ביקורת תיאטרון: "מי דואג לילד" - העומס הרג את ההצגה

ב-1976 פגש המחזאי טום סטופארד ("רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים") את ויקטור פיינברג, מתנגד-משטר סובייטי שבילה חמש שנים בבתי כלא פסיכיאטריים עקב פעילותו הפוליטית. מן המפגש הזה נולד "מי דואג לילד", העוסק בשני אנשים בשם אלכסנדר איוואנוב, המאושפזים במוסד כזה: הראשון, משום שטען בקול כי בני אדם שפויים מוכנסים למוסדות פסיכיאטריים; והשני מפני שהוא מאמין כי יש לו תזמורת, בה הוא מנגן בשַליש. 
צילום: אייל לנדסמן

בשפת המקור שלו נקרא המחזה "Every Good Boy Deserves Favour" – משפט נמוני המשמש תלמידי מוסיקה בכל רחבי העולם דובר האנגלית להכרת הטרצות של מפתח סול - EGBDF (מי, סול, סי, רה, פה). השם "מי דואג לילד" נועד, לטענת המתרגם דורי פרנס, לשמר הן את המשמעות המילולית של המשפט, והן את הנגיעה המוסיקלית, תוך נגינה על אקורד לה מינור – מי, דו, לה. 

"מי דואג לילד" הוא יותר יצירה פובליציסטית מאשר מחזה. בחלק הארי של השעה על הבמה שרויים הגיבורים בסטטוס-קוו מישורי: אלכסנדר ראשון, הדואג לנגנים חסרי הכישרון שלו; אלכסנדר שני, הדואג לעתידה של המדינה; אלכסנדר שלישי, הבן הקטן שרק רוצה שאבא שלו יחזור הביתה; ורופא המחלקה, שיש לו תזמורת (אמיתית) משלו לנגן בה, ודואג בעיקר מה יגיד הקולונל. בלי רגעי שיא או שפל מיוחדים, בתיבול אפוריזמים חדים ("אין לי סימפטומים, יש לי דעות"/"הדעות שלך הן הסימפטומים שלך. ההתנגדות היא המחלה שלך") וללא מבנה עלילה מוגדר. שעה בין כתלי המוסד הסגור.

למרבה הצער, נראה כי משה נאור לא השכיל להבין את האתגר המיוחד שמציבה יצירה מסוג כזה. בניסיון, כנראה, לטשטש את גבול השפיות בין שני האיוואנובים, בחר נאור להושיב על הבמה מאחורי השחקנים את כלל סימפונט רעננה. ייתכן שבאולם גדול פי שמונה, על במה גדולה פי ארבע, היה המהלך מניב את התוצאה הרצויה. באולם הקטן (גם אם הראשי) של תיאטרון חיפה, יוצר המיצוב הזה במה עמוסה מדי, שלא מותירה לשחקנים מרווח פעולה. המתח הסטאטי בין הדמויות, הנובע מן הטקסט, מתקשה להיווצר בחלל שבו נדמה כי על השחקנים לעבור מסלול מכשולים בין כסאות הנגנים על מנת לחצות את הבמה. הבחירה הזו צורמת במיוחד בקטע הבלט, הקצר אך הפנטסטי, שיצרה מרינה בלטוב על מנת להדגים סצנת עינויים. הכוריאוגרפיה המבריקה מוצאת את עצמה מוגבלת בעיקר לקו ישר בקדמת הבמה, עד שלבסוף אין לרקדנים ברירה אלא להיכנס אל עומק התזמורת. נוצר הרושם כי הריקוד, בדומה לגיבור הסיפור, מתקשה לפרוץ את גבולות ההמון האחיד – משל טוב, אך לא כשהוא מגיע על חשבון אלמנטים של ההצגה עצמה. 

ניתן בקלות לדמיין את הטקסט של סטופארד על במה החפה מכל תפאורה מלבד שתי מיטות חולים. אולם,  בימוי מסוג כזה היה דורש מן השחקנים יכולת אדירה ביצירת מתח של טירוף, שחלק לא מבוטל ממנו כרוך ביכולת לפרוט על המיתרים הדקים ביותר, ולעיתים אף להימנע מפריטה כלל. אמש, מאידך, הראה כי למרות השחקנים, ובעיקר נורמן עיסא המצויין, הכל נראה מתאמץ, מתאמץ מדי. רגעי השתיקה הצליחו לייצר בעיקר אדישות, וכשלו בניסיון ליצור פאוזות אמיתיות שימקמו את הצופה בבית משוגעים לכל דבר. הטירוף הדק, השקט שנורא שחש אדם המוצא את עצמו בין כתלי מוסד פסיכיאטרי, הצליח לחמוק. 

למרות מיקומה הבעייתי – ואולי, במידה מסוימת, גם בזכותה – מתנהלת התזמורת עצמה כדמות בהצגה לכל דבר. המוזיקה של אנדרה פרווין מתפתלת, מייללת, שרה ובוכה, ופוגעת בכל הנקודות הנכונות, בטונים הנכונים. עם מעט יותר עבודה, יוכלו להגיע לכך גם שאר השחקנים. 


פורסם בעכבר העיר אונליין, 22.07.2010

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה