כתבה: עבודה שחורה - סטאז' ביחידה לעיתונאות ותקשורת

על פי הדרישות ביחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת, בשנת הלימודים השנייה ביחידה (רצוי במהלך הסמסטר השני) על הסטודנט לעבור סטאז' (או בעברית צחה – התמחות). ההנחה היא שהסטודנט נחשף לעבודה בשטח באחד ממקצועות התקשורת.
התשלום עבור הסטאז' מתבצע כתשלום עבור קורס רגיל ביחידה שמחירו כ-870 שקלים. בעצם, כשלושה קורסים רגילים. בחשבון מהיר, התוצאה מסתכמת בלמעלה מאלפיים וחמש מאות שקלים – לא בדיוק דמי כיס ממוצעים של סטודנט לתואר ראשון. הדבר מעניין במיוחד לאור העובדה כי לא מתבצעים במהלך הסטאז' שום לימודים לשמם. השיעור היחיד בו הוא מפגש אחד ויחיד בתחילת שנת הלימודים הכולל הסברה על תהליך הסטאז'. על מה, אם כן, אנו משלמים ממיטב כספנו? לא הצלחתי לקבל כל תשובה נאותה. דבר אחד ברור – לא על מה שחשבנו.

מר אריאל שושן, מרכז הסטאז' ביחידה, אומר כי היחידה דואגת למקומות סטאז' לסטודנטים, וכי הסטודנט מקבל הכוונה למקום מוגדר, אולם מתוך תשאול קצר של מספר סטודנטים עולה כי היחידה כלל אינה מחויבת למצוא מקום התמחות וכי האחריות כולה מוטלת על כתפי העיתונאי המתחיל, העושה זה עתה צעדים ראשונים ומהוססים בעולם התקשורת.

כמו כן, מסתבר כי סטאז'רים לא מעטים נתקעים בעבודות משרד משמימות, שאין בינן לבין ניסיון עבודה ממשי ולו דמיון קל. הסטודנטים מתקבלים לעבודה כמתנדבים – וככאלה, המעבידים רואים בהם כוח עבודה זול. כן, כן – מתנדבים. אל תטעו, הכסף היחיד העובר בין ידי הסטודנטים במהלך הסטאז' הוא הכסף אותו הם משלמים ליחידה. חלקם אפילו אינם זוכים להחזר דמי נסיעות. למעשה, המעבידים מצאו להם סוסי עבודה בדמות בני 23 החרדים לקריירה העתידית שלהם עד כדי כך כי יבצעו כל מטלה שחורה שתוטל עליהם.

וזו רחוקה מלהיות הבעיה היחידה. אחד הסטודנטים מספר כי נאלץ להחליף מקום התמחות בשל בירוקרטיה לקויה של היחידה. "במקום הסטאז' רצו טפסים כלשהם, מסוימים מאוד – לצערי איני זוכר מה בדיוק הייתה הבעיה, מאחר וזה קרה לפני זמן מה. הייתה בעיה, הטפסים עברו ליחידת המשפטים של היחידה ונתקעו שם. בסופו של דבר החלטתי לא לחכות לבירוקרטיה שתזוז ומצאתי מקום אחר".

בסיומו של הסטאז' על הסטודנטים להגיש עבודה המתארת את פעילותם במהלכו, הכוללת המחשות של כתבות שכתבו או פרויקטים בהם לקחו חלק וניתוח ביקורתי. הציון על העבודה אינו ציון כלל, אלא הערכה כללית ביותר של "עובר" או "לא עובר". מר שושן מסביר: "בעבר ניתן על העבודה ציון רגיל, אולם סטודנטים התלוננו כי ההרגשה היא שהם מקבלים ציון על איכות הכתיבה שלהם ולא על העבודה אותה ביצעו בפועל". אולם ניתן לתמוה – האם יעלה על הדעת כי לאחר שנה שלמה של עבודה מאומצת, כל שהסטאז'רים מתוגמלים בו הוא הערכה כללית כל כך? אין ספק כי מספר הנכשלים בשיטת הערכה זו הוא זעום ביותר, אם אכן הוא כלל קיים, אולם לאיזו תמורה יכולים לצפות הסטודנטים המצטיינים? למדבקת "הצטיינת"?! שיטה זו מוציאה כל חשק להשקעה ממשית – הן מבחינת מאמצים והן מבחינה כספית, ואין לה כל מקום באוניברסיטה.

אין ספק כי לא רק שהסטודנטים אינם מקבלים תמורה לכספם בסטאז', הם אף אינם מקבלים את ההערכה הראויה על עבודתם. תפקיד היחידה הוא לא לזרוק את הסטודנטים למים הקרים שורצי הכרישים של עולם התקשורת – תפקידה הוא להכין אותנו, נפשית ועסקית, לעשיית צעדינו הראשונים, ולגבות אותנו. והיא כושלת בתפקיד זה באופן אשר, בלשון המעטה, אינו מוסיף כבוד לא לסטודנטים, לא ליחידה ולא לאוניברסיטת בר-אילן.  

פורסם לראשונה ב"ידיעות ביס", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, 2005

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה