ב-28 באוגוסט ייערך בגן סאקר בירושלים פסטיבל הרגאיי Zion Reggae Fest 2012, בהשתתפות בארינגטון לוי (לראשונה בארץ), אלפא בלונדי (שחוזר להופיע בארץ אחרי 20 שנה), והכשרונות המקומיים זבולון דאב סיסטם, שבק ס' והתקווה 6.
עבור אוהבי הרגאיי בישראל מדובר באירוע גדול בכל קנה מידה, ואחורי הקלעים
שלו מרתקים לא פחות. לבארינגטון לוי תוכננה הופעת יחיד בבארבי ביולי, אלא
שאז הוא הוזמן להופיע מול ברק אובמה. מתוך הבנה שלא ניתן לסרב להצעה כזו,
נדחתה ההופעה שלו לתאריך ולמיקום החדש, ונתנה למפיקים, גי "אפיקומן"
דרייפוס וגיל "ראסטה" בונשטיין, הזדמנות להפוך את שיתוף הפעולה הראשון שלהם
מזה שנתיים לאירוע הרבה יותר גדול.
דרייפוס ובונשטיין הם שמות נרדפים למוזיקת רגאיי בארץ. בונשטיין, שאת ראשו,
למרות כינויו המטעה, מעטר שיער קצר "רגיל" למראה, הוא מפיק הרגאיי הוותיק
בארץ. דרייפוס, מי שניתן לכנות "ממשיך דרכו", הוא מפיק ודי ג'יי מוכר בזכות
עצמו (לא רק ברגאיי), והבעלים של משרד הכרטיסים "מיסטר טיקט", שהפיק בזמנו
כמה ממסיבות הרחוב הגדולות ביותר של תל אביב ותקלט ברחבי אירופה. "בשביל
כל מי שנכנס לרגאיי, השם הראשון והשני והשלישי שהוא ישמע זה גיל ראסטה",
מספר דרייפוס על ההיכרות ביניהם. "אתה הולך ומחפש גיל עם ראסטות. אתה פונה
לאיזה כמה גילים עם ראסטות, ואתה מבין שזה כנראה לא הם, עד שאתה רואה מי זה
בעצם גיל ראסטה המקורי, האוריגינל".
בונשטיין היה הראשון להביא לישראל את הז'אנר הג'מייקני, לאחר שנחשף אליו לראשונה בעת שהותו בפריז בשנות ה-70. "גיליתי את בוב מארלי ואת הרגאיי בתקופה שעוד לא היה שום מידע, נכנסתי לעולם מסתורי לגמרי", הוא מספר בתוגה. "פעם היה אפשר עוד לגלות עולמות, היום הכל חשוף דרך האינטרנט". ב-1980 חזר בונשטיין לישראל, והחל לארגן מופעי רגאיי ולהביא אמנים מחו"ל להופעות. ב-1985 הוא פתח בתל אביב את המועדון South Western Township) Soweto), שפעל במשך 12 שנה והיווה מרכז לתרבות ג'מייקנית ואפריקאית. הופעות התקיימו במקום באופן סדיר, ובשבתות, כשהיה סגור, היווה המועדון מקום מפגש לערבי קהילה אפריקאיים. הקהל הורכב מיוצאי אפריקה (גאנה, ניגריה, חוף השנהב, ומאוחר יותר, עם העלייה האתיופית, גם מאתיופיה), ממקומיים ומתיירים צעירים. "עברו שם אלפים של אנשים", מעיד בונשטיין. "המועדון היה מאוד קוסמופוליטי, וזה תרם מאוד לכך שהוא היה הכי מעודכן שיש מבחינת מוזיקה". במהלך שנות ה-90 הפיק בונשטיין את ארבעת פסטיבלי הרגאיי באכזיב, בהם השתתפו להקות רגאיי בולטות מג'מייקה ומרחבי אפריקה. בפסטיבל האחרון, שהתקיים ב-1996, נכחו כ-8000 איש. במקביל, המשיך לייבא ולהפיק הופעות בודדות של אמנים בולטים בז'אנר.
המפגש בין שני המפיקים הוליד את פורטל "רגאיי", החוגג בימים אלה חמש שנים לקיומו. הפורטל היה המקום הראשון באינטרנט הישראלי שריכז מידע על הז'אנר, וכלל היסטוריה, ביקורות, כתבות, ועדכונים על מסיבות ואירועי רגאיי. הפורום באתר יצר קהילה מגובשת, וסיפק במה לדיונים ולחילופי מידע. "בשנה הראשונה היו לנו בין 15 ל-20 אלף כניסות בחודש", מעיד בונשטיין. עם זאת, מהפכת הרשתות החברתיות נתנה באתר את אותותיו. הניהול העצמאי והיעדר הפרסומות לא אפשרו אחזקת כתבים בתשלום, וההיענות ההתנדבותית הייתה מועטה. אופן ניהול האתר, המופעל על ידי עורך ראשי אחד, מיושן כיום מכדי לעמוד בקצב העדכונים בפייסבוק, וחידושו יעלה סכום כסף לא מבוטל. דיוני הפורום עברו לפייסבוק והאתר מתעדכן לעיתים נדירות למדי. המשיכה העיקרית שלו כיום היא בתיעוד שהוא מספק של היסטוריית הרגאיי בארץ, הן בטקסט והן בתמונות. "העניין הוא שבעיקר היינו לבד, ועשינו הכל לבד, והתעייפנו", מסביר דרייפוס. "יש כל הזמן הזרמת מידע כל כך מאסיבית שאי אפשר לעמוד בקצב", מוסיף בונשטיין.
למרות הקשיים, בונשטיין אופטימי. "ישראל נחשבת בג'מייקה למעצמת רגאיי, מבחינת כמות האמנים שהגיעו לפה, מבחינת הישראלים שמבקרים וחיים שם בגטו", הוא מכריז בגאווה, ושולף קלסר עצום עם כתבות וקטעי עיתונות - זהו רק אחד מתוך כ-30 קלסרים דומים השוכנים אצלו על המדף, ומתרחבים תדיר. לדברי בונשטיין, הפרק בסדרה "פעם בחיים", במהלכו התגוררו נינט טייב ובן ארצי בדאון טאון של קינגסטון, יצר גל ענק של תיירות ישראלית למקום. "לא לא לא!", מתפרץ לדבריו דרייפוס. "יש מעט מאוד ישראלים בג'מייקה. כל מי שהיה בג'מייקה אתה מכיר אותו אישית. כולם עברו אצלך. זה מעט מאוד יחסית. גם מה שאמרת שישראל היא מעצמה של רגאיי, אני חושב שזה רחוק מאוד מהמציאות". אבל בונשטיין ממשיך ומתעקש: "ישראל מעצמת רגאיי, ראסטה", הוא קובע ומציג בפניי ראיונות וביקורות אלבומים מתוך עיתונים ישראלים, אמריקאים וג'מייקנים. כתבות על Soweto, ביקורות מהללות על אלבומים של להקות ישראליות, דיווחים על ההופעות בארץ.
לדבריו, הייתה לתרומה של פילוני לדאנס הול ב-2003 השפעה על המוזיקה הג'מייקנית. "הוא היה המפיק הלבן הראשון שהצליח להגיע למצעד הפזמונים הג'מייקני, במקומות מכובדים מאוד, ואפילו עם להיט שהגיע למקום ראשון - ועם מוזיקה שהיא בעצם לא רגאיי. הביקורים של פילוני, ושל שבק ס' שהיו חודשיים בג'מייקה, וכל הקשר שהיה למועמדים עם מפיקים מוזיקליים מג'מייקה, וזה שיוסי פיין הקליט בג'מייקה - והיו על זה המון כתבות, כי זה מעניין אותם שישראלים באים. אז בג'מייקה, אני חושב, שכן יש הרגשה שישראל מעצמת רגאיי, ראסטה".
כל הופעה שהשניים מביאים לארץ היא בעיניהם הישג תרבותי עצום. כך, למשל, ההופעה של זיגי מארלי, שהופיע בארץ בזמן מלחמת לבנון השנייה. מיקום ההופעה שונה פעמיים, בהתאמה להתרחבות טווח הטילים שנורו על ישראל באותה תקופה, אבל שעה שדפש מוד ביטלו, מארלי לא התייאש לרגע. כל אחד מן האמנים הג'מייקנים שהביאו השניים לישראל זוכה מן המפיקים לטיול בירושלים (פרט ל- Burning Spear, שבזמן שהותו בישראל ב-1990 פרצו בירושלים מהומות דמים ברחבת הכותל), ולמבט מקיף על חיי התרבות המקומיים. "אנחנו בעצם סוג של משרד תרבות עצמאי", מעיד דרייפוס. "הדימוי שיש להם בראש של ישראל הוא של גמלים וחיילים, ואנחנו בעצם מראים להם את מה שקורה פה. איך לא הכל סובב סביב שנאה, איך כן אפשר להיות חיובי ואפשר לחפש את הדברים החיוביים בכל דבר שהוא רע. צריך להבין שברגע שאמן מסוים שיש לו הרבה חסידים כותב 'הייתי בישראל והיה מדהים' זה שווה הרבה יותר מפרסומות של 200 אלף דולר שמבזבזים על כל מיני שטויות של משרדי פרסום שמראים בחורות בביקיני".
"כל להקה, מכל סגנון מוזיקה, זה נס שהיא מגיעה", קובע בונשטיין. "היו לי פעמיים כרטיסים להופעות של פראנק זאפה – פעם אחת כל הציוד שלו נשרף במונטרו, פעם שנייה הוא נפל מהבמה ושבר את הרגל. לא ראיתי אותו. כל הרכב שאנחנו מחכים לו בשדה תעופה, הייתי אומר 'ברגע שהם אצלנו פה, כבר לא מעניין אותי, יבואו לא יבואו אנשים'. הכל קרה, הזמר לא איבד את הקול שלו, אף אחד לא נפצע? זהו, עשינו את זה. עוד שלושה ימים הם עוזבים, מעכשיו - תענוג, נהנים מכל רגע, ראסטה. 30 שנה אני מביא אמנים, מעולם לא היה לי ביטול. אף אמן ג'מייקני לא ביטל אף פעם את ההופעה שלו בישראל, לא חשוב באיזה מצב, גם במלחמה. זה היה נס שהם כולם הגיעו. גם כשמטאליקה באים לפה זה נס, כל להקה זה נס".
פורסם בעכבר העיר, 24.08.2012
 |
| גיל את גי צילום: מקס צ'רטקוב |
בונשטיין היה הראשון להביא לישראל את הז'אנר הג'מייקני, לאחר שנחשף אליו לראשונה בעת שהותו בפריז בשנות ה-70. "גיליתי את בוב מארלי ואת הרגאיי בתקופה שעוד לא היה שום מידע, נכנסתי לעולם מסתורי לגמרי", הוא מספר בתוגה. "פעם היה אפשר עוד לגלות עולמות, היום הכל חשוף דרך האינטרנט". ב-1980 חזר בונשטיין לישראל, והחל לארגן מופעי רגאיי ולהביא אמנים מחו"ל להופעות. ב-1985 הוא פתח בתל אביב את המועדון South Western Township) Soweto), שפעל במשך 12 שנה והיווה מרכז לתרבות ג'מייקנית ואפריקאית. הופעות התקיימו במקום באופן סדיר, ובשבתות, כשהיה סגור, היווה המועדון מקום מפגש לערבי קהילה אפריקאיים. הקהל הורכב מיוצאי אפריקה (גאנה, ניגריה, חוף השנהב, ומאוחר יותר, עם העלייה האתיופית, גם מאתיופיה), ממקומיים ומתיירים צעירים. "עברו שם אלפים של אנשים", מעיד בונשטיין. "המועדון היה מאוד קוסמופוליטי, וזה תרם מאוד לכך שהוא היה הכי מעודכן שיש מבחינת מוזיקה". במהלך שנות ה-90 הפיק בונשטיין את ארבעת פסטיבלי הרגאיי באכזיב, בהם השתתפו להקות רגאיי בולטות מג'מייקה ומרחבי אפריקה. בפסטיבל האחרון, שהתקיים ב-1996, נכחו כ-8000 איש. במקביל, המשיך לייבא ולהפיק הופעות בודדות של אמנים בולטים בז'אנר.
המפגש בין שני המפיקים הוליד את פורטל "רגאיי", החוגג בימים אלה חמש שנים לקיומו. הפורטל היה המקום הראשון באינטרנט הישראלי שריכז מידע על הז'אנר, וכלל היסטוריה, ביקורות, כתבות, ועדכונים על מסיבות ואירועי רגאיי. הפורום באתר יצר קהילה מגובשת, וסיפק במה לדיונים ולחילופי מידע. "בשנה הראשונה היו לנו בין 15 ל-20 אלף כניסות בחודש", מעיד בונשטיין. עם זאת, מהפכת הרשתות החברתיות נתנה באתר את אותותיו. הניהול העצמאי והיעדר הפרסומות לא אפשרו אחזקת כתבים בתשלום, וההיענות ההתנדבותית הייתה מועטה. אופן ניהול האתר, המופעל על ידי עורך ראשי אחד, מיושן כיום מכדי לעמוד בקצב העדכונים בפייסבוק, וחידושו יעלה סכום כסף לא מבוטל. דיוני הפורום עברו לפייסבוק והאתר מתעדכן לעיתים נדירות למדי. המשיכה העיקרית שלו כיום היא בתיעוד שהוא מספק של היסטוריית הרגאיי בארץ, הן בטקסט והן בתמונות. "העניין הוא שבעיקר היינו לבד, ועשינו הכל לבד, והתעייפנו", מסביר דרייפוס. "יש כל הזמן הזרמת מידע כל כך מאסיבית שאי אפשר לעמוד בקצב", מוסיף בונשטיין.
למרות הקשיים, בונשטיין אופטימי. "ישראל נחשבת בג'מייקה למעצמת רגאיי, מבחינת כמות האמנים שהגיעו לפה, מבחינת הישראלים שמבקרים וחיים שם בגטו", הוא מכריז בגאווה, ושולף קלסר עצום עם כתבות וקטעי עיתונות - זהו רק אחד מתוך כ-30 קלסרים דומים השוכנים אצלו על המדף, ומתרחבים תדיר. לדברי בונשטיין, הפרק בסדרה "פעם בחיים", במהלכו התגוררו נינט טייב ובן ארצי בדאון טאון של קינגסטון, יצר גל ענק של תיירות ישראלית למקום. "לא לא לא!", מתפרץ לדבריו דרייפוס. "יש מעט מאוד ישראלים בג'מייקה. כל מי שהיה בג'מייקה אתה מכיר אותו אישית. כולם עברו אצלך. זה מעט מאוד יחסית. גם מה שאמרת שישראל היא מעצמה של רגאיי, אני חושב שזה רחוק מאוד מהמציאות". אבל בונשטיין ממשיך ומתעקש: "ישראל מעצמת רגאיי, ראסטה", הוא קובע ומציג בפניי ראיונות וביקורות אלבומים מתוך עיתונים ישראלים, אמריקאים וג'מייקנים. כתבות על Soweto, ביקורות מהללות על אלבומים של להקות ישראליות, דיווחים על ההופעות בארץ.
לדבריו, הייתה לתרומה של פילוני לדאנס הול ב-2003 השפעה על המוזיקה הג'מייקנית. "הוא היה המפיק הלבן הראשון שהצליח להגיע למצעד הפזמונים הג'מייקני, במקומות מכובדים מאוד, ואפילו עם להיט שהגיע למקום ראשון - ועם מוזיקה שהיא בעצם לא רגאיי. הביקורים של פילוני, ושל שבק ס' שהיו חודשיים בג'מייקה, וכל הקשר שהיה למועמדים עם מפיקים מוזיקליים מג'מייקה, וזה שיוסי פיין הקליט בג'מייקה - והיו על זה המון כתבות, כי זה מעניין אותם שישראלים באים. אז בג'מייקה, אני חושב, שכן יש הרגשה שישראל מעצמת רגאיי, ראסטה".
כל הופעה שהשניים מביאים לארץ היא בעיניהם הישג תרבותי עצום. כך, למשל, ההופעה של זיגי מארלי, שהופיע בארץ בזמן מלחמת לבנון השנייה. מיקום ההופעה שונה פעמיים, בהתאמה להתרחבות טווח הטילים שנורו על ישראל באותה תקופה, אבל שעה שדפש מוד ביטלו, מארלי לא התייאש לרגע. כל אחד מן האמנים הג'מייקנים שהביאו השניים לישראל זוכה מן המפיקים לטיול בירושלים (פרט ל- Burning Spear, שבזמן שהותו בישראל ב-1990 פרצו בירושלים מהומות דמים ברחבת הכותל), ולמבט מקיף על חיי התרבות המקומיים. "אנחנו בעצם סוג של משרד תרבות עצמאי", מעיד דרייפוס. "הדימוי שיש להם בראש של ישראל הוא של גמלים וחיילים, ואנחנו בעצם מראים להם את מה שקורה פה. איך לא הכל סובב סביב שנאה, איך כן אפשר להיות חיובי ואפשר לחפש את הדברים החיוביים בכל דבר שהוא רע. צריך להבין שברגע שאמן מסוים שיש לו הרבה חסידים כותב 'הייתי בישראל והיה מדהים' זה שווה הרבה יותר מפרסומות של 200 אלף דולר שמבזבזים על כל מיני שטויות של משרדי פרסום שמראים בחורות בביקיני".
"כל להקה, מכל סגנון מוזיקה, זה נס שהיא מגיעה", קובע בונשטיין. "היו לי פעמיים כרטיסים להופעות של פראנק זאפה – פעם אחת כל הציוד שלו נשרף במונטרו, פעם שנייה הוא נפל מהבמה ושבר את הרגל. לא ראיתי אותו. כל הרכב שאנחנו מחכים לו בשדה תעופה, הייתי אומר 'ברגע שהם אצלנו פה, כבר לא מעניין אותי, יבואו לא יבואו אנשים'. הכל קרה, הזמר לא איבד את הקול שלו, אף אחד לא נפצע? זהו, עשינו את זה. עוד שלושה ימים הם עוזבים, מעכשיו - תענוג, נהנים מכל רגע, ראסטה. 30 שנה אני מביא אמנים, מעולם לא היה לי ביטול. אף אמן ג'מייקני לא ביטל אף פעם את ההופעה שלו בישראל, לא חשוב באיזה מצב, גם במלחמה. זה היה נס שהם כולם הגיעו. גם כשמטאליקה באים לפה זה נס, כל להקה זה נס".
פורסם בעכבר העיר, 24.08.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה