"כל הזמן הוא רק דיבר לי בתוך האוזן ואמר שאין לי מה לדאוג, ששום
דבר לא אמיתי והכל יהיה בסדר ושהוא לא מתכוון לחדור ולא מתכוון להיכנס ולא
מתכוון לשכב איתי. והאמנתי לו..אמרתי וואי אני כל כך רוצה להיות שחקנית
[...] הוא הוריד לי את הבגדים ונשארתי עם תחתונים ואז הוא התחיל להשתפשף
עלי ממש ושם את איבר המין שלו בין החזה שלי וכבר הרגשתי לא נעים ואמרתי לו
שאני רוצה שהוא יפסיק כי כולי, כולי עצורה. הוא אמר לי שאני עדיין לא
משוחררת מספיק והוא אמר לי כל הזמן: זה לסרט, זה לסצינה, אל תדאגי, הכל
בסדר. זה לסצינה. זה לסרט. וכבר לא יכולתי יותר [...] אמרתי לו: די. [...]
אני לא רוצה. והוא הוריד לי את התחתונים והוא התחיל לסובב אותי ואז הוא כבר
הפך להיות בן-אדם אחר [...] תפס אותי חזק והוא לא שמע ולא ראה ולא היה
אכפת לו מכלום. ואני אומרת לו: די. כאילו, לא. והוא תופס אותי בידיים והוא
מסובב אותי והוא הפך אותי והוא הפך אותי לתנוחת "דוגי סטייל"".
.
במילים האלה של ק.צ., המתארות את האונס שביצע בה חנן גולדבלט בהיותה בת 16 וחצי, ראוי בעיניי לפתוח מעתה והלאה כל ידיעה העוסקת בַאנס. אם קצרו היריעה או זמן השידור, נסתפק בהצמדת המילים "האנס המורשע" לכל אזכור של שמו. שכן כך, ורק כך, ראוי להיזכר אדם אשר במשך קרוב לשני עשורים ניצל את פרסומו כשחקן ואת מרותו כמורה למשחק על מנת להטריד, לנצל ולאנוס, בשיטתיות זדונית, בין אם במרמה ובין אם בכפיה פיזית, בחורות צעירות להן הציע שיעורי משחק פרטיים בביתו. בל נשכח גם שמאחורי שש הנשים שבפגיעתן הורשע עומדות נשים נוספות שעל הפגיעה בהן חל חוק ההתיישנות, ו-וודאי גם נוספות שלא היה בכוחן להתלונן. בעיניי מדובר בפשע מתמשך שאין עליו מחילה.
עבור ענת ברזילי, מדובר, ככל הנראה, בקוריוז. פחות משבועיים חלפו מאז שוחרר האנס המורשע גולדבלט מבית הכלא, לאחר ריצוי בלתי מספק בעליל של ארבע שנים בלבד - אפילו לא שנה עבור כל אחת מן המתלוננות בתיק שאת חייה הרס – וכבר הציעה לו ברזילי תפקיד בסדרת האינטרנט החדשה שלה. לשאלה איזה תפקיד ניתן להציע למי שהורשע ברוטינה של אונס של תלמידותיו למשחק, ניתנת התשובה, שככל הנראה אמורה להתבקש מאליה: של מורה למשחק שתלמידתו המבוגרת מתאהבת בו ומגיעה לביתו לשיעורים פרטיים, כמובן. בקומדיה, לא פחות.
מבט על השניות הספורות מתוך הפרק שהותרו לשידור בחדשות מוכיח המילים "טעם רע" הן מחמאה עבור התופעה (בהיעדר מילה אחרת) הזו, שהרי הן מרמזות על תום לב. דרוש אוצר מילים חדש לחלוטין על מנת לתאר את הסצינה שבה אישה מבוגרת בשמלת מיקרו-מיני מתחנחנת בפני האשמאי האנס המורשע גולדבלט ושואלת בפתיינות מוגזמת שמקומה בפרודיות על טלנבלות (אפילו בטלנובלות עצמן המשחק טוב יותר) האם עליה להתפשט עבור החזרות.
התסריט הנלוז לא זו בלבד ששם ללעג את האישומים החמורים בהם הורשע גולדבלט – הוא מבקש לשכתב את האמת. אליבא ד’אנס מורשע גולדבלט לא היה מדובר בקטינות תמימות, שנתנו את אמונן בשחקן מבוגר ומנוסה – היה מדובר בנשים צעירות שידעו בדיוק מה הן רוצות. הוא לא רימה אותן – הן פיתו אותו. הוא לא אנס אותן – הן רצו אותו. במחי יד הופכת ברזילי את גרסתו של האנס המורשע גולדבלט, פרי מוחו הקודם אותה כינה בית המשפט שוב ושוב "חמקמקה"ו-"מתחסדת", לגרסה לגיטימית של המציאות, לה עלינו לייחס משקל זהה לזה שייחסנו לדברי הקרבנות. במילותיו של הבמאי הדגול סטניסלבסקי: לא אמין.
אחד המונחים הקשים ביותר להבהרה, כשמבקשים להסביר דבר-בה במונחים פמיניסטיים, הוא "תרבות אונס". תרבות , טובה כרעה כנייטרלית, היא עניין חמקמק (פחות מאשר הגרסה של האנס המורשע גולדבלט לאירועים, אך בכל זאת). ניתן לרוב לאפיין אותה על ידי מרכיבים בודדים, המהווים דוגמא. אם הייתה אי פעם דוגמא זועקת יותר, הרי שאינה ידועה לי. תרבות שבה עבור פגיעה חוזרת ונשנית בשורה ארוכה של נשים מוטל על האנס מאסר בפועל של שבע שנים בלבד. תרבות שבה ניתן לנכות מגזר הדין העלוב ממילא שלו שליש על "התנהגות טובה". תרבות שבה הוא יכול לחזור לסדר היום הישן שלו עוד בטרם יבשה הדיו על מסמכי השחרור. תרבות שבה הוא יכול לחזור להיות איש ציבור. תרבות שבה אישה מזמינה אותו להופיע בסדרה שלה.תרבות שבה הוא יכול לשים ללעג את הקרבנות ואת הפשעים החמורים בהם הורשע בפריים טיים. תרבות שבה זה מצחיק. תרבות שבה זה יביא רייטינג.
משהביעו הגולשים את מחאת בפני חברת ההפקות של ברזילי, ובפני אתר "פליקס" של "תפוז" בו אמורה לעלות הסדרה, וגם לסרי הדעת הפך ברי כי התעלול שהיה אמור למשוך רייטינג פעל פעולה הפוכה לחלוטין, מיהרו בריזילי ופליקס לגנוז את הפרק בהשתתפות האנס. "מדובר בסדרה הומוריסטית", נכתבה בהודעה שנמסרה לעיתונות, "ובפרק המדובר נעשה ניסיון על ידי היוצרת לתאר מציאות חברתית עגומה, חלילה לא לפגוע או להטיל ספק בחומרת העבירה בה הורשע גולדבלט. ברגע בו הובן שהידיעה על השתתפותו של גולדבלט יצרה פגיעה בציבור הגולשים של "פליקס" ותפוז, הוחלט, בשיתוף עם יוצרת הסדרה, לגנוז את הפרק המדובר". אופס, זילות של אונס זה לא מצחיק. סליחה.
.ברזילי, מצידה, לא הטריחה עצמה אפילו למס שפתיים של התנצלות. "עבדתי קשה על הסדרה בשיתוף הרבה חברים שבאו לשחק באהבה וללא תמורה, ואשמח אם קהל הגולשים הישראלי ישאב צחוק והנאה מהסדרה", הזכירה הנצלנית הצינית, בתקווה שגניזת הפרק תקנה לה מחילה. אך בל יעלה על דעתה כי הזכרון שלנו כה קצר. בל תחשוב כי כי הזלזול הבוטה שלה בפשעים חמורים והניצול הציני שביקשה להפיק מהם יישכחו. בל תדמיין כי ביכולתה לסמל עוד דבר מה מעבר לעידוד בוטה של תרבות אונס. גברת ברזילי, טוב תעשי אם תפרשי מעין הציבור כבר עתה. ממילא תרומתך לכישוריהם של דור השחקנים העתידיים מוטלת בספק, במקרה הטוב.
פורסם בסלונה, 05.12.2012
.
במילים האלה של ק.צ., המתארות את האונס שביצע בה חנן גולדבלט בהיותה בת 16 וחצי, ראוי בעיניי לפתוח מעתה והלאה כל ידיעה העוסקת בַאנס. אם קצרו היריעה או זמן השידור, נסתפק בהצמדת המילים "האנס המורשע" לכל אזכור של שמו. שכן כך, ורק כך, ראוי להיזכר אדם אשר במשך קרוב לשני עשורים ניצל את פרסומו כשחקן ואת מרותו כמורה למשחק על מנת להטריד, לנצל ולאנוס, בשיטתיות זדונית, בין אם במרמה ובין אם בכפיה פיזית, בחורות צעירות להן הציע שיעורי משחק פרטיים בביתו. בל נשכח גם שמאחורי שש הנשים שבפגיעתן הורשע עומדות נשים נוספות שעל הפגיעה בהן חל חוק ההתיישנות, ו-וודאי גם נוספות שלא היה בכוחן להתלונן. בעיניי מדובר בפשע מתמשך שאין עליו מחילה.
עבור ענת ברזילי, מדובר, ככל הנראה, בקוריוז. פחות משבועיים חלפו מאז שוחרר האנס המורשע גולדבלט מבית הכלא, לאחר ריצוי בלתי מספק בעליל של ארבע שנים בלבד - אפילו לא שנה עבור כל אחת מן המתלוננות בתיק שאת חייה הרס – וכבר הציעה לו ברזילי תפקיד בסדרת האינטרנט החדשה שלה. לשאלה איזה תפקיד ניתן להציע למי שהורשע ברוטינה של אונס של תלמידותיו למשחק, ניתנת התשובה, שככל הנראה אמורה להתבקש מאליה: של מורה למשחק שתלמידתו המבוגרת מתאהבת בו ומגיעה לביתו לשיעורים פרטיים, כמובן. בקומדיה, לא פחות.
שאלה מתבקשת חשובה לא פחות
היא, מי היא בכלל ענת ברזילי? מדובר בשחקנית עבר, אשר מנהלת כיום בית ספר
למשחק המתהדר בעובדה שהינו בית הספר למשחק היחיד בארץ שאינו עורך אודישנים
למועמדים. אין פלא, אם כן, כי דרכה לתודעת הקהל עוברת בגימיק נמוך כל כך.
"אולי באיזשהו מקום ניצלנו אותו קצת", היא אומרת בראיון לערוץ 10, ומתכוונת
לאנס המורשע גולדבלט. אולי. הניצול הבוטה של קרבנותיו, שמהווה תעלול
היח"צנות העלוב שלה, אינו רלוונטי בעיניה. כלומר, הוא היה עשוי להיות
רלוונטי אילו היא עצמה הייתה מותקפת: "אם הייתי מתלוננת בעצמי הייתי מאוד
אגרסיבית כלפיו עד סוף ימיי, לא הייתי רוצה שהבן אדם הזה ינשום", היא מודה.
אבל היות ומדובר בנשים אחרות, עלומות שם, שבשם ההגנה על שמן ועל הקרובים
אליהן לעולם לא תפצינה פה בציבור, הרי היא פטורה מכל אחריות. מלבד זו כלפי
הבנק שלה, כמובן.
.מבט על השניות הספורות מתוך הפרק שהותרו לשידור בחדשות מוכיח המילים "טעם רע" הן מחמאה עבור התופעה (בהיעדר מילה אחרת) הזו, שהרי הן מרמזות על תום לב. דרוש אוצר מילים חדש לחלוטין על מנת לתאר את הסצינה שבה אישה מבוגרת בשמלת מיקרו-מיני מתחנחנת בפני האשמאי האנס המורשע גולדבלט ושואלת בפתיינות מוגזמת שמקומה בפרודיות על טלנבלות (אפילו בטלנובלות עצמן המשחק טוב יותר) האם עליה להתפשט עבור החזרות.
התסריט הנלוז לא זו בלבד ששם ללעג את האישומים החמורים בהם הורשע גולדבלט – הוא מבקש לשכתב את האמת. אליבא ד’אנס מורשע גולדבלט לא היה מדובר בקטינות תמימות, שנתנו את אמונן בשחקן מבוגר ומנוסה – היה מדובר בנשים צעירות שידעו בדיוק מה הן רוצות. הוא לא רימה אותן – הן פיתו אותו. הוא לא אנס אותן – הן רצו אותו. במחי יד הופכת ברזילי את גרסתו של האנס המורשע גולדבלט, פרי מוחו הקודם אותה כינה בית המשפט שוב ושוב "חמקמקה"ו-"מתחסדת", לגרסה לגיטימית של המציאות, לה עלינו לייחס משקל זהה לזה שייחסנו לדברי הקרבנות. במילותיו של הבמאי הדגול סטניסלבסקי: לא אמין.
אחד המונחים הקשים ביותר להבהרה, כשמבקשים להסביר דבר-בה במונחים פמיניסטיים, הוא "תרבות אונס". תרבות , טובה כרעה כנייטרלית, היא עניין חמקמק (פחות מאשר הגרסה של האנס המורשע גולדבלט לאירועים, אך בכל זאת). ניתן לרוב לאפיין אותה על ידי מרכיבים בודדים, המהווים דוגמא. אם הייתה אי פעם דוגמא זועקת יותר, הרי שאינה ידועה לי. תרבות שבה עבור פגיעה חוזרת ונשנית בשורה ארוכה של נשים מוטל על האנס מאסר בפועל של שבע שנים בלבד. תרבות שבה ניתן לנכות מגזר הדין העלוב ממילא שלו שליש על "התנהגות טובה". תרבות שבה הוא יכול לחזור לסדר היום הישן שלו עוד בטרם יבשה הדיו על מסמכי השחרור. תרבות שבה הוא יכול לחזור להיות איש ציבור. תרבות שבה אישה מזמינה אותו להופיע בסדרה שלה.תרבות שבה הוא יכול לשים ללעג את הקרבנות ואת הפשעים החמורים בהם הורשע בפריים טיים. תרבות שבה זה מצחיק. תרבות שבה זה יביא רייטינג.
משהביעו הגולשים את מחאת בפני חברת ההפקות של ברזילי, ובפני אתר "פליקס" של "תפוז" בו אמורה לעלות הסדרה, וגם לסרי הדעת הפך ברי כי התעלול שהיה אמור למשוך רייטינג פעל פעולה הפוכה לחלוטין, מיהרו בריזילי ופליקס לגנוז את הפרק בהשתתפות האנס. "מדובר בסדרה הומוריסטית", נכתבה בהודעה שנמסרה לעיתונות, "ובפרק המדובר נעשה ניסיון על ידי היוצרת לתאר מציאות חברתית עגומה, חלילה לא לפגוע או להטיל ספק בחומרת העבירה בה הורשע גולדבלט. ברגע בו הובן שהידיעה על השתתפותו של גולדבלט יצרה פגיעה בציבור הגולשים של "פליקס" ותפוז, הוחלט, בשיתוף עם יוצרת הסדרה, לגנוז את הפרק המדובר". אופס, זילות של אונס זה לא מצחיק. סליחה.
.ברזילי, מצידה, לא הטריחה עצמה אפילו למס שפתיים של התנצלות. "עבדתי קשה על הסדרה בשיתוף הרבה חברים שבאו לשחק באהבה וללא תמורה, ואשמח אם קהל הגולשים הישראלי ישאב צחוק והנאה מהסדרה", הזכירה הנצלנית הצינית, בתקווה שגניזת הפרק תקנה לה מחילה. אך בל יעלה על דעתה כי הזכרון שלנו כה קצר. בל תחשוב כי כי הזלזול הבוטה שלה בפשעים חמורים והניצול הציני שביקשה להפיק מהם יישכחו. בל תדמיין כי ביכולתה לסמל עוד דבר מה מעבר לעידוד בוטה של תרבות אונס. גברת ברזילי, טוב תעשי אם תפרשי מעין הציבור כבר עתה. ממילא תרומתך לכישוריהם של דור השחקנים העתידיים מוטלת בספק, במקרה הטוב.
פורסם בסלונה, 05.12.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה