בחור רזה, רגיל למראה, לבוש תחתונים, נכנס לפריים המצלמה. הוא מושך על עצמו סקיני ג'ינס בצבע תכלת זרחני וחולצה שחורה בעלת מחשוף גב מרשים. נכנס לתוך מגפי פלטפורמה ורודים. מתאפר. חובש פאה ורודה. דופק פוזה. ואז לפריים נכנסת החברה שלו.
 |
| הדירה הוורודה. צילום: דור גרבש |
יסמין – בראץ בשר ודם
המראה הרגיל של יסמין - כשהיא לא עוטה את מדי צה"ל, בהם היא מבלה חלק ניכר מזמנה בימים אלה - כולל חצאית קצרצרה, גרבונים צבעוניים, פלטפורמות עצומות מימדים (המגפיים הורודים עליהם דובר קודם שייכים לה, ומוסיפים לנועל/ת אותם לא פחות מ-15 ס"מ) ואקססוריז בולטים בכל צבעי הקשת. "ההגדרה האופנתית שלי נעה בין סגנון הדקורה היפני לסגנון פטישיסטי", היא מבהירה. "אני אוהבת לשחק עם אלמנטים ילדותיים, כמו צבעים, פלסטיק, ואביזרים מוגזמים ומוקצנים, ולשלב אותם עם אלמנטים סקסיים – עקבים, חצאיות מיני, ביריות. אחותי הקטנה אומרת שאני מזכירה לה בובת בראץ".
אולם מראה עיניים עלול להטעות. בגיל 20 יסמין הספיקה לעשות יותר מה שרובנו מספיקים עד גיל 30. היא אובחנה כמחוננת בגיל צעיר, סיימה תיכון בגיל 15, ותואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן בגיל 18. בין לבין היא הספיקה לנהל במשך שנתיים את פורום "אופנה אלטרנטיבית" בתפוז, למכור בגדים שתפרה במו ידיה, לכתוב מאמרים בנושא אתיאיזם וחופש מדת באתר "חופש", ובעיקר להפוך את עצמה לשם דבר בקרב הקהילות האלטרנטיביות.
 |
| "אל תסתכל בקנקן" - יסמין. צילום: דור גרבש. |
את לא חוששת שאנשים יחשבו שאת לא חכמה בגלל הלבוש שלך?
"זו שאלה שמעסיקה אותי כל הזמן, מה אני בעצם מפסידה בגלל איך שאני בוחרת להציג את עצמי ועד איזה גבול זה שווה את זה. בסך הכל, אני חושבת שזה בסדר להסתכל על העולם דרך תבניות מוכרות ולהדביק תווית עקב רושם ראשוני, אבל חשוב להחליף אותה בהמשך. אני יודעת שרוב האנשים שרואים אותי בפעם הראשונה לא חושבים לעצמם 'וואו, היא בטח אינטליגנטית!'. אני חושבת שרוב האנשים שניהלו איתי שיחה של עשר דקות יכולים להיות בטוחים שאני כן."
איך ומתי הבנת שאת לא רוצה להיות כמו כולם?
"להגדיר את השונות שלי כמשהו שרציתי או לא רציתי בו, יחטא לאמת. המציאות היא שתמיד התבלטתי, פשוט לאו דווקא מבחינת לבוש והופעה. מצד אחד, העובדה שאובחנתי כמחוננת התבטאה אצלי בציונים מעולים ובתחומי עניין שלא תמיד תאמו את הגיל הפיזי שלי. מצד שני, זה יצר המון בעיות שנבעו מחשיבה של 'אם אני חכמה יותר מרוב המבוגרים סביבי, אין סיבה שהם יגידו לי מה לעשות'. אני זוכרת את עצמי בגיל מאוד צעיר מנהלת ויכוחים אינסופיים עם דמויות סמכותיות סביבי, לא מוכנה לבצע שום הוראה בלי להבין ולהסכים להגיון שמאחוריה, ובעיקר אוחזת בדעות מוצקות ומנומקות על כל נושא שבעולם. היה לי מאוד ברור ש'כולם עושים את זה' זה לא טיעון שמצדיק משהו.
"המראה והבחירות האופנתיות הגיעו מאוחר יותר ולא תפסו מקום כל כך גדול בתפיסה שלי. להיפך, בכל פעם שההורים שלי או המורים הביעו ביקורת הקפדתי להסביר שגם אם הקליפה שלי לא מוצאת חן בעיניהם, הם לא יכולים להכחיש שבחשבון הכולל אני עושה בחירות נכונות ומצליחה במה שחשוב. לא חיפשתי להצדיק את המראה שלי, לא ניהלתי עליו ויכוחים, היה לי חשוב להסביר שהוא פשוט לא כל כך משמעותי ולא עניינו של אף אחד."
עם זאת, קשה להסביר למשפחה כמו זו של יסמין שהלבוש של הבת שלהם הוא לא עניינם. כבת הבכורה למשפחה פרסית שמרנית, מלחמות היו מנת חלקה הקבועה. "הלבוש שלי הלך ונעשה מוקצן: החצאיות התקצרו, הפלטפורמות הוגבהו", היא מעידה. "הויכוחים שלי עם ההורים הלכו והחריפו. הרגשתי שמבחינתם ההישגים שלי מתגמדים למול השאלה על מה אני לובשת ומה יחשבו. עברו עלינו כמה שנים לא קלות עד שעזבתי את הבית ועברתי לגור לבד לפני עשרה חודשים.
"יש משפט מאתר הקומיקס XKCD: 'אנחנו מבוגרים, עכשיו תורנו להחליט מה זה אומר'. יכולתי להגיד לעצמי 'אנשים מצפים ממך להיראות ולהתנהג בצורה מסוימת, תפעלי לפיה ויהיה לך קל יותר. לא תצטרכי לעבור את משוכת הרושם הראשוני'. אבל תחשבי רגע, אם כולנו נתעלם מאיך שדברים אמורים להתנהל, ונחיה את החיים שלנו כמו שאנחנו מרגישים שנכון לנו לחיות אותם, האקסיומות האלה יתמוססו. אולי זה נשמע מטופש, לייחס כל כך הרבה משמעות ללבישת בגד מסוים - אבל האם זה לא מטופש באותה מידה להתייחס לאדם לפי הבגדים שהוא לובש?"
The Barbie Boyאבי -
יכול להיות שזו העובדה שאבי גדל בניו-יורק שאיפשרה לו לפתח את הסגנון שלו ואת ההשקפה על גבולות המיניות – או יותר נכון על היעדרם."ישראל הרבה יותר סגורה בכל מה שנוגע לקבלת הקונספט של מיניות ומגדר מאשר ארצות הברית", הוא מעיד. "'בנים יהיו בנים ובנות יהיו בנות?'. לא. כל אחד יהיה מי שהוא רוצה להיות. תראו אותי מוכיח את זה".
 |
| מאתגרים את גבולות המגדר. צילום: דור גרבש |
אבל עיני החברה הן לא משהו שמשתנה בקלות. בעיקר לא בישראל, בה דימוי המאצ'ו חולש על דעת הקהל הרווחת, אפילו בעידן המטרוסקסואלים. הדבר נכון בעיקר כשמדובר על פלח האוכלוסייה המכונה בפי העם "ערסים". לאבי שני תיקים על אלימות במשטרה, שניהם מקטטות עם נציגי המגזר הספציפי הזה. קטטה אחת חמורה במיוחד, במהלכה הותקף על ידי ארבעה מהם, הובילה לאישור מהעירייה לנשיאת אגרופן. אם כי גם הוא לא תמיד מועיל. "אני מפסיד ביותר מחצי מהקטטות", הוא מספר. "זה לא קל ללכת מכות על עקבים. אבל הם לעולם לא ישנו אותי. הם רק מעודדים אותי."
מאיפה התחיל הרצון להתלבש כך?
"בהתחלה הסגנון שלי התפתח כמרד נגד קוד הלבוש בבית הספר הנוצרי שבו למדתי. ניסיתי סוגים שונים של איפור שהיה שייך לאמא שלי ולאחותי. התבוננתי בראי ובאמת לקחתי את זה ברצינות. לא עשיתי את זה בשביל הצחוק, זה גרם לי להרגיש הרבה יותר סקסי. הרגשתי יותר כאישיות מובחנת. בסופו של דבר מצאתי מְסיבות נטולות דעות קדומות, שאליהן יכולתי לבוא במראה הזה בלי שאף אחד יחשוב שזה מוזר או מטריד. משם זה המשיך - מניסויים באיפור לקניית איפור משלי, למדידת פאה, לקניית פאות משלי, וכך הלאה."
בזמנו החופשי אבי הוא די-ג'יי ודוגמן אלטרנטיבי, הידוע תחת השם "בארבי בוי". מה שהתחיל ככינוי חיבה בקרב חברים, אומץ על ידו בשמחה. "אם היית צריכה לדמיין את בארבי כגבר, זה אני. אין ספק", הוא קובע באופן שקשה לחלוק עליו. "והיא אולי עשויה מפלסטיק, אבל, לעזאזל, אין ספק שהיא נהנית מהחיים".
נכתב עבור קורס כתיבה מגזינית בביה"ס לעיתונות "כותרת", יוני 2009. מפורסם כאן לראשונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה