ביקורת אופרה: "קוולריה רוסטיקנה" ו"פליאצ'י"

אוגוסט בבַּיירוֹיית (לא להתבלבל עם ביירות), עיירה קטנה בבוואריה. רחבת הפארק העירוני נעלמה תחת ים של כיסאות פלסטיק, המלאים עד אפס מקום. סביב לכיסאות, צופים שבאו עם צידה מראש פותחים סלסלות פיקניק. שמיכות נפרשות, סנדוויצ'ים נשלפים. כולם מוכנים ליום ארוך. עלוני הפרסומת שחולקו הופכים לכובעי נייר לעת מצא עבור המעטים שחישבו להתלבש בהידור למרות השמש הקופחת. על המסך הענק ממול – "טריסטן ואיזולדה" של ואגנר, בשידור ישיר מאולם האופרה שהכרטיסים אליו נרכשו כעשור מראש. שש שעות נמשכת האגדה האפית הזו, אבל הקהל אינו חושב אפילו לרגע לעזוב את המקום. כל אַריה מלווה בתשואות רמות. השמש שוקעת, החום הופך לערב אירופאי קר, אבל הצופים רק מתכרבלים במעילים שהובאו מבעוד מועד, ולא מסירים את עיניהם מן המסך.

כל דמיון בין ביירויית לבין האוהל שהוצב אמש מול המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב הוא מקרי בהחלט. האופרה "פליאצ'י" (בתרגום מאיטלקית, "ליצנים") של לאונקוולו, שאורכה הכולל עומד על מעט יותר משעה, הוקרנה מבמת המשכן עבור עשרות בודדות של צופים, שלא מילאו אפילו חצי מהאוהל מלא הכיסאות. קול מחיאת הכף הבודדת שנשמע עם סיומה של האריה הראשונה גווע במהרה מבדידות.

"קוולריה רוּסטיקנה" של מסקני ו"פליאצי", שפתחו אמש את עונת האופרה במשכן, הן קלאסיקות של סגנון הווריזמו, שפרח בסוף המאה 19 ובתחילת המאה ה-20. הווריזמו שאף להתרחק מן המיתוסים, האפיות והפאר, שאפיינו אופרות כגון "טריסטן ואיזולדה", לטובת עלילות ריאליסטיות יותר, העוסקות בחיי המעמדות הנמוכים. עם זאת, הדמויות של "קוולריה", הנחשבת לאחת האופרות המובילות בז'אנר, מעוררות בצופה המודרני ריחוק ובוז יותר מכל גמד, שד או קוסם שהיה עשוי להופיע על גבי הבמה. האסוציאציה שהיא מעוררת יותר מכל היא זו של אופרת סבון טיפוסית – והאשמה כאן היא לא במלחין או בליברטו בלבד. לא בכדי מוגדרת האופרה, המבוססת על סיפור קצר מאת ג'ובאני ורגה, ומגוללת בקצרה את סיפורה של אישה נבגדת הדוחפת את בעלה לדו קרב אבוד מראש עם בעלה של המאהבת, כמלודרמה. היא עמוסה טקסטים פתטיים ונעדרת אריות בולטות - וככזו דורשת עבודת בימוי ומשחק עדינה במיוחד. 

העיצוב המינימליסטי של דמויות עוטות שחור על צלע הר לבן כגיר אמנם יוצר אפקט מרשים, המציע כר נוח לעבודה, אך התנועות הרחבות והמואטות והמשחק המוגזם – בעיקר של הזמרות הראשיות, טטיאנה אניסימובה (סנטוצה) וסבטלנה סנדלר (לוצ'יה) – יוצרים אפקט בלתי נסבל, המעורר בצופה זיכרונות נושנים מ"ימי חיינו" או "דאלאס". כל שחסר הן שמלות הפאייטים עם כריות הכתפיים. אפילו המשחק האנרגטי והאמין של סקוט פייפר (טורידו) מתקשה לרומם את ה"רוסטיקנה" מעל הכפריות שלה, והשירה שלו לא מצליחה, למרבה הצער, למשוך את "Viva il vino spumeggiante" לרמתן של אריות יין קלאסיות. מזל שניתן היה לחזות ב"קוולריה רוסטיקנה" רק בתוך המשכן - ספק רב אם הקהל באוהל היה שורד את השעה הזו לטובת "פליאצ'י", אחת ההפקות המבריקות של האופרה הישראלית.

סיפורו של הליצן הנבגד, שרוצח בחמת זעם את אשתו בעיצומה של הצגה, הועבר לכפר קטן באיטליה של שנות ה-40 (לפני או אחרי המלחמה). האסוציאציות של סיציליה דאז כפי שהיא נבנתה בתודעה הקולקטיבית מאז "הסנדק" של קופולה ממלאות באופן מושלם את תפקיד האקדח במערכה הראשונה, ומשתלבות באופן כמעט אורגני בליברטו המקורי. ההצגה בתוך ההצגה, במערכה השניה של "פליאצ'י", בה עוטות הדמויות את מסכות הדל'ארטה שנועדו להן עוד מן המערכה הראשונה, נעשית באופן הקלאסי ביותר - וטוב שכך. המשאית איתה הגיעה הלהקה לבמה בתחילת האופרה נחשפת כבמת עץ קטנה, עליו מציגות הדמויות את תיאטרון הדמים שלהן.

גוסטבו פורטה (קניו) מגיש משחק מלוטש של בעל שבור-לב וחם-מזג, אך קולו נופל לא פעם למלכודת ההגזמה. אירה ברטמן הנהדרת מגישה משחק ושירה טבעיים בתפקיד נדה, ועומדת בדרישות התפקיד, ככל שניתן היה לשפוט, בהצלחה מסחררת. עם זאת, נקודת התורפה הבולטת של שתי ההפקות מבחינה מוזיקלית היא השירה של פאולו גבנלי (אלפיו ב"קוולריה" וטוניו ב"פליאצ'י"), שמשחקו הנהדר לא מצליח לחפות על קולו החלש, המטשטש אריות שנכתבו עבור בריטון בעל עוצמה ונוכחות. מתוך מערכת ההגברה של האוהל קשה לשפוט לגבי עוצמת שירתם של הזמרים האחרים ב"פליאצ'י" – אם היו בעיות, הן טושטשו באמצעות הרמקולים. בינתיים, מדובר בהפקה נפלאה, המעניקה משמעות לכל רגע מן השעה שקדמה לה בחברת "קוולריה רוסטיקנה" – ותעדנה מחיאות הכפיים וקריאות ה"בראבו!" שנשמעו מצופי האוהל המכורבלים במעיליהם.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 02.12.2012

*תיקון והסתייגות:
הקאסט החלופי של "קוולריה רוסטיקה" עשה עבודה נפלאה, והפגין כישורי משחק נהדרים. חבל שלא בחרו בו לערב הפתיחה של העונה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה