לפני תשע שנים גילה הקהל הישראלי את להקת הראפ הפלסטינית הראשונה DAM דרך
סרט התעודה "ערוצים של זעם". הסרט עקב אחר שני אמני היפ הופ מתחילים, יחד
ובנפרד – תאמר נפאר וסאבלימינל.
המוזיקאים, שכיום לא ניתן לדמיין כי ייעתרו לחלוק חלל אחד, חלקו באותן
שנים במה וקשרי רעות. "צלמי, צלמי את הדו-קיום", הם צוחקים בפתיחת הסרט,
בפריים המתעד את החבורה באוטובוס משותף, ככל הנראה בדרך להופעה. ואז קרתה
האינתיפאדה השניה. סאבלימינל כתב כי השלום "לא גר פה יותר", DAM הפסיקו
ליצור בעברית, ודרכיהם נפרדו באופן סופי ומוחלט.
למרות הצלחתה המסחררת של DAM באירופה ובארצות הברית, ההיכרות של הקהל הישראלי עמם היא שטחית בלבד. הסיבה לכך היא שבמשך תקופה מאוד ארוכה הדחייה הייתה הדדית – הן מצד הקהל והן מצד הלהקה עצמה. ב-24 במאי תופיע הלהקה במסגרת פסטיבל גלוקאלי 3 במועדון הבארבי בתל אביב, באירוע שניתן לתפוס כחריג. מאז ימי "ערוצים של זעם" הפכה הלהקה לבררנית מאוד בבמות עליהן היא עולה, וכתוצאה מכך מופיעה רק לעיתים נדירות מול קהל דובר עברית. "אנחנו מחפשים מישהו שיכבד אותנו, הופעות שלא מנוגדות לאמונה שלנו", מסביר תאמר נפאר בראיון לעכבר העיר. "לא במה שתנוצל למשהו פוליטי ציוני. אנחנו שואלים מה הפוליטיקה מאחורי כל הופעה. האם זה אמנותי במאת האחוזים, או שיש מאחורי זה מפלגות או ארגונים. לא נופיע על במה שבה יש דגל ישראל ברקע, כי זה לא מייצג אותנו. היינו פעם בהופעה ערבית מופרדת - זו תופעה שיש במגזר, כמו שיש מקומות בישראל כמו בית שמש, שם מפרידים בין גברים לנשים - ואז אמרנו שאם אנחנו מופיעים נגד גדר ההפרדה, אז אנחנו גם לא מוכנים להופיע במקומות שיש בהם הפרדה בין גברים לנשים".
"הסיפור של DAM הוא גם הסיפור של הפלסטינים בישראל", אומרת ד"ר נירית בן ארי, חוקרת במדעי המדינה שבחנה את סצינת ההיפ הופ הישראלית והפלסטינית. "זה ממש מיקרוקוסמוס של דור שנולד בסוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80. שהתבגר לתוך הסכמי אוסלו, לא רצה להיות פוליטי, רצה להיות חלק מהחברה הישראלית. ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה, ובמיוחד אירועי אוקטובר 2000, ופשוט נסתם הגולל. הם עברו תהליך של פוליטיזציה, של רדיקליזציה, של לאומיות ערבית פלסטינית. וזה בדיוק מה שקרה ל-DAM. הם התחילו את דרכם כשהם עושים ראפ בעברית, משתפים פעולה עם ראפרים ישראלים ועם מפיקים ישראלים, במשך בערך חמש שנים מופיעים בכל הארץ, בעברית, וכו'. ואז מגיעה האינתיפאדה - ובום. זהו זה".
במסגרת הפסטיבל יוקרן במוצ"ש הקרוב (19.05) בבית העם בתל אביב סרט התעודה Slingshot Hip Hop. הסרט, בחירת פסטיבל סאנדנס לשנת 2008, פוגש את DAM מספר שנים לאחר האינתיפאדה, כאשר הלהקה יוצרת בערבית בלבד, עוסקת בפעילויות נרחבות לטובת הנוער הפלסטיני ומדברת על זכויות הפלסטינים. "השינוי שקרה באינתיפאדה היה אצל כולם, לא רק אצלי", אומר נפאר. "זה מה שגרם לנו לדבר על פוליטיקה, אבל הניתוח המלא והדעות המובְנות הגיעו הרבה יותר מאוחר. הלוואי שהייתה לי ב'ערוצים של זעם' המודעות לְמה שיש לי היום. בשבילי גזענות הייתה שלא נותנים לי להיכנס למועדון כי אני ערבי - אז פאק איט, הולכים למועדון אחר. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. האבטלה, העוני, המחסור בחינוך, גדר ההפרדה". מול המצלמה של ג'קי רים סאלום, הבמאית של הסרט, הוא מסביר: "אני רוצה דו קיום, אבל חצי-חצי. לא 99% מול אחוז אחד, ושגם האחוז שאני מקבל מחולק. באת, כבשת, לקחת, ופתאום אני בחוץ? זה לא נורמלי, זה לא נראה לי הגיוני. עומד על שלי".
במשך כארבע שנים עקבה סאלום, במאית אמריקאית ממוצא פלסטיני, אחר הלהקות שנתנו את יריית הפתיחה להיפ הופ הפלסטיני, ביניהן MWR, Arapeyat ו-PR, כאשר במרכז עומדים DAM, חלוצי הז'אנר. כחמש שנים לאחר האינתיפאדה, הסרט בוחן את הקשיים של הראפרים הפלסטינים לאור הכיבוש ולאור לחצי החברה הערבית עצמה. מבחינת DAM, הוא חוזר לשורשים שמהם התחילה הלהקה, משאיר בחוץ את תקופת "ערוצים של זעם", ובוחן אותה בנקודה בה היא נמצאת נכון לאותו רגע.
DAM הוקמה בלוד ב-1998 על ידי האחים תאמר וסוהיל נפאר; בהמשך הצטרף אליהם מחמוד ג'ררי. הכל החל כאשר האחים נתקלו בקליפ של טופאק שאקור Holla if ya hear me. "זה נראה כאילו זה צולם בעיר שלנו, בלוד", מספר סוהיל בסרט על חוויית הגילוי. "למרות שלא ידענו אנגלית ולא הבנו את המילים, עשינו את הקישור. תאמר מצא את כל הטקסטים של טופאק שרק יכול היה להשיג, ולמד אנגלית בישיבה באחורי הכיתה, מתרגם את המילים לערבית ומעביר אותם אליי".
ההיפ הופ הפלסטיני הוא למעשה דוגמא המושלמת לגלוקליזציה - הליך של אימוץ תרבות גלובלית תוך התאמתה למקום ולתרבות ספציפיים. "הם לוקחים את הלאומיות השחורה והופכים אותה ללאומיות פלסטינית", מסבירה ד"ר בן ארי. "ההיפ הופ בתחילת דרכו היה שופר של מיעוטים מדוכאים תרבותית שהרגישו שהתרבות ההגמונית דוחה אותם, ויצרו משהו שנובע מתוך השורשים שלהם, מתוך הזהות שלהם, מתוך חוויית החיים שלהם כמיעוט. צפון-אפריקאים בצרפת, תורכים בגרמניה, אבורג'ינים באוסטרליה, פלסטינים בישראל - זה הפך להיות מעין קשר, הרגשה של חלק מאותו עניין בצורה גלובלית".
ב-2007 גילה הקהל הישראלי את DAM בפעם השנייה, דרך פסקול הסדרה "עבודה ערבית". סייד קשוע, שהתאהב באלבום של הלהקה (שיצא שנה קודם לכן), ביקש לאמץ מספר שירים עבור הסדרה שכתב על עיתונאי ממוצא פלסטיני המנסה להשתלב בחברה הישראלית. הלהקה נענתה, ו"נע'ייר בוכרה" ("לשנות את המחר") הפך לשיר הנושא של הסדרה. בראיונות סיפר נפאר כי בדיעבד לא אהב את האופן שבו הציגה הסדרה את הערבי. "אם להיות פתוח – הייתי עושה את זה אחרת", הוא מודה בשיחה איתו. "יש כאן איזו נורמליזציה, שהוא בא וצוחק על ערבים בפריים טיים הישראלי. זה מקום לא נוח להיות בו. אחרי שסייד הציע לנו, ביקשתי לראות את הסדרה ודיברתי איתו לפחות שעה בטלפון. אמרתי לו כל מה שאני אוהב ולא אוהב. ראיתי שאנחנו באים עם אותן כוונות, לא הסכמנו על הדרך".
היום נפאר יותר מפרגן לסדרה מאז הראיונות ההם. "ראשית, היוצר הוא ערבי", אומר נפאר. "אם כבר לקחת נושא כזה ולצחוק עליו בערוץ ישראלי, לפחות מי שכתב את זה הוא גם ערבי. גם אם הייתה לנו תחנה ערבית שזה היה משודר בה זה היה משהו אחר, אבל אין לנו תחנה משלנו. שנית, אנחנו חושבים שסייד, בלי קשר להיותו ערבי, הוא אדם חכם בטירוף ומוכשר בטירוף. קהל היעד שלו זה ישראלים יהודים, ואני חושב שהוא משחיל את המסרים שלו בצורה מאוד חכמה".
בימים אלה עובדים DAM על אלבום שני, שייקרא, בתרגום לעברית, "דבקה על הירח", ואשר מבטיח להיות לירי יותר, עלילתי יותר ומוזיקלי יותר מקודמו. "באלבום הראשון היינו יותר פאבליק אנמי", אומר נפאר. "אני לא מתחרט עליו, אבל הרגשתי שאני מרגיש סאות'פארק ובראיונות אני אילנה דיין. באלבום הזה החלטנו לעשות גם מוזיקה שהיא יותר fun". אין בכך כדי לומר שפאבליק אנמי הפכו לאמינם – האלבום החדש עדיין ידבר על אותם נושאים הקרובים לליבה של הלהקה, הפעם דרך סיפורים שמדגימים כי האישי הוא הפוליטי. הלהקה שהפכה לאחד השופרים הכי מגניבים של ההתנגדות לכיבוש מנסה כעת להוכיח שכוחה אינו רק באמירות הפוליטיות הבועטות, אלא גם בחידושים המוזיקליים המרעננים. "זה מדכא ומתסכל לפעמים", מודה נפאר. "על הבמה אנחנו לא פוליטיים, אנחנו צוחקים על הכל, נותנים הופעה עם אנרגיות טובות, כולם רוקדים. המסר נשאר ברור, אבל גם אם הכיבוש נגמר עדיין יש לנו מה לתת לכם".
פורסם בעכבר העיר אונליין, 17.05.2012.
למרות הצלחתה המסחררת של DAM באירופה ובארצות הברית, ההיכרות של הקהל הישראלי עמם היא שטחית בלבד. הסיבה לכך היא שבמשך תקופה מאוד ארוכה הדחייה הייתה הדדית – הן מצד הקהל והן מצד הלהקה עצמה. ב-24 במאי תופיע הלהקה במסגרת פסטיבל גלוקאלי 3 במועדון הבארבי בתל אביב, באירוע שניתן לתפוס כחריג. מאז ימי "ערוצים של זעם" הפכה הלהקה לבררנית מאוד בבמות עליהן היא עולה, וכתוצאה מכך מופיעה רק לעיתים נדירות מול קהל דובר עברית. "אנחנו מחפשים מישהו שיכבד אותנו, הופעות שלא מנוגדות לאמונה שלנו", מסביר תאמר נפאר בראיון לעכבר העיר. "לא במה שתנוצל למשהו פוליטי ציוני. אנחנו שואלים מה הפוליטיקה מאחורי כל הופעה. האם זה אמנותי במאת האחוזים, או שיש מאחורי זה מפלגות או ארגונים. לא נופיע על במה שבה יש דגל ישראל ברקע, כי זה לא מייצג אותנו. היינו פעם בהופעה ערבית מופרדת - זו תופעה שיש במגזר, כמו שיש מקומות בישראל כמו בית שמש, שם מפרידים בין גברים לנשים - ואז אמרנו שאם אנחנו מופיעים נגד גדר ההפרדה, אז אנחנו גם לא מוכנים להופיע במקומות שיש בהם הפרדה בין גברים לנשים".
"הסיפור של DAM הוא גם הסיפור של הפלסטינים בישראל", אומרת ד"ר נירית בן ארי, חוקרת במדעי המדינה שבחנה את סצינת ההיפ הופ הישראלית והפלסטינית. "זה ממש מיקרוקוסמוס של דור שנולד בסוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80. שהתבגר לתוך הסכמי אוסלו, לא רצה להיות פוליטי, רצה להיות חלק מהחברה הישראלית. ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה, ובמיוחד אירועי אוקטובר 2000, ופשוט נסתם הגולל. הם עברו תהליך של פוליטיזציה, של רדיקליזציה, של לאומיות ערבית פלסטינית. וזה בדיוק מה שקרה ל-DAM. הם התחילו את דרכם כשהם עושים ראפ בעברית, משתפים פעולה עם ראפרים ישראלים ועם מפיקים ישראלים, במשך בערך חמש שנים מופיעים בכל הארץ, בעברית, וכו'. ואז מגיעה האינתיפאדה - ובום. זהו זה".
במסגרת הפסטיבל יוקרן במוצ"ש הקרוב (19.05) בבית העם בתל אביב סרט התעודה Slingshot Hip Hop. הסרט, בחירת פסטיבל סאנדנס לשנת 2008, פוגש את DAM מספר שנים לאחר האינתיפאדה, כאשר הלהקה יוצרת בערבית בלבד, עוסקת בפעילויות נרחבות לטובת הנוער הפלסטיני ומדברת על זכויות הפלסטינים. "השינוי שקרה באינתיפאדה היה אצל כולם, לא רק אצלי", אומר נפאר. "זה מה שגרם לנו לדבר על פוליטיקה, אבל הניתוח המלא והדעות המובְנות הגיעו הרבה יותר מאוחר. הלוואי שהייתה לי ב'ערוצים של זעם' המודעות לְמה שיש לי היום. בשבילי גזענות הייתה שלא נותנים לי להיכנס למועדון כי אני ערבי - אז פאק איט, הולכים למועדון אחר. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. האבטלה, העוני, המחסור בחינוך, גדר ההפרדה". מול המצלמה של ג'קי רים סאלום, הבמאית של הסרט, הוא מסביר: "אני רוצה דו קיום, אבל חצי-חצי. לא 99% מול אחוז אחד, ושגם האחוז שאני מקבל מחולק. באת, כבשת, לקחת, ופתאום אני בחוץ? זה לא נורמלי, זה לא נראה לי הגיוני. עומד על שלי".
במשך כארבע שנים עקבה סאלום, במאית אמריקאית ממוצא פלסטיני, אחר הלהקות שנתנו את יריית הפתיחה להיפ הופ הפלסטיני, ביניהן MWR, Arapeyat ו-PR, כאשר במרכז עומדים DAM, חלוצי הז'אנר. כחמש שנים לאחר האינתיפאדה, הסרט בוחן את הקשיים של הראפרים הפלסטינים לאור הכיבוש ולאור לחצי החברה הערבית עצמה. מבחינת DAM, הוא חוזר לשורשים שמהם התחילה הלהקה, משאיר בחוץ את תקופת "ערוצים של זעם", ובוחן אותה בנקודה בה היא נמצאת נכון לאותו רגע.
DAM הוקמה בלוד ב-1998 על ידי האחים תאמר וסוהיל נפאר; בהמשך הצטרף אליהם מחמוד ג'ררי. הכל החל כאשר האחים נתקלו בקליפ של טופאק שאקור Holla if ya hear me. "זה נראה כאילו זה צולם בעיר שלנו, בלוד", מספר סוהיל בסרט על חוויית הגילוי. "למרות שלא ידענו אנגלית ולא הבנו את המילים, עשינו את הקישור. תאמר מצא את כל הטקסטים של טופאק שרק יכול היה להשיג, ולמד אנגלית בישיבה באחורי הכיתה, מתרגם את המילים לערבית ומעביר אותם אליי".
ההיפ הופ הפלסטיני הוא למעשה דוגמא המושלמת לגלוקליזציה - הליך של אימוץ תרבות גלובלית תוך התאמתה למקום ולתרבות ספציפיים. "הם לוקחים את הלאומיות השחורה והופכים אותה ללאומיות פלסטינית", מסבירה ד"ר בן ארי. "ההיפ הופ בתחילת דרכו היה שופר של מיעוטים מדוכאים תרבותית שהרגישו שהתרבות ההגמונית דוחה אותם, ויצרו משהו שנובע מתוך השורשים שלהם, מתוך הזהות שלהם, מתוך חוויית החיים שלהם כמיעוט. צפון-אפריקאים בצרפת, תורכים בגרמניה, אבורג'ינים באוסטרליה, פלסטינים בישראל - זה הפך להיות מעין קשר, הרגשה של חלק מאותו עניין בצורה גלובלית".
ב-2007 גילה הקהל הישראלי את DAM בפעם השנייה, דרך פסקול הסדרה "עבודה ערבית". סייד קשוע, שהתאהב באלבום של הלהקה (שיצא שנה קודם לכן), ביקש לאמץ מספר שירים עבור הסדרה שכתב על עיתונאי ממוצא פלסטיני המנסה להשתלב בחברה הישראלית. הלהקה נענתה, ו"נע'ייר בוכרה" ("לשנות את המחר") הפך לשיר הנושא של הסדרה. בראיונות סיפר נפאר כי בדיעבד לא אהב את האופן שבו הציגה הסדרה את הערבי. "אם להיות פתוח – הייתי עושה את זה אחרת", הוא מודה בשיחה איתו. "יש כאן איזו נורמליזציה, שהוא בא וצוחק על ערבים בפריים טיים הישראלי. זה מקום לא נוח להיות בו. אחרי שסייד הציע לנו, ביקשתי לראות את הסדרה ודיברתי איתו לפחות שעה בטלפון. אמרתי לו כל מה שאני אוהב ולא אוהב. ראיתי שאנחנו באים עם אותן כוונות, לא הסכמנו על הדרך".
היום נפאר יותר מפרגן לסדרה מאז הראיונות ההם. "ראשית, היוצר הוא ערבי", אומר נפאר. "אם כבר לקחת נושא כזה ולצחוק עליו בערוץ ישראלי, לפחות מי שכתב את זה הוא גם ערבי. גם אם הייתה לנו תחנה ערבית שזה היה משודר בה זה היה משהו אחר, אבל אין לנו תחנה משלנו. שנית, אנחנו חושבים שסייד, בלי קשר להיותו ערבי, הוא אדם חכם בטירוף ומוכשר בטירוף. קהל היעד שלו זה ישראלים יהודים, ואני חושב שהוא משחיל את המסרים שלו בצורה מאוד חכמה".
בימים אלה עובדים DAM על אלבום שני, שייקרא, בתרגום לעברית, "דבקה על הירח", ואשר מבטיח להיות לירי יותר, עלילתי יותר ומוזיקלי יותר מקודמו. "באלבום הראשון היינו יותר פאבליק אנמי", אומר נפאר. "אני לא מתחרט עליו, אבל הרגשתי שאני מרגיש סאות'פארק ובראיונות אני אילנה דיין. באלבום הזה החלטנו לעשות גם מוזיקה שהיא יותר fun". אין בכך כדי לומר שפאבליק אנמי הפכו לאמינם – האלבום החדש עדיין ידבר על אותם נושאים הקרובים לליבה של הלהקה, הפעם דרך סיפורים שמדגימים כי האישי הוא הפוליטי. הלהקה שהפכה לאחד השופרים הכי מגניבים של ההתנגדות לכיבוש מנסה כעת להוכיח שכוחה אינו רק באמירות הפוליטיות הבועטות, אלא גם בחידושים המוזיקליים המרעננים. "זה מדכא ומתסכל לפעמים", מודה נפאר. "על הבמה אנחנו לא פוליטיים, אנחנו צוחקים על הכל, נותנים הופעה עם אנרגיות טובות, כולם רוקדים. המסר נשאר ברור, אבל גם אם הכיבוש נגמר עדיין יש לנו מה לתת לכם".
פורסם בעכבר העיר אונליין, 17.05.2012.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה