כתבה: מסע לירדן בעקבות הרכב האינדי הלבנוני "משרוע ליילה"

היא אחת הלהקות האהובות ביותר ברוק האלטרנטיבי כרגע, עם שני אלבומים שכבר הספיקו לקנות לה מעריצים בכל רחבי העולם. היא הייתה בין ההדליינרז בפסטיבל מוזיקה בינלאומי לצד הגורילז, מופיעה מול קהלים של אלפים, ומייצרת אמירה חתרנית, מגניבה וסקסית להחריד. הסיבה שלא שמעתם עליה קשורה ככל הנראה לעובדה שהיא מלבנון.

חובבי מוזיקה דוברי ערבית יידעו לספר לכם מיד מי הם מַשרוּע לֵיילה (בתרגום: פרוייקט לילה). הלהקה, שהוקמה לפני ארבע שנים, יוצרת רוק אלטרנטיבי קצבי, מקפיץ וממכר, הבולט בייחודו מעל לבליל האינדי ההומוגני שמיוצר בכמויות מסחריות בשנים האחרונות. הכינור, שיובא מן המוזקה הערבית הקלאסית, מעניק לליילה במפגש עם הגיטרה החשמלית סאונד חדשני, המזכיר מעט את הרוק הבלקני אך שונה ממנו באופן מובהק. הטקסטים, על טהרת השפה הערבית, עוסקים בנושאים הנוגעים ישירות לחוויה של צעירים ערבים מודרניים. ליילה מותחים ביקורת על הפוליטיקה בלבנון, לא מפחדים משימוש בקללות, ובעיקר – פונים לקהילה הלהט"בית הערבית. משרוע ליילה היא ככל הנראה הלהקה הערבית היחידה העוסקת בשיריה באהבה חד מינית. כך, למשל, השיר "Shim el Yasmine" ("הרח את היסמין"), רומנס קורע לב על פרידה בין זוג חד מיני שאחד מהם עוזב על מנת להקים בית הטרונורמטיבי עם אישה וילדים – תופעה נפוצה בקרב חברות המוקיעות הומוסקסואליות בקנאות.

הסולן, חאמד סינוֹ, לא מסתיר את העובדה שיש לו בטן מלאה על היחס לנשים ולהומוסקסואליות בחברה הערבית, ובזמנו החופשי גם ממלא את שכונת חמרה בביירות בסטנסילים של גרפיטי מחאתי, אותם המשטרה דואגת להשחית דרך קבע. אחד הנועזים יותר תוקף סלנג הומופובי המשתמש במילה שמשמעה "סוטה" לתיאור הומוסקסואל. "מי סוטה? אמא שלך סוטה. אני הומוסקסואל", כתב סינו על קירות העיר, בתגובה לגרפיטי הומופובי שרוסס בחלל העבודה שלו.

"הייתי מודע למשמעות של השימוש במילה הזו, ולעובדה שזה ייקח את ההומוסקסואליות ואת הסטיגמטיזציה שלה להקשר שלה לספקטרום הרחב של גבריות ערבית הטרוסקסואלית נורמטיבית, ולהשלכות הפוגעניות שלה על הומוסקסואלים, נשים וכל מי שאינו תואם את הפרופיל ", הסביר.

ביום חמישי שלפני ראש השנה יצאו מתל אביב, יפו, חיפה ונצרת אוטובוסים. 112 צעירים, מתוכם 30 יהודים, שמו פעמיהם לעבר ירדן, לסוף שבוע שמטרתו אחת: להגיע להופעה של משרוע ליילה, שהתקיימה באמפיתיאטרון הרומי בעמאן. זו שנה שנייה ברציפות ששאדי בדארנה, צעיר בן 23, מרים נסיעה מאורגנת כזו. משרוע ליילה טרם הופיעו בצד הזה של הנהר, ואם חאמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל חאמד – וגם יביא איתו חברים. "בשנה הקודמת היו שתי הופעות, השנה הייתה רק אחת – אבל הקבוצה השנה היתה יותר גדולה", הוא מספר בגאווה, בעיקר לאור החששות שהעיבו על הנסיעה הפעם.

"תנועת החרם הירדנית", אשר נודע לה דבר הנסיעה להופעה והאפטר-פארטי היהודית-פלסטינית שתוכננה לאחריה, פרסמה בדף הפייסבוק שלה קריאה למארגני המסיבה ולבדארנה באופן אישי לבטל את האירוע כולו. "אנחנו לא יכולים להדגיש מספיק עד כמה אנחנו מבינים את מצבכם, אך באותה שעה אנו צריכים ומתעקשים לבקש מכם לא לסייע, לתמוך, ליזום או לנסות כל אקט של נורמליזציה עם ציונים כאן בירדן אשר מציג או מזמין אותם כתושבים רגילים של האזור", כתבו יוצרי הדף במכתב, שהמשיך באיומים: "אנו רוצים להזכירכם כי למרות האישור שלכם ושל עמיתיכם בעמאן, האירוע שאתם מארגנים לא יארח ציונים (לשם הבהרה, אנו נוקטים עמדה זו כלפי כל בעלי אזרחות ישראלית שאינם ערבים). אנו מאוד ערים לכל האירועים התרבותיים בעמאן ואנו נצמיד אוזנינו לקרקע במהלך משרוע ליילה, כך שאנו דוחקים בכם לעמוד במילתכם ולהבטיח לשמור על האירועים והמדינה שלנו נקיים מציונים".

בעקבות המכתב התפתח בעמוד דיון סוער בין ישראלים אנטי-ציונים לבין חברי הדף. "האם אתם רוצים שאהיה ציונית?", כתבה פעילה בשם נועה. "הניסיון שלכם להפריד בין הפלסטינים של 48' לבין בני בריתם היהודים האנטי-ציונים פוגע בכל אפשרות של מאבק עבור שני הצדדים ו[מרחיק] אותנו, היהודים האנטי-ציונים... מן הקשרים עם האקטיביסטים שעשויים ללמד אותנו על מציאות החיים הפלסטינית וללחום איתנו נגד האפרטהייד הישראלי". "במילה אחת: בריונים. בשתי מילים: בריונים גזענים", כתב בדארנה בדף הפייסבוק שלו בתגובה. "אני תומך ב-BDS ובפעילויותיו, אני אקטיביסט פלסטיני; אך אני גם בן אדם. הקריאה בתגובות הבלתי-אנושיות ובפוסט עצמו מצווה עליי לשנות את העולם בו אני חי לעולם החופשי מגזענות המבוססת על צבע עור, דת, מגדר, העדפה מינית, וכו'... המאבק שלנו הוא נגד הציונות ונגד הכיבוש, תיוג של אנשים והגדרתם כמטרות אינם מסייעים למאבקנו, להיפך, הם מחלישים אותו. המטרה שלנו אינה רק לנצח את הציונות אלא גם לבנות עתיד אחריה. לכן, קדימה יחד לעבר מדינה דמוקרטית אחת מן הנהר ועד הים; מוסלמים, נוצרים, יהודים, אתאיסטים ואחרים".

 

על אפם וחמתם של הגזענים, אף ביטול לא נרשם לזכותם. אנחנו מגיעים ביום חמישי בלילה. הנסיעה, על כל הבירוקרטיה ומעברי הגבולות, ארכה למעלה משש שעות ואחנו מותשים – אבל לא הגענו לכאן כדי לישון. אחרי חלוקת הכרטיסים להופעה והמפתחות לחדרים במלון אנחנו מתרעננים ויוצאים לעיר. עמאן היא עיר מדברית, בכל מובן שרק תרצו לדמיין. קילומטרים על גבי קילומטרים ללא נקודת ירק, ימים חמים המתחלפים בלילות קרירים, ושממה מוחלטת בחיי הלילה. אחרי תל אביב, שהופכת כל בליין ממוצע לסנוב בררני, עמאן היא כמו סתירה מצלצלת. במקרה הכי טוב אפשר לקרוא למה שיש כאן "התקפי אסתמה של לילה". מסיבות אין, ואת מקומות הבילוי שאינם סתם מסעדות ניתן לספור על יד אחת.

אנחנו פונים לראש הרשימה הקצרה, Books@cafe, מקום המקלט הקבוע של הקהילה האלטרנטיבית והקווירית המקומית. במבט ראשון המקום נראה כמו חנות ספרים רגילה, המציעה ספרות ערבית מודרנית באנגלית ובערבית. אבל מי שיעקוב אחרי ציור הקיר הצבעוני שבפינה במעלה המדרגות, יגלה סדרת חללים זרועי ספות, עטורי טפטים צבעוניים בסגנון שנות ה-70, המובילים למרפסת המשקיפה על נוף הרים לילי. הבתים הקטנים זרועים על צלע ההר צפוף-צפוף, מוארים באינספור נקודות אור בוהקות ככוכבים, ומגדל המסגד הרחק למעלה זוהר כמו סימן קריאה קטן. כאן מצויים גם שולחנות האוכל העיקריים, לצידם תוכלו להזמין גם נרגילה. מחירי האוכל מזכירים את ברלין, ובניגוד ל-, "Old View Cafe" השוכן במורד אותה הסמטה ממש – כאן דווקא כן מגישים אלכוהול.

המקום כל כך שובה לב עד כי נקל לשכוח עד כמה הוא וההופעה שהגענו לראות הם תופעות נדירות בנוף המקומי. להקות מערביות לא מגיעות לירדן לעולם - מוזיקת רוק ופופ מערבית נתפסת כבאה מן השטן (כנראה השיח'ים הירדנים תפסו כמה הורים אמריקאים משנות ה-50 לשיחה). למשרוע ליילה הותר להגיע רק מאחר שהיא להקה ערבית ששרה בשפת אמה.

 

ביום ההופעה אנחנו מחליטים לראות איך נראה האמפיתיאטרון העתיק באור מלא, לפני שיוסווה על ידי מעריצים ואבטחה. הלהקה כבר עשתה את הסאונד צ'ק יום קודם לכן, וחלק מן הציוד כבר במקומו – כמו גם אינספור דגלים של נסקפה, נותנת החסות של ההופעה, הזרועים לצד העמודים העתיקים אדירי המימדים. לא רק דגלים זרועים כאן – כמו פינות רבות ברחבי העיר, גם צידו החיצוני של התיאטרון, הפונה לרחוב, הפך למיני-מזבלה, זרועת אשפה, בקבוקים ריקים, אריזות ריקות ושאריות מזון. קשה להאמין שבעיר שכה קשורה לעברה קיים זלזול מופגן כל כך. למרבה המזל, התיאטרון עצמו מצליח להישאר נקי מבפנים. אנחנו מתבקשים שלא לעלות על הבמה, ומפצים על כך בטיפוס במעלה כל המדרגות החלקלקות. הנוף מלמעלה מרהיב. החלל עצום, והציוד על הבמה נראה כמו צעצועים. בערב אנחנו מגיעים אחרי מנוחת ייגעים, כשהחימום כבר בעיצומו. אלעאה וואראדי הסעודים נותנים הופעה חביבה, אבל ההתרגשות האמיתית עוד לא התחילה. רוב הקהל כבר במקומו, מצפה בקוצר רוח. כל החששות היו לשווא – האווירה במקום חמה וידידותית, מגובשת על ידי אהבה ללהקה שחרטה על דגלה את מסר הסובלנות כלפי האחר. בירדן השמרנית, שבה נשים מתבקשות להתלבש בצניעות בצאתן אל הרחוב, יוצרים קירות האמפיתיאטרון הגבוהים חלל מוגן עבור שבירת המוסכמות. סקירה של היציעים מגלה חיג'יאבים פזורים בתוך ים של שיער פזור, חולצות צנועות לצד שרוולים קצרים, אשר פה ושם גם חושפים קעקועים. אני חשה צביטה קטנה עבור הצופים שנמצאים אי שם למעלה – 25 הדינרים (140 שקלים) ששילמנו עבור הזכות להיות בתוך מה שבהופעות בארץ מכונה "מעגל הזהב", שווים לשכר יום עבודה שלם של ירדני ממוצע. כנראה שזה מסביר למה יש חללים ריקים על ספסלי האבן ובתוך הרחבה המגודרת – רק בחודש האחרון עלו מחירי הדלק בירדן ב-100%, מחצי דינר לליטר לדינר שלם.

ברבע לעשר עולים סוף סוף משרוע ליילה, כמעט שעתיים אחרי השעה הנקובה בכרטיס. איחור כמעט תל אביבי. סינו עולה בג'ינס ובז'קט מחויט, ומצית את הקהל תוך רגע. ההשוואה המיידית המתבקשת היא לפרדי מרקורי. החל בהופעה החיצונית (קומפלט עם שפם), עבור בנוכחות הבימתית המתפרצת, וכלה ביכולות הקוליות המרהיבות שלו, חאמד סינו הוא ללא ספק תשובה ראויה לאגדת הרוק שבנתה את קווין. ההשוואה הזו דורשת למתוח קווים מקבילים נוספים, אבל נראה שאת קהל המעריצות העצום שלו זה לא באמת מעניין. הצווחות שמהדהדות באמפי רחב הידיים כאשר סינו משליך את הג'קט אל תוך הקהל, ונותר בגופיה החושפת זרועות שריריות לעילא, לא היו מביישות אף הופעה של ג'סטין ביבר. אני מצירה בפעם המי-יודע-כמה ב-24 השעות האחרונות על היעדר בקיאותי בשפה הערבית, אבל המוזיקה כובשת גם בלעדיה.

ואז מגיע רגע מכריע. בתוך חלל מהדהד, עם מערכת סאונד מפוקפקת, נשמעים התווים הראשונים של "Ne me quitte pas"  של ז'אק ברל – ואני קופאת על מקומי בפה פעור. מופשט מכל עיטור מוזיקלי מיותר, מגיש סינו ביצוע חודרני עד כאב, השני רק למקור; והוא עושה זאת בערבית. אם עד עתה פשוט חשבתי שהלהקה טובה, הרי שעכשיו אני מאוהבת. הקסם שליילה מהלכים על הקהל שלישי בעיני רק לזה שחוויתי בהופעותיהם של לאונרד כהן ושל אמיר קוסטוריצה ולהקתו. לאורך כל שארית אותו הלילה אני שרויה בטראנס. סינו מגיש שיר שלם בפלצטו כמעט בלתי אפשרי, אחר דרך מכשיר עיוות קול, שלישי בראפ. מוכיח שוב ושוב שאין דבר שאינו מסוגל לשיר. זוגות קוויריים סביבי פוצחים בריקוד לצלילי אחת הבלדות ("שים אל יסמין"?). כשאני מסיטה את מבטי הצידה, אל פאתי הבמה, אני מגלה את השוטרים שסיפקו את האבטחה הכבדה לאירוע שעוּנים בשוּרה על המעקה, חוזים בסינו כמו מהופנטים, מחוייכים מאוזן עד אוזן. למרבה האירוניה, נראה כי ליילה עצמם מתרגשים לא פחות. לקראת סוף ההופעה הם שולפים שלט עם הכיתוב "עמאן, 14-09-12" ומבקשים צילום למזכרת עם הקהל.

ההופעה מגיעה לקיצה בלי הדרן. אנחנו לא מסופקים, ורעבים לעוד, אבל בשום אופן לא מוכנים לתת לרעב הזה לדחוף אותנו לאפטר פארטי המתוכננת. אנחנו את מנת המוזיקה שלנו ללילה זה כבר קיבלנו - מכאן אפשר רק לרדת. אנחנו יורדים לתפוס מונית וחוזרים אל, Books@cafe לסגור את הלילה בשתיה רגועה.

בסופו של סופ"ש, למרות שמדובר בחו"ל הכי קרוב והכי זול שתוכלו לדמיין, נסיעה לירדן היא עסק מסובך. עוד לפני שהתחלנו לדבר על העמלות המרובות שתיאלצו לשלם במעברי הגבול (והאמינו לי, יסחטו מכם כל אגורה אפשרית), יותר מכל היא דורשת הכנה נפשית. היא בהחלט לא אירופה, אפילו לא ירושלים, ומי שרגיל לנוף אורבני מודרני יופתע לגלות מעין יפו המתפרשת על פני שטח בגודל מדינה בארצות הברית. חיי הלילה, כאמור, בלתי קיימים, אבל בהינתן חברה טובה תוכלו ליצור אותם בעצמכם על כוס תה משובח, או אפילו באחד ממאות דוכני הפירות והמיצים הממלאים את העיר באותו אופן שבו בתי קפה ממלאים את תל אביב. בקיצור, גברים חובבי נרגילה ונשים שאינן חוששות מבגדים ארוכים יגלו בה קסם מיוחד במינו, תושבים מזמינים פנים, וחומוס משובח (Hashem בדאון-טאון). רק לא לשכוח קרם הגנה.

פורסם בעכבר העיר, 21.09.2012