היא קראה לקלאש, לא חיכתה לחווה אלברשטיין, והגדירה מחדש את הבדידות עבור ראלף מק'טל ושינייד או'קונור. כמעט ואין פינה בלונדון
שלא נושמת את רוח הרוקנ'רול או שאינה רדופה ברוחותיו. אין פלא אפוא כי
בירתה של המדינה שבזכותה הומצא הרוק מחדש היא בירת הז'אנר בעצמה. עבור מי
שמחפש לספוג לתוכו את ערפילי הדיסטורשן, מוזמן לשקול בכובד ראש מספר מקומות
המחזירים את המבקרים לימים עליזים יותר, בהם סקס, סמים ורוק'נרול היו יותר
מאשר סיסמא ריקה מתוכן של היפסטרים העובדים בהייטק למחייתם.
The 100 Club
אחרי סגירת המועדון Marquee, שהוקם ב-1958, פעל 4 עשורים ואירח בערך כל אמן חשוב שהיה לרוק ולפופ בשנים האלה כמו הסטונז, בואי, זפלין, קינג קרימזון, ג'נסיס, הנדריקס, היארדבירדז ועוד - The 100 Club הוא כנראה אחת הבמות ההיסטוריות ביותר בתולדות הרוק והפאנק הבריטיים שעדיין פעילות כיום. המועדון הוקם ב-1942, באותו מקום ממש בו הוא שוכן כיום, כמועדון ג'אז. לאחר שני עשורים של חילופי שמות וייעודים, הפך המקום בשנות ה-60 לקלחת לוהטת של בלוז, ביט ואר'נ'בי, עם הופעות של שמות אגדיים כגון מאדי ווטרס, בו דידלי ופרדי קינג. בי בי קינג בכבודו ובעצמו עלה ערב אחד על הבמה לג'אם סשן ספונטני עם רוסקו גורדון. וגם איזו להקה עלומה בשם The Who הייתה שם באחד מן הימים.
ב-1976 התקיים במקום פסטיבל הפאנק הראשון אי פעם, שנמשך יומיים, במהלכו הופיעו הסקס פיסטולז, The Damned, סוזי והבאנשיז, הבאזקוקס, ועוד שמות נרדפים לז'אנר. פול וולר הופיע ב"100" עם הג'אם כשהפאנק היה בשיאו, ומאז חוזר להופיע שם באופן עקבי.
בשנות ה-80 פתח המקום את שעריו גם לג'אז אפריקאי, ואירח אמנים כדוגמא פלה קוטי. ב-1992 הופיעו על בימת ה"100" סוויד - ואז הגיעו אואזיס, קטטוניה, ועוד אמנים שהגדירו את הבריט-פופ והאינדי דאז. מאז הספיק המקום לארח, בין היתר, גם את סמיסוניק, מיוז, ג'ו סטראמר - אתם כבר קולטים את התמונה (וזה בלי שהזכרנו את ההופעות הסודיות של הסטונז ושל מטאליקה).
זיגי סטארדסט והעכבישים מליברפול
אפשר לכלות יום שלם במניית האלבומים שעטיפותיהם צולמו ברחבי העיר עוטת הערפילים, אך מעטות הן איקוניות כמו זו של "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של דיוויד בואי. רחוב Heddon מוקף הלבנים מן התמונה מוקף בימים אלה במסעדות ובעציצי ענק, כך שראו את סיכוייכם לדגמן נונשלטיות עם רגל אחת שעונה על בניין אדום וגיטרה תלויה על כתפכם מסוכלים מראש. מעריצים של בואי יוכלו לעמוד שם בדקת דומיה ולהרהר בקדמה ובאובדן הנוסטלגיה.
אם אתם בכל זאת רוצים להרגיש כמו כוכבי רוק בשביל תמונת הפרופיל בפייסבוק, תוכלו לשים פעמיכם אל מעבר החצייה האגדי מול אולפני אבי רוד, שהפך למפורסם בזכות כך שהביטלס דרכו עליו בעטיפת האלבום הנושא את שם האולפנים. האולפנים עצמם סגורים לתיירים, אבל תמיד אפשר לעטות חליפה ולחלוץ נעליים על הכביש מחוצה להם. רק לא לשכוח להיזהר מן התנועה.
Sticky Fingers
יש מסעדה אחת בעיר שאף אוהב רוק אמיתי אינו מורשה לפספס - והיא לא הארד רוק קפה. מדובר ב"Sticky Fingers", הדיינר של בסיסט הרולינז סטונז, ביל וויימן - אורגזמה קולינרית ומוסיקלית גם יחד. בניגוד למסעדות סלבס רבות שקמות על שם מותג ונופלות תוך חודשים ספורים, המקום הקרוי על שם האלבום שהיה אבן דרך בקריירה של הסטונז, כבש את לב מבקרי המסעדות באשר הם. ונדמה כי בצדק. בתוך מקדש לרוקנ'רול של שנות ה-60, העמוס בתמונות של הלהקה, גיטרות חתומות ודפים של תווי מוסיקה כתובים ביד, תוכלו לנגוס בהמבורגר שזכה לתואר "הטוב ביותר בלונדון". אולי אפילו תפגשו בבעלים האגדי בכבודו ובעצמו כשהוא מתענג על משקה בשולחן שלידכם.
זה היה ביתי
את הבתים בהם שכנו אגדות המוסיקה הבריטיות תוכלו לראות בימים אלה מבחוץ בלבד: האחוזה של פרדי מרקורי בקנסינגטון, הדירה של ג'ימי הנדריקס במייפייר, הבית בצ'לסי בו התגורר דיוויד בואי בשנות ה-70 - בכולם תוכלו לחזות מבחוץ בלבד. אמנם במקרה של מרקורי תפוצו בכמויות הגרפיטי האדירות שמותירים במקום באופן עקבי המעריצים, ואף להוסיף כמה מילים משלכם לזכרו של אחד הקולות האדירים ביותר שידע הרוק, אבל אם חשבתם לסייר בחדרים בהם ישנו, אכלו וחיברו מוסיקה אלילי המוסיקה שלכם צפויה לכם אכזבה.
מאידך, אם תסתובבו במקומות הנכונים, אולי תצליחו להיתקל בכמה אלילים חיים שעדיין מתגוררים בעיר – פול מקרטני, רינגו סטאר, מיק ג'אג'ר, פיט טאונסנד, ועוד מספר לא מבוטל של אגדות עדיין מתגוררים בתחומי לונדון. אבל גם לתוך הבתים שלהם אתם לא יכולים להיכנס.
אתר הזיכרון למארק בולן
ב-16 בספטמבר 1977 נהרג מארק בולן, סולן להקת טי-רקס ומאבות הגלאם רוק, כאשר מכוניתו התנגשה בעץ בצידי הדרך. מאז הפך העץ המקולל לאתר הנצחה. ב-1998 איימו הרשויות לכרות את העץ, בטענה כי הוא מהווה סכנת קריסה. קבוצת מעריצי טי-רקס אנרגטית ומסורה במיוחד, שקראה לעצמה T-Rex Action Group (TAG) תבעה בעלות וחסות על העץ - וקיבלה. ב-2002 הוצבה במקום יציקת ראשו של בולן, ועם פטירתם של חברים נוספים של הלהקה נוספו גם שמותיהם לאתר הזיכרון. ב-2007 הכירה מועצת התיירות הבריטית באתר כאחד מאתרי הרוקנ'רול החשובים באנגליה. אם אתם מגיעים, הביאו זר פרחים ל"ילד המאה ה-20".
פורסם בעכבר עולם, 24.06.2012
The 100 Club
אחרי סגירת המועדון Marquee, שהוקם ב-1958, פעל 4 עשורים ואירח בערך כל אמן חשוב שהיה לרוק ולפופ בשנים האלה כמו הסטונז, בואי, זפלין, קינג קרימזון, ג'נסיס, הנדריקס, היארדבירדז ועוד - The 100 Club הוא כנראה אחת הבמות ההיסטוריות ביותר בתולדות הרוק והפאנק הבריטיים שעדיין פעילות כיום. המועדון הוקם ב-1942, באותו מקום ממש בו הוא שוכן כיום, כמועדון ג'אז. לאחר שני עשורים של חילופי שמות וייעודים, הפך המקום בשנות ה-60 לקלחת לוהטת של בלוז, ביט ואר'נ'בי, עם הופעות של שמות אגדיים כגון מאדי ווטרס, בו דידלי ופרדי קינג. בי בי קינג בכבודו ובעצמו עלה ערב אחד על הבמה לג'אם סשן ספונטני עם רוסקו גורדון. וגם איזו להקה עלומה בשם The Who הייתה שם באחד מן הימים.
ב-1976 התקיים במקום פסטיבל הפאנק הראשון אי פעם, שנמשך יומיים, במהלכו הופיעו הסקס פיסטולז, The Damned, סוזי והבאנשיז, הבאזקוקס, ועוד שמות נרדפים לז'אנר. פול וולר הופיע ב"100" עם הג'אם כשהפאנק היה בשיאו, ומאז חוזר להופיע שם באופן עקבי.
בשנות ה-80 פתח המקום את שעריו גם לג'אז אפריקאי, ואירח אמנים כדוגמא פלה קוטי. ב-1992 הופיעו על בימת ה"100" סוויד - ואז הגיעו אואזיס, קטטוניה, ועוד אמנים שהגדירו את הבריט-פופ והאינדי דאז. מאז הספיק המקום לארח, בין היתר, גם את סמיסוניק, מיוז, ג'ו סטראמר - אתם כבר קולטים את התמונה (וזה בלי שהזכרנו את ההופעות הסודיות של הסטונז ושל מטאליקה).
זיגי סטארדסט והעכבישים מליברפול
אפשר לכלות יום שלם במניית האלבומים שעטיפותיהם צולמו ברחבי העיר עוטת הערפילים, אך מעטות הן איקוניות כמו זו של "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של דיוויד בואי. רחוב Heddon מוקף הלבנים מן התמונה מוקף בימים אלה במסעדות ובעציצי ענק, כך שראו את סיכוייכם לדגמן נונשלטיות עם רגל אחת שעונה על בניין אדום וגיטרה תלויה על כתפכם מסוכלים מראש. מעריצים של בואי יוכלו לעמוד שם בדקת דומיה ולהרהר בקדמה ובאובדן הנוסטלגיה.
אם אתם בכל זאת רוצים להרגיש כמו כוכבי רוק בשביל תמונת הפרופיל בפייסבוק, תוכלו לשים פעמיכם אל מעבר החצייה האגדי מול אולפני אבי רוד, שהפך למפורסם בזכות כך שהביטלס דרכו עליו בעטיפת האלבום הנושא את שם האולפנים. האולפנים עצמם סגורים לתיירים, אבל תמיד אפשר לעטות חליפה ולחלוץ נעליים על הכביש מחוצה להם. רק לא לשכוח להיזהר מן התנועה.
Sticky Fingers
יש מסעדה אחת בעיר שאף אוהב רוק אמיתי אינו מורשה לפספס - והיא לא הארד רוק קפה. מדובר ב"Sticky Fingers", הדיינר של בסיסט הרולינז סטונז, ביל וויימן - אורגזמה קולינרית ומוסיקלית גם יחד. בניגוד למסעדות סלבס רבות שקמות על שם מותג ונופלות תוך חודשים ספורים, המקום הקרוי על שם האלבום שהיה אבן דרך בקריירה של הסטונז, כבש את לב מבקרי המסעדות באשר הם. ונדמה כי בצדק. בתוך מקדש לרוקנ'רול של שנות ה-60, העמוס בתמונות של הלהקה, גיטרות חתומות ודפים של תווי מוסיקה כתובים ביד, תוכלו לנגוס בהמבורגר שזכה לתואר "הטוב ביותר בלונדון". אולי אפילו תפגשו בבעלים האגדי בכבודו ובעצמו כשהוא מתענג על משקה בשולחן שלידכם.
זה היה ביתי
את הבתים בהם שכנו אגדות המוסיקה הבריטיות תוכלו לראות בימים אלה מבחוץ בלבד: האחוזה של פרדי מרקורי בקנסינגטון, הדירה של ג'ימי הנדריקס במייפייר, הבית בצ'לסי בו התגורר דיוויד בואי בשנות ה-70 - בכולם תוכלו לחזות מבחוץ בלבד. אמנם במקרה של מרקורי תפוצו בכמויות הגרפיטי האדירות שמותירים במקום באופן עקבי המעריצים, ואף להוסיף כמה מילים משלכם לזכרו של אחד הקולות האדירים ביותר שידע הרוק, אבל אם חשבתם לסייר בחדרים בהם ישנו, אכלו וחיברו מוסיקה אלילי המוסיקה שלכם צפויה לכם אכזבה.
מאידך, אם תסתובבו במקומות הנכונים, אולי תצליחו להיתקל בכמה אלילים חיים שעדיין מתגוררים בעיר – פול מקרטני, רינגו סטאר, מיק ג'אג'ר, פיט טאונסנד, ועוד מספר לא מבוטל של אגדות עדיין מתגוררים בתחומי לונדון. אבל גם לתוך הבתים שלהם אתם לא יכולים להיכנס.
אתר הזיכרון למארק בולן
ב-16 בספטמבר 1977 נהרג מארק בולן, סולן להקת טי-רקס ומאבות הגלאם רוק, כאשר מכוניתו התנגשה בעץ בצידי הדרך. מאז הפך העץ המקולל לאתר הנצחה. ב-1998 איימו הרשויות לכרות את העץ, בטענה כי הוא מהווה סכנת קריסה. קבוצת מעריצי טי-רקס אנרגטית ומסורה במיוחד, שקראה לעצמה T-Rex Action Group (TAG) תבעה בעלות וחסות על העץ - וקיבלה. ב-2002 הוצבה במקום יציקת ראשו של בולן, ועם פטירתם של חברים נוספים של הלהקה נוספו גם שמותיהם לאתר הזיכרון. ב-2007 הכירה מועצת התיירות הבריטית באתר כאחד מאתרי הרוקנ'רול החשובים באנגליה. אם אתם מגיעים, הביאו זר פרחים ל"ילד המאה ה-20".
פורסם בעכבר עולם, 24.06.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה