טור אישי: נשים נגד כפיה ומיזוגניה בדת

"צוואר מותר לגלות אך לא גוף. לכן יש לכסות את הצוואר: א. בצדדים עד מקום שמגיע שיפוע הגוף. ב. אחורה עד החולייה הראשונה. ג. קדימה עד בליטת העצמות. ודאי יש לסגור כפתור עליון. ומה טוב ומה נעים צווארון מוגבה… [על השרוול לכסות] עד למטה מן המרפק בכל מצב… מה טוב ומה נעים לכסות עד כף היד… שסע מתחת לברכיים אסור כי מושך עין, לכן יש לסוגרו בבד בצבע זהה לחצאית או שאינו בולט… אין ללבוש חצאית סגורה בכפתורים בגלל בעיות שונות (נפילת כפתור, פתיחת כפתור, חשיפת מרווחים) אלא ברוכסן. גם בחולצה, יש להיזהר ממרווחים גדולים מדי בין הכפתורים… צמה מה טוב ומה נעים…."

קרוב ל-70 איש אישרו נכון לרגע זה נטילת חלק בקמפיין "באהבה ובאמונה עצמית: נשים נגד כפיה ומיזוגניה בדת", אותו החלטתי לפתוח בעקבות  תקנות הצניעות החדשות שפרסם הרב אבינר. לילדות בגילאי 7-3.

חדשות לבקרים יוצאים רבנים שונים בתקנות צניעות והפרדה שונות ומשונות. אלא שבמרבית המקרים מדובר על נשים בוגרות. יתרה מכך, אין צורך לשמור שבת כדי להכיר אך מקרוב מדי את הדרישה להתכסות בל יקרה אסון, כאשר לכל חברה סטנדרטים משלה ל"כיסוי". אך המילה היחידה שאני מצליחה למצוא לתיאור תקנות הצניעות החדשות של הרב אבינר היא: פדופיליה. אין דרך אחרת לתאר מצב בו ילדות בגילאי טרום גן חובה מתבקשות להימנע משיער פזור או מחולצות מכופתרות מפאת החשש לגרות את הגברים המתבוננים.

לא האמנתי שזה יתפוס מישהו. הנהגת מחאות לא באה לי באופן טבעי. הופתעתי לטובה. תחילה הצטרפו חברותיי ,הפמיניסטיות משכבר הימים. ואז התחילו לעלות תמונות. מכרים גברים הפתיעו בבקשה להצטרף למחאה, והטקסט, שעסק תחילה רק בנקודת מבט נשית, עודכן בהתאם. קראתי לגברים ונשים דתיים להעלות לעמוד תמונות בהן הם מופיעים כלבושים באופן שאינו הולם את התקנות המחמירות – כאשר עבור אישה דתיה זה יכול להיות, אליבא דרב אבינר, עניין פעוט כמו חצאית שהולמת בדיוק את מידתה או חולצה שאורך שרוולה מכסה רק 3/4 מאורך היד. הזמנתי הורים לבנות להעלות תמונות של בנותיהן כשהן לבושות כיאה לילדות בנות גילן. בתוך כמה שעות הופץ הדף ללמעלה מ-1400 אנשים, שאת רובם איני מכירה כלל.

 פתחתי את הדף כי הרגשתי שהגיעה סוף סוף שעתן של הנשים, בעיקר של הנשים המאמינות, להרים את קולן. בינתיים עיקר התגובות הגיעו דווקא מחילוניות ששמחו להעלות  את תמנותיהן בבגדים קצרים וצבעוניים, הן משנותיהן כבוגרות והן כפעוטות. מימס העלתה תמונה צבעונית במיוחד -  "נגד כפיה, בעד נצנצים!". ריקי, קולגה מהסלונה, התנצלה על חוסר היכולת להעלות תמונה של ילדיה. מאיה העלתה סט תמונות מקסים של עצמה – הן כבוגרת והן בגיל 3, והוסיפה בחיוך "אהה. אז אני הייתי פרוצה כבר בגיל שלוש, ועוד בירושלים.. ". יעל הידרה וצירפה לתמונה בה היא נראית לבושה בשמלה אדומה לא רק את לוגו הקמפיין אלא גם את הטקסט "איזה צבע השמלה שלי? זה לא עניינך, אבל אני בטוח נהניתי ללבוש אותה!". הילה, קולגה נוספת, העלתה תמונה חושפנית במיוחד – של המרפק שלה!

בתוך הרצף מחמם הלב הזה, עובדה אחת תפסה אותי לא מוכנה: מעין תהייה מתנצלת שצירפו חלק מן הנשים לתמונותיהן. "אני מקווה שזה טוב מספיק". כאילו יש איזו חותמת אישור שהן צריכות לעמוד בה, כאשר כל מטרת הקמפיין היא להשמיד חותמות מעין אלה. בד בבד עלו, למרבה הצער, קולות שתקפו את הדת ככלל ואת הדתיים באשר הם. זאת, כמובן, תוך החמצה של אחד הגורם העיקריים לכישלון של מחאות חילוניות נגד כפיה דתית אלימה: היחס כלפי מאמינים כאל טיפשים שזקוקים להצלה, במקום ראיה שלה כשותפים מלאים למאבק ליצירת זירה אמונית פתוחה ומקבלת.

אני מאמינה באלוהים. אולי בגלל זה כשאני רואה תקנות של פוסקים מסוגו של הרב אבינר, המזכירות לי אך טוב מדי את הפסיקות הקטנוניות שבגללן נפערה התהום ביני לבין היהדות, זה חורה לי פי כמה. כי אני יודעת, כלל שניתן לדעת ברמת האמונה העקרונית ביותר, שזו לא האמונה אליה התכוון האל. זו אינה היהדות בה הוא חפץ. זו אינה דת מאחוריה אני מוכנה לעמוד בגאווה. זהו תירוץ עלוב עבור גברים לוקים בנפשם שאינם יכולים לשלוט ביצרם האלים. תירוץ שהופך אותם לנבלים ברשות התורה, ואת פוסקי הפסיקות הללו, שכפסע בינן לבין סקילת קרבנות אונס בסומליה, למחללי השם לכל דבר ועניין. כאשר קטינות שהיו קרבן להתעללות מינית הופכות לחוטאות פתייניות (שהרי עם הלכות כגון אלה, תמיד יימצא טעם לפגם במעשיה או בלבושה של הקרבן ש"גרם" לאירוע), זה הזמן להרים את הקול ולהגיד – לא עוד! זו אינה הדת שלי! זו אינה היהדות שלי!

המהפכה הפרוטסטנטית הייתה צריכה את האינדולגנציות כדי להתנתק מן הכנסיה הדכאנית. אלמלא הרפורמה של מרטין לותר, ייתכן והנצרות כולה הייתה קורסת תחת עול הכמרים הנצלנים אל תהום הנשיה. אולי השנה ישכיל הציבור היהודי לומר סוף כל סוף די ולנתק את עצמו מרבנים פנאטים המשניאים את הדת גם על מאמיניה הנאמנים ביותר. ויש לנו יתרון ברור אחד על לותר: בעוד שהוא נאלץ לכתת רגליו אל הכנסיה ולמסמר את התזות שלו אל דלתה, אנחנו יכולים למחות מתוך סלון ביתינו אנו. קמפיינים אינטרנטיים נתפסים אולי כפתרון לעצלנים, אך בואו נודה בכך – הדור כולו עצל, וממילא את רוב המידע שלנו אנו שואבים בימים אלה מן הרשת. כדאי, אם כך, שלפחות נשכיל להפוך אותה לכלי שימושי, ונציף את הנושאים הבוערים בעצמותינו, עד כי לא ניתן יהיה עוד להתעלם מהם. בעידן הטוויטר והפייסבוק, שואבת התקשורת המרכזית חלק ניכר ממקורותיה מתוך האינטרנט (בתוך יום מעליית העמוד התבקשתי להגיב עליו עבור אייטם בעיתון מרכזי), וטוב נעשה אם נזעק את עוולותינו במלוא גרון מכל במה שניתנת לנו. רק כך מובילים שינוי.

פורסם בסלונה, 03.01.2013

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה