טור אישי: תקיפה מינית

עד לפני כחודש, הפעם האחרונה בה לבשתי שורטס מחוץ למסיבת תחפושות הייתה אי שם בגיל 18, באילת. לא כהצהרה אופנתית, ולא כי הרגשתינהדר לגבי הרגליים שלי, אלא פשוט כי אפילו חוסר הביטחון של טינאייג’רית שמנמנה ולא חטובה נמס בחום האילתי. השנה, כשקילוגרמים של שומן ושל חוסר ביטחון כבר מזמן הושלו מעליי, העזתי לראשונה בחיי להיכנס לרשת גדולה ולרכוש שורטס שחורים קצרצרים, הפעם במידה קטנה בהרבה, שיועדו ללבישה יומיומית. סגנון הרחוב האירופאי, אותו ספגתי במשך תקופה ארוכה, השפיע רבות על המלתחה שלי, וחיכיתי די והותר זמן על מנת להרשות לעצמי למשש פנטזיה אופנתית – מכנסונים בשילוב עם גרביונים. כמובן, כפי שיודעת כל חובבת אופנה מתחילה, אי אפשר לחשוף חלק עליון ותחתון יחד (ולמען האמת, גם קר מדי בשביל זה), אז אני מאזנת באמצעות חלק עליון סגור.

חנכתי את המראה הזה בניו יורק לפני כשלושה שבועות. הרגשתי רגועה ובטוחה בעצמי, והתגובה היחידה שקיבלתי הייתה המחמאה הלא-סקסיסיטית הראשונה שזכיתי לשמוע ברחוב מזה שנים: גבר מבוגר בכסא גלגלים, שעבר לידי בשעה שעצרתי לצלם בניין, סקר אותי בחיוך ואמר בלי שמץ של כוונת זדון "אני חי בניו יורק כבר 65 שנים, ואני רק רוצה להגיד שיש לך רגליים נהדרות". מיותר להגיד שהוא עשה לי את היום.
.
את המראה הזה החלטתי לשחזר אמש לכבוד ההופעה של שנטל – אמן שחיכיתי קרוב לשלוש שנים כדי לחזות בו מעל במה. בחרתי בגרביונים מדוגמים, שקופים למחצה, ואיזנתי את המראה באמצעות חולצה מכופתרת סגורה, כשמעליה סוודר דק וג’קט דמוי עור. נעלתי מגפוני אוקספורד על עקב גבוה ורחב, הוספתי שרשרת מעניינת, והשלמתי את המראה בעזרת כובע ברט סרוג. זאת אחרי שהחלפתי שתי שמלות וחצאית, ואף אחת מהן לא ישבה עליי באותו רגע באופן שהניח את דעתי. בשלב הזה הקוראים וודאי תוהים האם הגיעו בטעות לבלוג אופנה. אבל הסיבה לכך שאני מתעכבת כה רבות על הלבוש שלי, היא שהוא הגורם העיקרי לכך שלא הלכתי למשטרה כאשר הותקפתי בדרך אל ההופעה.

השורטס המדוברים

אני לא מרוויחה הרבה. אני עיתונאית פרילנסרית, עם כל המשתמע מכך, ואני משתדלת להימנע  מהוצאות מיותרות על מוניות. אני אוהבת ללכת ברגל. אני חיה על עקבים, כך שהם אינם גורם מונע. הליכה של כמה בלוקים היא עבורי דבר של מה בכך. מעולם לא הרגשתי חוסר ביטחון באזורים שנחשבים ל"מועדים לפורענות", ומעולם לא חששתי ללכת לבד באף מקום בעיר (למען האמת, אזורים כפריים מלחיצים אותי הרבה יותר בזמן חשיכה). אני יודעת עובדתית שתרחיש "הזר בסמטה" אינו מגובה סטטיסטית, וכי למעלה מ80% (ויש הטוענים אף 90%) מן התקיפות מתבצעות על ידי אדם מוכר. מעולם לא הייתי פחדנית, ומעולם לא נתתי לאחרים לקבוע את צעדיי. ואין בכוונתי להתחיל לעשות זאת אפילו עתה.

ירדתי מהאוטובוס ברחוב סלמה והתחלתי לפסוע בביטחון לכיוון מועדון הבארבי ברחוב קיבוץ גלויות. בדרך נאלצתי לסלק מעליי מטרידנים כל שלושה צעדים – וזו הפעם הראשונה שבה אני מתכוונת לכך באופן מילולי. לא היה זכר אחד שחלפתי על פניו, בין אם עומד, יושב או חולף על פניי ברכב, שלא הרגיש צורך להביע את דעתו עליי. כאילו התלבשתי בשבילו וכל נוכחותי במקום היא אך ורק על מנת לספק אותו. כשהגעתי לרחוב הרצל שמתי לב לגבר מבוגר, רזה ובעל חזות מזרחית, לבוש ג’ינס בהיר וסווטשירט בהיר עם ברדס משוך על ראשו, שעוקב אחריי על גבי אופניים. נשארתי רגועה לחלוטין – אין זו הפעם הראשונה, ו-וודאי אין זו גם האחרונה, בה זה קורה לי בתל אביב. עצרתי.

"סע, סע", אמרתי לו בטון תקיף, וחציתי את הכביש, שם נשארתי לעמוד כשידיי שלובות על חזי וכל חזותי משדרת מודעות. בתגובה הוא חצה את הכביש בסיבוב פרסה והחל לנסוע לכיווני. חציתי שוב, חזרה לאותו מקום בו הייתי קודם, והוא בלם צמוד אליי, נדחף לספייס שלי. הרחוב היה ריק לחלוטין. "יש לך שלוש שניות להזדיין מפה לפני שאני מתקשרת למשטרה", אמרתי ללא היסוס, ושלפתי את הנייד. הוא נשאר לעמוד צמוד אליי כל משך הזמן בו חייגתי את מספר החירום, הסברתי בקול רגוע את המצב לנציג בצד השני ומסרתי את מיקומי המדוייק, חוסם את דרכי. "אתה רוצה להגיד שלום לשוטרים?", שאלתי בחצי חיוך, מסובבת את השפופרת אליו ומחכה מספר שניות, נותנת לו הזדמנות להוציא משהו מהפה. חזרתי לשיחה. זה היה הרגע שבו הוא החליט לשלוח את ידו לעבר החזה שלי ולמחוץ את שדי השמאלי באלימות. הכיתי אותו – ה"flght or flight" שלי נכנס למצב בריחה לעתים נדירות – אבל בתוך שניה הוא התחמק ורכב משם במהירות. הנציג הסביר לי שאני יכולה ללכת לתחנת המשטרה הקרובה, ברחוב סלמה, ולהגיש תלונה. שזו זכותי המלאה. הודיתי לו וניתקתי.

המחשבה הראשונה שלי הייתה באמת להתלונן. התחלתי ללכת לכיוון התחנה, כשפתאום נזכרתי מה אני לובשת. הבנתי שאת כל מה שכתבתי כאן איאלץ להסביר במשך לילה שלם לשוטרים שיאשימו אותי על הבחירות האופנתיות שלי, על המצב הכלכלי שלי, ובעיקר – על ההתעקשות הדבילית שלי לדרוש ביטחון גם כשאני הולכת לבד בלילה. ובסוף עוד יסגרו את התיק מחוסר עניין לציבור. הרי עד שהם יסכימו להקשיב לי, ממילא כבר לא ניתן יהיה לאתר את התוקף, בעיקר בהתחשב בקצב שבו הוא פידל משם. פרט לכך, כשאפילו מפקד מחוז במשטרה נאשם בביצוע מעשים מגונים, איזה ביטחון כבר אפשר לדרוש?  מאידך, גם להופעה כבר לא היה לי שמץ של חשק. לקחתי מונית לדירה של חברים.

פורסם בסלונה, 29.11.2012

דעה: הדאחייה של רוני דניאל

אפתח בווידוי: חונכתי על ברכי העיתונות הקלאסית. בכל שנות לימודי העיתונות שלי, לימדו אותי (בין ניסיון הרתעה מן המקצוע אחד למשנהו) שעיתונות צריכה להיות נקייה עד למקסימום האפשרי מעמדותיו האישיות של העיתונאי – כמובן, כל זמן שלא מדובר בטור אישי או בביקורת. הריאליים שבינינו יכירו בכך שאף ידיעה עיתונאית בעולם אינה אובייקטיבית במאת האחוזים, שכן היא כפופה לבחירת טרמינולוגיה ולמסגור, ובאופן בלתי נמנע עלולה ליפול למלכוד 22 הקלאסי שבו היעדר הבעת עמדה מהווה הבעת עמדה בפני עצמה. אך עדיין, בתוך כל זה, על העיתונאי לעשות את מרב המאמצים כדי להישאר מרוחק ככל האפשר מן הנושא אותו הוא מסקר, להציג את כל הצדדים באופן ענייני, ובוודאי שאל לו לנדב את דעתו האישית. עם בואו של הניו-ג’ורנליזם היטשטשו הקווים, אך במרבית המקרים הנוסחה הקלאסית עודנה תקפה – בפרט ככל שהדבר נוגע לסיקור עניינים פוליטיים ומדיניים. כך, למשל, כתב המסקר מערכת בחירות לעולם לא יסגיר לאיזו מפלגה נתן את קולו.

לכן כשהאזנתי אמש לדברים של הפרשן הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל שהוגדרו, בהיעדר מילה אחרת, כ"פרשנות", זועזעתי עד לעמקי נשמתי. לא (רק) בשל תוכן הדברים, אלא בשל העובדה שהדובר נשא אותם כשהוא חובש את כובע העיתונאי האובייקטיבי. אילו היה דניאל אומר את מה שאמר במסגרת תוכנית אישית, טור או אפילו בדף הפייסבוק או הטוויטר הפרטי שלו – הייתי מסתפקת בהצבעה על האיוולת המיליטריסטית והפושעת של דבריו ותו לא. מאחר שהוא בחר להציג אותם כמילוי תפקידו העיתונאי, בעיצומו של שידור מתגלגל, הריני תובעת עלבון כפול: האחד, של אזרחי עזה בהם מבקש דניאל לחבוט "בפטיש כבד" (בדגש על "כבד"); והאחר, של המקצוע בו אני עוסקת.

בתחילת היום, כאשר רק קולו נשמע לצופי חדשות ערוץ 2, ניסה דניאל להסוות את עמדתו האישית כחוות דעת מקצועית תוך שהוא נמנע ממילים כמו "אני חושב"; זאת למרות שברי היה לכל בר דעת כי מדובר בפילוסופיה הפרטית שלו לגבי הדרך בה צריך להתנהל הצבא בלחימה, שאין בינה לבין החדשות השוטפות דבר. "הגיע הזמן להפסיק עם הפינצטה", קבע דניאל בקולו הרדיופוני שאין עליו עוררין, תוך שהוא מנסה "לחנך" את צה"ל לפעולה הנכונה לדידו. "הגיע הזמן להוציא את הפטיש הכבד. בשלב מסוים צריך לעבור למשהו יותר קשה ואלים".

קל לפספס בתוך זרם הברברת המגויסת לדגל, נטולת הביקורת, הממלאת את המסכים בימים האחרונים, את עוצמת הזעזוע שאמור לייצר משפט כזה. ודווקא משום כך, אסור בשום אופן להקל בו ראש. מצב שבו עיתונאי בכיר, שאמור להעניק לצופים מידע ופרספקטיבה, קורא באופן בלתי מוסווה לאלימות צבאית באוכלוסיה בלתי-לוחמת הוא מצב שאסור בשום אופן לעבור עליו לסדר היום. לו היה דניאל פרשן ערבי המדבר באל ג’זירה על הצורך למקסם את הפגיעה באזרחים בתוך גבולות ישראל, על מנת לעורר את הממשלה שלה, היה דניאל בעצמו הראשון לעמוד על רגליו ולקרוא לקמפיין שלו בשמו: ג’יהאד.
מעבר לעובדה שרמס ברגל גסה את עקרונות האתיקה, דניאל גם חצה קו אדום מוסרי כאשר הגיש את תאוות הדם הפרטית שלו כחלק לגיטימי לכאורה מפרשנותו. "אסור להסתפק באיזושהי נכונות להפסקת אש", קבע דניאל, וכשקרן מרציאנו ביקשה לוודא, בצדק, האם מדובר בעמדתו האישית או בדברים המגיעים מתוך צה"ל עצמו, הטיל ערפול על הבכיר הצה"לי ממנו שמע את הדברים, ומיהר להמשיך לשטוח את המניפסט הלוחמני שלו עצמו, בהקדמה האירונית "בכל הצניעות, גם אני חושב כך". "חסרה לי הדאחייה של ביירות גם בעזה", הטעים בטון בונאפארטי-משהו, כמו היה דמה של אוכלוסיה אזרחית מלח ששכחו להוסיף לו לסלט ב"כתית". רק תושייתה של מרציאנו הצילה אותו מהשמעת המשכו של המשפט בו החל לדרוש בפה מלא פגיעה באזרחים.

תגובתו של חבר הכנסת אחמד טיבי, שהתפרץ עליו, לקתה, ללא ספק, בביצועה. היה עליו להתאמץ ולשמור על אותו קור הרוח שבו הגיש דניאל את קריאותיו לטבח. כיוון שהניח לרגשותיו להשתלט עליו, הרי שקל מאוד להצביע עליו כעל הצד הטועה בסיפור – בעיקר כשזה משתלב כל כך יפה עם דימויים אוריינטליסטיים טיפוסיים. אך במבט על יום השידורים המייגע של אמש, שהציע את הגיוון המרהיב של גברים במדים, במיל’ ולפני מיל’, גברים בחולצות כחולות או לבנות וגברים בחליפות – כולם מדברים בטונים עניינים על הרג, מגרים את עצמם מנטלית שוב ושוב על ידי אותם שלושה פריימים של רכב בוער, רסיסים ברחוב ועדי ראייה, מחלקים שבחים לצה"ל ונמנעים באופן עקבי מלדבר על המתחולל בתוך עזה עצמה – היו הצעקות של טיבי הדבר הקרוב ביותר שראינו לביקורת אמיתית.

פורסם בסלונה, 19.11.2012 

תיירות: פראג בסתיו

פראג תמיד מרהיבה, אבל השם "פראג של זהב" לעולם אינו הולם אותה יותר מאשר בחודשי הסתיו, כשהיא ניצתת באש של אדום וכתום. לפני שהחורף עוטף אותה, הנה כמה הצעות לבילויים סתויים תחת השמש שעוד זורחת.

שלכת
עלוות הסתיו של אירופה היא חוויה שכל אדם חייב לעצמו ופראג, שאינה רק זהובה אלא גם ירוקה להפליא, נוסכת בה קסם אישי משלה. בפראג שני פארקים שכמו נוצרו למטרת התפלאות מחילופי העונות. הראשון הוא גבעת פטרין (פטרז'ין בצ'כית), הנמצאת לא הרחק מן המצודה. גובהה 327 מטר, וכמעט כולה מיוערת באופן צפוף. לאחר טיול רגלי קסום במעלותיה, תוכלו לטפס למגדל, עותק מוקטן של מגדל אייפל המתנשא לגובה של 60 מטרים נוספים מראש הגבעה, לקבלת נוף פנורמי מושלם על העיר. אל תשכחו לבקר גם במנזר סטראחוב, הנודע בספרייתו האדירה. אולם הבארוק המפואר מן המאה ה-18 מכיל בתוכו אוסף בלתי נתפס של כרכים נדירים, כאשר העתיק שבהם מתוארך למאה ה-9-10. חובבי הבירה ישמחו לשים פעמיהם לאחר מכן אל המבשלה של המקום.
 הפארק השני המספק מבט מקיף על סתיו בפראג הוא וישֶהְראד (Vysehrad, בתרגום: מצודה עילית), השוכן גם הוא על גבעה, הפעם על גדות הוולטאבה. טיפוס למעלה יזכה אתכם במפגן שלכת מרהיב, שיסתיים בנוף מרהיב עוד יותר על גדות הנהר המיוערות. בין מוקדי העניין ההיסטוריים של המקום תמצאו את כנסיית פיטר ופול הגותית, ואת בית הקברות של וישהראד, היוצר מפגש פסגה פוסט-מורטם של מיטב אנשי התרבות והאמנות הצ'כים: בין היתר קבורים כאן הסופרים קארל צ'אפק ויאן נרודה, המלחינים אנטונין דבורז'ק ובדריך סמטנה, הצייר אלפונס מוּכַה וזוכה פרס הנובל לכימיה יארוסלב היירובסקי.

U Kalicha
מזג האוויר האירופאי הקריר כמו נוצר עבור התנחלות במקום עם אווירה חמימה, ואין מקום טוב לעשות זאת בפראג מאשר במסעדה הקבועה של החייל האמיץ שווייק. ספרו הסאטירי הבלתי-גמור של יארוסלב האשק, העוסק בעלילותיו של יוזף שוויק, סוחר בכלבים גנובים, בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, נשען בחלקים רבים הן על חייו האישיים של הסופר והן על אנשים אמיתיים אחרים. כך, למשל, שואב שוויק את שמו מפוליטיקאי צ'כי שנודע בנטייתו ללכת אחר החלטות הקואליציה ובנאומיו חסרי השחר. את האופי של שוויק, מאידך, שאב האשק משני חיילים: רב סרן רודולף לוּקאש, והכפוף לו פראנטיקש סטראשליפקה.
אין זה מפתיע, אם כן, שגם הפאב אוּ קאליצ'ה ("אצל הגביע") בפראג הוא מקום אמיתי לחלוטין, וכי הבעלים פאלביץ' מבוסס על הבעלים דאז ואצלאב שמיד, שכמו בן דמותו הספרותית אכן כונה "גס הרוח", הודות לאופיו הבלתי מלבב (פאלביץ' האמיתי, מאידך, היה רק מלצר במקום). למרבה השמחה המסעדה, כיום בבעלות שני אחים, עדיין עומדת על תלה ומגישה ממיטב המטבח צ'כי. כיאה למקום שזוכר את מורשתו, את שולחנות העץ הכבדים, המוארים בתאורה חמה, סובבים כיום ציורי קיר מרהיבים בהשראת הספר הנודע. אפילו הסמל של המסעדה הוא האיור הקלאסי של שוויק מאת יוזף לאדה.

Black Light Theater
אמנות התיאטרון הצ'כית הזו פועלת על שני עקרונות מאוד פשוטים: חלל שחור, ותאורת אולטרה-סגול. וילונות ובגדים שחורים מאפשרים לשחקנים להיטמע ברקע על פי רצונם, וההנגדה לרקע על ידי בתאורת אולטרא סגול מייצרת אפקט פנטסטי של אשליה. תיאטרון בובות, מחול, פנטומימה, אנימציה ומשחק חי משתלבים כולם יחד ליצירת מופעים עוצרי נשימה. יתרונו המשמעותי של הז'אנר הזה עבור תיירים טמון בעובדה שבמרבית המקרים מדובר במופעים נטולי דיאלוג, הנסמכים על האפקט הוויזואלי בלבד, כך שגם מי שאינו דובר צ'כית יכול להגיע בשלווה. בפראג קיימים חמישה תיאטראות Black Light גדולים, ובין המופעים המציגים כעת תוכלו למצוא מחוות ספרותיות ("פאוסט", המציג עיבוד נאמן ליצירת המופת של גתה; "Apects of Alice", המחבר בין ספרו של לואיס קרול לבין מקומות נודעים בפראג) לצד מופעים מקוריים לחלוטין, העוסקים בנושאים כגון זמן ונפש האדם ("Wonderful Circus" הקברטי, "Life is Life" האינטראקטיבי), וגם כאלה המספקים בידור טהור ("Africania" הצבעוני). תהיינה דרישותיכם ממופע בימתי אשר תהיינה, היו סמוכים ובטוחים שתמצאו מענה לכל אחת מהן.

תיאטרון המריונטות
תיאטרון נוסף המייחד את צ'כיה, והנגיש באותה מידה לתיירים, הוא תיאטרון מריונטות. המריונטות הובאו לצ'כיה על ידי יוסף סקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ופיתחו מאז אופי מקומי ייחודי, רווי הומור ולירי בו זמנית. ביציריתן ניתנת תשומת לב אדירה לפרטים - החל בהבעות הפנים האנושיות וכלה בתלבושות המדוייקות. תיאטרון המריונטות הלאומי בפראג מעלה באורח קבע הפקות מרהיבות של אופרות נודעות ("דון ג'ובאני", "חליל הקסם"), בגרסאות מקוצרות של כשעתיים, המתאימות לטווח הסבלנות של ילדים (אם כי רוב ההורים יודו שהילדים הם רק תירוץ). אסור להחמיץ.

תערוכות מיוחדות 
עונת הסתיו בארמון הסחר ההוגן (Veletrzni palace), המכיל את אוסף האמנות המודרנית הגדול ביותר בפראג, כבר בעיצומה, אבל שתי התערוכות החשובות של העונה תצגנה שם עד החורף. "Ecce Homo", המציגה עד ל-6 בינואר 2013, היא הרטרוספקטיבה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה לאמן ולמעצב התלבושות תיאודור פּישְטק (Theodor Pistek). שוחרי קולנוע יזהו את פישטק מעיצובי התלבושות המרהיבים שלו, שזכו פעמים רבות להכרה בינלאומית. פישטק אחראי, בין היתר, לעיצוב התלבושות זוכה פרס האוסקר בסרטו של מילוש פורמן "אמדאוס", ולמדים שעוטה המשמר במצודת פראג (Prazsky hrad). התערוכה, הבוחנת את האדם ואת הציוויליזציה, מציגה אוסף ציי פוטו-ריאליזם והיפר-ריאליזם של האמן, וכן ארבע אינסטלציות אדירות, שהותאמו במיוחד לחלל התצוגה.
בקומה השלישית של הארמון, תתקיים עד ל-21 בפברואר 2013 התערוכה "There Is No Understanding without One's Own Experience" של האמן הצ'כי המוערך יאן טרמפוטה (Jan Trampota). טרמפוטה נודע בעיקר בנופים שלו, שהציגו את הכפר הצ'כי בצבעים כהים, עזים ובלתי מתחנפים, מבלי לגרוע מקסמו. התערוכה חושפת פן אחר של האמן, מתקופת יצירתו המוקדמת, ומציגה רישומים של דמויות, גיאומטריות על סף הקוביזם הלירי.

הקיר של ג'ון לנון
ב-8 בדצמבר הקרוב ימלאו 32 שנה להירצחו של ג'ון לנון. אם אתם מגיעים לפראג לקראת התאריך, אולי תרצו לחלוק כבוד לחיפושית על ידי ביקור במקדש הבלתי-רשמי שלו באירופה. בזמן הירצחו של לנון הייתה צ'כיה עדיין תחת השלטון הקומוניסטי, שפיקח על השמעת מוסיקה מבחוץ ביד (ואזיקי) ברזל. לאחר הרצח ב-1980 הופיעו על אחד הקירות בעיר כתובות פוליטיות וציטוטים משירי הביטלס לצד דיוקן של לנון עצמו. המשטרה הסודית מחקה. הכתובות והציורים הופיעו שוב. המשטרה מחקה שוב. הם הופיעו שוב. מהר מאוד הפך הקיר למוקד עלייה לרגל לנוער המודע פוליטית של פראג. לאחר נפילת הקומוניזם, מילאו תיירים – כהרגלם בקודש – את הקיר גם בקשקושים נוסח "קילרוי היה כאן" (רק הרבה פחות אמנותיים), שהתערבבו עם הגרפיטי הפוליטיים. בעלי הקיר ניסו לסייד אותו שוב ושוב, אך בסופו של דבר התייאשו. הקיר משתנה תדירות, ואתם מוזמנים להותיר בו גם את חותמכם שלכם.  

פורסם בעכבר עולם, 24.10.2012

הצצה לפסטיבל smallבמה

מי שרוצה תיאטרון שמציב מראה בפני החברה, יתכבד וישים פעמיו אל פסטיבל smallבמה באוניברסיטת ת"א. הפסטיבל, הנערך זו השנה האחת עשרה, מעלה 6 הצגות מקוריות, לצד מופעי מחול ומוסיקה, ומוכיח שמופע טוב וחזק יכול להיות קצר, דל תקציב ונטול כוכבים גדולים. לעיתים קרובות, זה מה שהופך למוצלח פי כמה ממרבית ההפקות בתיאטראות הממוסדים. שני המופעים בהם צפיתי אמש מהווים הוכחה בלתי מעורערת.

"יותר משחור-לבן" הוא מופע תיאטרון מחול קצר אך מדוייק מאת קלי איאש, שיצרה אותו יחד עם שותפותיה למופע, רוני זביב וטל ייגר. איאש, סטודנטית בת 25 למחול ודתיה, תרגמה לבמה את הקרע הפנימי שלה בין שתי תשוקותיה הגדולות. למרות שהמופע מייצר בסופו של דבר אמירה אופטימית על חיבור, הוא מהווה דווקא תזכורת לשלשלאות בהן כובלת הדת היהודית יצירה נשית מחד, ולחוסר הסובלנות מצד עולם המחול החילוני מאידך.

"אני חושבת שהיהדות וההלכה זה מקום של גברים, וזה לא צריך להיות ככה", מסבירה איאש, "אין לי בעיה להופיע עם גברים, אבל בגדול זה לא מתאפשר. אז החלטתי שאולי אני רוצה ליצור את שלי, ודווקא בנושא הזה. לא חיפשתי קיצוניות. כן רציתי להעביר את הצד המתוק שיש גם במסגרת הדתית". איאש, בוגרת בית הספר למחול של שולמית סקיבא וסטודנטית לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, מופיעה בימים אלה במופע המחול לילדים "פרח לב הזהב" – המקום היחיד נכון לרגע זה בו תורתה אינה מתנגשת עם אמנותה. "זה צנוע, זה נושאים של ילדים וזה לא בשבת", היא מסבירה. "אני מכירה מישהי דתיה שהופיעה בבת שבע. היא הייתה, כמובן, הדתיה היחידה שם, והיא חוותה דברים מאוד קשים, גם בהתמודדות וגם ביחס. למשל, הם טסו כולם לחו"ל בשבת והיא הייתה צריכה לטוס יום קודם. לא היה שם איפה לאכול כשר, והיא באה עם מזוודות של אוכל".
.
זביב וייגר, השותפות למופע, קשורות לדת כל אחת בדרכן. זביב, המגדירה את עצמה בצחוק כ"רבע דוסה", שומרת על חלק מן המצוות ולומדת תורת חשיבה הכרתית בשיטת ימימה. "אני די שלמה עם המקום שבו אני נמצאת כיום", היא עונה על התהייה לגבי מגבלות על מחול. "אני לא רואה את עצמי עושה בזמן הקרוב צעדים דרסטיים מבחינת התקרבות שתמנע ממני לרקוד. אני לא אהיה בעירום מלא על הבמה, אבל זה לאו דווקא קשור לדת, זה פשוט מי שאני". ייגר, שעבדה בשליחות במחנה קיץ בארצות הברית חמש שנים ברציפות, עסקה רבות בפעילות במשמעות של יהדות וישראליות בארץ ובחו"ל. "אני רואה את עצמי כיהודיה בפן התרבותי", היא מסבירה, ומתעקשת: "חשוב לי שיהיה כתוב שקלי השרתה אווירה של סקרנות, חיפוש ושיתוף".

"הוצאה לפועל" היא הצגה קאמרית בת חצי שעה מאת עורך הדין והפעיל החברתי אסף דרעי, בבימויו של רועי מלכה. אבי ויודית עבדיאל (טמאזגן סנבטו ודור פלורנטין) חיים את חייהם בשלווה – ככל שזוג המורכב מגבר אתיופי ומאישה לבנה יכול לחיות בשלווה בישראל. לילה אחד דופקת על דלתם מדינת ישראל, בדמות שני מוציאים-לפועל (גיא רובין ואלון גאווי). למרות שבני הזוג מתעקשים כי אין להם שום חוב, מתפרצים שני לובשי המדים אל דירתם ואל חייהם, ומתעקשים כי אבי יודה באשמה כלשהי, תוך ציטוט של חוק ההסתננות. השחקנים הצעירים חיים את המתרחש על הבמה הקטנה, באופן משכנע יותר מבעלי שם רבים העולים מדי ערב באולמות מהודרים מול מאות אנשים.

פלורנטין מצליחה לייצר רגש אמיתי מבלי לגלוש להגזמה, למרות שתפקידים מסוג זה כבר הפילו בפח שחקניות מנוסות הרבה יותר, ומשחק "השוטר הטוב, השוטר הרע" הופך בידיהם של רובין וגאווי ליצירת מופת קטנה, הראויה לפרסים. המאבק של סנבטו עם סערת הרגשות הפנימית של הדמות מזכיר לעיתים כי מדובר בכל זאת בהפקת סטונדטים, אך אין בכך כדי לגרוע יותר מדי מן האמינות של המתרחש. הבחירה של דרעי לשבור את הקיר הרביעי ולגרום למוציאים לפועל לפנות אל הקהל, בעיקר בפתיחת ההצגה, היא בחירה שנויה במחלוקת. שורות כגון "אתם תתרווחו כאן בנוחות בזמן שאנחנו נעשה את העבודה המלוכלכת. שלכם" פוגעות (למרות המשחק הנהדר של רובין) באמירה שלה יותר מאשר מועילות. הן נשמעות מאולצות מדי, מכוונות בסיכול ממוקד מדי למיתרי הרגש, מסבירות מדי את המובן מאליו. וחבל, כי התרחשות העלילה אינה זקוקה להסברים נוספים. קשה לדבר על "הוצאה לפועל" בלי לתת ספויילרים לטוויסטים שעוברת ההצגה בפרק הזמן הקצוב שלה, אך די באמירה כי מדובר באחת ההפקות המטלטלות ביותר שתראו בתיאטרון השנה, שתרדוף אתכם עוד זמן רב לאחר שיידלקו האורות. אמירה נוקבת על גזענות, אלימות ושנאה, שתשאיר אתכם עם חור פעור בבטן.

רפרוף על הצגות נוספות בפסטיבל  – "לפקח ולהעניש", "ילדות טובות", "האופניים של אֶליק" – מוכיח כי בשעה שהתיאטראות הגדולים עדיין מעדיפים ביקורת לייט במקרה הטוב, נוגעים הסטודנטים הצעירים היישר בלב הבעיות החברתיות והפוליטיות הבוערות. כן יירבו.

פורסם בסלונה, 23.10.2012

דעה: מחאת הנשים הערביות

מַלאלה יוּסַפזאי הייתה בת 11 כאשר ב2009 העיירה בה התגוררה במחוז סוואט שבצפון-מערב פקיסטן, נכבשה על ידי הטאליבן. באמצע שנתה השביעית ללימודים נכנסה לתוקף גזירה האוסרת לימודים על נשים. 150 בתי ספר נסגרו, וחמישה נהרסו עד היסוד. במשך כשלושה חודשים, החל מפלישת הטאליבן ועד לביטול האיסור, תיעדה יוספזאי את חייה תחת המשטר ביומן עבור הבי.בי.סי., כשהיא מתארת את הקונפליקטים באזור ושוטחת את מחשבותיה. לאחר הטאליבן ביטל את האיסור על חינוך נשים, בתמורה לחיוב לבישת בורקה, והיומן הסתיים, תועדה יוספזאי בסרטו של כתב הניו-יורק טיימס אדם בי. אליק. בהליך התיעוד הכריזה יוספזאי כי שאיפתה להיות רופאה הומרה ברצון להיות פוליטיקאית, ולחולל שינוי בפקיסטן. באוקטובר 2011 הייתה מועמדת לפרס השלום הבינלאומי לילדים, ובדצמבר אותה שנה הוענק לה פרס השלום הלאומי הראשון של פקיסטן. יוספזאי הפכה לסמל בינלאומי של מאבק למען חינוך, בעיקר חינוך לנשים.



זה היה לפני שנה. לפני שבוע ניגשה חבורת חמושים טאליבנים לאוטובוס מלא בתלמידות, ביקשה לזהות את יוספזאי, כעת בת 14, וירתה. יוספזאי נורתה בראשה ובצווארה. בימים אלה היא עדיין מאושפזת כשהיא מחוסרת הכרה, למרות שהכדור הוצא מגופה.
הטאליבן ודאי ימצא נושאי שיחה משותפים רבים עם ראש ישיבת הר מור, הרב הדתי-לאומי צבי טאו, שהוציא לאחרונה חוברת העוסקת ב"מעמד האישה", בה הוא קובע כי פיתוח השכלה עמוקה אצל נשים "יפגע באיכות החיים של האומה". מיזוגניה פונדמנטליסטית רחוקה מלהיות נחלתה של דת אחת. למעשה, מצרך חיוני של פונדמנטליזם דתי באשר הוא, הוא שלילת זכויתיה של האישה על גופה ועל דעתה. אבל בעוד שבישראל מסתפקים בהזדעקויות נקודתיות בכל פעם ששונא נשים עטוי כסות דתית פוצה את פיו להשתיק ולהעלים, אומרות הנשים בעולם הערבי: די!

באפריל האחרון, יצאו הנשים של מצרים שלאחר האביב הערבי לרחובות, במחאה נגד חקיקה שהציעה להוריד את גיל הנישואין לנשים ל-14, ולאפשר לגבר לקיים יחסים עם גופת אשתו עד 6 שעות לאחר מותה. תוניס, שנחשבה למדינה מתקדמת בעולם הערבי, זועזעה בתחילת החודש כאשר שוטרים אנסו אישה בת 27 בנוכחות ארוסהּ, וכשזו הגיעה להגיש תלונה האשימו אותה ואת הארוס ב"התנהגות בלתי מוסרית", הנושאת עונש של עד שישה חודשי מאסר.

בתוך כך, נראה כי המאה ה-21 סיפקה לנשים הערביות כלי יעיל ביותר להתאחדות. שיטת ההעצמה האינטרנטית, המשתמשת בפורטרטים עם שלטים הצהרתיים ו/או מחאתיים (Project Unbreakable של גרייס בראון, קמפיין האהבה של ישראל ואיראן,  "אני זקוק/ה לפמיניזם, כי", ועוד רבים) תואמת את קמפיין הפייסבוק "התקוממות הנשים בעולם הערבי"  ("The uprising of women in the Arab world") כמו כפפה ליד. בחברה שבה מילות המפתח הן "בושה" ו"כבוד", מפסיקות הנשים להסתתר ובוחרות לצאת בגלוי עם הצהרות  – "אני תומך/ת בהתקוממות הנשים בעולם הערבי כי…". הקהילתיות הווירטואלית התגלתה ככלי היעיל ביותר לאיחוד בין אזרחי ארצות ערב לעוררות של דיון שהיה צריך להגיע עוד הרבה קודם לכן.



נשים מלבנון, ירדן, סוריה, ערב הסעודית, תימן, מצרים, תוניס, וכן נשים שאינן ערביות אך תומכות במאבק, העלו טקסטים שחלקם מהדהדים אצל נשים בכל רחבי העולם ("כי זכותי ללכת ברחוב מבלי שיטרידו אותי"), חלקם מתייחסים לתרבות הערבית באופן ספציפי ("הכבוד שלי והעקרונות שלי אינם בקרום הבתולין שלי!", כותבת פאטימה מלבנון), וחלקם מתייחסים ישירות לחקיקה בתוך הארצות הספציפיות שלהן. כך למשל, יכול גולש הפייסבוק הממוצע לגלות, בין היתר, כי בתימן מותר לבעל לחטוף את הילדים מאשתו, שכן שמורה לו זכות זכרותו; כי בסוריה קיימים סעיפים בחקיקה המתירים "פשעי כבוד"; כי במרוקו, בלבנון ובירדן אישה שנאנסה מחוייבת להינשא לאנס שלה; כי בלבנון האשמה בפדופיליה יכולה ליפול על הילדה בת השבע ש"פיתתה" את האנס; כי נשים בערב הסעודית מכונות "חוּרמה" (וכן, זה בדיוק מה שאתם חושבים שזה), וזקוקות לאפוטרופוס ממין זכר  – גם אם הן בריאות לחלוטין בנפשן ובגופן, גם אם האפוטרופוס הוא בנן הצעיר – שאישור בכתב ממנו הוא תנאי מקדים לכל יציאה שלהן מגבולות המדינה.



לא פחות מ-539 תמונות עלו לדף נכון לרגע כתיבת שורות אלה. החלק המפתיע והמבטיח מכל הוא שמתוכן, אם להעריך בהערכה גסה, לפחות חמישית הן תמונות של גברים ערבים. גברים שהעלו, וממשיכים להעלות את תמונותיהם לעמוד, תוך שהם מביעים סולידריות עם המאבק: "רפורמת החברה תלויה בכיבוד נשים והחופש שלהן" (פייסל, מרוקו), "זכויות הן לא נושא למשא ומתן" (ג’אסן, סוריה), "כרומוזום אחד לא מכתיב את כל הלך החיים" (פיראס, ירדן, מפגין בורות שובת לב בתחום הגנטיקה). הקריאה לשחרור האישה הערבית מרימה את קולה במקהלה, ובאופן מבטיח ניתן לזהות בה באופן ברור גם בריטונים ובסים.

כפי שטענו מאז ומתמיד פמיניסטיות הגל השלישי, שינוי אמיתי יבוא רק כאשר נצליח לשנות את אופן החשיבה של החברה ככלל – ונראה כי הגברים בעמוד כבר הבינו זאת. "האישה היא יצור מדהים, הגברים הם אלה שצריכים להשתנות", כותב מאען מבלגיה.  "העיכוב שלנו ביצירת שוויון הוא עיכוב ליצירת חברה אנושית, אמיתית וממשית", כותב באסם מלבנון. מבחינות רבות, ניתן אולי להניח שמדובר בהתחלה של תהליך שחרור שיקדים אפילו את המערב. הגברים של "התקוממות הנשים בעולם הערבי" נותנים לנו שיעור מרקסיסיטי למהדרין בפמיניזם: מהפכה אמיתית יכולה להגיע רק לאחר שהמדוכאים יעברו את הנקודה שמעבר אליה הם לא יכולים לשאת עוד, בריבית. האם זה טוב או רע? לימודי מדעי המדינה בעוד 80 שנה יגידו.

פורסם בסלונה, 15.10.2012

כתבת וידיאו: על סט הצילומים של "חטופים 2"

אני מרגיש עכשיו שכל העונה הראשונה הייתה סוג של עבודת תחקיר לקראת העונה השניה", אומר יורם טולדנו בראיון לעכבר העיר לקראת עליית העונה השניה של "חטופים" הערב (שני) בקשת. כזכור, הסדרה עוסקת בסיפורם של שלושה חיילים ישראלים: נמרוד קליין (טולדנו), אורי זך (ישי גולן) ועמיאל בן-חורין (אסי כהן), שנפלו בשבי הסורי. לאחר 17 שנה שבים שניים מהם, קליין וזך, אל בתיהם. בן-חורין נחשב למת, כשקליין מאמין כי הוא זה שהרג אותו בזמן שהותם בשבי, לפני שנים רבות. לאחר שובם, מגלה קליין כי 17 השנה שחלפו הפכו אותו לזר לאשתו טליה (יעל אבקסיס) ולשני ילדיו, ואילו זך מוצא את אהבת חייו, נורית (מילי אביטל), נשואה לאחיו. אחותו של בן-חורין, יעל (עדי עזרוני), מתקשה להתגבר על אבדן אחיה ומנהלת שיחות ארוכות עם רוחו. בסיום העונה הראשונה מתברר כי בן-חורין עודנו בחיים, וכל הסימנים מעידים על כך שהוא התאסלם ועבר לצד הסורי.

בעונה הזו מצטרפים לקאסט, בין היתר, יוסף סוויד ("האלופה", "עבודה ערבית"), מכרם ח'ורי ("הכלה הסורית", "אזור חופשי"), הגר בן אשר ("הנותנת"), הדר רצון, שמעון מימרן ויונתן עוזיאל. בהתאם להתרחבות הצוות, מבטיח במאי ותסריטאי הסדרה, גידי רף, כי העונה החדשה תהיה רחבת יריעה ומורכבת בהרבה מן הקודמת.

בנוסף למורכבות הפוליטית, מהווים יחסי החטופים השבים עם משפחותיהם נושא כאוב בפני עצמו. זך, שעבורו עזבה נורית את בעלה, אחיו, בסוף העונה הקודמת, מתמודד עם ההשלכות על המשפחה, בעוד הטראומה שעבר קליין הופכת אותו לנוטה לפרצי אלימות המרחיקים ממנו את משפחתו. "גם ככה יחסים זה דבר לא פשוט", מעיד ישי גולן, "גם אם לא היית בשבי 17 שנה".

כאשר העונה השניה הייתה בשלב הצילומים, הייתה "הומלנד" האמריקאית עוד בחיתוליה. איש לא חלם אז שהיא תגרוף ארבעה פרסי אמי, כפי שעשתה בטקס האחרון. "האמריקאים התחילו להתעניין בזה עוד בשלב התסריט, לפני שהתחלנו לצלם", אומר רף על ניהול המגעים עם היוצרים הווארד גורדון ואלכס גנזה, שהיו אחראים על סדרת הלהיט 24. "הם בדיוק חיפשו פרויקט אחרי '24' והם החליטו ללכת על 'חטופים'. ישי גולן הוסיף וצחק: "אם הם ירצו שאני אתארח שם, אז אני אצטרך לחשוב על זה".

צילום ועריכה: מאיה בן-ניסן

פורסם בעכבר העיר אונליין, 15.10.2009

תיירות: עמאן - חו"ל מעבר לפינה

ישראלים התרגלו כבר שחו"ל משמעו טיסה. מי שיצא לו לגור תקופה ממושכת במדינה אירופאית, מכיר את הקלות שבה אירופאים נוטים לקחת את יכולתם לעלות על רכבת למדינה זרה בכל רגע נתון כמובנת מאליה. בתוך כך, נוטים רובנו לשכוח כי גם לנו עצמנו קיימת פריווילגיה כזו, ואנחנו אפילו לא זקוקים לרכבת - די בנסיעת אוטובוס.
 כשסיפרתי לחברה מווילנא, שגרה בעבר בעמאן מספר חודשים לצורך מלגה, שאני נוסעת לשם, תגובתה הייתה מלאת קנאה. רבים מחבריי המקומיים, מאידך, הגיבו בתמיהה. בגלל הקרבה הגיאוגרפית והמנטלית, נתפסת נסיעה לירדן בעיני ישראלים רבים כמיותרת, במקרה הטוב - זאת למרות שמדובר באחת המדינות הערביות הבודדות איתה יש לישראל הסכם שלום, ושהכניסה אליה אפשרית עם דרכון ישראלי. עבור מי שמוכן לקבל את העובדה שיש חו"ל מרתק, אליו מרחיקים תיירים מיבשות אחרות, גם במרחק כמה מאות קילומטרים ספורים מכאן, מספר עצות והמלצות.

אין איך לברוח מזה - המרחב הציבורי בירדן שייך לגברים. זה מורגש בראש ובראשונה בקוד הלבוש. כתיירים, ובעיקר כתיירות, הסיכוי שלכם לשנות את זה בימים הספורים להימצאותכם במדינה בלתי קיים בעליל. לכן קחו בחשבון שמה שתקף לגבי מקומיים תקף גם לגבי מבקרים, ספציפית - דרישות הצניעות. חנויות רבות בעמאן מציגות לראווה שמלות קיציות בעלות מחשופים מרשימים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. בצאתה אל הרחוב הירדני, נדרשת האישה לעמוד בכל כללי הצניעות: המכנסיים והשרוולים חייבים להיות ארוכים, בגדים צמודים אינם רצויים, הכתפיים צריכות להיות מכוסות בכל מצב, מחשופים ודאי וודאי שאינם באים בחשבון. כאן זה לא המקום לערוך ניסויים אתגריים או לצאת בהצהרות אופנתיות ו/או פמיניסטיות. אתן לא קארי בראדשו, וגם הסרט ההוא כשל חרוצות (אם יש צדק בעולם, גברים מכל דת שהיא שמכריחים נשים להתכסות באמצע הקיץ, יבלו את הנצח בגיהנום כשהם לבושים בסוודר). מומלץ לארוז צעיפים דקים, היכולים גם לשמש כיסוי ראש לעת מצוא.

התנגשות ציוויליזציות בשוק בעמאן.
צילום: אילה בלופולסקי

דבר נוסף שיש להיות מוכנים אליו מבעוד מועד היא העובדה שמעברי הגבול יסחטו מכם כל אגורה אפשרית, החל מ-103 השקלים הראשונים שמהם תיאלצו להיפרד בצד הישראלי של מעבר הגבול. שם גם תוכלו להמיר שקלים לדינרים ירדניים. בהתחשב בכך שהדינר יקר אפילו יותר מיורו (5.5-6 שקלים לדינר), ובארץ לא יהססו למרוט מכם עמלה של 12% (כנראה בקטע של הרתעה), כדאי להחליף רק את המינימום הדרוש לכם עד להגעה לדוכן חילופי כספים בתוך העיר. והמינימום הוא, לצערכם, בסביבות ה-30 דינר - בצד הירדני יבקשו מכם 20 דינרים נוספים (שייחסכו לכם במידה ואתם מגיעים במסגרת קבוצה מאורגנת) עבור ויזה, אותם תחוייבו לשלם במזומן בלבד. אחרי שתיגררו דרך הדיוטי פרי (זה חו"ל, זוכרים? יש דיוטי פרי!) לאוטובוס מהמעבר לביקורת הגבולות, נסיעה שאורכת כדקה, תיאלצו להיפרד מדינר נוסף (כאן עדיין יש אפשרות לשלם ב-5 שקלים). הנחמה הגדולה היא שלמרות שהדינר הוא מטבע חזק, המחירים בתוך ירדן פשוט מגוחכים כשהם נמדדים בשקלים. לצורך העניין, מחיר פחית שתיה בקיוסק הוא חצי דינר. נסיעת מונית החוצה את העיר מקצה לקצה תעלה לכם בסביבות 3 דינרים, וזו תהייה אחת היקרות שבהן. בתוך העיר ניתן בקלות לגמוע מרחקים שבארץ נמדדים בעשרות שקלים תמורת כשני דינרים ופחות מכך.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כבר במעבר הגבול יקדם את פניכם המוטיב החוזר שילווה את הטיול שלכם - תמונה עצומת מימדים של המלך במדיו הצבאיים מצד אחד, וציור המתעד את שושלת המלוכה מצד שני. בכל מקום אליו תפנו בעיר תמצאו תזכורות למשפחת המלוכה - בין אם בדמות תמונות התלויות במקומות אקראיים (מעל קיוסק בסמטה), בשמות הרחובות (אחד הרחוב הראשיים קרוי על השם המלכה ראנייה) או בצורות שלא הייתם יכולים לדמיין (מלחיות בצורת ראשו של המלך בחנות שטויות במרכז השוק).

לובי מלון בעמאן. צילום: אילה בלופולסקי

עמאן, היושבת על שבע גבעות (ג'בל), היא אחת הערים העתיקות ביותר הקיימות כיום. ממצאים ארכיאולוגיים מן העידן הניאוליטי מעידים על יישוב במקום כבר בעידן האבן, בסביבות 6,500 לפנה"ס. באלף השני לפנה"ס העיר יושבה על ידי העמונים, ונקראה רבת עמון - כך היא גם מופיעה באזכוריה בתנ"ך. בהמשך שלטו בה האשורים, הבבלים והפרסים. במאה הרביעית לפנה"ס היא נכבשה על ידי המקדונים ושמה שונה לפילדלפיה (כן כן), על שם המלך המקדוני פילדלפוס. ב-63 לפנה"ס היא הפכה לחלק מן האימפריה הרומית, כשהרומאים בנו והרחיבו את העיר, והפכו אותה למוקד סחר משגשג. בתקופה הביזנטית שימשה העיר מקום מושב לבישופים נוצרים, שבנו בה שתי כנסיות. במאה השביעית לספירה חזרה העיר לידי שלטון ערבי, וקיבלה את השם עמאן.

שרידי הכנסיה הביזאנטית בג'בל אל-קאלעה.
צילום: אילה בלופולסקי

עמאן עדיין משמרת עדויות להיסטוריה העתיקה שלה, כאשר המרהיבה שבהן היא המצודה בג'בל אל-קאלעה, שם ישבה רבת עמון העתיקה. האתר הארכיאולוגי, היושב בנקודה הגבוהה ביותר בעמאן ומספק נוף עוצר נשימה (ללא מעקה בטיחות, כך שמומלץ להמנע מנעליים בעלות סוליות חלקות), משמר עדות מרהיבה לעיר שחוברה לה יחדיו משלל תרבויות. הריסות של כנסיה ביזנטית, של מקדש רומאי, ושל מסגד שלמרבה הפלא שימר את כיפתו ואת קירותיו - כולם במרחק של כפסע האחד מן השני. במוזיאון הארכיאולוגי תוכלו לחזות בפסלונים מן העידן הניאוליטי ובתצוגה של מגילות ים המלח.

לא הרחק מאחד השווקים המרכזייים בעיר נמצא האמפיתיאטרון הרומאי, שעמודי הענק שמחוצה לו הם שרידים אחרונים לפורום שהיה סביבו. התיאטרון עצמו משוקם וממש כמו הקולוסיאום מארח בדרך קבע הופעות ואירועים. במרחק הליכה משם נמצא גם הנימפאום - מזרקה רומאית מן המאה השניה לספירה, שעוטרה בפסלים של נימפות ובעמודי ענק. הנימפות כבר אינן, אבל המבנה העצום, השוכן  במרכזו של רחוב קניות הומה, עדיין מרשים בהחלט.

הנימפאום. צילום: אילה בלופולסקי

מסגדים
 קשה למצוא מסגד בעמאן שאינו פאר יצירה, ובחלקם אף מתאפשר ביקור תיירים. ביום שישי, יום השבוע הקדוש באסלאם, מתמלאים כל המסגדים עד אפס מקום במתפללים, כך שמומלץ לתכנן את הביקורים בהם ליום אחר. התפילות נערכות חמש פעמים ביום - בזריחה, בצהריים, אחר הצהריים, בערב ובשקיעה - אז תכננו את לוח הזמנים שלכם היטב.
בדומה לבתי כנסת, גם המסגדים מחולקים לאזורי תפילה נפרדים לנשים ולגברים, הנמצאים בחללים שונים. וכמו לכל בית תפילה, גם למסגד חוקי צניעות משלו: הנשים הנכנסות מתבקשות לכסות את שערן ולעטות עבאיה (גלימת צניעות בצבע שחור), אותה ניתן לשכור תמורת 4 דינרים במרכז התיירים. כל המגדרים מתבקשים לחלוץ נעליים בכניסה. אל חשש, הן יחכו לכם באותו מקום.

מתפלל רוחץ ידיו ורגליו בכניסה למסגד אל-חוסייני.
צילום: אילה בלופולסקי

המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בעיר הוא מסגד אל-חוסייני, שנבנה ב-1924 על ידי המלך עבדאללה הראשון, מעל גבי האתר שבו ישב ב-640 לספירה מסגד עומאר אבן אל-חטאב העתיק. הגדול ביותר, מאידך, הוא מסגד המלך חוסיין בין-טלאל (לא להתבלבל!), שיכול להכיל למעלה מ-5,000 מתפללים - ואכן עושה זאת בימי שישי. המסגד שוכן בראש גבעה מרוחקת למדי ממרכז העיר, קרוב אל מגוריו של המלך השולט, כך שתזדדקו לנסיעת מונית נפרדת על מנת לחזות בו. 
מסגד אבו-דרוויש, שנבנה ב-1961, בולט לא רק במימדיו אלא גם בעיצובו הייחודי בפסי שחור-לבן, המזכיר מונומנטים של ארכיטקטורה אירופאית. הכניסה ללא-מוסלמים אסורה, אבל כדאי להגיע על מנת לחזות במבנה החיצוני המפואר.
מסגד המלך עבדאללה שהוקם ב-1990 הוא מבנה קסום בלבן ותכלת המעוטר בעיטורי זהב, ואליו תוכלו להיכנס ללא בעיה. מרהיבה במיוחד התקרה עם השמש הזהובה על רקע תורכיז. שימו לב לדוגמא הגיאומטרית המעטרת את השטיח במסגד, הפונה כולה לנקודה אחת - מטרתה לכוון את המתפללים לעבר מכה.

לאכול, לשתות, להתערבב
בעבר כתבתי שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש מקום שהוא חנות ספרים, בית קפה וחוויה באחד.עמאן אינה יוצאת דופן. פינת החמד התורנית היא Books@cafe, מקום המפלט הקבוע של הסצינה הקווירית, ההיפסטרית והצעירה של העיר. ספרות ערבית מודרנית בקומה התחתונה, נוער ערבי מודרני בעליונה ובאמצע - ספות וטפטים בסגנון שנות ה-70. אזור המסעדה שוכן במרפסת המשקיפה על גבעות. במבט שני, קופסאות קרטון הקטנות הממלאות את הנוף מתגלות כבתים. בערב כל זה מתמלא אורות, והישיבה על הטרסה הופכת מנעימה לקסומה. בתפריט - אוכל משמין וטעים, אלכוהול זול ונרגילות.
מקום נוסף שהישיבה בו היא תענוג מיוחד הוא בר התה Turtle Green, החביב במיוחד על סטודנטים שפופי לפטופ. כאן האוכל עדיין מאוד טעים אבל כבר הרבה יותר בריא. את אחד מעשרות סוגי התה המובחרים שמציע המקום תוכלו ללגום מכוסות צבעוניות לצד סנדוויצ'ים על טהרת הלחם המלא, עם בשרים רזים, גבינות משובחות או באופציות צמחוניות, או לחלופין - עם מאפים בעבודת יד. לעקשנים, יש גם קפה מצויין (וגם חלב דל שומן). העיצוב המגניב הוא כולו תוצר של אמנים צעירים, הצוות לבבי והאווירה בינלאומית מבלי לאבד את המגע המקומי הייחודי. מקסים במיוחד הדיל של תה/קפה, סנדוויץ' ופרי טרי. כן כן - פרי.

Books@cafe. צילום: אילה בלופולסקי

בניגוד לסטריאוטיפ המקובל, המזון המהיר הנפוץ ביותר בעמאן הוא לא שווארמה, אלא פירות. דוכנים של סלטי פירות ומיצים מפוזרים ברחבי עמאן, בערך באותו אופן שבו מפוזרים בתי קפה בתל אביב. משמינים או בריאותיים, עם קצפת או עם חלב, בצורת שייק או עם גלידה, קצוצים או טחונים בבלנדר – לכל צורת הגשת פירות שאתם יכולים לדמיין יש כאן מענה. מי שבכל זאת מחפש אוכל מזרח-תיכוני מסורתי איכותי, מוזמן לשים פעמיו אל האַשֶם בדאון-טאון, שמגיש את החומוס הכי טוב בעיר לצד פיתות חמות, רוטב חריף, צ'יפס מטוגן היטב ותה משובח שיגרום לכם להושיט יד אל האינסולין. לחלופין, שווארמת רים, במעגל השני של העיר, המוגשת בפיתה דקיקה בעבודת יד, מהווה פתרון נהדר להתקפים של קרייבינג לפחמימות באמצע הלילה.

פורסם בעכבר עולם, 09.10.2012