ישראלים התרגלו כבר שחו"ל משמעו טיסה. מי שיצא לו לגור תקופה ממושכת
במדינה אירופאית, מכיר את הקלות שבה אירופאים נוטים לקחת את יכולתם לעלות
על רכבת למדינה זרה בכל רגע נתון כמובנת מאליה. בתוך כך, נוטים רובנו לשכוח
כי גם לנו עצמנו קיימת פריווילגיה כזו, ואנחנו אפילו לא זקוקים לרכבת - די
בנסיעת אוטובוס.
כשסיפרתי לחברה מווילנא, שגרה בעבר בעמאן מספר חודשים לצורך מלגה, שאני נוסעת לשם, תגובתה הייתה מלאת קנאה. רבים מחבריי המקומיים, מאידך, הגיבו בתמיהה. בגלל הקרבה הגיאוגרפית והמנטלית, נתפסת נסיעה לירדן בעיני ישראלים רבים כמיותרת, במקרה הטוב - זאת למרות שמדובר באחת המדינות הערביות הבודדות איתה יש לישראל הסכם שלום, ושהכניסה אליה אפשרית עם דרכון ישראלי. עבור מי שמוכן לקבל את העובדה שיש חו"ל מרתק, אליו מרחיקים תיירים מיבשות אחרות, גם במרחק כמה מאות קילומטרים ספורים מכאן, מספר עצות והמלצות.
אין איך לברוח מזה - המרחב הציבורי בירדן שייך לגברים. זה מורגש בראש ובראשונה בקוד הלבוש. כתיירים, ובעיקר כתיירות, הסיכוי שלכם לשנות את זה בימים הספורים להימצאותכם במדינה בלתי קיים בעליל. לכן קחו בחשבון שמה שתקף לגבי מקומיים תקף גם לגבי מבקרים, ספציפית - דרישות הצניעות. חנויות רבות בעמאן מציגות לראווה שמלות קיציות בעלות מחשופים מרשימים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. בצאתה אל הרחוב הירדני, נדרשת האישה לעמוד בכל כללי הצניעות: המכנסיים והשרוולים חייבים להיות ארוכים, בגדים צמודים אינם רצויים, הכתפיים צריכות להיות מכוסות בכל מצב, מחשופים ודאי וודאי שאינם באים בחשבון. כאן זה לא המקום לערוך ניסויים אתגריים או לצאת בהצהרות אופנתיות ו/או פמיניסטיות. אתן לא קארי בראדשו, וגם הסרט ההוא כשל חרוצות (אם יש צדק בעולם, גברים מכל דת שהיא שמכריחים נשים להתכסות באמצע הקיץ, יבלו את הנצח בגיהנום כשהם לבושים בסוודר). מומלץ לארוז צעיפים דקים, היכולים גם לשמש כיסוי ראש לעת מצוא.
דבר נוסף שיש להיות מוכנים אליו מבעוד מועד היא
העובדה שמעברי הגבול יסחטו מכם כל אגורה אפשרית, החל מ-103 השקלים
הראשונים שמהם תיאלצו להיפרד בצד הישראלי של מעבר הגבול. שם גם תוכלו להמיר
שקלים לדינרים ירדניים. בהתחשב בכך שהדינר יקר אפילו יותר מיורו (5.5-6
שקלים לדינר), ובארץ לא יהססו למרוט מכם עמלה של 12% (כנראה בקטע של
הרתעה), כדאי להחליף רק את המינימום הדרוש לכם עד להגעה לדוכן חילופי כספים
בתוך העיר. והמינימום הוא, לצערכם, בסביבות ה-30 דינר - בצד הירדני יבקשו
מכם 20 דינרים נוספים (שייחסכו לכם במידה ואתם מגיעים במסגרת קבוצה
מאורגנת) עבור ויזה, אותם תחוייבו לשלם במזומן בלבד. אחרי שתיגררו דרך
הדיוטי פרי (זה חו"ל, זוכרים? יש דיוטי פרי!) לאוטובוס מהמעבר לביקורת
הגבולות, נסיעה שאורכת כדקה, תיאלצו להיפרד מדינר נוסף (כאן עדיין יש
אפשרות לשלם ב-5 שקלים). הנחמה הגדולה היא שלמרות שהדינר הוא מטבע חזק,
המחירים בתוך ירדן פשוט מגוחכים כשהם נמדדים בשקלים. לצורך העניין, מחיר
פחית שתיה בקיוסק הוא חצי דינר. נסיעת מונית החוצה את העיר מקצה לקצה תעלה
לכם בסביבות 3 דינרים, וזו תהייה אחת היקרות שבהן. בתוך העיר ניתן בקלות
לגמוע מרחקים שבארץ נמדדים בעשרות שקלים תמורת כשני דינרים ופחות מכך.
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כבר במעבר הגבול יקדם את פניכם המוטיב החוזר שילווה את הטיול שלכם - תמונה עצומת מימדים של המלך במדיו הצבאיים מצד אחד, וציור המתעד את שושלת המלוכה מצד שני. בכל מקום אליו תפנו בעיר תמצאו תזכורות למשפחת המלוכה - בין אם בדמות תמונות התלויות במקומות אקראיים (מעל קיוסק בסמטה), בשמות הרחובות (אחד הרחוב הראשיים קרוי על השם המלכה ראנייה) או בצורות שלא הייתם יכולים לדמיין (מלחיות בצורת ראשו של המלך בחנות שטויות במרכז השוק).
עמאן, היושבת על שבע גבעות (ג'בל), היא אחת הערים
העתיקות ביותר הקיימות כיום. ממצאים ארכיאולוגיים מן העידן הניאוליטי
מעידים על יישוב במקום כבר בעידן האבן, בסביבות 6,500 לפנה"ס. באלף השני
לפנה"ס העיר יושבה על ידי העמונים, ונקראה רבת עמון - כך היא גם מופיעה
באזכוריה בתנ"ך. בהמשך שלטו בה האשורים, הבבלים והפרסים. במאה הרביעית
לפנה"ס היא נכבשה על ידי המקדונים ושמה שונה לפילדלפיה (כן כן), על שם המלך
המקדוני פילדלפוס. ב-63 לפנה"ס היא הפכה לחלק מן האימפריה הרומית,
כשהרומאים בנו והרחיבו את העיר, והפכו אותה למוקד סחר משגשג. בתקופה
הביזנטית שימשה העיר מקום מושב לבישופים נוצרים, שבנו בה שתי כנסיות. במאה
השביעית לספירה חזרה העיר לידי שלטון ערבי, וקיבלה את השם עמאן.
עמאן עדיין משמרת עדויות להיסטוריה העתיקה שלה, כאשר המרהיבה שבהן היא המצודה בג'בל אל-קאלעה,
שם ישבה רבת עמון העתיקה. האתר הארכיאולוגי, היושב בנקודה הגבוהה ביותר
בעמאן ומספק נוף עוצר נשימה (ללא מעקה בטיחות, כך שמומלץ להמנע מנעליים
בעלות סוליות חלקות), משמר עדות מרהיבה לעיר שחוברה לה יחדיו משלל תרבויות.
הריסות של כנסיה ביזנטית, של מקדש רומאי, ושל מסגד שלמרבה הפלא שימר את
כיפתו ואת קירותיו - כולם במרחק של כפסע האחד מן השני. במוזיאון
הארכיאולוגי תוכלו לחזות בפסלונים מן העידן הניאוליטי ובתצוגה של מגילות ים
המלח.
לא הרחק מאחד השווקים המרכזייים בעיר נמצא האמפיתיאטרון הרומאי, שעמודי הענק שמחוצה לו הם שרידים אחרונים לפורום שהיה סביבו. התיאטרון עצמו משוקם וממש כמו הקולוסיאום מארח בדרך קבע הופעות ואירועים. במרחק הליכה משם נמצא גם הנימפאום - מזרקה רומאית מן המאה השניה לספירה, שעוטרה בפסלים של נימפות ובעמודי ענק. הנימפות כבר אינן, אבל המבנה העצום, השוכן במרכזו של רחוב קניות הומה, עדיין מרשים בהחלט.
מסגדים
קשה למצוא מסגד בעמאן שאינו פאר יצירה, ובחלקם אף מתאפשר ביקור תיירים. ביום שישי, יום השבוע הקדוש באסלאם, מתמלאים כל המסגדים עד אפס מקום במתפללים, כך שמומלץ לתכנן את הביקורים בהם ליום אחר. התפילות נערכות חמש פעמים ביום - בזריחה, בצהריים, אחר הצהריים, בערב ובשקיעה - אז תכננו את לוח הזמנים שלכם היטב.
בדומה לבתי כנסת, גם המסגדים מחולקים לאזורי תפילה נפרדים לנשים ולגברים, הנמצאים בחללים שונים. וכמו לכל בית תפילה, גם למסגד חוקי צניעות משלו: הנשים הנכנסות מתבקשות לכסות את שערן ולעטות עבאיה (גלימת צניעות בצבע שחור), אותה ניתן לשכור תמורת 4 דינרים במרכז התיירים. כל המגדרים מתבקשים לחלוץ נעליים בכניסה. אל חשש, הן יחכו לכם באותו מקום.
המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בעיר הוא מסגד אל-חוסייני, שנבנה ב-1924 על ידי המלך עבדאללה הראשון, מעל גבי האתר שבו ישב ב-640 לספירה מסגד עומאר אבן אל-חטאב העתיק. הגדול ביותר, מאידך, הוא מסגד המלך חוסיין בין-טלאל (לא להתבלבל!), שיכול להכיל למעלה מ-5,000 מתפללים - ואכן עושה זאת בימי שישי. המסגד שוכן בראש גבעה מרוחקת למדי ממרכז העיר, קרוב אל מגוריו של המלך השולט, כך שתזדדקו לנסיעת מונית נפרדת על מנת לחזות בו.
מסגד אבו-דרוויש, שנבנה ב-1961, בולט לא רק במימדיו אלא גם בעיצובו הייחודי בפסי שחור-לבן, המזכיר מונומנטים של ארכיטקטורה אירופאית. הכניסה ללא-מוסלמים אסורה, אבל כדאי להגיע על מנת לחזות במבנה החיצוני המפואר.
מסגד המלך עבדאללה שהוקם ב-1990 הוא מבנה קסום בלבן ותכלת המעוטר בעיטורי זהב, ואליו תוכלו להיכנס ללא בעיה. מרהיבה במיוחד התקרה עם השמש הזהובה על רקע תורכיז. שימו לב לדוגמא הגיאומטרית המעטרת את השטיח במסגד, הפונה כולה לנקודה אחת - מטרתה לכוון את המתפללים לעבר מכה.
לאכול, לשתות, להתערבב
בעבר כתבתי שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש מקום שהוא חנות ספרים, בית קפה וחוויה באחד.עמאן אינה יוצאת דופן. פינת החמד התורנית היא Books@cafe, מקום המפלט הקבוע של הסצינה הקווירית, ההיפסטרית והצעירה של העיר. ספרות ערבית מודרנית בקומה התחתונה, נוער ערבי מודרני בעליונה ובאמצע - ספות וטפטים בסגנון שנות ה-70. אזור המסעדה שוכן במרפסת המשקיפה על גבעות. במבט שני, קופסאות קרטון הקטנות הממלאות את הנוף מתגלות כבתים. בערב כל זה מתמלא אורות, והישיבה על הטרסה הופכת מנעימה לקסומה. בתפריט - אוכל משמין וטעים, אלכוהול זול ונרגילות.
מקום נוסף שהישיבה בו היא תענוג מיוחד הוא בר התה Turtle Green, החביב במיוחד על סטודנטים שפופי לפטופ. כאן האוכל עדיין מאוד טעים אבל כבר הרבה יותר בריא. את אחד מעשרות סוגי התה המובחרים שמציע המקום תוכלו ללגום מכוסות צבעוניות לצד סנדוויצ'ים על טהרת הלחם המלא, עם בשרים רזים, גבינות משובחות או באופציות צמחוניות, או לחלופין - עם מאפים בעבודת יד. לעקשנים, יש גם קפה מצויין (וגם חלב דל שומן). העיצוב המגניב הוא כולו תוצר של אמנים צעירים, הצוות לבבי והאווירה בינלאומית מבלי לאבד את המגע המקומי הייחודי. מקסים במיוחד הדיל של תה/קפה, סנדוויץ' ופרי טרי. כן כן - פרי.
בניגוד לסטריאוטיפ המקובל, המזון המהיר הנפוץ ביותר בעמאן הוא לא שווארמה,
אלא פירות. דוכנים של סלטי פירות ומיצים מפוזרים ברחבי עמאן, בערך באותו
אופן שבו מפוזרים בתי קפה בתל אביב. משמינים או בריאותיים, עם קצפת או עם
חלב, בצורת שייק או עם גלידה, קצוצים או טחונים בבלנדר – לכל צורת הגשת
פירות שאתם יכולים לדמיין יש כאן מענה. מי שבכל זאת מחפש אוכל מזרח-תיכוני
מסורתי איכותי, מוזמן לשים פעמיו אל האַשֶם בדאון-טאון,
שמגיש את החומוס הכי טוב בעיר לצד פיתות חמות, רוטב חריף, צ'יפס מטוגן היטב
ותה משובח שיגרום לכם להושיט יד אל האינסולין. לחלופין, שווארמת רים, במעגל השני של העיר, המוגשת בפיתה דקיקה בעבודת יד, מהווה פתרון נהדר להתקפים של קרייבינג לפחמימות באמצע הלילה.
פורסם בעכבר עולם, 09.10.2012
כשסיפרתי לחברה מווילנא, שגרה בעבר בעמאן מספר חודשים לצורך מלגה, שאני נוסעת לשם, תגובתה הייתה מלאת קנאה. רבים מחבריי המקומיים, מאידך, הגיבו בתמיהה. בגלל הקרבה הגיאוגרפית והמנטלית, נתפסת נסיעה לירדן בעיני ישראלים רבים כמיותרת, במקרה הטוב - זאת למרות שמדובר באחת המדינות הערביות הבודדות איתה יש לישראל הסכם שלום, ושהכניסה אליה אפשרית עם דרכון ישראלי. עבור מי שמוכן לקבל את העובדה שיש חו"ל מרתק, אליו מרחיקים תיירים מיבשות אחרות, גם במרחק כמה מאות קילומטרים ספורים מכאן, מספר עצות והמלצות.
אין איך לברוח מזה - המרחב הציבורי בירדן שייך לגברים. זה מורגש בראש ובראשונה בקוד הלבוש. כתיירים, ובעיקר כתיירות, הסיכוי שלכם לשנות את זה בימים הספורים להימצאותכם במדינה בלתי קיים בעליל. לכן קחו בחשבון שמה שתקף לגבי מקומיים תקף גם לגבי מבקרים, ספציפית - דרישות הצניעות. חנויות רבות בעמאן מציגות לראווה שמלות קיציות בעלות מחשופים מרשימים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. בצאתה אל הרחוב הירדני, נדרשת האישה לעמוד בכל כללי הצניעות: המכנסיים והשרוולים חייבים להיות ארוכים, בגדים צמודים אינם רצויים, הכתפיים צריכות להיות מכוסות בכל מצב, מחשופים ודאי וודאי שאינם באים בחשבון. כאן זה לא המקום לערוך ניסויים אתגריים או לצאת בהצהרות אופנתיות ו/או פמיניסטיות. אתן לא קארי בראדשו, וגם הסרט ההוא כשל חרוצות (אם יש צדק בעולם, גברים מכל דת שהיא שמכריחים נשים להתכסות באמצע הקיץ, יבלו את הנצח בגיהנום כשהם לבושים בסוודר). מומלץ לארוז צעיפים דקים, היכולים גם לשמש כיסוי ראש לעת מצוא.
 |
| התנגשות ציוויליזציות בשוק בעמאן. צילום: אילה בלופולסקי |
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
כבר במעבר הגבול יקדם את פניכם המוטיב החוזר שילווה את הטיול שלכם - תמונה עצומת מימדים של המלך במדיו הצבאיים מצד אחד, וציור המתעד את שושלת המלוכה מצד שני. בכל מקום אליו תפנו בעיר תמצאו תזכורות למשפחת המלוכה - בין אם בדמות תמונות התלויות במקומות אקראיים (מעל קיוסק בסמטה), בשמות הרחובות (אחד הרחוב הראשיים קרוי על השם המלכה ראנייה) או בצורות שלא הייתם יכולים לדמיין (מלחיות בצורת ראשו של המלך בחנות שטויות במרכז השוק).
 |
| לובי מלון בעמאן. צילום: אילה בלופולסקי |
 |
| שרידי הכנסיה הביזאנטית בג'בל אל-קאלעה. צילום: אילה בלופולסקי |
לא הרחק מאחד השווקים המרכזייים בעיר נמצא האמפיתיאטרון הרומאי, שעמודי הענק שמחוצה לו הם שרידים אחרונים לפורום שהיה סביבו. התיאטרון עצמו משוקם וממש כמו הקולוסיאום מארח בדרך קבע הופעות ואירועים. במרחק הליכה משם נמצא גם הנימפאום - מזרקה רומאית מן המאה השניה לספירה, שעוטרה בפסלים של נימפות ובעמודי ענק. הנימפות כבר אינן, אבל המבנה העצום, השוכן במרכזו של רחוב קניות הומה, עדיין מרשים בהחלט.
 |
| הנימפאום. צילום: אילה בלופולסקי |
מסגדים
קשה למצוא מסגד בעמאן שאינו פאר יצירה, ובחלקם אף מתאפשר ביקור תיירים. ביום שישי, יום השבוע הקדוש באסלאם, מתמלאים כל המסגדים עד אפס מקום במתפללים, כך שמומלץ לתכנן את הביקורים בהם ליום אחר. התפילות נערכות חמש פעמים ביום - בזריחה, בצהריים, אחר הצהריים, בערב ובשקיעה - אז תכננו את לוח הזמנים שלכם היטב.
בדומה לבתי כנסת, גם המסגדים מחולקים לאזורי תפילה נפרדים לנשים ולגברים, הנמצאים בחללים שונים. וכמו לכל בית תפילה, גם למסגד חוקי צניעות משלו: הנשים הנכנסות מתבקשות לכסות את שערן ולעטות עבאיה (גלימת צניעות בצבע שחור), אותה ניתן לשכור תמורת 4 דינרים במרכז התיירים. כל המגדרים מתבקשים לחלוץ נעליים בכניסה. אל חשש, הן יחכו לכם באותו מקום.
 |
| מתפלל רוחץ ידיו ורגליו בכניסה למסגד אל-חוסייני. צילום: אילה בלופולסקי |
המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בעיר הוא מסגד אל-חוסייני, שנבנה ב-1924 על ידי המלך עבדאללה הראשון, מעל גבי האתר שבו ישב ב-640 לספירה מסגד עומאר אבן אל-חטאב העתיק. הגדול ביותר, מאידך, הוא מסגד המלך חוסיין בין-טלאל (לא להתבלבל!), שיכול להכיל למעלה מ-5,000 מתפללים - ואכן עושה זאת בימי שישי. המסגד שוכן בראש גבעה מרוחקת למדי ממרכז העיר, קרוב אל מגוריו של המלך השולט, כך שתזדדקו לנסיעת מונית נפרדת על מנת לחזות בו.
מסגד אבו-דרוויש, שנבנה ב-1961, בולט לא רק במימדיו אלא גם בעיצובו הייחודי בפסי שחור-לבן, המזכיר מונומנטים של ארכיטקטורה אירופאית. הכניסה ללא-מוסלמים אסורה, אבל כדאי להגיע על מנת לחזות במבנה החיצוני המפואר.
מסגד המלך עבדאללה שהוקם ב-1990 הוא מבנה קסום בלבן ותכלת המעוטר בעיטורי זהב, ואליו תוכלו להיכנס ללא בעיה. מרהיבה במיוחד התקרה עם השמש הזהובה על רקע תורכיז. שימו לב לדוגמא הגיאומטרית המעטרת את השטיח במסגד, הפונה כולה לנקודה אחת - מטרתה לכוון את המתפללים לעבר מכה.
לאכול, לשתות, להתערבב
בעבר כתבתי שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש מקום שהוא חנות ספרים, בית קפה וחוויה באחד.עמאן אינה יוצאת דופן. פינת החמד התורנית היא Books@cafe, מקום המפלט הקבוע של הסצינה הקווירית, ההיפסטרית והצעירה של העיר. ספרות ערבית מודרנית בקומה התחתונה, נוער ערבי מודרני בעליונה ובאמצע - ספות וטפטים בסגנון שנות ה-70. אזור המסעדה שוכן במרפסת המשקיפה על גבעות. במבט שני, קופסאות קרטון הקטנות הממלאות את הנוף מתגלות כבתים. בערב כל זה מתמלא אורות, והישיבה על הטרסה הופכת מנעימה לקסומה. בתפריט - אוכל משמין וטעים, אלכוהול זול ונרגילות.
מקום נוסף שהישיבה בו היא תענוג מיוחד הוא בר התה Turtle Green, החביב במיוחד על סטודנטים שפופי לפטופ. כאן האוכל עדיין מאוד טעים אבל כבר הרבה יותר בריא. את אחד מעשרות סוגי התה המובחרים שמציע המקום תוכלו ללגום מכוסות צבעוניות לצד סנדוויצ'ים על טהרת הלחם המלא, עם בשרים רזים, גבינות משובחות או באופציות צמחוניות, או לחלופין - עם מאפים בעבודת יד. לעקשנים, יש גם קפה מצויין (וגם חלב דל שומן). העיצוב המגניב הוא כולו תוצר של אמנים צעירים, הצוות לבבי והאווירה בינלאומית מבלי לאבד את המגע המקומי הייחודי. מקסים במיוחד הדיל של תה/קפה, סנדוויץ' ופרי טרי. כן כן - פרי.
 |
| Books@cafe. צילום: אילה בלופולסקי |
פורסם בעכבר עולם, 09.10.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה