ביקורת תיאטרון: "רווקים ורווקות" - הגברים רוצים לישון, הנשים רוצות להתחתן

"נשים לשם", מצביע הסדרן בכניסה לסטודיו של יורם לוינשטיין כשאני מנסה להגיש לו את הכרטיס. אני מביטה לכיוון לעברו הוא מצביע, על שלט עם סמל של אישה, מהסוג שתלויים לרוב על דלתות שירותים. אני מוצפת בתחושת בית כנסת, אבל משתפת פעולה ומהרהרת בכך שטוב שלקחתי חברה ממין נקבה בתור ליווי. ולפחות כאן מכניסים נשים במכנסיים.

תחושת הסלקציה נרגעת מעט כאשר אני מתיישבת בעזרת הנשים ומתפנה להסתכל מסביב. היישר ממול, מעבר למרחב בין שתי דלתות העץ המסמנות את הבמה, נמצאת עזרת הגברים. מהלך שנוצר במקור על מנת להקל על השחקנים את הפנייה למינים השונים בקהל, מעניק לצופים נדבך נוסף – האפשרות לצפות בתגובות של המין השני במהלך ההצגה. ובהצגה כמו "רווקים ורווקות" מדובר במחזה בפני עצמו. 

השאלה הנצחית "מה רוצים גברים ומה רוצות נשים?" מקבלת אצל לוין תשובה פשוטה למדי, על כל הסיבוכים הכרוכים בה. הגברים רק רוצים לישון, הנשים רק רוצות להתחתן, ואף אחד לא החלטי לגבי האדם שאיתו הוא רוצה לעשות את זה, כאשר מעל כולם מרחף פחד קיומי מפני בדידות. יותר מפעם אחת מעורר סידור הישיבה תחושה של קבוצות דיבייט, כשהשחקנים, חמושים במונולוגים פרי ידי לוין, בתפקיד הנואמים הנבחרים. התחושה מתחזקת כאשר ברגעים של עליונות על בן/בת הזוג עולים השחקנים לקהל כדי לתת "כִיף" לבני מינם, שיחלקו עמם את החדווה. למרבה הצער, הישיבה בשורה הראשונה מונעת ממני לראות את תגובות הנשים, אבל עזרת הגברים מזכירה תצפית אנתרופולוגית, כאשר התוצאות בשטח נעות בין התרסה מופגנת, תזוזה נבוכה בכסא וצחוק של הסכמה. אולי בכל זאת חבל שלא הבאתי ידיד ממין זכר שיעיד כיצד נראה הצד שלנו בזירה.

על הבמה מנסים זניידוך האידיוט ופלוציקה הלהוטה לפתור את השאלות: האם יישאר זניידוך לישון (ובהמשך, האם יצליח לישון כלל), האם להתחתן זה עם זה, והאם זה יקרה (כמו שפלוציקה דורשת) מחר בשבע בבוקר. עם זאת, הפתרונות נתקלים במספר מחסומים. הראשון שבהם הוא זניידוך עצמו. הוא לא אוהב את פלוציקה. למעשה, אינו סובל אותה. עם זאת, עובדה זו לא מפריעה לו לרוץ במשך כל ההצגה הלוך ושוב, אל מיטתה (על הכרית והשמיכה שלה) וממנה, כשפעם הוא משליך את פלוציקה הצידה בתיעוב ופעם מתחנן על נפשו על מנת שתסכים לקבל אותו בחזרה. פלוציקה, מצידה, מחזירה לו באותו מטבע, ולעולם אין שניהם רוצים זה את זה בו-זמנית.

מי שנאחז בחבל של יויו הרגשות הזה הוא חראבינו: יצור נוטף שרמנטיות, שדרכו אל מיטתה של פלוציקה, כמו גם מתוכה, נעשית תוך התגנבות זהירה ובתזמון מוקפד. בדומה לאביו הקדמון הצרפתי, כרובינו של בומארשה, גם הוא מדבר רבות על אהבה, אך אינו מבין כי היא כרוכה במעשים מורכבים וגדולים יותר ממעשה האהבה. למרבה הצער, הדבר היחיד שהוא, ככל הנראה, לא ירש מקודמו המיתולוגי, זה זניידוך ראוי לשמו. לטעם טוב (או שמא, רע?), נזרקים לתוך הקלחת גם בולבה הטבעונית חובבת הרקטומים, וסמרטוט הרצפה שלה, אויסטווינד השמן. 

למרות המשימה הגדולה שנטלו על עצמם, נוצר הרושם שהסטודנטים למשחק עומדים בה יפה. הגברים כולם מבצעים את תפקידיהם נאמנה, למעט כמה רגעים של משחק מוגזם מצד עידן ירדני במונולוגים של זניידוך. התגלית של ההצגה היא ללא ספק דנית שטרום המופלאה, השולטת בגרוטסק באופן מבריק בתפקידה כבולבה. מאידך, פלוציקה של לירז חממי מגלה משום-מה אינטונאציות ערסיות בולטות שאינן תואמות את המחזה או את הדמות.

לצלילי המוסיקה של נינו רוטה  מתוך "רומיאו ויוליה" של זפירלי, מגוללים תלמידי שנה ג' של יורם לוינשטיין משל סרקסטי על יחסי גברים ונשים. אלא שכאן אף אחד לא ימות מאהבה. אולי רק ממחסור בשעות שינה.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 17.08.2010

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה