ביקורת תערוכה: צילומי עיתונות 2011 במוזיאון א"י

מהשרפה בכרמל ועד התפרצות הר געש באינדונזיה - היום (רביעי) נפתחת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב תערוכה כפולה הכוללת את מיטב הצילום העיתונאי מהארץ ומהעולם. World Press Photo, תחרות הצילום העיתונאי הבינלאומית, נערכת השנה בפעם ה-54, ומציגה תיעוד של רגעים נדירים מכל רחבי העולם. "עדות מקומית", הנערכת זו הפעם התשיעית, עושה את אותו הדבר ברמה המקומית. הבחירה להציג את שתי התערוכות באותו חלל באה להדגיש את הקשר ביניהן, אך באותה נשימה היא גם מדגישה את הפערים.

ביבי עיישה, World Press Photo 2011.
צילום: ג'ודי ביבר
 "תמונת השנה" של World Press Photo הוא דיוקן שצילמה הצלמת הדרום-אפריקאית ג'ודי ביבר, בו הנציחה את ביבי עיישה - צעירה אפגאנית בת 18 שנמלטה מבעלה המתעלל, שאוזניה ואפה נכרתו כעונש על הבושה שהטילה על בעלה. עיישה מתבוננת בצופה במבט חודר שאין להימלט ממנו, כל יישותה מקרינה עוצמה. השיער השחור העשיר, המכוסה למחצה בצעיף דק, תווי הפנים הרכים והדיאלוג שמנהלת עיישה, דרך ביבר, עם המתבונן, משרטטים תמונה של אישה יפהפיה, שאפילו ההשחתה הנוראה שעברה לא נטלה ממנה את כוחה.

המאזן הזה של יופי ואימה עובר כחוט השני בתערוכה. סדרת "שמן על מים" של בנג'מין לוֹאי האמריקאי, המתעדת את אסון נזילת הנפט במפרץ מקסיקו בצילומי תקריב מרהיבים, נראית כמו ציור מופשט; המפרץ המזוהם הופך תחת ידיו של לוֹאי ליצירת אמנות, לקנבס של צבע מתפרץ. הגופות מכוסות האפר שצילם קֶמאל ג'וּפרי האינדונזי ב"זעמו של הר האש", תיעוד של התפרצות הר הגעש מֶראפּי, מוטלות בקומפוזיציה שקשה להתעלם מנוכחותה. כתמי הצבע בדמות בגדיהם של החיים על רקע האפר שכיסה את האזור מושכים את העין באופן שאף תמרון של תכנת עריכה לא יכול לזייף. הצילום העילי של אוּוֶה וובר הגרמני מאסון "מצעד האהבה" בדוּיסבוּרג, בו נרמסו למוות 21 בני אדם ו - 500 נוספים נפצעו, נראה במבט ראשון כמו עוד תמונת מסיבה – עד שהעין המיומנת מבחינה בכפות רגליים מתעופפות, בהבעות הפנים המיוסרות, ובבחור אחד בתחתית התמונה שכנראה כבר לא ייצא משם לעולם.

מאזן האימה נשמר גם בצד הישראלי. הצילום זוכה "בחירת האוצרת" של רינה קסטלנובו המנציח את מנוחת הכבאים בעת השריפה המשתוללת בכרמל, הוא אי של רוגע, שרק הזוהר הכתום ברקע מעיד על הסיוט שיצר את הפריים. הצילום של אוריאל סיני מאותה שריפה, השלד שנותר מאוטובוס צוערי השב"ס על רקע השקיעה, הוא כמעט רומנטי במהותו. צילומי ה"בודי סספנשן" של דימה וזינוביץ', המוקפים אפלולית מזמינה, מעוררים בצופה המרותק קבס וסקרנות בו זמנית. השיא הוא בסדרת הצילומים של כפיר סיוון, זוכת המקום הראשון (המוצדק) בקטגוריית "החדשות". פלג גופו העליון העירום של הגבר הסודני מואר באור חם, שפתיו פשוקות, פניו הנאים קפואים בארשת של פליאה. מבט ארוך יותר מגלה פצע שותת דם ברקתו. במבט בשאר התמונות בסדרה לא מותיר עוד כל ספק. מדובר בקרבן נוסף של משמרי הגבול – פליט סודני שכשל בניסיון לעשות את דרכו למקום מבטחים. האם זהו גם הגורל הצפוי לפליטים מסומליה אותם תיעד אד או הקנדי בדרכם אל תימן, המונצחים בפינתו האחרת של החלל?

עדות מקומית 2011. צילום: איליה יפימוביץ'.
תמונת השנה של "עדות מקומית" היא הכשל הגדול ביותר שלה. אירוע יידוי האבנים בסילוואן אמנם תופס את הרגע המדויק בו דורס דוד בארי את שני הילדים הפלסטינים, אך הוא נעדר עומק ואינו מציע דבר פרט לערך החדשותי שלו. ספק רב ביותר אם צילום כזה היה זוכה להערכה בתחרות שאינה ישראלית – זאת בניגוד לפרויקט "אלטנוילנד" של עמית שעל, זוכה "עדות מקומית" הקודם וזוכה פרס שלישי בקטגוריית האמנות והבידור של World Press Photo הנוכחי. בשנה שבה התחוללה המחאה הגדולה ביותר שראתה ישראל מזה שנים; בשנה שבה התחוללה השריפה הגדולה ביותר שראתה ישראל אי פעם; בשנה שבה מבחר צילומי החברה והדת הציע עושר אינסופי של דימויים הנחרתים בזיכרון – בחרו האוצרים באחת התמונות הכי פחות מרשימות מן התערוכה כולה. בתוך כך נעלם מעין הקהל הצילום המרהיב של קובי גדעון משבוע הפסחא, שמשחקי האור והצל שלו מזכירים ציור של רמברנדט ויוצרים עומק השואב את המתבונן אל תוך כנסיית הקבר. נבלעה גם סדרת הצילומים של תומר יפרח מכלא הנשים נווה תרצה, המהדהדת אחר צילומיו של פרננדו מוֹלָרָס הספרדי ממתקן הכליאה לנערים בסיירה-לאון. עומעמה הנערה החרדית אדומת השיער והפלאית שנתפסה בעין העדשה של גיל כהן מגן כשהיא נושאת ערימת כלים מבית התמחוי בו היא מתנדבת.

אחת התמונות המושכות ביותר ב- World Press Photo היא זו של אנדרו מקוֹנל האירי, שזכתה בצדק במקום הראשון בקטגוריית התרבות והבידור. בקונגו, המוכרת לעולם המערבי בעיקר ב"זכות" מלחמותיה העקובות מדם, יושבת על כסא ירוק-עז, מופרדת מן הרחוב הסואן ומוכה העוני בגדר בעלת אותו הצבע, צ'לנית של התזמורת הסימפונית של קונגו. ומנגנת. אצילות קלאסית בתוך חוסר ההיגיון. חבל ש"עדות מקומית" לא השכילו להעריך דווקא את האווירה הזו.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 14.12.2011

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה