הכרטיסים הוורודים המושקעים להופעה של רג'ינה ספקטור הבטיחו תחילת מופע ב-21:00. אתר הבארבי – 22:00. שיחת טלפון לבארבי העלתה באוב את השעה 22:30 כשעה שבה תעלה רג'ינה לבמה. בעשרה לעשר אני מתייצבת בבארבי (אני יודעת, רעיון רע. לא היה לי רכב מוקדם יותר), מצפה לגלות כי מופע החימום – ג'ק דישל, החבר של רג'ינה – כבר החל. המון אנשים שמצטופף ליד דוכן הדיסקים מפזר את חששותיי. אך רק למשך כ-30 שניות, שכן המחשבה הראשונה שעולה במוחי עם כניסתי בפתח המועדון היא: "איך כל האנשים שבחוץ ייכנסו לכאן?". המקום עמוס עד אפס מקום. וכשאני אומרת עד אפס מקום, אני מתכוונת לכך בלשון המעטה, שכן מספר האנשים הנוכחים חורג בכמה מאות ממספר האנשים הנושמים שהמקום מסוגל להכיל. כל נשיפת אוויר מצמידה אותי עוד יותר לחסרי המזל סביבי. תודה לאל לפחות על כך שרג'ינה ביקשה מהקהל לא לעשן.
לאחר שאני מתגברת על ההלם הראשוני וממקמת את עצמי בנקודת תצפית סבירה, אני מתפנה להתפעלות מפסנתר הכנף השחור מבית Steinway (או, כפי שהשם מופיע על הפסנתר, St inway) שתופס למעלה ממחצית שטח הבמה.
לאחר שאני מתגברת על ההלם הראשוני וממקמת את עצמי בנקודת תצפית סבירה, אני מתפנה להתפעלות מפסנתר הכנף השחור מבית Steinway (או, כפי שהשם מופיע על הפסנתר, St inway) שתופס למעלה ממחצית שטח הבמה.
בסביבות עשר עולה לבמה ג'ק דישל, האיש, הגיטרה והרעמה. אולי זו הציפייה לרג'ינה שמנעה ממני לתת לו הזדמנות אמיתית, אבל אין ספק שהבחור אינו מתקרב לקרסוליה של חברתו הג'ינג'ית, המוכשרת ממנו עשרות מונים. לאחר סט של כחצי שעה, במהלכו זוכר ג'ק להודות אינספור פעמים לקהל שכלל לא הגיע לשם עבורו ולכל משפחתו המורחבת שהגיעה לשם עבורו, הרעמה ירדה מהבמה. רבע שעה לאחר מכן עולה לבמה האישה שעבורה הסכימו קרוב לאלף איש להידחק כסרדינים במחיר של 160 שקלים חדשים לסנטימטר מרובע, ונראתה המומה מכמות האנשים לא פחות מאיתנו - ועוד יותר מסערת התרועות שהצליחו לייצר המעריצים. מעולם לא נתקלתי באמן שנראה כה מאושר לעלות לבמה ולעמוד מול קהל אוהב. למן הרגע הראשון רג'ינה פשוט קורנת, ולא מפסיקה לצחקק ולהודות לקהל. "אני כל מאושרת שכואב לי הראש", היא קובעת, בחיוך מאוזן לאוזן. "כל כך יהודי...".
לאחר שכולנו נרגעים, הבארבי מפולח בצלילי האקפלה של Ain't No Cover"", והכל נדם. הצלילים היחידים שנשמעים באולם הם הקול האדיר של רג'ינה והד האצבע המתופפת על המיקרופון. לאחר הפתיחה הטובה ביותר שניתן היה לדמיין, היא עוברת לתפוס את מקומה הטבעי, ליד הפסנתר, וכבר בשיר הראשון ("Summer in the City", מתוך האלבום האחרון) אנו מקבלים את כל אותם אלמנטים שכה אופייניים לרג'ינה – חוש ההומור הציני, היללות שלא היו מביישות את ביורק, הלחישות המזכירות את טורי איימוס בימיה הטובים והפסנתר הנהדר, המזכיר מוטיבים מרומנסים ומלחינים רוסים.
לאורך כל ההופעה הקהל לא מהסס לשיר יחד עם (או אפילו לפני) רג'ינה את השירים שלה. היא משועשעת, אבל אני כועסת על האנשים המטופשים שבאו לשמוע את עצמם שרים.
ההתייחסות הראשונה לאלבום שהפך את רג'ינה לאגדה שהינה, "Soviet Kitsch", מגיעה ב"The Flowers", בו היא כבר לא מנסה לחפות על הדמיון בין קטע האלתור בסוף השיר לבין "הבה נגילה"; וב-"Poor Little Rich Boy" הציני, כשידה האחת האוקטבות הנמוכות של הפסנתר ובידה השנייה מקל תיפוף בו היא דופקת על סנייר קטן היושב על הכסא לידה. משם היא ממשיכה לשליפת גיטרה חשמלית (בצבע תורכיז, לא פחות), ומביאה את הקהל לפרצי צחוק בלתי נשלטים עם ""Bobbing for Apples ("מישהו בדירה ליד מזדיין לצלילי אחד משיריי") ו""That Time ("היי, זוכר את הפעם ההיא בה לקחת מנת יתר? היי, זוכר את הפעם ההיא בה לקחת מנת יתר בפעם השנייה?").
שיאה של ההופעה מגיע, לטעמי, ב""Apres Moi. האור הכחלחל האופף את הבמה מזכיר לי ירח על שלג, ואני עוצמת את עיניי ומניחה לעצמי לרחף כאשר, בדממה המוחלטת שהשתררה לפתע בבארבי, רג'ינה שרה את מילותיו של בוריס פסטנרק בעוצמה שלא יכולה להותיר אפילו את מי שאינו מבין רוסית אדיש.
למרבה הצער, שניים מן השירים האהובים עליי, Us"" ו""Samson מופרעים באופן הגס ביותר. ב"Us" איני יכולה להאשים איש, שכן התעלפותה של בחורה מן הקהל הייתה למעשה עניין של זמן גרידא. למעשה, אני מופתעת מכך שהדבר קרה רק בהדרן הראשון. בהקשר זה אני יכולה רק לציין לטובה את רג'ינה שנטשה את הפסנתר ודאגה לשלום הבחורה בטרם תמשיך (ואפילו תרמה את בקבוק המים שלה לקהל המיובש). ההפרעה של Samson"", מאידך, הייתה הפגנת החוצפה הישראלית הגדולה ביותר שחזיתי בה מעודי, בדמות בחורה מן הקהל שעלתה לבמה מאחורי גבה של רג'ינה, נשענה על הפסנתר מולה וצילמה אותה בקלוז-אפ באמצע השיר. אני, שחוששת אפילו לצלם עם פלאש בהופעות מחשש להפריע לאמן, רציתי לקבור את עצמי. למרבה המזל, רג'ינה נראתה מופתעת ומשועשעת יותר מאשר כועסת, אבל Samson היה הרוס סופית. לפחות עכשיו אנו יכולים להיות בטוחים שרג'ינה תזכור את ההופעה הזו לא פחות טוב מאיתנו. חבל שזה יהיה מסיבות שונות לחלוטין.
פורסם לראשונה במגזין "סטודנטים1", מרץ 2007. מופיע באתר עם תיקונים קלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה