ב-10 בדצמבר יציינו ברחבי העולם וגם בישראל את יום זכויות האדם והאזרח
הבינלאומי. עולם התיאטרון, שעמד מאז ומתמיד בחזית המאבק על זכויות אלה,
אינו שוקט על שמריו. אחד האירועים הבולטים בנושא הוא "האזרח כאן", פסטיבל בן שלושה ימים שייערך ב-7-5 בדצמבר בתיאטרון קרוב, השוכן בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. "המיקום שלנו הוא סוג של אמירה שהיא לעתים מאוד מורכבת", מסבירה דורית ניתאי-נאמן,
המנהלת האמנותית של הפסטיבל, "אבל היא גם מאוד מרגשת, כי היא מאפשרת לבאי
התיאטרון לראות את מצבי הקיצון ולהבין". ההחלטה של קרוב להתמקם דווקא בתוך
אחד האזורים הקשים ביותר בעיר נבעה מלכתחילה מבחירה מודעת, ונועדה הן לייצר
אמירה והן לקרב אליו את אוכלוסיית האזור.
עם זאת, השנה נושא הפסטיבל מטען כבד מן הרגיל. כזכור, בחודש מאי התחוללו בדרום תל אביב מהומות שפרצו בעקבות הפגנה של תושבי השכונות, בה נאמו חברי הכנסת דני דנון ומירי רגב, נגד אחוז הפליטים הגבוה באזור. ההפגנה התדרדרה במהירות לכדי תקיפת פעילי זכויות אדם וזרים שנקלעו במקום, בהם בחור יהודי ממוצא אתיופי שהותקף כיוון שנחשב לסודני בגלל צבע עורו. בנוסף, הוצתו בדרום תל אביב דירות מגורים וגן ילדים של פליטים.
זו השנה השנייה ברציפות בה בוחר תיאטרון קרוב בנושא זכויות האדם לפסטיבל, וההצגות טעונות במיוחד. אחת הדוגמאות הבולטות היא "הוצאה לפועל", בבימויו של רועי מלכה. העלילה מציגה עימות הולך ומתפתח בין בני הזוג אבי ויהודית, עולה אתיופי וצברית לבנת-עור, לבין שני מוציאים לפועל המתדפקים על דלתם באישון לילה וטוענים כי בידם הוכחות כלשהן כנגד אבי. המחבר הוא עורך הדין אסף דרעי, סטודנט לתואר שני בספרות בכובעו השני, שזהו לו מחזה בכורה.
מנין שאבת את ההשראה?
"אני מטפל באנשים שסובלים מההוצאה לפועל כבר 12 שנה, ושמתי לב שזה מקביל להרבה פעולות מופרזות אחרות של המדינה. יש קו מאוד ברור שמחבר בין פעולות המדינה כשהיא נכנסת אליך הביתה - בין אם כדי לגבות כסף עבור ההוצאה לפועל, כדי לחפש גראס או כדי לעצור אותך כפליט. בדרך כלל המצבים לא קיצוניים כמו בהצגה, אבל בהחלט אפשר לראות איך המערכת מובנית באופן שבו אנשים מקבוצות אתניות מוחלשות, כגון ערבים, רוסים ואתיופים, סובלים מנחת זרועה באופן סיסטמטי, פשוט מכיוון שהיא לא טורחת להתאים את עצמה לטפל בהם. אפילו בדברים מינימליים כמו תרגום מסמכים או תרגום דיונים בפני שופטים בהוצאה לפועל. הם נאלצים לספוג שוב ושוב הליכים קשים מאוד, שהיו נמנעים כנגד ישראלי שדובר היטב עברית. כשאנשים שלא קוראים טוב עברית רואים שכתוב 'הוצאה לפועל', הם חושבים שאין להם זכות להתגונן. אז הם לא מתגוננים, גם אם יש להן טיעונים טובים נגד התביעה".
כדוגמה נוספת מביא דרעי את יכולתן של חברות סלולר לפתוח תיק כנגד לקוח בעיר הרחוקה ממקום מגוריו, כאשר הנפגעים העיקריים מכך הם, כאמור, חברי אוכלוסיות מוחלשות: "או כי הם עובדים או מטפלים בילדים, או כי הם פשוט עניים מכדי לנסוע כל כך רחוק. הם לא מצליחים להתמודד עם התיק שנפתח, בלי שום הצדקה, במרחק רב מהבית שלהם. ברור שהחברות עושות את זה כדי למנוע מהם נגישות לזכויות שלהם".
ההצגה מעלה שאלות מאוד קשות על גזענות ועל היחס לאחר באשר הוא, שנוגעות באופן ישיר לאירועי השנה האחרונה בדרום תל אביב. יש משהו מאוד טעון בבחירה להעלות אותה דווקא כאן.
"אני מת על זה. זה דבר מאוד נפיץ, הכנסת ההצגה הזו דווקא לתיאטרון שיושב באזור הזה, ואני אוהב דברים נפיצים. שינויים חברתיים ודברים טובים קורים רק כשאתה משחק בחומר נפץ, והכנסת 'הוצאה לפועל' לתיאטרון קרוב היא בפירוש משחק בחומר נפץ".
אחד הנושאים הכאובים בהם נוגעת עלילת המחזה הוא הבלבול של ישראלים לבנים רבים, בין אם מתוך גזענות ובין אם מתוך בורות, בין אזרחים ממוצא אתיופי לבין מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. "אני חי את זה יום יום", אומר בכאב השחקן טמזגאן סנבטו, המגלם את אבי. "כשהייתי בשנה השנייה בלימודי המשחק היינו צריכים ללכת לנווה שאנן לחפש דמויות, והסטודנטים שבאו איתי הרגישו הכי בטוחים בעולם, כי הם ראו אותי כמי שיודע את השפה של האנשים שחיים שם. ולי זה מוזר. בסדר, אני נראה כמוהם, אבל מי אמר שיש לי תקשורת איתם?". לדבריו, האפקט הזה נמשך גם ביחסים עם הרשויות. "אני יכול ללכת לתומי ופתאום יעצור אותי שוטר: 'מי אתה? מה אתה? תביא תעודות'. כשאני שואל האם אני נראה חשוד, האם יש לו הסבר, הוא אומר 'לא'. הוא לא ייתן תשובה מספקת למה עוצרים אותי. אנשים שממלאים תפקיד ממסדי מפעילים את הכוח שניתן להם הרבה מעבר למה שמותר להם. זה לא סתם סיפור תלוש, אלה דברים שקורים. אני יכול לראות את הגזענות בדברים הכי קטנים שבעולם. גם בכיתה, כולם יכולים להתייפייף ולהגיד 'מה פתאום', אבל כשמגיעים לנקודה כשצריכים לבחור (עם מי לעבוד א"ב), הם יעדיפו מישהו אחר במקומי".
מאידך, מדבר סנבטו גם על הקשיים של מבקשי המקלט. "לא הלכתי וחקרתי את מצבם, אבל כשאני עובר באוטובוס ורואה אותם שרועים בגינת לווינסקי עולות לי כל מיני מחשבות", הוא מספר. "בן אדם ברח מהמדינה שלו בתקווה שיגיע לאנשהו, שיעשה משהו עם עצמו. כמה הוא יכול להיות במצב שבו הוא לא עובד ואין לו כסף? או שהוא תולה את עצמו, או שהוא שודד כדי לשרוד. כואב לראות את זה, ועוד במדינה שמתיימרת להיות מפותחת".
כמו סנבטו, גם שחקני ההצגה "במקום של האחר", בבימויה של נולה צ'ילטון, עברו תהליך חיפוש עצמי ארוך על מנת להביא את הדמויות שלהם לבמה. ההצגה, שבאופן חריג להצגות ישראליות נמשכו החזרות אליה שנה שלמה, מתבססת על ספריו של דוד גרוסמן: "הזמן הצהוב" (1987) ו"נוכחים נפקדים" (1992). הספרים הם תוצר של ראיונות שערך גרוסמן במשך תקופה ארוכה עם פלסטינים תושבי השטחים, פלסטינים ישראלים, מתנחלים ואנשי צבא, ועוררו סערה עם יציאתם. תחת הנחייתה של צ'ילטון, מדברים השחקנים הצעירים בהצגה בשמן של הדמויות - שכולן (היו או עודן) בנות בשר ודם - ללא מבטאים מעושים וללא תחפושות. "נולה רצתה שנביא לבמה את האמת שלנו", מסבירה השחקנית יעל הוד, המגלמת את וואדחה איסמעיל ואת סאווה עוּתמן, שתיהן ערביות ישראליות.
היכן מצאת את האמת שלך?
"לפני כמה חודשים הייתה מסיבה של עובדי מלון ממילא, בו עבדתי אז, באומן 17 בירושלים. אחד החברים שלי, ערבי-ישראלי, ליווה חברה שיכורה שלנו הביתה, כדי שהיא לא תצטרך לחזור לבד. פתאום חבורה של ילדים ישראלים קלטה שהוא ערבי, ופשוט עשתה לו לינץ'. באותו רגע היכה בי שוק – זה לא רק דיבורים, אלה דברים שמגיעים אלי הביתה, לחברים שלי! זה מה שמדרבן אותי להביא את הדמויות האלה. אנחנו חיים במדינה מלאת שנאת חינם. לא רואים את האנשים כאנשים, רואים רק דת, לאום או מוצא. ובגלל זה חשוב לי להביא את הטקסט הזה לבמה. אני עדיין מנסה לברר את ההשקפות הפוליטיות שלי עד הסוף, אבל העבודה על ההצגה נתנה לי אור שונה וידע שלא היה לי קודם. וידע זה כוח".
עבור השחקן קובי יצחק, המגלם בהצגה את עזמי בשארה, היה מדובר באתגר מיוחד. "היה לי מאוד קשה, כי אני לא מתחבר לדמות מבחינה פוליטית", אומר יצחק, המגדיר את עצמו כבלתי מזוהה פוליטית או מפלגתית, "אבל הדברים שהוא אומר שם מאוד חשובים. כשיש מחזה כתוב מראש זה יותר קל. כאן הייתי צריך לתת לו קול ובמה. הייתי צריך להגיע לסולידריות איתו".
איך עשית זאת?
"גם בבית שלי אני לפעמים מרגיש כמיעוט. ברגע שאני יוצא מהקונטקסט של ערבי, אני יכול לקחת אחריות על הדברים שלו. הוא לא היה קיצוני, הוא כנראה הפך לקיצוני בגלל הדברים שעשו לו. הוא יורה מהבמה את כל הדברים הכי קשים, ויש בכל השיגעון הזה איזו אמת מסוימת. באתי בגישה שאני הולך ללמוד על הבנאדם, לא משנה מה אני חושב, וללמוד יותר טוב על עצמי דרכו. אפילו קהל ימני בדעותיו התחבר, כי קודם כל קיימת הרמה האנושית של השיח. דוד גרוסמן עצמו לא רצה שנעשה את זה, כי הוא הרגיש שהסיפורים האלה הם כבר פאסה, ויש דברים הרבה יותר גרועים שנעשים עכשיו; שזה רק קצה הקרחון. אבל כשהוא הגיע לחזרות הוא מאוד התרגש לראות את הדמויות שלו".
"בחרנו ללכת לכיוון של נושאים שמאוד בוערים לאנשים", מסביר מנהל תיאטרון קרוב ניקו ניתאי את הבחירות של הפסטיבל. "לשאול מה המקום שלנו פה, מהי מידת החופש שיש לנו, מהי מידת הזכויות. אלה שאלות שמעוררות אסוציאציות שונות אצל כל אחד על חייו כאזרח".
פורסם בעכבר העיר אונליין, 05.12.2012
עם זאת, השנה נושא הפסטיבל מטען כבד מן הרגיל. כזכור, בחודש מאי התחוללו בדרום תל אביב מהומות שפרצו בעקבות הפגנה של תושבי השכונות, בה נאמו חברי הכנסת דני דנון ומירי רגב, נגד אחוז הפליטים הגבוה באזור. ההפגנה התדרדרה במהירות לכדי תקיפת פעילי זכויות אדם וזרים שנקלעו במקום, בהם בחור יהודי ממוצא אתיופי שהותקף כיוון שנחשב לסודני בגלל צבע עורו. בנוסף, הוצתו בדרום תל אביב דירות מגורים וגן ילדים של פליטים.
זו השנה השנייה ברציפות בה בוחר תיאטרון קרוב בנושא זכויות האדם לפסטיבל, וההצגות טעונות במיוחד. אחת הדוגמאות הבולטות היא "הוצאה לפועל", בבימויו של רועי מלכה. העלילה מציגה עימות הולך ומתפתח בין בני הזוג אבי ויהודית, עולה אתיופי וצברית לבנת-עור, לבין שני מוציאים לפועל המתדפקים על דלתם באישון לילה וטוענים כי בידם הוכחות כלשהן כנגד אבי. המחבר הוא עורך הדין אסף דרעי, סטודנט לתואר שני בספרות בכובעו השני, שזהו לו מחזה בכורה.
מנין שאבת את ההשראה?
"אני מטפל באנשים שסובלים מההוצאה לפועל כבר 12 שנה, ושמתי לב שזה מקביל להרבה פעולות מופרזות אחרות של המדינה. יש קו מאוד ברור שמחבר בין פעולות המדינה כשהיא נכנסת אליך הביתה - בין אם כדי לגבות כסף עבור ההוצאה לפועל, כדי לחפש גראס או כדי לעצור אותך כפליט. בדרך כלל המצבים לא קיצוניים כמו בהצגה, אבל בהחלט אפשר לראות איך המערכת מובנית באופן שבו אנשים מקבוצות אתניות מוחלשות, כגון ערבים, רוסים ואתיופים, סובלים מנחת זרועה באופן סיסטמטי, פשוט מכיוון שהיא לא טורחת להתאים את עצמה לטפל בהם. אפילו בדברים מינימליים כמו תרגום מסמכים או תרגום דיונים בפני שופטים בהוצאה לפועל. הם נאלצים לספוג שוב ושוב הליכים קשים מאוד, שהיו נמנעים כנגד ישראלי שדובר היטב עברית. כשאנשים שלא קוראים טוב עברית רואים שכתוב 'הוצאה לפועל', הם חושבים שאין להם זכות להתגונן. אז הם לא מתגוננים, גם אם יש להן טיעונים טובים נגד התביעה".
כדוגמה נוספת מביא דרעי את יכולתן של חברות סלולר לפתוח תיק כנגד לקוח בעיר הרחוקה ממקום מגוריו, כאשר הנפגעים העיקריים מכך הם, כאמור, חברי אוכלוסיות מוחלשות: "או כי הם עובדים או מטפלים בילדים, או כי הם פשוט עניים מכדי לנסוע כל כך רחוק. הם לא מצליחים להתמודד עם התיק שנפתח, בלי שום הצדקה, במרחק רב מהבית שלהם. ברור שהחברות עושות את זה כדי למנוע מהם נגישות לזכויות שלהם".
ההצגה מעלה שאלות מאוד קשות על גזענות ועל היחס לאחר באשר הוא, שנוגעות באופן ישיר לאירועי השנה האחרונה בדרום תל אביב. יש משהו מאוד טעון בבחירה להעלות אותה דווקא כאן.
"אני מת על זה. זה דבר מאוד נפיץ, הכנסת ההצגה הזו דווקא לתיאטרון שיושב באזור הזה, ואני אוהב דברים נפיצים. שינויים חברתיים ודברים טובים קורים רק כשאתה משחק בחומר נפץ, והכנסת 'הוצאה לפועל' לתיאטרון קרוב היא בפירוש משחק בחומר נפץ".
אחד הנושאים הכאובים בהם נוגעת עלילת המחזה הוא הבלבול של ישראלים לבנים רבים, בין אם מתוך גזענות ובין אם מתוך בורות, בין אזרחים ממוצא אתיופי לבין מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. "אני חי את זה יום יום", אומר בכאב השחקן טמזגאן סנבטו, המגלם את אבי. "כשהייתי בשנה השנייה בלימודי המשחק היינו צריכים ללכת לנווה שאנן לחפש דמויות, והסטודנטים שבאו איתי הרגישו הכי בטוחים בעולם, כי הם ראו אותי כמי שיודע את השפה של האנשים שחיים שם. ולי זה מוזר. בסדר, אני נראה כמוהם, אבל מי אמר שיש לי תקשורת איתם?". לדבריו, האפקט הזה נמשך גם ביחסים עם הרשויות. "אני יכול ללכת לתומי ופתאום יעצור אותי שוטר: 'מי אתה? מה אתה? תביא תעודות'. כשאני שואל האם אני נראה חשוד, האם יש לו הסבר, הוא אומר 'לא'. הוא לא ייתן תשובה מספקת למה עוצרים אותי. אנשים שממלאים תפקיד ממסדי מפעילים את הכוח שניתן להם הרבה מעבר למה שמותר להם. זה לא סתם סיפור תלוש, אלה דברים שקורים. אני יכול לראות את הגזענות בדברים הכי קטנים שבעולם. גם בכיתה, כולם יכולים להתייפייף ולהגיד 'מה פתאום', אבל כשמגיעים לנקודה כשצריכים לבחור (עם מי לעבוד א"ב), הם יעדיפו מישהו אחר במקומי".
מאידך, מדבר סנבטו גם על הקשיים של מבקשי המקלט. "לא הלכתי וחקרתי את מצבם, אבל כשאני עובר באוטובוס ורואה אותם שרועים בגינת לווינסקי עולות לי כל מיני מחשבות", הוא מספר. "בן אדם ברח מהמדינה שלו בתקווה שיגיע לאנשהו, שיעשה משהו עם עצמו. כמה הוא יכול להיות במצב שבו הוא לא עובד ואין לו כסף? או שהוא תולה את עצמו, או שהוא שודד כדי לשרוד. כואב לראות את זה, ועוד במדינה שמתיימרת להיות מפותחת".
כמו סנבטו, גם שחקני ההצגה "במקום של האחר", בבימויה של נולה צ'ילטון, עברו תהליך חיפוש עצמי ארוך על מנת להביא את הדמויות שלהם לבמה. ההצגה, שבאופן חריג להצגות ישראליות נמשכו החזרות אליה שנה שלמה, מתבססת על ספריו של דוד גרוסמן: "הזמן הצהוב" (1987) ו"נוכחים נפקדים" (1992). הספרים הם תוצר של ראיונות שערך גרוסמן במשך תקופה ארוכה עם פלסטינים תושבי השטחים, פלסטינים ישראלים, מתנחלים ואנשי צבא, ועוררו סערה עם יציאתם. תחת הנחייתה של צ'ילטון, מדברים השחקנים הצעירים בהצגה בשמן של הדמויות - שכולן (היו או עודן) בנות בשר ודם - ללא מבטאים מעושים וללא תחפושות. "נולה רצתה שנביא לבמה את האמת שלנו", מסבירה השחקנית יעל הוד, המגלמת את וואדחה איסמעיל ואת סאווה עוּתמן, שתיהן ערביות ישראליות.
היכן מצאת את האמת שלך?
"לפני כמה חודשים הייתה מסיבה של עובדי מלון ממילא, בו עבדתי אז, באומן 17 בירושלים. אחד החברים שלי, ערבי-ישראלי, ליווה חברה שיכורה שלנו הביתה, כדי שהיא לא תצטרך לחזור לבד. פתאום חבורה של ילדים ישראלים קלטה שהוא ערבי, ופשוט עשתה לו לינץ'. באותו רגע היכה בי שוק – זה לא רק דיבורים, אלה דברים שמגיעים אלי הביתה, לחברים שלי! זה מה שמדרבן אותי להביא את הדמויות האלה. אנחנו חיים במדינה מלאת שנאת חינם. לא רואים את האנשים כאנשים, רואים רק דת, לאום או מוצא. ובגלל זה חשוב לי להביא את הטקסט הזה לבמה. אני עדיין מנסה לברר את ההשקפות הפוליטיות שלי עד הסוף, אבל העבודה על ההצגה נתנה לי אור שונה וידע שלא היה לי קודם. וידע זה כוח".
עבור השחקן קובי יצחק, המגלם בהצגה את עזמי בשארה, היה מדובר באתגר מיוחד. "היה לי מאוד קשה, כי אני לא מתחבר לדמות מבחינה פוליטית", אומר יצחק, המגדיר את עצמו כבלתי מזוהה פוליטית או מפלגתית, "אבל הדברים שהוא אומר שם מאוד חשובים. כשיש מחזה כתוב מראש זה יותר קל. כאן הייתי צריך לתת לו קול ובמה. הייתי צריך להגיע לסולידריות איתו".
איך עשית זאת?
"גם בבית שלי אני לפעמים מרגיש כמיעוט. ברגע שאני יוצא מהקונטקסט של ערבי, אני יכול לקחת אחריות על הדברים שלו. הוא לא היה קיצוני, הוא כנראה הפך לקיצוני בגלל הדברים שעשו לו. הוא יורה מהבמה את כל הדברים הכי קשים, ויש בכל השיגעון הזה איזו אמת מסוימת. באתי בגישה שאני הולך ללמוד על הבנאדם, לא משנה מה אני חושב, וללמוד יותר טוב על עצמי דרכו. אפילו קהל ימני בדעותיו התחבר, כי קודם כל קיימת הרמה האנושית של השיח. דוד גרוסמן עצמו לא רצה שנעשה את זה, כי הוא הרגיש שהסיפורים האלה הם כבר פאסה, ויש דברים הרבה יותר גרועים שנעשים עכשיו; שזה רק קצה הקרחון. אבל כשהוא הגיע לחזרות הוא מאוד התרגש לראות את הדמויות שלו".
"בחרנו ללכת לכיוון של נושאים שמאוד בוערים לאנשים", מסביר מנהל תיאטרון קרוב ניקו ניתאי את הבחירות של הפסטיבל. "לשאול מה המקום שלנו פה, מהי מידת החופש שיש לנו, מהי מידת הזכויות. אלה שאלות שמעוררות אסוציאציות שונות אצל כל אחד על חייו כאזרח".
פורסם בעכבר העיר אונליין, 05.12.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה