כתבה: רטרו-אקטיביזם - שופינג ירוק


מפלצות קטנות.
צילום: אילה בלופולסקי
אודה ואתוודה, מעולם לא הייתי חסידה גדולה של בגדי יד-שנייה. את פקיחת העיניים לְעולם זה אני זוקפת לזכותה של יעל סקידלסקי, הבעלים של "מקום קטן", אשר כשמו כן הוא – מקום קטן והייחודי באחת הסמטאות של מדרחוב נחלת-בנימין. עוד לפני שראיתי את החנות עצמה, הדבר ששבה את ליבי היו בובות הראווה של החנות – יצורים כמעט חיים, לבושים במיטב מחלצותיהם, כשעל פניהם הבעות שלא היו מביישות את מיטב המסכות של הקומדיה דל-ארטה. נמשכתי פנימה, שם גיליתי בחורה ג'ינג'ית אנרגטית בשנות העשרים לחייה, יושבת וסורגת בקדחתנות אוברול צמרי כבד ומפוספס - דוגמה אחת לתלבושות התיאטרון שהיא יוצרת - לצד מעמד ארוך עמוס לעייפה בבגדים שנתרמו לחנות או שנאספו על ידי יעל לאחר שנזרקו על ידי בעליהם המקוריים. בפינות השונות ניתן לגלות פריטים קטנים וייחודיים, רובם ככולם עבודת יד של יעל: בובות משונות מבד ומשקיות ניילון, כפפות צמר משונות המזכירות את טפריו של פרדי קרוגר, ארנקים סרוגים, כובעי לֶבֶד ואפילו מעיל בובה זעיר מאותו סוג.
 
"בעקרון, לא צריך לייצר יותר בגדים, לפחות לכמה עשרות השנים הקרובות", אומרת יעל, ומספרת בעצב על מכר העובד בחברת בגדים גדולה שאינו יודע כלל מהי התחממות כדור הארץ. "יש להם מחסן עצום של בגדים שהם פשוט זורקים, בגלל שעברו עונה או שתיים וזה כבר לא שיא הטרנד". כנראה שהיא מצליחה לקרוא על פניי את המבט המאפיין מכורות שופינג שאיימו על הסם שלהן, ומוסיפה: "זה לא שאנשים לא יתחדשו - הם יכולים להחליף ביניהם", ומקדימה את שאלתי הבאה באשר לחדוות היצירה, המוכרת לה עצמה מקרוב - "אפשר לעשות בגדים חדשים מבגדים ישנים". 

המרעננת הרשמית של הג'אנק. "ניצה".
צילום: אילה בלופולסקי

נראה כי זו אכן המגמה החדשה ביד-שנייה. ממש בהמשך הרחוב, שני מספרים למעלה מ"מקום קטן", ניתן למצוא (אם תדעו לחפש) את "ניצה - טלאים בעיצוב אחר". "המטרה שלי היא לתת ביטוי ליצירתיות שלי", אומרת הבעלים ניצה בן-נחום תוך חיתוך בגד ישן שנתרם לחנותה. בתוך הכוך הקטן, שרוחבו אינו עולה על שני מטרים, ניתן למצוא אינסוף עדויות לשימוש החוזר שנמצא לבגדים ועודפי בדים ישנים. צמידים, סירים ישנים ותמונות שנרכשו מאמנים אחרים במדרחוב, מעוטרים בפיסות של תחרה ובד צבעוני ההופכות אותם מפריט יומיומי לעבודת אמנות; בגדים ישנים ששולבו בהם חלקים של בגדים אחרים שלא נמצא להם שימוש, היכולים להוות תחרות לא רעה למעצבות יקרות בהרבה היוצרות את אותו הדבר מבדים חדשים; תיקים ייחודיים מפיסות בד עודפות. "את כל החומרים אני משיגה מהסביבה", אומרת בן-נחום ומחווה בידה על המדרחוב העמוס עד לעייפה בחנויות בדים. "המקום הזה גם גורם לי ליצירתיות". 

עבודת יד של לקוח.
צילום: אילה בלופולסקי
אך המדרחוב רחוק מלהיות מקור היצירתיות ומשכן היד-השניה הבלעדי. בקריית טבעון גיליתי את "במחשבה שניה", מרכז לצרכנות אלטרנטיבית שפרט לבגדים ניתן למצוא בו כמעט כל דבר משומש שניתן להעלות על הדעת - החל במכשירי חשמל ודיסקים (שיתקבלו בחזרה אם יתגלו כבלתי תקינים) וכלה בצעצועי תינוקות וגופיות שנתפרו בתחתיתן והפכו לשקיות רב-פעמיות מסוגננות. הבעלים חגית רוזנברג מספרת: "אנשים באים לכאן, קונים בגדים ומציירים עליהם, משפצים אותם. יש לנו לקוחה שבאה דרך קבע, קונה בגדים וגוזרת אותם, מחברת מחדש, מעצבת... בכל פעם שהיא מגיעה לכאן עם הבגדים האלה אנחנו נדהמים." אין ספק כי המחירים הנגישים והזמינות מקילים על שילוח היצירתיות הפרטית בבגדים הישנים. כל אחת מהנשים שראיינתי דאגה להדגיש את המחירים הנמוכים יחסית בחנותה, והן אמנם דוברות אמת. למרות ההכרה בערכם של פריטי וינטאג' אמיתיים ושל עבודת יד מורכבת, רוב הפריטים בחנויות מצטיינים במחירים מגוחכים, ולעיתים קרובות מדובר בשקלים ספורים בלבד. 

המחירים מהווים חלק קטן בלבד מן התחושה כי העוסקים במלאכה עוסקים בה מתוך אהבה ומסירות גרידא. כל המוכרות, כאחת, מתגלות כנעימות סבר ונשות שיחה מרתקות, המאמינות באמת ובתמים במטרתן. "שימוש חוזר בבגדים זו גישה מסוימת של לשמוח במה שכבר יש לנו", אומרת סקידלסקי. "כל אחד לובש את הבגדים אחרת, מכבס אותם אחרת, משתמש בהם אחרת. האמירה שהבן-אדם עושה את הבגד היא באמת נכונה. בלי הבן-אדם לבגד אין קיום". 

בואו.
צילום: אילה בלופולסקי
"המקום מהווה מפגש חברתי", אומרת רוזנברג, ומעודדת אותי להתמזג בין הלקוחות של "במחשבה שניה" ולספוג את האווירה, שאכן מתגלה כידידותית ביותר. "זה גם עניין אקולוגי, גם הרבה fun וגם משתלם לאנשים כלכלית." והלקוחות אינם המרוויחים היחידים. הכסף מן החנות עובר אל עמותת "לינק לאיכות הסביבה", עמותה יהודית-ערבית הפועלת למען איכות הסביבה באזור הגליל, תרומות של בגדים ומוצרים עוברות מן החנות דרך קבע למוסדות וארגונים שונים, כדוגמת ארגון "אישה לאישה" הנלחם בסחר בנשים, ופעם בשנה מממנת החנות פרויקט לימודי בקהילה, כגון תשלום שכר הלימוד של סטודנטים ללימודים ירוקים. 

למרבה הפלא, למרות האמונה החזקה במטרתן, לא מצאתי את עצמי קרבן להטפה מכל סוג שהוא מצד בעלות החנויות. "אני לא חושבת שצריך להיות כפייתי", אומרת סקידלסקי, "אבל זו גישה שצריך לקחת בחשבון, כי זה עידן של שפע", ורוזנברג קובעת: "אם כל אחד עושה קצת, מה שהוא יכול, זה כבר תורם. אני מאמינה שהכוח הגדול הוא בידי הציבור, שצריך להשתמש בו באופן מושכל. לא צריך להיות קיצוני. גם טיפה בים מספיקה."

פורסם לראשונה ב"ירוק ברשת", המגזין המקוון של ארגון "מגמה ירוקה", אפריל 2007

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה