ראיון: גי "אפיקומן" וגיל "ראסטה", מפיקי הרגאיי בארץ

ב-28 באוגוסט ייערך בגן סאקר בירושלים פסטיבל הרגאיי Zion Reggae Fest 2012, בהשתתפות בארינגטון לוי (לראשונה בארץ), אלפא בלונדי (שחוזר להופיע בארץ אחרי 20 שנה), והכשרונות המקומיים זבולון דאב סיסטם, שבק ס' והתקווה 6. עבור אוהבי הרגאיי בישראל מדובר באירוע גדול בכל קנה מידה, ואחורי הקלעים שלו מרתקים לא פחות. לבארינגטון לוי תוכננה הופעת יחיד בבארבי ביולי, אלא שאז הוא הוזמן להופיע מול ברק אובמה. מתוך הבנה שלא ניתן לסרב להצעה כזו, נדחתה ההופעה שלו לתאריך ולמיקום החדש, ונתנה למפיקים, גי "אפיקומן" דרייפוס וגיל "ראסטה" בונשטיין, הזדמנות להפוך את שיתוף הפעולה הראשון שלהם מזה שנתיים לאירוע הרבה יותר גדול.

גיל את גי
צילום: מקס צ'רטקוב

דרייפוס ובונשטיין הם שמות נרדפים למוזיקת רגאיי בארץ. בונשטיין, שאת ראשו, למרות כינויו המטעה, מעטר שיער קצר "רגיל" למראה, הוא מפיק הרגאיי הוותיק בארץ. דרייפוס, מי שניתן לכנות "ממשיך דרכו", הוא מפיק ודי ג'יי מוכר בזכות עצמו (לא רק ברגאיי), והבעלים של משרד הכרטיסים "מיסטר טיקט", שהפיק בזמנו כמה ממסיבות הרחוב הגדולות ביותר של תל אביב ותקלט ברחבי אירופה. "בשביל כל מי שנכנס לרגאיי, השם הראשון והשני והשלישי שהוא ישמע זה גיל ראסטה", מספר דרייפוס על ההיכרות ביניהם. "אתה הולך ומחפש גיל עם ראסטות. אתה פונה לאיזה כמה גילים עם ראסטות, ואתה מבין שזה כנראה לא הם, עד שאתה רואה מי זה בעצם גיל ראסטה המקורי, האוריגינל".

בונשטיין היה הראשון להביא לישראל את הז'אנר הג'מייקני, לאחר שנחשף אליו לראשונה בעת שהותו בפריז בשנות ה-70. "גיליתי את בוב מארלי ואת הרגאיי בתקופה שעוד לא היה שום מידע, נכנסתי לעולם מסתורי לגמרי", הוא מספר בתוגה. "פעם היה אפשר עוד לגלות עולמות, היום הכל חשוף דרך האינטרנט". ב-1980 חזר בונשטיין לישראל, והחל לארגן מופעי רגאיי ולהביא אמנים מחו"ל להופעות. ב-1985 הוא פתח בתל אביב את המועדון South Western Township) Soweto), שפעל במשך 12 שנה והיווה מרכז לתרבות ג'מייקנית ואפריקאית. הופעות התקיימו במקום באופן סדיר, ובשבתות, כשהיה סגור, היווה המועדון מקום מפגש לערבי קהילה אפריקאיים. הקהל הורכב מיוצאי אפריקה (גאנה, ניגריה, חוף השנהב, ומאוחר יותר, עם העלייה האתיופית, גם מאתיופיה), ממקומיים ומתיירים צעירים. "עברו שם אלפים של אנשים", מעיד בונשטיין. "המועדון היה מאוד קוסמופוליטי, וזה תרם מאוד לכך שהוא היה הכי מעודכן שיש מבחינת מוזיקה". במהלך שנות ה-90 הפיק בונשטיין את ארבעת פסטיבלי הרגאיי באכזיב, בהם השתתפו להקות רגאיי בולטות מג'מייקה ומרחבי אפריקה. בפסטיבל האחרון, שהתקיים ב-1996, נכחו כ-8000 איש. במקביל, המשיך לייבא ולהפיק הופעות בודדות של אמנים בולטים בז'אנר.

המפגש בין שני המפיקים הוליד את פורטל "רגאיי", החוגג בימים אלה חמש שנים לקיומו. הפורטל היה המקום הראשון באינטרנט הישראלי שריכז מידע על הז'אנר, וכלל היסטוריה, ביקורות, כתבות, ועדכונים על מסיבות ואירועי רגאיי. הפורום באתר יצר קהילה מגובשת, וסיפק במה לדיונים ולחילופי מידע. "בשנה הראשונה היו לנו בין 15 ל-20 אלף כניסות בחודש", מעיד בונשטיין. עם זאת, מהפכת הרשתות החברתיות נתנה באתר את אותותיו. הניהול העצמאי והיעדר הפרסומות לא אפשרו אחזקת כתבים בתשלום, וההיענות ההתנדבותית הייתה מועטה. אופן ניהול האתר, המופעל על ידי עורך ראשי אחד, מיושן כיום מכדי לעמוד בקצב העדכונים בפייסבוק, וחידושו יעלה סכום כסף לא מבוטל. דיוני הפורום עברו לפייסבוק והאתר מתעדכן לעיתים נדירות למדי. המשיכה העיקרית שלו כיום היא בתיעוד שהוא מספק של היסטוריית הרגאיי בארץ, הן בטקסט והן בתמונות. "העניין הוא שבעיקר היינו לבד, ועשינו הכל לבד, והתעייפנו", מסביר דרייפוס. "יש כל הזמן הזרמת מידע כל כך מאסיבית שאי אפשר לעמוד בקצב", מוסיף בונשטיין.

למרות הקשיים, בונשטיין אופטימי. "ישראל נחשבת בג'מייקה למעצמת רגאיי, מבחינת כמות האמנים שהגיעו לפה, מבחינת הישראלים שמבקרים וחיים שם בגטו", הוא מכריז בגאווה, ושולף קלסר עצום עם כתבות וקטעי עיתונות - זהו רק אחד מתוך כ-30 קלסרים דומים השוכנים אצלו על המדף, ומתרחבים תדיר. לדברי בונשטיין, הפרק בסדרה "פעם בחיים", במהלכו התגוררו נינט טייב ובן ארצי בדאון טאון של קינגסטון, יצר גל ענק של תיירות ישראלית למקום. "לא לא לא!", מתפרץ לדבריו דרייפוס. "יש מעט מאוד ישראלים בג'מייקה. כל מי שהיה בג'מייקה אתה מכיר אותו אישית. כולם עברו אצלך. זה מעט מאוד יחסית. גם מה שאמרת שישראל היא מעצמה של רגאיי, אני חושב שזה רחוק מאוד מהמציאות". אבל בונשטיין ממשיך ומתעקש: "ישראל מעצמת רגאיי, ראסטה", הוא קובע ומציג בפניי ראיונות וביקורות אלבומים מתוך עיתונים ישראלים, אמריקאים וג'מייקנים. כתבות על Soweto, ביקורות מהללות על אלבומים של להקות ישראליות, דיווחים על ההופעות בארץ.

 לדבריו, הייתה לתרומה של פילוני לדאנס הול ב-2003 השפעה על המוזיקה הג'מייקנית. "הוא היה המפיק הלבן הראשון שהצליח להגיע למצעד הפזמונים הג'מייקני, במקומות מכובדים מאוד, ואפילו עם להיט שהגיע למקום ראשון - ועם מוזיקה שהיא בעצם לא רגאיי. הביקורים של פילוני, ושל שבק ס' שהיו חודשיים בג'מייקה, וכל הקשר שהיה למועמדים עם מפיקים מוזיקליים מג'מייקה, וזה שיוסי פיין הקליט בג'מייקה - והיו על זה המון כתבות, כי זה מעניין אותם שישראלים באים. אז בג'מייקה, אני חושב, שכן יש הרגשה שישראל מעצמת רגאיי, ראסטה".

כל הופעה שהשניים מביאים לארץ היא בעיניהם הישג תרבותי עצום. כך, למשל, ההופעה של זיגי מארלי, שהופיע בארץ בזמן מלחמת לבנון השנייה. מיקום ההופעה שונה פעמיים, בהתאמה להתרחבות טווח הטילים שנורו על ישראל באותה תקופה, אבל שעה שדפש מוד ביטלו, מארלי לא התייאש לרגע. כל אחד מן האמנים הג'מייקנים שהביאו השניים לישראל זוכה מן המפיקים לטיול בירושלים (פרט ל- Burning Spear, שבזמן שהותו בישראל ב-1990 פרצו בירושלים מהומות דמים ברחבת הכותל), ולמבט מקיף על חיי התרבות המקומיים. "אנחנו בעצם סוג של משרד תרבות עצמאי", מעיד דרייפוס. "הדימוי שיש להם בראש של ישראל הוא של גמלים וחיילים, ואנחנו בעצם מראים להם את מה שקורה פה. איך לא הכל סובב סביב שנאה, איך כן אפשר להיות חיובי ואפשר לחפש את הדברים החיוביים בכל דבר שהוא רע. צריך להבין שברגע שאמן מסוים שיש לו הרבה חסידים כותב 'הייתי בישראל והיה מדהים' זה שווה הרבה יותר מפרסומות של 200 אלף דולר שמבזבזים על כל מיני שטויות של משרדי פרסום שמראים בחורות בביקיני".

"כל להקה, מכל סגנון מוזיקה, זה נס שהיא מגיעה", קובע בונשטיין. "היו לי פעמיים כרטיסים להופעות של פראנק זאפה – פעם אחת כל הציוד שלו נשרף במונטרו, פעם שנייה הוא נפל מהבמה ושבר את הרגל. לא ראיתי אותו. כל הרכב שאנחנו מחכים לו בשדה תעופה, הייתי אומר 'ברגע שהם אצלנו פה, כבר לא מעניין אותי, יבואו לא יבואו אנשים'. הכל קרה, הזמר לא איבד את הקול שלו, אף אחד לא נפצע? זהו, עשינו את זה. עוד שלושה ימים הם עוזבים, מעכשיו - תענוג, נהנים מכל רגע, ראסטה. 30 שנה אני מביא אמנים, מעולם לא היה לי ביטול. אף אמן ג'מייקני לא ביטל אף פעם את ההופעה שלו בישראל, לא חשוב באיזה מצב, גם במלחמה. זה היה נס שהם כולם הגיעו. גם כשמטאליקה באים לפה זה נס, כל להקה זה נס". 

פורסם בעכבר העיר, 24.08.2012

דעה: פוסי ריוט

ב-21 בפברואר 2012 פרצו לקתדלת ישו המושיע במוסקבה, הכנסיה הגדולה ביותר ברוסיה, חמש נשים צעירות עטויות שמלות קצרות ומסכות סקי צבעוניות, חברות בלהקת פאנק פמיניסטית בשם "Pussy Riot" וערכו במקום, לנגד עיני באי הכנסיה המשתאים, "תפילת פאנק". תוך מה שניתן לכנותו ריקוד סוער (בשימוש גמיש מאוד של המונח "ריקוד"), פצחו החמש בשירה, המדמה תפילה אורתודוקסית, של טקסט המוחה נגד שלטונו של פוטין ונגד הקשרים בין הכנסיה הרוסית האורתודוקסית, בראשותו של הפטריארך הראשי לרוסיה קיריל, לבין השלטון. הטקסט (הנעדר, יש לציין, מעוף יצירתי יוצא דופן) כלל גסויות וקללות. אקט דומה ערכה הלהקה בקתדרלת יוֹלוֹחוֹבו.

משני האירועים הללו נערך הקליפ שהעלתה הלהקה ליוטיוב:

ב-26 בפברואר, בעקבות מחאה של אקטיביסטים אורתודוקסים, נפתח בנושא תיק על פי הדין הפלילי הרוסי, חוליגניות (אישום הדומה להפרעת הסדר הציבורי) על בסיס זריעת שנאה דתית, הנושא ענישה מקסימלית של שבע שנות מאסר. ב-3 במרץ נעצרו נדז’דה טולוֹקוֹניקוֹבה ומריה אליוֹחינה (אמהות לילדים בני 4 ו-5, בהתאמה), וב-16 נעצרה יקטרינה סמוּצביץ’.

זהותן של שתי הנשים הנותרות אינה ידועה. בתחילה הכחישו שלוש העצורות כל קשר ל"פוסי ריוט", ובהמשך טענו כי מחאתן הייתה פוליטית גרידא. לאחר משפט מתמשך, במהלכו עורר התיק רעש בינלאומי ומחאות גלובליות, נגזרו על כל אחת מן הנשים שנתיים מאסר בפועל.

רבות כבר נכתב על האופן שבו התנהל המשפט, ועל גזר הדין, המוגזם לכל הדעות. מי שירצה, ימצא בקלות די והותר מאמרים היוצאים נגד הכנסיה, נגד דת באשר היא ונגד השלטון ברוסיה. אין חולק כי הסעיף שבו הואשמו השלוש מופרך למדי. יש למתוח את המציאות עד דק על מנת למצוא בפעולות שלהן כוונות זדון פליליות. סביר הרבה יותר להניח שהפעולה שלהן נבעה פשוט מרצון לייצר פרובוקציה שתספק ל"פוסי ריוט" יחסי ציבור (ברכותיי, הצלחה מזהירה).

עם זאת, הקריאה לשחרורן בלא כל עונש, סביבה איחדו שורות סלבריטאים מרחבי הגלובוס, כולל אפילו מדונה (שספק רב אם צפו בקליפ עצמו לפני שיצאו בהצהרות), מופרכת לא פחות. העונש שהיה ראוי להשית עליהן הוא קנס כספי ועבודות ציבור, רצוי בכנסיה. בחוק הרוסי קיים סעיף שמאפשר פסיקת קנס בגובה של עד אלף רובל על פגיעה ברגשות מאמינים. בכך רוסיה אינה נבדלת ממרבית המדינות המערביות המתקדמות, ביניהן ארצות הברית ואנגליה, המשיתות קנסות ועבודות ציבוריות עבור חילול מקומות קדושה ופגיעה ברגשי דת. בגרמניה (המדינה השניה הידידותית ביותר לנשים) עונשי המאסר הפליליים שמורים לפושעים רצידיביסטים, שזו אינה העבירה הראשונה שלהם בתחום.

הפרובוקציה הזולה של פוסי ריוט היא מעשה בל ייעשה. די להתבונן בהבעות פניהן של הנשים המבוגרות ההמומות בקליפ, שכל פשען היה בכך שהגיעו למקום תפילה על מנת לבקש בקשות פרטיות וזכו בתמורה למטח גסויות. זאת במקום השני רק לבית מבחינת המקלט שהוא מעניק ליושביו. ספק רב אם "פוסי ריוט" היו זוכות לתמיכה לה זכו אילו הייתה ההופעה הקטנה שלהן נערכת במסגד או בבית כנסת.

האתאיסטים הם, כמובן, הראשונים לזעוק "שחררו את פוסי ריוט", כי הדת "פוגעת בהם בעצם קיומה" ועל כן רגשותיהם של המאמינים באל כזה  או אחר הם מטרד שניתן בקלות לבעוט בו הצידה בדרך אל "הצדק הגלובלי". בכך, כמובן, הם מוכיחים את צדקת העונש שהוטל על הנשים – שהרי זוהי זריעת שנאה דתית במיטבה.

אילו הייתה חבורת חב"דניקים פורצת אל תוך ביתם הפרטי בשירת "משכב זכר הוא תועבה/ קול באישה ערווה", בליווי ריקודי מעגל סוערים, ספק אם היו מתייחסים לכך בסלחנות המוחלטת אותה הם תובעים עבור "פוסי ריוט". משום מה, כאשר מדובר במקום המהווה מבצר נפשי עבור אנשים שאינם חולקים את השקפת עולמם, הסטנדרטים הם כפולים ומכופלים.

פורסם בסלונה, 19.08.2012

תיירות: חנויות הספרים הטובות באירופה

רכישת ספר היא חוויה שאינה נופלת מעצם הקריאה בו. החיפוש, תחושת ההתרגשות כאשר מצליחים לשים ידיים על כרך בו חשקנו זה מכבר, ניחוח הדפים – כולם מתמזגים לעולם שלם שרק מי שהיה בו יידע להעריך באמת. אין דבר מתסכל, מייאש ומדכא יותר עבור הביבליומַן מאשר רשתות ספרים גדולות וקרות, בהן מוכרים בני 16, שהספר האחרון שהחזיקו ביד שלא היה במיקוד לבגרות הוא "ג'ינג'י", מנסים לשכנע אותך לרכוש את הרב-מכר האחרון של דן בראון. למרבה המזל, עדיין נותרו בעולם הזה חנויות ספרים המנוהלות על ידי תולעי ספרים אמיתיות, שיודעות כי אווירת רכישת הספר חשובה לא פחות מן הרכישה עצמה - ופעמים רבות אף עולה עליה. חנויות ספרים עם כורסאות רכות, שתיה חמה ואופי ייחודי. חנויות ספרים שהן השתקפות של בעליהן. חנויות ספרים שהן היכלות ומקדשים למילה הכתובה. חנויות ספרים שהן יותר מאשר חנויות – הן עולמות קטנים.

קלן, גרמניה: English Books & Tea

English Books & Tea וסן מרטין
צילום: כריסטיאן פוטר

בתוך סמטא הצופה על כנסיית סנט מרטין, בעיר העתיקה של קלן, חבויה "English Books & Tea", אותה תזהו בקלות על פי ה"יוניון ג'קס" בכניסה. הבעלים כריס פוטר (נסו בדיחות ג'יי קיי רולינג ותחוו את נחת לשונו) מנהל כאן ביד רמה ממלכה קטנה ומאוחדת משלו, המוכרת ספרים באנגלית (חדשים ומיד שניה), די וי די (בעיקר של סדרות וסרטים בריטיים) ומשחקים מיוחדים (כמו משחק הקופסא המהודר המבוסס על ההוביט). השם לא משקר, ולאחר שתסיימו לשוטט בין המדפים העמוסים תוכלו להתרווח בכורסאות הקטנות מתחת לחלון הגבוה עם כוס של תה משובח (1.80 יורו לכוס) ועם ביסקוויטים בריטיים אמיתיים. פוטר, צלם בכובעו השני ובעל חוש הומור סרקסטי כמו שרק מי שהוא חציו בריטי וחציו גרמני יכול להנפיק, ישמח לשעשע אתכם בחנות אפילו יום שלם, בשיחה על ספרות (מתחו ביקורת מושכלת היטב על הסרט שר הטבעות וליבו הטולקינאי שייך לכם) או על צילום, או בזמירת שירי עם אנגלים ישנים (ולעיתים מגונים באופן מרנין) תוך נגינה על יוקליילי. באופן לא מפתיע, המקום מהווה נקודת מפגש לטיפוסים שונים ומשונים, תיירים ומקומיים כאחד, ואם תבלו שם מספיק זמן מובטחות לכם היכרויות מפתיעות. אם תהיו ממש נחמדים, אולי הוא אפילו ינציח אתכם בצילום למזכרת. למרבה הצער, המקום (כמו פינת חמד עצמאיות רבות בימים אלה) מצוי בקשיים כלכליים, ועלול לעמוד בפני סגירה. מהרו להגיע ולשלוח גם את חבריכם.  

סידני, אוסטרליה: Sappho Books, Cafe and Wine Bar
"סאפפו" בסידני היא לא רק חנות ספרים - היא חוויה אורבנית תרבותית מקיפה. העובדה שהיא בחרה להתנחל באזור הקניות העמוס של סידני לא מונעת ממנה להיות בועה אלטרנטיבית תוססת עם אופי משלה. הקומה התחתונה של החנות היא קודש לספרי יד-שניה, עם מדפים מקיר לקיר ולכל גובה הקיר, העמוסים במגוון רחב של כל ז'אנר שתוכלו להעלות על הדעת. בקומה העליונה, מאידך, שני חדרים המוקדשים לספרי תווים ומוסיקה. מי שרוצה לנצל את הרכישה החדשה שלו באופן מיידי, יכול לעשות את זה בסטודיו וחדר החזרות הצמוד, בו מועברים גם שיעורי נגינה, זמרה ופיתוח קול. החצר האחורית, המוקפת קירות עטורי גרפיטי, מתפקדת כבית קפה ביום ובר יין וטאפאס בלילה, ובכל מקרה מושכת קהל צעיר, אינטלקטואלי ומגניב בכל שעות היממה. לשימור אווירת המגניבות הכללית, מתקיימים ב"סאפפו" גם ערבי מוסיקה וקריאת שירה.   

וילנא, ליטא: Mint Vinetu
גם תיירים שאינם דוברי ליטאית ישמחו לגלות, מטרים ספורים משדרת חנויות המעצבים היקרות במרכז וילנא, את הכוך החמים שהוא "מינט וינטו" – חנות ספרי יד-שניה, הקרויה על שם גיבורו האינדיאני הנודע של קארל מאי (המתנוסס גם על הלוגו הירוק). מי שמחפש להתערבב בסצינת הסטודנטים המקומית, או לקבל מבט מחוץ על וילנא הצעירה, יוכל להזמין שתייה חמה ומאפה טרי, ולהתיישב על אחת הכורסאות עם ספר ביד. אל חשש – נוסף לכמות העצומה (והמתבקשת) של ספרים בליטאית, יש גם מבחר באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובגרמנית. המחירים נוחים - הן יחסית ליד שניה, והן יחסית לשקל הישראלי - והמוכרים נוחים להתמקחות. מי שמחפש חלל עבודה מעורר השראה, ישמח ודאי להתנחל בין המדפים עם האינטרנט חופשי והגישה למדפסת, לסורק ולצורב (מה גם שזה הרבה פחות מסיח את הדעת כשהשיחות מסביב מתנהלות בשפה בלתי מובנת).

אמסטרדם, הולנד: The English Bookshop
המרכז העתיק ומוקף התעלות של אמסטרדם שופע חנויות ובתי קפה עצמאיים ושובי לב, וכלל שהדבר נוגע לספרים – בעיקר ככל שהדבר נוגע לספרים שאינם בהולנדית – אחד המקומות המשובחים ביותר הוא "English Bookshop", הממוקם בסמטא קטנה הפונה מאחת התעלות הראשיות והיפות ביותר של העיר. בפינת החנות, מוקף במדפים עמוסים, עומד שולחן מהגוני עתיק מן המאה ה-19, לצידו תוכלו להנות מקפה, תה ומאפים טריים (אותם תוכלו גם לקחת אתכם אם תרצו). בצידה השני, מוקפות בעוד מדפים עמוסים – כורסאות וספות. חובבי ספרות שמחים להתנחל כאן בכל שעות היום, ובמקום מתקיימים מפגשים של מועדון קריאה, סדנאות כתיבה, מסיבות תה הוליסטיות לנשים בהריון, וערבי משחק של טריוויה ספרותית וסקראבל (10 יורו לערב של מלחמת "מי קרא יותר ספרים בחייו", נשנושים, יין ובירה). 

פריז, צרפת: Shakespeare & Company
היא דורגה בין 20 חנויות הספרים היפות ביותר בעולם, הופיעה בסרטים כדוגמת "חצות בפריז" ו"אחרי השקיעה", ומהווה מקום עלייה לרגל לאוהבי ספרים ולחתולים. "שייקספיר אנד קומפאני" היא מסוג חנויות הספרים שכותבים עליהן ספרים. היא הוקמה לראשונה על ידי סילביה ביץ' ב-1916, במבנה שהיה בעבר חלק ממנזר, על גדת הנהר הפונה אל קתדרלת נוטרדאם. בשנות העשרים והשלושים משך אליו המקום שורה ארוכה של אנשי רוח אגדיים, ביניהם גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס, עזרא פאונד, ארנסט המינגוויי ופבלו פיקאסו, והיה מעוזה של הבוהמה דוברת האנגלית בפריז. עם פלישת המשטר הנאצי נסגר המקום. ב-1951 הגיע ג'ורג' וויטמן (שנפטר, למרבה הצער, בשנה שעברה, בגיל 98), נחוש בדעתו להשיב לחנות את את ימי הזוהר שלה ואת מקומה בסצינה הספרותית, ופתח במקום את "שייקספיר אנד קומפאני" המחודשת.
מאז היא משמשת מפלט לסופרים ולתולעי ספרים כאחד. מדפים עמוסים ממלאים את הקירות הגבוהים מן הרצפה ועד לתקרה – והספרים שלא הצליחו להידחק למדפים עומדים בערימות בפינות, ליד כורסאות קטיפה ויקטוריאניות שכמו נלקחו היישר מן הספריה של אדגר אלן פו. בינות למדפים מתחבאים כוכי שינה קטנים, ומספרים כי אם תסייעו לצוות לסדר את הספרים אחרי הסגירה הם גם יתירו לכם ללון במקום – פנטזיה שכל ביבליופיל חייב לעצמו. בקומה שניה מכונות כתיבה עתיקות, שאין לדעת אילו יצירות מופת נכתבו עליהן בעבר, העומדות לשירותו של כל מי ששורה עליו המוזה (ואיך אפשר שלא תשרה במקום כגון זה). לחלופין, אתם מוזמנים להאזין למי שמפליא באותו רגע את כישוריו על הפסנתר שליד, או לתת קונצרט קטן משלכם. ואל תשכחו להחתים את הספרים שרכשתם.

מוסקבה, רוסיה: Falanster 
במדינה שבה שיחה על פוליטיקה עדיין נחשבת לטאבו השקול לשיחת גסויות מול ילדים, "פאלנסטר" הוא תופעה ייחודית. פאלנסטר, על פי התיאורטיקן האוטופיסט הצרפתי שארל פורייה, הוא קואופרטיב בו בני אדם חיים, עובדים, יוצרים וצורכים יחד – ואין מושג טוב מזה לתיאור החנות המוסקבאית. המקום הוקם לראשונה בשנת 2002 בסמטאת בולשוי קוזינסקי על ידי ארבעה חברים, והוא פועל כארגון שיתופי לכל דבר, ללא מנהל וללא רבי מכר. ההיצע בחנות תואם את אופן ניהולה, ומתמקד בספרות סוציאליסטית, מרקסיסטית, אנרכיסטית, אנטי-קפיטליסטית ואנטי-גלובליסטית, לצד תמיכה בסופרים רוסים צעירים בתחילת דרכם. בנוסף נערכות במקום באורח קבע הרצאות ושיחות עם סופרים, משוררים, סוציולוגים ומומחים בתחומי הפוליטיקה והכלכלה - מרצי עבר כוללים את הסופר אדוראד לימונוב, את האקטיביסטית סוזן ג'ורג' ואת המשורר והמחזאי נַאוּם קורז'אבין. הקו של המקום שמאלי רדיקלי באופן מוצהר ובלתי-מתנצל, אבל גם תומכי ימין מגיעים לכאן מדי פעם. המשטר לא מחבב אותו בלשון המעטה – "פאלנסטר" ידע פשיטות משטריות, ואחד המקימים כמעט הואשם פעם בהפצת פורנוגרפיה (למרות שהספר המושמץ, "פרדוקסיה" של הזמרת לידיה לאנץ', נמכר באותה העת בכל רחבי מוסקבה). ב-2005 נשרף המקום בהצתה, אך נפתח מחדש מאוחר יותר באותה שנה, הפעם במיקומו הנוכחי במאליי גנזדניקובסקי. גם אם אתם לא קוראים ברוסית, וודאי תמצאו שם בני שיחה מרתקים לדיון על פוליטיקה, כלכלה ותרבות.  

סנט פטרסברג, רוסיה: Vse Svobodny
"ווסה סוובודני" ("כולם חופשיים") הוקמה על ידי ארטיום פאוסטוב וליובה בליאצקיה כ"פאלנסטר הפטרבורגי", אבל התפתחה מהר מאוד למשהו הרבה יותר עצמאי ומגניב. האידיאולוגיה שלהם: "חייה כרצונך, חשוב כרצונך, עשה כרצונך". החנות הקטנה, המוסתרת כה טוב על ידי הסמטאות הפטרבורגיות עד כי נדרש סרטון סטופ-מושן על מנת להבהיר כיצד מגיעים אליה, מלאה עד להתפקע בספרות אלטרנטיבית (אם כי פחות מוגדרת פוליטית), החל במדעי המדינה ופילוסופיה וכלה בקומיקסים ומגזינים עצמאיים. בכניסה מברכת את פני הבאים עמדת החלפת ספרים חינמית. בצמוד לחנות פועלים גלריית האמנות "קראסיבו" ובית (או יותר נכון, דירת) התה "בוּאנס יוֹז'יקאס" (בתרגום חופשי - בואנס קיפודוס), שם ניתן לשתות תה צמחים אמיתי בכלי חרס – מה שמאפשר התנחלות נוחה עוד יותר בכורסאות החנות מול הקמין. המחירים זולים מתוך עקרון, כאלטרנטיבה לרשתות הגדולות בעיר, והאווירה – כמו הקהל – צעירה, אינטליגנטית ומעודכנת.

לונדון, אנגליה: Cecil Court
הרחוב הלונדוני ססיל קורט, שנבנה במאה ה-17, מוקדש באופן כמעט בלעדי לחנויות ספרים ייחודיות, וכל ניסיון לבחור אחת בלבד עושה עוול לרובע כולו. ססיל קורט הוא החווייה הבוקיניסטית האולטימטיבית, וכדי להעריך אותה במלואה צריך לחוות אותה במלואה. אין בעולם יודע קרוא וכתוב שלא ימצא כאן לפחות דבר אחד העונה על צרכיו ותשוקותיו. Storey's Ltd., במספר 3-1, עוסקים במפות עתיקות ובהדפסי תחריטים. Unsworth's, במספר 7, מתמחה בספרי עיון נדירים. דייוויד דראמונד במספר 9 מחזיק גלויות נהדרות מן התקופה הוויקטוריאנית ומזכרות מאמנויות הבמה של המאות הקודמות. Motor Books, ב-15-13, עוסקים בכל מה שממונע. Marchpane, במספר 16, הוא גן עדן לחובבי ספרות ילדים קלאסית, עם אובססיה ספציפית למהדורות נדירות של לואיס קרול (ולמרבה הצער, הם יודעים בדיוק מה הערך של האוצרות הללו). "טראוויס ואמרי" במספר 17 מקדישים עצמם לתווים ומהווים מקום עליה לרגל עבור מוסיקאים.

וזהו חלק קטן בלבד.


פורסם בעכבר עולם, 10.08.2012 

תיירות: שופינג בפראג

צ'כיה היא עולם אגדות, והחנויות שלה מהלכות קסם על כל מי שמגיע אליה. יותר משהן מהוות מקום לשופינג, הן מהווות חוויה מענגת עבור כל חמשת החושים, ועבור עוד כמה חושים נוספים שטרם ניתנו להם שמות. יותר מכל, הן מוציאות מכל אחד את הילד הקטן שבו, ששמח לראות, להריח ולשחק בכל דבר שמושך את העין.

Moser
אחת הגאוות העיקריות של צ'כוסלובקיה, ומאוחר יותר צ'כיה, הייתה מאז ומעולם זכוכית הקריסטל העלית המיוצרת בה, והאמנים המקומיים המתיכים אותה ליצירות אמנות שבירות. מאות שנים לפני הולדתו של דניאל סברובסקי היו המילים "תוצרת בוהמיה" חותם האיכות האולטימטיבי לעבודה יוקרתית בזכוכית – והדבר לא השתנה עד עצם היום הזה. אחד מיצרני הקריסטל היוקרתיים ביותר בצ'כיה כיום הוא Moser, מותג הקיים כבר 155 שנה ומתהדר בעבודות יד (כן, עבודות יד) מדוייקות ואלגנטיות. כוסות שמפניה דקיקות, כדי פרחים מעוצבים וקערות מרהיבות הם רק ההתחלה. אמנם ניתן להשיג פריטים של מוזר ברחבי פראג, אבל על מנת לוודא שלא מרמים אתכם, וכדי לקבל מבט מקיף על המבחר המשובח, כדאי לפנות לאחת משתי חנויות הדגל בעיר.

Manufaktura
מאנופקטורה הם ככל הנראה מה שקורה כשלאוקסיטן פוגש את קו הצעצועים של סטימצקי. חנות הדגל שלהם בפראג היא עולם כפרי של מוצרי טיפוח טבעיים וצעצועי עץ צ'כיים. הצעצועים אמנם חמודים ביותר, אבל מומלץ לא לשכוח שמדובר בכל זאת בייצור מסחרי ולרכוש עבודות יד אמיתיות (המלצות בהמשך). מוצרי הטיפוח שלהם, לעומת זאת, ראויים לתשומת לב. קל ללכת לאיבוד בתוך שפע הקרמים, הריחות והסוגים, ולכן מומלץ להתמקד בקווים שלא תמצאו מחוץ לגבולות בוהמיה - הקו המבוסס על מסורת הבירה הצ'כית, זה המבוסס על מלחים ממעיינות קארלסבאד, וזה המבוסס על ענבי יין. 

Bric a Brac
בין מלכודות התיירים של עיר הישנה עומדת כבר קרוב ל-20 שנה חנות הווינטאג' והעתיקות של בני הזוג מילוש וסוניה גברילוביץ' - יקום כאוטי בעל סדר משלו. כמעט ואין מילימטר שאינו תפוס על ידי פריט ישן וייחודי כזה או אחר. מכונות כתיבה, גלויות, פסלונים, צעצועים, מנורות, בגדים, תכשיטים, כלי מטבח, ודברים שאין כל דרך לנחש את ייעודם ללא הסבר מפורט. לכל פריט אופי וסיפור משלו, שמילוש ישמח לחלוק איתכם. גם אם לא תקנו דבר, הפגישה עם החנות ועם בעליה המקסימים שווה כל רגע.

Prague Antiques
אספני העתיקות המקצוענים, המעדיפים תעודות על פני סיפורים ואולמות תצוגה על פני נבירה הרפתקנית, יעדיפו ככל הנראה לשים את פעמיהם לכיוון רחוב פוהורז'לץ'. החנות במספר 9 ניגשת, ממש כמו השם שלה, ישר לעניין. פרט לעבודות הפורצלן והשעונים, שהם נחלתה של כל חנות המתיימרת לעסוק בתחום, מציע המקום מספר התמחויות מאוד מעניינות. מי שמעוניין לצאת מעט מן הבועה התאיסטית הישראלית יביע עניין בתצוגת האיקונות – יצירות אמנות המציגות קדושים נוצרים. גם מי שאין לו כל כוונה להתפלל לדמותה של מריה או לזו  של גיאורגי הקדוש יעריך את מלאכת המחשבת שהושקעה בדימויים בני מאות השנים. מי שמעוניין באמנות בעלת פן חילוני יותר ישים פעמיו לגלריית הציורים במקום. עם זאת, מי שאינם מורשים בשום פנים ואופן לוותר על ביקור במקום הם אנשי מוסיקה - מחלקת כלי הנגינה העתיקים של המקום תרטיט את נפשו של כל מי שאי פעם ניסה להפיק צליל נקי מידיו או מגרונו.

Truhlar Marionety & Galerie Marionette
את המריונטות הביא לצ'כוסלובקיה יוסף סקוּפּה, שיצר אחרי מלחמת העולם הראשונה את תיאטרון הבובת הראשון במדינה. הדמויות העליזות שלו, האב ספֵּייבל ובנו הוּרבינֶק, היוו בין המלחמות כלי לסאטירה חדה שכוונה נגד הפלישה הגרמנית. פסל בדמותן עומד כיום בעיר פילזן, שם הוחזקו הבובות במלחמת העולם השנייה לאחר שהוחרמו על ידי הנאצים.
מאז סקופה הספיקה צ'כוסלובקיה לפתח אמנות מריונטות משגשגת וייחודית, רוויה באירוניה, השואבת אלמנטים מתוך אגדות העם והספרות של האזור. המריונטות הצ'כיות הן ברובן המכריע כעורות באופן שובה לב, בעלות מבט ממזרי ומהפנטות ילדים ומבוגרים כאחד. מכשפות, שדים, פיות, חיות, ליצנים, אנשי מקצוע רציניים עוטי חליפות ומדים – זהו רק חלק קטן מן היצורים הצבעוניים שיוצרים הצ'כים מעץ, שעווה, בד וחוט. חזרה מצ'כיה בלי לאמץ אחת מן הדמויות המקסימות הללו היא בבחינת פשע בל יימחל, ואחד המקומות המומלצים ביותר לרכישה מעין זו, קרוב לגשר קארל, הוא למעשה שניים במחיר אחד. "טרוּהלר מאריונטי" ו"גלרי מאריונט" שוכנות דלת לצד דלת, ומציגות עבודות מרהיבות של מיטב אמני המריונטות המקומיים. המחירים ב"טרוהלר" נגישים יותר לתייר הממוצע, בעוד ב"גלרי" (כראוי לשמה האליטיסטי מעט) תמצאו בובות יקרות ואקסקלוסיביות יותר. בכל מקרה מדובר בפינת חמד קסומה, שתמשוך אתכם בחוטים לתוך עולם אגדות מופלא שלא תרצו לעזוב.

U krale zeleznic
קרונות, מסילות, רציפים ופנסים. זו אינה הזמנה לתחנת Hlavni Nadrazi – למרות שמדובר במבנה ראוי לביקור בפני עצמו. "מלך הרכבות" היא חברה צ'כית קטנה ומקסימה המתמחית בדגמי רכבות - גן עדן עבור כל מי ששקשוק הגלגלים הקטנים מרטיט את ליבו, מבוגרים וילדים כאחד. בנוסף לדגמים המיוצרים על ידי "מלך הרכבות", להיצע נרחב של ייבוא מגרמניה (שם תחביב הרכבות מעוגן היטב – ואין הכוונה לימי מלחמה), ולצעצועי יד שניה שנבררו בקפידה, המקום גם מציע שירות תיקונים לצעצועים ישנים ואהובים.


פורסם בעכבר עולם, 08.08.2012

כתבה: מאחורי הקלעים של סירק דה סוליי

טיול מאחורי הקלעים של המופע "אלגריה" של סירק דה סוליי מרגיש כמו מבוך מתפתל.  "זה לא מופע שנסמך על אפקטים טכניים עצומים", טוען המנהל האמנותי של המופע, ברונו דארמנייאק. אבל מבט על המפעל העצום שעומד, ולמעשה נוסע, מאחורי "קרקס השמש" הקנדי, אשר הכולל 30 המכולות והטריילרים ששימשו להובלת הציוד, מוכיח כי הטכניקה היא לא דבר שיש לזלזל בו.

דארמנייאק (45), מגיע ממחול, אחרי קריירת ריקוד בצרפת ומספר שנים של עבודה עם אקרובטים בקרקס הגרמני "פליק פלאק". "האתגר היה ללמוד איך הלהקה פועלת", הוא מספר על המעבר לסירק דה סוליי לפני שנתיים.

 סירק דה סוליי נוצר ב-1984 על ידי גי לַליברטה, כמופע חד פעמי שיועד לחגיגות 450 שנה לגילוי קנדה. מאז רץ הקרקס עם 22 מופעים שונים בכל רחבי העולם, עליהם עובדים 5000 איש, מתוכם 1,300 אמנים מופיעים. "אלגריה", שמגיע ל-18 ימי הופעות בתל אביב, נוצר לרגל חגיגות העשור של הקרקס, והשנה חוגג 18. לאחר שנים של הופעה באוהל, הוחלט בקרקס ב-2007 כי המופע יותאם גם להופעה בארנה. ובכל זאת, לבמה של תל אביב נדרשו לא מעט התאמות – הקמת במה שאורכת 12 שעות במקום אחר ארכה כאן יומיים. "הקירות היו צרים מדי, ונאלצנו לגלח חלק מהקיר על מנת להכניס את הציוד", מסביר מישל תריין, "אתם תתקנו אחר כך", הוא צוחק. 

החל ממחר, לא פחות מ-55 אמנים יעלו או ירחפו מעל לבמת היכל נוקיה, מאחורי כל אחד מסלול מפרך ואימונים קפדניים. הם נבחרים בתחרויות בינלאומיות, בעיקר אלה הספורטיביות ("אנחנו מחכים בקוצר רוח לסיום המשחקים האולימפיים",מחייך דארמנייאק). צוות ציידי הכישרונות של הקרקס שולח הזמנות - ולעיתים גם נענה לקלטות אודישנים.

כך למשל נבחר מקסים קוטנקו (27), שהצטרף לסירק דה סוליי מאוקראינה לפני 5 שנים, אחרי 17 שנים בהן היה מתעמל קרקע – מתוכן 5 בנבחרת האוקראינית הלאומית. "לא הגעתי לאולימפיאדה, אבל אני שמח על כך", הוא אומר. ויש לו סיבה טובה. מזה שנתיים וחצי קוטנקו הוא לא רק אמן בנאמבר ה-Aerial high bars, בו הוא מעופף בגובה 40 רגל מעל לבמה, אלא גם מאמן. "זה מאוד מסובך", הוא מודה, "אנחנו לא רק קולגות, אלא גם חברים. לרבים קשה להפריד בין היחסים האלה, ולהבין שבעבודה אני מאמן, ושאני יכול ללחוץ ולהיות קשוח כשנדרש. לקח לנו הרבה זמן לבנות סביבת עבודה שכולנו מרוצים ממנה".

אחרי תהליך הסלקציה, עוברים כל המוזמנים והנבחרים המאושרים שורה ארוכה של סדנאות במונטריאול, שנועדה להתאים את כישוריהם הספורטיביים לרוח התיאטרלית של "סירק" ולצקת בהם כלים אמנותיים. אתלטים המורגלים בטכניקה קרה לומדים להכניס חן לתנועותיהם המדויקות ולהגיש דמויות מלאות רגש בין סלטה אחת לשנייה. "הם לומדים לבצע את האלמנטים שלהם מחוץ למצב הנפשי של תחרות", מסביר דארמנייאק, "בתחרויות הם צריכים להיות במיטבם ברגע אחד של שיא. כאן אנחנו מבקשים מהם להיות עקביים ולשמור כל הזמן על רמה גבוהה".  
לכל אמן דמות משלו, עם מסכת איפור ותלבושות שעוצבו במיוחד עבור הדמות ונותרות ללא שינוי גם עם תחלופת הקאסט במופעים. את האיפור המורכב הם לומדים לבצע בעצמם. בהתחלה ההליך נמשך למעלה משלוש שעות, תוך שהם נעזרים במדריך מצולם אישי של שלבי האיפור, המלווה בהוראות מדויקות לגבי סוגי המברשות ומספרי הגוונים. עם הניסיון יורד הזמן לכ-45 דקות (וברגעי לחץ קריטיים, יש גם כאלה מצליחים לעטות את פניהם המולטי-שכבתיים בזמן שיא של שבע דקות בלבד, מגלה אחד האקרובטים).

ארון האיפור של הלהקה נוסע איתה והוא רחוק מלהיות השירות היחיד שמלווה אותם.
את המלתחה הצבעונית והעצומה של הקרקס, הממלאת חדר רחב ידיים, מלווים בסיבוב ההופעות ארבעה תופרים, בהיכון תמידי לבצע תיקוני חירום. את התלבושות עצמן מכינים בקנדה מאפס. החל בצביעת הבדים, וכלה בהתאמה אישית למבנה גופם של האמנים. הכנת תלבושת אחת אורכת שלושה חודשים – וזה גם פרק הזמן שנדרש לה על מנת להישחק. "אנחנו תמיד יודעים 13 חודשים מראש אילו תלבושות צריך להכין", אומר אמן התלבושות דל ריינהארט, תוך שהוא תופר כפתורים על בגד גוף מוזהב. אין פלא כי כל אחד מן המופיעים מחזיק סט של תלבושות לגיבוי.

איכשהו, בתוך כל הטירוף הזה, מצליחים האמנים גם לנהל חיי משפחה. האקרובט בוֹגדאן זאוואלְשין (27) ואשתו מצפים בימים אלה להולדת בנם. "בטור הארנה זה קשה יותר", הוא מודה, "בעקרון, ההנהלה לא מתנגדת לכך שניקח איתנו את המשפחות. הייתי היחיד שנסע עם המשפחה באופן קבוע. בקרקס מסייעים בכל צורה אפשרית עם הגשת הבקשה לוויזה, והמשפחה נמצאת איתי בחדר שלי במלון". זאוואלשין הצטרף לסירק לפני 4 שנים, אחרי 9 שנים של התעמלות קרקע וחמש שנים בקרקס האוקראיני, ומאז הוא מופיע ב"אלגריה". את דרכו הוא התחיל ב-Power track, ולאחר שנה וחצי עבר ל- Russian bars, בהם הוא מופיע כיום. "הייתי רוצה לנסות גם מופעים אחרים של הסירק", הוא מודה. "עבור כל אמן חיים חד-גוניים הם קשים". 

פורסם בעכבר העיר אונליין, 07.08.2012

דעה: כן, אני פמיניסטית

כן, אני פמיניסטית.
אני פמיניסטית שאוהבת אופנה.
אני פמיניסטית שנועלת באופן כמעט בלעדי נעלי עקב.
אני פמיניסטית שמגלחת רגליים ובתי שחי.
אני פמיניסטית שאוהבת איפור.
אני פמיניסטית שמתעמלת ושומרת על המשקל.
אני פמיניסטית שמאמינה באלוהים.
אני פמיניסטית שמעריכה גברים שפותחים דלתות, קונים פרחים, ומתנהגים באופן כללי כמו ג’נטלמנים. נראה לי שברור ממילא שאני מסוגלת לפתוח לעצמי את הדלת או לקנות לעצמי פרחים.
אני פמיניסטית שאוהבת חתולים (כי יש סטריאוטיפים שכנראה אינם חסרי שחר).
אני פמיניסטית שמאמינה בלגיטימיות המוחלטת של כל אקט מיני המתבצע בהסכמה הדדית בין מבוגרים (בגידה היא נושא נפרד לדיון).
אני פמיניסטית שמאמינה כי לאף אחת/ד אין הזכות לשפוט או לערער על הלגיטימיות של הפנטזיות של אנשים אחרים, בלתי נתפסות ככל שהן ייראו לה/ו.
אני פמיניסטית שמאמינה בלגליזציה של זנות.
אני פמיניסטית שמאמינה כי בדסמ צריך להיות מוכר כנטייה מינית לכל דבר, באופן שווה לכל המגדרים – הן בפסיכולוגיה והן בחקיקה.
אני פמיניסטית שמאמינה כי קרבנות אונס ותקיפה מינית הרוויחו את הזכות לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופן/ם, בלי שיטיחו בהן/ם באופן קבוע את הטראומה שלהן/ם כהוכחה לכך שהן/ם פגומות/ים ולכך שהבחירות שלהן/ם טפשיות ו/או מזיקות.
אני פמיניסטית שחושבת שפינאפים הם סקסיים, ושקברט הוא, למרבה הצער, אמנות שהולכת ופגה מן העולם.
אני פמיניסטית שמאמינה כי אהבה וסקס בין שני אנשים הם רגשות שלא ניתן להכפיף לפוליטיקה, לא משנה עד כמה מנסים.
אני פמיניסטית, כי פמיניזם משמעו שנשים יכולות לבצע בחירות עצמאיות, לא את הבחירות שמישהי/ו רוצה שהן תבצענה.

פורסם בסלונה, 30.07.2012

תיירות: שופינג באמסטרדם

האופנה של אמסטרדם עומדת בקטגוריה בפני עצמה. המפגש בין האלגנטיות הצפון-אירופאית המוקפדת לבין האופי הצבעוני והמשוחרר של הולנד יצר סגנון ייחודי, המציב את עיר הבירה של ארץ הקבקבים בשורה אחת עם בירות אופנה כגון ברלין, לונדון וניו יורק. מי שיסתובב במרכז העיר העתיקה של אמסטרדם לא יתקשה לאתר שפע של חנויות המציעות פריטים ייחודיים - החל באופנת רחוב וכלה במעצבי היי אנד. אבל צריך להתחיל במקום כלשהו. להלן מספר נקודות פתיחה לסיבוב השופינג האמסטרדמי שלכם.

Marlies Dekkers
ההלבשה התחתונה שמעצבת מארליס דקרס היא לא פחות ממלכותית. תוספת הרצועות המהווה את סימן ההיכר של רוב הפריטים בעיצובה משווה לדגמים שלה אדג'יות אלגנטית - אופי הטיפוסי לאופנה עלית, הנדיר במיוחד בהלבשה תחתית. קרוב לוודאי שכל אחת תמצא פה משהו שישמח אותה, אם כי יש להניח כי חובבות הדומיננטיוּת תשמחנה יותר מכולן לגלות לנז'רי המצליח להיות הצהרתי בלי להיות וולגרי (המשפט נכתב בלשון נקבה אך פונה לשני המינים). לא בכדי שתי הערים היחידות מחוץ להולנד בהן ניתן למצוא סניפים של דקרס הן קלן ופריז.
החנויות של דקרס תואמות את הלנז'רי שלה. מדובר בהיכלים מעוצבים הראויים לביקור ולו רק בשל העובדה שהתחושה בכניסה אליהם דומה לזו בכניסה לארמון מתקופת הבארוק, ובאמסטרדם עצמה יש שניים כאלה - האחד על טהרת הצבע הלבן, והאחר בשילוב עשיר של שחור ואדום.

YDU - Young Designers United
החנות הקטנה והמקסימה הזו מרכזת בתוכה מבחר פריטים של מעצבים צעירים מרחבי הולנד והעולם, בטווח מחירים שנע בין השפוי (29 יורו) לבין הכואב (380 יורו). בין ההיצע: מארטייה הוגלנד (Maartje Hoogland), היוצרת שמלות מרהיבות, המצטיינות בגזרת סטרפלס קלאסית במיטב המסורת של שנות ה-50 ובהדפסים מטורפים; ברברה ואן דר זאנדן (Barbara van der Zanden), המעניקה לפריטים שלה אלמנטים גיאומטריים ייחודיים; המותג ההונג-קונגי Love Dollybird, המביא נגיעות של המזרח הרחוק לרשמיות האירופאית; תיקים ואקססוריז מעור ממוחזר של Label 3; הצבעים המתפרצים של Roparosa, המותג של המעצבת רוס ואן דר קאמפ (Roos van der Kamp), ועוד רבים. וכאילו שהייתם צריכים עוד סיבות לבקר במקום – YDU גם עומדת על גדת תעלה רומנטית במיוחד.

Kitsch Kitchen
אחת השאלות המתסכלות ביותר שעולות בראשו של כל תייר המגיע לאמסטרדם, אחרי "אין לרוכבי האופניים האלה אלוהים?!", היא "איפה הם משיגים את התיקים המגניבים האלה?!". מי שרוצה לעטר את הדו-גלגלי שלו בפיסת פרקטיות בהדפס עליז, מוזמן, אם כן, לשים את פעמיו לאחד מאותם מקומות. ה"קיטש קיטשן" הוא פינה פרחונית ועליזה, המציעה להכניס צבע ועניין לכל אלמנט בחייכם. צעצועים, סינרים, מטריות, כרטיסי ברכה, כלים ואביזרי מטבח, וכמובן - תיקים. לאופניים ולבעליהם. הכניסה לא מומלצת לאלרגיים להדפסי פרחים. 

Zipper
עבור חובבי הוינטג', שני הסניפים של המיני-רשת "זיפר" הם המקום המושלם עבור מציאות יחידות במינן. המחירים שפויים יחסית (45-10 יורו לפריט, כולל מעילים), המבחר מרשים והאווירה משוחררת וכיפית. כמו שהם מסבירים באתר שלהם - כל הבגדים הם יוניסקס, אם יש לכם אומץ. לאמיצים פחות יש מחלקת נשים ומחלקת גברים. אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם.

Gsus Heavens Playground 
מי שמעדיף מותגים בעלי שם, מוזמן לשים פעמים אל חנות הקונספט של הלייבל ההולנדי Gsus.
"Heavens Playground" הוא מוסך של Opel שעבר הסבה לחלל ירוק מצמחייה, שבמרכזו מסלול הליכה. כאשר תסיימו להתפלא מן העיצוב, תגלו פריטים של Gsus ב-70% הנחה לצד ,Cheap Monday Revolution  ו-Insight.

United Nude
כל חובבת אופנה יודעת שמה שבאמת עושה את ההופעה זה הנעליים. הנעליים של יונייטד ניוד לא עושות הופעה – הן גונבות אותה. בארץ ניתן למצוא דגמים בודדים של המותג בחנויות אלמביקה, אבל על מנת להעריך באמת את העקבים שקוראים תיגר על כוח המשיכה, את הקונסטרוקציות הארכיטיקטוניות המורכבות ואת הצבעים המטורפים -  וכמובן, כדי לשים יד ושתי רגליים על דגמים שאין בישראל - צריך לעלות לרגל לחנות הדגל.  יש גם מחלקת גברים. 

Blue Blood
שמו של מותג הג'ינסים ההולנדי Blue Blood הוא תיאור מושלם של כל מה שסובב אותו – החל בפריטים עצמם וכלה בלקוחות. התפירה העלית המסוגננת מקבלת את ביטוייה במחירים שכנראה רק בעלי דם כחול באמת יכולים להרשות לעצמם להשקיע בג'קט או במכנסי ג'ינס. מי שבכל זאת מוכן לשים הון קטן על פריטים בעלי אופי קלאסי נצחי, יכול לעשות את זה באחת מארבע החנויות של הלייבל.

פורסם בעכבר עולם, 25.07.2012