כתבה: אוהד ונועה קנולר - תיאטרון על קו תל אביב דימונה

רגע אחרי שהסתיים לו פסטיבל ישראל, הגיע הזמן לשים לב לכמה מהיוצרים המקומיים שלקחו בו חלק. בין אלה גם ההצגה "צירי דגים" בבימוי נועה קנולר, השואבת השראה מן המחזה "חתונה" של ברטולד ברכט, ואשר הוכנה במיוחד עבור הפסטיבל. הבמאית ובן זוגה השחקן אוהד קנולר הם כבר זמן מה חלק מן העיר הדרומית דימונה. זאת לאחר שלפני כשנתיים וחצי גיבשה מועצת הפיס לתרבות ולאמנות את "מעבדתרבות", במטרה לעודד את התרבות בפריפריה. בתחילת השנה שעברה הציעו לנועה קנולר להיכנס לתפקיד המנהלת האמנותית

סבג וקנולר, "שלג ויער". צילום: יח"צ
אחרי שההצעה חזרה על עצמה לא פעם ולא פעמיים, ארזו היא והבעל אוהד קנולר את הדירה התל-אביבית ואת הילד וקנו בית בדימונה. מאז שניהם עובדים במלוא המרץ, ואוהד כבר הספיק להביא לדימונה את בכורת העונה של "סרוגים" (למרבה קיטוריהם של שותפיו התל-אביביים לקאסט). הפעם הוא מציג לקהל הדרומי את הבייבי שלו, הפקה עליה חלם במשך שנתיים: עיבוד בימתי ליצירה "הקבר ביער" של המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), בבימויו של מאור זגורי ובכיכובם של דניאל סבג וקנולר עצמו.

היצירה, ששמה הוסב ל"שלג ויער", כוללת ארבעה "שירים", מתרחשת בתקופת הכיבוש הנאצי בפולין, ומספרת, על רקע הובלתם לבור של כל יהודי הכפר, את קורותיו של איכר בשם איוון שסייע במילוי קבר האחים, ואת סיפורה של נקמה יהודית. "זו היצירה הראשונה של אצ"ג שקראתי מההתחלה ועד הסוף", מספר קנולר בהתרגשות. "יום אחד קראתי אותה בקול ופתאום הבנתי שזו פשוט דרמה. הרבדים של השפה העברית בתוך השיר הזה הם, פאק, אדירים. אתה ממש עובר תהליך, עובר סיפור. העולם פתאום קם לחיים. פתאום אתה ביער, פתאום אתה בקבר. אני שומע רוסים שקוראים פושקין, פתאום אתה מרגיש שאתה נמצא במאה ה-19. אני מרגיש שזו המקבילה העברית, ואין הרבה כאלה."

עבור זגורי, שלא הכיר את היצירה לפני כן, היה מדובר בגילוי מוחלט. "אוהד הביא את הספר, ישבנו על הדשא של סמינר הקיבוצים בתל-אביב והוא עשה לי קריאה של השיר", הוא מספר. "מהפעם הראשונה מאוד התרשמתי ממנו לטובה (מהשיר, לא מאוהד). אמרתי לו 'יאללה, בוא נעשה את זה', ויצאנו למסע כלשהו, שהוא בעצם ההתחלה של העבודה ושל המחקר שלנו סביב השיר".

והעבודה אכן מרובה. "זה הטקסט הכי מורכב, הכי עשיר והכי פיוטי שעבדתי איתו עד היום", אומר זגורי, שעד כה עבד בעיקר עם חומר מקורי או עם הצגות בנות-זמננו. "זה יתרון וחסרון. מצד אחד זה חסרון, כי אנחנו לא יכולים להשתעשע עם הטקסט, בגלל שאנחנו נורא שואפים להישאר נאמנים למילים של אורי צבי גרינברג. אבל זה יתרון, בגלל שהטקסט הוא ברמה כ"כ גבוהה, שאנחנו רק צריכים לחפש בתוכו את התשובות."

אך לפני שהטקסט יספק תשובות, הוא מעלה לא מעט שאלות נוקבות, בפרט – על מידת שיתוף הפעולה של האזרחים שנכבשו על ידי הנאצים עם שלטון הרייך. "בארץ מדברים כל הזמן על הגרמנים מול היהודים", אומר קנולר. "פה יש האשמה הרבה יותר גורפת, שמדברת על כמעט כל אירופה מול היהודים. הייתי מת להופיע עם זה בגרמניה או בפולין;  מעניין אם זה אפשרי, איך זה מתקבל במקומות כאלה." אבל עד שיגיעו לברלין ולוורשה, הבכורה, כאמור, תיערך בדימונה – הישג שקנולר יכול לזקוף לזכותו. "אמרתי למאור שאני רוצה שזה יהיה לדימונה", הוא מסביר. "גם אם הייתי אומר לו שאני רוצה לעשות את זה לקטמנדו, הוא לא היה אומר לא."

למרות שמדובר בצעד חד, נראה שהקנולרים דווקא שמחים לעזוב את העיר הגדולה ואת הקהל התל-אביבי. "הקהל כאן הוא באופן כללי מאוד מאוד חם", מעידה נועה, שאל תוך דבריה מתגנבת נימה של ביקורת מוסווית היטב על הקהל התל-אביבי. "זו פעם ראשונה שיש תיאטרון יוצר שחי ועושה חזרות בדימונה, ויש תחושה שהקהל מאוד צמא ומאוד בעד. הרבה פעמים אנשים נשארים הרבה זמן אחרי הצגה ומדברים איתנו. הקהל פה פחות חשדן, יותר פתוח לעבור את החוויה. יש לו יותר צורך בחוויה."

ומה עם הצורך של בני הזוג עצמם בחוויה התל-אביבית? נראה שהיא לא חסרה להם במיוחד. "אני נמצא בתל-אביב המון", מדגיש אוהד. "המון המון המון. אני גם עושה עכשיו את החזרות פה, גם לפני זה הייתי פה, גם אחרי זה אני אהיה פה. וזה תמיד נחמד שיש לי בית  נעים להיות בו, וזה הבית שלי. "זה היה ביתי..."", הוא מפזם בצחוק, אבל ניכר שהחיבה לדימונה היא לא רק ביתית. "לא נראה לי שמישהו היה בוחר את ההפקה הזו כרפרטואר בתיאטרון אחר", מבהיר אוהד את היתרון של "מעבדתרבות" על פני תיאטראות גדולים. "אנחנו סיפור אחר, כי אנחנו מחוץ לתיאטרון."

"אנחנו עובדים על התיאטרון שלנו לאורך זמן", אומרת נועה, העובדת על הפקותיה כשבעה חודשים (בניגוד לחודשיים הרגילים המוקדשים להרמת הפקה בתיאטרון רגיל). "אנחנו לא ממהרים, עובדים כקבוצה, בכל פעם מאתגרים את עצמנו יותר ויותר. יש לנו פריבילגיה, כי אנחנו תיאטרון מעבדה ועובדים על כל הצגה יותר זמן. באופן אישי,יותר מתאים לי לגור בדימונה מאשר בת"א", היא מצהירה בביטחון - "בת"א יש שפע תרבותי כ"כ גדול שאתה כבר לא מוצא את הידיים ואת הרגליים ולא מבדיל מה טוב ומה לא. כאן יש מה שאני יכולה להכיל. יש סינמטקים, סרטים חדשים, סרטי איכות, מקומות שמארחים הופעות של זמרים והופעות רוק, תיאטרון תרבות עם קהל מנויים. בכלל, יש בנגב התעוררת תרבותית כזו. אם יש משהו ספציפי שאני רוצה לראות בת"א, אני נוסעת לשם. תודה לאל, יש רכבת, יש אוטו, לא חסרות דרכי הגעה. המרחק כל כך לא ביג דיל בשבילי. מה שמפחיד אנשים זה בעיקר המרחק המנטלי, שנמצא בראש שלהם. זה מקום יותר שפוי. יש בו יותר מרחב מחיה, האנשים מאוד נחמדים, אין לחץ, אנחנו גרים בבית יותר גדול." והעיקר -  "יש יותר חנייה."
   
"שלג ויער" וכן ההצגה "האומר כן / האומר לא" (גם היא של ברכט) עולות במסגרת חודש אירועי התרבות שיזמה המעבדה - בחסותם הנדיבה של קרן מיראז'.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 14.06.2010

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה