלה הייתה ועודנה פאר של משחק מוגזם, אלימות משפחתית ופרסומת לשמפו, ומייק עד היום לא מבין למה "אי אפשר להגיש פילה בלי בורדו". ההתעמרות שלה בכל הסובבים אותה, בבית ובחברה שניהלה כאחד, אפילו הקימה לה כלבה מתחרה בדמות המעצבת דפנה מאור (נועה תשבי), שניהלה רומן עם מייק, סחטה אותה, וכמעט התחתנה עם אחיה. עידית התעללה בה, פיטרה אותה, החזירה אותה, ואפילו הכניסה אותה ללילה במעצר בכלא שהוביל לדיאלוג האלמותי: "אני ביליתי את הלילה במעצר עם זונות מתל ברוך" - "נו, אז פגשת אנשים מהסוג שלך, מה רע?".

לאור ההסכמה הגורפת שבלונדיניות רזות ויפות הן כלבות, קיבלנו בשנה שלאחר מכן את תמר רוטנברג (גלית גיאת) ב"כסף קטלני", וב-2001 את אירית סופר (נטע הבר) ב"לגעת באושר". אירית הייתה נשואה לנדב העשיר והחתיך, אבל הנישואים שלהם היו בהתדרדרות מתמדת על רקע העקרות שלה. מה שהיה אמור לשכנע את הקהל בכלבתיותה היא העובדה שהעקרות הייתה תוצאה מהפלה יזומה שעברה, לאחר שהרתה מנדב והחליטה שתינוק יפריד ביניהם. הפתרון שלה לבעיה שנוצרה - הפריה מלאכותית עם עפרה אברהם (שרון דואני) בתור האם הפונדקאית, תמורת מימון ניתוח לאמה של עפרה. זה כמובן התפוצץ לה בפנים כשעפרה התחילה לנהל רומן עם גבר נשוי, בלי לדעת שמדובר באותו נדב. בסוף הוא גם התגרש מאירית והתחתן איתה. האמת? לא ברור איך יצא שאירית היא הכלבה בסיפור הזה. 

ב-2002 הצטרפה ישראל לשאר העולם, והתחילה להפוך את הכלבות הראשיות לברונטיות, במסורת הסטריאוטיפ הנצחי " שיער בהיר - טוב, שיער שחור – רעעע", והביצ'יות שלהן הפכה להיות אפלה יותר בהתאמה. "לחיי האהבה" הביאה לנו את סמדר קדמי, בגילום יעל הדר. בדומה לעידית, סמדר הייתה אשתו השניה של הגבר הנאה והעשיר (דורון) – בהבדל הקטן שסמדר עזרה לקודמתה בתפקיד לצנוח אל מותה מגג היקב שבבעלותה. זה כמובן לא הפריע לה לבגוד בדורון עם גיסה. עם הגיעה של רונה מאירי (סופי צדקה) ליקב, ניסתה סמדר להיפטר ממנה על ידי הפללתה בפריצה.

אבל אפילו העבר והווה הפליליים של סמדר מחווירים לצד תאונת הרכבת שהיא טליה בורשטיין של "טלנובלה בע"מ", בגילומה של שרון מלכי-שמש (תגידו את זה עשר פעמים רצוף). טליה הייתה ספר פסיכיאטריה מהלך - בעלת הפרעת אישיות גבולית, קלפטומנית, נרקיסיסטית ונוטה להתקפי זעם אלימים. הקרבן העיקרי של התסכולים שלה הייתה רננה לוסטיג (טלי שרון), שהייתה תלמידה שלה והחליפה אותה בתפקיד תסריטאית הטלנובלה. הווה אומר - גנבה לה את התפקיד. התקף ההיסטריה בו היכתה את רננה, ניסתה להשליך את הלפטופ שלה מהחלון ואז התפרקה בבכי אצלה במטבח היה רק הקדמה. היא חברה לדוגמנית דנה בלום (יעל בר זוהר, שהוכיחה ששרון לינוביץ' גדלה יפה), שנטרה לרננה על אי הרצון ללהק אותה לסדרה, והעבירה לה שיעורים בתככים שכללו פנינים כגון "הצליחה לך מזימה שעבדת עליה הרבה זמן! מזל טוב!". אמנם דנה זממה שכפיר יפתה את רננה, יגרום לה להתאהב בו ואז יזרוק אותה, אבל לפחות היא לא מעולם לא עשתה שום דבר פלילי - ובסופו של דבר הקארמה שבלהיות משת"פית של טליה השיגה גם אותה. טליה, מאידך, אנְסה את השחקן ההומוסקסואל שון לב (רון שחר) כאשר סיממה אותו במטרה להרות ממנו, ניסתה לשרוף את האולפנים לאחר שפוטרה בפעם השניה, שפכה חומצה על דנה ובסוף גם הזמינה את חיסולה. מכירים את הקו שבין ביצ'יות קרה ומחושבת לבין חוסר שפיות? גם טליה לא. 

גרסה שפויה יותר (שפיות זה עניין יחסי, כן?) של רוע קיבלנו באותה שנה ב"פיק אפ". הטלנובלה אמנם לא המריאה, אבל טיסת המבחן הספיקה כדי להכניס את ברוריה פסקל, בגילום אוולין הגואל, לפנתאון כלבתות הכבוד. המשפט המיתולוגי "אני לא רעה, אני פשוט רעבה" הוא כנראה תמצית מהותן של כלבות רזות באשר הן. אין אישה שלא יכולה להזדהות עם העצבים שמביא חוסר היכולת להינות מאוכל, והארסיות של ברוריה, למרות הרודנות שלה כלפי נוסעים ודיילים כאחד, גרמה לכולנו לרצות לשבת איתה על כוס קפה דל שומן.

לנעמי שחר (חנה לסלאו) מ"השיר שלנו", לעומת זאת, לא היה את התירוץ הזה. מצד שני, גם לא היו לה גבולות. שחר עשתה כל דבר מנוול, חוקי ובלתי חוקי גם יחד, כדי  לקדם את קריירת הסולו של בתה, כוכבת הילדים נועה שחר (אפרת בוימולד), וכדי לחסל את נינט לוי (נינט טייב) – וכל זאת בתלבושות צבעוניות, חושפות רגליים ודרמטיות בדיוק כמוה. כראוי לאגו הדיווה שלה, שחר דאגה לטפח פה ג'ורה דל-אינטלקט (זה לא באמת מנחם להגיד לבת שבורת הלב שלך "אני אמרתי לך שאת לא שווה יריקה שלו"), משרת אישי בלתי חוקי ומסוקס (שעשה עבורה הכל - החל בבישולים וכלה בשעווה ומסאז'ים) ואופי פולני לעילא שהיה מבייש גם את אחרונת האמהות של תחרויות היופי לתינוקות. בעונה השניה היא מצאה את עצמה בכלא, אחרי שגנבה מנינט שיר שהיא כתבה (וכנראה שגם עניין העובד הזר והקשר המפוקפק שלה לנבל הפסיכופת גבעון כספי סייעו) – אבל גם שם היא לא סגרה את הפה.

מרב בן-בסט (צופית גרנט), עורכת מהדורת החדשות  של "חשופים" היא האנטיתזה של נעמי שחר - ובעצם של כל ביצ' טלנובלית שקדמה לה. בניגוד לדרמטיות היתר המופרכת שאיפיינה את כלבתות הסבון לדורותיהן, בן-בסט היא דמות שלכל אחד יצא לעבוד איתה לפחות פעם אחת. מבחינה מקצועית היא כל מה שבתי ספר לתקשורת ברחבי העולם מקווים לייצר. מכורת אקטואליה, ציידת סקופים מקצועית, בעלת אינסטינקטים חדים כתער, שיורדת לפרטים הקטנים - וגם יודעת לייצר מכל זה רייטינג. במילים שלה - "אני החוקר, ואני השופט, ואם צריך אז אני גם התליין". מאידך, ההצלחה היא תוצר של וורקוהוליות מכלת-כל. המערכת היא עבור בן-בסט בית ראשון, עיקרי ויחיד - עד כדי כך שלפעמים היא אפילו לא טורחת לישון במקום שעליו שילמה משכנתא. עבודתה היא חייה, ואת כל המרירות, הבדידות וחוסר הבטחון העצמי שנובעים מכך היא מוציאה על שאר אנשי המערכת. כנראה שהסיבה שאנחנו כל כך אוהבים ושונאים אותה היא שאנחנו מכירים אותה באמת.

גלגולים רבים עברו על הביצ' הסבונית שיובאה אלינו ממחוזות דוברי אנגלית וספרדית, בטרם עברה גיור מוצלח לכלבתא משכנעת. הסטואיות המוקפדת של עידית לינוביץ' אולי היתה הפתעה מרעננת עם הופעתה הראשונה, אבל מהר מאוד היוצרים המקומיים הבינו שהקרחון הזה לא שורד הרבה זמן בהר הגעש של המזג הים-תיכוני. גם הניסיון ללכת לקיצוניות המופרעת ההפוכה עם דמויות כמו טליה בורשטיין לא צלח, שהרי כל קסמה של הביצ' הוא ביכולת שלה לעורר  בצופה את השילוב הקטלני של אמפתיה וזעזוע. סוג של "תפוז מכני", אבל עם פחות לכלוך ויותר סקס אפיל. ובשנים האחרונות נראה שהכותבים השכילו לפתח מספר אבות-טיפוס של כלבתות מקומיות, במינונים משתנים של ערסיות ואליטיזם – בהתאם לקהל היעד.  ארבע הדמויות שזכו להישלף מתהום הנשיה הטלוויזיוני ב"תנוחי" הן, אם כן, ארבעת האמהות של ביצ'יות באשר היא: מלכת הקרח הקלאסית (לינוביץ'), הדרמה קווין (שחר), הדורכת על גוויות (בן-בסט) וזו שהיא בעצם אנחנו – או מי שהיינו רוצות בסתר ליבנו להיות (פסקל).  

פורסם בעכבר העיר אונליין, 10.04.2012

כתבה: איך השתלבו מוזיקאים רוסים בתעשיית המוזיקה הישראלית?

כשהתקשרתי לנציג של חברת תקליטים גדולה ואמרתי לו שאני עושה כתבה על מוזיקאים יוצאי ברית המועצות, נקטעתי עוד לפני תום המשפט. "תרשמי מספר טלפון", הוא אמר, בטרם הספקתי להוציא מפי בקשה ספציפית. "זו אשת יחסי הציבור של ארקדי". לא במקרה השם הראשון שעולה בראש כשחושבים על מוזיקאים עולים חדשים הוא ארקדי דוכין. מדובר באחד האמנים המצליחים בישראל ללא קשר למוצאו. אבל האם מלבדו הצליחו מוזיקאים אחרים יוצאי חבר העמים להשתלב בתעשיית המוזיקה? ואיפה כן אפשר למצוא קולות אותנטיים במבטא כבד?

ארקדי דוכין, שם נרדף ל"מוזיקאים רוסים בישראל", עלה לארץ ב-1978. את הפריצה הגדולה שלו  עשה בשנת 1989, אז ראו אור הן אלבום הבכורה של "החברים של נטאשה", והן אלבום הסולו שלו, "רוצה ויהיה", שהורכב כולו מתרגומים לשירים של הטרובדור הרוסי המיתולוגי ולדימיר ויסוצקי. "המטרה העיקרית של שירי ויסוצקי הייתה להכיר את היצירה שלו לישראלים" אומר דוכין. "כשבאתי בתור עולה חדש, אמרתי לעצמי – קודם כל, אני רוצה לשיר בעברית. אם אני כבר גר פה וחי פה, אז אני שם את התרבות הרוסית בצד אני יכול לתת את זה כעצה", אומר עלה עץ הליבנה הרשמי של תעשיית המוזיקה בארץ. "אני קורא ברוסית, משתתף בדיונים באינטרנט ברוסית, מתעניין, אבל כשאני יוצא החוצה אני ישראלי. כי את מי זה מעניין פה? למה באנו לפה, להקים פה רוסיה?".



דוכין הוא נציג טיפוסי של גל העלייה הרוסי הראשון. הגל, שנמשך מסוף מלחמת ששת הימים עד סוף שנות ה-70 לערך, היה ציוני אידיאולוגי בעיקרו, וחפף כרונולוגית את מדיניות כור ההיתוך שהובילה את הקמת המדינה. שני הגורמים הללו יחד ייצרו עלייה מלאת נכונות רבה יותר להדחקת תרבות המוצא ולהשתלבות בחברה הישראלית. עם זאת, העלייה הזו היא כיום מיעוט מקרב כלל עולי ברית המועצות במדינה. הגל השני והמשמעותי יותר, שבו עלו עד היום למעלה ממיליון איש, החל עם התפרקות ברית המועצות, והעולים בו הונעו על ידי שיקולים כלכליים ופרקטיים יותר. נחישותה של העלייה לשמור על תרבותה ועל מנהגיה הייתה חזקה הרבה יותר. אחד הנציגים הבולטים שלה, בתחילת שנות ה-90, היה מקסים לאונידוב.
 
לאונידוב, שהתפרסם בברית המועצות כחבר בלהקת הקצב המצליחה "סקרט" ("סוד"), עלה לארץ ב-1990, יחד עם אשתו דאז, וניסה לשחזר בישראל את ההצלחה המסחררת לה זכה שם. עם הגיעו הקים את "הפליט בירו של מקסים" – להקה שהורכבה מנגנים דוברי רוסית. מילות הסינגל הראשון של הלהקה, "בבוקר לא רוצה", נכתבו על ידי לא אחר מאשר אהוד מנור. הסינגל יצא ב"הד ארצי", שלדברי המפיק חיים שמש, חיזרו אחריו תקופה ארוכה. "בזמנו היה אימפקט חזק לעלייה הרוסית", אומר שמש. "הייתה תחושה של תרבות שמחלחלת פנימה ושל עלייה מאוד גדולה שמישהו צריך לתקשר איתה. הייתה מחשבה להחתים אמן שמאוד מוכר ברוסיה כדי לפנות לקהל הרוסי וגם לקהל חדש". כנראה שהביקוש היה חוצה לייבלים, כי את אלבומו המלא הראשון בישראל, "Maxim", הוציא לאונידוב ב-1992 דווקא אצל NMC (עד היום רווחת הטענה כי "איפה הילד" הוחתמו על ידי שמש כנקמה ב-NMC על גניבת ליאונידוב מתחת לאפו). האלבום היה כולו בעברית, כששאר הטקסטים נכתבו על ידי לאונידוב עצמו, והמפיק המוזיקלי – כאן כמו גם בסינגל – היה לא אחר מאשר רמי פורטיס.



בנוסף לפעילותו המוזיקלית באותן שנים, הופיע לאונידוב גם בסדרת הטלוויזיה קצרת-היומין "בטי בן בסט" בכיכובה של רבקה מיכאלי ושיחק את תפקיד פרעה בהפקה המחודשת של אברהם דשא פשנל ל"יוסף וכתונת הפסים המשגעת".  אלבומו השני בארץ, "כביש הזיכרונות", יצא ב-1994 והפעם הורכב באופן בלעדי משירים ברוסית, ככל הנראה מתוך ההבנה כי את הקהל הישראלי הוותיק כבר לא יצליח לרכוש. "האמנים הישראלים שרים בעיקר בעברית – שפה שאולי עשרה מיליון אנשים בכל העולם דוברים אותה, והקהל קטן בהתאמה", סיפר לאונידוב בראיון לעיתון האוקראיני "פראזה" באוקטובר האחרון, והסביר את חוסר הצלחתו להשתלב בשוק המוזיקה העברית. "הסיבה העיקרית היא שלא משנה עד כמה תהיה טוב ומוכשר, אתה עדיין זר. לא למדת בבית הספר עם האנשים האלה, לא שירתת איתם בצבא, אין לך עבר משותף איתם. הבה נדמיין שהמוזיקאי המצוין סטינג מגיע פתאום לאוקראינה ומתחיל לשיר באוקראינית. הסנסציה הזו תספיק מקסימום לחצי שנה. זהו. ומשם הכל יהיה משעמם. הוא מעניין כשהוא שר על משהו שהוא שלו, באנגלית". ב-1996 חזר לאונידוב לעיר הולדתו סנט פטרבורג, שם הקים את להקת Hippoband וחזר לפעילות מוזיקלית ענפה, בנפרד מ"סקרט", שבינתיים התפרקה. נכון להיום, הוציאו לאונידוב ולהקתו עשרה אלבומים. בראיון שנתן למגזין הרוסי "ליזה" ב-2008 הודה כי ידע מאז ומעולם שיחזור לרוסיה, וכי לא נהנה לכתוב בשפה העברית, אבל שגם לא מתחרט על השנים בהן חי בישראל. 

בעוד ללאונידוב היתה את הפריבילגיה לחזור לקריירה מצליחה ברוסיה, רוב העולים החדשים מסתגלים בסופו של דבר לחיים בארץ. "עדיין קשה לי לכתוב בעברית", אומר אנטון קוצ'ר מ"דוּלי בנד", להקה הפעילה מזה עשור, שצברה לה בינתיים קהל מעורב ונאמן. "אני לא חולם ולא חושב בשפה הזו. אבל כשאנשים מהקהל, ישראלים, התחילו לבוא ולהגיד 'אחי, הכל אחלה, נהניתי - אבל תתרגם קצת, תסביר על מה השיר, שנבין בכללי על מה מדובר' – אז החלטנו לעשות שירים בעברית". הלהקה, המגדירה את הסגנון המוזיקלי שלה כ"סקא-Pאנק צועני", או לחלופין "drunk'n'brass", הקליטה לפני כשנה אלבום קטן של שירים ביידיש וברוסית עם "אמסטרדם כלייזמר בנד". עם זאת, האלבום הרשמי הראשון של "דולי" עצמה עומד לצאת רק עכשיו. האלבום הסופי, שהקלטתו הסתיימה לפני כשנתיים, יורכב משירים על טהרת השפה הרוסית – זאת מאחר והשירים בעברית שמבצעת הלהקה נוספו לרפרטואר רק עם תום ההקלטות. "הקהל שמעניין אותנו הוא לא רק קהל רוסי", מבהיר פרנקלך (זה סלאבה פרנקלך, הבסיסט והמפיק של דולי), ומבטיח כי "אחרי הדיסק הזה נשיר בשפות שונות, לא רק ברוסית".

"אין לי תחושה שהאלמנט הרוסי חוסם את הלהקה", אומר קוצ'ר, שעלה לארץ ב-1991, כשהוא נשאל על היעדרותה של דולי מן הזרם המרכזי למרות נוכחותה רבת השנים בסצנה המוזיקלית. "כשמדברים על מיינסטרים, טלוויזיה, תקשורת -  אני לא בטוח שאני רוצה להיות שם. יכול להיות שזו קצת סנוביות מצידנו, ויכול להיות שאנחנו רוצים להישאר כמו שאנחנו עכשיו". למרות ש"דולי בנד", וכמוה גם להקת "יוֹלקי פאלקי" הירושלמית, מופיעות כבר זמן רב בז'אנר הזה, שניתן להגדירו כסקא-בלקני מי שהצליחה לרכוש את הקהל הרחב היא דווקא "לוס כפרוס", בראשות אנטון קוליאדקו. הלהקה מורכבת מחברים רוסים וישראלים גם יחד, ומבצעת טקסטים ברוסית, בעברית ובאנגלית – שני גורמים ההופכים אותה לנגישה יותר עבור הקהל הישראלי. הפריצה הגדולה של "לוס כפרוס" הגיעה עם השיר "CCCP" שדיבר בעברית סרקסטית, מעל גבי ביט רקיד, על קשיי ההסתגלות של עולי העלייה השנייה. אלבום הבכורה של הלהקה, "ראסטה וסילי", שיצא ב-2007, סומן על ידי שיתופי פעולה עם שלל אמנים ישראלים, הפקה של בן הנדלר ומיקסים של גיא מר ("הדג נחש").



 יש שיגידו כי הצלחתה של "לוס כפרוס" נעוצה, במידה רבה, לא רק בהיותה חלק מהפלישה הבלקנית שמאפיינת את סצינת המוזיקה בעשור האחרון, ובמולטי-לינגוויסטיות שלה, אלא גם, ובעיקר, בעובדה שחלק מחבריה היו מקושרים עם להקות מקומיות אחרות ("התפוחים", "אבי ליבוביץ אורקסטרא"). הראפר אנטון "קלין" ("יתד" ברוסית) אוסטרובסקי, שקנה את שמו בהרכב ההארדקור Sadyle, גורס כי "הבעיה העיקרית של אמנים רוסים בארץ היא שאין להם קשרים. אין חבר שיכניס עליך כתבה פה כתבה שם, אין חבר שהוא עורך ראשי בטלוויזיה שישים קליפ שלך. עם הזמן, הבנתי שרק ככה דברים מתקדמים בישראל".

אוסטרובסקי, שהגיע לארץ בגיל 14, התחיל את דרכו עם טקסטים זועמים על הזנחת הקהילה הרוסית, על התבגרות ברחוב, על כנופיות, על סמים ועל אלכוהול. וכל זאת ברוסית, ובהמשך, משלמד מעט יותר עברית – במבטא רוסי כבד. "התקשרנו בזמנו לתאקט (הלייבל בראשות סאבלימינל, א.ב.) ול-NMC", הוא אומר, "ואמרו לנו שהמבטא כבד מדי ושהטקסטים אלימים מדי". מתאקט נמסר בתגובה, בשם סאבלימינל, כי מעולם לא התקבלה בלייבל פניה מאוסטרובסקי או בשמו, וכי בעיני סאבלימינל "מבטא משדר אמינות ואותנטיות, 'אין יותר אמיתי מזה' ולהיות אמיתי זה הדבר הכי חשוב בהיפ הופ". ב-NMC  בחרו שלא להגיב. בינתיים ניתן להוריד את האלבומים של "סאדייל" בהורדה חינמית ברשת: "תרוויח" ("Zarabotay"), אלבום שכולו על טהרת הרוסית, ו"מטפס ערים".

לאחרונה התפרק ההרכב "סאדייל", ואוסטרובסקי עובד בימים אלה, יחד עם תמיר אביטל מלהקת "בצפר", על פרויקט חדש, שייקרא "תל אביב הארדקור", ויכלול, בין היתר, שיתוף פעולה עם קוואמי. הקשר הראשוני בין השניים נוצר לפני כשנתיים, כאשר נדב לזר החליט לחבר את השניים לדואט בערב מחווה ללהקת כוורת. "בשבילי זו אחת המחמאות הכי טובות שקיבלתי", אומר קוואמי, שהיה בין הראשונים והבודדים שהשמיעו את המוזיקה של "סאדייל" ברדיו, על ההזמנה לשיתוף פעולה ב"תל אביב הארדקור". "בעיניי קלין הוא אחד הראפרים שאני הכי אוהב בעולם, נקודה. מאלה שאני מחכה למוצא פיהם".




"קרימינל פרוג'קט", הלהקה השנייה בה חבר אנטון קוצ'ר, הפעם יחד עם אחותו, הסולנית המופלאה נדיה קוצ'ר, עשויה בהחלט להפוך להיות הדבר הגדול הבא שייצא מהסצנה דוברת הרוסית. קוצ'ר האחות (בזמנה החופשי שחקנית, סולנית Jewrhythmics, וזמרת אורחת ב"דולי בנד"), יזמה יחד עם אחיה, האקורדיוניסט בוריס מרצינובסקי ("קרוזנשטרן ופרוחוד", "פאניק אנסמבל"), המתופף סתיו בן שחר והבסיסט טל קון, פרויקט דו-לשוני של שירים שאינם משתמעים לשתי פנים. קוצ'ר שלפה ממעמקי העולם התחתון הרוסי שירים בני למעלה מיובל, שכוכבי עלילותיהם הם פרוצות, גנבים, עבריינים קטנים ושלל קרימינלים אחרים. הרפרטואר הקצבי - חלקו בשפת המקור, חלקו מתורגם לעברית; חלקו קאברים, חלקו חומר מקורי; חלקו בלדות קורעות לב וחלקו דאחקות לא מצונזרות – משחק אולי עם הסטריאוטיפים השליליים שנפוצו על ההגירה הרוסית של שנות ה-90, אך עושה זאת עם המון מודעות עצמית.



השיר הראשון שהביא את הלהקה לתודעה היה גרסת כיסוי לשיר "הפרוצה החלוצה", שהוקלט במסגרת אלבום של ביצועים חדשים לשירי סשה ארגוב, "מסע אספלט", שיצא בשנה שעברה בהפקת רדיו קול הקמפוס. הביצוע הביא את הלהקה להופעת אורח אצל לונדון וקירשנבאום, והזניק אותה למודעות – אם כי התגובות על הבחירה היו מעורבות. "בכוונה עשינו את השיר במבטא רוסי כבד", אומרת קוצ'ר. "חשבתי - למה לא לקחת את זה ככה? למה לא לצחוק על זה? אבל אחר כך ראיתי באמת תגובות מוזרות בטוקבקים לשיר באחד האתרים. היה מישהו שכתב – אם הם עשו את זה ברצינות, אז אני מרגיש קצת חוסר נוחות. למה הם משחקים על הסטריאוטיפים?".

למעשה, ניתן להניח כי "קרימינל פרוג'קט" מצאה ככל הנראה את הנוסחה המנצחת – הן לשונית והן מוזיקלית. מצד אחד, הם המקרבים את הקהל הרוסי, שהתגעגע למוזיקה של ארץ הולדתו; מאידך, את הקהל הישראלי שמתחבר למוזיקליות ולאירוניה. להקות שיצליחו להלך על החבל הדק הזה, אולי יצליחו לפרוץ בשוק המוזיקה הישראלי.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 06.04.2012
פורסם בשנית, עם תיקונים קלים, בקפה גיברלטר, 30.05.2012

ביקורת תיאטרון: "גנבים" ("Diebe") מאת דיאה לוהר בקאמרי

גארי תומאסון היה שחקן בייסבול אמריקאי, שנרכש בתחילת שנות ה-80 על ידי ה"יוֹמיאוּרי ג'יאנטס" בחוזה הגדול ביותר שנראה אי פעם בליגה היפנית. במהלך השנתיים שבהן שיחק ביפן לא הביא תומאסון לקבוצה שתלתה בו את ציפיותיה ולו נקודה אחת, ופרש בשיאו המפוקפק כאשר פציעת ברך סיימה את מה שהיה אמור להיות הקריירה שלו. הסופר והאמן היפני אקאסגאווה בחר בשם המשפחה של הספורטאי האומלל כדי לטבוע מושג המציין אובייקטים חסרי משמעות שמייצרים אשליה של חשיבות אמנותית.

לא בכדי בחרה דיאה לוהר, המחזאית החשובה ביותר בגרמניה כיום, בשם המשפחה תומאסון עבור שתי משפחות שונות ברשת המפותלת של עלילת "גנבים". ההצגה, בהפקת הדויטשה תיאטר, מתארחת ליומיים בלבד בקאמרי. כמעט כל הדמויות במחזה הן, על פי הגדרתה של לוהר עצמה, סוג של "תומאסון". הפונקציה החברתית שלהן נסתרת מעיניהן, תפקידן בעולם זה עלום, ומשמעות עצם קיומן מאיימת להתפוגג.

המעיינות החמים של לינדה תומאסון עומדים על סף פשיטת רגל. אבל לינדה ראתה זאב, ואולי עתה תוכל להפוך את המקום לשמורת טבע משגשגת. אולי גם אז יהיה לה סוף סוף בעל לא-דמיוני בשם ריינר, וילד לא-דמיוני. סוכן הביטוח פין תומאסון, אחיה של לינדה, לוחץ שוב ושוב על כפתור ה"נודניק" של השעון המעורר, כשהוא יודע שלעולם לא יקום יותר. הוא אדיש. הוא מתפורר אט אט, כאשר היחידים שמצלצלים בדלתו הם נציגים של חברת החשמל. אבל מי באמת ישבור את הדלת אם הוא ייעלם? את קירות דירתו הוא ממלא ברשימות אינסופיות – מספרי פוליסת ביטוח, מספרי טלפון, חברים שהתפוגגו ונשים שעזבו. את הכסף ההמעט שברשותו, שיספיק לרכישת מצרכים ליומיים, אולי שלושה, הוא חוסך בתוך גופו שלו, אט-אט, בשלווה מחושבת.

ארווין תומאסון, אבי השניים, זקוק לניתוח קטרקט, וחושב שהביקורים של לינדה - מדי יום ראשון הרביעי בחודש - הם חסרי טעם כמו גזר מרוסק. בכל פעם שהיא מגיעה הוא הופך לכמעט דכאוני, ומתפלל שבנו יגיע ויוציא אותו מבית האבות שבו יש מחלות לארוחת בוקר, ניתוחי מעקפים לארוחת צהריים ושיקום לקינוח.

מוניקה היא ממשפחת תומאסון אחרת לחלוטין. הבוס בסופרמקט שבו היא עובדת מחק את כולם פרט לה מהרשימה לקידום, והיא מועמדת לניהול סניף בהולנד – אם רק תצליח ללמוד את השפה ההולנדית, שנשמעת כמו דיאלקט גרמני נמוך. אבל העבודה גונבת את נישואיה לשוטר תומס, שרושם עדויות מפי אירה וגבי, נשים שהגברים בחייהן מותירים אותן אבודות ומבולבלות. ריינר מחצ'ק, בן זוגה של גבי, גונב ממנה 3,000 אירו – ואולי גם 10,000 מפין. בעלה של אירה גנב את חייה – או שמא היה זה הפחד שלה מן החיים שעשה זאת?

מירה האלבֶּה, שמשמעות שם משפחתה היא "חצי", היא צעירה שנכנסה להריון בלתי רצוי ממאהבה המבוגר יוזף אֶרבַּרמֶן, שמשמעות שם משפחתו היא "חמלה", שדווקא רוצה לגדל את הילד. מירה, שנולדה מ"שפיכת-תרומה", רוצה קודם להכיר את אביה שלה, ויוזף יוצא לעקוב אחר גרהארד שמיט ואשתו אידה, שבטוחים שמה שיש להם בגינה זו חיה, שלמרבה ההפתעה גם מעשנת – עד שלבסוף מבצעים את הגניבה החמורה מכל.

לוהר, שנודעה בכתיבה אפלה וטרגית, יצרה מחזה חריג בכל קנה מידה אפשרי - הן מבחינתה האישית והן מבחינת מחזאות מודרנית ככלל. "חשבתי שיהיה מאתגר עבורי לנסות להציג מצב הווה, שבו לא מתרחש הרבה", אומרת לוהר, שהגתה את ההצגה בהשראת המחזאוּת אקזיסטנציאליסטית של צ'כוב. הווייתן הסטטית של הדמויות הופכת, על רקע שירים רומנטיים משנות ה-50 וה-60, לקומדיה שחורה, רווית ריקודים, משחקי מילים ושעשועים. במהלך מבריק בחר הבמאי אנדראס קריגנבר, העובד עם לוהר זו הפעם ה-12, לעצב את הבמה ככנפיים של טחנת רוח המביאות את הדמויות הקיחוֹטיוֹת אל הצופה והאוספות אותן חזרה ממנו. תנועה אינסופית, שרק מדגישה את הסטטיות חסרת המוצא של חייהן.

אלמנט נוסף המייחד את לוהר, הוא העובדה שהיא לא כותבת מחזות עם הוראות במה. התוצאה היא סצינות בפורמט רגיל לצד כאלה בהן מקריינות הדמויות את המתרחש בחייהן ובנבכי נפשן בגוף שלישי; מתארות את המתרחש כאילו היו כותבות דו"ח על מישהו אחר; מדובבות את הוראות הבמה במקום להציג אותן - "שתיקה", "משיכת כתפיים", "הנהון". הגדיל לעשות קריגנברג כאשר נתן בידי הדמויות גיר שחור, בו הן כותבות את הרקע למתרחש על הרקע הלבן של טחנת הרוח. "נוף". "סופרמרקט". "אושר". "משפחה". "נפילה". "אחו". "מוות". הגלגל חוזר וסובב, והמילים נמחקות, וחדשות נכתבות במקומן, והגיבורים ממשיכים להתגנב דרך חייהם, כאילו לא היו חיים כלל. והקהל קם מכורסת האולם, ואינו שם לב כי שלוש וחצי שעות מזמנו נגנבו ללא שוב.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 18.03.2012

ראיון: תומר שרון מדבר על תיאטרון ושות'

"זו בעצם הצגה נורא דרמטית וקשה – ששרים אותה" - כך מגדיר תומר שרון, או בשמו המלא - תומש, את ההצגה "כמעט נורמלי", שעלתה לבמת הבימה ממש לפני שבוע. המחזמר הבלתי שגרתי בתיאטרון הלאומי עוסק במשפחה המתפוררת סביב מחלתה של האם, שלוקה במאניה-דיפרסיה. "יש לי הרבה מחשבות על ענייני טיפול, גם על טיפולים שעברתי ולא הצליחו", מבהיר השחקן, שמלחמתו הארוכה בדיכאון היא לא ממש סוד. את ההיסטוריה הכאובה הזו הוא מתעל לתפקיד טיפולי כפול - הן את זה של הפסיכיאטר והן את זה של הפסיכולוג. "זה פחות דמויות ממה שאני מרגיש בדרך כלל. בדרך כלל אני מרגיש שישה-שבעה אנשים במקביל", הוא מסביר, ומבהיר שמדובר ב"פחות פיצול אישיות, יותר פיצוץ אישיות".

פיצוץ האישיות הזה בא לידי ביטוי גם בחייו המקצועיים. "כדי להיות בתוך משהו פול טיים צריך להיות רק בו", הוא אומר, "ולי קשה להתעסק בדבר אחד". שרון (41) סוגר השנה שני עשורים של עשייה תרבותית מאז הופיע לראשונה ב"עניין של זמן" ב-1992. את הפריצה הגדולה לתודעת הקהל הוא עשה בתכנית המערכונים ההזויה "פלטפוס". גיחותיו לתחום ההומור מאז היו בעיקר בתכניות אלתורים - העיקרית שבהם הייתה "של מי השורה הזו?" בהנחיית שלמה בראבא. זוהי אדפטציה מקומית ומוצלחת לתכנית האלתורים הבריטית "Whose line is it anyway?", ובה השתתפו גם אלון פרידמן ודרור קרן. תכנית דומה מאוד, ששרדה זמן קצוב למדי, הייתה "טוב שבאת", בהנחיית מוני מושונוב. בין לבין לקח שרון חלק גם בתכנית הסאטירה "משחק מכור". 

"הנונסנס והפלטפוסיה היו שבע שנים אינטנסיביות", הוא מסביר. "באופן טבעי, אחרי זה רציתי לחתוך מזה. זו לא תמיד בחירה מודעת. אני צף עם הזרם, אני לא תמיד לוקח בחירות מושכלות". לאורך השנים התרחק שרון מההומור הפרוע לטובת תפקידים מובְנים יותר בתיאטרון, בטלוויזיה ובקלונוע. בין סרטי הקולנוע בהם הופיע שרון בשני העשורים האחרונים ניתן למנות את "מר באום", "צומת וולקן" ו"מרס תורכי".

את המפגש הראשון שלו עם במת התיאטרון, עוד לפני שהגיע ל"פלטפוס", חווה שרון בגיל 13 בהצגה "קוויאר ועדשים", בה גילם את בנו של ששון גבאי. "זו הייתה חוויית חיים", הוא מספר. "הסתכלתי בעיניים קרועות על כל מה שקורה סביבי, דברים שהבנתי רק אחרי עשור. ראיתי בפעם הראשונה שחקנית בוכה כי פיטרו אותה. ראיתי שחקנים רבים על פוקוס, וחשבתי 'מה אכפת להם? אז יראו את זה יותר או את זה יותר'".

והיום, בעיניים מפוקחות, מה דעתך על תחום התיאטרון בארץ? 
"הרבה הצגות שמוצגות בארץ משעממות אותי. אני קורא להן 'הצגות ערוץ 2'", הוא מגדיר. "אני יושב בקהל ויודע בדיוק לאן העלילה הולכת ומה הקלוז'ר האמריקאי שיהיה בסוף. עוד משפחה ישראלית יושבת בליל הסדר, ההוא עיוור, ההיא נדפקה בתחת מהדוד שלה כשהייתה ילדה ואנחנו נדע את זה בעוד שש דקות בדיוק. יהיו חמישה-שישה שיאים רגשיים, ובסוף תהיה תקווה מהולה בעצב. אין לי כוח לזה! לא נעים לי אחרי זה לבוא לשחקנים. אני בקושי רואה טלוויזיה, למה אני צריך לראות את זה גם בתיאטרון? אני מעדיף לראות הצגה שמנסה לעשות משהו יוצא דופן ונכשלת, מאשר כזו שאפילו לא מנסה ומצליחה".

אז מה נחשב הצלחה בעיניך?
"אני צריך לשבת על קצה הכסא, להיקסם, להיפעם שיקרה משהו. שתהיה שם תחושת פלא", קובע השחקן. "כיום כולם רוצים מושג אמורפי שנקרא 'הצלחה' בלי לחשוב מה יוצא מזה. כל הריאליטי, והדוגמגישות – הכל זה תוצאה של מגה קפיטליזם שיצא מדעתו. אנחנו בבור תרבותי".

כמי שעומד מאחורי מילותיו, בוחר שרון באופן עקבי בתפקידים שהההגדרה הטובה ביותר עבורם היא "מעניינים", במובן הטוב ביותר של המילה, כאשר "כמעט נורמלי" זו רק הדוגמה הטריה ביותר. בין הפרוייקטים הבימתיים בהם נטל חלק בשנים האחרונות ניתן למצוא את "נפגעי חרדה" - מופע סאטירה מאת יוצרי "ניקוי ראש" אפרים סידון, ב. מיכאל ומוטי קירשנבאום; את "מוריס שימל" של חנוך לוין; ואת "פוסט טראומה" - הפקה משותפת של הבימה ושל תיאטרון ה"שאושפילהאוס" בדיסלדורף, שהציגה ארבעה סיפורי טראומה קולקטיבית של גרמנים וישראלים מהדור השלישי לשואה.

בנוסף לעיסוקו הנודע כשחקן, אוחז שרון במספר כובעים נוספים, ביניהם הוא מחליף ללא הרף. מעטים מודעים לעובדה שמאחוריו רשימה ארוכה של דמויות מדובבות בסדרות וסרטי ילדים שונים. הוא עומד מאחורי תוצרי קאלט כמו "החתולים הסמוראים", "ספייס ג'אם", "מפלצות בע"מ", "מולאן", ו"החבובות: הסרט". "אני אוהב לשחק בלי שרואים אותי", הוא מדובב את הדיבוב. "זה שימוש טוטאלי בקול, ואני גם יכול לשחק תפקידים שאני לא יכול לשחק בתיאטרון. אני מאוד אוהב אנימציה, ונורא כיף להרגיש שאני חתול בר, עגבניה או צב. פעם שיחקתי עגבניה תימנייה. אני לא זוכר מה היה הסיפור שלה, אבל אני החלטתי שהיא תהיה תימנייה".

גם מוזיקה תופסת חלק גדול מהזמן שלך.
"למוזיקה יש מקום אחר בחיי", הוא אומר. "דווקא ההלחנה, שזה דבר חדש בחיים שלי, פתחה אצלי משהו שונה מכל השאר". אחרי אלבום הבכורה "בלוזר", שיצא ב-2004, יצא במהלך החודשים אלבום חדש, שיכיל שירים שהלחין שרון בעצמו, ויעסוק ביחסים עם נשים "וקצת על העולם שמחוץ לנשים". האלבום זכה לשם "שירים לבלאנש" ויוקדש לחתולה שלו - שלמרבה ההפתעה, כל קשר בינה לבין טנסי וויליאמס מקרי בהחלט. "קראתי לה על שם קייט בלאנשט, שחקנית שאני מעריץ כבר שנים", מסביר שרון. "אני וקייט נולדנו באותו יום - 14.05.1970. אחרי שנים של אהבה אליה פתאום ראיתי את זה באחד ממדורי ה'נולדו היום'". וכמו "בלוזר", גם "שירים לבלאנש" יאוייר על ידי שרון עצמו, שבזמן החופשי שנותר לו (ונשאלת השאלה – היכן?) גם טובל בציור. "כבר לא נשאר לי כסף לגרפיקה, אז יכול להיות שאני פשוט אעטוף את הדיסק עם דף 4A", הוא צוחק.

יש גם זמן פנוי לתחביבים?
"אני קצת בענן חצי מהזמן", אומר תומש, ומצהיר שהוא גם כותב מחזות כשהוא לא נמצא בשאר עבודותיו. אחד ספציפי, עליו חזר לעבוד לאחרונה, הוא עיבוד לנובלה "ברטלבי" מאת הרמן מלוויל, העוסקת בפקיד שמגיע לעבוד במשרד ולאט לאט מכריז, על אפו וחמתו של המנהל, על רשימה ארוכה של דברים שאותם "היה מעדיף שלא לעשות". "בעיניי זו הנובלה הכי טובה שקראתי אי פעם", אומר שרון. "מלוויל מגדיר אותה כמהתלה. זה סיפור שמתחיל קומי ונגמר מאיים ומפחיד. כתבתי לזה כמה גרסאות – אחת כביכול ישראלית, שממקמת את הסיפור בארץ, ואחת יותר קרובה למקור, עם השמות האמריקאיים. הייתי רוצה לשחק את הפקיד, והייתי מת שמוני מושונוב ישחק את המנהל". במקביל עובד שרון כעת על כתיבת סדרה שתתבסס על חוויות אמיתיות שעבר. "הגעתי למסקנה שהחיים שלי זה הדבר הכי מצחיק שאני יכול לכתוב", הוא אומר.

לשאלת מקור ההשראה ליצירה פורה כל כך ולא פוסקת, שרון נותן תשובה כמעט צפויה. "ביום שבו אני קם טוב – כל דבר. החל מהחרקים שזוחלים אצלי בגינה ועד ליופי השמים והכוכבים. ביום פחות טוב – בעיקר נשים. רוב הנשים".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 18.03.2012

תיירות: נא להכיר - וילנא הצעירה

כשנסעתי בינואר האחרון לליטא, התגובה הראשונה של כל מי שסיפרתי לו על הנסיעה שלי הייתה: "למה?!". עבור רבים, כל אזכור של המדינה מעורר באופן אוטומטי אחת משלוש אסוציאציות נבחרות:  יהדות מזרח אירופה של המאה ה-19, השואה או ברית המועצות לשעבר (ולמהדרין - המדינה שייצאה אלינו את שאראס). אלא שלהפתעת המקטרגים על אחת המדינות המגניבות ביותר מזרחית לפולין, הספקנו מאז להתקדם אל המאה ה21. ליטא, מדינה עצמאית מאז 1991, היא - על שפתה הייחודית, תרבות המועדונים ובתי הקפה העשירה, והבוהמה המיתולוגית שלה - בית להיפסטרים, שוחרי אמנות וחובבי כל דבר מגניב באופן כללי. רק תזכרו שאני סיפרתי לכם עליה קודם.

למוקדים התיירותיים שמציעה ליטא מספר פנים. עיקר התיירות הליטאית היא דווקא בקיץ, כנראה בגלל שרק מטורפים כמוני מתנדבים לנסוע בחורף למדינה בה הטמפרוטורות יכולות להגיע למינוס 28 מעלות צלזיוס, והאטרקציות הן בהתאם. התיירים שמגיעים למדינה בחודשים החמים שמחים לעביר את זמנם בערי קיט לחופי הים הבלטי (כגון קלַייפֵּדה), להירגע בעיירות הדייגים הפסטורליות (כדוגמת נידה - כל קשר לתנ"ך מקרי בהחלט - בה התגורר במשך מספר שנים הסופר תומאס מאן, אשר מארחת מדי שנה פסטיבל ג'אז), או לשקוע במעיינות החמים הנודעים של ערי הספא (פַּלַנגה, דרוּסקינינקיי ובּירשטוֹנאס).

עבור חובבי הערים הגדולות כמו כותבת שורות אלה, המקומות הנכונים להגיע אליהם הם וילנא (Vilnius) וקוֹבְנה (Kaunas), לא משנה באיזו עונה. שתי הערים הגדולות ביותר בליטא נשמעות לכם אולי מוכרות מתוקף כיכובן בסיפורי רבנים מלפני 200 שנה, אבל מי שמגיע אליהן כיום ימצא חיים שוקקים ומודרניים לצד ארכיטקטורה עתיקה משומרת היטב. המיטב של אירופה, במחירים של דרום אמריקה. להלן אפריטיף של מה שיש לעיר הבירה הליטאית להציע.

רפובליקת אוז'ופיס (Uzupis)
הוראות שימוש. צילום: אילה בלופולסקי
רפובליקת אוז'ופיס היא הבוהמה בהתגלמותה. יש המשווים אותה למונמארטר הפריזאי, אבל האמת היא שהיא פשוט לא ברת השוואה לשום דבר שאתם מכירים. רובע אוז'ופיס ("מעבר לנהר" בתרגום חופשי), שמופרד מהעיר העתיקה על ידי נהר הווילניא, הוא בועה קטנה וצבעונית של אמנים, סופרים, משוררים, וטיפוסים מרתקים באופן כללי. למשל ניקדמוס - משורר מזוקן, נווד נצחי ואגדה מקומית, שהמוצ'ילה שהוא נושא איתו לכל מקום מכילה יותר דברים בלתי צפויים מאשר הכיס הבלתי-נראה של באגס באני. אם תראו אותו, מסרו דרישת שלום חמה מאלכס ודַייווה. האזור הקטן אך הצפוף מאוכלס במבחר של בתי קפה, גלריות וחנויות המציעות עבודות יד שלא תמצאו באף מקום אחר. מומלצת במיוחד גלריית "Galera" ליד הגשר, מול פסל בתולת הים. אל דאגה, אין סיכוי שתפספסו אותה.
ב-1 באפריל 1997 הכריז על עצמו הרובע, במהלך ספק אירוני ספק רציני, כעל רפובליקה עצמאית (למרות שממשלת ליטא לא מכירה במהלך), ואף הוציא חוקה משלו. את 41 העקרונות של החוקה תוכלו לקרוא על אחד הקירות ברובע במגוון שפות (כולל יידיש), והם כוללים הצהרות כגון "לאדם יש הזכות לא לדעת לעיתים, האם יש לו חובות", "לכלב יש הזכות להיות כלב", ו"לאדם יש הזכות לחגוג או לא לחגוג את יום הולדתו". אם לא הבנתם, לא נורא - "לאדם יש הזכות לא להבין דבר".

מי הזיז את הגבינה שלי?
צילום: אילה בלופולסקי
המטבח הליטאי לא שונה מהרבה מטבחים לאומיים אחרים של האזור, ומכיל בתוכו הרבה תפוחי אדמה והרבה בשר. הייחוד שלו הוא דווקא בגבינות, ויותר נכון בגבינה אחת ספציפית. דג'וּגאס (Dziugas), התשובה הליטאית לאמנטל. דג'וגאס היא גבינה צהובה מיושנת – שנה, שנתיים, שלוש או ארבע שנים, ככל שהיא ישנה יותר כך היא חריפה יותר. בגלל שמדובר בטריידמארק לאומי, יש גם רשת של בתי קפה של המותג שמוכרת את הגבינה המהוללת לצד גבינות בוטיק נוספות, יין, זיתים וכל דבר שהולך טוב עם גבינה. אם מתחשק לכם קינוח, יש גם עוגות. גבינה כמובן.
הסניף החביב ביותר של הרשת הזו נמצא על רחוב Pilies - השדרה המרכזית היפהפיה בעיר העתיקה, שזכתה לתואר אתר מורשת עולמית של אונסקו. רהיטי העץ הכבדים, סדרת הציורים מסאגת גיבורים ליטאית המעטרת את הקיר, והשירות הלבבי (לפחות מניסיוני האישי) יבטיחו לכם חוויה מענגת. אם אהבתם, תוכלו לקחת איתכם מארז (ארוז היטב) של 100 גרם גבינה, מהמסעדה או מהסופרמרקט הקרוב.

Zola
גבינות ויין, אמרנו? בר היין "זולא", הקרוי על שמו של הסופר הצרפתי אמיל, הוא אוצר של אווירה פרובנסאלית חמה המסתתר דווקא מחוץ לאזור חיי הלילה השוקק של וילנא. זהו ככל הנראה תוצר אופנה חולפת של ברי יין מעברה של וילנא לפני כמה שנים אבל למרבה המזל, דווקא פינת החמד הזו שרדה. מי שיתרחק מעט מהעיר העתיקה לטובת המקום הקטן ושובת הלב הזה, יגלה שולחנות קטנים, ספות נוחות, קירות בצבעי אדמה בגוונים מהוהים, תפריט יינות עשיר וטוסטים קטנים שנמסים בפה. בין אם אתם לבד, בדייט או עם חברים, הישיבה לאור נרות עם כוס יין משובח ביד ו-וינטאג' צרפתי מסביב היא פינוק שאתם חייבים לעצמכם.

הכנסיות של וילנא
ליטא של היום היא אמנם מדינה קתולית, אך כמה מן הכנסיות המרהיבות ביותר של וילנא הן דווקא אלה האורתודוקסיות, המשומרות היטב על ידי הקהילה הרוסית המקומית. מי שרגיל לתקרות הרמות של הכנסיות הקתוליות או לפשטות של אלה הפרוטסטנטיות יוכה בהלם. האווירה שמקדמת את פני המבקר בכנסיה אורתוקוסית, אותה תזהו לפי הכיפות המעוגלות ולפי הצלב בעל הקו הנטוי הנוסף, לא דומה לשום דבר אחר. ההבדל הראשון והעיקרי הוא היעדר הספסלים, הנובע מן העובדה שתפילות אורתודוקסיות מתנהלות בעמידה. ההבדל השני הוא אפקט ההפתעה - למרות מימדיהן, לכנסיות אורתודוקסיות במרבית המקרים תקרה נמוכה בהרבה מגובה צריחיה, העומדת בסתירה מוחלטת למימדיה של הכנסיה בהתבוננות מחוץ. אין איך לתאר זאת - הדיסוננס שנוצר בין כניסה לבניין הגבוה ביותר באזור לבין הגילוי שהתקרה שלו נמצאת במרחק מטרים ספורים מהראש שלכם דורש הכנה נפשית.
הכנסיה שבה הדיסוננס הזה הוא כנראה החזק ביותר היא כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר העתיקה, שהוקמה במאה ה-14. פאר היצירה המעוטר מבחוץ בגווני ורוד ואדום, שצריחיו מתנשאים למרחקים, מגלה חלל תפילה בגודל של כוך, המסתיים לאחר מטרים ספורים ושתקרתו נמוכה יותר אף מזו של בית קפה ממוצע. אבל הכנסיה האורתודוקסית החשובה ביותר בליטא היא כנסיית רוח הקודש, הממוקמת ליד שערי השחר. באופן חריג, הארכיטקטורה הפנימית של הכנסייה, שהוקמה בתקופת הבארוק, תואמת דווקא את הצלב הלטיני. היא ראויה לביקור בעיקר בזכות התורכיז העז - צבע נדיר בכנסיות מכל זרם שהוא, שבו צבוע המזבח העצום, החולש על החלל הצבעוני ממילא. שימו לב שבכנסיות אורתודוקסיות נשים מתבקשות לכסות את ראשן בכניסה ואילו גברים מתבקשים להסיר את כיסוי הראש שלהם. הכינו צעיף או כובע מראש.

Mint Vinetu
כל עיר גדולה הראויה לשמה מטפחת לפחות מקום אחד כזה: חנות ספרים קטנה בבעלות פרטית בה אפשר לשתות קפה או תה, לערוך ערבי שירה, לצפות בהקרנות של סרטים עצמאיים, או סתם לשבת ולפטפט עם הסטודנטים המקומיים המגניבים. "מינט וינֶטוּ", חנות ספרי יד שניה הממוקמת בסמטה קטנה במרכז העיר, היא בדיוק מקום כזה ואף יותר מכך. בנוסף לכל הנ"ל, המקום מציע עוגות ומאפים טריים, אינטרנט חינמי ושירותי הדפסה, סריקה וצריבה. גן עדן לפרילנסרים מכל סוג.
שם החנות, כמו גם הלוגו שלה, שאולים מהסופר הגרמני קארל מאי, שסדרת ספריו על הגיבור האינדיאני וינטוּ (Winnetou בגרמנית) הפכה הן את הגיבור והן את הסופר לשם דבר בגרמניה ומחוצה לה. הבעיה היחידה שאתם עשויים להיתקל בה כאן היא הליטאית. למרות שהצוות המקסים דובר גם אנגלית ורוסית, ההימצאות בתוך חלל העמוס בספרים שאין לכם סיכוי להבין עלולה להיות מתסכלת. השפות הבלטיות לא דומות לשום דבר שאתם מכירים, ולא מאפשרות למי שאינו דובר אותן אפילו ניחוש מושכל. אמנם "מינט וינטו" מחזיק גם מלאי של ספרים באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית, אבל אם אתם באים לאירוע, מומלץ להצטייד מראש בליווי של מי מהמקומיים.
 
Pasaka Cinemabotique
את קולנוע הבוטיק "פַּסאקה" ("אגדה") בעיר העתיקה תזהו לפי ציור הקיר בהשראת "עליסה בארץ הפלאות" המעטר את כניסתו. כמו למרבית האירופאים, לליטאים יש הרגל דיבוב מגונה בכל הנוגע לסרטים, אבל ב"פסאקה" תוכלו לתפוס אותם עם כתוביות. כיאה לתואר "בוטיק קולנוע", המקום מקרין מבחר סרטים עצמאיים מליטא ומהעולם, שלעיתים מלווים גם בכתוביות באנגלית או ברוסית. זה המקום לחזות בו בסרטים שלעולם לא הייתם מגלים בצורה אחרת, כמו למשל קומדיות פיניות הזויות.  

Studio 9
"סטודיו 9" הוא בר-מסעדה חדש יחסית הממוקם ממש במרכז העיר, על כיכר וינצוֹ קוּדירקוס. במבט ראשון נראה כי הוא הרוויח את שמו ביושר - החלל אכן נראה כאילו שימש בעבר כסטודיו לכל דבר. בשעות היום ה"סטודיו" הוא מסעדה בעלת גוון עסקי, המגישה תפריט שעיקרו אוכל איטלקי ובשרים, אבל לאחר רדת החשיכה המסעדה עוברת מטמורפוזה לבר אופנתי. הקהל: בני 25 ומעלה, שמעדיפים לשתות ממבחר אלכוהול הבית סביב השולחנות המרווחים, או לרקוד לצלילי מוסיקה אלקטרונית איכותית. בימים כתיקונם המקום פועל מ-11 בבוקר עד חצות, ובשישי ושבת עד 4 בבוקר. זהו מקום מושלם להפוך את ארוחת הערב לבילוי לילי.  

מנת האמנות הקבועה שלכם
גאווה לאומית. צילום: אילה בלופולסקי
ליטא מעולם לא נודעה כמדינה שחוללה מהפכה בעולם האמנות, ויש בכך מן העוול. מ.ק. צ'יוּרליוֹניס, מלחין וצייר גאוני שצייר בצבעי פנדה (!) מחמת עוניו המרוד, הוציא מתחת ידיו סימבוליקה מפעמת, נופים אווריריים שכמו נלקחו היישר מעולם הפיות, ו-ויזואלזציות מרהיבות של מוסיקה קלאסית. במרכז העיר, באחת הסמטאות לא הרחק מבית העירייה, תמצאו את הבית הזעיר שבו התגורר הגאון הדלפון מווילנא. כיום הבית נמצא בידיים פרטיות, והאיש נעים הסבר, שהכיר את בני משפחתו של האמן, ישמח לתת לכם תדריך קצר (תלוי בזרימת השיחה) על האיש, חייו ותרומתו לאמנות. הוא אף יציג בפניכם צילומים מהאוסף הפרטי של משפחת צ'יורליוניס.

על מנת לחזות באוסף העיקרי של עבודות האמן תאילצו לנסוע למוזיאון צ'יורליוניס בקובנה, שהוקם בתקופה שבה וילנא הייתה שייכת לפולין. אבל לפני שאתם אורזים את הלסת בתיק נפרד, כי אתם לא רוצים לשכוח אותה על רצפת המוזיאון - לכו לגלריה הלאומית. היא אמנם מכילה רק שני ציורים של צ'יורליוניס, אבל האטרקציה העיקרית שלה היא ללא ספק אוסף הדפסי התחריט, העובר כחוט השני בכל חדרי התצוגה. בעוד שהציור והפיסול בליטא התעוררו באמת רק במאה ה-20, האוצר הלאומי האמיתי שלה הוא האמנות הגרפית. אם הזמן שלכם קצוב, אתרו את צ'יורליוניס והתעלמו משאר הקירות בגלריה. מקדו את תשומת ליבכם במרכזו של כל חדר, שם תמצאו ליטוגרפיות ולינוגרפיות עוצרות נשימה של אמנים כדוגמת ויטַאוּטאס קַלינַאוּסקאס וסטאסיס קרַסַאוּסקאס (אל בהלה, כל השמות הגבריים בליטא מסתיימים ב"אַס").

פורסם בעכבר עולם, 13.03.2012

כתבה: פורים, 08.03.2012 - יום הקומיקאית הבינלאומי

"אני מרגישה שמתעסקים המון בעובדה שאני אישה. לא נותנים לזה שקט", מלינה עדי אשכנזי, אולי הסטנדאפיסטית המצליחה ביותר כיום בארץ. "מתעסקים בכך שאני כותבת את התכנית עם שני גברים. אבל כל העשייה שלי היא בהכרח כתיבה נשית. גבר יכול לכתוב כתיבה נשית, ולהיפך". בין אם מסכימים עם הטענה של אשכנזי ובין אם לאו, אי אפשר להתווכח עם התוצאות. מופע הסטנדאפ שלה רץ על הבמות כבר שנים, תוכנית הטלוויזיה שלה "מה זה השטויות האלה?" בערוץ 2 זכתה לרייטינג נאה, וגם חופשת הלידה לא עצרה אותה. אבל כמו עדי אשכנזי אין הרבה. גם היום, ב-2012, נמצאות המצחיקניות במיעוט מספרי בולט.

בניגוד לאשכנזי, הקומיקאית והסטנדאפיסטית דינה אור דווקא סבורה שיש הרבה מכשולים עבור אישה במקצוע הנתפס כגברי. "כשגבר על הבמה, מסתכלים אם הוא מצחיק. על אישה מסתכלים קודם כל איך היא נראית, ורק אחר כך – אם היא מצחיקה", היא טוענת. "המצב בארץ מאוד עגום. החברה כאן מאוד שוביניסטית. לצערי, אין בארץ הרבה סטנדאפיסטיות שמביאות את החיים שלהן וקורעות איתם את הקהל. השוק הישראלי נכבש על ידי גברים".

למרות ואולי בגלל החופש שבו היא מדברת על מין ועל מיניות, מסרבת חנה לסלאו להתייחס להיותה אישה כאל גורם בקריירה שלה. "לא תפסתי את עצמי אף פעם כאישה או כגבר. אני אדם", היא קובעת. "כשאת עולה לסטנדאפ, אל תהיי סקסית. אל תבליטי את היותך אישה. זה סתם, זה מיותר. שישימו לב למה שאת מדברת, לא לאיך שאת נראית. אני לא רוצה שיסתכלו על הרגליים שלי, אני רוצה שיקשיבו למילים שלי. שייתייחסו למוח שלי, לשנינות שלי".

לאחר שנה וחצי של עבודה מול קהל העלתה אודיה קורן את "סליחה שאני נושמת", מופע סטנדאפ מצליח שרץ על הבמות תשע שנים. כעת, כשהיא נמצאת בתקופה חדשה בחייה, יוצאת קורן במופע חדש. "סגורה לרגל שיפוצים" עוסק בכל מה שמטריד אותה ונשים רבות בגילה – הבעל, הילדים, השיפוצים בבית והמייקאובר שהגוף מעביר את עצמו. "חיכיתי שיהיה לי עוד פעם משהו להגיד, ומצאתי את זה", היא מסבירה. "המופע התחיל מזה שאמרתי שאני רוצה לדבר על הבגידה הזו של הגוף. זה זוועה, אבל אני מעדיפה לצחוק על זה ולא לבכות. ועוד משלמים לי על זה".

בדיחות על נשים אפשר למצוא בלי סוף בערבי הסטנדאפ, אבל בדיחות של נשים זה כבר סיפור קצת יותר מורכב. "רוב הסטנדאפיסטים יורדים על נשים", מסכימה אור, שמקדישה לענייני מגדר כמה שורות מחץ במופע שלה "זה יגמר בצחוק גדול". "אני להיפך, יורדת על גברים. אצלי הנשים תמיד יוצאות גדולות, המנצחות באינטראקציה – בזוגיות, מול שוטר, מול הבנקים. את יודעת למה גברים אוהבים נשים חכמות? כי הפכים נמשכים".

הסטנדאפיסטית הדתייה הדר גלרון נדרשה לתחכום מיוחד כדי לסדוק את תקרת הזכוכית. למרות שהתחילה את דרכה בדואט הקומי "הומור כהלכה" עם נויה מנדל, הפריצה הגדולה שלה בקרב הקהל חילוני הגיעה מאוחר יותר, במופע היחיד שלה "פולסא ד-נורית" -  שבו פתחה את קופת השרצים של ההלכות השוביניסטיות ביהדות. "תמיד אמרו לי 'את מתעצבנת כי את לא מבינה. חמש יחידות תושב"ע זה לא מספיק'", היא מספרת. "אז למדתי. וככל שלמדתי יותר, התעצבנתי יותר. ואז הבנתי שזה החומר שלי. לקחתי את כל הטאבואים – 'קול באישה ערווה', 'כל המרבה שיחה עם אישה סופו יורש גיהנום'. חששתי כשעליתי עם זה, כי הרגשתי שאני חוצה גבולות. היו הרבה קבוצות שהחרימו אותי. לקח כמה שנים עד שזה נטמע".

מי שחושב שאיסורים ונורמות חברתיות נוקשות הם נחלתה של הדת בלבד, טועה בגדול. בכל הקשור להומור, הגבלות על נשים הן עניין חוצה מגזרים. מתברר שעל כל בדיחה שאישה מספרת, יש עשר בדיחות שמוטב לה שלא תספר. "כל הדיבור על סקס שנתפס היום כרגיל, כשעשיתי אותו אז אמרו שאני וולגרית ובוטה",  אומרת לסלאו, שעלתה על הבמה בשנות ה-80 עם "החיים על פי לסלאו", ובמידה רבה סללה את הדרך לסטנדאפיסטיות רבות שהגיעו אחריה. "שילמתי על זה מחיר די כבד, כי פתאום הייתה ירידה חדה בהזמנות לחלטורות, בוועדי עובדים וכדומה. או שהיו מתנים בחוזה לא לדבר גסויות".

בין המונולוגים השנויים במחלוקת של לסלאו באותם ימים ניתן היה למצוא את האישה ששוכרת, לראשונה בחייה, סרט פורנו, כדי לרענן את חיי הנישואין שלה, וגם מונולוג של איבר מין גברי, אותו ביצעה כשהיא חבושה בכובע ים ורוד. את שניהם נאלצה להוציא מן המופע עקב דרישת הקהל. "אני לא חושבת שסקס זו פרה קדושה, עדיין קיימת איזו צביעות והתחסדות בעניין הזה, שלגבר מותר לספר בדיחה גסה ולאישה לא". עם זאת, מה שחורה לה באמת הם המונולוגים שנאלצה להוריד מהבמה לא בגלל גסות יתר אלא בגלל חדוּת יתר. כמו זה שנכתב בעקבות גירושיה, בו היא משחקת ילד הממתין לשווא לאבא שיגיע לבקר ("אם ישלם את הדמי-זונות") וחולק את כל מה שיש לו לומר בנושא גירושי ההורים עם הדובי שלו. או זה השייך לאישה שהושמה בבית אבות. "מתפקידו של אמן להעלות דברים כאלה", היא אומרת. "זה היה קומי וטרגי ואמיתי, ואת זה הקהל לא רצה לשמוע".

"אני מרגישה שיש גבול לכמה אפשר למתוח ביקורת על גברים", מסבירה עדי אשכנזי. "לקהל הגברי יש גבול כמה הוא יכול להכיל ביקורת של אישה על המין הגברי, לעומת ירידות על נשים, או ירידות על גברים מפי גברים. נשים הן הרבה יותר גמישות, יותר מודעות לעצמן, אין להן פרנויות מלשמוע בדיחות על עצמן". הדר גלרון מצידה יצאה לדרך עם אקסטרה פחדים. "מצד אחד היה המון פחד מצד המשפחה מה יגידו – 'איך היא מעזה לירוק לבאר שממנה היא שותה', ומצד שני התברר שזה יצר גלי הזדהות מאוד גדולים בקרב הציבור. היו לי אינסוף הצעות שידוכים".

לאור כל הקשיים והמכשולים, ההחלטה להיות אישה שמתפרנסת מלהצחיק אנשים היא לא כזו שמקבלים בקלות. בניגוד לקומיקאיות רבות שהגיעו לסטנדאפ היישר מעולם המשחק, לדינה אור, כיום בת 52, לקח למעלה מ-30 שנה כדי להפוך את התחביב למקצוע. את הקריירה היא התחילה כמורה לאנגלית, אחר כך הפכה למטפלת זוגית. "מגיל ארבע אני זוכרת את עצמי כמי שצריכה להיות במרכז", היא מספרת. "הייתי מושיבה את ילדי השכונה והגן ופשוט ממציאה דברים ומצחיקה אותם. אחד התענוגות הגדולים היה לראות אותם משפריצים מצחוק. זה היה הפוך למשפחה שלי, שהייתה כל הזמן נאנחת. עם השנים שמעתי יותר ויותר 'את מצחיקה', וכשלקחתי על זה מספיק בעלוּת כדי להפוך את זה למקצוע, ראיתי גם שהכסף בא ביתר קלות".

גם אודיה קורן התחילה מאוחר, ולמרות שסיימה לימודי משחק בבית צבי, את מופע הסטנדאפ הראשון שלה היא העלתה רק כשהייתה בסוף שנות ה-30 לחייה. "כשלמדתי משחק, היה די ברור שהפורטה שלי בתפקידים הקומיים", היא אומרת. "כשהגעתי לגיל 36 רציתי לעזוב את המקצוע. הרגשתי שאני הופכת להיות מתוסכלת, ולא רציתי להיות שחקנית מרירה בת 50. הלכתי לראיון במשרד פרסום לתפקיד קופירייטרית. הבחור אמר לי 'את יכולה להתחיל, אבל קחי את סוף השבוע ודמייני שהסוכנת שלך מציעה לך תפקיד, ואת אומרת לה שאת כבר לא שחקנית. אם את עומדת בזה, תחזרי.' חשבתי על זה, ואז אמרתי – אני אעשה מופע משלי".

הרומן של עדי אשכנזי עם סטנדאפ התחיל באופן ספונטני למדי, בערב "קריוקי סטנדאפ" בקאמל קומדי קלאב של שמואל וילוז'ני. "לקחו מתנדב מכל שולחן לעשות קטע של שתי דקות", היא מספרת. "הקהל התלהב, ולמרגלות הבמה הציעו לי חוזה". למרות שכמו כל רומן גדול, ההתחלה נחתה כהפתעה, מצאה אשכנזי את דרכה בתחום בקלות יחסית. "מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות שחקנית וקומיקאית. היו הרבה שנים של ניסיון למצוא כיוון", מעידה על עצמה הסטנדאפיסטית בת ה-36, שסולקה מלימודי המשחק בבית צבי. "אז חשבתי שעדיין לא גילו אותי, אבל בדיעבד הייתי צריכה עוד זמן כדי להבשיל".

למי שמעיזה לעלות על הבמה, מאפשרים הסטנדאפ וההומור הרבה שחרור ותחושת סיפוק. "סטנדאפ צריך לבוא ממקום בוהמי, זרוק. הרגשה של לעלות מהרחוב לבמה, לאלתר את עצמך", מסבירה קורן. המופע החדש של הדר גלרון, "חוזרת בתשוקה", עוסק בנשים שגאלו את ישראל, בין היתר אסתר המלכה, תמר אשת יהודה ורחב הזונה. "למה, לעזאזל, לימדו אותנו שרחב הייתה מוכרת מזונות?", תוהה גלרון על קנקנה של מריה מגדלנה העברית. "הרי זה כמו לשאול 'מה המקצוע של בוב הבנאי?'. מתברר שאחרי שהיא עזרה לבני ישראל לכבוש את הארץ היא התחתנה עם יהושע ונולדו להם סלבריטאים תנ"כיים. ואז היה צריך למצוא איזה סיפור כיסוי, כי פאדיחה. נולדו לבני ישראל תשעה נביאים בני זונה".


ואילו חנה לסלאו, שתחגוג בקיץ יום הולדת 59, מגדירה את עצמה כמי שנמצאת "בגיל התבונה", ומברכת על החופש שמביא איתו הגיל. "קברתי את הוריי, תודה לאל, שיהיו לי בריאים", היא מתבדחת-למחצה, "הילדים יצאו מהבית, נפטרתי מכל הבעלים שלי, המחזור לא מנהל אותי יותר. אני אחראית אך ורק לעצמי. באמת כיף לי פה. אין לנו בחיים הרבה פסקי זמן שבהם יש לנו את החיים לעצמנו". את החופש והעצמאות האלה היא מביאה לתוך המופע עליו היא עובדת בימים אלה, הנושא את השם הזמני "לס-לא פוליטיקלי קורקט". "הלוואי ואפשר היה להקפיא את זה כאן, כי מכאן זה רק יתדרדר".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 08.03.2012