חקיקה היא עניין של תרבות. כשמדברים על הבדלי תרבות בין ישראל לבין אירופה,
הדוגמא הטובה ביותר לעניין היא מבחר החוקים האירופאיים שגורמים לרוב
הישראלים לפתוח עיניים בגודל צלוחית. בין אם מדובר בהיתרים מרגשים או
בהגבלות משונות, אין ספק שלאירופאים יש הרבה מה ללמד אותנו – לטוב ולרע.
להלן מורה תיירים נבוכים במספר מדינות נבחרות.
נודיזם והתערטלות בפומבי
מיעוט ימי השמש, החופש הדתי והגישה הליברלית למיניות הפכו את העירום לאלמנט טבעי של אירופה, כמעט כמו עצי האלון. במרבית המחוזות בגרמניה אין חקיקה רשמית האוסרת על עירום במרחב הציבורי. בוואריה, למשל, היא יוצאת דופן, אם כי תוקפו של החוק הזה עומד לפוג בשנת 2013. בהיעדר חקיקה אזורית, עירום בחוף מותר בפסיקה של בית משפט, וקהילת הנודיסטים הגרמנית (FKK, ראשי תיבות של "תרבות הגוף החופשי") משגשגת. רוב הזמן, כולם יוצאים מורווחים מהסיפור הזה, כולל ממשלת גרמניה - שוק החופשות הנודיסטיות מוערך בכעשרה מיליון תיירים.
עם זאת, מי שאין בכוונתו לסיים את החופשה בתא כלא או עם חור משמעותי בתקציב, עדיין מחוייב מבחינה משפטית להתחשב ברגשות הציבור ולשמור את העירום למקומות הספציפיים בהם הוא מותר. הגבול בין נודיזם לאקסהביציוניזם הוא מטושטש, ואף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד הרע של החקיקה.
בשוויץ ובאנגליה המצב המשפטי דומה - השוויצרים נלהבים מעט פחות לנצל אותו בחוץ, ושומרים אותו בעיקר לתעשיית הסאונות בעירום. גם בשוויץ חקיקה אזורית משחקת תפקיד, והקאנטון אפֶּנצֶל אינֶרהוֹדן (שמורה נודיסטית ידועה) אסרה לאחרונה על טיולי מסלול בעירום - פרקטיקה החביבה גם על הגרמנים והמוטלת בגרמניה במחלוקת קשה.
כדי להיעצר על אקסהיביציוניזם בשוויץ צריך להוכיח גם כוונה מינית, ובאנגליה - פגיעה מכוונת ברגשות הציבור, אבל עדיין לא מומלץ לחשוף את האיברים המוצנעים סתם כך לאור יום, ורצוי מאוד לבדוק מראש את מידת הלגיטימיות של החשיפה במקום מסויים לפני שממהרים להוריד את המכנסיים. בכל מקרה, אם שוטר או פקח שעובר לידכם אומר לכם להתכסות - אל תתווכחו. אפילו ספרד, המתפארת בקהילת נודיסטים המונה שני מיליון, אסרה לאחרונה על התהלכות ברחובות בעירום או בבגד ים בלבד, והקנס נע בין 300 ל-500 יורו - 2,500 - 1,500 שקלים.
הולנד לקחה את עניין החשיפה צעד אחד קדימה, ומאז 2008 קיים חוק המתיר קיום יחסי מין בווֹנדלפארק, הפארק השני בגדלו באמסטרדם, ואפילו שמורה המוגנת בחוק. על פי החוק, על האקט להתבצע לאחר רדת החשיכה ובמקום מוצנע. בתרגום חופשי: אל תנסו את זה באמצע השביל, לכו לשיחים (וגם אז, יש סכנה ששוטר מקומי ינסה בכל זאת להיטפל אליכם בתירוץ כזה או אחר). יש הטוענים כי קיימים פארקים ויערות בגרמניה שאימצו גם הם את החקיקה, והגרמנים אפילו המציאו להם מילה - vögelpark (פארק זיונים, על משקל vogelpark – פארק ציפורים). הכלל הגורף הוא "קודם לבדוק, אחר כך לדפוק".
סמים קלים מאוד
אם כבר מדברים על הולנד, אי אפשר שלא לציין את האכזבה הגורפת שנרשמה בקרב סטלנים ברחבי העולם כאשר מדינת הקופי שופס הכריזה כי לא תמכור יותר סמים קלים לתיירים. עם היכנסו של החוק החדש לתוקף, ניתן להתנחם בכמה שכנות של ארץ ערדלי העץ, כאשר הקרובה ביותר היא גרמניה. אחזקה לשימוש אישי אמנם אסורה בחוק - זו עדיין לא אמסטרדם - אבל לכל מדינה פדרלית כמות סף שעד אליה היא יכולה להחליט לבטל את האישומים (וברוב המקרים זה גם אכן מה שקורה). נורדיין ווסטפליה, לדוגמא, קיצצה אותו ב-2007 מ-10 גרם ל-6, אבל אחת הנוחות ביותר היא, למרבה המזל (צירוף מקרים?), גם הפופולרית ביותר.
בברלין אפשר להחזיק בשמחה עד 10 גרם לשימוש אישי, ואם לא צורכים את החומר המדובר ליד מקום ריכוז של ילדים ונוער (גן, בית ספר, מגרש משחקים, וכדומה), ולא מנסים לפתות ילדים ונוער לצריכה ("זה ממש מגניב!") - רוב הסיכויים הם שאף אחד לא יציק לכם, מחוסר עניין הציבור. במילים אחרות, עדיף לעשות את זה בבית. מה שכן אפשר לעשות בפומבי זה ללכת לאחד ממאות ה"שישה בר" (בר נרגילה) שממלאים את העיר, ומנוהלים לרוב על ידי טורקים חביבים. שם אפשר להימרח על ספה בחדרון אפוף עשן חשיש בחוסר דאגה מוחלט. לא ברור עד כמה זה חוקי, אבל טרם נשמע על פשיטה משטרתית על בר כזה.
בצ'כיה, כמו בגרמניה, סמים קלים הם מחוץ לחוק באופן רשמי, אבל עוברים די בשלום מתחת לאפן של הרשויות. ברוב הברים והפאבים הלא-תיירותיים בפראג מחוץ למרכז העיר אפשר לעשן בשלווה - רק לא לנסות את זה במועדון. הסף בצ'כיה הוא הסף שממנו האחזקה הופכת מחטא קל לעבירה פלילית, ויש לציין שהוא די מרשים - בצ'כיה אפשר להחזיק באופן "חוקי" עד 15 גרם גראס – או, לחלופין, 5 עציצים, 40 פטריות בודדות ו-5 גרם חשיש. הסף על סמים קשים יותר נראה כבר כמו משהו מתוך "עליסה בארץ הפלאות" - 5 דפים של LSD, גרם וחצי של הרואין, גרם אחד של קוקאין ושני גרם של מטא-אמפטמינים הם עבירה קלה בלבד. כדאי לקחת בחשבון שאם בכל זאת מחליטים להעמיד מישהו לדין, הוא ייאלץ לשלם קנס של 15,000 קרונות - כ-3,000 שקלים.
אם זה נשמע הרבה, נסו להשוות את צ'כיה לאוקראינה, שם יצפו לכם 3 שנים בכלא על אחזקה, בכל כמות שהיא. גם צרפת לא מבחינה בין סמים קלים לקשים, וכל שימוש שהוא בכל כמות שהיא עלול להוביל לשנה בכלא וקנס של עד 3,750 יורו - 18,800 שקלים. אם נתפסים בפריז מציעים סמים לאדם אחר (דהיינו, מעבירים ג'וינט), מדובר כבר על 5 שנים בכלא ועל קנס של 75 אלף יורו - במילותיה של אדית פיאף: Rien! (כותבת שורות אלה תומכת בגישה זו בחום).
צער בעלי יצירה
ישראלים בדרך כלל מתקשים להבין שיש מדינות שלוקחות את עניין זכויות היוצרים ברצינות. לכן הם נוטים להיות מופתעים כאשר, למשל, נהגי מונית פינים מסרבים להדליק את הרדיו. למרות שיש להם סיבה טובה. בדצמבר 2002 בית משפט בפינלנד קבע שנהגי מוניות המשמיעים מוסיקה במונית בנוכחות נוסעים צריכים לשלם תמלוגים במשך שנתיים. מאז כולם משלמים מחירים מופקעים על נסיעה בדממת אלחוט. אמנם הסכום הוא רק 22 יורו (110 שקלים), אבל הנהגים הפינים מעדיפים פשוט לסבול בשקט.
ועדיין, אלה הן זוטות בהשוואה לחוקים הדרקוניים של גרמניה בנושא. כל מי שאי פעם ניסה לגלוש ביו-טיוב מתוך גבולות הבונדסרפובליק יידע לספר על החוויה המרנינה שרובה המכריע הסתכם בבהייה חוזרת ונשנית בשקופית של GEMA (אקו"ם הגרמני) המודיעה כי צר לה, אבל אין מצב שהיא מרשה לצפות בקליפ הרשמי של ריהאנה או בסצינה הספציפית ההיא מתוך "ספרות זולה". וזה לא נגמר שם. מי שינסה לראות כתבה או סרט תעודה בסטרימינג מהאתר הרשמי של ערוץ טלוויזיה גרמני כזה או אחר, רוב הסיכויים שייתקל בדקות ארוכות של מסך שחור. הסיבה - תמונות או סרטוני אילוסטרציה שהזכויות אליהם נרכשו עבור השידור הטלוויזיוני אך לא עבור השידור האינטרנטי. זו לא בדיחה.
מי שחשב להינצל מכל הבלאגן הזה על ידי הטורנט החביב עליו - טעות בידו. גרמניה היא אחת המדינות הידועות ביותר באכיפה מסיבית של חוקי הפיראטיות, ואפילו פרק אחד של דם אמיתי או שיר אחד של ליידי גאגא יכולים לסבך אתכם בקלות עם הרשויות הפדרליות. כן - הם עוקבים אחרי כתובות IP. האינטרנט הגרמני מוצף בפורומים של גולשים נואשים המחפשים אתרים ש-GEMA עדיין לא הספיקה לשים על הרדאר שלה. בקיצור, עדיף להביא הארד דיסק נייד מלא מהבית. אה - ואל תשירו בציבור. ביצוע פומבי ללא אישור של יצירה המוגנת בזכויות יוצרים (מועדוני קריוקי והבחור הבריטי המגניב במאוארפארק לא נחשבים) יסבך אתכם שוב עם הרשויות. לא חבל?
בשוויץ, לעומת זאת, הורדת קבצים היא חוקית לחלוטין. מה שאסור זה שיתוף קבצים. והפרעת השקט בדרכים שלא הייתם יכולים לדמיין - השווייצרים לוקחים את המנוחה שלהם ברצינות תהומית, והחוקים שלהם על שמירת השלווה של יום ראשון, יום המנוחה הרשמי באירופה, לא היו מביישים גם את בני ברק. אי עשייתן של כמה מלאכות שונות ביום ראשון מעוגנת בחוק השווייצרי, כאשר ההגיונית שבהן היא כיסוח דשא. בין המפתיעות יותר אפשר למצוא את שטיפת הרכב הפרטי ותליית כביסה - גם אם עושים את זה בלי להוציא קול.
המדריך לטרמפיסט הלחוץ
ואם כבר ברכבים פרטיים עסקינן. בגרמניה קיימת חקיקה ברורה נגד עצירה בצד הכביש המהיר - ואין תירוצים. לא בחילות, לא צורך דחוף בפינוי שלפוחית ולא העובדה שנגמר הדלק. החוק אינו מבחין בין מגוון הסיבות העשויות לגרום לעצירה, והקמצנות על דלק עלולה לעלות ביוקר. מאידך, יש להם סיבה טובה להילחץ - על האוטובאהן (הכביש המהיר) בדרך כלל אין מגבלת מהירות, ומחקר בטיחות מצא כי אורך החיים המצופה של אדם שרוצה לבלות את זמנו בשוליו הוא כ-20 דקות. וזה בלי להחשיב את הנהגים שעלולים היכנס ברכב במהירות של 150 קמ"ש. הגרמנים פשוט הבינו שהאדם הממוצע מעוניין לשמור על ארנקו יותר מאשר על חייו. אם כי ההגיון הזה קצת מסתבך בתוך עצמו לאור העובדה שגם לעמוד או ללכת על השוליים - גם בחיפוש אחר דלק לרכב תקוע - אסור.
באנגליה המצב עשוי להיות לוחץ לא פחות. החוק האנגלי אוסר באופן גורף על השתנה במרחב הציבורי. הדרך היחידה של גבר שחש צורך להטיל את מימיו בפומבי לעשות זאת, היא - ללא צחוק - להתפנות כאשר יד ימינו נוגעת ברכב לאורך כל משך הפעולה (מקווים שאתם שמאליים), ולכוון את הזרם לגלגל האחורי. כל עוד הוא נמצא על שטח פרטי, כמובן. שום דבר לא יעזור לכם אם נתקעתם בשולי הכביש עם שלפוחית מלאה.
פורסם בעכבר עולם, 25.04.2012
נודיזם והתערטלות בפומבי
מיעוט ימי השמש, החופש הדתי והגישה הליברלית למיניות הפכו את העירום לאלמנט טבעי של אירופה, כמעט כמו עצי האלון. במרבית המחוזות בגרמניה אין חקיקה רשמית האוסרת על עירום במרחב הציבורי. בוואריה, למשל, היא יוצאת דופן, אם כי תוקפו של החוק הזה עומד לפוג בשנת 2013. בהיעדר חקיקה אזורית, עירום בחוף מותר בפסיקה של בית משפט, וקהילת הנודיסטים הגרמנית (FKK, ראשי תיבות של "תרבות הגוף החופשי") משגשגת. רוב הזמן, כולם יוצאים מורווחים מהסיפור הזה, כולל ממשלת גרמניה - שוק החופשות הנודיסטיות מוערך בכעשרה מיליון תיירים.
עם זאת, מי שאין בכוונתו לסיים את החופשה בתא כלא או עם חור משמעותי בתקציב, עדיין מחוייב מבחינה משפטית להתחשב ברגשות הציבור ולשמור את העירום למקומות הספציפיים בהם הוא מותר. הגבול בין נודיזם לאקסהביציוניזם הוא מטושטש, ואף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד הרע של החקיקה.
בשוויץ ובאנגליה המצב המשפטי דומה - השוויצרים נלהבים מעט פחות לנצל אותו בחוץ, ושומרים אותו בעיקר לתעשיית הסאונות בעירום. גם בשוויץ חקיקה אזורית משחקת תפקיד, והקאנטון אפֶּנצֶל אינֶרהוֹדן (שמורה נודיסטית ידועה) אסרה לאחרונה על טיולי מסלול בעירום - פרקטיקה החביבה גם על הגרמנים והמוטלת בגרמניה במחלוקת קשה.
כדי להיעצר על אקסהיביציוניזם בשוויץ צריך להוכיח גם כוונה מינית, ובאנגליה - פגיעה מכוונת ברגשות הציבור, אבל עדיין לא מומלץ לחשוף את האיברים המוצנעים סתם כך לאור יום, ורצוי מאוד לבדוק מראש את מידת הלגיטימיות של החשיפה במקום מסויים לפני שממהרים להוריד את המכנסיים. בכל מקרה, אם שוטר או פקח שעובר לידכם אומר לכם להתכסות - אל תתווכחו. אפילו ספרד, המתפארת בקהילת נודיסטים המונה שני מיליון, אסרה לאחרונה על התהלכות ברחובות בעירום או בבגד ים בלבד, והקנס נע בין 300 ל-500 יורו - 2,500 - 1,500 שקלים.
הולנד לקחה את עניין החשיפה צעד אחד קדימה, ומאז 2008 קיים חוק המתיר קיום יחסי מין בווֹנדלפארק, הפארק השני בגדלו באמסטרדם, ואפילו שמורה המוגנת בחוק. על פי החוק, על האקט להתבצע לאחר רדת החשיכה ובמקום מוצנע. בתרגום חופשי: אל תנסו את זה באמצע השביל, לכו לשיחים (וגם אז, יש סכנה ששוטר מקומי ינסה בכל זאת להיטפל אליכם בתירוץ כזה או אחר). יש הטוענים כי קיימים פארקים ויערות בגרמניה שאימצו גם הם את החקיקה, והגרמנים אפילו המציאו להם מילה - vögelpark (פארק זיונים, על משקל vogelpark – פארק ציפורים). הכלל הגורף הוא "קודם לבדוק, אחר כך לדפוק".
סמים קלים מאוד
אם כבר מדברים על הולנד, אי אפשר שלא לציין את האכזבה הגורפת שנרשמה בקרב סטלנים ברחבי העולם כאשר מדינת הקופי שופס הכריזה כי לא תמכור יותר סמים קלים לתיירים. עם היכנסו של החוק החדש לתוקף, ניתן להתנחם בכמה שכנות של ארץ ערדלי העץ, כאשר הקרובה ביותר היא גרמניה. אחזקה לשימוש אישי אמנם אסורה בחוק - זו עדיין לא אמסטרדם - אבל לכל מדינה פדרלית כמות סף שעד אליה היא יכולה להחליט לבטל את האישומים (וברוב המקרים זה גם אכן מה שקורה). נורדיין ווסטפליה, לדוגמא, קיצצה אותו ב-2007 מ-10 גרם ל-6, אבל אחת הנוחות ביותר היא, למרבה המזל (צירוף מקרים?), גם הפופולרית ביותר.
בברלין אפשר להחזיק בשמחה עד 10 גרם לשימוש אישי, ואם לא צורכים את החומר המדובר ליד מקום ריכוז של ילדים ונוער (גן, בית ספר, מגרש משחקים, וכדומה), ולא מנסים לפתות ילדים ונוער לצריכה ("זה ממש מגניב!") - רוב הסיכויים הם שאף אחד לא יציק לכם, מחוסר עניין הציבור. במילים אחרות, עדיף לעשות את זה בבית. מה שכן אפשר לעשות בפומבי זה ללכת לאחד ממאות ה"שישה בר" (בר נרגילה) שממלאים את העיר, ומנוהלים לרוב על ידי טורקים חביבים. שם אפשר להימרח על ספה בחדרון אפוף עשן חשיש בחוסר דאגה מוחלט. לא ברור עד כמה זה חוקי, אבל טרם נשמע על פשיטה משטרתית על בר כזה.
בצ'כיה, כמו בגרמניה, סמים קלים הם מחוץ לחוק באופן רשמי, אבל עוברים די בשלום מתחת לאפן של הרשויות. ברוב הברים והפאבים הלא-תיירותיים בפראג מחוץ למרכז העיר אפשר לעשן בשלווה - רק לא לנסות את זה במועדון. הסף בצ'כיה הוא הסף שממנו האחזקה הופכת מחטא קל לעבירה פלילית, ויש לציין שהוא די מרשים - בצ'כיה אפשר להחזיק באופן "חוקי" עד 15 גרם גראס – או, לחלופין, 5 עציצים, 40 פטריות בודדות ו-5 גרם חשיש. הסף על סמים קשים יותר נראה כבר כמו משהו מתוך "עליסה בארץ הפלאות" - 5 דפים של LSD, גרם וחצי של הרואין, גרם אחד של קוקאין ושני גרם של מטא-אמפטמינים הם עבירה קלה בלבד. כדאי לקחת בחשבון שאם בכל זאת מחליטים להעמיד מישהו לדין, הוא ייאלץ לשלם קנס של 15,000 קרונות - כ-3,000 שקלים.
אם זה נשמע הרבה, נסו להשוות את צ'כיה לאוקראינה, שם יצפו לכם 3 שנים בכלא על אחזקה, בכל כמות שהיא. גם צרפת לא מבחינה בין סמים קלים לקשים, וכל שימוש שהוא בכל כמות שהיא עלול להוביל לשנה בכלא וקנס של עד 3,750 יורו - 18,800 שקלים. אם נתפסים בפריז מציעים סמים לאדם אחר (דהיינו, מעבירים ג'וינט), מדובר כבר על 5 שנים בכלא ועל קנס של 75 אלף יורו - במילותיה של אדית פיאף: Rien! (כותבת שורות אלה תומכת בגישה זו בחום).
צער בעלי יצירה
ישראלים בדרך כלל מתקשים להבין שיש מדינות שלוקחות את עניין זכויות היוצרים ברצינות. לכן הם נוטים להיות מופתעים כאשר, למשל, נהגי מונית פינים מסרבים להדליק את הרדיו. למרות שיש להם סיבה טובה. בדצמבר 2002 בית משפט בפינלנד קבע שנהגי מוניות המשמיעים מוסיקה במונית בנוכחות נוסעים צריכים לשלם תמלוגים במשך שנתיים. מאז כולם משלמים מחירים מופקעים על נסיעה בדממת אלחוט. אמנם הסכום הוא רק 22 יורו (110 שקלים), אבל הנהגים הפינים מעדיפים פשוט לסבול בשקט.
ועדיין, אלה הן זוטות בהשוואה לחוקים הדרקוניים של גרמניה בנושא. כל מי שאי פעם ניסה לגלוש ביו-טיוב מתוך גבולות הבונדסרפובליק יידע לספר על החוויה המרנינה שרובה המכריע הסתכם בבהייה חוזרת ונשנית בשקופית של GEMA (אקו"ם הגרמני) המודיעה כי צר לה, אבל אין מצב שהיא מרשה לצפות בקליפ הרשמי של ריהאנה או בסצינה הספציפית ההיא מתוך "ספרות זולה". וזה לא נגמר שם. מי שינסה לראות כתבה או סרט תעודה בסטרימינג מהאתר הרשמי של ערוץ טלוויזיה גרמני כזה או אחר, רוב הסיכויים שייתקל בדקות ארוכות של מסך שחור. הסיבה - תמונות או סרטוני אילוסטרציה שהזכויות אליהם נרכשו עבור השידור הטלוויזיוני אך לא עבור השידור האינטרנטי. זו לא בדיחה.
מי שחשב להינצל מכל הבלאגן הזה על ידי הטורנט החביב עליו - טעות בידו. גרמניה היא אחת המדינות הידועות ביותר באכיפה מסיבית של חוקי הפיראטיות, ואפילו פרק אחד של דם אמיתי או שיר אחד של ליידי גאגא יכולים לסבך אתכם בקלות עם הרשויות הפדרליות. כן - הם עוקבים אחרי כתובות IP. האינטרנט הגרמני מוצף בפורומים של גולשים נואשים המחפשים אתרים ש-GEMA עדיין לא הספיקה לשים על הרדאר שלה. בקיצור, עדיף להביא הארד דיסק נייד מלא מהבית. אה - ואל תשירו בציבור. ביצוע פומבי ללא אישור של יצירה המוגנת בזכויות יוצרים (מועדוני קריוקי והבחור הבריטי המגניב במאוארפארק לא נחשבים) יסבך אתכם שוב עם הרשויות. לא חבל?
בשוויץ, לעומת זאת, הורדת קבצים היא חוקית לחלוטין. מה שאסור זה שיתוף קבצים. והפרעת השקט בדרכים שלא הייתם יכולים לדמיין - השווייצרים לוקחים את המנוחה שלהם ברצינות תהומית, והחוקים שלהם על שמירת השלווה של יום ראשון, יום המנוחה הרשמי באירופה, לא היו מביישים גם את בני ברק. אי עשייתן של כמה מלאכות שונות ביום ראשון מעוגנת בחוק השווייצרי, כאשר ההגיונית שבהן היא כיסוח דשא. בין המפתיעות יותר אפשר למצוא את שטיפת הרכב הפרטי ותליית כביסה - גם אם עושים את זה בלי להוציא קול.
המדריך לטרמפיסט הלחוץ
ואם כבר ברכבים פרטיים עסקינן. בגרמניה קיימת חקיקה ברורה נגד עצירה בצד הכביש המהיר - ואין תירוצים. לא בחילות, לא צורך דחוף בפינוי שלפוחית ולא העובדה שנגמר הדלק. החוק אינו מבחין בין מגוון הסיבות העשויות לגרום לעצירה, והקמצנות על דלק עלולה לעלות ביוקר. מאידך, יש להם סיבה טובה להילחץ - על האוטובאהן (הכביש המהיר) בדרך כלל אין מגבלת מהירות, ומחקר בטיחות מצא כי אורך החיים המצופה של אדם שרוצה לבלות את זמנו בשוליו הוא כ-20 דקות. וזה בלי להחשיב את הנהגים שעלולים היכנס ברכב במהירות של 150 קמ"ש. הגרמנים פשוט הבינו שהאדם הממוצע מעוניין לשמור על ארנקו יותר מאשר על חייו. אם כי ההגיון הזה קצת מסתבך בתוך עצמו לאור העובדה שגם לעמוד או ללכת על השוליים - גם בחיפוש אחר דלק לרכב תקוע - אסור.
באנגליה המצב עשוי להיות לוחץ לא פחות. החוק האנגלי אוסר באופן גורף על השתנה במרחב הציבורי. הדרך היחידה של גבר שחש צורך להטיל את מימיו בפומבי לעשות זאת, היא - ללא צחוק - להתפנות כאשר יד ימינו נוגעת ברכב לאורך כל משך הפעולה (מקווים שאתם שמאליים), ולכוון את הזרם לגלגל האחורי. כל עוד הוא נמצא על שטח פרטי, כמובן. שום דבר לא יעזור לכם אם נתקעתם בשולי הכביש עם שלפוחית מלאה.
פורסם בעכבר עולם, 25.04.2012
