כתבה: מורמונים, בתולות ומעריצות בנות 30 - העולם השמרני של דמדומים

ביום חמישי הקרוב יעלה על מסכי הקולנוע החלק הראשון של "שחר מפציע", פרק הסיום של סאגת "דמדומים". סדרת הספרים של סטפני מאייר, שהפכה לסדרת סרטים מצליחים, הביאה סיפור אהבה חסר גבולות בין בת התמותה בלה (איזבלה) סוואן לבין הערפד המיוסר אדוארד קאלן, והכניסה דור שלם של נערות מתבגרות להיסטריית ניבים שכמוה לא נצפתה מאז ימי הזוהר של באפי.

עבור מי שאינו בקיא ברזי העלילה: בלה המגושמת בת ה-17 עוברת לגור עם אביה בפוֹרקס, עיירה קטנה ונידחת במדינת וושינגטון בארצות הברית. שם היא פוגשת באדוארד - בחור מסתורי, מנצנץ ויפה באופן אלוהי, שמתגלה כערפד בן 104 שנה. השניים מתאהבים, נשבעים זה לזה את נאמנותם הנצחית, נלחמים באנשי זאב ובערפדים אחרים, כמעט נהרגים או מתאבדים יותר פעמים משניתן למנות, מתחתנים, מולידים בת וחיים באושר ערפדי עד עצם היום הזה.

יש להניח כי אין זה מפתיע שהסאגה משכה אליה קהל נרחב של בנות 13-17, שהנצנוץ של אדוארד ואהבתו הנצחית לבלה העבירו אותן על דעתן המתבגרת. עד כאן, אין חדש מתחת לשמש החצות. אלא שמבט קרוב יותר על קהילת המעריצות מגלה בתוכה גם מספר לא מבוטל של נשים שגיל ההתבגרות כבר מאחוריהן, אבל אהבתן לסיפור של בלה התיכוניסטית שרירה וקיימת.

"ראיתי הרבה סרטים, קראתי הרבה ספרים, פאנפיקים, קומיקסים - בחיים שלי לא נתקלתי בכזו כימיה ובכזו אהבה טהורה ואינסופית כמו בין שתי הדמויות האלה", אומרת מור, מעריצת "דמדומים" בת 29 מבאר שבע. "אין דבר כזה בשנות ה-2000, בתקופה שבה צריך לשמור על פאסון, שבחורה אומרת לבחור 'אתה יפה, אני רוצה אותך' והוא לא משחק משחקים ואומר לה 'בואי נהיה ביחד'".

"את בורחת לעולם שבו הדברים מסתדרים כמו שצריך", אומרת איריס (33), נשואה ואם לילדים. "היא מתארת באופן מאוד ריאליסטי את האווירה של גיל ההתבגרות. העובדה שאדוארד, בחור יפה כמו אֶל יווני, שיכול להשיג כל בחורה שירצה, מתאהב בבחורה חסרת ביטחון, שרוב הסדרה חושבת על עצמה שהיא לא יפה - זה משהו שכל בחורה יכולה להזדהות איתו".

עם זאת, כאשר מרימים מעל הספרים את מעטה רומנטיקת הערפד על הסוס הלבן, מתגלה עולם אחר לחלוטין. מאז "דרקולה" של בראם סטוקר, נהרות של דיו הוקדשו לניתוח דמותו של הערפד כאלגוריה לטורף מיני. היצור המשחר לטרף, שמסתתר באפילה וגונב את דמן של בתולות רכות כשהוא שולף את ניביו בהתרגשות ונועץ אותם בבשרן, היה האיום האולטימטיבי - בעיקר בימים הפוריטאניים של המאה ה-19, בהם אובדן הבתולים לפני החתונה גזר על הבחורה מוות חברתי. כנראה שסטפני מאייר המורמונית ידעה היטב מה היא עושה כאשר הפכה את קערת הדם על פיה. הערפדים של "דמדומים" כבר לא מסתתרים בין הצללים. לא רק שאור השמש אינו הופך אותם לערימת אפר קטנה - הוא מעניק להם נצנוץ קסום, משל היו מלאכים בשר ודם. וזאת לא בכדִי.

ספר מורמון, העובר כחוט השני בספרי "דמדומים", גורס כי בני אדם יכולים להפוך למלאכים (ובדומה להתערפדוּת אנושית, גם כאן העניין כרוך במוות מקדים). אחד המלאכים הנודעים והמקודשים ביותר בדת המורמונית, מוֹרוֹני, מתואר כמלאך של אור, בעל "זוהר בלתי ניתן לתיאור" - לא מרחק גדול במיוחד מן "הזוהר הקריסטלי" של אדוארד, ה"אליל" של בלה, המפיץ "קשתות בענן קטנות". בפיו של אותו אליל זוהר בחרה מאייר לשים עקרון מורמוני, המוכר, למעשה, לרוב הדתות בעולם: יחסי מין רק אחרי החתונה. לא משנה כמה בלה מנסה לפתות את אדוארד לאורך הסאגה - הבחור עומד איתן כסלע על דעתו. עד כדי כך, שבסופו של דבר היא משתכנעת ומסכימה להתחתן איתו קודם. "זה משהו שאפשר לטעון שהוא חינוכי", אומרת דניאל (25), אחת ממנהלות פורום "דמדומים" בתפוז, "אבל זה לא באמת ריאלי בעולם של היום". "היא מנסה לשכב איתו לאורך ארבעה ספרים, והוא כל הזמן דוחה אותה", צוחקת מאיה (שם בדוי) בת ה-20, ומזלזלת באמינות העניין. "נו באמת. תראי לי גבר אחד שיעשה דבר כזה בשביל 'לא לפגוע באהובתו'".

"המסרים של הסופרת פוריטאניים, והיא מושכת לכיוון של מוסריות-על", קובעת איריס. "למרות שהגיבורה אומרת שהיא לא מתאימה לתקופה שבה אדוארד גדל, הוא אומר שהוא מתעקש על זה. לבנות שרוצות להיות כל כך מוסריות קשה בתקופה שלנו, והן יכולות להתחבר לזה. אם בחורה רוצה להיות כמו קנדרה זה בעייתי. אז יש מישהו אחר שמראה לה משהו אחר". אחרות מגלות באלמנט ההתנזרות דווקא ערך מוסף לדימוי של אדוארד. "זה משהו שמאוד הערכתי בו", אומרת דנה (23). " בדרך כלל בעולם של היום זה הפוך, הנשים רוצות לחכות והגברים יותר ממהרים".

בעוד שאת נושא ההתנזרות ניתן לפטור כמסר חינוכי חיובי לנערות צעירות, עלילת הספר הרביעי (זהירות, ספוילר!) מעלה שאלות קשות הרבה יותר. בירח הדבש שלה עם אדוארד, בלה בת ה-19 נכנסת להריון, במהירות שרופאי פוריות רבים היו שמחים לגלות את רזיה. מהר מאוד מתברר כי גופה האנושי לא מותאם לנשיאת העובר הערפדי-למחצה, וכי ההריון מסכן את חייה באופן ממשי. כאן המקום לציין כי אחד העקרונות החשובים ביותר בדת המורמונית הוא הבחירה החופשית. בנוסף, הכנסיה המורמונית מתקדמת למדי ביחסה להפלות, ומתירה אותן במקרים בהם קיים סיכון מוכח לבריאותה של האם (בין היתר). עם זאת, האמונה הכללית כי הפלה ללא סיבה טובה היא רצח עדיין עומדת בבסיס העניין.

אדוארד, המזועזע מן האפשרות לאבד את אשתו, מנסה לפנות את ההיגיון שלה ולשכנע אותה להפיל. עם זאת, שיחה מרגשת של בלה עם ערפדית שאחת החרטות הגדולות ביותר שלה הוא חוסר האפשרות להוליד ילדים, משכנעת אותה יותר. ניסיונו של אדוארד לחטוף את בלה ולגרום לה להפיל בכוח מסוכלים על ידי אותה ערפדית עצמה. כך בלה משיגה את מה שבחרה בו - מה שמוביל לסצינת לידה מן הגיהנום (קריעה ואגינלית נראית כמו ליטוף אחרי זה). למרבה ההפתעה, היא דווקא שורדת, ומביאה לעולם בת.

באורח פלא - או שלא - נדמה כי המסרים המאלפים חלפו מעל לראשיהן של המעריצות. "סטפני בנתה את העלילה בצורה כל כך שמרנית",אומרת מורן (24), מנהלת נוספת של הפורום, ומבהירה, "אני לא רואה את זה יוצא מגבולות העלילה. הם זוג נשוי, עם כל ההיסטוריה שסביבו. זה עולם אחר". דנה מודה כי העניין הדתי כלל לא עלה בדעתה בהקשר הזה, וכמוה גם מאיה, שמציגה את הדעה כי מדובר פשוט ב"התפתחות עלילתית מעניינת יותר", ודיאנה (29), נשואה ואם לילד, דווקא אוהבת את ההחלטה הנחושה "ללדת את הבת שלה כנגד כל הסיכויים ועם כל הסכנות".

האם הן היו מקבלות את העלילה באותה הכנעה אילו הסופרת הייתה יהודיה דתיה? רובן מתחמקות מן התשובה, בטענה שאז הכתיבה הייתה שונה. ורק דניאל מודה, לאחר מחשבה: "אני לא יודעת. אני רוצה להאמין שכן".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 16.11.2011

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה