דעה: חיילות הקרקל ומיתוס החייל הגיבור

תמונות במדים על רקע ג’יפ צבאי, בפנים מטושטשות ובתנוחה סקסית, בתוספת רובה שלוף, המרמז על פאליות. כותרות על גבורה. ראיונות עם האָם. ציטוטים על שאיפה ל"מקסימום קרביוּת ותרומה למדינה". נשמע כמו התסריט הרגיל על חייל שמינימום הנחית מטוס חטוף. אלא שהפעם מדובר על לוחמת בגדוד קרקל, המתקראת ש’, שהייתה בין החיילים שחיסלו שלושה מחבלים בגבול המצרי. בגאווה גדולה מספרים בעיתונות כיצד פגעה במדוייק במחבל שנשא מטען נפץ על גופו, וכיצד "חלקים ממנו עפו לכל כיוון". באותה נשימה ממהרים לגנות ולהשמיץ חיילת אחרת שנכחה בחילופי האש, אך העדיפה להאזין ליצר ההישרדות ו"הסתתרה מאחורי שיח".

הבה נאמר זאת אחת ולתמיד, בקול רם: צבא הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות לאדם, גבר או אישה, אם לא הנורא שבהם – וזאת עוד לפני שדיברנו על מצבי לחימה ישירה, פציעות או מוות. הפירוק המנטלי שעוברים חיילים באימון צבאי, והתוצר הסופי שמייצא הצבא לאחר ההרכבה מחדש, אין לו קשר ולו מקרי לבריאות נפשית מלאה או להתנהגות נומטיבית. מחקרים ותחקירים חוזרים ונשנים מצביעים שוב ושוב כי גברים יוצאי צבא הם אלימים יותר, הן בתפיסות עולמם והן בהתנהגותם ,בין-חברתית ומינית כאחד. התעללויות בין חיילים הן כמעט מצרך חובה בכל צבא באשר הוא – מחזות (כן, זה היה מחזה לפני שזה היה סרט) כמו "בחורים טובים" ("A few good men") מציגים אולי הקצנה של הפרקטיקות האלה, אך ההקצנה הזו מעוגנת היטב בסיוט מציאותי לחלוטין. ניסוי הכלא של סטנפורד הוכיח כי מדים, נשק ועמדת כוח עשויים להפוך אפילו את הסטודנט התמים ביותר לבריון מתעלל – וזאת עוד לפני הליך האימונים, המעביר את המגוייסים שטיפת מוח שנועדה להפוך אותם למכונות הריגה צייתניות, המחלקות את העולם ל"אנחנו" מול ה"אויב", לחזקים מול חלשים, לשחור מול לבן, לצדק אבסולטי (קרא: פטריוטיזם עיוור) מול בגידה (קרא: מתיחת ביקורת וקריאת תיגר על הפרקטיקות המתוארות).

הגבריות, שבחברה מתוקנת נמדדת על פי טווח רחב של רגשות ויכולות, מצטצמת כולה לאלמנט אחד בלבד: כוח. חייל שאינו יכול לעמוד בדרישות הפיזיות של האימונים, או שאינו מסוגל או רוצה לשאת בנטל הרגשי הכבד שמועמס עליו, הופך להיות "נקבה". הוכחת גבריותו של החייל הופכת להיות תלויה אך ורק באיום (ולפי דרישה – בנזק) הפיזי והמנטלי שביכולתו לגרום, וביכולתו לבלוע כל רגש בלתי-אלים שעשוי להציף אותו ולתרגם אותו, במקום זאת, לתגובות כוחניות. אין פלא כי מחקרים רבים מצביעים על אלימות במשפחות בהן הגבר הוא יוצא צבא קרבי. אין פלא כי נתוני ההטרדות המיניות והאונס בישראל מרקיעים שחקים. גברים שלמדו כי די בהפגנת כוח אלימה על מנת לתבוע בעלות מעבירים את התפיסות האלה ישירות לתקשורת שלהם עם נשים. כי גבר-גבר הוא מי שיודע לקבל את מה שהוא רוצה באלימות, ואיזו אישה לא רוצה גבר-גבר? ואם היא לא רוצה – סימן שהיא "בוגדת".

כל זאת משתלב, כמובן, בפרקטיקה של האדרת דמות הלוחם, ההופכת את הקרבן השבור של המערכת הצבאית לגיבור שיש להעריץ. שירים, תמונות וכותרות בעיתונים המלוות על ידי דמויות מסוקסות עם דרגות, יוצרים אידיאליזציה של החייל/ת כפנטזיה האולטימטיבית. אלא שבישראל, המדינה היחידה בעולם בה חובת הגיוס חלה לא רק על הגברים אלא גם על הנשים, נוצרה חברה בה גם נשים עוברות אותה שטיפת מוח. הדבר בולט במיוחד במבט על נשים ביחידות קרביות.

על מנת להוכיח את כישוריהן, החיילות הקרביות הישראליות נדרשות להפוך לאותו גבר-גבר אלים. במקביל, כמובן, הן לומדות להעריץ את אותן תכונות בקרב גברים. אל תתבלבלו – אותו "גבר-גבר" מיליטריסטי רחוק מן הגברים האמיתיים בדיוק באותה מידה בה הוא רחוק מן הנשים. אבל גם הנשים בצבא לומדות, בדיוק כמו הגברים, שכל הפגנת רגש היא "נשית מדי" ושכוח הוא המטרה הנעלה מכל. ובגלל שישראל הפכה את הצבא לאלפא ולאומגה שלה, לאלמה מאטר, למקור שבו הכל מתחיל, אליו הכל מתנקז ובו הכל נגמר, הן מפנימות את זה. כי כישלון בצבא משמעו כישלון טוטאלי של כל האישיות. למרבה האירוניה, עבור הנשים, מדובר לעיתים קרובות – כמו במקרה של החיילות מקרקל -  אף בתחושה של כישלון פמיניסטי, וכל הפגנה מוצלחת של כוח נתפסת בעיניהן כהצלחה פמיניסטית (כאשר למעשה, ההיפך הוא הנכון – כל יכולת להפגין רגש בתנאים מיליטריסטיים מעידה על חוזק נפשי גדול פי כמה). לכן, כאשר אישה מצליחה "להתעלות על נשיותה" ולהפוך לגרסה האסטרוגנית של ה"גבר-גבר", כשהיא גורמת לחלקים של מחבל לעוף לכל עבר, היא הופכת לגיבורה ולסמל מין בו זמנית. כי אלימות ומיליטריזם זה סקסי. כמובן, כל עוד נזכיר שהיא בכתה. שהרי בכל זאת, היא נקבה.

פורסם בסלונה, 24.09.2012

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה