היד השחורה והלבנה הלוחצות זו את זו על עטיפת האלבום, תואמות היטב את שתי הפנים של אלבום זה. מבחינה לירית, הוא סכיזופרני ממש – חציו סרקזם מפלח, חציו נוסטלגיה נוגעת ללב.
מצד אחד, באלבום זה פינק פלויד משחררים את כל העכבות ושופכים קיתונות של לעג על פס הייצור המכונה "תעשיית המוזיקה" - "ברוך בואך אל המכונה", הם קוראים לכל נער קטן ומטופש עם גיטרה חשמלית בידו האחת וחלומות גדולים מכפי גודלו בידו השנייה. מצד שני, חלק ניכר מהאלבום, ובפרט שיר הנושא שלו, מוקדש לסיד בארט – סולן הלהקה הקודם, שיצא מדעתו וטרק אחריו את הדלת. "הוסף לזרוח", הם קוראים לו, ומקדישים לו שתיים מיצירות המופת הגדולות ביותר שלהם – "Shine On, You Crazy Diamond" (על כל חלקיו) ו"Wish You Were Here".
קשה למצוא יצירה שהשפיעה מבחינה מוזיקלית, על עולם הרוק בכלל ועל נגני הגיטרה החשמלית בפרט, יותר מאשר "Shine On, You Crazy Diamond". המנגינה המתערבלת סוחפת לתוך אבדן חושים מצמרר, ללא פוזות, ללא "דאווינים" – אט-אט, כמו רשע האורב בפינה. דיוויד גילמור מוכיח שאין צורך לנגן 50 תווים בשנייה כדי לנגן טוב – צריך פשוט להרגיש את המוזיקה. והוא עושה זאת במיומנות שאין שנייה לה – ואנו חשים אותה עמו.
מאז ומתמיד הייתי חובבת של אלבומי קונספט. אלבום זה עונה למושג על כל פרטיו, אולם יש בו משהו מן ההזוי והבלתי מוגדר. משהו שאינך יכול לשים עליו את אצבעך, אך אתה יודע שהוא נמצא שם. אורו הבוהק של "Wish You Were Here" לא הועם, גם כעבור 30 שנה. לו יוסיף לזרוח גם לדורות הבאים.
פורסם לראשונה ב-Ynet, כחלק מפרוייקט מחווה לפינק פלויד, 18.02.2005
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה