"המועדון שלי זה לא לקוראים של העיתון שלכם", אומר בתחילת הסדרה החדשה
של ערוץ 10, "אלנבי", ארז (אביב אלוש), לעיתונאי (נדב נייטס). "אלנבי זה
אוטונומיה". העולם של "אלנבי" הוא קטן, מלוכלך, שולי, גזעני ונשלט על ידי
גברים כוחניים החושבים עצמם לאֵלים. ודווקא בשל כך אסור בשום אופן לפטור
אותו – אנחנו כבר יודעים לאן מתדרדרים מגזרים בישראל שזוכים לאוטונומיה
נטולת פיקוח. צפייה בפרק הראשון של הסדרה חושפת אותה כמיקרוקוסמוס של החברה
הישראלית מדוייק יותר משהיו אי פעם "פלורנטין", "עניין של זמן", או כל
ניסיון שהיה כאן ליצור קאנון של טלוויזיה שהיא ישראלית במהותה. והדיוק הוא
בראש ובראשונה בחולַיים.
כל הדמויות בסדרה רחוקות מלהיות מיצג של שלמות מוסרית, אבל גם בתוך כך אלה המופרעות יותר הן גם אלה החריגות יותר. המאבטחים של מועדון החשפנות "אלנבי דאנס בר" (או בשמו האמיתי, "אלנבי 40″), הם בלא יוצא מן הכלל רוסים. מתוכם מסתמן המאבטח דימה (סרגיי בוכמן) כבלתי יציב ואלים. אחרי שחברתו מיקה (מורן אטיאס) מותקפת במועדון, הנקמה של דימה היא מהירה, עקובה מדם ורחוקה כחוט השערה מלהפוך לרצח. הטעימה מן הפרק הבא, בה צועק דימה "את הלב שלי, מיקה! את לא תברחי ממני! גם בקבר את לא תברחי ממני!", מאפשרת קביעה בטוחה למדי לגבי אופי היחסים האלים שלו עם בת זוגו. מי שתקף אותה, אגב, לא עונה על סטנדרט הבליין הישראלי הממוצע – הזקן והכיפה שעל ראשו מסמנים אותו כשייך לקבוצה לה הורגלנו זה מכבר לשייך אלימות כלפי נשים, בין אם פיזית ובין אם נפשית. עם זאת, הסצינה שבה צופים ארז והמאבטח אלכס (מיקי ליאון) בתקיפה שנקלטתה במצלמות מביאה אמירה מדוייקת על היחס לנשים בחברה החילונית דווקא. "מי מרביץ ככה לבחורה, אתה יכול להסביר לי?", שואל ארז. "כלב", עונה אלכס בכעס. "למה?", ממשיך ונוקב ארז. "למה? היא לא רצתה אותו", קובע אלכס, ומעורר טריגר בקרב כל מי שאי פעם נאלצה לסלק מעל עצמה מטרידנים. אין אישה בישראל, מכל דת, גזע או מעמד כלכלי, שהתסריט הזה זר לה: הוא מטריד אותך, את מסרבת באיפוק, הוא ממשיך להטריד, את מפסיקה להיות נחמדה, הוא הופך להיות אלים מילולית ו/או פיזית. זו לא נחלת הסלאמז בלבד.
היוצרים מנסים לרמוז לצופים כי הדמות כלפיה הם אמורים לגלות חיבה ואמפתיה היא זו של עדו (גיא אריאלי), חברו של ארז מן המועדון. לכאורה עדו הוא ערס בעל נפש רכה ועדינה אבל מבט בוחן יותר על דמותו מגלה כי הסכנה שהוא טומן בחובו גדולה יותר מזו של הגברים האחרים. אחרת איך אפשר להסביר סצנה שבה הוא מוזג אלכוהול לבחורה במצב נפשי מעורער, במטרה לשכב איתה? בשפה המשפטית קוראים לזה אונס.
הדמות הנשית היחידה שיש לגביה בינתיים התחלה של בהירות היא זו של החשפנית נוקי (רומי אבולעפיה). תמיד מרגש לגלות דמויות נשיות חזקות ודעתניות, ומרגש כפליים לגלות אותן כאן. סצינת הסטוץ שלה היא אולי אחת הסצינות המין החזקות ביותר שנראו על המסך הישראלי. נוקי לא משלמת מס שפתיים, לא במילים ולא במעשים. היא יודעת בדיוק מה שניהם רוצים האחד מהשני – זיון מהיר נטול מחוייבות – ואת זה בדיוק היא עושה, כמעט למורת רוחו של הבחור. למעשה, הוא כל כך מופתע שהוא מציע לה לשלם על האקט, כמרמז שנשים שאינן עוסקות במתן שירותי מין למחייתן אינן מסוגלות – בניגוד לגברים, כמובן - לקיים מין נטול רגשות. בחברה בה זנות היא עדיין בלתי חוקית וההאשמה בעיסוק בתחום עדיין נתפסת בקרב אנשים רבים כעלבון, זוהי דרך נוספת לסמן את האישה העצמאית כבעלת מוסר מפוקפק וכבלתי ראויה לתשומת לב רצינית. אות קין נוסף מגיע עם חשיפת החבר בו נוקי בוגדת. העצמאות שלה עדיין מאיימת מדי עבור הצופה הישראלי, הזקוק לאישוש כי נשים לא באמת מתנהלות בעולם תוך בעלוּת על המיניות שלהן.
שהרי האינדוקטרינציה לנשיות כנועה מתחילה כבר בגיל הרך – כפי שניתן לראות בסצינת הפתיחה, בה ארז משכיב את בתו הקטנה לישון. לפני השינה הוא שר יחד איתה את הבית הראשון של "בני ילד רע", שיר שהמשכו זכור לכולנו במבט המתיילד שלו על התעללות. הסצינה הזו מתכתבת עם מערכת היחסים האלימה בין דימה לבין מיקה, שבהמשך נחשף עיסוקה כחשפנית, עם התוקף הדתי, ועם האמירה של כריס רוק שאחד השוטרים מצטט לארז: "מאז שנולדה לי בת אני חושב רק על דבר אחד - איך להרחיק אותה מהעמוד". היוצרים שזרו כאן בצורה די מיומנת את מוטיב "החטא ועונשו", המקשר בין מיניות נשית לבין האלימות המגיעה בעקבותיה - קישור שחונכנו זה מכבר לעשות.
קל מאוד לפטור את "אלנבי" כמייצגת של תרבות שוליים או כפנטזיה. אתגר גדול הרבה יותר הוא להבין שמדובר באחת המראות הברורות ביותר שהוצבו מול צופה הטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון, ואולי אי פעם. מראה המשקפת את כל המיזוגניה, הגזענות והרוע שהקהל של הטלוויזיה בארץ כל כך אוהב להכחיש.
פורסם בסלונה, 22.07.2012
כל הדמויות בסדרה רחוקות מלהיות מיצג של שלמות מוסרית, אבל גם בתוך כך אלה המופרעות יותר הן גם אלה החריגות יותר. המאבטחים של מועדון החשפנות "אלנבי דאנס בר" (או בשמו האמיתי, "אלנבי 40″), הם בלא יוצא מן הכלל רוסים. מתוכם מסתמן המאבטח דימה (סרגיי בוכמן) כבלתי יציב ואלים. אחרי שחברתו מיקה (מורן אטיאס) מותקפת במועדון, הנקמה של דימה היא מהירה, עקובה מדם ורחוקה כחוט השערה מלהפוך לרצח. הטעימה מן הפרק הבא, בה צועק דימה "את הלב שלי, מיקה! את לא תברחי ממני! גם בקבר את לא תברחי ממני!", מאפשרת קביעה בטוחה למדי לגבי אופי היחסים האלים שלו עם בת זוגו. מי שתקף אותה, אגב, לא עונה על סטנדרט הבליין הישראלי הממוצע – הזקן והכיפה שעל ראשו מסמנים אותו כשייך לקבוצה לה הורגלנו זה מכבר לשייך אלימות כלפי נשים, בין אם פיזית ובין אם נפשית. עם זאת, הסצינה שבה צופים ארז והמאבטח אלכס (מיקי ליאון) בתקיפה שנקלטתה במצלמות מביאה אמירה מדוייקת על היחס לנשים בחברה החילונית דווקא. "מי מרביץ ככה לבחורה, אתה יכול להסביר לי?", שואל ארז. "כלב", עונה אלכס בכעס. "למה?", ממשיך ונוקב ארז. "למה? היא לא רצתה אותו", קובע אלכס, ומעורר טריגר בקרב כל מי שאי פעם נאלצה לסלק מעל עצמה מטרידנים. אין אישה בישראל, מכל דת, גזע או מעמד כלכלי, שהתסריט הזה זר לה: הוא מטריד אותך, את מסרבת באיפוק, הוא ממשיך להטריד, את מפסיקה להיות נחמדה, הוא הופך להיות אלים מילולית ו/או פיזית. זו לא נחלת הסלאמז בלבד.
היוצרים מנסים לרמוז לצופים כי הדמות כלפיה הם אמורים לגלות חיבה ואמפתיה היא זו של עדו (גיא אריאלי), חברו של ארז מן המועדון. לכאורה עדו הוא ערס בעל נפש רכה ועדינה אבל מבט בוחן יותר על דמותו מגלה כי הסכנה שהוא טומן בחובו גדולה יותר מזו של הגברים האחרים. אחרת איך אפשר להסביר סצנה שבה הוא מוזג אלכוהול לבחורה במצב נפשי מעורער, במטרה לשכב איתה? בשפה המשפטית קוראים לזה אונס.
הדמות הנשית היחידה שיש לגביה בינתיים התחלה של בהירות היא זו של החשפנית נוקי (רומי אבולעפיה). תמיד מרגש לגלות דמויות נשיות חזקות ודעתניות, ומרגש כפליים לגלות אותן כאן. סצינת הסטוץ שלה היא אולי אחת הסצינות המין החזקות ביותר שנראו על המסך הישראלי. נוקי לא משלמת מס שפתיים, לא במילים ולא במעשים. היא יודעת בדיוק מה שניהם רוצים האחד מהשני – זיון מהיר נטול מחוייבות – ואת זה בדיוק היא עושה, כמעט למורת רוחו של הבחור. למעשה, הוא כל כך מופתע שהוא מציע לה לשלם על האקט, כמרמז שנשים שאינן עוסקות במתן שירותי מין למחייתן אינן מסוגלות – בניגוד לגברים, כמובן - לקיים מין נטול רגשות. בחברה בה זנות היא עדיין בלתי חוקית וההאשמה בעיסוק בתחום עדיין נתפסת בקרב אנשים רבים כעלבון, זוהי דרך נוספת לסמן את האישה העצמאית כבעלת מוסר מפוקפק וכבלתי ראויה לתשומת לב רצינית. אות קין נוסף מגיע עם חשיפת החבר בו נוקי בוגדת. העצמאות שלה עדיין מאיימת מדי עבור הצופה הישראלי, הזקוק לאישוש כי נשים לא באמת מתנהלות בעולם תוך בעלוּת על המיניות שלהן.
שהרי האינדוקטרינציה לנשיות כנועה מתחילה כבר בגיל הרך – כפי שניתן לראות בסצינת הפתיחה, בה ארז משכיב את בתו הקטנה לישון. לפני השינה הוא שר יחד איתה את הבית הראשון של "בני ילד רע", שיר שהמשכו זכור לכולנו במבט המתיילד שלו על התעללות. הסצינה הזו מתכתבת עם מערכת היחסים האלימה בין דימה לבין מיקה, שבהמשך נחשף עיסוקה כחשפנית, עם התוקף הדתי, ועם האמירה של כריס רוק שאחד השוטרים מצטט לארז: "מאז שנולדה לי בת אני חושב רק על דבר אחד - איך להרחיק אותה מהעמוד". היוצרים שזרו כאן בצורה די מיומנת את מוטיב "החטא ועונשו", המקשר בין מיניות נשית לבין האלימות המגיעה בעקבותיה - קישור שחונכנו זה מכבר לעשות.
קל מאוד לפטור את "אלנבי" כמייצגת של תרבות שוליים או כפנטזיה. אתגר גדול הרבה יותר הוא להבין שמדובר באחת המראות הברורות ביותר שהוצבו מול צופה הטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון, ואולי אי פעם. מראה המשקפת את כל המיזוגניה, הגזענות והרוע שהקהל של הטלוויזיה בארץ כל כך אוהב להכחיש.
פורסם בסלונה, 22.07.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה