ביקורת תיאטרון: "גנבים" ("Diebe") מאת דיאה לוהר בקאמרי

גארי תומאסון היה שחקן בייסבול אמריקאי, שנרכש בתחילת שנות ה-80 על ידי ה"יוֹמיאוּרי ג'יאנטס" בחוזה הגדול ביותר שנראה אי פעם בליגה היפנית. במהלך השנתיים שבהן שיחק ביפן לא הביא תומאסון לקבוצה שתלתה בו את ציפיותיה ולו נקודה אחת, ופרש בשיאו המפוקפק כאשר פציעת ברך סיימה את מה שהיה אמור להיות הקריירה שלו. הסופר והאמן היפני אקאסגאווה בחר בשם המשפחה של הספורטאי האומלל כדי לטבוע מושג המציין אובייקטים חסרי משמעות שמייצרים אשליה של חשיבות אמנותית.

לא בכדי בחרה דיאה לוהר, המחזאית החשובה ביותר בגרמניה כיום, בשם המשפחה תומאסון עבור שתי משפחות שונות ברשת המפותלת של עלילת "גנבים". ההצגה, בהפקת הדויטשה תיאטר, מתארחת ליומיים בלבד בקאמרי. כמעט כל הדמויות במחזה הן, על פי הגדרתה של לוהר עצמה, סוג של "תומאסון". הפונקציה החברתית שלהן נסתרת מעיניהן, תפקידן בעולם זה עלום, ומשמעות עצם קיומן מאיימת להתפוגג.

המעיינות החמים של לינדה תומאסון עומדים על סף פשיטת רגל. אבל לינדה ראתה זאב, ואולי עתה תוכל להפוך את המקום לשמורת טבע משגשגת. אולי גם אז יהיה לה סוף סוף בעל לא-דמיוני בשם ריינר, וילד לא-דמיוני. סוכן הביטוח פין תומאסון, אחיה של לינדה, לוחץ שוב ושוב על כפתור ה"נודניק" של השעון המעורר, כשהוא יודע שלעולם לא יקום יותר. הוא אדיש. הוא מתפורר אט אט, כאשר היחידים שמצלצלים בדלתו הם נציגים של חברת החשמל. אבל מי באמת ישבור את הדלת אם הוא ייעלם? את קירות דירתו הוא ממלא ברשימות אינסופיות – מספרי פוליסת ביטוח, מספרי טלפון, חברים שהתפוגגו ונשים שעזבו. את הכסף ההמעט שברשותו, שיספיק לרכישת מצרכים ליומיים, אולי שלושה, הוא חוסך בתוך גופו שלו, אט-אט, בשלווה מחושבת.

ארווין תומאסון, אבי השניים, זקוק לניתוח קטרקט, וחושב שהביקורים של לינדה - מדי יום ראשון הרביעי בחודש - הם חסרי טעם כמו גזר מרוסק. בכל פעם שהיא מגיעה הוא הופך לכמעט דכאוני, ומתפלל שבנו יגיע ויוציא אותו מבית האבות שבו יש מחלות לארוחת בוקר, ניתוחי מעקפים לארוחת צהריים ושיקום לקינוח.

מוניקה היא ממשפחת תומאסון אחרת לחלוטין. הבוס בסופרמקט שבו היא עובדת מחק את כולם פרט לה מהרשימה לקידום, והיא מועמדת לניהול סניף בהולנד – אם רק תצליח ללמוד את השפה ההולנדית, שנשמעת כמו דיאלקט גרמני נמוך. אבל העבודה גונבת את נישואיה לשוטר תומס, שרושם עדויות מפי אירה וגבי, נשים שהגברים בחייהן מותירים אותן אבודות ומבולבלות. ריינר מחצ'ק, בן זוגה של גבי, גונב ממנה 3,000 אירו – ואולי גם 10,000 מפין. בעלה של אירה גנב את חייה – או שמא היה זה הפחד שלה מן החיים שעשה זאת?

מירה האלבֶּה, שמשמעות שם משפחתה היא "חצי", היא צעירה שנכנסה להריון בלתי רצוי ממאהבה המבוגר יוזף אֶרבַּרמֶן, שמשמעות שם משפחתו היא "חמלה", שדווקא רוצה לגדל את הילד. מירה, שנולדה מ"שפיכת-תרומה", רוצה קודם להכיר את אביה שלה, ויוזף יוצא לעקוב אחר גרהארד שמיט ואשתו אידה, שבטוחים שמה שיש להם בגינה זו חיה, שלמרבה ההפתעה גם מעשנת – עד שלבסוף מבצעים את הגניבה החמורה מכל.

לוהר, שנודעה בכתיבה אפלה וטרגית, יצרה מחזה חריג בכל קנה מידה אפשרי - הן מבחינתה האישית והן מבחינת מחזאות מודרנית ככלל. "חשבתי שיהיה מאתגר עבורי לנסות להציג מצב הווה, שבו לא מתרחש הרבה", אומרת לוהר, שהגתה את ההצגה בהשראת המחזאוּת אקזיסטנציאליסטית של צ'כוב. הווייתן הסטטית של הדמויות הופכת, על רקע שירים רומנטיים משנות ה-50 וה-60, לקומדיה שחורה, רווית ריקודים, משחקי מילים ושעשועים. במהלך מבריק בחר הבמאי אנדראס קריגנבר, העובד עם לוהר זו הפעם ה-12, לעצב את הבמה ככנפיים של טחנת רוח המביאות את הדמויות הקיחוֹטיוֹת אל הצופה והאוספות אותן חזרה ממנו. תנועה אינסופית, שרק מדגישה את הסטטיות חסרת המוצא של חייהן.

אלמנט נוסף המייחד את לוהר, הוא העובדה שהיא לא כותבת מחזות עם הוראות במה. התוצאה היא סצינות בפורמט רגיל לצד כאלה בהן מקריינות הדמויות את המתרחש בחייהן ובנבכי נפשן בגוף שלישי; מתארות את המתרחש כאילו היו כותבות דו"ח על מישהו אחר; מדובבות את הוראות הבמה במקום להציג אותן - "שתיקה", "משיכת כתפיים", "הנהון". הגדיל לעשות קריגנברג כאשר נתן בידי הדמויות גיר שחור, בו הן כותבות את הרקע למתרחש על הרקע הלבן של טחנת הרוח. "נוף". "סופרמרקט". "אושר". "משפחה". "נפילה". "אחו". "מוות". הגלגל חוזר וסובב, והמילים נמחקות, וחדשות נכתבות במקומן, והגיבורים ממשיכים להתגנב דרך חייהם, כאילו לא היו חיים כלל. והקהל קם מכורסת האולם, ואינו שם לב כי שלוש וחצי שעות מזמנו נגנבו ללא שוב.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 18.03.2012

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה